Talmud Builders

    Commentary page

    I Samuel 18

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Tanakh · chapter reading guide

    I Samuel Chapter 18

    I Samuel Chapter 18 presents 30 verses in a searchable Hebrew text unit. This original reading guide identifies observable themes and a practical path through the chapter without adding an unverified interpretation.

    Rashi's commentary

    1. Verse 6

      ובשלשים - תרגם יונתן: ובצלצלין. מין כלי זמר:

    2. Verse 8

      ועוד לו - ועוד לו מה הוא נחסר שצריך להוסיף לו:

      אך המלוכה - אינו צריך עוד אלא למלכות:

    3. Verse 9

      עוין - (תרגום:) עין רעה:

    4. Verse 10

      יתנבא - ואשתטי נביא ושוטה מדברים דברי רמזים שאינם ניכרים:

    5. Verse 11

      אכה בדוד ובקיר - מכה אחת אכה, שיכנס החנית בדוד ובקיר:

    6. Verse 14

      משכיל - מצליח:

    7. Verse 17

      ושאול אמר - בלבו:

      אל תהי ידי בו - פן אענש:

      ותהי בו יד פלשתים - לכך אמר לו והלחם מלחמות ה':

    8. Verse 19

      בעת תת - כשהגיע זמן שקבעו לתתה לו, ובעוד שהיו מתעסקים לתתה לו, נתגלגל הדבר ונתנה לעדריאל:

    9. Verse 21

      בשתים תתחתן בי - שתי בנות יש לי, באחת מהן תתחתן בי וכן תרגם יונתן: בחדא מתרין. כיוצא בו (שמואל-ב כד יב): שלש אנכי נוטל עליך. אחת משלש, כמו שמפורש שם: בחר לך אחת מהם:

    10. Verse 26

      ולא מלאו הימים - לא המתין עד מלאת הימים שקבע לו להביא את מאה הערלות:

    11. Verse 27

      ויקם דוד וילך הוא ואנשיו וגו' וימלאום - פרישנטי"ר בלע"ז:

    12. Verse 29

      לרא - ליראה:

    13. Verse 30

      ויצאו שרי פלשתים - לבא בגדודים לשלול שלל בישראל:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Malbim's commentary

    1. Verse 1

      ויהי יספר עתה איך הצמיח קרן לדוד ומזלו התנוצץ הולך ואור, א) מצד יהונתן שבכלותו לדבר, נקשרה נפש יהונתן בנפש דוד, רצה לומר שמצד רוח הגבורה והקדושה היה קשר והתחברות בנפש, כי הדומה ימשך וישתוקק אל הדומה, ויאהבהו יהונתן כנפשו, רצה לומר שלא היתה אהבת הערב או המועיל רק אהבה עצמיית שיאהב הטוב את הטוב והיתה האהבה כנפשו שהיא האהבה העזה שאין למעלה ממנה:

    2. Verse 2

      ויקחהו, ב) מצד שאול שהיה דעתו לבנות לו בית נאמן ולהתחתן עמו ולכן לא נתנו לשוב אל בית אביו אל הצאן, כי מיועד הוא להיות חתן המלך:

    3. Verse 3

      ויכרת, ג) מצד יהונתן, שעל ידי האהבה הוסיף לכרות עמו ברית וסבת הברית לא היה מצד איזה יראה כדרך כורתי ברית, שסבתם הוא איזה מורא בל ירעו זה לזה או לבניהם כמו ברית אבימלך עם אברהם ויצחק וכדומה, רק מצד אהבתו כרת הברית הזאת:

    4. Verse 4

      ויתפשט וזה כמורה ומודה כי ישלוט בכל אשר לו:

    5. Verse 5

      ויצא ד) גם הוסיף להצליח במלחמתו נגד הפלשתים ה) ולכן שמהו שאול לשר הצבא, ו) וגם בזאת הצליח שמצא חן בעיני כל העם וגם בעיני עבדי שאול ולא קנאו בו על כי ישתרר עליהם, ואבן מאסו הבונים היתה לראש פנה:

    6. Verse 6

      ויהי בבואם מעתה יספר, איך פתאום אור הצלחתו כסהו עננה, והתחיל להיות נשטם ונרדף כפעם בפעם משאול וזה היה סבה למלכותו, והנה מה שספר עד עתה היה בעוד ישב שאול בעמק האלה, שאחר נצחו את הפלשתים נשארו בעמק האלה במחנה, ומשם התגרו מלחמות בשכניהם מסביב, ויהי דוד משכיל, ויהי לראש ואז שם שאול את פניו לשוב לביתו גבעת שאול, וזה שכתוב ויהי בבואם (רצה לומר לביתם) בשוב דוד כי אז הוביל עמו ראש הפלשתי להראותו בערי ישראל שעברו דרך שם (עד שהניחו בירושלים כנ"ל פרק הקודם פסוק נ"ד) ואז יצאו הנשים מכל ערי ישראל שעברו שם לשיר והמחולות על הנצוח וספר הכתוב כי צאתם היה לקראת שאול המלך לא לקראת דוד כי ידעו זאת שאין חולקין כבוד לעבד בפני רבו, ולא עלה על לב אדם כלל לכבד את דוד אז, ואף כי להגדיל מעלתו על מעלת שאול שזה מרד במלכות, רק:

    7. Verse 7

      השאלות איך ענו המשחקות דברים כאלה אשר הם נגד כבוד המלך להגדיל את מעשה דוד על מעשהו בפניו?:

      ותענינה הנשים המשחקות, רצה לומר לא המשוררות שהן המדברות דברי שיר כפי עצמות הדבור רק המשחקות שהן הדוברות דברי שחוק, דבור בעל שתי פנים לעורר צחוק ושמחה, הן ענו זאת ולא היתה כוונתן באמת להגדיל שדוד היו לו רבבות, כי נהפך הוא הנצחון במעט אנשים גדול יותר, רק אמרו שגודל הנצחון שנצח שאול ויונתן שהיה לו רק אלפים כנזכר למעלה, על נצחון דוד שהיו עמו רבבות ישראל, או כוונו במלת רבבות על האבנים שרבה (מענין, רובה קשת, ערכו על בבל רבים), אולם שאול לקח הדברים כפי פשטם כאילו כוונו, שישראל אשר עם דוד רבים מאשר עם שאול. וע"ז:

    8. Verse 8

      ויחר לשאול וכו' ועוד לו אך המלוכה, כי הלא בחיר העם הוא המולך ואם רוב העם אחריו המלוכה עמו בכח ועוד לא חסר לו רק המלוכה בפועל ולכן,

    9. Verse 9

      ויהי שאול עוין את דוד נתן עניניו בלבו, בחשבו כי הוא האיש, שאמר הנביא, ונתנה לרעך הטוב ממך, ולכן התחיל לחשוב עליו מחשבות להרגו, וזה יספר מפה והלאה:

    10. Verse 10

      ויהי (הפעם הראשון שרצה להרגו) על ידי מחשבה זו נכנס בו רוח רעה, ויתנבא (דע כי כל מקום שכתוב פעל מתנבא בהתפעל מורה על נבואה בלתי גמורה כי זה מנהג ההתפעל להורות או מעשה מדומה כמו יש מתעשר מתרושש, ומזה המין אומר מתנבא אצל שאול, ודומהו משוגע ומתנבא (ירמיה כ"ט כ"ו) מתנבאים לפניהם (מ"א כ"ב) ויתנבאו עד לעלות המנחה (שם י"ח כ"ט) או מורה על ההרגל והתלמדות, את האלהים התהלך נח, ובא על בני הנביאים, ויהושע אמר אלדד ומידד מתנבאים רצה לומר מתלמדים לנבואה, מה שאין כן על הנבואה המוחלטת בא בבנין הכבד או בנפעל) רצה לומר בשגעונו היה כמגיד עתידות כי דוד יקח מלכותו:

    11. Verse 11

      השאלות מה השינוי בין פעם זה ובין הפעם השני שרצה גם כן להכותו בחנית ובקיר ששם נפטר דוד מפניו ופה ירא שאול מפניו?:

      ויטל היה רוצה להכותו כבלתי מתכוין אל דוד רק אל הקיר, וכאילו הכהו בשגגה, ויסב דוד זה היה בהשגחת ה', כי דוד היו עיניו בכנור ולא ראה מה ששאול עושה רק ה' הזמין שסב מפניו בלא כוונה ובזה ראה שאול בחוש, כי השגחה פרטית דבוקה עם דוד. ולכן,

    12. Verse 12

      וירא שאול באשר ראה כי היה ה' עמו, ובהפך שסר מעם שאול:

    13. Verse 13

      ויסירהו חשב להשפילו שלא יהיה עוד קרוב למלך ושר צבא רק שר אלף, וגם בזה לא הועיל, כי ויצא ויבא לפני העם שהעם מעצמם לא עשו דבר בלעדיו, והיה היוצא ובא לפניהם:

    14. Verse 14

      השאלות (יד-טז) מ"ש שדוד השכיל ויגר מפניו הלא כבר אמר זאת בפסוק ה'?:

      ויהי דוד תחת שעד עתה היה מצליח בדרכי שאול אשר שלחהו, עתה היה משכיל בדרכיו שהלך בעצמו לפני העם, והיה משכיל רצה לומר עושה הכל בהשכל ודעת, ועם עזר ההשגחה כי ה' עמו:

    15. Verse 15

      וירא שאול בזה ראה שהוא משכיל מאד בהפלגה עד שלא יכול לעשות לו מאומה ויגר מפניו שזה יותר ממורא שנזכר בפסוק י"ב:

    16. Verse 16

      וכל ישראל, ובזה לא היה בכחו לעשות לו מאומה רע, וכן גדלה קנאתו ואיבתו:

    17. Verse 17

      ויאמר שאול, (הענין הב' שרצה להכין לו מוקש) הנה בתי הגדולה רצה לומר כי זה שיתן את בתו מחויב הוא מצד ההבטחה לנוצח הפלשתי, רק שיכול לתת לו את הצעירה ויצטרך להמתין עד תנשא הבכירה תחלה, והוא רוצה לתת לו את הבכירה, שבזה לא התחייב, ועל כן מתנה עמו תנאי אך היה לי לבן חיל וכו', וכוונת שאול היתה באמת שיפול במלחמה וזה שכתוב ושאול אמר וכו':

    18. Verse 18

      השאלות מדוע לא השיב ואנכי איש רש ונקלה כמ"ש אחרי זה?:

      ויאמר דוד לא אמר עתה כמ"ש (בפסוק כ"ג) ואנכי איש רש ונקלה, כי הובטח לו גם כן עושר גדול, וזה היה לו אצל שאול במלוה כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בסנהדרין פ"ב ויש לו מוהר ומתן רב, רק אמר דרך הכנעה מי אנכי, לא דרך סירוב, כמו שיתבאר:

    19. Verse 19

      ויהי רק שבעת התעסקו לתת לו את מירב, קרה מקרה כי נתנה לעדריאל, שהתקדשה שלא מדעת אביה כי גדולה היתה, וחכמינו זכרונם לברכה פליגי אם קדושי דוד למירב היו קדושי טעות כי קדשה במלוה של העושר שהובטח מעם שאול ואינה מקודשת, ור"י סבר שהיו קדושין גמורים כי קדשה בהנאת מחילת מלוה ונתנה לעדריאל בעבירה ואת מיכל נשא אחר מיתת מירב, בין כך וכך מחל דוד לשאול את העושר שהובטח לו, ולא נתן לו את מירב, ועל זה אמר אחר זה ואנכי איש רש ונקלה, כי לא היה מגיע לו עוד דבר אצל שאול:

    20. Verse 21

      ותהי לו למוקש שימסר נפשו לסכנה עבור אהבתו ולמאן דאמר שקדושי מירב היו קדושין גמורים חשב גם כן שישאנה בעבירה ויוקש בה:

      בשתים תתחתן בי בא להתנצל שמה שנתנה מירב לעדריאל לא היה בידיעתו, ואני עודני מסכים גם על נשואי מירב, עד שאני מחותן לך מצד שתיהם:

    21. Verse 22

      ויצו יען ראה שדוד פג לבו מהאמין, צוהו שעבדיו יחזקו ידיו בזה, יאמרו לו כי במעשה של מירב לא היה המניעה מן המלך כי חפץ בו ולא מן עבדיו שאוהבים אותו, רק מן מירב, ועתה שמיכל אוהבת אותך התחתן במלך:

    22. Verse 23

      ויאמר דוד עתה טען שהוא איש רש כנ"ל (בפסוק י"ט)

    23. Verse 25

      השאלות למה היה צריך שאול לזה הלא בל"ז הלך למלחמה בכ"מ אשר שלחו, ואיך יפול עתה בכרתו ערלותיהם:

      ושאול חשב להפיל את דוד רצה לומר כי אם לוחמים והורגים בדרך מלחמה אין בזה משטמה על השר הצבא, אבל אם יפול על אנשים היושבים לבטח, וכורת ערלותיהם דרך גנאי, זה אינו דרך מלחמה רק דרך צורר ומתנקם שבהכרח ישמרו הפלשתים עליו איבה גדולה ויתנכלו לנקום בו:

    24. Verse 26

      וישר הדבר רצה לומר הגם שהדבר מצד עצמו לא ישר בעיניו כי אינו דרך מלחמה כנ"ל, ישר בעיניו מצד התכלית שישיג על ידו, וזה להתחתן במלך:

    25. Verse 28

      וירא במה שגם תחבולה זו לא הזיקה ידע ידיעה ברורה שה' אתו, וגם מיכל אהבתהו, וזה יחזיק בידו להגיע למלכות:

    26. Verse 29

      ויאסף על ידי כן גדלה היראה והאיבה של שאול, ולא לפרקים רק כל הימים:

    27. Verse 30

      ויצאו, באמת כאשר חשב שאול שעל ידי שיכרות ערלות פלשתים יגורו אתו מלחמות עד מות בעד חרפתם כן היתה, כי יצאו שרי פלשתים לנקום מדוד, אבל דוד לא התחבא מפניהם, ונלחם והשכיל יותר מכל עבדי שאול ותחת שחשב שאול להפילו על ידי כן ביד פלשתים היה להפך כי וייקר שמו מאד:

    Edition: On Your Way. License: Public Domain. Sefaria.

    Original text

    וַיְהִ֗י כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־שָׁא֔וּל וְנֶ֙פֶשׁ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נִקְשְׁרָ֖ה בְּנֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד (ויאהבו) [וַיֶּֽאֱהָבֵ֥הוּ] יְהוֹנָתָ֖ן כְּנַפְשֽׁוֹ׃

    When [David] finished speaking with Saul, Jonathan’s soul became bound up with the soul of David; Jonathan loved David as himself.

    וַיִּקָּחֵ֥הוּ שָׁא֖וּל בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְלֹ֣א נְתָנ֔וֹ לָשׁ֖וּב בֵּ֥ית אָבִֽיו׃

    Saul took him [into his service] that day and would not let him return to his father’s house.—

    וַיִּכְרֹ֧ת יְהוֹנָתָ֛ן וְדָוִ֖ד בְּרִ֑ית בְּאַהֲבָת֥וֹ אֹת֖וֹ כְּנַפְשֽׁוֹ׃

    Jonathan and David made a pact, because [Jonathan] loved him as himself.

    וַיִּתְפַּשֵּׁ֣ט יְהוֹנָתָ֗ן אֶֽת־הַמְּעִיל֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְדָוִ֑ד וּמַדָּ֕יו וְעַד־חַרְבּ֥וֹ וְעַד־קַשְׁתּ֖וֹ וְעַד־חֲגֹרֽוֹ׃

    Jonathan took off the cloak and tunic he was wearing and gave them to David, together with his sword, bow, and belt.

    וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלָחֶ֤נּוּ שָׁאוּל֙ יַשְׂכִּ֔יל וַיְשִׂמֵ֣הוּ שָׁא֔וּל עַ֖ל אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י כׇל־הָעָ֔ם וְגַ֕ם בְּעֵינֵ֖י עַבְדֵ֥י שָׁאֽוּל׃ {פ}

    David went out [with the troops], and he was successful in every mission on which Saul sent him, and Saul put him in command of all the soldiers; this pleased all the troops and Saul’s courtiers as well.

    וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֗ם בְּשׁ֤וּב דָּוִד֙ מֵהַכּ֣וֹת אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַתֵּצֶ֨אנָה הַנָּשִׁ֜ים מִכׇּל־עָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ (לשור) [לָשִׁ֣יר] וְהַמְּחֹל֔וֹת לִקְרַ֖את שָׁא֣וּל הַמֶּ֑לֶךְ בְּתֻפִּ֥ים בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְשָׁלִשִֽׁים׃

    When the [troops] came home [and] David returned from killing the Philistine, the women of all the towns of Israel came out singing and dancing to greet King Saul with hand-drums, shouting, and sistrums.

    וַֽתַּעֲנֶ֛ינָה הַנָּשִׁ֥ים הַֽמְשַׂחֲק֖וֹת וַתֹּאמַ֑רְןָ הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ בַּאֲלָפָ֔ו וְדָוִ֖ד בְּרִבְבֹתָֽיו׃

    The women sang as they danced, and they chanted: Saul has slain his thousands; David, his tens of thousands!

    וַיִּ֨חַר לְשָׁא֜וּל מְאֹ֗ד וַיֵּ֤רַע בְּעֵינָיו֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיֹּ֗אמֶר נָתְנ֤וּ לְדָוִד֙ רְבָב֔וֹת וְלִ֥י נָתְנ֖וּ הָאֲלָפִ֑ים וְע֥וֹד ל֖וֹ אַ֥ךְ הַמְּלוּכָֽה׃

    Saul was much distressed and greatly vexed about the matter. For he said, “To David they have given tens of thousands, and to me they have given thousands. All that he lacks is the kingship!”

    וַיְהִ֥י שָׁא֖וּל (עון) [עוֹיֵ֣ן] אֶת־דָּוִ֑ד מֵֽהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָהָֽלְאָה׃ {ס}

    From that day on Saul kept a jealous eye on David.

    וַיְהִ֣י מִֽמׇּחֳרָ֗ת וַתִּצְלַ֣ח ר֩וּחַ֩ אֱלֹהִ֨ים׀רָעָ֤ה׀אֶל־שָׁאוּל֙ וַיִּתְנַבֵּ֣א בְתוֹךְ־הַבַּ֔יִת וְדָוִ֛ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ כְּי֣וֹם׀בְּי֑וֹם וְהַחֲנִ֖ית בְּיַד־שָׁאֽוּל׃

    The next day an evil spirit of God gripped Saul and he began to rave in the house, while David was playing [the lyre], as he did daily. Saul had a spear in his hand,

    וַיָּ֤טֶל שָׁאוּל֙ אֶֽת־הַחֲנִ֔ית וַיֹּ֕אמֶר אַכֶּ֥ה בְדָוִ֖ד וּבַקִּ֑יר וַיִּסֹּ֥ב דָּוִ֛ד מִפָּנָ֖יו פַּעֲמָֽיִם׃

    and Saul threw the spear, thinking to pin David to the wall. But David eluded him twice.

    וַיִּרָ֥א שָׁא֖וּל מִלִּפְנֵ֣י דָוִ֑ד כִּֽי־הָיָ֤ה יְהֹוָה֙ עִמּ֔וֹ וּמֵעִ֥ם שָׁא֖וּל סָֽר׃

    Saul was afraid of David, for G OD was with him and had turned away from Saul.

    וַיְסִרֵ֤הוּ שָׁאוּל֙ מֵֽעִמּ֔וֹ וַיְשִׂמֵ֥הוּ ל֖וֹ שַׂר־אָ֑לֶף וַיֵּצֵ֥א וַיָּבֹ֖א לִפְנֵ֥י הָעָֽם׃ {ס}

    So Saul removed him from his presence and appointed him chief of a thousand, to march at the head of the troops.

    וַיְהִ֥י דָוִ֛ד לְכׇל־דְּרָכָ֖ו מַשְׂכִּ֑יל וַיהֹוָ֖ה עִמּֽוֹ׃

    David was successful in all his undertakings, for G OD was with him;

    וַיַּ֣רְא שָׁא֔וּל אֲשֶׁר־ה֖וּא מַשְׂכִּ֣יל מְאֹ֑ד וַיָּ֖גׇר מִפָּנָֽיו׃

    and when Saul saw that he was successful, he dreaded him.

    וְכׇל־יִשְׂרָאֵל֙ וִֽיהוּדָ֔ה אֹהֵ֖ב אֶת־דָּוִ֑ד כִּי־ה֛וּא יוֹצֵ֥א וָבָ֖א לִפְנֵיהֶֽם׃ {פ}

    All Israel and Judah loved David, for he marched at their head.

    וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַגְּדוֹלָ֤ה מֵרַב֙ אֹתָהּ֙ אֶתֶּן־לְךָ֣ לְאִשָּׁ֔ה אַ֚ךְ הֱיֵה־לִ֣י לְבֶן־חַ֔יִל וְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמ֣וֹת יְהֹוָ֑ה וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל־תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי־ב֖וֹ יַד־פְּלִשְׁתִּֽים׃ {ס}

    Saul said to David, “Here is my older daughter, Merab; I will give her to you in marriage; in return, you be my warrior and fight G OD ’s battles.” Saul thought: “Let not my hand strike him; let the hand of the Philistines strike him.”

    וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־שָׁא֗וּל מִ֤י אָֽנֹכִי֙ וּמִ֣י חַיַּ֔י מִשְׁפַּ֥חַת אָבִ֖י בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כִּי־אֶהְיֶ֥ה חָתָ֖ן לַמֶּֽלֶךְ׃

    David replied to Saul, “Who am I and what is my life—my father’s family in Israel—that I should become Your Majesty’s son-in-law?”

    וַיְהִ֗י בְּעֵ֛ת תֵּ֛ת אֶת־מֵרַ֥ב בַּת־שָׁא֖וּל לְדָוִ֑ד וְהִ֧יא נִתְּנָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל הַמְּחֹלָתִ֖י לְאִשָּֽׁה׃

    But at the time that Merab, daughter of Saul, should have been given to David, she was given in marriage to Adriel the Meholathite.

    וַתֶּאֱהַ֛ב מִיכַ֥ל בַּת־שָׁא֖וּל אֶת־דָּוִ֑ד וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֔וּל וַיִּשַׁ֥ר הַדָּבָ֖ר בְּעֵינָֽיו׃

    Now Michal daughter of Saul had fallen in love with David; and when this was reported to Saul, he was pleased.

    וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶתְּנֶ֤נָּה לּוֹ֙ וּתְהִי־ל֣וֹ לְמוֹקֵ֔שׁ וּתְהִי־ב֖וֹ יַד־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־דָּוִ֔ד בִּשְׁתַּ֛יִם תִּתְחַתֵּ֥ן בִּ֖י הַיּֽוֹם׃

    Saul thought: “I will give her to him, and she can serve as a snare for him, so that the Philistines may kill him.” So Saul said to David, “You can become my son-in-law even now through the second one.”

    וַיְצַ֨ו שָׁא֜וּל אֶת־עֲבָדָ֗ו דַּבְּר֨וּ אֶל־דָּוִ֤ד בַּלָּט֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֨ה חָפֵ֤ץ בְּךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְכׇל־עֲבָדָ֖יו אֲהֵב֑וּךָ וְעַתָּ֖ה הִתְחַתֵּ֥ן בַּמֶּֽלֶךְ׃

    And Saul instructed his courtiers to say to David privately, “The king is fond of you and all his courtiers like you. So why not become the king’s son-in-law?”

    וַֽיְדַבְּר֞וּ עַבְדֵ֤י שָׁאוּל֙ בְּאׇזְנֵ֣י דָוִ֔ד אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד הַֽנְקַלָּ֤ה בְעֵֽינֵיכֶם֙ הִתְחַתֵּ֣ן בַּמֶּ֔לֶךְ וְאָנֹכִ֖י אִֽישׁ־רָ֥שׁ וְנִקְלֶֽה׃

    When the king’s courtiers repeated these words to David, David replied, “Do you think that becoming the son-in-law of a king is a small matter, when I am but a poor man of no consequence?”

    וַיַּגִּ֜דוּ עַבְדֵ֥י שָׁא֛וּל ל֖וֹ לֵאמֹ֑ר כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה דִּבֶּ֥ר דָּוִֽד׃

    Saul’s courtiers reported to him, “This is what David answered.”

    וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל כֹּה־תֹאמְר֣וּ לְדָוִ֗ד אֵֽין־חֵ֤פֶץ לַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּמֹ֔הַר כִּ֗י בְּמֵאָה֙ עׇרְל֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים לְהִנָּקֵ֖ם בְּאֹיְבֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְשָׁא֣וּל חָשַׁ֔ב לְהַפִּ֥יל אֶת־דָּוִ֖ד בְּיַד־פְּלִשְׁתִּֽים׃

    And Saul said, “Say this to David: ‘The king desires no other bride-price than the foreskins of a hundred Philistines, as vengeance on the king’s enemies.’”—Saul intended to bring about David’s death at the hands of the Philistines.—

    וַיַּגִּ֨דוּ עֲבָדָ֤יו לְדָוִד֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיִּשַׁ֤ר הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י דָוִ֔ד לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וְלֹ֥א מָלְא֖וּ הַיָּמִֽים׃

    When his courtiers told this to David, David was pleased with the idea of becoming the king’s son-in-law. Before the time had expired,

    וַיָּ֨קׇם דָּוִ֜ד וַיֵּ֣לֶךְ׀ ה֣וּא וַאֲנָשָׁ֗יו וַיַּ֣ךְ בַּפְּלִשְׁתִּים֮ מָאתַ֣יִם אִישׁ֒ וַיָּבֵ֤א דָוִד֙ אֶת־עׇרְלֹ֣תֵיהֶ֔ם וַיְמַלְא֣וּם לַמֶּ֔לֶךְ לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ שָׁא֛וּל אֶת־מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ {ס}

    David went out with his men and killed two hundred Philistines; David brought their foreskins and they were counted out for the king, that he might become the king’s son-in-law. Saul then gave him his daughter Michal in marriage.

    וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהֹוָ֖ה עִם־דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת־שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ׃

    When Saul realized that G OD was with David and that Michal daughter of Saul loved him,

    וַיֹּ֣אסֶף שָׁא֗וּל לֵרֹ֛א מִפְּנֵ֥י דָוִ֖ד ע֑וֹד וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת־דָּוִ֖ד כׇּל־הַיָּמִֽים׃ {פ}

    Saul grew still more afraid of David; and Saul was David’s enemy ever after.

    וַיֵּצְא֖וּ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י׀ מִדֵּ֣י צֵאתָ֗ם שָׂכַ֤ל דָּוִד֙ מִכֹּל֙ עַבְדֵ֣י שָׁא֔וּל וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד׃ {ס}

    The Philistine chiefs marched out [to battle]; and every time they marched out, David was more successful than all the other officers of Saul. His reputation soared.

    English translation: THE JPS TANAKH: Gender-Sensitive Edition · CC-BY-NC