Genesis 49

ואגידה לכם — בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים:

וראשית אוני — היא טפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו:

אוני — כוחי, כמו (הושע יב ט) מצאתי און לי, (ישעיה מ כו) מרוב אונים, (שם כט) ולאין אונים:

יתר שאת — ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהנה, לשון נשיאות כפים:

ויתר עז — במלכות, כמו (ש"א ב י) ויתן עז למלכו ומי גרם לך להפסיד כל אלה:

פחז כמים — הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם, לכך

אל תותר — אל תרבה לטל כל היתרות הללו שהיו ראויות לך ומהו הפחז אשר פחזת.

כי עלית משכבי אביך אז חללת — אותו שעלה על יצועי, שם שכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי:

פחז — שם דבר הוא לפיכך טעמו למעלה וכלו נקוד פת"ח, ואלו היה לשון עבר היה נקוד חציו קמ"ץ וחציו פת"ח וטעמו למטה:

יצועי — לשון משכב על שם שמציעים אותו על ידי לבדין וסדינין, והרבה דומים לו (תהלים קלב ג) אם אעלה על ערש יצועי, (תהלים סג ז) אם זכרתיך על יצועי:

שמעון ולוי אחים — בעצה אחת על שכם ועל יוסף (לעיל לז יט. כ) ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו, מי הם, אם תאמר ראובן או יהודה, הרי לא הסכימו בהריגתו, אם תאמר בני השפחות, הרי לא היתה שנאתן שלמה, שנאמר (שם ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו', יששכר וזבולן לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם, על כרחך שמעון ולוי הם, שקראם אביהם אחים:

כלי חמס — אמנות זו של רציחה, חמס הוא בידיהם, מברכת עשו היא, זו אמנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה המנו:

מכרתיהם — לשון כלי זין, הסיף בלשון יוני מכי"ר דבר אחר מכרתיהם. בארץ מגורתם נהגו עצמן בכלי חמס, כמו (יחזקאל טז ג) מכרתיך ומלדתיך, וזה תרגום של אונקלוס:

בסדם אל תבא נפשי — זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מתרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה יד) זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב:

בקהלם — כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן:

אל תחד כבדי — שם, אל יתיחד עמהם שמי, שנאמר (במדבר טז א) קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב אבל בדברי הימים כשנתיחסו בני קרח על הדוכן, נאמר (דה"א ו כב) בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל:

אל תחד כבדי — כבוד לשון זכר הוא, ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר אתה כבודי אל תתיחד עמם, כמו (ישעיה יד כ) לא תחד אתם בקבורה:

כי באפם הרגו איש — אלו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובין כלם אלא כאיש אחד וכן הוא אומר בגדעון (שופטים ו טז) והכית את מדין כאיש אחד, וכן במצרים (שמות טו א) סוס ורוכבו רמה בים, זהו מדרשו ופשוטו אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו, באפם הרגו כל איש שכעסו עליו, וכן (יחזקאל יט ג) וילמד לטרף טרף אדם אכל:

וברצנם עקרו שור — רצו לעקר את יוסף שנקרא שור, שנאמר (דברים לג יז) בכור שורו הדר לו עקרו אישירוטו"ר בלע"ז [לכרות גידי השוק], לשון (יהושע יא ו) את סוסיהם תעקר:

ארור אפם כי עז — אפלו בשעת תוכחה לא קלל אלא אפם, וזהו שאמר בלעם (במדבר כג ח) מה אקוב לא קבה אל:

אחלקם ביעקב — אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים דבר אחר אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד:

יהודה אתה יודוך אחיך — לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה לסוג לאחוריו (שלא יוכיחנו על מעשה תמר) וקראו יעקב בדברי רצוי יהודה לא אתה כמותם:

ידך בערף איביך — בימי דוד, שנאמר (ש"ב כב מא) ואויבי תתה לי ערף:

בני אביך — על שם שהיו מנשים הרבה לא אמר בני אמך, כדרך שאמר יצחק (לעיל כז כט):

גור אריה — על דוד נתנבא, בתחלה גור (שמואל ב' ה ב) בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא את ישראל, ולבסוף אריה כשהמליכוהו עליהם, וזהו שתרגם אונקלוס שלטון יהא בשרויא, בתחלתו:

מטרף — ממה שחשדתיך (לעיל לז לג) בטרף טרף יוסף חיה רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לאריה:

בני עלית — סלקת את עצמך, ואמרת (שם כו) מה בצע וגו' וכן מהריגת תמר שהודה (לעיל לח כו) צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ וגו' בימי שלמה (מ"א ה ה) איש תחת גפנו וגו':

לא יסור שבט מיהודה — מדוד ואלך, אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט שממנים על פי המלכות:

ומחקק מבין רגליו — תלמידים, אלו נשיאי ארץ ישראל:

עד כי יבא שילה — מלך המשיח שהמלוכה שלו, וכן תרגם אנקלוס ומדרש אגדה שילו, שי לו, שנאמר (תהלים עו יב) יובילו שי למורא:

ולו יקהת עמים — אסיפת עמים, שהיו"ד עיקר היא ביסוד, כמו (יחזקאל כח יז) יפעתך, ופעמים שנופלת ממנו, וכמה אותיות משמשות בלשון זה והם נקראים עיקר נופל, כגון נו"ן של נוגף ושל נושך ואל"ף (איוב יג יז) שבאחותי באזניכם, (יחזקאל כא כ) ושבאבחת חרב (מ"ב ד ב) ואסוך שמן אף זה יקהת עמים, אסיפת עמים, שנאמר (ישעיהו יא י) אליו גוים ידרשו, ודומה לו (משלי ל יז) עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם, לקבוץ קמטים שבפנים מפני זקנתה. ובתלמוד (יבמות קו ב) דיתבי ומקהו אקהתא בשוקי דנהרדעא, ויכול היה לומר קהית עמים:

אסרי לגפן עירה — נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעין, איש יהודה יאסר לגפן עיר אחד ויטעננו מגפן אחת, ומשורק אחד בן אתון אחד:

שרקה — זמורה ארכה, קורייד"א בלע"ז [עריס]:

כבס ביין — כל זה לשון רבוי יין:

סותה — לשון מין בגד הוא, ואין לו דמיון במקרא:

אסרי — כמו אוסר, דוגמתו (תהלים קיג ז) מקימי מעפר דל, (שם קכג א) היושבי בשמים, וכן בני אתנו כענין זה ואונקלוס תרגם במלך המשיח. גפן הם ישראל, עירה זו ירושלים. שורקה אלו ישראל (ירמיה ב כא) ואנכי נטעתיך שורק:

בני אתונו — יבנון היכליה, לשון שער האיתון בספר יחזקאל (מ טו) ועוד תרגמו בפנים אחרים גפן אלו צדיקים. בני אתונו עבדי אוריתא באלפן, על שם (שופטים ה י) רוכבי אתונות צחורות.

כבס ביין — יהא ארגוון טב לבושוהי, דומה ליין, וצבעונין הוא לשון סותה שהאשה לובשתן ומסיתה בהן את הזכר לתן עיניו בה ואף רבותינו פרשו בתלמוד לשון הסתת שכרות במסכת כתבות (דף קיא ב) ועל היין, שמא תאמר אינו מרוה, תלמוד לומר סותה:

חכלילי — לשון אודם כתרגומו וכן (משלי כג כט) למי חכלילות עינים, שכן דרך שותי יין עיניהם מאדימין:

מחלב — מרוב חלב [שיהא בארצו מרעה טוב לעדרי צאן, וכן פרוש המקרא אדם עינים יהא מרוב יין, ולבן שנים יהא מרוב חלב] ולפי תרגומו עינים לשון הרים, שמשם צופים למרחוק. ועוד תרגמו בפנים אחרות לשון מעינות וקלוח היקבים. נעווהי, יקבים שלו, ולשון ארמי הוא במסכת עבודה זרה (דף עד ב) נעוא ארתחו. יחורן בקעתיה, תרגם שנים לשון (ש"א יד ד) שני הסלעים:

זבלון לחוף ימים — על חוף ימים תהיה ארצו חוף כתרגומו ספר, מרק"א בלע"ז [גבול], והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות, במקום הנמל, שאניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה (דברים לג יח) שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, זבולן יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים:

וירכתו על צידן — סוף גבולו יהיה סמוך לצידון ירכתו, סופו, כמו (שמות כו כב) ולירכתי המשכן:

יששכר חמור גרם — חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד:

רבץ בין המשפתים — כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח רובץ לו בין התחומין בתחומי העירות שמוליך שם פרקמטיא:

וירא מנוחה כי טוב — ראה לחלקו ארץ מבורכת וטובה להוציא פירות:

ויט שכמו לסבל — עול תורה:

ויהי — לכל אחיו ישראל:

למס עבד — לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין, שנאמר (דה"א יב לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים, מאתים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיהם על פיהם:

ויט שכמו — השפיל שכמו כמו (שמואל ב' כב י) ויט שמים (תהלים עח א) הטו אזנכם ואונקלוס תרגמו בפנים אחרים ויט שכמו לסבל מלחמות ולכבוש מחוזות שהם יושבים על הספר, ויהי האויב כבוש תחתיו למס עובד:

דן ידין עמו — ינקם נקמת עמו מפלשתים, כמו (דברים לב לו) כי ידין ה' עמו:

כאחד שבטי ישראל — כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כלם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים הוא דוד שבא מיהודה:

שפיפן — הוא נחש ואומר אני שקרוי כן על שם שהוא נושף, כמו (בראשית ג טו) ואתה תשופנו עקב:

הנשך עקבי סוס — כך דרכו של נחש, ודמהו לנחש הנושך עקבי סוס, ונופל רכבו אחור שלא נגע בו ודוגמתו מצינו בשמשון (שופטים טז כט) וילפת שמשון את שני עמודי התוך וגו' ושעל הגג מתו. ואונקלוס תרגם כחיוי חורמן, שם מין נחש, שאין רפואה לנשיכתו, והוא צפעוני, וקרוי חורמן על שם שעושה הכל חרם. וכפתנא, כמו פתן. יכמון, יארוב:

לישועתך קויתי ה' — נתנבא שינקרו פלשתים את עיניו, וסופו לומר (שופטים טז כח) זכרני נא וחזקני נא אך הפעם וגו':

גד גדוד יגודנו — כלם לשון גדוד הם, וכך חברו מנחם ואם תאמר אין גדוד בלא שני דלתי"ן, יש לומר גדוד שם דבר צריך שני דלתי"ן, שכן דרך תבה בת שתי אותיות לכפול בסופה, ואין יסודה אלא שתי אותיות, וכן אמר (משלי כו ב) כצפור לנוד, מגזרת (איוב ז ד) ושבעתי נדודים, (שופטים ה כז) שם נפל שדוד, מגזרת (תהלים צא ו) ישוד צהרים, אף יגוד, יגודנו, וגדוד, מגזרה אחת הם. וכשהוא מדבר בלשון יפעל אינו כפול, כמו יגוד, ינוד, ירום, ישוד, ישוב, וכשהוא מתפעל או מפעיל אחרים הוא כפול, כמו יתגודד, יתרומם, יתבולל, יתעודד. ובלשון מפעיל (תלים קמו ט) יתום ואלמנה יעודד, (ישע' מט ה) לשובב יעקב אליו, (שם נח יב) משובב נתיבות. יגודנו האמור כאן אינו לשון שיפעילוהו אחרים, אלא כמו יגוד המנו, כמו (ירמיה י כ) בני יצאוני, יצאו ממני. גד גדוד יגודנו. גדודים יגודו המנו, שיעברו הירדן עם אחיהם למלחמה כל חלוץ עד שנכבשה הארץ:

והוא יגוד עקב — כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש:

עקב — בדרכן ובמסלותם שהלכו ישובו, כמו (תהלים עז כ) ועקבותיך לא נודעו, וכן (שה"ש א ח) בעקבי הצאן, בלשון לע"ז תרצי"ש [עקבות]:

מאשר שמנה לחמו — מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן, שיהיו זיתים מרבים בחלקו, והוא מושך שמן כמעין וכן ברכו משה (דברים לג כד) וטבל בשמן רגלו, כמו ששנינו במנחות (דף פה ב) פעם אחת הצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו':

אילה שלחה — זו בקעת גנוסר שהיא קלה לבשל פירותיה כאילה זו שהיא קלה לרוץ אילה שלוחה. אילה משלחת לרוץ:

הנתן אמרי שפר — כתרגומו דבר אחר על מלחמת סיסרא נתנבא (שופטים ד ו) ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי וגו', והלכו שם בזריזות, וכן נאמר שם לשון שלוח (שופטים ה טו) בעמק שלח ברגליו:

הנתן אמרי שפר — על ידם שרו דבורה וברק שירה ורבותינו דרשוהו על יום קבורת יעקב כשערער עשו על המערה, במסכת סוטה (דף יג א). ותרגומו יתרמי עדביה יפול חבלו, והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח:

בן פרת — בן חן, והוא לשון ארמי אפריון נמטייה לרבי שמעון בסוף בבא מציעא (קיט א):

בן פרת עלי עין — חנו נטוי על העין הרואה אותו:

בנות צעדה עלי שור — בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביפיו ובנות הרבה צעדה, כל אחת ואחת במקום שתוכל לראותו משם. עלי שור. על ראיתו, כמו (במדבר כד יז) אשורנו ולא קרוב. ומדרשי אגדה יש רבים, וזה נוטה לישוב המקרא:

פרת — תי"ו שבו הוא תקון הלשון, כמו (קהלת ג יח) על דברת בני האדם:

שור — כמו לשור:

עלי שור — בשביל לשור ותרגום של אנקלוס בנות צעדה עלי שור תרין שבטין יפקון מבנוהי וכו'. וכתב בנות על שם בנות מנשה בנות צלפחד שנטלו חלק בשני עברי הירדן. ברי דיסגי יוסף פורת לשון פריה ורביה. ויש מדרשי אגדה המתישבים על הלשון בשעה שבא עשו לקראת יעקב, בכלן קדמו האמהות ללכת לפני בניהם להשתחוות, וברחל כתיב (לעיל לג ז) נגש יוסף ורחל וישתחוו. אמר יוסף רשע הזה עינו רמה, שמא יתן עיניו באמי, יצא לפניה ושרבב קומתו לכסותה, והוא שברכו אביו בן פורת, הגדלת עצמך יוסף עלי עין של עשו, לפיכך זכית לגדלה:

בנות צעדה עלי שור — להסתכל בך בצאתך על מצרים ועוד דרשוהו לענין שלא תשלט בזרעו עין רעה, ואף כשברך מנשה ואפרים ברכם כדגים שאין עין רעה שולטת בהם:

וימררהו ורבו — וימררוהו אחיו, וימררוהו פוטיפר ואשתו לאסרו, לשון (שמות א יד) וימררו את חייהם:

ורבו — נעשו לו אחיו אנשי ריב ואין הלשון הזה לשון פעלו, שאם כן היה לו לנקד ורבו, כמו (במדבר כ יג) המה מי מריבה אשר רבו וגו'. ואף אם לשון רבית חצים הוא, כך היה לו להנקד. ואינו אלא לשון פעלו, כמו שמו שמים (ירמיה ב יב), שהוא לשון הושמו, וכן (איוב כד כד) רומו מעט, שהוא לשון הורמו. אלא שלשון הורמו והושמו על ידי אחרים, ולשון שמו, רמו, רבו, מאליהם הוא, משוממים את עצמם, נתרוממו מעצמם, נעשו אנשי ריב. וכן (ישעיה כג ב) דמו יושבי אי, כמו נדמו. וכן תרגם אנקלוס ונקמוהי:

בעלי חצים — שלשונם כחץ ותרגומו לשון (במדבר לא לו) ותהי המחצה, אותן שהיו ראוים לחלוק עמו נחלה:

ותשב באיתן קשתו — נתישבה בחזק קשתו, חזקו:

ויפזו זרעי ידיו — זו היא נתינת טבעת על ידו, לשון (מלכים א' י יח) זהב מופז, זאת היתה לו מידי הקדוש ברוך הוא שהוא אביר יעקב, ומשם עלה להיות רעה אבן ישראל, עיקרן של ישראל לשון (זכריה ד ז) האבן הראשה לשון מלכות ואונקלוס אף הוא כך תרגמו. ותשב. ותבת בהון נביאותיה, החלומות אשר חלם להם, על דקים אוריתא בסתרא, תוספת הוא ולא מלשון עברי שבמקרא, ושוי תוקפא רוחצניה, תרגום של באיתן קשתו, וכך לשון התרגום על העברי ותשב נבואתו, בשביל שאיתנו של הקדוש ברוך הוא היתה לו לקשת ולמבטח. בכן יתרמא דהב על דרעוהי, לכך ויפזו זרעי ידיו, לשון פז:

אבן ישראל — לשון נוטריקון אב ובן, אבהן ובנין, יעקב ובניו:

ורבותינו דרשו, ותשב באיתן קשתו על כבישת יצרו באשת אדוניו וקוראו קשת ע"ש שהזרע יורה כחץ:

ויפזו זרועי ידיו — כמו ויפוצו שיצא הזרע מבין אצבעות ידיו:

מידי אביר יעקב — שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו' כדאי' בסוטה (סוטה לו:):

מאל אביך — היתה לך זאת והוא יעזרך:

ואת שדי — ועם הקדוש ברוך הוא היה לבך, כשלא שמעת לדברי אדונתך והוא יברכך:

ברכת שדים ורחם — ברכתא דאבא ודאמא, כלומר יתברכו המולידים והיולדות, שיהיו הזכרים מזריעין טפה הראויה להריון, והנקבות לא ישכלו את רחם שלהן להפיל עבריהן:

שדים — כמו (שמות יט יג) ירה יירה, דמתרגמינן אישתדאה ישתדי, אף שדים כאן על שם שהזרע יורה כחץ:

ברכת אביך גברו וגו' — הברכות שברכני הקדוש ברוך הוא גברו והלכו על הברכות שברך את הורי:

עד תאות גבעות עולם — לפי שהברכות שלי גברו עד סוף גבולי גבעות עולם, שנתן לי ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ארבע קצות העולם שנאמר (לעיל כח יד) ופרצת ימה וקדמה וגו', מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק לאברהם אמר (שם יג יד. טו) שא נא עיניך וראה צפנה וגו', כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, ולא הראהו אלא ארץ ישראל בלבד, ליצחק אמר (שם כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה וגו', זהו שאמר ישעיה (נח יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך, ולא אמר נחלת אברהם:

הורי — לשון הריון, שהורוני במעי אמי, כמו (איוב ג ג) הורה גבר:

עד תאות — עד קצות, כמו (במדבר לד י) והתאויתם לכם לגבול קדמה (שם לד ח) תתאו לבא חמת:

תאות — אשמול"ץ בלע"ז [גבול], כך חברו מנחם בן סרוק. ואונקלוס תרגם תאות גבעת עולם, לשון תאוה וחמדה, וגבעות לשון מצוקי ארץ (ש"א ב ח), שחמדתן אמו והזקיקתו לקבלם:

תהיין — כלם לראש יוסף:

נזיר אחיו — פרישא דאחוהי, שנבדל מאחיו, כמו (ויקרא כב ב) וינזרו מקדשי בני ישראל, נזרו אחור (ישעיה א ד):

בנימין זאב יטרף — זאב הוא אשר יטרף, נבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין (שופטים כא כא) וחטפתם לכם איש אשתו, בפילגש בגבעה, ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר (ש"א יד מז) ושאול לכד המלוכה וילחם וגו' במואב ובאדום ובכל אשר יפנה ירשיע:

בבקר יאכל עד — לשון בזה ושלל, המתורגם (במדבר לא יב) עדאה ועוד יש לו דומה בלשון עברית (ישעיה לג כג) אז חלק עד שלל מרבה, ועל שאול הוא אומר שעמד בתחלת פריחתן וזריחתן של ישראל:

ולערב יחלק שלל — אף משתשקע שמשן של ישראל על ידי נבוכדנצר שיגלם לבבל, יחלק שלל מרדכי ואסתר שהם מבנימין יחלקו את שלל המן, שנאמר (אסתר ח ז) הנה בית המן נתתי לאסתר. ואונקלוס תרגם על שלל הכהנים בקדשי המקדש:

וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם — והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן אלא כך פרושו וזאת אשר דבר להם אביהם מה שנאמר בענין. יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, כלם במשמע:

איש אשר כברכתו — ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד:

ברך אתם — לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל, יכול שלא כללן בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם:

נאסף אל עמי — על שם שמכניסין הנפשות אל מקום גניזתן, שיש אסיפה בלשון עברי שהיא לשון הכנסה, כגון (שופטים יט טו) ואין איש מאסף אותם הביתה, (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך, (ויק' כג לט) באספכם את תבואת הארץ, הכנסתם לבית מפני הגשמים, (שמות כג טז) באספך את מעשיך וכל אסיפה האמורה במיתה אף היא לשון הכנסה:

אל אבותי — עם אבותי:

ויאסף רגליו — הכניס רגליו:

ויגוע ויאסף — ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה יעקב אבינו לא מת: