Commentary page
I Samuel 7
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerI Samuel Chapter 7
I Samuel Chapter 7 presents 17 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.
Rashi's commentary
Verse 1
קדשו - זמינו:
Verse 2
מיום שבת הארון בקרית יערים - וראו הפורענות שבא עליהם בעון בית עלי, ואת הגבורה שעשה הקב"ה בפלשתים:
וינהו וגו' אחרי ה' - על ידי שמואל, שהיה מחזר מעיר לעיר, ושופטם ומוכיחם:
וינהו - לשון המשכה הוא, ולשון ארמי הוא: תתנהו לפולחני, וכן (יחזקאל ז יא): ולא נה בהם, אין בהם תועלת למושכם אל הטוב ומנחם חברו, 'וינהו', לשון יללה, כמו (מיכה ב ד): נהי נהיה, וכן (יחזקאל שם): ולא נה בהם, ופירוש וינהו אחרי ה', שהתאבלו על מעשיהם הרעים, ושבו אחרי ה'. לשון אחר: וינהו, כמו (ירמיהו ג יז): ויתאספו ונקוו אליה כל העמים, מתרגמינן: ויתנהון למפלח בה כל עממיא, ויהיה מזה הענין גם כן (יחזקאל שם): ולא נה בהם, כענין שאמר (שם): לא מהם ולא מהמונם, ולא מנה שבהם, כלומר ולא מקבוץ שלהם (ספרים אחרים אינו):
Verse 6
וישאבו מים וישפכו - תרגם יונתן: ושפיכו לבהון בתיובתא כמיא קדם ה' ולפי משמעו, אינו אלא סימן הכנעה, הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין:
וישפט שמואל - בין איש לרעהו, על עסקי ממון שביניהם, או על עסקי עבירה שעברו:
Verse 9
ויעלה עולה - ויעלה כתיב, נקבה היתה, מכאן למדו רבותינו: עולה נקבה כשרה בבמת יחיד, במסכת עבודה זרה (כד ב):
Verse 11
מתחת לבית כר - מלרע לבית שרון:
Verse 12
ובין השן - שן הסלע:
Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.
Malbim's commentary
Verse 1
ויבאו יצאו כולם לכבודו אל בית אבינדב בגבעה פי' הרד"ק מפני שהיה עוד איש ששמו אבינדב לכן באר שזה היה יהונדב שדר בגבעה, וגם י"ל כי ליהונדב היו לו שני בתים בשני מקומות לכן באר שהארון הובא אל הבית שהיה גבעה, קדשו הזמינו, ומבואר אצלי כי גדר הקדושה המורה הזמנה, הוא המופרש מכל עסקיו אל דבר מיוחד:
Verse 2
השאלות בפירוש הכתוב הזה נבוכו המפרשים מאד:
ויהי מיום באר ששבת הארון בבית אבינדב התחיל מיום שבת הארון בקרית יערים והתמיד לשבת במקום ההוא הגם שרבו הימים עד שהיו עשרים שנה (שהם י"א של שמואל ושתי שנים של שאול ושבעה שנים שמלך דוד בחברון) רצה לומר הגם שעברו עתים שונים ומנהיגים מתחלפים בכ"ז לא זז ממקומו, וספר גם כן כי מיום ההוא נהו כל בית ישראל אחרי ה' כי ראו גודל קדושת הארון וכי נתן ליראיו נס להתנוסס:
Verse 3
השאלות היה לו לומר הסירו את אלהי הנכר ועשתרות מתוכם, וגם שהעשתרות הם בכלל אלהי הנכר:
ויאמר ואז התעורר שמואל להשיבם בתשובה אם בכל לבבכם רצה לומר כי מתנאי התשובה הגמורה הוא המירוק והזיכוך, רצה לומר שישובו ויתחרטו ויעזבו מעשים הקודמים ושיעשו טוב ולא רע בעתיד ושניהם צריך שיהיו במחשבה ובמעשה, ועז"א לעומת עזיבת הרע במחשבה הסירו את אלהי הנכר מתוככם רצה לומר אשר במצפוני לבכם, ולעומת עזיבת החטא בפועל הסירו העשתרות, ונגד העבודה בעתיד, על עבודת המצפון אומר והכינו לבבכם אל ה' שלבכם יהיה מוכן אך לה' בל תתערב שם מחשבת זולתו, ונגד העבודה בפועל אמר ועבדהו לבדו בלא שיתוף, ובזה ירצכם ויצל אתכם מיד פלשתים המושלים בכם בסבת עונותיכם:
Verse 4
ויסירו ספר כי מלאו אחרי ה' בין בתשובה על העבר בפועל ויסירו וכו' בין בעבודה בעתיד ויעבדו את ה' לבדו, ולא הגיד מדבר המחשבה שזה לא ידע רק היודע תעלומות לב:
Verse 5
ויאמר אחרי ההכנה הזאת אמר שיתקבצו המצפתה ששם היה דרכם להתאסף לקדושה ולעבודה ולדבר האלהים, ושם יתפלל בעדם אחרי ששבו אל ה':
Verse 6
ויקבצו ספר, א) שהתקבצו וזה מורה על האחדות לעבוד את ה' שכם אחד, ב) וישאבו מים אם מי דמעה ובכי כדבר המפרשים או רמז ששפכו לבם כמים, ג) ויצומו שענין הצום היה לבקר אחר עונות היחידים והרבים ולפרוש מהם כמ"ש הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע, ד) ויאמרו שם חטאנו שהוא הוידוי והחרטה על עבירות שבין אדם למקום, ה) ועל עבירות שבין אדם לחברו שעל זה אין מועיל תשובה לבד וישפוט שמואל בין איש לרעהו:
Verse 7
וישמעו זה היה סבה מאת ה' שיתגרו בם פלשתים למען יפלו בידם ולכן כאשר שמעו שהתקבצו חשבו שהיה איזה מרד ועלו סרני פלשתים עם מחניהם, וישראל שלא הבינו כי זה סבה מאת ה' למען יושעו התיראו מפניהם:
Verse 8
ויאמרו באשר ראו ששמואל בוטח בה' כי יגבר עליהם כי בטח שכבר שמע ה' תפלתו אמרו אליו בל יחרש גם עתה מזעק אל ה' שהוא ישיענו מיד פלשתים רצה לומר באשר יראים אנו מפניהם אי אפשר שננצחם במלחמה וצריך שתתפלל שתעשה התשועה כולה על ידי ה' כי חרבי לא תושיעני:
Verse 9
ויענהו ה' וכו' וירעם בקולו קול ה' שהגיע אל הנביא היה מתחלק לכמה שבילים כמ"ש בתורת כהנים (ויקרא פרק א') וישמע את הקול מדבר אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו, יכול מפני שהיה הקול נמוך תלמוד לומר את הקול הקול שכתוב בו קול ה' שובר ארזים, והנה בקול הנורא הזה שבו ענה את שמואל וכל ישראל לא שמעוהו, בו בעצמו נתן קול עוז רעם ורעש על פלשתים וינגפו מעצמם:
Verse 11
ויצאו וישראל לא הוצרכו להלחם רק לרדוף ולהפיל חללים:
Verse 12
ויקח לזכר הנס, עד הנה עזרנו ה' כי לא בחרבם נצחו:
Verse 13
השאלות (יג-יז) ויכנעו משמע שלא נלחמו, ולמה ותהי יד ה' בם, ולמה האריך לתשבנה הערים וכו' מעקרון וכו' הציל ישראל וכו', ולמה כפל וישפט שמואל וכו' ושפט את ישראל וכו' ושם שפט וכו':
ויכנעו סיפר ששמואל היה למגן בעד עם ה' בין נגד האויב החיצוני, בין בהנהגת העם עצמו, ששני אלה היו מוטלים על השופט והמלך כמ"ש ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו, על המחסה נגד צר ואויב, אומר ויכנע הפלשתים רצה לומר שהיו שם שני דברים, א) שנכנעו מעצמם עד שלא יספו מעצמם ליכנס לגבול ישראל, ב) שגם בעת יצאו ישראל ארץ פלשתים, היתה יד ה' בם עד שנוגעו לפניהם בארצם: (זה נמשך כל ימי שמואל, רצה לומר רוב ימי חיי שמואל כי בעת זקנותו משלו הפלשתים בישראל כמו שיבואר בסי' י"ג) ומפרש,
Verse 14
ותשובנה על ידי שנכנעו הושבו הערים שלקח מאת ישראל מעצמם כי התיראו לבא בגבול ישראל, ועל ידי שהיתה יד ה' בם בעת ערכו ישראל מלחמה בארצם על ידי כן מעקרון ועד גת הגם שערים האלה כבר היו ביד פלשתים מימים רבים הציל ישראל מידם, כי הורישום משם, וגם ויהי שלום בין ישראל ובין האמרי כי בעת משלו האויבים בישראל נוספו גם האמוריים עליהם ונלחמו בם לא כן בימי שמואל:
Verse 15
ונגד המשפט בין אנשי ישראל וישפט כו' כל ימי חייו רצה לומר מעת שנתמנה לשופט:
Verse 16
והלך והיה דרכו לחזר בעיירות ולשפטם בל יטרחו לבא אליו, ואחר שגמר הסבוב אז,
Verse 17
ותשובתו היה שב הרמתה כי שם היה ביתו וגם שם לא נח רק שפט בקביעות כל הבאים למשפט וגם שם היה מזבח מוכן לעבודת ה':
Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.
Original text
וַיָּבֹ֜אוּ אַנְשֵׁ֣י׀ קִרְיַ֣ת יְעָרִ֗ים וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶת־אֲר֣וֹן יְהֹוָ֔ה וַיָּבִ֣אוּ אֹת֔וֹ אֶל־בֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב בַּגִּבְעָ֑ה וְאֶת־אֶלְעָזָ֤ר בְּנוֹ֙ קִדְּשׁ֔וּ לִשְׁמֹ֖ר אֶת־אֲר֥וֹן יְהֹוָֽה׃ {פ}
The inhabitants of Kiriath-jearim came and took up the Ark of G OD and brought it into the house of Abinadab on the hill; and they consecrated his son Eleazar to have charge of the Ark of G OD .
וַיְהִ֗י מִיּ֞וֹם שֶׁ֤בֶת הָאָרוֹן֙ בְּקִרְיַ֣ת יְעָרִ֔ים וַיִּרְבּוּ֙ הַיָּמִ֔ים וַיִּהְי֖וּ עֶשְׂרִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיִּנָּה֛וּ כׇּל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל אַחֲרֵ֥י יְהֹוָֽה׃ {ס}
A long time elapsed from the day that the Ark was housed in Kiriath-jearim, twenty years in all; and all the House of Israel yearned after G OD .
וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל אֶל־כׇּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵל֮ לֵאמֹר֒ אִם־בְּכׇל־לְבַבְכֶ֗ם אַתֶּ֤ם שָׁבִים֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה הָסִ֜ירוּ אֶת־אֱלֹהֵ֧י הַנֵּכָ֛ר מִתּוֹכְכֶ֖ם וְהָעַשְׁתָּר֑וֹת וְהָכִ֨ינוּ לְבַבְכֶ֤ם אֶל־יְהֹוָה֙ וְעִבְדֻ֣הוּ לְבַדּ֔וֹ וְיַצֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃
And Samuel said to all the House of Israel, “If you mean to return to G OD with all your heart, you must remove the alien gods and the Ashtaroth from your midst and direct your heart to G OD , who alone you should serve. Then you will be delivered from the hands of the Philistines.”
וַיָּסִ֙ירוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת־הָעַשְׁתָּרֹ֑ת וַיַּעַבְד֥וּ אֶת־יְהֹוָ֖ה לְבַדּֽוֹ׃ {פ}
And the Israelites removed the Baalim and Ashtaroth and they served G OD alone.
וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל קִבְצ֥וּ אֶת־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֖ל הַמִּצְפָּ֑תָה וְאֶתְפַּלֵּ֥ל בַּעַדְכֶ֖ם אֶל־יְהֹוָֽה׃
Samuel said, “Assemble all Israel at Mizpah, and I will pray to G OD for you.”
וַיִּקָּבְצ֣וּ הַ֠מִּצְפָּ֠תָה וַיִּֽשְׁאֲבוּ־מַ֜יִם וַֽיִּשְׁפְּכ֣וּ׀ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה וַיָּצ֙וּמוּ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וַיֹּ֣אמְרוּ שָׁ֔ם חָטָ֖אנוּ לַֽיהֹוָ֑ה וַיִּשְׁפֹּ֧ט שְׁמוּאֵ֛ל אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּצְפָּֽה׃
They assembled at Mizpah, and they drew water and poured it out before G OD ; they fasted that day, and there they confessed that they had sinned against G OD . And Samuel acted as chieftain of the Israelites at Mizpah.
וַיִּשְׁמְע֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים כִּֽי־הִתְקַבְּצ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּצְפָּ֔תָה וַיַּעֲל֥וּ סַרְנֵֽי־פְלִשְׁתִּ֖ים אֶל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּשְׁמְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֥י פְלִשְׁתִּֽים׃
When the Philistines heard that the Israelites had assembled at Mizpah, the lords of the Philistines marched out against Israel. Hearing of this, the Israelites were terrified of the Philistines
וַיֹּאמְר֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל אַל־תַּחֲרֵ֣שׁ מִמֶּ֔נּוּ מִזְּעֹ֖ק אֶל־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃
and they implored Samuel, “Do not neglect us and do not refrain from crying out to the E TERNAL our God to save us from the hands of the Philistines.”
וַיִּקַּ֣ח שְׁמוּאֵ֗ל טְלֵ֤ה חָלָב֙ אֶחָ֔ד (ויעלה) [וַיַּֽעֲלֵ֧הוּ] עוֹלָ֛ה כָּלִ֖יל לַיהֹוָ֑ה וַיִּזְעַ֨ק שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־יְהֹוָה֙ בְּעַ֣ד יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּעֲנֵ֖הוּ יְהֹוָֽה׃
Thereupon Samuel took a suckling lamb and sacrificed it as a whole burnt offering to G OD ; and Samuel cried out to G OD on behalf of Israel, and G OD responded to him.
וַיְהִ֤י שְׁמוּאֵל֙ מַעֲלֶ֣ה הָעוֹלָ֔ה וּפְלִשְׁתִּ֣ים נִגְּשׁ֔וּ לַמִּלְחָמָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּרְעֵ֣ם יְהֹוָ֣ה בְּקוֹל־גָּ֠ד֠וֹל בַּיּ֨וֹם הַה֤וּא עַל־פְּלִשְׁתִּים֙ וַיְהֻמֵּ֔ם וַיִּנָּגְפ֖וּ לִפְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
For as Samuel was presenting the burnt offering and the Philistines advanced to attack Israel, G OD thundered mightily against the Philistines that day, throwing them into confusion; and they were routed by Israel.
וַיֵּ֨צְא֜וּ אַנְשֵׁ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִן־הַמִּצְפָּ֔ה וַֽיִּרְדְּפ֖וּ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיַּכּ֕וּם עַד־מִתַּ֖חַת לְבֵ֥ית כָּֽר׃
The men of Israel sallied out of Mizpah and pursued the Philistines, striking them down to a point below Beth-car.
וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶ֣בֶן אַחַ֗ת וַיָּ֤שֶׂם בֵּֽין־הַמִּצְפָּה֙ וּבֵ֣ין הַשֵּׁ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ אֶ֣בֶן הָעָ֑זֶר וַיֹּאמַ֕ר עַד־הֵ֖נָּה עֲזָרָ֥נוּ יְהֹוָֽה׃
Samuel took a stone and set it up between Mizpah and Shen, and named it Eben-ezer: “For up to now,” he said, “G OD has helped us.”
וַיִּכָּֽנְעוּ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔ים וְלֹֽא־יָסְפ֣וּ ע֔וֹד לָב֖וֹא בִּגְב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַתְּהִ֤י יַד־יְהֹוָה֙ בַּפְּלִשְׁתִּ֔ים כֹּ֖ל יְמֵ֥י שְׁמוּאֵֽל׃
The Philistines were humbled and did not invade the territory of Israel again; and G OD ’s hand was set against the Philistines as long as Samuel lived.
וַתָּשֹׁ֣בְנָה הֶעָרִ֡ים אֲשֶׁ֣ר לָֽקְחוּ־פְלִשְׁתִּים֩ מֵאֵ֨ת יִשְׂרָאֵ֤ל׀לְיִשְׂרָאֵל֙ מֵעֶקְר֣וֹן וְעַד־גַּ֔ת וְאֶ֨ת־גְּבוּלָ֔ן הִצִּ֥יל יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י שָׁל֔וֹם בֵּ֥ין יִשְׂרָאֵ֖ל וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃
The towns that the Philistines had taken from Israel, from Ekron to Gath, were restored to Israel; Israel recovered all her territory from the Philistines. There was also peace between Israel and the Amorites.
וַיִּשְׁפֹּ֤ט שְׁמוּאֵל֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיָּֽיו׃
Samuel judged Israel as long as he lived.
וְהָלַ֗ךְ מִדֵּ֤י שָׁנָה֙ בְּשָׁנָ֔ה וְסָבַב֙ בֵּֽית־אֵ֔ל וְהַגִּלְגָּ֖ל וְהַמִּצְפָּ֑ה וְשָׁפַט֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כׇּל־הַמְּקוֹמ֖וֹת הָאֵֽלֶּה׃
Each year he made the rounds of Bethel, Gilgal, and Mizpah, acting as judge over Israel at all those places.
וּתְשֻׁבָת֤וֹ הָרָמָ֙תָה֙ כִּֽי־שָׁ֣ם בֵּית֔וֹ וְשָׁ֖ם שָׁפָ֣ט אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּבֶן־שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַיהֹוָֽה׃ {פ}
Then he would return to Ramah, for his home was there, and there too he would judge Israel. He built an altar there to G OD .
English translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition · CC-BY-NC