Genesis 6

בני האלהים THE SONS OF ELOHIM — The sons of princes and rulers (Genesis Rabbah 26:15). Another explanation of בני האלהים is that these were princely angels who came as messengers from God: they, too, intermingled with them (the daughters of men). Wherever the word אלהים occurs in the Scriptures it signifies authority, and the following passages prove this: (Exodus 4:16) “and thou shalt be his (אלהים) master”, and (Exodus 7:1) “See, I have made the (אלהים) a master.”

כי טבת הנה THAT THEY WERE FAIR — Rabbi Judan said, “It is written here טבת, for when they were being made to appear “good” by being decked out to be taken beneath the marriage canopy one of the lords would come and carry her off first (Genesis Rabbah 26:5).

מכל אשר בחרו OF ALL WHOM THEY CHOOSE — even if it were a married woman or a man or an animal (Genesis Rabbah 26:5).

לא ידון רוחי באדם MY SPIRIT SHALL NOT STRIVE AGAINST MAN — My Spirit shall not be in a state of discontent and shall not strive with Myself because of man.

לעולם ALWAYS — for a long time. Behold, My Spirit has been contending within Me whether to destroy or whether to show mercy: such contending (deliberation) shall not be forever — meaning, for a long time.

בשגם הוא בשר FOR THAT HE ALSO IS FLESH — This is the same as בְּשָׁגַּם — that is to say: because this quality is also in him viz., that he is only flesh, and yet he does not humble himself before Me; what would he do if he were of fire or of some other resisting matter! Similarly we find שַׁ for שָׁ, (Judges 5:7) עד שַׁקמתי דבורה “Until I Deborah arose”, where it is the same as שָׁקמתי; so also (Judges 6:17) שַׁאתה מדבר עמי “that it is thou who talkest with me”, where it is the same as שָׁאתה — so also here.

והיו ימיו וגו THEREFORE HIS DAYS SHALL BE etc — — For 120 years I will be long-suffering with them, and if they repent not I shall bring a flood upon them. If, now, you object, saying that from the birth of Japheth until the Flood there were only 100 years, remember that there is no “earlier” or “later” in the Torah (events are not always related in chronological order) (Pesachim 6b): the decree (regarding the Flood) was issued twenty years before Noah had any children — so we find in Seder Olam. There are many Midrashic explanations of the words לא ידון but this is transparently its plain sense.

הנפילים THE GIANTS — Thy were called נפילים because they fell (נפלו) and caused the downfall of (הפילו) the world (Genesis Rabbah 26:7).

In Hebrew the giants are usually called בימים ההם — ענקים IN THOSE DAYS — In the days of the generations of Enosh and the sons of Cain (Genesis Rabbah 26:7).

וגם אחרי כן AND ALSO AFTER THAT — Although they witnessed the destruction of the generation of Enosh when the Ocean rose and flooded a third part of the world, yet the generation of the Flood did not humble itself and take a lesson from them (Genesis Rabbah 26).

אשר יבאו WHEN [THE SONS OF GOD] CAME IN, they (the women) bore children, giants like them (the fathers) (Genesis Rabbah 26:7).

הגבורים MIGHTY — in rebellion against God.

אנשי שם MEN OF RENOWN (literally, men of name) — Men who bore distinctive names: עירד, מחויאל, מתושאל being so named because these names have reference to their destruction, for they were wiped out and torn out from the world (מחוי-אל would signify “wiped-out-by-God”, מתושאל “Torn-out-by-God). Another explanation is that they were men of devastation (אנשי שם-מון) — who devastated the world (Genesis Rabbah 26:7).

וינחם ה' כי עשה AND THE LORD REPENTED THAT HE HAD MADE — (The first word is connected with that which means “comfort”) It was a consolation to Him that He had created man on earth, for had he been one of the heavenly beings he would have incited them also to rebel against God (Genesis Rabbah 27:4).

ויתעצב GRIEVED HIM — means, in the mind of God man became an object to be troubled (punished): it entered God’s heart to grieve him. This is how the Targum of Onkelos understands the verse. Another explanation of verse 6: וינחם AND [THE LORD] REPENTED — The thoughts of God turned from Divine mercy to Divine justice: He considered what to do with man whom He had made on the earth. Wherever this term is used in the Scripture it means “considering what to do”. Examples are: (Numbers 23:19) “nor the son of man that He should consider (ויתנחם)”; (Deuteronomy 32:36) “and reconsider (ויתנחם) regarding His servants”; (Exodus 32:14) “and the Lord reconsidered (וינחם) regarding the evil”; (1 Samuel 15:11) “I am reconsidering (נחמתי) that I have set up Saul to be king” — all these passages denote a change of mind.

ויתעצב אל לבו AND IT GRIEVED HIM AT HIS HEART— He mourned at the failure of His handiwork. Similarly (2 Samuel 19:3) ‘The king grieved (נעצב) for his son”. (Similarly here: God grieved for his (man’s) heart: that it had changed from good to bad). The following extract from the Midrash Rabbah I am writing in order that you may know how to refute the arguments of certain heretics: A gentile once asked Rabbi Joshua, the son of Korcha, saying to him, “Do you not admit that the Holy One, blessed be He, knows what is to happen in the future?” He replied, “Yes.” The gentile retorted, “But is it not written ‘and He was grieved in His heart’?” He answered: “Have you ever had a son born to you?” The reply was “Yes.” He asked (the gentile): “And what did you do?” He replied: “I rejoiced and I made others rejoice also.” The Rabbi asked him: “But did you not know that he must die?” The heathen replied: “At the time of joy, let there be joy, at the time of mourning let there be mourning”. The Rabbi then said: “Such, too, is the way of the Holy One, blessed be He: although it was clear to Him that in the end men would sin and would be destroyed, He did not refrain from creating them for the sake of the righteous men who were to issue from them” (Genesis Rabbah 27:4).

ויאמר ה' אמחה את האדם AND GOD SAID I WILL BLOT OUT THE MAN — He is dust and I shall bring water upon him and blot him out: that is why this root מחה is used (it expresses the idea of sponging out by means of wet or dampness) (Genesis Rabbah 28:2).

מאדם ועד בהמה — FROM MAN, TO BEAST — These also corrupted their way (Genesis Rabbah 28:8). Another explanation is: All things were created on man’s account; when he ceases to be, what need of them? (Sanhedrin 108a)

כי נחמתי כי עשיתים means for I have thought out what to do because I have made them. (Cf. this with Rashi’s second explanation of וינחם 5:6).

אלה תולדת נח נח איש צדיק THESE ARE THE PROGENY OF NOAH — NOAH WAS A RIGHTEOUS MAN — Since the text mentions him it sings his praise, in accordance with what is said, (Proverbs 10:7) “The mention of the righteous shall be for a blessing.” Another explanation is: since after stating “These are the progeny of Noah”, it does not at once mention the names of his children but declares that he “was a righteous man”, Scripture thereby teaches you that the real progeny of righteous people are their good deeds (Genesis Rabbah 30:6).

בדורותיו IN HIS GENERATIONS — Some of our Rabbis explain it (this word) to his credit: he was righteous even in his generation; it follows that had he lived in a generation of righteous people he would have been even more righteous owing to the force of good example. Others, however, explain it to his discredit: in comparison with his own generation he was accounted righteous, but had he lived in the generation of Abraham he would have been accounted as of no importance (cf. Sanhedrin 108a).

את האלהים התהלך נח NOAH WALKED WITH GOD — In the case of Abraham Scripture says, (Genesis 24:40) ‘‘[God] before whom I walked”; Noah needed God’s support to uphold him in righteousness, Abraham drew his moral strength from himself and walked in his righteousness by his own effort (Genesis Rabbah 30:10).

התהלך HE WALKED — This word is in the past tense. The following is the usage of this verbal form: in the “heavy” (כבד) conjugation one grammatical form is used both as future (i. e. the imperative, since the imperative calls for on action to be done in the future relative to the time when the command is given) and as past tense e. g., (13:17) קום התהלך “arise walk” is future (i. e. imperative); התהלך נח “Noah walked” (in this passage) is past; (1 Samuel 12:19) התפלל בעד עבדיך “Pray for thy servants” is future (i. e. imperative) and (1 Kings 8:42) ובא והתפלל אל הבית הזה “When he shall come and shall pray toward this house” is past, only that the ו at the beginning of the word changes the tense into the future (it is Vav conversive).

ותשחת [THE EARTH] WAS CORRUPT — It means lewdness and idolatry, as (Deuteronomy 4:16) פן תשחיתון “lest ye deal corruptly” (the following words show that this refers to idolatry) and as ‘כי השחית כל בשר וגו “for all flesh had corrupted etc.” (in next verse of this chapter where Rashi states that this has reference to lewdness) (Sanhedrin 57a).

ותמלא הארץ חמס AND THE EARTH WAS FILLED WITH VIOLENCE — means robbery.

כי השחית כל בשר FOR ALL FLESH HAD CORRUPTED — even cattle, beasts and fowl did not consort with their own species (Genesis Rabbah 28:8).

קץ כל בשר THE END OF ALL FLESH — Wherever you find lewdness and idolatry, punishment of an indiscriminate character comes upon the world killing good and bad alike (Genesis Rabbah 26:5).

כי מלאה הארץ חמס FOR THE EARTH IS FILLED WITH VIOLENCE — Their fate was sealed only on account of their sin of robbery (Sanhedrin 108a).

את הארץ [I WILL DESTROY THEM] WITH THE EARTH — It is similar to מן הארץ "from the earth”; other examples of this use of את are: (Exodus 9:29) בצאתי ‘‘when I go forth” את העיר which means מן העיר “from the city” and (1 Kings 15:23) חלה ‘‘he suffered” את רגליו which means מן רגליו ‘‘from his feet”. Another explanation of את הארץ is: “together with the earth” — for the earth was blotted out and washed away to the depth of a furrow of three handbreadths (Genesis Rabbah 31:7).

עשה לך תבת MAKE THEE AN ARK — There are numerous ways by which God could have saved Noah; why, then, did he burden him with this construction of the Ark? So that the men of the generation of the Flood might see him employed on it for 120 years and might ask him, “What do you need this for”? and so that he might answer them, “The Holy One, blessed be He, is about to bring a flood upon the world” — perhaps they might repent (literally, return to God) (Sanhedrin 108b).

עצי גופר GOPHER WOOD — Thus is its name. Why of this species (גפר)? Because of the (גפרית) “sulphur” by which it was decreed that they were to be blotted out.

קנים ROOMS — Separate cabins for each kind of cattle and beast.

בכפר WITH כפר — This is an Aramaic term for the Hebrew זפת “pitch’’, and in the Talmud (Shabbat 67a) we find the noun כופרא “pitch”. In the case of the ark (cradle) in which Moses was placed, since the waters were not rapid it sufficed that it should be daubed with slime inside and with pitch outside; and a further reason for this was that this righteous person (Moses) should not smell the bad odour of the pitch (Sotah 12a). Here, however, because of the rough waters he had to cover it with pitch inside as well as outside.

צהר A LIGHT — Some say this was a window; others say that it was a precious stone that gave light to them (Genesis Rabbah 31:11).

ואל אמה תכלנה מלמעלה AND TO A CUBIT SHALT THOU FINISH IT UPWARD — Its covering (roof) slanted upwards so that it narrowed at the top to a cubit, in order that the water should run off on both sides.

בצדה תשים THOU SHALT SET [THE DOOR] IN THE SIDE THEREOF — in order that the rain might not penetrate.

תחתים שנים ושלישים WITH LOWER, SECOND AND THIRD STORIES — Three stories one above the other: the top rooms for the human beings, the middle ones as cabins for the cattle, and the bottom was for the refuse (Sanhedrin 108b).

ואני הנני מביא AND I, BEHOLD, I DO BRING — God says, “Now I am prepared to agree with those angels who cautioned Me and long ago said to Me (when I was about to create man), (Psalms 8:5) “What is man that thou art mindful of him” (Genesis Rabbah 31:12).

מבול A FLOOD — so called because it ruined (בלה) everything; because it cast everything into confusion (בלל), and because it brought (הוביל from root יבל) everything down from the heights to a lower level. And this last explanation underlies the translation of Onkelos who translates it by טופנא (Ar. טוף = Heb. צוף) because the Flood caused everything to float about and brought it (the Ark) to Babel which is a low-lying district. That is the reason why it (Babylon) is called, also, Shinar (שנער): because all those who died through the Flood were shaken out (ננערו) into it (Shabbat 113b).

והקמתי את בריתי BUT I WILL ESTABLISH MY COVENANT — A covenant was necessary for the sake of the fruits that they should not rot or decay; and also that the wicked people of that generation should not kill him (Genesis Rabbah 31:12)

אתה ובניך ואשתך THOU, AND THY SONS AND THY WIFE — Males separately and females separately. From this one may infer that they were not permitted to live together in the Ark as man and wife (Sanhedrin 108b).

ומכל החי AND OF EVERY LIVING THING — Even of demons (Genesis Rabbah 31:13).

שנים מכל TWO OF EVERY SORT — Even of the least numerous amongst them there were not less than two—one male, the other female.

מהעוף למינהו OF THE FOWLS AFTER THEIR KIND— those that had kept to their own species and had not corrupted their way (taking the words to mean, “of the fowls that had kept to their own kind”). All these came of their own accord, but only those which the Ark was allowing to pass in did Noah permit to enter (Sanhedrin 108b).

ויעש נח THUS DID NOAH — This refers to the building of the Ark (Genesis Rabbah 31:14).

שאלות — מ"ש ובנות יולדו להם אין לו מובן שכמו שהתרבו בנות כן התרבו זכרים כנגדם. ומי הם בני האלהים שנשאו את בנות האדם והנפילים שהיו אז שהוא חידה סתומה. ומ"ש תחלה לא ידון רוחי ואמר שנית אמחה את האדם, ומה היה ההתנחמות והעצב, שלא יצדק התנחמות רק אם נתחדש איזה דבר שלא היה תחלה. וכן העצב אל לבו לא יצדק אצל ה'. ומהו ההמשך אמחה את האדם ונח מצא הן כאלו זה נמשך מזה:

ויהי — כבר הזכירו חכמי הטבע כי במדינות שאין נושאין רק אשה אחת יולדו זכרים ונקבות בשוה, ובמדינות שנושאים נשים רבות יולדו נקבות כפל מהזכרים, ותחלה לא היו נושאים רק איש אשה אחת והיו עקר הנולדים בנים. ואח"כ כשהחלו לרוב התחילו לקחת נשים הרבה שזה התחיל מימות למך בן קין ונולדו בנות יותר מבנים, כמו שכן תנהג הטבע גם עתה.

ויראו בני האלהים — ידוע בקורות העמים הקדמונים שהיו מאמינים שבני אלהים חושקים את בנות האדם, והיו מהבילים שכשהאשה טובה תמצא חן בעיני בני אלהים ויבאו אליהן וילדו להם וכמו שיפרש בפסוק ד', וספר שכפי מחשבת הדור ההוא והבליהם אמרו שבני אלהים הם רואים את בנות האדם כשהם טובות, אז ימצאו חן בעיניהם ויקחו להם נשים שבאופן זה זנו הנשים מתחת בעליהם עם אנשים שההבילו עליהם שהם בני אלהים, וחושקים בהן ויקחו אותן לנשים, וכמו שיבאר בפסוק ד':

ויאמר ה' — אז ראה ה' כי לא טוב מה שהם מאריכים ימים אחר שהנשמה שנתנה בגוף יש לה מלחמה תמידית עם הגוף שזונה אחרי יצרי התאוות, ואין ראוי שרוחי שנפחתי באפיו ידון ויתקוטט עם האדם לעולם, היינו לארך ימים, אחר שבאורך ימים ינצח הגוף את הרוח וימשכהו למטה אל תאותיו הבהמיות ואל הבשר, והרוח נעשה בשר, וע"ז אמר בשגם הוא בשר, שגם הרוח יהפך לבשר ולחמריות, ולכן והיו ימיו מאה ועשרים שנה, מעתה יהיו ימי חיי האדם ק"כ שנה. ומאז התחיל ה' לקצר ימי חיי האדם שלא יאריכו ימים כ"כ, שע"י שימותו בקוצר ימים ייראו מהמות וישובו מדרכם הרעה, וגם שלא יהיה להם עת כ"כ להרבות זדון ופשע, וע"ז אמרו חז"ל שרמז בשגם הוא משה, שמשה לא חי רק ק"כ שנה כשנים הקצובים, שמ"ש ימי שנותינו בהם שבעים שנה זה נעשה אח"ז שנתרחקו הדורות משרשם ונתמעטו הימים, אבל אז שהיתה הבריאה חדשה ובימי עלומיה והארץ והאויר לא נשחת עדיין קודם המבול, היו ראוים ע"פ הטבע להאריך ימים עד קרוב לאלף שנים רק ה' קצר ימיהם מפני רעתם:

הנפלים — עתה יפרש מ"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם, מי היו בני האלהים, הם אלה שאמרו שהם בני אלהים ונפלו משמים, והגדות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן. כי נודע שבכל ספורי העמים הקדמונים יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני אלהים שבאו משמים אל הארץ ומלכו עליה ונשאו נשים מבנות האדם ומהם עמדו גבורים ואדירים שרים ומושלים, כמו שימצא הקורא בספורי הדורות שראשית ספורי ממלכת מצרים וחינא ומלכות יון יתחיל מן האלהות וחצי אלהות שהתהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם וספרו עליהם נפלאות וגבורות, והם נעשו להם אלילים שהקימו להם מצבות ומזבחות ועבדו אותם בכמה עבודות מתועבות, כי ספרו על אליליהם מעשים של רצח ונאוף וכל מדות רעות, עד שגם עובדיהם התדמו להם בתועבותיהם, כמו האלילה שעבודתה היתה בנאוף, ואליל שעבדו אותו בזבחי אדם, ועבודות האלה עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכ"ש שהיו בתקפם בימי משה, וכל ספורי קורות מצרים התחיל בהאלילים בני אלהים שנפלו משמים ארץ בימי קדם, לכן הודיע לנו מרע"ה כי הנפילים האלה שהם הענקים והעריצים שאמרו עליהם העמים בספוריהם שנפלו משמים והם היו בימים האלה וגם אחרי כן. שאז נמצאו ענקים וגבורי כח נוראים, שאמרו על עצמם שהם בני אלהים שנפלו משמים וע"כ קראן בשם נפילים ע"ש שנפלו לארץ, והעם התחילו לעבוד אותם, וזה נמשך גם אחרי כן, והם היו בני האלהים שבאו אל בנות האדם וילדו להם, עד שגם הבנים היו נחשבים לאלילים, באשר האמינו שנולדו מבני אלים. אבל דע שכל הספורים וההגדות האלה שעליהם בנו כהני האליל כל עניני הע"ז וספורי האלילים והמיטהאלאגיא שלהם הוא הכל שקר וכזב, היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים, רק המה הגבורים אשר מעולם ואנשי השם, שכל גבור שעמד בימים ההם, או איש שעשה לו שם ע"י חכמתו ומעשיו היו מיחסים לו אלהות והיו אומרים שנפל משמים והיו מספרים עליו נפלאות והבלים הרבה, וכל הספורים האלה מקורם התחיל מדור המבול ואילך, וזה היה שורש להשחתת האדם ולהעבודות הזרות והנכריות ואמונת שוא והבל אשר לכן ראה ה' לקצר ימי האדם שיראו כי אדם המה ובני תמותה ולא אלהים המה:

וירא ה' — אמנם ה' ראה שגם מה שהמעיט מספר שנותיהם לא הועיל. כי רעת האדם רבה והולכת. וכל יצר. כי החוטא מצד התאוה יש תקוה שיחדל מלחטוא כשלא יתאוה או לעת זקנתו ורשעים כאלה מלאים חרטה, לא כן החוטא בעצת השכל שזה יוסיף תמיד ברשע, וז"ש שראה כי גם ציורי מחשבותיו רק רע ולא יעלה בנפשו ציור טוב מוסרי רק ציורי התאוות והמדות הרעות, וזה מתמיד כל היום:

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ — ראה שטבע הארץ שהיתה עכורה וחזקה מאד קודם המבול שלכן היו האנשים אז ענקים וגבורי כח ומאריכים ימים ושטופים בזמה, ועי"כ גבר החומר מאד והצורה היתה חלושה, כי כל שיגבר החומר תחלש הצורה, וע"ז אמר כי רבה רעת האדם בארץ, שהארץ גרמה כל זאת, והיה החרטה על שעשה אותו בארץ הזאת, כי כפי טבע הארץ עתה א"א שיגבר בו הכח הנפשיי. והנה האומן שיעשה כלי יקר בעמל רב ויצטרך אח"כ לשבור את הכלי ולעשותו באופן אחר, זה עד על חסרון מעלת האומן שלא השכיל או לא היה ביכלתו לעשות כלי שלא יצטרך לתקנו. אבל אם הוא לא מצא חסרון בהכלי רק שבא לשם סכל אחד וקלקל את הכלי עד שאין ראוי עוד למלאכתו, והאומן מוכרח לשברו ולחזור ולעשותו, זה אינו מעיד על חסרון חכמת האומן. כן אם היה ה' מתנחם על הבריאה אשר עשה ומחריבה ומתקנה, זה מורה חסרון ח"ו, אבל אחר שמה שעשה ה' היה טוב מאד ולא היה מצטרך שבירה ותיקון, רק שהאדם שניתן לו הבחירה והחפשיות הוא קלקל את כל סדרי הבריאה אשר היו טובים, ולולא האדם לא היה הכלי אשר עשה והבנין הגדול הזה אשר בנה צריך תיקון בשום פעם, אין זה מטיל פגם וחסרון בחכמת הפועל. וכמ"ש במדרש כי בו שבת מכל מלאכתו ממלאכת עולמו שבת ולא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים, ר"ל שמלאכת עולמו נשלמה באופן היותר שלם ולא היה צריך שהעושה אותה יצטרך עוד לעשות בה איזה תיקון ושנוי, רק לא שבת ממלאכת הצדיקים והרשעים שאחר שהאדם בעל בחירה מקלקל סדרי הבריאה בכל עת וזה גורם שהעושה לא יוכל לשבות ממעשהו וצריך בכל פעם לתקן מה שיקלקל האדם ע"י בחירתו. וע"ז יאמר שה' לא נחם על בריאת העולם בכלל, שלא מצא בבריאתו שום חסרון רק ע"י שעשה את האדם בארץ והוא קלקל את הכל עד שהוצרך היוצר להתנחם ולשבור ולהרוס הבנין כדי לתקנו, ואין החסרון בהפועל רק ויתעצב אל לבו. והוא כפי' הרי"א אל לבו של אדם, שכבר בארנו בפי' משלי שהלב מציין כח הבחירה והממשלה אשר בנפש, ה' התעצב על בחירתו של אדם, שהוא בבחירתו ובכח החפשיות שניתן לו הרס את הבנין עד שהוצרך היוצר לבנותו מחדש:

ויאמר ה' אמחה את האדם — אחר שהוא המשחית את הכל, ובכ"ז אחר שאמחה את האדם אמחה מאדם עד בהמה, אחר שהכל נבראו בעבורו וכשאין אדם בארץ בריאת כולם לבטלה. ועל זה אמר במדרש משל למלך שהיה משיא את בנו ועשה לו חופה כעס על בנו והרגו התחיל לשבר את הכל, וכבר בארנו [למעלה ב יט] שכל מדות בע"ח כלולים בהאדם, ובכל בע"ח נטועה מדה אחת שהאדם ילמד ממנה איך ינהג במדה זו בכחות נפשו, כמ"ש למדנו גזל מנמלה, צניעות מחתול, ובדור המבול השחיתו כולם את דרכם, וכן האדם שכולל כולם השחית יותר מכולם, כי הוא המעלה את כל הנבראים כשהוא במעלת השלמות, כמ"ש במדרש אף בקילוס הוא בא באחרונה, שנאמר הללו את ה' מן הארץ החיה וכל בהמה וכו' מלכי ארץ וכו' שהוא המעלה את כולם בקילוס, וכן בצד האחר הם היו הפדגוג שהוציאו אותו לתרבות רעה, וז"ש במדרש משל למלך שמסר את בנו לפדגוג והוציאו לתרבות רעה אמר המלך בני אבד וזה קיים לפיכך מאדם עד בהמה. כי נחמתי על כולם אחר שכולם היו רק בעבור האדם:

ונח מצא חן — שאם נח לא היה מוצא חן לא היה שם לב להחריב את העולם שאז לא היה החורבן לצורך תקון, ואין דרך ה' לעשות רע רק כשהוא לתכלית טוב, שאז לא נקרא שמשחית וסותר רק שמטיב כי סותר כדי לבנות ומוחק ע"מ לתקן, רק אחר שנח מצא חן וראה שאם יניח את העולם כמו שהוא יתקלקל גם נח לכן השחית את הכל כדי שיעמוד נח בצדקו. וז"ש במדרש ר' סימון פתח כאשר ימצא התירוש באשכול, שר"ל אם נשחת כל הגפן ונשאר אשכול אחד שיש בו תירוש ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו, ר"ל שאז משתדל בעל הכרם שלא ישחת האשכול שלא נתקלקל וזומר וקוצץ כל האילן בל ישחית את האשכול, ומבואר בסוד חכמי חרשים שה' ערך הנהגת העולם שיתנהג כפי מעשה התחתונים אם לחסד אם לשבט, וזה רק כ"ז שיש עכ"פ אדם אחד בעולם שיחול עליו הנהגת ההשגחה לפי מעשיו, ואז ההנהגה תתנהג לפי הכנת הדור ומעשיהם. אבל כשאין שום אדם בארץ הראוי שתחול עליו ההשגחה אז לא יביט על הנהגת התחתונים רק אז תתעורר מדת החסד הבא מלמעלה מבלי השקף על הזכות והמעשה. וכמו שהיה בעת הבריאה שלא היה אדם בארץ כתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה. ועז"א אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, כי בדור שכולו חייב שאי אפשר שתחול ההנהגה לפי מעשה הדור אז יתנהג כמו בעת הבריאה שתתעורר מדת החסד מבלי השקף על זכות הדור, וכמ"ש ואביט ואין עוזר וכו' ותושע לי זרועי וכמ"ש בפירושי שם. ועז"א שמה שאמר ה' אמחה את האדם, היה ע"י שנח מצא חן בעיני ה', ועדיין היה איש אחד שהיה ראוי שתחול ההשגחה על העולם לדון לפי המעשה, שאם גם נח לא היה מוצא חן והיה מצטרך להשחית את הכל, היה מתעורר מדת החסד כמו בעת הבריאה ולא היה משחית בעבור עון הדור:

שאלות — הלא כבר אמר בפ' הקודמת שנח הוליד ג' בנים. ולמה כפל ד"פ שם נח למותר. למה שלש בענין ההשחתה את דבריו ותשחת. ותמלא. וירא אלהים והנה נשחתה. שכ"ז כפל ומותר. ולמה במאמר ה' לנח לא אמר רק כי מלאה הארץ חמס:

אלה תולדות נח — האדם יוליד ג' מיני תולדות, כי כל כח הנמצא במציאות בהכרח מוליד ופורה, והאדם יתראו בו ג' מיני כחות. א] הדבר שבו יתדמה האדם אל יתר בע"ח, שהוא גופו הבהמי, ותולדותיו הם בנים ובנות לקיום המין. ב] הדבר שבו הוא אלהי, והוא נפשו הרוחנית האלהית, ותולדותיה הם המושכלות שישכיל ע"י השכל העיוני לדעת את ה' ולהכיר האמתיות. ג] הדבר שבו יתחברו שני החלקים הנפש והגויה שמצד זה הוא חי מדבר, ותולדותיו מצד זה יוליד ע"י השכל המעשיי לעשות צדק בין אדם לחברו ולנצור ארחות משפט וצדק ויושר, וז"ש שנח הוליד תולדות בשלשה חלקיו, מצד שהוא חי מדבר שמצד זה הוא מדיני בטבע היה צדיק, שזה כולל ההנהגה הטובה בין אדם לאדם. וגם היה איש תמים, שכבר התבאר בפי' משלי ובכ"מ בתנ"ך שגדר התמימות הוא שיעשה כל מעשיו שלא לשם פניה חיצונית מאהבת עצמו, למשל שיעשה צדק בעבור שמקוה להשיג ע"י כבוד או ריוח, שזה דומה כסוחר שעושה מסחר להרויח בו, ואיש כזה אם יראה שלא ישיג הכבוד או הריוח המקווה יתמוטט מצדקתו. אבל התמים הוא מי שעושה הצדק שלא בעבור פניה חיצונית רק מאהבת הצדק בעצמו ולשם ה' בלבד, ואמרו חז"ל תמים בדרכיו צדיק במעשיו, ודרכיו הם דרכי הנפש כמ"ש בפי' הנ"ך בכ"מ ומצד נשמתו הרוחנית הוליד תולדות במה שאת האלהים התהלך נח, שהוא נח השני האלהי דבק באלהים להשכיל דרכיו ואורחותיו ועניני האלהות בשכלו העיוני [וז"ש במדרש אלה תולדות נח הה"ד פרי צדיק עץ חיים מה הן פירותיהם של צדיקים תורה ומע"ט], ומצד גופו הבהמי.

ויולד נח הוליד תולדות לקיום המין שלשה בנים — אולם גם בשלשה בנים שהוליד נרשמו ג' חלקיו אלה [כמו שיבואר לקמן ט יח].

ותשחת — לעומת זה אמר שבני דורו נשחתו בשלשה חלקים אלה. נגד החלק הרוחני האלהי שנח התהלך את האלהים, נשחתה הארץ לפני האלהים בהשחתת הדעות והאמונות, ונגד החלק שנקרא חי מדבר שאמר על נח צדיק תמים היה, שעשה משפט וצדק, ותמלא הארץ חמס, שהוא עשות עול נגד חברו וגזל משפט וצדק במה שנוגע בין אדם לחברו:

וירא — ונגד החלק הבהמי שבזה עכ"פ צריך שישמרו הדת הטבעי ומצות שהטבע מחייבתן כמו הרציחה ולקיחת נשי חבריהם בחזקה וכדומה, אמר שראה אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר אף את דרכו הטבעי. וכבר אמר ע"ז (ישעיהו כ״ד:ה׳) כי עברו תורות שהיא התורה האלהית, חלפו חק הוא הדת הנמוסי, הפרו ברית עולם הוא הדת הטבעי שא"א שיתקיימו בלעדיו. וע"ז אמר שהשחית כל בשר את דרכו שבזה יתקיים על הארץ לפי הטבע:

ויאמר אלהים לנח — יספר כי כאשר גלה ה' לנח שרצונו לאבד את הכרם שנשחת כדי להציל את האשכול האחד שנמצא בו תירוש שהוא נח וביתו. כי ראה שא"א עוד לתקנם ולהחזירם למוטב אחר שנשחתו בשלשה חלקיהם, אומר כי עקר מה שבא לפני קץ כל בשר וכליון הכללי, הוא ע"י שמלאה הארץ חמס. כי במה שנשחתו מצד הדת הטבעי או מצד הדת האלהי ההשחתה נוגעת אל כל איש בפ"ע לא אל הכלל. אבל מה שמלאה הארץ חמס, שהוא ביטול הדת הנימוסי, שעל ידו יתקשר הקבוץ המדיני שיהיה כלל הקבוץ כגוף אחד עוזרים זל"ז ושומרים החוקים המוכרחים שיתקיים כללותם, זה השחתת הכלל, ומצד זה בא לפני קץ כל בשר להשחית את הכלל, והנני משחיתם את הארץ. שיתבאר לקמן שע"י המבול נשתנה טבע הארץ וכל יסודותיה, עד שמאז נחלש כח הגוף והחומר. ולכן נתקצרו השנים ולא עמדו עוד ענקים ורפאים אשר יתנו חתיתם בארץ החיים, עד שגם הארץ נשחתה עמהם ונשתנה טבעה וטבע האויר והמזונות מחוזק לחולשה, ור"ל הנני משחיתם ומשחית את הארץ:

עשה לך תבת עצי גפר — לפי הרמז היה בתיבה זו דוגמא אל העולם החדש שיקום אחר המבול, והוא העולם שישוט בה עתה על פני המים המשחיתים את העולם הישן, שהחומר וחלק העפרורי גבר בו על הרוחני וחלק האוירי, אבל העולם החדש יבנה מעצי גופר הקל על פני מים מפני שחלק האוירי שבו מרובה מחלק העפרורי הכבד, וזה רומז שבעולם החדש יתמעט כח העפר והחומר והרוחני יגבר בו יותר. כמו שיתבאר באות הקשת שהי' להוראה זו. וצוה שיעשה אותה קנים. ר"ל שהאנשים יפוצו אחר המבול לאקלימים ומדינות שונות, עד שאם תשחית משפחה או מדינה אחת את דרכה לא ילמדו אחרים ממנה כמו שהיה קודם המבול שדרו כולם במדינה אחת וצוה לכפור אותה (היינו לצפות עליה צפוי של טיח כי כופר הוא מענין כסוי, וקרא כן המין שיצפו בה הספינה בל יכנסו בה המים) מבית ומחוץ בכפר. והוא זפת או מין אחר המעכב את המים מלכנס. והוא משל אל שמירת ההשגחה שיציץ מלמעלה מבין החרכים על יחידי סגולה שעמדו מבני נח כמו שם ועבר ואברהם ובניו שעל ידם חפפה ההשגחה על העולם החדש להגן עליה מבית ומחוץ, בשהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין:

וזה אשר תעשה אותה — בא לרמז שה' יפרוש על העולם החדש סוכת שלום כמו שבאר בתקוני זוהר. שהוא יחוד הוי"ה ואדני. ששם הוי"ה מורה על שמהוה ומחדש, ושם אדני מורה על השמירה והשגחה, ועת יסכך הוי"ה על אדני שמנינו עולה סוכה, יצא מספר שלום, כיצד כשתכפול יו"ד של הוי"ה עם א' של אדני הוא עשרה וה"א של הוי"ה עם ד' של אדני הוא עשרים והם שלשים אמה קומתה. וא"ו של הוי"ה עם נו"ן של אדני הם שלש מאות אמה אורך התיבה. וה"א אחרונה של הוי"ה עם יו"ד של אדני הם חמשים אמה רחבה, ס"ה מספר שלום עם הכולל:

צהר — שיעשה חלון שיכנס בו האורה. ואל אמה תכלנה. שיהיה להחלון משקוף שיכסה עליו שלא יכנסו הגשמים דרך שם, כמו וינועו אמות הספים שהם המשקופים של ספי הבית, וכן אמר במדרש כמין קומרוטין היתה והיה משקיף בה ועולה. ופתח התבה בצדה תשים. בצד התיבה לא באמצע. והרמז שבעולם החדש כבר יזרח להם אור הדעת והאמונה ע"י יחידי סגולה ויהיו חלוני שקופים אטומים כמו שהיו במקדש שהי' משקוף על החלון, לרמז שאור ה' תבא בצמצום לפי המקבלים. תחתים שנים ושלשים תעשה. כמו שהעולם הכללי יושפע משלשה עולמות הידועים שהם זה למעלה מזה:

ואני — מפני שרבים מחכמי האומות אמרו שהמבול היה אז ענין טבעי מתחייב לפי מעמד הארץ בימי ילדותה, אמר שאין המבול מחויב מצד טבע הארץ רק אני אביא את המבול בהשגחה. ויש מהחכמים אמרו שהמכסה שהארץ מכסה על התהום כמ"ש לרוקע הארץ על המים לא היתה חזקה עדיין ונפלה ועי"ז נשקעה הארץ תוך התהום ע"ז אמר מים על הארץ, לא שהארץ תפול אל המים. ויש היו אומרים שהיה צורך אל המבול לתקן הישוב, לכן אמר לשחת כל בשר. וכלל מונח אצל חכמי הטבע שאין דבר בטבע שיאבד וילך לבטלה, שגם פגרי החיים והצמחים הנרקבים יתפרדו ליסודותיהם וישובו לתועלת חיי האדמה שעי"כ תשמן הארץ ויתהוה מזון לצמחים, וחלקים המימיים והאויריים ישובו להאויר הכללי ואחרי גלגולים שונים ישובו לתועלת, עד שהגם שיושחת הבשר לא יושחת מתחת השמים כי יהיו לתועלת תחת קערורית גלגל הירח. לכן אמר שההשחתה הזאת תהיה מתחת השמים, ומבאר הטעם כי כל אשר בארץ יגוע. ולמי יהיה לתועלת אחר שיגוע כל בשר יחדו:

והקימותי — אחר שאפר עתה ברית עולם [יצייר שה' כרת ברית עם העולם שישארו חוקי הטבע חק עולם ולא יעבור. כמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי]. הנה אקים את הברית הזה עמך. שאתה תכנס בברית להקמת העולם החדש, ואחר שאשחית כל אשר בארץ לכן ובאת אל התיבה שהתיבה שתהיה על פני המים אינה בכלל הארץ, וכאלו שוכן באויר ששם לא נגזרה הגזרה. אתה ובניך. ר"ל ובזכותך יבאו בניך ואשתך:

ומכל החי מכל בשר — ידוע שמיני בעלי החיים מחולקים, אם מצד גויותיהם אם מצד נפשם, שימצאו שני מיני בע"ח שהם מין אחד מצד תואר גופם ובנין אבריהם, והם כשני מינים נפרדים מצד הלך נפשם. למשל זה זריז וזה עצל, זה טבעו ודרכו כך וזה כך, וימצאו שני מיני בע"ח שהם מתדמים מצד תכונת נפשם ונבדלים בבנין גופם, וצוהו ה' שיקח מכל מין ומין בין אותם שהם מינים חלוקים לפי חייהם, שע"ז אמר מכל החי. בין אלה שהם מינים חלוקים מצד בשרם ותואר גופם, שע"ז אמר מכל בשר להחיות אתך. ר"ל שהם אינם ראוים לחיות מצד עצמם אחר שנבראו רק לצורך האדם והאדם יכרת במבול, רק אחר שאתה נשאר יחיו גם המה שיהיו לצרכך. וכמו שאתה לא נשארת רק זוג אחד (כי בניו נצלו רק בזכותו) כן מהם לא ישאר רק זוג אחד, וע"כ פי' שמ"ש שנים מכל הוא רק א', כי זכר ונקבה יהיו שנחשבים כאחד. ובמדרש אם ראית זכר רץ אחר נקבה קבלהו ואם לאו אל תקבלהו, ר"ל שיהי' בהם טבע הזכר והנקבה לא אם נקבה תסובב גבר:

מהעוף וכו' — פירש לו שאין הכוונה שהוא יחזור אחריהם לבקשם, וכן שילמד לדעת כל המינים, כי יבאו אליך מעצמם, שמ"ש תביא אל התיבה היינו שיכניסם לשם בבואם:

ואתה קח לך — והגם שהחיות יבאו מעצמם אל תחשוב כי יביאו עמם מזונותיהם אל התיבה כמו שכל בע"ח מכין לעצמו מזון בקיץ על החורף, כי זאת מוטל עליך, והמזונות תכין בשבילך, שע"ז אמר קח לך. ויהיה מכל מין מכל מאכל אשר יאכל. ואספת אליך והם יזונו משלחנך, וזה היה הכנה אל מה שהותר אח"כ בשר לאכילה, כי הוא פרנסם משלו עד שמציאותם יתיחס אליו כי הוא הצילם ממות ויכלכלם כל השנה ההיא:

ויעש נח — מבואר שעקר הצווי הזה היה עשית התיבה שזה צוה לו לעשות תיכף, וכן הכנת המזונות, אבל הכנסת המינים לא חל עליו עד יום הזעם, וא"כ מ"ש עשה לך תיבת הוא צווי מיד, וכן מ"ש ואתה קח לך, אבל מ"ש ובאת אל התיבה ומכל החי תביא הוא ספור מה שיהיה בעתיד בעת המבול, ומ"ש ויעש נח שבנה התיבה והכין המזונות: