Genesis 26

אל תרד מצרימה — שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך:

האל — כמו האלה:

והתברכו בזרעך — אדם אומר לבנו יהא זרעך כזרעו של יצחק, וכן בכל המקרא וזה אב לכלן (להלן מח כ) בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, ואף לענין הקללה מצינו כן (במדבר ה כז) והיתה האשה לאלה, שהמקלל שונאו אומר תהא כפלונית, וכן (ישעיה סה טו) והנחתם שמכם לשבועה לבחירי, שהנשבע אומר אהא כפלוני אם עשיתי כך וכך:

שמע אברהם בקלי — כשנסיתי אותו:

וישמר משמרתי — גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת:

מצותי — דברים שאלו לא נכתבו ראויין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים:

חקותי — דברים שיצר הרע ואמות העולם משיבין עליהן כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזרת המלך וחקותיו על עבדיו:

ותורתי — להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני:

לאשתו — על אשתו, כמו (לעיל כ יג) אמרי לי אחי הוא:

כי ארכו — אמר מעתה אין לי לדאוג מאחר שלא אנסוה עד עכשיו, ולא נזהר להיות נשמר:

וישקף אבימלך וגו' — שראהו משמש מטתו:

אחד העם — המיחד בעם זה המלך:

והבאת עלינו אשם — אם שכב, כבר הבאת עלינו אשם:

בארץ ההיא — אף על פי שאינה חשובה כארץ ישראל עצמה, כארץ שבעה גוים:

בשנה ההיא — אף על פי שאינה כתקנה, שהיתה שנת רעבון:

בארץ ההיא בשנה ההיא — שניהם למה, לומר שהארץ קשה והשנה קשה:

מאה שערים — שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה ממה שאמדוה ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה:

כי גדל מאד — שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך:

ועבדה רבה — פעלה רבה, בלשון לע"ז אובריינ"א [מכלול העבודות] עבודה משמע עבודה אחת, עבדה משמע פעלה רבה:

סתמום פלשתים — מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגיסות הבאות עלינו טמונין פלשתאי לשון סתימה, ובלשון משנה (פסחים מב א) מטמטם את הלב:

בנחל גרר — רחוק מן העיר:

וישב ויחפר — הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו ופלשתים סתמום, מקדם שנסע יצחק מגרר חזר וחפרן:

עשק — ערעור:

כי התעשקו עמו — נתעשקו עמו עליה במריבה וערעור:

שטנה — נוישימונ"ט [נזק]:

ופרינו בארץ — כתרגומו ונפוש בארעא:

ואחזת מרעהו — כתרגומו וסיעת מרחמוהי, סיעת מאוהביו ויש פותרין מרעהו מ' מיסוד התבה, כמו (שופטים יד יא) שלשים מרעים דשמשון, כדי שתהיה תבת ואחזת דבוקה, אבל אין דרך ארץ לדבר על המלכות כן סיעת אוהביו, שאם כן כל סיעת אוהביו הוליך עמו ולא היה לו אלא סיעה אחת של אוהבים, לכן יש לפתרו כלשון הראשון. ואל תתמה על תי"ו של ואחזת ואף על פי שאין התבה סמוכה, יש דגמתה במקרא (תהלים ס יג) עזרת מצר, (ישעיה נא כא) ושכורת ולא מיין:

אחזת — לשון קבוצה ואגודה שנאחזין יחד:

ראו ראינו — ראה באביך ראינו בך:

תהי נא אלה בינותינו וגו' — האלה אשר בינותינו מימי אביך, תהי גם עתה בינינו וביניך:

לא נגענוך — כשאמרנו (לעיל פסוק טז) לך מעמנו:

אתה — גם אתה עשה עמנו כמו כן:

שבעה — על שם הברית:

בן ארבעים שנה — עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר (תהלים פ יד) יכרסמנה חזיר מיער, החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו [אלופי עשו] גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותם, כשהיה בן ארבעים אמר אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן:

מרת רוח — לשון המראות רוח, כמו (דברים ט כד) ממרים הייתם כל מעשיהן היו לעצבון:

ליצחק ולרבקה — שהיו עובדות עבודה זרה:

שאלות — מז"ש מלבד הרעב הראשון, ולמה הזהירו מרדת מצרים ולא הזהיר כן לאברהם, ולמה כפל שכן בארץ גור בארץ, והזכיר שני פעמים מתנת הארץ:

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון — הנה מה שאברהם הוצרך לצאת למצרים מפני הרעב ולא הפליא ה' חסדו עמדו כמו שעשה ליצחק, יש בזה כמה טעמים. א] שזה היה מן הנסיונות שנתנסה אברהם כמ"ש חז"ל, כי יען שאברהם הכיר את בוראו ע"י ההתפלספות והחקירה, וה' רצה שיאמין בו אמונה שלמה הבלתי נתלית במחקר רק להמשך אחר רצונו בכל אופן, וע"כ נסהו בעשרה נסיונות לבחנו אם יהרהר אחר מדותיו, וירידתו למצרים היה א' מן הנסיונות, אבל יצחק שכבר היתה אמונתו חזקה ע"י הקבלה שקבל מאביו לא הוצרך לנסיונות אלה, ויען שהרעב שהיה בימי אברהם היה תכליתו לנסות את אברהם, והרעב שהיה בימי יצחק היה תכליתו להפליא עם יצחק בהשגחה פרטית ולחיותו ברעב אומר, מלבד הרעב הראשון, זאת שנית שאברהם בעת שירד למצרים לא היה מוכן עדיין לנסים גלוים שימצא ברכה בשדותיו בעת רעב, וזה בין מצדו בין מצד הארץ, אם מצדו באשר לא נתנסה עדיין, ולא הגיע עדיין למדרגה זו שיעשה לו נסים גלוים וההשגחה עליו היתה מעוטפת אז בנסים נסתרים, וע"כ הוצרך לצאת למצרים, כי לא הגיע למדרגה זו עד אחר שכרת עמו הברית ונשבע לו בברית בין הבתרים ובעת המילה, ואם מצד הארץ כי בעת שיצא אברהם למצרים עדן לא נתנה הארץ אליו, רק שה' הבטיח לו שיתננה לזרעו ולא חל עליה עדיין קדושת הארץ שתהיה תחת ההשגחה הפרטיית, רק אחרי שובו ממצרים ונפרד לוט מאתו א"ל ה' קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, שאז קנה את א"י בחזקה כמ"ש חז"ל בב"ב, והבדל גדול יש בין א"י המתנהגת בהשגחה פרטית שאז הרעב הוא השגחיי ולא יכלול את הצדיקים שעליהם תופיע ההשגחה לתת להם טרף חוקם, אבל הרעב שיהיה בח"ל או קודם שנתקדשה א"י להשגחת ה' שהוא הרעב הטבעי, הוא כולל גם את הצדיק, וע"כ אברהם הוצרך לצאת למצרים כי היה הרעב כפי דרכי הטבע, לא כן בימי יצחק שהיתה ההשגחה מיוחדת על יצחק ועל הארץ נתברך יצחק בעת הרעב, וכ"ז נכלל במ"ש מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. והנה מה שיצא אברהם מפני הרעב ומ"ש חז"ל רעב בעיר פזר רגליך ואמרו מאן דביש ליה בהאי מתא אזיל למתא אחריתא, אעפ"י שכתוב כי לא לאדם דרכו, נשאל ע"ז הרשב"א בתשובה והשיב שזה מפני שני דברים. א] שיוכל להיות שמזל המקום גורם, ר"ל שנגזר הרעב על כלל המקום, ובעוד האיש הפרטי במקום נכלל בגזרת המקום, וכשיוצא אל מקום אחד יצא מכלל הגזרה. ב] שיוכל להיות שאף שהיתה הגזרה עליו היה כדי שיוכרח לצאת כי נתחייב גלות וטלטול ובצאתו מבטל את הגזרה, עפ"י הדברים האלה יספר כי יצחק הלך אל אבימלך והעתיק ממקומו לבקש ארץ שאין שם רעב, ובאשר הרעב היה גם בארץ פלשתים, היה בדעתו ללכת למצרים כמו שעשה אביו:

וירא אליו ה' — והזהירו שלא ירד למצרים, ונגד מה שחושב שבהיותו במקום הרעב הוא נכלל בגזרת המקום א"ל ה' שכן בארץ אשר אמר אליך, ר"ל שאינך בכלל המקום רק תשכון בפ"ע בארץ, מצד שאומר אליך, והשגחתי דבוקה בך בפרטות, ונגד מה שיחשוב פן נתחייב גלות וטלטול ובפרט שבאמת נתחייבו גרות מלידת יצחק, עז"א:

