Genesis 32

ויפגעו בו מלאכי אלהים AND THE ANGELS OF GOD MET HIM — The angels who minister in the Land of Israel came to meet him in order to escort him into the Holy Land (see Genesis Rabbah 74:17).

מחנים means two camps — the one consisting of the angels ministering outside the Holy Land who had come with him thus far, the other, of those ministering in the Land of Israel who had come to meet him (Midrash Tanchuma, Vayishlach 3).

וישלח יעקב מלאכים AND JACOB SENT MESSENGERS (Heb — מלאכים angels) — actually angels (Genesis Rabbah 75:4).

ארצה שעיר means TO THE LAND OF SEIR — A word that requires a ל as prefix has a ה placed as a suffix (Yevamot 13b).

גרתי I HAVE SOJOURNED — I have become neither a prince nor other person of importance but merely a sojourner. It is not worth your while to hate me on account of the blessing of your father who blessed me (27:29) “Be master over thy brethren”, for it has not been fulfilled in me (Tanchuma Yashan 1:8:5). Another explanation: the word גרתי has the numerical value of 613 - תרי״ג - it is as much as to say, “Though I have sojourned with Laban, the wicked, I have observed the תרי״ג מצות, the 613 Divine Commandments, and I have learned naught of his evil ways.

ויהי לי שור וחמור AND I HAVE OXEN AND ASSES — Our father promised me, (27:28) “[God will give thee] of the dew of heaven and of the fat places of the earth” — these are neither of the heaven nor of the earth

שור וחמור (literally, an ox and an ass) — It is the customary thing to speak of many oxen as an ox (Genesis Rabbah 75:6) — a man says to his fellow, “During the night the cock crowed”; he does not say “the cocks crowed”

ואשלחה להגיד לאדוני AND I HAVE SENT TO TELL MY LORD — to announce that I am coming to you.

למצא חן בעיניך THAT I MAY FIND FAVOUR IN THY EYES, for I am at peace with you and seek your friendship.

באנו אל אחיך אל עשו WE CAME TO THY BROTHER, TO ESAU — to him of whom you said he is my brother, but he behaves towards you as Esau, the wicked — he is still harbouring hatred (Genesis Rabbah 75:7).

ויירא.. — ויצר HE FEARED GREATLY AND WAS DISTRESSED — He was afraid lest he be killed, and he was distressed that he might have to kill someone (Genesis Rabbah 76:2).

המחנה האחת והכהו TO THE ONE CAMP AND SMITE IT — The word מחנה is treated grammatically as masculine or feminine: in (Psalms 27:3) “Though a camp should encamp (תחנה) against me” it is feminine; in (Genesis 33:8) “this (הזה) camp” it is masculine. Similarly there are other words treated grammatically as both masculine and feminine. For example, the word שמש in (Genesis 19:23) “The sun was risen (יצא) upon the earth” and in (Psalms 19:7) “His (the sun’s) going forth (מוצאו) is from the end of the heaven”; here it is masculine, but in (2 Kings 3:22) “and the sun shone (זרחה) upon the water” it is feminine. Similarly with רוח: in (Job 1:19) “and behold there came (באה) a great wind” it is feminine, and in the same verse “and smote (ויגע) the four corners of the house” it is masculine; in (1 Kings 19:11) “and a great (גדולה) and strong (וחזק) wind rent (מפרק) the mountains” it is both masculine and feminine. So also in the case of אש: in (Numbers 16:35) “and fire came forth (יצאה) from the Lord” it is feminine, and in (Psalms 104:4) “The flaming (להט) fire” it is masculine.

והיה המחנה הנשאר לפליטה THEN THE REMAINING CAMP MAY ESCAPE in spite of him, for I will fight against him He prepared himself for three things: to give him a present — as it states (Genesis 32:22) “So, the present passed before him”; for prayer — as it states (Genesis 32:10), “And he said, ‘O God of my father Abraham”; for war — as it states in this verse, “then the remaining camp may escape”, for I will fight against him (Tanchuma Yashan 1:8:6).

ואלהי אבי יצחק AND GOD OF MY FATHER ISAAC — But in another place (Genesis 31:42) he said, “And the Dread of Isaac”! Then also why did he again mention the Proper Name of God (first invoking him as God of Abraham, God of Isaac, and then continuing “O Lord, who saidst unto me”)? It should have been written “O God of Abraham and God of Isaac (omitting ‘O Lord’) who saidst unto me, “Return unto thy country” etc. But the explanation is as follows: Jacob said to the Holy One, blessed be He, “You made me two promises. One was when I left my father’s house at Beersheba when You said to me (Genesis 28:3) “I am the Lord, the God of Abraham thy father and the God of Isaac”, and on that occasion you promised me (Genesis 28:15) “and I will keep thee whithersoever thou goest”. Then again in Laban’s house You said to me (Genesis 31:3) “Return unto the land of thy fathers and to thy kindred and I will be with thee”. There You revealed Yourself to me by Your Proper Name alone, as it is said (Genesis 31:3) “And the Lord said unto Jacob “Return unto the land of thy fathers etc.” Relying upon these two promises I now come before You invoking you as “the God of Abraham and the God of Isaac” and also simply as “the Lord” under which names You made me these two promises respectively.

קטנתי מכל החסדים I AM TOO UNWORTHY OF ALL THE MERCIES (This may be rendered “I am small — unworthy — because of all the kindnesses) — My merits are diminished in consequence of all the kindness and truth which You have already shown me. For this reason I am afraid: perhaps, since You made these promises to me, I have become depraved (נתקלקלתי) by sin (another version of Rashi has נתלכלכתי, I have become defiled by sin) and this may cause me to be delivered unto Esau’s power (Shabbat 32a).

ומכל האמת [my merits are diminished in consequence] OF ALL THE TRUTH — of the true fulfillment (אמיתת) of Your promises — because You have already kept all the promises You made me

כי במקלי FOR WITH MY STAFF — I had with me neither silver nor gold nor cattle — only this staff of mine. The Midrashic explanation is, that he had placed his staff in the Jordan and Jordan had divided for him to pass over.

מיד אחי מיד עשו FROM THE HAND OF MY BROTHER, FROM THE HAND OF ESAU — from the hand of my brother who does not treat me as a brother should, but as Esau, the wicked.

היטב איטיב I WILL SURELY DO [THEE] GOOD — The use of two words denoting “doing good” is intended to signify: היטב doing good to thee on account of your own merits, איטיב I will also do good to thee on account of your father’s merits (Genesis Rabbah 76:7).

ושמתי את זרעך כחול הים AND I WILL MAKE THY SEED AS THE SAND OF THE SEA — Where, indeed, did God promise him this? Did he not promise him only (Genesis 28:14) “And thy seed shall be as the dust of the earth"? But the explanation is that He had at the same time promised him (Genesis 28:15) “for I will not leave thee until I have done that which I have spoken about thee”, and to Abraham he had promised (Genesis 22:17) “and I will greatly multiply thy seed as the stars of heaven and as the sand which is upon the seashore”.

הבא בידו AND TOOK OF THAT WHICH CAME TO HIS HAND (literally, in his hand) — in his possession, similar to (Numbers 21:26) “and he had taken all his land out of his possession (מידו).” A Midrashic explanation is: מן הבא בידו — precious stones and jewels which a person ties up in a package and carries in his hand. Another explanation is: מן הבא בידו THAT WHICH A MAN MAY TAKE INTO HIS OWN POSSESSION — of that which no longer has a sacred character — for he had set aside the tithe, just as you read (28:22) “[And Jacob vowed] … I will surely give the tenth unto Thee”. Only afterwards did he take the present of what was left after the tithe had been set aside, and this was that which he might rightly take into his own possession.

עזים מאתים ותישים עשרים TWO HUNDRED SHE GOATS AND TWENTY HE GOATS — Two hundred she goats have need of twenty he goats, and so too in the case of all the various species the males were in number according to the need of the females. In Genesis Rabbah an inference is made from here as regards the minimum period imperative for the marital duty imposed by the Torah. I am unable however to show exactly how this inference is arrived at. But it appears to me that we may learn from here at least that this period is not the same for every person, but that it depends upon the amount of labour imposed upon him by his occupation.

גמלים מיניקות MILCH CAMELS שלשים THIRTY, ובניהם means AND THEIR COLTS with them — A Midrashic explanation of ובניהם is that it is the same as וּבַנָּאֵיהֶם their builders (those that build them up) i.e., one male for each female. Because, however, it (the camel) is chaste in its ways Scripture does not state this plainly (Genesis Rabbah 76:7) but employs a term from which it may be inferred.

ועירים means MALE ASSES.

עדר עדר לבדו EVERY DROVE BY ITSELF — each species forming a drove by itself.

עברו לפני PASS ON BEFORE ME, a day’s journey or less and I shall follow you).

ורוח תשימו AND PUT A SPACE — one drove before the other at a distance as far as the eye can see, in order to satisfy the eye (the cupidity) of that wicked man and to amaze him by the size of the gift (Genesis Rabbah 76:8).

למי אתה means TO WHOM DO YOU BELONG, implying who has sent thee? The Targum should be דמאן את “of whom are you” and not למאן את as some editions have.

ולמי אלה לפניך means and these which are before you whose are they; i.e. to whom is this present being sent? The letter ל is used as a prefix in place of של “belonging to”; e.g., (31:43) “and all that thou seest is mine (לי)” i.e. belongs to me; (Psalms 24:1) “The earth is the Lord’s (לה') and the fullness thereof” i.e. belongs to the Lord.

ואמרת לעבדך ליעקב THEN SHALT THOU SAY THEY ARE THY SERVANT JACOB’S — You shall answer the first question first and the last question last, saying :”In reply to what you have asked”, “Whose art thou?”, “I belong to thy servant Jacob” — and it should be rendered in the Targum דעבדך דיעקב belonging to your servant, belonging to Jacob” —and in reply to what you have asked, “And whose are these before thee?” “It is a present sent etc.”

והנה גם הוא AND, BEHOLD, ALSO HE IS BEHIND US — The word “he” refers to Jacob.

אכפרה פניו I WILL APPEASE HIM — I will remove his anger. Similarly, (Isaiah 28:18) "and your covenant with death shall be annulled (וכפר)”; (Isaiah 47:11) “Thou shalt not be able to put it away (וכפרה”. I am of the opinion that wherever the verb כפר is used in association with iniquity and sin and in association with anger (פנים), it always signifies wiping away, removing. It is an Aramaic expression occurring frequently in the Talmud: “He wiped his hand off (כפר ידיה)”, and (Gittin 56a) ‘‘he wants to wipe (לכפורי) his hands off on this man” (i.e. he desires to put the responsibility upon me). In Biblical Hebrew, also, the bowls of the Sanctuary are called, (Ezra 1:10) "כפורי of gold” — and they are so called because the priest wiped his hands on them — on the rim of the bowl (Zevachim 93b).

The Midrash connects the word פניו in על פניו with פנים anger — he (Jacob) was also in an angry mood that it should be necessary for him to do all this (Genesis Rabbah 76:8).

ואת אחד עשר ילדיו AND HIS ELEVEN CHILDREN — But where was Dinah? He placed her in a chest and locked her in so that Esau should not set his fancy upon her (desire to marry her). On this account Jacob was punished — because he had kept her away from his brother for she might have led him back to the right path; she therefore fell into the power of Shechem (Genesis Rabbah 76:9).

יבק JABBOK — the name of the river.

את אשר לו [HE MADE PASS] THAT WHICH WAS HIS — the cattle and movables. He acted as a ferry-man taking them from one side and setting them down on the other.

ויותר יעקב AND JACOB WAS LEFT ALONE — He had forgotten some small jars and he returned for them (Chullin 91a).

ויאבק איש AND A MAN WRESTLED — Menachem (ben Seruk) explains: “a man covered himself with dust”, taking the verb as connected in sense with אבק “dust”. It would mean that they were raising the dust with their feet through their movements. I, however, am of opinion that it means “he fastened himself on”, and that it is an Aramaic word, as (Sanhedrin 63b) “after they have joined (אביקו) it", and (Menachot 42a) “and he twined (the “Fringes”) with loops”. It denotes “intertwining”, for such is the manner of two people who make strong efforts to throw each other — one clasps the other and twines himself round him with his arms. Our Rabbis of blessed memory explained that he was Esau’s guardian angel (Genesis Rabbah 77:3).

ויגע בכף ירכו HE TOUCHED THE HOLLOW OF HIS THIGH — The upper thigh-bone that is sunk in the hip is called כף because the flesh on it (on this bone) has the form of the hollow part of a pot-ladle (כף).

ותקע AND WAS STRAINED — It was violently torn from its joint. Similar in meaning is (Jeremiah 6:8) “Lest My soul be alienated (תקע) from thee” — i.e. removed from thee; and in the Mishna, לקעקע בצתם, which means to remove violently (לשרש) their roots.

כי עלה השחר FOR THE DAY BREAKETH, and I have to sing God’s praise at day (Chullin 91b; Genesis Rabbah 78:1).

ברכתני [EXCEPT] THOU BLESS ME — admit my right to the blessings which my father gave me and to which Esau lays claim.

לא יעקב [THY NAME SHALL] NO MORE BE CALLED JACOB [BUT ISRAEL] (literally, “not Jacob — supplanting — shall any more be said to thee”) — It shall no longer be said that the blessings came to you through supplanting and subtlety but through noble conduct (שררה) and in an open manner. Because later on the Holy One, blessed be He, will reveal Himself to you at Bethel and will change your name. There He will bless you, and I shall be there and admit your right to them (the blessings). It is to this that the passage refers (Hosea 12:5), “And he strove with an angel and prevailed; he wept and made supplication unto him” — it means the angel wept and made supplication unto him (Jacob). What was the subject of his supplication? This is stated in the next verse: “At Bethel He will meet us and there He will speak with us — implying the request. “Wait until he will speak with us there, and then I will admit your right to the blessings.” Jacob, however, would not agree to this, and against his own wish he had to admit his right to the blessings. That is what is meant when it states (v. 30) “And he declared him blessed there”, that he begged him to wait and he did not agree to do so (cp. Genesis Rabbah 78:2).

ועם אנשים AND WITH MEN —Esau and Laban.

ותוכל AND HAST PREVAILED over them.

למה זה תשאל WHEREFORE IS IT THAT THOU DOST ASK [AFTER MY NAME]? — We have no fixed names; our names change, all depending upon the service we are commanded to carry out as the errand with which we are charged (Genesis Rabbah 78:4).

ויזרח לו השמש AND THE SUN SHONE UPON HIM— This is the expression that people use: “When we reached such-and-such a place the dawn broke upon us”. This is its literal sense. But the Midrash says that לו means, “for his needs” — to heal his lameness. Thus, too, you read in Scripture a similar metaphor (Malachi 3:20) “the sun of righteousness with healing in its wings”. The hours that it had set before its time for his sake when he left Beer-Sheba (cp. Genesis 18:11) it now rose before its time for his sake (Sanhedrin 75b).

והוא צלע AND HE LIMPED — He was limping when the sun rose.

גיד הנשה THE SINEW OF THE THIGH-VEIN — Why is its name called גיד הנשה? Because it sprang נשה) and rose from its proper position. The word has the meaning of “springing”. Other examples are: (Jeremiah 51:30) “Their strength sprang away (נשתה)” and (41:51) “for God hath made all my trouble spring away from me נַשַּׁנִי)".

ויעקב — יען שהלך לדרכו לארץ הקדושה, ויען שנפרד מלבן וילך מאתו, השיג מדריגה גדולה שפגעו בו מלאכי אלהים בהקיץ, כמו שהיה באברהם כמ"ש בפ' וירא:

שאלות — מ"ש כאשר ראם מיותר, ולמה קרא שם המקום מחנים שמורה שני מחנות, והלא אמר מחנה אלהים שהוא מחנה אחת:

למה התעורר עתה לשלוח מלאכים הלא טוב שישאר עשו בשעיר וישכח שנאתו משיעורר אותו ואת איבתו, ומה היה הפיוס במ"ש עם לבן גרתי ושהיה לו שור וחמור: למה התירא יעקב וה' הבטיחו שיהיה עמו, ומה רצה בחלוק העם לשני מחנות, שאם היה בדעתו להלחם טוב שיהיו כלם ביחד, והתפלה בלתי מובנת, אחר שזכר שה' הבטיחו שייטיב עמו ושירבה את זרעו, איך מתפלל לאמר שירא מעשו פן יבוא ויכהו:

ויאמר יעקב כאשר ראם — כי גם בלכתו אל בית לבן ראה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים, רק אז לא ראה בעיניו הגשמיים, רק חזה אותם בחלום ובחזון, אבל עתה שראה אותם השיג ענינם שבאו לעזר לו נגד הצר הצורר אותו שהוא עשו, וע"כ אמר מחנה אלהים זה, שהתבאר אצלי תמיד ששם מחנה הונח על החונים מוכנים למלחמה; ידע שהם מוכנים למלחמה, ובהכרח יבא כנגדו מחנה אויב ללחום, וע"כ קרא שם המקום מחנים, שזה מעיד שיפגעו שני מחנות זה מול זה למלחמה, וע"כ שלח מלאכים אל עשו, כי ידע שמוכן ללכת נגדו למלחמה:

וישלח יעקב — כאשר הרגיש ע"י המלאכים שהוא בסכנה, נסה לאחוז דרכים טבעיים לרצות את עשו כדי שלא יצטרך לנס, והנה עשו היה נשיא ושר בחלקו בארץ שעיר, ובא יעקב להראות לו שרוצה לבקש מנוח וחסיה בארצו תחת ממשלתו ולשבת שם, ושלח מלאכים לפניו, כמו ואת יהודה שלח לפניו גושנה, היינו שידברו על לב עשו שיקבלנו בארצו, ואמר ארצה שעיר שדה אדום, היינו החלק מארץ שעיר שכבש עשו שנקרא שדה אדום:

ויצו אתם לאמר — שם בפיהם דברים להוציא המשטמה שיש לעשו עליו על הברכות, ולהראות לו שלא נתקיימו בו רק בעשו, אחר שכוונת אביו היה על עשו, והנה על הברכה הוה גביר לאחיך אמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב, שעשו הוא האדון והגביר, וכן הלא הברכה כוללת כל אחיו ומשפחתו, הנה עם לבן גרתי, כגר בארץ לא כגביר ומושל, וגם שהברכה היתה מטל השמים ומשמני הארץ וזה נתקיים בעשו, שכבש ארץ מיוחדת והוא שר ומושל שם, לא בי שגרתי בארץ לא לי, ולא תאמר כי עוד חזון למועד שיתקיימו בעתיד, שהלא ואחר עד עתה, זה זמן רב:

ויהי — ועוד שהברכה הוא שיהיה שפע והצלחה למעלה מדרך הטבע, ואני המעט אשר יש לי בא ברוב עמל ויגיעה. וז"ש ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור, לא קודם לכן, רק אחר עבודה של עשרים שנה, וגם לא ברכה רבה רק שור וחמור, מעט מכל מין, וגם שעקר הברכה היה בקרקעות, משמני הארץ ורוב דגן ותירוש, ומזה אין לי מאומה, ואני צריך לבקש מקום לשבת בארצך, וע"כ ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך, שתקבלני בארצך:

וישבו המלאכים וגו' באנו אל אחיך — ר"ל שאינו מחזיק א"ע שהוא האדון ואתה עבדו, ושהברכות לא נתקיימו בך, כי מחזיק א"ע שהוא אחיך לא אדוניך. ב] כי הולך לקראתך, ואינו רוצה שתבא אל ארצו כלל, ג] כי ארבע מאות איש עמו, וזה מורה שרוצה להלחם בך:

ויירא יעקב מאד — הנה הבוטח בה' אין לו לירא מב"ו, והיראה מורה שאין בטחונו כראוי, כמ"ש מי את ותראי מאנוש ימות ותשכח ה' עושך, בפרט שיעקב היה לו הבטחה מה' ולא היה לו לירא, וה' אינו עושה נס למעלה מדרך הטבע רק למי שבוטח עליו בכל לבו, ואחר שראה יעקב שהוא מתירא, לכן ויצר לו, שזאת עצמו הצר לו שמזה דן שאינו ראוי לנסים אחר שבטחונו בלתי שלם, וע"כ נסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה, ויחץ את העם עם הצאן והבקר לשני מחנות, היינו שמן העם שאתו דהיינו הנשים והטף עשה מחנה אחת, ומן המקנה והרועים עשה מחנה שניה. ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת, שהיינו המקנה והרועים, והכהו, יהיה בתוך כך הנפשות לפליטה, כי אז יודע שבא למלחמה וינוסו או ילחמו אתו:

ויאמר ה' אלהי אבי — ר"ל הלא באמת לא היה לי לירא ממנו כי היה לי לבטוח, א] על זכות אבותי אברהם ויצחק. ב] על ההבטחה שהבטיח לי, שעז"א ה' האומר אלי שוב לארצך, ויש הבדל בין מי שה' עושה עמו בזכות עצמו ובין מי שעושה עמו ע"י זכות אבות או הבטחה, שמי שעושה עמו בזכות עצמו יש לחוש שמא יגרום החטא ולא יהיה לו זכות, אבל מי שעושים עמו בעבור זכות אבות או הבטחה אין לו לירא מאומה:

הצילני — ע"כ אבקש שתצילני מיד עשו, יען ירא אנכי אותו שיכני אם על בנים, הגם שאתה אמרת היטב איטיב עמך, וא"כ יראה זו שאני ירא מפניו שיכה את זרעי מורה שאיני מאמין במה שיעדת לי, א] שתיטיב עמי, ואיך ימצאני רעה מעשו הפך דברך שאך טוב וחסד ירדפני. ב] שתרבה את זרעי, ואיך יכה אם על בנים הפך דברך, ומזה אני רואה שאני מקטני אמנה ואיני ראוי לנס, וע"כ אבקש הצילני נא:

וילן שם — פי' הרי"א שחשב אולי תבואהו נבואה מאת ה', וכשראה שלא בא דבר ה' לקח מנחה לעשו אחיו:

ויתן ביד עבדיו — א] ששם כל עדר לבדו, שיהיו המינים נכרים ב] שצוה שיעברו לפניו, היינו שיגיעו שם לפני בואו. ג] שיהיה רוח ביניהם להשביע עינו:

שאלות — למה צוה להראשון שיאמר לעשו אם ישאלהו, וליתר הרועים אמר שידברו במוצאם אותו אף בלי שאלה. ולמה כפל שנית ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו:

מה היה ענין האבוק הזה ונגיעתו בכף ירכו ובקשתו שישלחהו ובקשתו שיברך אותו, ולמה לא הגיד לו שמו, ולמה לא יאכלו גיד הנשה בעבור זה:

ויצו את הראשון וגו' כי יפגשך ושאלך — צוה להראשון שלא יגיד רק אם ישאלנו, כדי שיחשוב עשו שיעקב הולך לשעיר ומובילים המנחה לשם, וישוב לארצו אחר ששם ימצאהו. ונגד הג' שאלות שישאל עשו ישיב, נגד למי אתה, יאמר לעבדך ליעקב, למען ידע שהעבדים אינם נתונים לו, ונגד אנה תלך ולמי אלה לפניך, ישיב מנחה שלוחה לעשו, היינו שהולך עם המנחה לשעיר:

ויצו גם את השני — אבל להשני והשלישי צוה שהם יאמרו כן מעצמם במוצאם אותו, וזה בהפך כאלו אתם מבקשים אותו בדרך ומצאתם אותו, והטעם שאחר שיראו שהגם ששמע מן הראשון שיעקב הולך לשעיר, בכ"ז לא חזר מדרכו והולך לקראתו, א"כ טוב יותר שיעשו א"ע כאלו הולכים לקראתו הם ויעקב אחריהם למצאו בדרך, ושאינו מרגיש שום איבה רק אהבת אח לאחיו:

ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו — וא"ת אחר שאינו הולך לשעיר רק מקוה למצאו בדרך למה שלח המנחה תחלה, ע"ז משיב כי אמר אכפרה פניו וכו' :

ויעבר את מעבר יבק — לפני הנחל היה נחל קטן שנקרא מעבר יבק, ששם עבר הנחל חוץ לגדותיו, ועבר תחלה מעבר זה, ואז העבירם את הנחל בעצמו, ואח"כ העביר את כל אשר לו:

ויותר יעקב לבדו — כבר התבאר בפ' תולדות, כי עשו ויעקב נבראו מתנגדים בטבעם מלידה ומבטן ומהריון, זה לרע וזה לטוב, שכמו שבעולם הכללי ברא ה' טוב ורע, גשמיות ורוחניות את זה לעומת זה, וכנגדם ברא את האדם מרכב משניהם, ונתן לו הממשלה והבחירה להטות המאזנים כפי אשר יבחר, טוב או רע, כן עשה שני אומות נפרדים, אדום וישראל את זה לעומת זה, זה לה' וזה לעזאזל, ועל ידי כח הבחירה בכלל האומה, יש בידם להטות הפלס לטוב, עת ישמרו ישראל תורת ה' ומצותיו, ואז יהיה אדום נכנע תחת ישראל, כמו שיכנע החומר תחת הצורה באדם הפרטי השומר תורת אלהיו, וכמו שהיה בימי בית ראשון ושני בימי מלכי ישראל הצדיקים, ואז יתקיים ברכת יעקב, שיהיה לו קול יעקב וידי עשו, כח הצוריי והחמרי, כמש"ש במקומו, או בנטשם תורת ה' יגבר עשו ויכנעו תחתיו, כהכנע הצורה תחת החומר באיש אשר הכניע נפשו תחת גופו, ובכ"ד שבעולם יש כחות עליונים המנהיגים את הכחות התחתונים לטוב ולרע, לחסד ולשבט, כמו שבאדם הפרטי יש יצ"ט ויצה"ר המנהיגים כח השכל והנשמה, וכח החומר ונפש הבהמיית, וכן יש כח עליון הנקרא שר ישראל, הוא הקדושה הכללית השומרת את ישראל, וכח הכללי הממונה לרע, הוא סמאל שרו של עשו הנוטה לצד שמאל להסית ולהדיח, כי אחר שאין קיום לעשו אלא כשישראל חוטאים, השר שלו שהוא קיומו והצלחתו, זה כל מגמתו להדיח את ישראל מתורתם ועבודתם. ובזה הראו לו פה נבואה מוחשת, שטרם קרב יעקב אל עשו, אם ללחום אם להשלים אתו, היה לו מלחמה עם השר שלו, היינו עם היצה"ר הפרטי שבגופו, וגם עם היצה"ר הכולל שהוא שמאל הכללי, שר האומה הרוצה להחטיא זרע יעקב ואומתו בכלל, והמלאך ההוא לבש צורה גשמיית [כי היתה נבואה מוחשת], ע"י שנתגלם המלאך בצורת אדם (כמ"ש ענין זה בפ' וירא), ויאבק עמו בפועל ממש לא בחלום, כדעת המורה והרלב"ג, כי הלא היה צולע על יריכו, רק נתאבק עמו כדרך אנשים הנאבקים יחד לראות מי חזק בכח הגוף מחבירו, וכאשר לא יכול להפיל את יעקב ע"י חוזק הגוף כי היה יעקב חזק ועצום ממנו בכח גופו, נסה בתחבולה להפילו ע"י שהכהו ברגלו בירכו להפילו ע"י תחבולה, ותקע כף ירך יעקב, ובכ"ז נאבק יעקב עמו ולא יכול להפילו, שעז"א בהאבקו עמו, והיה פתרון זאת המראה והאבוק, אם ביעקב הפרטי, שהיה לו מלחמת היצר והחומר כל אותו הלילה, שניתן להיצה"ר שלו רשות להחטיאו ולהדיחו מיראת ה', ובא הספור ויותר יעקב לבדו, היינו שיעקב הכין א"ע אז לנבואה, והכין א"ע להפשיט את החומר מעליו, ותשאר נפשו לבדו מתבודדת עם האור העליון הרוחני, שזה המליץ במ"ש ויותר יעקב לבדו, שעקר שם יעקב או משה וכדומה לא נאמר על החומר שהוא רק הלבוש של יעקב, כי עקר שם יעקב הוא על יעקב הפנימי, שהוא נפשו ונשמתו שזה יעקב העקרי, ר"ל שנפשו של יעקב נותרה לבדה מופשט מן האישית והחומר. אבל ע"י שניתן רשות להיצה"ר להחטיאו, התאבק איש עמו, שכח גופיי ואישי, היינו כחות החומריים נאבקו עם יעקב, שהוא כחותיו הנפשיים, ולא הניחו שיתפשט מן החומר ויהיה לבדו מופשט מן האיש שלו, כי האיש והחומר שלו אחז בו ורצה להתגבר עליו. וחז"ל אמרו מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, היינו שהיה מלחמה הפנימיית הזאת עד שרשי אמונתו, שרצה להעבירו משרשי האמונה. אבל לא יכול לו, כי יעקב שהוא נפשו ונשמתו, התגבר בכח עצום על חומרו ואיש שלו, ויגע בכף יריכו, שהגם שיעקב התפשט לגמרי מן גופו, עדיין נשאר לו דבוק עם גופו וחמרו במקום גיד הנשה, ששם א"א לבטל החומר לגמרי, כי צריך לקיום המין, וכמ"ש באנשי כנה"ג שלא בטלו יצה"ר דעבירה מטעם זה, וכמ"ש בספרי שירי הנפש בפסוק איש חרבו על יריכו. וההוראה שיש לנבואה זו על יעקב הכללי, דהיינו האומה הכללית הראו לו ששרו של עשו יאבק באומת ישראל להדיחם מתורתם ואמונתם, ויעקב שהוא האומה נותרה לבדה. וישכן בטח בדד עין יעקב, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, ויאבק איש עמו, שירצה וישתדל להתחבר עמו ולהיות לעם אחד, ולא יכול לו, אבל אח"כ נגע בכף יריכו, שבדורו של שמד בימי קדם הדיח הבנים מתורת ה':

ויאמר שלחני — ספר לפי המראה, שלא נתן לו רשות לנסותו וללחום אתו רק עד עלות השחר וסוף הלילה, ואז ביקש מיעקב שישלחו לדרכו, ויעקב שאל ממנו שיברך אותו, היינו שיסכים על ברכת יעקב שעשו יהיה לו עבד, אחר שלא שלט בו להחטיאו והקול קול יעקב ממילא י"ל ידי עשו, והיתה ברכתו שלא יקרא שמו יעקב רק ישראל, כי גבר בכח הצוריי והנפשי שבו. וז"ש כי שרית עם אלהים ועם אנשים, שיש בך כח אלהות מצד הנפש שהיא חלק אלוה ממעל וכח אנושי מצד החומר, קול יעקב וידי עשו, ובזה נצחת המלחמה, ורמז ג"כ במה שנוגע ליעקב הפרטי, שמלחמה הזאת נמשך באדם כל הלילה היינו כ"ז שהוא בעה"ז שבו שולט חשכת החומר ועלטה היה, אבל עת יאיר השחר שהוא בעת שישוב האדם אל עולם האורה והרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה, שאז חדלה המלחמה, כי אז תפרד נפשו מגופו, ואז יקח ברכה גם מן החומר אשר עמד לשטן לו כל ימי חייו, שע"י שהיתה נפשו מורכבת בחומר ונצחה אותו גדלה מעלתה על הנפשות השוכנות בסתר עליון אשר עדן לא היו מלובשות בחומר ובגוף, שהם היו רק אלהיים, אבל אתה שרית עם אלהים ועם אנשים, שהיית מורכב מכח אלהי ואנושי ותוכל. ובנמשל על יעקב הכללי שהוא האומה הכללית הראו לו ששרו של עשו לא יכול לו, אבל נגע בכף ירכו ולא גבר עליו רק על זרעו, וזה יהיה באחרית הימים, אבל אז יאיר השחר ויכלה הלילה כי אז יבא עת הגאולה והאורה ואז יבקש שרו של עשו שישלחהו כי עלה השחר, כי אז רוח הטומאה יעבור מן הארץ וכלם ישובו אל האמונה האמיתיית, אבל יעקב רצה להשיג הברכה שיהיה לו מן הגאולה הזאת, כי אחר שאז יבטל היצה"ר לא יהיה להם עוד ברכה ועבודה, והשיב לו כי אז א"צ אתה לזאת, כי אז יהיה כח ישראל גדול מכח מה"ש שהם לא נצחו בבחירתם והיו מוכרחים במעשיהם, ואתה נצחת בבחירתך, ועז"א כי שרית עם אלהים ועם אנשים, שהגם שהיית עם אנשים נצחת בכח אלהים וזה ברכתך:

הגידה נא שמך — רצה לעמוד על מהות ענינו ועצמותו ותכלית בריאתו, שהשם מורה על העצמות, ויאמר למה זה תשאל לשמי, כי החומר והיצה"ר הוא מקור ההעדר וכל רע בא מפאת ההעדר הכרוך בחומר, וזה מהותו עד שלא יצדק לו שם מורה על מהות, כי ענינו הוא שאין לו מהות ואינו קיים רגע על מצב אחד, רק פושט צורה ולובש צורה, ויברך אותו שם, שזה ברכתו במה שהוא שם לפי שעה שאינו קיים:

ויקרא יעקב שם המקום פניאל — כי ראה שאם לא היה יודע את האלהים רק מפאת החקירה לא היה ניצול ממלחמה הקשה הזאת. רק ע"י שראיתי אלהים פנים אל פנים בנבואה, והשיג את האלהות בידיעה נבואיית, עי"כ ותנצל נפשי, ולא נלכדתי ברשת השטן המסית והמדיח, ובמשל הכללי לולא שקבלו ישראל את התורה במעמד הנבחר כמ"ש פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר, לא יכלו לעמוד בדורו של שמד:

ויזרח לו השמש — כמ"ש וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. והוא צלע, ע"ד אוספה הצולעה והנדחה אקבצה:

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה — אחר כי בשר הבע"ח הנאכל מתהפך לבשר האדם הנזון, וע"כ הזהיר מאכילת הטמאים ושקצים, כי בזה יקנה האוכל טבע הדורס והאכזריות, ע"כ אחר שראו כי נגע בכף ירך יעקב, שבגיד הזה צרורה התאוה והחומריות, עד שאף יעקב שנפרד מכל גשמיותו לא נפרד הגשמיות מגיד הזה, וא"כ גם גיד הבהמה משחתו בו כח הבהמי והתאוני שלא יפרד משם, והאוכלו ידבק בו כח התאוה, לכן נאסר להם אכילת גיד הנשה לזכרון כי צריכים להתפרד מכל תאוה ויצר ולהיות קדושים לאלהיהם: