Hosea 7

כרפאי לישראל — כשאני חפץ להושיעם ולרפאות עוונותם נגלו לפני כי פעלו תמיד שקר וגנבים מהם תמיד באים וגונבים ממון חביריהם ואף פושטי' גדודיהם בלסטיות ללסטם את הבריות:

ובל יאמרו ללבבם — אינן נותנין אל לבם שכל רעתם כתובה לזכרון לפני:

ישמחו מלך — מלכם חפץ ברעה שהם עושים:

בוערה מאופה — שהוסקה מיד הנחתום כן יצרם בוער בקרבם:

ישבות מעיר — י"ת מה שתירגם ואיני יכול ליישב בו לשון המקרא ולפי משמעו ישבות יצרם הרע שהיה מעירם:

מלוש בצק עד חומצתו — משחשב בלבו את הרעה כיצד יעשה אותה הוא שובת וישן עד הבוקר שהוא יכול לעשותה כמו שהאופה שובת מלוש בצק עד שהחמיצה שהוא יכול לאפות וכן הוא אומר (במיכה ב׳:א׳) הוי חושבי און ופועלי רע כל משכבותם כאור הבקר יעשוה:

יום מלכנו — ביום שהיה ממליכין את מלכיהם:

החלו שרים — נעשו שרינו חולים:

חמת מיין — מחום היין הבוער בם והמלך מושך ידו מן הטובי' והכשרים להתחבר את לוצצים:

כי קרבו כתנור לבם בארבם — הכינו והזמינו את לבם במעשה אורב שלהם כתנור זה שמכינים ומסיקין אותו לאפות:

כל הלילה ישן אופיהם — נחתום שלהם המסיק את התנור לאחר שהכינו לבם וחשבו את גמר הרעה איך יעשוה:

ישן אופיהם — כלומר עד הבוקר ישנים ולבוקר בוערים כאש עד שגמרו את רעתם:

ואכלו את שופטיהם — הרגו את סנהדרין שלהם לפי שהיו מוחים בידם ומה עלתה להם כל מלכיהם נפלו לפי שאין קורא בהם אלי ובירושלמי במסכת ע"ז דרשו ביום שהמליכו את ירבעם החלו שרים חמת מיין כמו שמפורש אתון לגביה אמרין ליה קום עבד לן עכו"ם אמר לון השתא עתי רמשא הוא וכל עמא שתיין כלומר עת שכרות הוא שמא עכשיו שכורים אתם ומחר תחזרו בכם איזלון ואיתו בצפר' אזלו ואתו בצפרא הדא היא כי קרבו כתנור וגו' אמר לון אנא דחיל מן סנהדרין דילכון אמרון ליה אנן קטלינן לון הדא היא ואכלו את שופטיהם:

משך ידו וגו' — כד הוה חמי בר נש כשר הוה מותיב גבוי תרין ליצנין ואינון אמרין לו איזה דור חביב מכל הדורות והוא אמר לון דור המדבר ואינון אמרין לו ולא עבדין עכו"ם והוא אמר לון אגב דהוו חביבין לא איתענשון ואינון אמרין לו חש דמלכא בעי למעבד כן דום שהמלך רוצה לעשות כן:

יתבולל — יבולבל בגולה בין האומות:

עוגה בלי הפוכה — תירגם יונתן כחררה דעד דלא איתהפכת איתאכלת עוגה חררה שאופין על הגחלים:

והוא לא ידע — לא שם אל לבו שאכלוהו מלכי ארם בימי יהואחז שנא' (מלכים ב י״ג:ז׳) כי לא השאיר ליהואחז וגומר וישימם כעפר לדוש ואעפ"כ לא חזר ירבעם בנו מדעת (מרעת ס"א) אביו:

גם שיבה זרקה — תרגום יונתן אף חלישותא מטתינון ואינון לא מסתכלין:

וענה גאון ישראל בפניו — וימאך יקרא דישראל ואינון חזן ל' עוני ואין וענה זה ל' עתיד אלא ל' עבר כמו וקרא זה אל זה (ישעי' ו) שמעתי שקרא זה אל זה וכמו ועשה לו כתונת פסים (בראשי' לז) ואף זה לשון עבר כבר נמעטו ונשפלו ובכל זאת לא שבו אל ה':

אין לב — להבחין מה טוב להם ומה רע להם:

מצרים קראו — לאותם שהרעו להם מעולם הם קוראים לעזרה:

אשור הלכו — אל מלך אשור הלכו שיעזור להם:

כאשר ילכו — למצרים:

אפרוש עליהם רשתי כעוף השמים — שהנשר והנץ עולין למעלה ממנו ומורידין אותו לארץ כן אורידם במצרים על ידי נבוכדנצר:

איסירם כשמע לעדתם — אביא עליהם יסורים ככל אשר אני משמיע לעדתם ביד ירמיה הנביא שעתידין הם לומר לו התפלל נא בעדנו וגו' (ירמיהו מ״ב:ג׳) ויגד לנו ה' אלהיך וגומר אם טוב ואם רע וגו' ואמר להם אם שום תשימו נפשיכם לשוב מצרים והיתה החרב אשר את' יראים ממנה שם תשיג אתכם וכל הענין:

איסירם — לשון ייסורין ומנחם פי' ל' קשר ומוסרותיך אנתק (ירמיהו ל׳:ח׳) אבל דונש פתר ל' ייסורין כמו (ויקר' כו) ליסר אתכם ונוסף היו"ד השני באיסירם כאשר נוסף ביישירו ועפעפיך יישירו נגדך (משלי ד׳:כ״ה) ל"א כעוף השמים הנלכד ברשת התלויה על כלונסות ולאחר שהם ברשת מורידין הרשת:

ואנכי אפדם — אני הייתי חפץ לפדותם מרעה אשר הם בה:

והם דברו עלי כזבים — אמרו אל ירמיה שקר אתה מדבר (שם מג) לא שלחך ה' לאמר אל תבואו מצרים:

כי יילילו על משכבותם — כי על כן תבא להם יללה כך ת"י:

יתגוררו — יש להם מגורות של דגן לפיכך יסורו וימרדו בי:

ואני יסרתי חזקתי זרועותם — ביראתי על ידי נביאי לשמוע אליהם במה שהם מייסרים אותם ויתחזקו זרועותם:

ישובו לא על — שבו למצרים ולא להועיל להם לכך נקוד על בקמץ כמו (שמואל ב כ״ג:א׳) נאם הגבר הוקם על שהוא לשון עילוי ואינו דבוק לתיבה שלאחריו:

היו כקשת רמיה — כשרוצה לירות בו חץ לצפון הוא יורה לדרום:

יפלו בחרב שריהם — יוחנן בן קרח (ירמיהו מ״ג:ד׳) וכל החיילים ששבו למצרי':

מזעם לשונם — לשון קשה שהשיבו לירמיה:

זו לעגם — אשר ילעיגו להם בארץ מצרים למה שבת' אצלנו כדי להביא עלינו פורעניות והלא כתוב לכם לא תוסיפו לראותם עוד (שמות י״ד:י״ג):

כרפאי לישראל נמשך למעלה שאמר שליהודה יעשה החסד קציר בשובי את שבותם, לעומת זה אומר כי לא כן לישראל להם לא יעשה החסד קציר, כי בעת שארצה לרפאות את ישראל ולהשיב גם שבותם אז ונגלה עון אפרים, תחת שתחלה היה עונם מכוסה יתחילו להעוה בגלוי ובפרהסיא, כי כשהטיב ה' לישראל בימי ירבעם בן יואש שאז השיב את שבות ישראל וגבולה מלבא חמת עד נחל הערבה התחילו לחטוא בפרהסיא, ועון אפרים, הוא מה שהעוו בדברי האמונה בין אדם למקום, ורעות שומרון הרע שעשו בין אדם לחבירו, ומפרש נגד ונגלה עון אפרים כי פעלו שקר לשקר באמונת ה' ולעשות ע"ז, ונגד ונגלה רעות שומרון אומר, וגנב יבא פשט גדוד בחוץ, מה שתחלה בא גנב אחד, וגם בא כגנב לגנוב בסתר באין רואה, עתה פשט גדוד, לא יבא גנב אחד רק יפשטו גדוד, ולא באו כגנב בצנעה רק שפשט בחוץ בפרהסיא לעיני השמש:

ובל יאמרו ללבכם, ר"ל כי בעת שהיה רע להם היו חושבים בלבבם שאני זוכר את רעתם ומעניש אותם ולכן לא נגלה רעתם כ"כ, אבל בעת שרציתי לרפא אותם והרחבתי את גבולם לא יאמרו ללבבם עוד שכל רעתם זכרתי, וחושבים ששכחתי רעתם ולא אענישם ולכן יעשו עונות בפרהסיא, אולם יאמר למה לי לזכור רעתם הקודם, הלא עתה סבבום מעלליהם, הלא יסבבו אותם מעלליהם הרעים שעושים עתה אשר נגד פני היו, שהם עומדים נגד פני בהוה, וא"צ כלל לזכור עונות ראשונים:

ברעתם, מעתה יתחיל הנביא לספר אופן מפלתם ע"י מלך אשור שהגלה אותם מארצם, ותחלה יספר הסבה אשר הסבה כל זאת, שהסבה הראשונה לזה היה ע"י שמרדו במלכיהם והרגו אותם, שתחלה התקשר שלום בן יבש והרג את זכריה בן ירבעם ויכהו קבל עם, ועליו עלה מנחם בן גדי וימיתהו וימלוך תחתיו, וזה היה הסבה שבא פול מלך אשור על הארץ ומנחם נתן לו אלף ככר כסף להחזיק הממלכה בידו (מלכים ב ט״ו:י״ט) ואח"כ התקשר פקח בן רמליהו על פקחיה בן מנחם וימיתהו וימלוך תחתיו, ועליו עלה תגלת פלאסר מלך אשור ויגלה זבולון ונפתלי, וזה היה ע"י אחז (כנז' שם ט"ז) ואח"כ הכה הושע בן אלה את פקח וימלוך תחתיו, ועלה עליו שלמנאסר מלך אשור ויהי הושע לו עבד וימצא מלך אשור בהושע קשר כי שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בבית כלא וצר על שומרון ויגל את ישראל אשורה (שם סי' י"ז), ויתב' מדברי הספר כי גם מה שמצא מלך אשור קשר בהושע היה בסבת מלשינות מבני ישראל, שמרדו בהושע וחשבו עליו מזימות להשחיתו והם גלו אזן מלך אשור מאשר חושב למרוד בו, ועל הדברים האלה הטיף החוזה דברי נבואותיו מכאן עד סוף הספר, ועפ"ז נבוא אל הבאור, יאמר בעת שהיו עדיין נאמנים למלכם, וברעתם ישמחו מלך משתדלים לשמח לב מלך ברעתם ולב שרים בכחשיהם, וזה היה קודם המרד, בעת ההיא.

כולם מנאפים, עסקו כולם בניאוף כמו תנור בוערה מאופה, מדמה במליצתו יצר הזנות כלהבת אש המבעיר את התנור ומסיקו ומחממו, כי כן יבעיר אש התשוקה אל המשגל, והאופה המסיק את התנור יושב כל הלילה ומבעיר שם את האש, ואם יתנמנם יש לו איש אחד שמעיר אותו משנתו בל יניח את התנור להצטנן, ולא יוכל לישן רק בעת שילוש בצק חדש וממתין עד שתתחמץ העסה שיהיה ראוי לאפות שאז מלוש בצק עד חומצתו ישבות המעיר אותו משנתו ולא יעירנו, והיינו שהכח המתאוה לא יניחנו רגע ויעורר את תאותו בכל פעם ולא ישבות רק שעה קטנה מעת שנאף עד תחליף תאותו כח, כ"ז עושים בעת שיש להם שלום עם המלך והשרים, אבל.

יום מלכנו, כשהגיע יום מפלת המלך יום המרד שרצו להרגו, אז בלילה שלפני יום המרד לא עסקו בניאוף, כי אז התאספו הקושרים להתיעץ איך יקימו מזימות לבם, ובהתועדם שתו יין כל הלילה עם השרים עד שהשרים נעשו חולים ע"י היין, ועי"כ לא יכלו שרי המלך לעמוד ולהזהר מן הקשר ולשמור את ראש המלך, וז"ש שאז החלו שרים שעשו אותם חולים ע"י חמת מיין ר"ל ע"י חמום של היין, אשר היין משך ידו את לוצצים, שאז גבר ידו של היין וימשוך בין הלוצצים עם כל מחנותיו:

כי קרבו, כי בו בלילה קרבו את לבם הדומה כתנור המוכן להתחמם מלהבות אש, קרבו את לבם זה לזה, ר"ל שכ"א גלה מצפוני לבו ומסרו סודותיהם זה לזה בעת ארבם להרוג את המלך, ובאיזה אופן יהרגוהו, ולכן כל הלילה ישן אופיהם, לא העירו בלילה הזאת את האופה שהוא יצר התאוה והעריות והניחוהו לישן ולנוח בלילה הזאת שלא עסקו בניאוף רק בעניני המרד והרצח, אבל בקר הוא בוער כאש להבה, בבקר שנגמר המרד והרגו את המלך הבוער התנור שהוא לבם וקרבם, ולא הובער באש העשוי להסיק התנור לאפות בו לחם, רק הובער באש להבה שהלהב דרכו לכלות ולאכול את כל הקרב אליו מרחוק, היינו שכח המתעורר שהובער אז לא היה של יצר המתאוה רק כח המתעורר של רוח הכעסני בקנאה וחמה ורצח להרוג ולאבד ולהשמיד, כי אז.

כולם יחמו כתנור, אז לא בא האופה להסיק את התנור כי הם עצמם היו התנור והם עצמם נתחממו מן הלהבה שהיא להבת המרד שהיה כלהב אש אוכלה, ואכלו את שופטיהם, ובאופן זה כל מלכיהם נפלו, שכן הרגו את כל מלכיהם ע"י קשר ומרד, שכן נהרג זכריה בן ירבעם, ושלום בן יבש ופקחיה בן מנחם ופקח בן רמליה, וכן הלך הושע שבי ביד צר ע"י המרד כנ"ל, וזה היה סבת גלותם ואבדונם, וזה היה להם מפני שאין בהם קורא אלי שהם ומלכיהם היו רשעים עובדי אלילים:

אפרים, וע"י שהרג את מלכיהם עי"ז נסתבב שאפרים הוא יתבולל ויתערב בעמים, כי מנחם קרא למלך אשור לעזור לו ע"ד המלוכה, וכשקשר פקח על פקחיה בן מנחם בא מלך אשור לריב ריבו, ואגב רב ריב מלך יהודה והגלה את ארץ נפתלי, ואח"כ כשהרג הושע את פקח בא על הושע כנ"ל פסוק ג'. וזאת גרמו להם בעצמם ע"י הריגת מלכיהם. ועי"כ אפרים היה עוגה בלי הפוכה, מפני שדבר עד עתה במשל התנור יאמר במליצתו שבכל זה לא נאפו בתנור המחומם באש עברתם, רק היה דומה כעוגה הנאפית ע"ג גחלים, שצריך שתתהפך כמה פעמים כדי שתאפה מכל צד, ואם לא נתהפכה יש לה שתי חסרונות שבצד התחתון הסמוך אל הגחלים ישרפו הגחלים את העוגה, ובצד העליון לא נאפה עדיין ואינה ראויה לאכילה, והנמשל יבואר בפסוק שאח"ז:

אכלו מבאר את הנמשל כמו שהעוגה בלי הפוכה תאכל בצד התחתון מן הגחלים שזה בדמיון שבא כח זר שהוא כח האש ואוכל כח העוגה, כן אכלו זרים כחו והוא לא ידע, שמלך אשור אכל את כחם ולקח ממונם והגלה אותם, וכמו שהעוגה הזאת לא נאפת מלמעלה והיא עסה רפויה ורכה, כן גם שיבה זרקה בן והוא לא ידע, שנדמו כאיש שיבה שרפה כח חייו ודשן עצמותיו, רפה המזג וחלש האברים, כן נעשו חלשים בעצמם ונשתה גבורתם כזקן תש כח:

וענה נגד מ"ש למעלה (ה' ה') שבעת אשר יענה גאון ישראל בפניו אז בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' וישובו בתשובה, אומר עתה הגם שענה גאון ישראל בפניו, בכל זה לא נכנעו אל ה' ולא שבו אל ה', לשוב בתשובה וגם לא בקשוהו בכל זאת לבקש את ה' בקרבנות ובתפלה רק בקשו עזר מן העמים:

ויהי אפרים כיונה פותה אין לב לעשות הכל בלא לב ושכל, כי מצרים קראו אשור הלכו, אחר שהיו תחת מלכות אשור לא היה להם לקרוא מצרים לעזרה, שזה היה סבת גלותם שמצא מלך אשור קשר בהושע אשר שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים. ולכן ויעצרהו בבית כלא ויצר על שומרון ויגל את ישראל אשורה, והיה בזה עוד סכלות אחרות שאחר שקרא למצרים, הלך הושע לאשור, שכן משמע ממ"ש מ"ב (יז ד') ויעצרהו מלך אשור ויאסרהו בבית כלא ויעל מלך אשור בכל הארץ ויעל שומרון ויצר עליה שלש שנים, שמשמע שהושע הלך לקראת מלך אשור כעבד ונכנע, ושם עצר אותו ולא נתנו לשוב לשומרון ואז עלה על הארץ, כי אם היה הושע נשאר בשומרון לא היה יכול לאסרו שהלא הוצרך לצור על שומרון ג' שנים, וזו סכלות גדולה מאד אחר שידע בנפשו כי מרד בו וישלח מצרימה לא היה לו ללכת לאשור ולהמסר בידו, וז"ש:

כאשר ילכו במה שהלך לאשור זה היה מה' שעי"ז אפרוש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם, בזה נדמה כעוף השמים שא"א שתשיג אותו יד הציד מגבהי שמים, רק שפורש עליו רשת והעוף יורד אל הרשת ונצוד שם, כן לא היה אפשר שתשיג אותו יד מלך אשור בשומרון עיר בצורה, ונפתה כיונה פותה לרדת ממקומו אל הרשת היינו ללכת אל מלך אשור ושם נלכד ברשת ונאסר בבית כלא, וזה היה בהשגחת ה' שהוליך אותו שולל, איסירם שיעור הכתובים כשמע איסירם לעדתם ואנכי אפדם ר"ל וגם אז היה להם עדיין תקנה אם היו שומעים למוסרי ולתוכחתי, וז"ש כשמע. ר"ל אני חשבתי, שאם ישמעו מוסר, אז איסירם לעדתם אומר להם בזה דברו מוסר, והיינו שאומר להם שיראו ש-...

אוי להם בעבור כי נדדו ממני, כן איסרם במוסרי, ובזה ואנכי אפדם, כשמע שישמעו את המוסר הזה וישובו אלי עי"ז שישיתו לב מה החטא גורם, עי"ז אפדם מיד מלך אשור, אבל והמה דברי עלי כזבים הם לא נתיסרו בזה לשמוע מוסר ולא שמו על לב שהרעה באה להם ע"י שנדדו מה'. רק דברו על ה' כזבים להכחיש את ההשגחה והעונש:

ולא זעקו אלי בלבם גם בעת כי יילילו על משכבותם מרוב הצרות הם רק מיללים, אבל אינם זועקים אל ה' להתפלל לפניו, וגם אם יזעקו אליו אינו בלבם, רק מן השפה ולחוץ, על דגן ותירוש יתגוררו הם מתגוררים ממקום למקום כדי להשיג דגן ותירוש, והם יסורו בי ר"ל יסוררו בי כבן סורר ומורה הבלתי שומע בקול אביו והוא זולל וסובא:

ואני יסרתי, מה שיסרתי את הבן סורר ומורה הלז היה על הכוונה שחשבתי כי בזה חזקתי זרועותם שעי"כ ישובו בתשובה ואחזק את ידם, כמ"ש איסירם לעדתם ואנכי אפדם, אבל הם אלי יחשבו רע, שחושבים שאני פועל הרעות ולא יחשבו שכוונתי הוא לטובתם:

ישובו לא על, הם ישובו מן הרשת (הנזכר למעלה אפרש עליהם רשתי כעוף השמים אורידם) אבל העוף הזה אחר שישוב מן הרשת לא ישוב על, לעוף למעלה, רק ילך מרשת זה אל רשת אחר, שכן ברחו מרשת מצרים אל רשת אשור, היו כקשת רמיה יפלו בחרב שריהם מזעם לשונם, שיעורו שריהם היו כקשת רמיה, ור"ל על השרים שהלכו אל מלך אשור והלשינו את הושע בן אלה שמרד בו וששלח מנחה אל סוא מלך מצרים, וחשבו בזה לירות חץ קשתם על הושע ומלך אשור צר אח"כ על שומרון והרגם, ובזה נדמו כקשת רמיה שמי שמורה בו חץ חוזר החץ אל לב המורה, וכן חזרו חצי לשונם אל לבם, ור"ל שריהם אשר ירו חצים מזעם לשונם בלה"ר שאמרו על מלכם הם עצמם יפלו בחרב ע"י מלך אשור, וא"כ נדמו כקשת רמיה, זו לעגם בארץ מצרים כן לעגו עליהם בלעג במצרים, ששם לעגו עליהם שהיו כקשת רמיה: