Genesis 4

(1) והאדם ידע AND THE MAN KNEW already before the events related above took place — before he sinned and was driven out of the Garden of Eden. So, also, the conception and birth of Cain took place before this. Had it been written, וידע אדם it would imply that after he was driven out children were born to him (Genesis Rabbah 22:2).

קין — She called him so with reference to her use of the word.

ה‘ — ;את קניתי is like ‘עם ה “with the Lord”; she meant to say: when He created me and my husband He created us by Himself, but in the case of this one we are copartners with Him (cf. Niddah 31a).

את קין… את אחיו את הבל —The threefold ‘את’ signify extension of the scope of the text, teaching that a twin sister was born with Cain, and that with Abel two were born; consequently the text states ותוסף “and she bore more’’ than the previous time (Genesis Rabbah 22:3).

רעה צאן A FEEDER OF FLOCKS — Because the earth had been cursed he refrained from cultivating it.

מפרי האדמה OF THE FRUIT OF THE GROUND —of the worst fruits (Genesis Rabbah 22:5); there is an Agada which says that it was linseed (Midrash Tanchuma, Bereshit 9).

וישע AND HE HAD REGARD— and He turned to; similarly in the next verse “He had no respect for his offering” means, “He did not turn to it.” Similarly, (Isaiah 17:8) ולא ישעה אל המזבחות which means “And he shall not turn towards the altars”; so also (Job 14:6) שעה מעליו “turn away from him” — disregard him.

וישע AND HE HAD REGARD — Fire descended from heaven and consumed his offering.

הלא אם תטיב IF THOU MENDEST — Its meaning is as the Targum gives it: “if thou wilt improve thy doings, thou shalt be forgiven”.

לפתח חטאת רובץ SIN CROUCHETH AT THE ENTRANCE — Right up to the door of your grave (until your death) your sin will be preserved.

ואליך תשוקתו AND UNTO THEE IS ITS LONGING — The longing of sin; it refers to the evil inclination. This is continually longing and desiring to make you sin.

ואתה תמשול בו NEVERTHELESS THOU MAYEST RULE OVER IT — If you desire to, you can gain the victory over it (Kiddushin 30b).

ויאמר קין אל הבל AND CAIN SPAKE TO ABEL — He began an argument, striving and contending with him, to seek a pretext to kill him. There are Midrashic explanations of these words, but this is the plain sense of the text.

איה הבל אחיך WHERE IS ABEL THY BROTHER — thus entering into a friendly conversation with him: perhaps he might repent and say, “I have killed him, and sinned against You” (Genesis Rabbah 19:11).

לא ידעתי I KNOW NOT — He became a deceiver of the Most High (i. e. he persuaded himself that he could deceive Him) (Numbers Rabbah 20:6).

השומר אחי אנכי AM I MY BROTHER’S KEEPER — This is a question. Similarly, wherever ‘ה has a חטף פתח it introduces a question.

דמי אחיך THY BROTHERS BLOOD — דמי is plural — bloods” — his blood and the blood of his possible descendants (Genesis Rabbah 22:9). Another explanation of why the plural is used: he inflicted upon him many wounds, because he knew not whence his soul would depart (i. e. which blow would prove fatal) (Sanhedrin 37b).

ארור אתה מן האדמה CURSED BE THOU FROM THE GROUND or, MORE THAN THE GROUND — More than the ground has already been cursed on account of its sin (cf. Rashi on Genesis 1:11): in this, too, it has again sinned

אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך IN THAT IT HATH OPENED ITS MOUTH TO TAKE THY BROTHER’S BLOOD: therefore do I impose upon it an additional curse regarding you—“it shall not henceforth yield unto thee its strength”.

נע ונד A VAGABOND AND A WANDERER — You shall not be permitted to dwell in one place.

גדול עוני מנשוא MY PUNISHMENT IS GREATER THAN I CAN BEAR (literally, my sin is greater than what can be borne) — This is a question: You bear the worlds above and below. and is it impossible for You to bear my sin? (Genesis Rabbah 22:11).

לכן כל הרג קין VERILY, WHOSOEVER SLAYETH CAIN — This is one of the verses where the construction is elliptical (literally, which abbreviate their statements), which give only a suggestion and do not fully explain. “Verily, whosoever slayeth Cain” express a threat, suggesting the consequence — “thus shall be done to him”, “thus and thus shall be his punishment”, without explicitly explaining what the punishment would be.

שבעתים יקם VENGEANCE SHALL BE TAKEN SEVENFOLD — God says, I do not wish to take vengeance on Cain now, but at the end of seven generations I will execute my vengeance upon him, that Lamech, one of his descendants, will arise and slay him. The end of this verse which states, “vengeance shall be taken in the seventh generation” — which is the vengeance taken on Cain for Abel — teaches us that the first part of the verse is a threat made in order that no creature might injure him. A similar elliptical expression is the following: (2 Samuel 5:8) “And David said, whosoever smiteth the Jebusites and getteth up to the gutter” — but it does not explicitly state what would be done to that person. Scripture, however, here speaks by a suggestion only, meaning, whosoever smiteth the Jebusites and getteth up to the gutter and approacheth the gate and conquereth it and the blind etc. … slaying also them (the blind and the lame) because they said, “there are the blind and the lame: David cannot come into the house” — he who smiteth these, I shall make him chief and captain. Here (in the Book of Samuel) it abridges the narrative, but in Chronicles (1 Chronicles 11:6) it explicitly states, “he shall become chief and captain.”

וישם ה' לקין אות AND THE LORD SET A SIGN FOR CAIN — He inscribed on his forehead a letter of His Divine Name (Pirkei DeRabbi Eliezer 21). Other editions of Rashi add the following: another interpretation of “Whoever will find me will slay me”: this refers to cattle and beasts, since there were then no human beings in the world of whom he might be afraid except his father and mother, and, of course, he did not fear that they would slay him. He, therefore, said, “Until now the fear of me was upon all animals — as it is written”, (Genesis 9:2) “And the fear of you shall be upon all beasts of the field” etc. — now, however, because of my sin the animals will no longer fear me and will kill me. God immediately set a sign for Cain, viz., he again made the animals be in fear of him.

ויצא קין AND CAIN WENT AWAY — He went away in pretended humility as though he would deceive the Most High (Genesis Rabbah 22:13).

בארץ נוד IN THE LAND OF NOD — In the land where all exiles wander about.

קדמת עדן ON THE EAST OF EDEN — Thereto his father went into exile when he was driven out from the Garden of Eden. as it is said, (3:24) “And He placed in the east of the Garden of Eden” a watch on the road that leads to the entrance of the Garden, from which one may infer that Adam was there (in the East) (Genesis Rabbah 21:9). Indeed, we find, also, that the Eastern quarter always forms a place of refuge for murderers, as it is said, (Deuteronomy 4:41) “Then Moses set aside three cities of refuge towards the place of sun-rise [that a murderer might flee thither].” Another explanation of בארץ נוד IN THE LAND OF NOD — (taking נוד in the sense of “movement”) — wherever he went the earth quaked beneath him, and people said, “Turn away from him: this is the man who killed his brother” (Midrash Tanchuma, Bereshit 9).

ויהי AND HE WAS— Cain was, not Enoch — בונה עיר BUILDING A CITY ויקרא שם העיר AND HE CALLED THE NAME OF THE CITY (named the city) as a memorial of his son — חנוך.

. חנוך AND IRAD BEGET — There are passages where it says of the male הוליד, and there are places where it says ילד, because this root ילד is used in two senses: in reference to a woman giving birth to a child through the agency of a male old French naitre; English to give birth to and the act of begetting by a man old French engendrer; English engender, beget. When it says הוליד, [in the Hiphil form] it speaks of the man in his relation to the act of giving birth by the woman — this or that man caused his wife to give birth to a son or daughter; when it says ילד it refers to the act of begetting by the man himself.

ויקח לו למך AND LAMECH TOOK UNTO HIMSELF — It would not have been necessary to state all this in detail except to inform us by the conclusion of the narrative that the Holy One, blessed be He, kept the promise He made when He said, שבעתים יקם קין “vengeance shall be taken of Cain after seven generations״; for Lamech arose after he had begotten children and had raised the seventh generation and killed Cain. It is to this that the statement refers: כי איש הרגתי לפצעי וגו “for I have slain a man to my wounding etc.” (v. 23).

שתי נשים TWO WIVES — This was the custom of the generation that lived before the time of the Flood; they had two wives, one for child-bearing, the other for frivolous companionship and charm; the latter was given a cup of some drug to drink in order that she might become barren, and was dressed up like a bride and fed with the best food, whilst her fellow-wife was left without her husband’s companionship and ever mourned like a widow. Job expressly mentions this (Job 24:21). “He is a companion to (or, he feedeth) the barren that beareth not, and does not good to the widow”, as it is explained in the Agada of Pereq Chelek (see also Genesis Rabbah 23:2).

עדה ADAH — She was the wife intended for propagation, and she was so named because she was repulsive to him and was kept aloof from him [other versions read “from his table “] for עדה is the Aramaic word for סורה kept aloof.”

צלה ZILLAH — She was the one for companionship alone, and she was so named because she always abided in his shadow (צל means “shadow”). Thus is the statement of the Agada in Genesis Rabbah 23:2).

אבי יושב אהל ומקנה THE FATHER OF SUCH AS ABIDE IN TENTS AND OF SUCH THAT HAVE CATTLE — He was the first of those who pastured cattle, and he dwelt in tents, a month here and a month there, on account of the pasture necessary for his sheep; for when the grass was finished in one place he went away and pitched his tent in another place. There is a Midrashic statement (Genesis Rabbah 23:3) that he built temples for idol worship, (for ומקנה may be read ומקנה –– provoking jealousy), just as you say, (Ezekiel 8:3) "the image of jealousy which provoketh God to jealousy" (המקנה); similarly his brother handled the harp and guitar to make music for idol worship.

תובל קין TUBAL-CAIN — He refined Cain’s handicraft. The word תובל is connected in meaning with תבלין (spices which give a refined and improved taste to food); he refined and improved the work of Cain by providing weapons for murderers (Genesis Rabbah 23:3).

לטש כל חרש נחשת וברזל THE FORGER OF EVERY CUTTING INSTRUMENT OF BRASS AND IRON — He sharpened tools used in brass and iron work; לוטש has the some meaning as (Job 16:9) ילטוש “He sharpeneth his eye upon me.” The word חרש is not of the form פעל (a noun like אֹכֶל, אֹהֶל etc.), but of the form פועל (a participle), for it has the vowel קמץ קטן (what we term צירה) and its accent is on the last syllabic (whereas the noun form has the accent on the first syllable, and the second has a Segol, like קדש), and the meaning is that he sharpened and polished all cutting implements (כל חרש) used in work of brass and iron.

נעמה NAAMAH — She was Noah’s wife (Genesis Rabbah 23:3).

שמען קולי HEAR MY VOICE — For his wives separated from him because he had killed Cain and Tubal-Cain, his own son. Lamech was blind and Tubal-Cain used to lead him. The latter saw Cain and thought him to be an animal. He therefore told his father to draw the bow, and thus Lamech killed him. As soon as he learned that it was his forefather Cain, he smote his hands together, struck his son between them and so killed him too. His wives thereupon separated from him, and he endeavoured to appease them,

saying שמען קולי “Hear my voice”— obey me and return to me — for the man I slew — was he slain by my wounding? i. e. did I wound him with premeditation, that the wound should be called by my name (i. e. attributed to me); and the child that I slew — was it slain by my blow? (i. e. by a blow directed intentionally by me?) [Rashi here inserts the word בתמיה which he uses frequently to direct that the preceding words should be read as a question.] Did I not act inadvertently and not with premeditation? This was not my wound, nor was this my blow!

פצע wound, is the stroke inflicted by a sword or arrow (old French macheure).

כי שבעתים יקם קין IF CAIN SHALL BE AVENGED SEVENFOLD — (according to Rashi, as previously explained, it signifies “If vengeance shall be taken on Cain after seven generations”). If in the case of Cain who killed with premeditation the punishment was suspended for him until the seventh generation, in the case of myself who slew inadvertently does it not necessarily follow that it should be suspended for me until many seven generations?

שבעים ושבעה SEVENTY AND SEVEN — He uses a term that denotes many periods of seven generations. Thus did R. Tanchuma 1:1:11 explain this passage; but the Midrash Rabbah (Genesis Rabbah 23:4) does not mention that Lamech slew anyone at all, and only states that his wives had lived apart from him after they had born children, because God’s decree had been issued that Cain’s descendants should be exterminated after seven generations. They said, “Why should we bear children only to be destroyed? Soon the Flood will come and will sweep everyone away!” Lamech then said unto them, “Did ‘I’ slay a man ‘לפצע for my wounding” (i.e. that I should be wounded — punished)? Did “I” slay Abel who was a man in height but a child in years, that my descendants should be exterminated on account of this sin (the sin of Cain who killed Abel)? If Cain who did kill had his punishment suspended until the seventh generation, I who have not killed — does it not necessarily follow that my punishment) should be suspended for many seven generations? This, however, is an absurd argument a fortiori, for if so, the Holy One, blessed be He, could never exact his debt nor fulfil his word.

וידע אדם AND ADAM KNEW — Lamech came to Adam Harishon, complaining about his wives. He (Adam) said to them: “Is it for you to be overparticular regarding God’s decrees? You do your duty, and He will do His!” They replied to him: “First correct yourself: have you not lived apart from your wife these 130 years, ever since, through you, death was decreed as a punishment?” At once ‘וידע אדם עוד וגו “Adam knew his wife עוד ” — What signifies the word עוד? It is used here to teach that his love for her was now greater than before (Genesis Rabbah 23:4-5).

אז הוחל THEN IT WAS BEGUN [TO CALL etc.] — The word הוחל must be connected in meaning with חולין “profane matters “) viz, calling the names of men and the names of idols after the name of the Holy One, blessed be He — making them the objects of idolatrous worship and calling them Deities (Genesis Rabbah 23:7).

שאלות — למה עד עתה קורא אותו האדם בה' הידיעה ומעתה יקראהו אדם בלא ה"א. למה בפרשה ראשונה לא הזכיר רק שם אלהים ובפרשה שניה הזכיר הויה אלהים ובפרשה זו הזכיר שם הויה לבד. מדוע אמר ותוסף ללדת. ולמה לא אמר טעם קריאת שם הבל:

והאדם ידע את חוה אשתו — עד עתה קוראהו האדם בה"א הידיעה, כי הוא שם המין, שקודם שהוליד תולדות הי' הוא כלל מין האדם, ומעת שהוליד תולדות שב שם אדם אצלו שם עצם פרטי שדרכו לבא בלא ה"א הידיעה קראו אדם, ובפרשה הראשונה לא נזכר רק שם אלהים, כי שם ידבר איך קבע חקי הטבע שזה יציין בשם אלהים וכמש"ש, ובפרשה השניה שידבר מההשגחה שחל על כלל מין האדם, כי נקרא בשם האדם שהוא שם המין, נקרא ה' אלהים, שם הויה ע"ש ההשגחה משכר ועונש, ושם אלהים כי ההשגחה שחל על המין כולו, הוא גם מצד שיסד חקי הטבע בעת הבריאה, שמצד זה ישגיח שלא יחסר מין אחד, ויש השגחה זו גם על הבע"ח שאין שייך אצלם שכר ועונש, אולם בפ' זו שידבר מאדם פרטי, שההשגחה עליו היא השגחה פרטית לפי השכר והעונש בלתי נתלה בטבע הכולל, הזכיר רק שם הויה, ובא ללמד כי יש השגחה מיוחדת גם על היחידים, וימדוד להם שכר ועונש כפי מעשיהם כמו שהיה בענין קין:

וכבר בארתי באילת השחר (כלל קי"ז) שדרך הלשון להקדים את הפעל אל השם, וכ"ז במאמרים שהם מסודרים ורצופים אחד אחר חברו בזמן, אבל כשבא לדבר מענין שכבר עבר קודם לזמן ההוא יקדים את השם אל הפעל, וע"כ כתב רש"י ז"ל והאדם ידע קודם החטא, ושם בארתי עוד (בכלל קי"ז) שיקדים את השם לפני הפעל כשרוצה לדייק את השם, שע"כ אמרו חז"ל שעד אברהם לא הוה זקנה דכתיב ואברהם זקן, ר"ל רק אברהם זקן ולא אחר ומזה אמר במד' מלמד שלא שמשה שום בריה קודם לאדה"ר ר"ל רק האדם ידע לא זולתו, ולפ"ז י"ל שהיה אחר החטא כמו שנראה ממ"ש חז"ל שקין נולד מזוהמתו של נחש. ותהר ותלד את קין. הנה הקדמונים היו מקדישים את הבן הבכור שיהיה קדוש לה' ועובד עבודתו, ויתר הבנים התעסקו בדברי חול, וע"ז אמר ותהר ותלד את קין, שקין היה העקר בעיניה בהיותו הבכור, ותאמר קניתי איש את ה' ר"ל שיהיה מיוחד לה' לעבוד עבודתו, וכבר בארתי באילת השחר (כלל כ"ג) שיצויר קונה בלא מוכר כמו אשת המת קנית וכדומה ועיי"ש הטעם:

ותוסף ללדת את אחיו — הבל היה בעיניה רק כתוספת על העקר, כי הבכור היה העקר אצלם (גם רמז שנולדו תאומים ונולד מהריון הראשון שע"ז אמר ותוסף ללדת), וכבר כתב הרמב"ם במורה נבוכים כי הקדמונים בעלי הצאבא היו מאמינים שעבודת האדמה היא רצויה בעיני ה', והיו קוראים בני אדם על עבודת האדמה והיו שונאים רועי צאן, וכמ"ש כי תועבת מצרים כל רועה צאן, שהרועה נוסע ממקום למקום אבל העובד אדמתו ישבע לחם וישב במקום אחד, וע"כ היו מיחדים את הבכור לעבודת האדמה הרצויה בעיני ה'. ועי"כ שלידת הבל היה תוספת אצלה. לכן ויהי הבל רועה צאן, וזה גם כן טעם על קריאת שמו הבל, כי היה הבל אצלה, וקין היה עובד אדמה מצד בכורתו:

שאלות — מדוע שעה אל מנחת הבל ולא אל מנחת קין. למה אמר והבל הביא גם הוא למה כפל ויחר לקין ויפלו פניו. מה אמר למה חרה לך הלא ראוי שיחרה לו על שלא נתקבלה מנחתו. הלשון הלוא אם תיטיב שאת וכו' קשה להולמו. מז"ש ויאמר קין אל הבל אחיו ולא נזכר מה שאמר לו. ולמה הרגו מה עשה לו:

ויהי מקץ ימים — יספר איך התעוררו מעצמם להביא מנחה לה', מזה נלמד כי מטבע נפש האדם להכיר כי יש גבוה מעל גבוהים בורא כל, ונפשו תתנדב להשיב לו תודה על טובותיו שמראה הכנעתו ותודתו ע"י מנחה, וכמ"ש בפי' תהלות (סי' מ"ם) עמ"ש אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, אמנם היה בין מנחת קין ומנחת הבל ארבעה הבדלים. א] קין לא הכיר שה' הוא ראשית הסבות ואחריתם עד שכל התולדה תתיחס לו לבדו, וחשב כי הוא רק העוזר והגומר בהויה עם הטבע, לכן הביא המנחה מקץ ימים, והבל השכיל זאת, ולכן הביא מבכורות צאן, להורות שהוא ראשית כל הסבות והכל מתיחס אליו, שלכן נצטוינו להביא לפניו ראשית כל בכורי כל, הן בולדות האדם והבהמה, הבכורים, הן מתולדות הארץ הבכורים והחלה והתרומה. ב] קין הביא הגרוע, שע"ז אמר מפרי האדמה, ובמד' מן הפסולת שהי"ל להביא בכורים מפרי האילן. והבל הביא המובחר מחלבהן ות"א משמנהון. ג] קין חשב שה' צריך אל המנחה שע"ז אמר מנחה לה', והבל ידע שה' לא יחסר לו דבר, כמ"ש הירצה ה' באלפי אילים רק שהביא גם הוא שע"י שקין הביא הביא הוא ג"כ ולא היה זו אצלו כמביא דורון לה'. ד] שעקר כוונת הקרבן הוא נפש האדם והכנעתו שידמה בעיניו כאילו מביא א"ע, ועל כונה זו הביא הבל שע"ז אמר שהביא גם הוא הוא עצמו היה המנחה מזוך לבבו והכנעת נפשו, וקין הביא רק פרי האדמה בלא הכנעת הלב, ולכן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ששניהם היו לרצון לפניו, הבל עצמו עם מנחתו, ובקין לא שעה לא אל קין ולא אל מנחתו, ובמדרש וישע ה' אל הבל נתפייס ממנו, ר"ל מהבל עצמו, ואל קין לא שעה לא נתפייס ממנו:

ויחר לקין — החרון יהיה אם חושב שראוי שיתקבל קרבנו ונעשה עמו שלא כדין, ונפילת פניו הוא בהפך אם חשב שאינו ראוי לכך ויתבייש מזה, ולכן אמר לו ה' למה חרה לך ולמה נפלו פניך, שהם דברים סותרים, ובכ"ז שני האופנים אינם מהראוי:

הלא — גילה לו שאין חפץ לה' במנחה רק הנה שמוע מזבח טוב ועקר הוא שתיטיב מעשיך, לא הטבת המשאת והמנחה, מה שתיטיב את המשאת לא ירצה בעיניו, כי בין אם תיטיב שאת (ר"ל המשאת והמנחה) ובין אם לא תיטיב את המשאת, אין בזה שום מעלה אחר שלפתח חטאת רובץ, מה יתרון במשאת אם בעת תפתח הפתח להביא המנחה רובץ החטאת לקטרג עליך, כבר אמרו ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו, לא כן אם המקטרג עומד בפתח לפני הבאת המנחה. והנה קין לא ידע שהאדם חפשי במעשהו וי"ל בחירה לעשות טוב ורע כמ"ש השומר אחי אנכי, שחשב שהאדם מוכרח במעשיו כמו יתר בע"ח, גם לא ידע את נפשו שלא השכיל שהאדם הוא מורכב משני עולמות, שעקר האדם הוא נפשו הרוחנית שהיא המצוה והמנהיג והמשכיל, והגוף הבהמי עם כחותיו הוא כגוף הבהמה ואינו האדם באמת, וצריך שהאדם ימשול על בהמתו וירכב על חמורו, היינו שהשכל יהיה המנהיג והמושל, והחומר והגוף יכנע למשמעתו, ובזה תלוי כף המאזנים שיעלה האדם או שירד כמ"ש הלא אם תיטיב שאת, שאם תבחר בטיב המעשים להנהיג כפי עצת השכל והנשמה הרוחנית, אז תנשא ע"י רוח בני האדם העולה היא למעלה, ואם לא תיטיב אז לפתח חטאת רובץ, יארב עליך החטאת והיצה"ר הבא מרוח הבהמה אשר יוריד אותך למטה, ובאר בזה שלשה דברים. א] שרובץ לפתח, וצריך האדם לעיין על ראשית כל מעשיו שלא ימליך עבד על אדוניו, כי הוא אורב על הפתח שכל עת שיפתח הפתח יכנס אליך ויטיל בך ארס התאוה והחטא. ב] עוד הודיע לו כי בצד האחד אליך תשוקתו, שהיצר משתוקק אליך להחטיאך ולהורידך מטה. ג] שבצד הב' אתה יש בידך העז והמשרה למשול בו ע"י כח החפשיות אשר באדם, שרק בצד זה נקרא האדם חפשי אם ימשול על בהמתו, לא אם בהמתו מושלת עליו:

ויאמר קין — קין לא הבין דברי ה'. הוא לא השכיל כי האדם החיצוני המורכב מבשר גידין ועצמות אינו האדם האמתי רק בהמה בצורת אדם, ושהאדם האמיתי הוא האדם הפנימי השכלי המסתתר בקרבו ומנהיגו, הוא חשב שהגויה וכחותיה זה כל האדם, וכאשר שמע מפי ה' שנמצא עמו חטאת הרובץ על פתחו ומשתוקק להחטיאו ושבידו למשול בו, לא ידע על מי נאמרו הדברים ומי הוא החטאת הזה, ואחר שלא היה בעולם רק הוא והבל אחיו, חשב שהכונה על הבל אחיו שהוא משתוקק להורידו שאולה והוא יש בכחו למשול בו, וז"ש ויאמר קין אל הבל אחיו, שאמר בלבו שכוונת ה' הוא על הבל אחיו, ולכן קם עליו ויהרגהו, כפי מ"ש לו ה' שהוא ימשל בו:

שאלות — מ"ש לא ידעתי איך כחש לאל ממעל. מ"ש ארור אתה מן האדמה למה קלל את האדמה, וכי היא בעלת בחירה ובעלת שכר ועונש. מ"ש והיה כל מוצאי יהרגני הלא כן ראוי לשופך דם אחיו, ולמה א"ל ה' לכן כל הורג קין ושם לו אות, הלא לא יכופר לרוצח כי אם בדם שופכו, ולמה ספר כי בנה עיר וקראה בשם בנו:

ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך — ה' הודיע לו שהבל הוא אחיו ואוהבו ולא עליו כוון בדבריו, וקין השיב עמ"ש לו שהוא אחיו ואוהבו לא ידעתי, ר"ל לא הבנתי שאחי הוא כי טעיתי שעליו נאמרו הדברים, ועל השאלה אי הבל שמבקש דמו מידו השיב השמר אחי אנכי, כי קין חשב שהאדם מוכרח במעשיו ואין לו בחירה, וע"ז אמר וכי אנכי השומר אחי, הלא אתה השומר מן הפגעים הטבעים והרצונים וכן אתה השומר מן רעות בני אדם, ולמה לא שמרת אותו שלא אהרגנו ואחר שאתה גזרת שיהרג הייתי מוכרח על הדבר, וז"ש במדרש לא אני הרגתיו אלא אתה שנתת בי יצה"ר, וה' השיב אתה עשיתו רע:

ויאמר ה' מה עשית — ה' הודיעו, א] שהוא חפשי במעשיו והמעשה תתיחס אליך לא אלי. ב] הודיעו כי יש הבדל בעונשים בין החטא שחוטא נגד הדת האלהי או הנמוסי ובין החטא שחוטא נגד הדת הטבעי כמו שהוא ברציחה שהיא נגד הדת הטבעי, כי החוטא נגד הדת האלהי אין ענשו טבעי רק השגחיי, אבל החוטא נגד הדת הטבעי ענשו טבעי, ר"ל שהטבע עצמו תענישו, שלכן אמר על הרציחה ולארץ לא יכופר כי אם בדם שפכו כאלו יקבל ענשו מן הארץ עצמה, כמ"ש כי אבן מקיר תזעק הוי בונה עיר בדמים שהארץ מתקוממה לו להענישהו, וז"ש אחר שדמי אחיך צועקים אלי ומבקשים משפט, ואין צועקים במרום לבקש עונש שמיימי, רק צועקים מן האדמה למטה לבקש עונש הבא מן האדמה והטבע:

ועתה ארור אתה מן האדמה — שהאדמה בעצמה תקלל אותך ותענישך, אשר פצתה את פיה יצייר במליצה שהאדמה פצתה פיה ודברה בפיה כי היא המוכנת לקחת את דמי אחיך מידך, כמו ודמו מידך אבקש, היינו שתקח מידך נקמת דמי אחיך אשר שפכת, כן פצתה האדמה את פיה ואמרה שהיא בעצמה תעשה בך שפטים:

כי תעבד — והנה האדמה תקח מידך נקמת דמי אחיך בשני דברים. א] במניעת ההטבה, שאם תעבוד את האדמה לא תתן לך את כחה ולא תתן את יבולה. ב] בפועל, שלא תניח אותך שתעמוד עליה רק נע ונד תהיה בארץ:

ויאמר קין — אמר הנה מעתה אין לי עוד שום תקוה, כי אם אקוה שתסלח לעוני זה אי אפשר, כי גדול עוני מנשוא, ואם אקוה שהגם שחטאתי יהיה לי שארית בארץ מצד הטבע, הנה זה לא יהיה אלא בא' מג' פנים. א] אם יושב בקביעות בארץ מגורו, שאז הוא בטוח במקומו מצד הטבע. אבל

הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה — ב] שגם הנודד ממקומו יתקיים ע"י השגחת ה' עליו, אבל הלא מפניך אסתר כי הסירות השגחתך מעלי. ג] אפשר שיתקיים אם במקום שיבחר עתה לשבתו יתישב שם בקביעות ויבן מצור ומשגב לו, אבל הלא והייתי נע ונד בארץ שלא אוכל לשבת במקום אחד, וא"כ אחר שאין לי שום תקוה שאמצא מנוח הלא טוב מותי מחיי וא"כ מי יתן והיה שכל מוצאי יהרגני, כי טוב לי המות שעל ידו ינוחו יגיעי כח:

ויאמר ה' — השיב לו הנה אני רוצה שתענש בעונש היותר מר וקשה ואחר שאתה טוב לך המות מן החיים אני רוצה שתשאר בחיים המרים האלה שהם מרים ממות, ומי שיהרוג אותך יעבור על רצוני שאני רוצה שתחיה שבזה תקבל ענשך, וע"כ לכן בעבור זה שאתה מתאוה המות, לכן כל הורג קין שבעתים יוקם. בעבור הרציחה ובעבור שבטל רצון ה' שרוצה שיחיה כדי לקבל ענשו, וגם ר"ל כי עתה לא ידעת עונש הרוצח, אבל מי שיהרוג אותך שכבר ראה גודל העונש של הרציחה ויסורים המרים שגזרתי עליך, א"כ יוקם שבעה פעמים ככה, כי היה לו ללמוד ולא למד, וישם ה' לקין אות זה בעצמו הי' האות שלא יכה אותו כל מוצאו, ממה שראו שהארץ מתקוממה לו, ובשגם למ"ש חז"ל ששם לו קרן במצחו או הזריח עליו את הצרעת כדי שיופרשו ממנו בני אדם מפני צרעתו, מזה עצמו ישמרו א"ע מן הרציחה ולא יכו אותו:

ויצא קין מלפני ה' — יש הבדל בין מפני ובין מלפני, היציאה מלפניו, עמד תחלה לפניו ויצא משעמד לפניו, והיציאה מפניו היינו מסבתו וממוראו, ור"ל שיצא מלהיות לפני ה' והשגחתו ונעזב אל המקרה. וישב בארץ נוד, פי' חז"ל שע"י וידויו ותשובתו נבטלה חצי הגזירה ותחת נע ונד הי' רק נד, שהנוע הוא ממדינה למדינה והנוד הוא במקומו ויושב בארץ אחת:

וידע — אחר שראה שנתרחק מאביו ראה להעמיד בנים שלא יהיה יחידי בעולם, ובאר כי לא יבם אשת הבל ובשגם לחז"ל שעליה היה המריבה ביניהם, כי שב מדרכו הרעה, ויהי בונה עיר, שאחר שהוא היה הרוצח הראשון שהרס את הדת הטבעי, שבזה יהיו בני אדם כדגי הים איש את רעהו חיים יבלע, רצה לתקן זאת במה שיבנה עיר שבה יתחברו האנשים לקבוץ מדיני ויעשו ביניהם חוקים ונמוסים, ובאופן שיעזרו זל"ז נגד המתקוממים עליהם, ויען שהיה עדיין נודד היה בונה עיר שיסד את העיר ולא השלימה רק עסק בבנין, לכן לא אמר ויבן עיר ויקרא שם העיר כשם בנו, כי חפץ שחנוך בנו ישלים אותה ויציב דלתיה ותקרא על שמו, ובנין העיר הזאת היה התחלה לקבוץ המדיני, והוא יסד הנהגת העיר שזה יסוד לחכמת הנהגת המדינה, והגם שתחלה היו בניו מועטים נולד לחנוך את עירד וכו' עד שהרבו בנים ובני בנים ונתרבה הקבוץ, ועי"ז התחזקו בממשלה ובכח והעיר היתה גדולה ומושלת ממשל רב, והבנים שחשב פה היו אדירים ונודעים בעת ההיא, וספר הכתוב שלכן האריך ה' לבני קין למען תתישב הארץ והם היו לבני שת כעלים החופפים על הפרי, והם חדשו המלאכות והאומניות, שכ"ז היה צריך לישוב העולם אשר לשבת יצרה:

שאלות — מה רצה בספור זה מנשי למך ומבניו וממלאכתם ומאחות תובל קין אחר שכולם נאבדו במבול ואבד כל זכר למו. מה רצה בספור של אמירת למך לנשיו בשגם שהיא חידה סתומה. למה ספר לידת שת ואנוש שתי פעמים. וכן קריאת שם שת ותקרא ויקרא מה רצה בזה. ולמה אמר ולשת גם הוא. ומה שאמר אז הוחל לקרא בשם ה' מה פירושו:

ויקח לו למך שתי נשים — מספר שעד ימי למך היו בני קין נושאים נשיהם לפו"ר להרבות בנים, ולמך היה הראשון שלקח אשה שהשקה אותה כוס עקרין שלא תכחיש יפיה וכמ"ש חז"ל וכמו שנראה ממליצת איוב, רועה עקרה לא תלד. כמו שפירשתי שם, ובכ"ז לא הועיל כי צלה ילדה וטבעה גבר על הסם:

ותלד עדה — מספר שע"י בני למך נתחדש המסחר והמלאכות. שיבל היה אבי יושב אהל ומקנה. שהתחילו להשתמש בבע"ח בעבור צמרם וחלבם, או אפשר התחילו לאכול מבשרן הגם שנאסר להם. וממנו למדו לעשות אוהלים לרעות המקנה ועשו מקנה וקנין בהם עד שהתחיל אצלם הקנין והמסחר, והענין של שלי ושלך, וידוע שהמסחר י"ל שורש גדול בקורות האדם, ומזה התחיל אסיפת העושר וכל שכיות החמדה אשר עבורם עברו בני אדם איים וימים רחוקים, לפ"ז הוא לקח לחלקו הנהר הראשון מהארבעה נהרות אשר שם הזהב והבדולח ואבן השוהם:

ושם אחיו יובל — הוא לקח לחלקו את הנהר השני הסובב כל ארץ כוש ששם הזמה והנאוף, והוא היה ההתחלה אל הזמר והנגון ע"ד קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה, שכן היה דרך המתעתעים לשיר שיר הזונה גם בבתי משתיהם גם בבתי אליליהם, שהגם שאח"כ שב הנגון לדבר נכבד, הממציא הראשון היה להמשיך לב נשים, וע"כ נקרא שמו עוגב מלשון שיר עגבים:

וצלה גם היא — הגם ששתתה כוס עקרים ילדה את תובל קין. והוא לקח לחלקו את הנהר השלישי ההולך קדמת אשור ללחום מלחמות, ולתכלית זה היה לוטש כל חורש של נחשת וברזל שהיה חורש ומוציא הברזל, וכן היה לוטש החרבות, והנהר הרביעי לא שמו לב עליו, רק אם נאמר כדעת חז"ל שנעמה היתה צדקת והיתה אשת נח היתה היא אשר נמשכה אחר הנהר הרביעי, וכמ"ש אשת חן תתמוך כבוד ועריצים יתמכו עושר ועל פי מה שפרשתי בפי' שם. אולם לא אכחד כי לדעתי בא הספור הזה כהרבה ספורי התורה אשר באו לעקר דעות כוזבות וספורי הבל אשר התפשטו בימי קדם בין העמים ואשר המציאו כהני האלילים בימי החשך, ויש עוד היום שארית מן המיטהאלאגיא שלהם, שהיו מיחסים לכל איש שהמציא איזה מלאכה כח אלהית, והיו אומרים שאליל פלוני המציא ישיבת אהל ומקנה ואליל פלוני המציא חכמת הנגון ואליל פלוני המציא תכסיסי מלחמה ואומנות הברזל וכלי מלחמה, ואליל פלוני המציא בנין הערים והנמוסים המדיניים, וספרו על כל אחד מבני אלים אלה נפלאות מתולדתו ואלהותו, והיו קוראים לבני אדם לעבודתו במועדים ובחגים שיחדו להם, ולזה הודיעה התורה לאמר אל תאמינו בשוא נתעה, דעו כי הממציא בנין הערים והנמוסים וקבוץ המדיני היה קין הרוצח הראשון, והממציאים מלאכת הרעיה והמסחר והנגון ומלאכת הברזל והמתכיות היו בני למך מבני בניו של קין, והאשה אשר דברו עליה גדולות בהמיטהאלאגיא שלהם ושמו במרום קנה, היא היתה נעמה אחות תובל קין, כולם היו בני אדם להבל דמה לא בני אלהים, והודעות אלה נצרכו מאד בימים ההמה שהתפשטו הספורים האלה בין כל העמים והתקיימו בידם עד אחר חורבן בית השני כנודע:

ויאמר למך לנשיו — יספר שהגם שקין יסד עיר וקבוץ מדיני ותקן נמוסים להנהגת החברה, בכל זאת אם לא התבונה תתן קולה ואם לא יהיו האנשים בעלי יושר ואוהבי צדק בטבעם לא יועילו הנמוסים, שאם יעמוד איש עריץ ישחק לכל חוק ונמוס ויגזול משפט וצדק, שכן למך נכדו אחרי אשר גברה זרועו ע"י בניו וגבורתם וממשלתם היה דרכו לאמר לנשיו אתן עדה וצלה (גם אם לא הייתן נשי) שמען קולי ואל תמרו את פי, וכ"ש אחר שאתן נשי למך והאשה צריכה שתהיה נכנעת לבעלה, א"כ האזנה אמרתי (האזנה קלה משמיעה, ר"ל אף האזינו כל מה שאומר) כי אם אעשה אתכן רעה מי יציל אתכן מידי, הלא איש הרגתי לפצעי, איש אחד עשה לי פצע והרגתי אותו ובעת ההרג נתן בי חבורה שהיא קלה מפצע והרגתי גם את הילד שלו, ולא היה מי שיקום כנגדי ויבקש דמם מידי כי אין משפט נגדי בארץ כי זרועי רמה, ואם תאמר שאענש בדין שמים, ע"ז אני משיב לכם:

כי אם קין שהיה הרוצח הראשון בכ"ז אמר ה' שמי שיהרוג אותו ינקם על אחת שבע, כ"ש למך שהוא תקיף יותר מקין והוא מושל ממשל רב, שמי שיהרגנו ינקם שבעים ושבעה פעמים, כי בניו ועבדיו יקחו נקמתו, ולכן אתן נשי למך גורו מפני חרב, כי אשר תמרה את פי תומת. ובזה יספר איך יצאו בני קין לתרבות רעה והתפארו ברצח, עד שגם את נשיהם הפחידו בהרג וטבח והכניעום תחתם לשפחות, וכמו שנודע שבימי קדם היתה האשה קנין בעלה לעשות עמה כחפצו:

וידע אדם — כ"מ שבא לשון ידיעה על הבעילה בא על הביאה הראשונה, כמו וכל אשה יודעת איש, בתולה איש לא ידעה (לבד מ"ש שמואל א א׳:י״ט וידע אלקנה את חנה אשתו כי נשתנה גופה ונתרפאה והיתה כאשה חדשה), וכן ממ"ש וידע אדם יש ראיה לחז"ל שפירש מאשתו ק"ל שנה עד שכבר נמחק רושמה מידיעתו ושב שנית, ובמדרש שנוסף לו תאוה על תאותו, כונו לישב לשון ידיעה שהיה תאוה חדשה שלא היה לו מקודם. הנה אחר שראה אדם שהלב והסגולה לא ימצא בבניו הקודמים כי הבל נהרג וקין נתקלל ובני קין יצאו לתרבות רעה, ידע את אשתו למען יצא פרי האדם והסגולה, ותלד בן כי לידה זו היה כדרך הנשים לתשעה ירחי לידה ונולד קטן, משא"כ בקודמים לא אמר ותלד בן כי נולד איש גדול כמ"ש קניתי איש, ובן מורה על הקטנות:

ותקרא את שמו שת — גם אדם קרא שמו שת כמ"ש ששת מענין כי השתות יהרסון שהוא משתיתו של עולם, והיא קראה ג"כ שמו שת מלשון שימה. כי שת לי אלהים זרע אחר. זרע ממין אחר שיתקיים ויהיה פרי וסגולה כי הקודמים לא נתקיימו, שע"ז אמר תחת הבל כי הרגו קין. ועי"כ שניהם לא נתקיימו שזה נהרג וזה יהרג להבא בעונו:

ולשת גם הוא — שעל ידי הבן יולד גם הוא, שהבן הנולד היה דומה לו שהיה גם כן לב וסגולה כמו שאיתא במדרש עמ"ש בדברי הימים אדם שת אנוש עד כאן בצלם ובדמות וכמו שפרשתי בפי' שם, ונתחדש גם הוא. אז הוחל לקרא בשם ה'. שכבר כתב הרמב"ם (בפ"א מהל' ע"ג) שבימי אנוש טעו טעות גדול, ואנוש עצמו מן הטועים היה שהיו אומרים שה' מסר את ההנהגה לכוכבים ומזלות, ושע"כ יש לכבדם ולהשתחוות להם כמו שמכבדים ומשתחווים לשרי צבאות המלך מפני שחלק להם מכבודו, והנה שם הויה ב"ה מורה על מציאותו ושהוא הסבה הראשונה, ויתר שמות כמו שדי ואלהים וכדומה מורה על הנהגתו איך הוא מנהיג את העולמות, שלפי כל הנהגה י"ל שם מיוחד, וע"ז אמר שבימי דור אנוש הוחל לקרא רק בשם הויה ולא קראו בשום שם שמורה על הנהגה אחר שאמרו שמסר את ההנהגה לצבא השמים והחלו לקרא רק בשם הויה לבדו על שהוא הסבה הראשונה, וכן אמרו בב"ר פכ"ג ופ' כ"ד שאז החלו למרוד בהקב"ה עי"ש: