Talmud Builders

    Commentary page

    I Samuel 27

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Tanakh · chapter reading guide

    I Samuel Chapter 27

    I Samuel Chapter 27 presents 12 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Rashi's commentary

    1. Verse 1

      עתה אספה יום אחד - שמא יארוב ויבא עלי פתאום:

    2. Verse 5

      ולמה ישב עבדך וגו' - ואהיה לך למשא:

    3. Verse 7

      ימים וארבעה חדשים - מיעוט ימים שנים, ואי אפשר לפרש ימים זה שנה, שהרי לא הלך דוד אצל אכיש עד שמת שמואל, ושאול לא מלך אחר מיתת שמואל אלא ארבעה חדשים, כמו ששנינו בסדר עולם וגם ממנין שנותיו של עלי, ועשרים שנה שהיה הארון בקרית יערים, הרי ששים שנה, צא מהם חמשים ושתים של שמואל, ושנה אחת לעיבורו עם ארבעה חדשים הללו, ושבע שנים שמלך דוד בחברון קודם שהביא את הארון מקרית יערים, נמצא שלא מלך שאול אחר מיתת שמואל, יותר מארבעה חדשים:

    4. Verse 8

      ויעל דוד - לשון הוה, הוא תמיד היה רגיל בכך:

      בואך שורה - (תרגום:) מן מעלנא דחגרא:

    5. Verse 10

      אל פשטתם - למ"ד מתחלפת בנו"ן, כמו ויעש לו נשכה בספר עזרא (נחמיה יג ז), כמו לשכה:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      עתה אספה יום אחד ביד שאול כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא, וגם שהעושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, וחשב פן כבר כלו זכיותיו בשתי הצלות הקודמות, וזה שכתוב אין לי טוב כי המלט אמלט אל ארץ פלשתים ובזה אנצל מג' טעמים, א. כי בעודי בארץ חושב שאול שאני אוסף אלי אנשים כדי למרוד בו, לא כן אם אהיה בארץ פלשתים, וזה שכתוב ונואש ממני שאול, ב. שאחר שידע שלא ימצאני יתיאש מלבקשני, וזה שכתוב ונואש שאול לבקשני עוד בכל גבול ישראל, ג. אף שיעלה על לבו לילך אחרי לארץ פלשתים ונמלטתי מידו כי יצילני מלך פלשתים:

    2. Verse 2

      ויקם דוד ויעבר הגם שכאשר ברח תחלה אל אכיש היה בסכנה (כנ"ל כ"א) אז בא יחידי וחשדו שבא כמרגל וגם לא היה מקוה תועלת מאיש אחד, לא כן עתה שבא עם שש מאות איש שלא נחשדו למרגלים והיה מקוה שיהיו מאנשי חילו ליום קרב ומלחמה, וזה שכתוב ויעבר הוא ושש מאות איש:

    3. Verse 3

      [ט - עם ב. '] תחלה בא בלא בני בית וחשש שיברח ממנו לא כן עתה שבאו איש וביתו, וזה שכתוב וישב וכו' איש וביתו:

    4. Verse 5

      אם נא, פי' מה שהקפיד שישב דוקא בעיר המלוכה הוא או מפני שירא ממנו פן ימרוד בו, ובעיר המלוכה יש חיל המלך, ועל זה אמר אם נא מצאתי חן בל תחשדני או מפני שירא שהפלשתים ירעו לו בהיותו אתם שלא בעיר המלכות, ע"ז בקש יתנו לי מקום היינו מקום מיוחד נבדל מפלשתים או מפני שירא למסור לו עיר חומה דלתים ובריח פן ישגב שם, על זה אמר בערי השדה היינו עיר פרזי:

    5. Verse 7

      ימים רצה לומר בגת ישב ימים אחדים ובצקלג ישב ארבעה חדשים, ועל כן הקדים ימים לחדשים:

    6. Verse 8

      השאלות - אם היו יושבי הארץ איך הכה בם תחת טוב שלם רע ואיך לא התירא שיודע לאכיש?:

      כי הנה ישבות הארץ, באר שפשט על אומות האלה מפני שהיו יושבות הארץ ועל ידי כן היה להם תגר עם פלשתים כדרך השכנים ולא יקפידו פלשתים על שנלחם בם, ב. שהנה יושבות הארץ מעולם, מימות יהושע והם מן השבע עממין שקיים בהם מצות לא תחיה כל נשמה על זה אמר בואכה שורה וכו' כמוזכר בספר יהושע:

    7. Verse 9

      ולא יחיה רצה לומר לא החיה מן השבי לעבדים ולשפחות כמו שיאמר אח"ז רק ולקח צאן ובקר וכו':

      וישב פי' ותמיד בעת ששב היה בא אל אכיש להגיד לו:

    8. Verse 10

      ויאמר אכיש שאלו בתמיה וכי אל פשטתם היום הלא בודאי פשטתם והיה משיב כמסיח לפי תומו על נגב יהודה וכו' שיחשוב אכיש כי נבאש בישראל:

    9. Verse 11

      ואיש רצה לומר וזה היה הטעם שלא היה מביא איש ואשה מן השבי שלא יגידו לאמר שכה עשה דוד ועל ידי כן:

    10. Verse 12

      ויאמן אכיש בדוד כי אמר הבאש הבאיש בעמו בישראל, רצה לומר שיצויר ילחם עם ישראל ועמו שהם שבטו יחזיקו בידו, ויצויר ילחם עם שבטו למצוא חן בעיני ישראל בל יאמרו כי נוטה אל שבטו, אבל אחר שנלחם ביהודה ובקיני שהם מישראל נבאש בכולם וממילא והיה לי לעבד עולם:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Original text

    וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־לִבּ֔וֹ עַתָּ֛ה אֶסָּפֶ֥ה יוֹם־אֶחָ֖ד בְּיַד־שָׁא֑וּל אֵֽין־לִ֨י ט֜וֹב כִּ֣י הִמָּלֵ֥ט אִמָּלֵ֣ט׀ אֶל־אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֗ים וְנוֹאַ֨שׁ מִמֶּ֤נִּי שָׁאוּל֙ לְבַקְשֵׁ֤נִי עוֹד֙ בְּכׇל־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל וְנִמְלַטְתִּ֖י מִיָּדֽוֹ׃

    David said to himself, “Someday I shall certainly perish at the hands of Saul. The best thing for me is to flee to the land of the Philistines; Saul will then give up hunting me throughout the territory of Israel, and I will escape him.”

    וַיָּ֣קׇם דָּוִ֔ד וַיַּעֲבֹ֣ר ה֔וּא וְשֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר עִמּ֑וֹ אֶל־אָכִ֥ישׁ בֶּן־מָע֖וֹךְ מֶ֥לֶךְ גַּֽת׃

    So David and the six hundred men with him went and crossed over to King Achish son of Maoch of Gath.

    וַיֵּ֩שֶׁב֩ דָּוִ֨ד עִם־אָכִ֥ישׁ בְּגַ֛ת ה֥וּא וַאֲנָשָׁ֖יו אִ֣ישׁ וּבֵית֑וֹ דָּוִד֙ וּשְׁתֵּ֣י נָשָׁ֔יו אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵאלִ֔ת וַֽאֲבִיגַ֥יִל אֵֽשֶׁת־נָבָ֖ל הַֽכַּרְמְלִֽית׃

    David and his men stayed with Achish in Gath, each with his family—David with his two wives, Ahinoam the Jezreelite and Abigail wife of Nabal the Carmelite.

    וַיֻּגַּ֣ד לְשָׁא֔וּל כִּֽי־בָרַ֥ח דָּוִ֖ד גַּ֑ת וְלֹא־[יָסַ֥ף] (יוסף) ע֖וֹד לְבַקְשֽׁוֹ׃ {ס}

    And when Saul was told that David had fled to Gath, he did not pursue him anymore.

    וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־אָכִ֗ישׁ אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ יִתְּנוּ־לִ֣י מָק֗וֹם בְּאַחַ֛ת עָרֵ֥י הַשָּׂדֶ֖ה וְאֵ֣שְׁבָה שָּׁ֑ם וְלָ֨מָּה יֵשֵׁ֧ב עַבְדְּךָ֛ בְּעִ֥יר הַמַּמְלָכָ֖ה עִמָּֽךְ׃

    David said to Achish, “If you please, let a place be granted me in one of the country towns where I can live; why should your servant remain with you in the royal city?”

    וַיִּתֶּן־ל֥וֹ אָכִ֛ישׁ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא אֶת־צִֽקְלָ֑ג לָכֵ֞ן הָיְתָ֤ה צִֽקְלַג֙ לְמַלְכֵ֣י יְהוּדָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ {פ}

    At that time Achish granted him Ziklag; that is how Ziklag came to belong to the kings of Judah, as is still the case.

    וַֽיְהִי֙ מִסְפַּ֣ר הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב דָּוִ֖ד בִּשְׂדֵ֣ה פְלִשְׁתִּ֑ים יָמִ֖ים וְאַרְבָּעָ֥ה חֳדָשִֽׁים׃

    The length of time that David lived in Philistine territory was a year and four months.

    וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ וַאֲנָשָׁ֔יו וַֽיִּפְשְׁט֛וּ אֶל־הַגְּשׁוּרִ֥י (והגרזי) [וְהַגִּזְרִ֖י] וְהָעֲמָלֵקִ֑י כִּ֣י הֵ֜נָּה יֹשְׁב֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר מֵעוֹלָ֔ם בּוֹאֲךָ֥ שׁ֖וּרָה וְעַד־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

    David and his men went up and raided the Geshurites, the Gizrites, and the Amalekites—who were the inhabitants of the region of Olam, all the way to Shur and to the land of Egypt.—

    וְהִכָּ֤ה דָוִד֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יְחַיֶּ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֑ה וְלָקַח֩ צֹ֨אן וּבָקָ֜ר וַחֲמֹרִ֤ים וּגְמַלִּים֙ וּבְגָדִ֔ים וַיָּ֖שׇׁב וַיָּבֹ֥א אֶל־אָכִֽישׁ׃

    When David attacked a region, he would leave no man or woman alive; he would take flocks, herds, donkeys, camels, and clothing. When he returned and came to Achish,

    וַיֹּ֣אמֶר אָכִ֔ישׁ אַל־פְּשַׁטְתֶּ֖ם הַיּ֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד עַל־נֶ֤גֶב יְהוּדָה֙ וְעַל־נֶ֣גֶב הַיְּרַחְמְאֵלִ֔י וְאֶל־נֶ֖גֶב הַקֵּינִֽי׃

    Achish would ask, “Where did you raid today?” and David would reply, “The Negeb of Judah,” or “the Negeb of the Jerahmeelites,” or “the Negeb of the Kenites.”

    וְאִ֨ישׁ וְאִשָּׁ֜ה לֹא־יְחַיֶּ֣ה דָוִ֗ד לְהָבִ֥יא גַת֙ לֵאמֹ֔ר פֶּן־יַגִּ֥דוּ עָלֵ֖ינוּ לֵאמֹ֑ר כֹּֽה־עָשָׂ֤ה דָוִד֙ וְכֹ֣ה מִשְׁפָּט֔וֹ כׇּ֨ל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יָשַׁ֖ב בִּשְׂדֵ֥ה פְלִשְׁתִּֽים׃

    David would leave no man or woman alive to be brought to Gath; for he thought, “They might tell about us: David did this.” Such was his practice as long as he stayed in the territory of the Philistines.

    וַיַּאֲמֵ֥ן אָכִ֖ישׁ בְּדָוִ֣ד לֵאמֹ֑ר הַבְאֵ֤שׁ הִבְאִישׁ֙ בְּעַמּ֣וֹ בְיִשְׂרָאֵ֔ל וְהָ֥יָה לִ֖י לְעֶ֥בֶד עוֹלָֽם׃ {פ}

    Achish trusted David. He thought: “He has aroused the wrath of his own people Israel, and so he will be my vassal forever.”

    English translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition · CC-BY-NC