II Samuel 5

אל היבוסי — מצודת ציון נקראה יבוס, ומזרעו של אבימלך היו, והיו להם שני צלמים, אחד עור, ואחד פסח, שנעשו על שם יצחק ויעקב, ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, ולכך לא הורישום כשלכדו את ירושלים, לא לכדו את המצודה, כמו שנאמר (יהושע טו סג): ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו יושבי יהודה להורישם, ותניא אמר רבי יהושע בן לוי: יכולין היו, אלא שלא היו רשאין (ספרי ראה יב יז):

ויאמר לדוד — מי שאמר:

העורים והפסחים — הם עבודת כוכבים שלהם:

כל מכה יבוסי ויגע בצנור — (תרגום:) כל דיקטל יבוסאה וישרי למכבש כרכא:

ואת הפסחים — ויכה גם את הפסחים ואת העורים שנואי נפש דוד:

על כן יאמרו — על אשר אומרים: עור ופסח. בעוד שהעור והפסח יהיה בכאן:

לא יבא וגו' — יבא דוד הנה הרי זה מקרא קצר, שאמר כל מכה יבוסי ויגע בצנור, ולא פירש מה יעשה לו, ובדברי הימים (א יא ו) פירש: כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר ; ודומה לזה (בראשית ד טו): לכן כל הורג קין, ולא פירש מה יעשה לו, אבל מעצמו הוא נשמע לשון גערה ונזיפה:

ויגע בצנור — לשון גובה המגדל, כי שם היו נתונים הצלמים שלהם, ובימי דוד כבר עברו הדורות שהוזכרו בשבועה:

מן המלוא וביתה — היקף חומה נמוכה, וממלאין אותה עפר, וגובה התל באמצע, ומשפע והולך לכל רוח, הוא קרוי מלוא, ועליו בנה דוד בתים, ואותו המלוא היה סביב למצודה:

וידע דוד — בראותו כל מעשיו מצליחין, ומלכי הגוים שולחין לו מנחה:

וינטשו — ויתפשטו:

בבעל פרצים — מישור פרצים:

כפרץ מים — כמים הפורצים גדודי השפה:

וישאם דוד — (תרגום:) ואוקידינון דוד וגברוהי:

בעמק רפאים — אצל ירושלים היא, בספר יהושע (טו ח):

ממול בכאים — (תרגום:) מקביל אילניא:

את קול צעדה בראשי הבכאים — הם מלאכים הצועדים בראשי האילנות, אשר אני שולח לעזרתך:

אז תחרץ — תרים קול מלחמה ואבחת חרב, גלפי"ד בלע"ז, וכן (שמות יא ז): לא יחרץ כלב לשונו:

ויאמרו לאמר פי' מהרי"א א"ל א — אל תחשוב שבני יהודה הם קרוביך כי גם נחנו עצמך ובשרך אנו כהם:

(ב-ג) ב — בל תחשב שהם קדמו להמליכך כי גם אתמול וכו' אתה היית המוציא והמביא ואנו הקודמים, ג. ויאמר ה' לך אתה תרעה את ישראל ולא אמר את יהודה, ועפ"ז אחר שקבלוהו הגוי כולו כרת ברית עם הזקנים שהם הסנהדרין, שהעמדת המלך צריך שיהיה מדעת סנהדרין, והם משחוהו שנית להיות מולך מלכות הכוללת:

ארבעים שנה מלך ולא חשב הששה חדשים שחשבון המרובה בולע את המועט כמ"ש ר' יודן במדרש שמואל (פכ"ו), ויש עוד כמה דעות שם ובסנהדרין דף ק"ז:

השאלות — למה בחר ללכת תיכף אחר המלכתו ללחום את היבוסי בירושלים, וענין העורים והפסחים והצנור נלאו בו המפרשים לפתרו:

וילך המלך ואנשיו, אחר שעתה התאחדו שני ממלכות ישראל, שהיו עד עתה שבט יהודה תחת דוד, ויתר השבטים ובנימין שבט שאול בראשם תחת איש בושת, ושבו כולם למלכות אחת תחת דוד, היה מן העצה, וכן הופיע רצון ה', שעיר המלוכה תהיה בגבול השייך לשני השבטים שהיו שבטי מלכות, וזה היה בירושלים שהיתה חציה ליהודה וחציה לבנימין כמ"ש בגבולי הארץ, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יומא יב) רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין ובו מזבח בנוי, וכבר בארנו (שופטים א') כי בני יהודה כבשו חלקם בירושלים רק בני בנימין לא כבשו את חלקם וישב שם היבוסי, וילך המלך ואנשיו להוריש את היבוסי מחלק בני בנימין, ויאמר לדוד לאמר לא תבא הנהכפי הפשט ערבים עלי דברי הרלב"ג, שבשער העיר עשו צלמים בדמות עורים ופסחים והיו עשויים באופן מהתחבולה שירימו ויניעו בכחם מקלות ומוטות של ברזל רבי המשקל, תנועה חזקה בענין שלא יוכל אדם לקרב שם כי יכו אותו הצלמים במקלות (ויוכל להיות שגם כן עמדו תחתיהם עורים ופסחים ממש עוזרים בהנעתם) והיו סמוכים לצנור המים באופן שהיה הצנור מוציא המים מפיו, ועל ידי הגרת המים ושטיפתם התנענעו הצלמים והמקלות כאשר יהיה ברחיים וכמו שראה תחבולות אלה בעיניו עכ"ד. וכפי זה העמידו סמוך לשער העיר שורה של צלמים בדמות עורים, ואחריה שורה של צלמים בדמות פסחים, ואחריהם הצנור מוגיר המים, ומצד השני של העיר היתה המצודה, ובין העיר ובין המצודה עמדו אנשי החיל מוכנים להלחם אל הצד שירצה האויב ליכנס, ובראשונה רצה דוד ליכנס דרך השער, ויאמרו לו לאמר לא תבא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים רצה לומר אי אפשר שתכנס אם לא תסיר תחלה את העורים ואחר כך את הפסחים מניעי המקלות אשר לא יניחוך לעבור את השער וזה שכתוב לאמר לא תבא הנה שהם אומרים וגוזרים שלא תבא הנה (רצה לומר שימנעוך מלבא) (ויתכן כי עם התחבולה הזאת היו מיחסים לצלמים האלה כח אלהות כמו שהיו דרכי עובדי עבודה זרה הקדמונים שהיו מתקנים פסיליהם על ידי גלילים וצירים שיתנענעו וירימו כבדים במלאכה והיו מהבילים לההמון הסכלים כי זו כחו לאלהו, ובזה תשתף גם דעת חכמינו זכרונם לברכה שהיו רומזים בדמותים האלה גם שבועת אברהם או יצחק לאבימלך):

וילכד דוד כאשר ראה שאי אפשר לכבוש מצד שער העיר, הלך לצד השני ששם המצודה ולכד את מצודת ציון, ולכן נקראה אחר כך עיר דוד שהוא כבשה בעצמו:

ויאמר דוד ואז אמר שמי שילחם מצד הזה והלאה מוכרח להכות יבוסי תחלה שהם אנשי החיל שעמדו בין המצודה ובין הצלמים, ואחר כך יגע בצנור המוגיר מים על הצלמים כי הבא מצד זה יהיה סדר פגיעתו תחלה בהצנור ואחר כך בהפסחים ואחר כך בהעורים, שנואי נפש דוד מוסב על כולם, יבוסי והעורים והפסחים שונאיו, ופה לא פורש מה יעשה לו ובד"ה (א' יא, ו') פירש כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר, ושם באר שלכדה יואב על כן יאמרו עור ופסח רצה לומר יען שהעורים והפסחים יאמרו שלא יבא דוד אל הבית רק בחוץ יעמוד, לכן ראוי להכותם ולהחרימם:

וישב דוד במצודה שם נתישב ושם הכין בית מלכותו, ויבן סביב מן המלוא וביתה המלוא היתה חוץ למצודה ששם היו העם מתקבצים, ובנה העיר מן המלוא ולפנים, כי ממנו ולחוץ לא בנה שיהיה פנוי לאסיפת העם (כי לכן הוכיח ירבעם את שלמה שבנה את המלוא מ"א י"א כ"ז):

וילך מאז נתגדל דוד, בין בהצלחה היה הלוך וגדול, בין באושר הנפשי וה' עמו:

וישלח חירם, אחר שהוכן מלכותו על כלל ישראל, כמו שהיה הציון לזה עיר ציון עיר שחוברה לה יחדיו יהודה ובנימין, ראה כי גם גוי לא ידע יעבדוהו, כי חירם שלח לו מלאכים לכרות עמו ברית ולבנות לו בית:

וידע דוד מצד הא' שהכין מלכותו בירושלים ידע כי הכינו ה' למלך על ישראל, ומצד הב' ידע כי נשא ממלכתו עד שלו יובילו מלכים שי, והבין שזה בעבור עמו ישראל:

פלגשים ונשים ובד"ה (א' יד, ג') אמר נשים לבד, וזה לדברי האומר פלגשים בקדושין בלא כתובה, שהיא אשה מצד הקדושין ופלגש מצד חסרון הכתובה, ובד"ה (שם, ה-ו) נזכר עוד שני בנים אלפלט ונוגה, וכתב מהרי"א שדלג עליהם פה מפני שמתו בקטנותם:

וישמעו פלשתים עד עתה חשבוהו לבעל ברית אכיש ולוחם עם מלכות שאול, ועתה שקבלוהו למלך הלכו לבקשו אם יכנע להם למס וירד אל המצודה היא המצודה שבמדבר מעון שהתהלך שם דוד בברחו מפני שאול שהיה קרוב לארץ פלשתים, לכן אמר וירד:

ופלשתים הם ראו שדוד קרוב אל ארצם, וינטשו בעמק רפאים סמוך לירושלים:

וישאל דוד וכו' האעלה כי ההולך מן המדבר לעמק רפאים שהוא בצד ירושלים, הוא עולה:

פרץ כי משם התפשטו הנה והנה כמים הפורצים גדודי השפה שמתפשטים לכל עבר:

וישאם דוד ובד"ה (א' יד, יב) כתוב וישרפם, ופי' חכמינו זכרונם לברכה (ע"ז מד) שתחלה התחילו לשרפם ובתוך כך בא אליהם אתי הגתי שהיה עובד אלילים ובטלום (כי העובד אלילים מבטל עבודה זרה שלו) ואז נשאום עמם, ולכן בד"ה קראם אלהיהם טרם שבטלום ופה קראום עצביהם אחר שבטלום משם אלהות:

השאלות — מדוע צוהו זאת הפעם שיסוב אל אחריהם ולמה נתן לו אות על ידי קול הצעדה בראשי הבכאים:

ויאמר לא תעלה ובד"ה (שם, יד) כתיב לא תעלה אחריהם הסב מעליהם, צוהו שעתה לא יעלה עליהם כמו בראשונה בענין שיפול עליהם מאחריהם, רק יסוב אל הצד בענין שיפול בצד המחנה המגביל ממול בכאים, שהאילנות יהי בצדם האחד ומחנה דוד מצד השני המגביל לו:

ויהי וצוהו בל יחל להכות עד ישמע קול צעדה בראשי הבכאים, והיה בזה אם לימוד הדרך הקרוב לנצח בתחבולות מלחמה, שאחר שנפל עליהם בפעם הראשון בצד של אחריהם בודאי נשמרו עתה בצד הזה והעמידו שם גבורי חיל ולכן טוב שיפול עתה מן הצד, ושיחל ההכאה בעת ישב הרוח בין הבכאים והאלנות שיחשבו כי יש מחנה וחיל בין הבכאים ויתבהלו משני הצדדים, מלבד מה שהיה בזה ענין השגחיי שיצא ה' להכות במחנה האויב והשמיע קול צעדה עד שהיה נס וטבע יחד, וחוץ מזה בא לנסות את דוד בדבר אשר לא עמד בו שאול ולא המתין על שמואל ובעבור זה נלקח המלוכה ממנו ודוד שמר מצוה ולא בטח על גבורתו וא"ל אז תחרץ כי אז יצא ה' כי ההשגחה דבקה עם האמונה והנס דבק עם הבוטח, והגם שבפעם הראשון נצחם בדרך הטבע האמין בה' כי עתה לא יכם רק אם יצא ה' לפניו, ולכן ויכם מגבע וכו':