גור בארץ הזאת — הגרות שנתחייבת יהיה בארץ הזאת, כי הגרות יהיה או ע"י טלטול ממקום למקום, או ע"י מה שמחשיב עצמו כגר בארץ אף שיושב במקום אחד קבוע, ותוכל לקיים גרות גם בארץ הזאת, ואל תחוש אל הרעב הכולל כי אהיה עמך ואברכך בברכה פרטיית ע"י השגחתי שתדבק בך בפרטות, ואל תאמר הלא אברהם יצא למצרים בעת הרעב, כי יש הבדל בינך ובין אברהם. א] מצד הארץ כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, וחל עליהם קדושת הארץ עד שתדבק בה ההנהגה הנסיית, (כי יצחק לא כבש את הארץ והיה הנתינה רק לענין שתחול עליה הקדושה וההשגחה הפרטיית), וממילא הרעב הוא השגחיי ולא יחול עליך. ב] מצדך אחר שכבר נשבעתי לאברהם שתדבק בו ובזרעו ההשגחה הנסיית, והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, משא"כ יציאת אברהם למצרים היה קודם השבועה הזאת:

והרבתי את זרעך — הנה הצדיק המושגח בהשגחה פרטיית דומה כצינור אשר על ידו יורק השפע לארץ, ובענין זה נאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך, ואמרו חז"ל שכלם מתברכים בשביל ישראל, וה' אמר ליצחק ואהיה עמך ואברכך ולא הבטיחו שע"י תבא הברכה לכל משפחות האדמה, השיב לו ה' כי עתה א"א שיהיה זאת אם מצדו אם מצד הארץ, אם מצדו באשר הוא יחיד שרק לזרעו שיהיו קהל גדול יהיה להם הכח הזה שיתברכו גויי הארץ על ידיהם, ועז"א והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ר"ל כמו שהכוכבים פועלים בעולם השפל וכל ארץ יש לה כוכב מיוחד מריק עליה הברכה וההשפעה מאת המשפיע העליון, כן יהיה זרעך הרבים, אם מצד הארץ, שמה שנתתי לך את הארץ עדיין אינה בידך ע"י כבוש וחזקה, רק שהבטחתי לך שיהיה לזרעך בעתיד, אבל בעת שארבה את זרעך אז ונתתי לזרעך את כל הארצות האל שיהיה שלהם ע"י כבוש, ואז זכות זרעך וזכות הארץ שתדבק בם האלהות תגדל עד שיהיו הם הצינור להריק ברכה לכל העולם, ואז והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, ולא יהיה כמו עתה שרק אתה לבד תתברך בעת הרעב, כי יתברכו כלם:

עקב — סיים כי כל הזכות הזה בא לו בזכות אברהם, ובזה גדול כחו מן אברהם שלא קבל האמונה מאבותיו והוצרך לנסיונות. אבל אתה למדת דעת קדושים מאביך, וחושב שאברהם שמע בקולי בדברים שצויתי לו לפי שעה כמו העקדה והליכתו מבית אביו, וישמר משמרתי דברים שנצטוה להתנהג בהם תמיד, וחשב מצותי חקותי ותורתי, מצות הם אלה שנוכל לתת להם טעם שכלי, וחקים הם מצות שלא נדע להם טעם שכלי, ותורות הם האמונות, כמו אמונת ההשגחה והשכר והעונש וכדומה. והנה האומות שמנהגים עפ"י הטבע אין חייבים רק במצות מדעיות, אבל אברהם שהיתה הנהגתו ע"י ה' בהשגחה פרטיית נתחייב במצות חקיות כמו המילה ואחריו לזרעו תרי"ג מצות:

וישב יצחק בגרר — כפי שצוהו ה' ויספר איך חופפה עליו השגחת ה' באופן נשגב וחשב תחלה איך הציל אותו מרעת בעלי בחירה שלא נלקחה רבקה לבית אבימלך כמו שקרה לשרה, כי ה' שמרהו:

שאלות — למה אמר אחותי והלא לא היו חשודים על כך. מ"ש אבימלך מה זאת עשית לנו, הלא כבר א"ל כי אמרתי פן אמות עליה:

וישאלו — ספר ג' טעמים, מדוע אמר אחותי היא. א] כי שאלו אותו ע"ז, ולכן ראה כי יש מקום לחשוד אותם. ב] שכל אנשי המקום שאלו, וע"כ חשד את כל אנשי המקום. ג] ששאלו לאשתו היינו שגם אותה שאלו וזה פריצות, וע"כ הקדים הוא לענותם ויאמר אחותי כי ירא מכל אנשי המקום פן יהרגוהו:

ויהי — ספר איך השגיח ה' עליו ביחוד, שהגם שארכו לו שם הימים, לא קרה לו כמו לאברהם שיקחה אבימלך רק השקיף בעד החלון חוקר עליהם ולא ערב לבו לנגוע בה. ב] יספר איך נשמר בהשגחת ה' מסכנה אחרת, שאחר שאמר אחותי היא ושהה שם ימים רבים הלא הוחזקה בחזקה שהיא אחותו ולא אשתו, (שכן הוא הדין שמי שבא לעיר אחרת ואמר זו אשתי ושהה שם שלשים יום סוקלים ושורפים על חזקה זו ואינו יכול לומר בהפך כמ"ש בקדושין) ועפ"ז היה יכול אבימלך להרגו אחר שהחזיק שהיא אחותו, וב"נ שבא על אחותו מן האם חייב מיתה, ונהרג בעד אחד ובדיין אחד בכ"ז לא נגע בו לרעה, וז"ש שהגם שארכו לו שם הימים היה בהשגחת ה' שאבימלך החזיק את יצחק לצדיק:

ויקרא ויאמר אך הנה אשתך היא, ר"ל אני מבטל החזקה שהחזקת אותה שהיא אחותך ואני מחזיק שאשתך היא ורק אשאלך איך אמרת אחותי היא, והנה אברהם התנצל בג' טענות. א] שבאמת אחותו בת אביו היא וזה לא היה ביצחק. ב] שכן אומר בכ"מ בראשית בואו שאינו מכיר אנשי המקום, וזה לא יכול יצחק לומר ג"כ, כי כבר ארכו לו שם הימים, לא נשאר לפניו רק טענה הג' כי אמרתי פן אמות עליה:

ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו — ר"ל שיאמר איש שקר מפני חשש ספק סכנה הוא רק אם לא יירא שע"י השקר שלו יהיה סכנה ודאית, אבל הלא ע"י שקר זה היא סכנה ודאית, כי כמעט שכב אחד העם את אשתך שזה כדבר ודאי שעז"א כמעט, ואיך להנצל מספק נכנסת בודאי סכנה, ולא תאמר ששכיבת אחד לא יחשב בעיניך סכנת נפשות, הלא עי"כ והבאת עלינו אשם והיית מביא אשם על הכלל שיקצוף ה' עליהם, כמו שהיה ע"י לקיחת שרה שא"ל מות תמות אתה וכל אשר לך:

ויצו בכ"ז היה מהשגחת ה' שלא לבד שלא עשה עמו רעה בעבור זה, כי עוד צוה לכל עמו הנוגע באיש הזה להרע לו, או באשתו לאנסה מפני שהיא בחזקת פנויה, מות יומת, וגם לא שלחו מארצו רק,

ויזרע יצחק — במ"ש שלא הרע לו ולא גרשו נתקיים מ"ש לו ואהיה עמך, ועתה יספר איך נתקיים מ"ש ואברכך, וספר שזרע בארץ ההיא הגם שהיתה שנת רעבון מצא מאה שערים, ויש שני מיני ברכות. א] שתתברך התבואה שעז"א וימצא מאה שערים. ב] שיתברך האיש ע"י שאוכל קמעא ומתברך במעיו כמ"ש (בפ' בהר) על ואכלתם לחמכם לשובע, ועז"א ויברכהו ה'. ויש עוד ברכה שלישית שהיא שיבורך האיש בעצמו להיות איש מצליח בכל עסקיו במשא ובמתן ובחכמה וכבוד וגדולה (כמ"ש ויהי איש מצליח, וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו) ועז"א:

ויגדל האיש — שתלה הברכה בהאיש עצמו לא בארץ ובתבואה. והנה יצליח האדם מצד ארבעה ענינים. א] על צד ההזדמנות שיקרה לו סבות מצליחות במקרה, שיבחר בעסק שיש בו ריוח או ימצא מציאה וכדומה, וזה לא יגדל תמיד שלפעמים יקרה שיפסיד ג"כ ולא יגדל רק ע"י שהעסקים שיש בהם ריוח יהיה יותר מהעסקים שאין בהם ריוח, ועז"א וילך הלוך וגדל שלא קרה לו הפסד בשום פעם, ומזה מבואר שלא היה על צד ההזדמנות. ב] יצליח מצד טוב המזל, אבל המזל יש לו גבול בעליה, שעת יעלה מזלו עד רום המעלה יתחיל לרדת מטה ותחת מסבות יתהפך, כמ"ש גלגלא דרקיע הוא דהדר, גלגל הוא שחוזר בעולם, ועז"א עד כי גדל מאד:

ויהי לו — ג] יקרה שיצליח בעסק מיוחד אשר הוא בקי בו או בעסק שיתיגע בו מאד וישם בו כל מגמתו, עז"א שהיו לו עסקים מפורדים, צאן ובקר שהיא עסק המרעה, ועבדה רבה שהיא עסק עבודת האדמה, וידוע שעסק המרעה ועסק עבודת האדמה לא יתכנו באיש אחד, כי הם אומניות חלוקות, שהעובד אדמה צריך שישכון במקום אחד קבוע לזרוע ולהשביח את האדמה, עד שתהיה שדה תבואה, שזה לא יצלח אם נוסע ממקום למקום, משא"כ הרועה צריך ליסע תמיד ממרעה למרעה, וע"כ כתיב ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה, כי היו אומניות חלוקות, והאבות היו רועי צאן והמצרים היו עובדי אדמה, ותועבת מצרים כל רועי צאן, וא"כ ביצחק שהיה לו צאן ובקר וגם עבודה רבה בשדה היה זה למעלה מן הטבע. ד] יצליח האדם ע"י שיאהבו אותו כל העם ויסחרו אתו יקנה בזול וימכור ביוקר, וכדומה, וגם זה לא היה כי ויקנאו אותו פלשתים, ומבואר אצלי, כי קנאה שאחריה מלת את, מורה שהמקנא רוצה לעשות לו רעה, ובכ"ז הצליח, מבואר מכ"ז שהיה בהשגחת ה':

וכל — ספר שקנאת פלשתים היה בין מצד העם ובין מצד המלך, מצד העם שסתמו כל הבארות של מים שחפרו עבדי אביו, כדי שלא ימצא מים למקנהו ויוכרח לצאת, ובין מצד המלך:

ויאמר אבימלך וגו' לך מעמנו — כי אבימלך חשב שיצחק מגרע מאתם את השפע שהיה ראוי אליהם, ועז"א כי עצמת ממנו, ר"ל על ידינו עצמת, שאתה לוקח השפע הראוי אלינו, ולא ידע כי הצדיק דומה כלב בגוף האדם, שהוא מקבל חיות מכל האברים ע"י מרוצת הדם וחוזר ומשפיע החיות לכולם ובלעדיו לא תחי הגויה אף רגע אחד:

שאלות — מ"ש שסתמו פלשתים הבארות משמע שהיה בגרר ואיך חפרו אותם אחר שהלך משם לא קודם בהיותו שם, ולמה קרא לבאר הראשון עשק ולשני שטנה, ולמה העתיק משם וקרא רחובות:

מ"ש לו אל תירא ממי התירא, ולמה לא בנה מזבח עד עתה, ומה השיב אבימלך ראו ראינו כי היה ה' עמך, הלא לפ"ז תגדל השאלה למה שלחו אותו, ומה שקרא שם העיר באר שבע, הלא כבר קראה אברהם בשם זה:

וילך משם יצחק — הגם שהיה עצום ע"י רוב עבדיו והיה יכול לעמוד נגדו, לא רצה להשאר שם בחזקה, כי ה' אמר לו גור בארץ הזאת דרך גרות:

וישב יצחק — לדעתי הבארות שזכר בפסוק ט"ו היו בגרר עצמו, שלא סתמום פלשתים עד עתה כי היו צריכים להם, רק עתה סתמום כשראו שיצחק משתמש בהם כדי שיהיה יצחק מוכרח לצאת, ויצחק לא חפר אותם כי הוצרך לצאת משם, והבארות הנזכרות פה הן אותם שחפר אברהם בנחל גרר, עת יצא מפלשתים לבאר שבע, שעבר דרך נחל גרר ונתעכב בנחל גרר בדרכו כדרך הרועים, ואותן הבארות סתמו תיכף אחר מות אברהם ואלה הבארות חפר יצחק עתה, ומבואר במדרש שהיה לאברהם בבארות האלה גם ענין נעלם, כי כל מעשה האבות והליכתם בקודש ממדרגה למדרגה, עשו נגדם ציונים למטה בעולם התחתון, ובהורידם השפע הרוחניית מנהר היוצא מעדן אל נחלי עדנים, חפרו בארות למטה ויקראו להם שמות, מורים על דברים עליונים שנעשו בעולם העליון, וכמ"ש הרמב"ן, והפלשתים חשבו שע"י בארות אלה ממשיך השפעה משר שלהם וסתמו אותם, ויצחק משך מי החסד מדלים בכחו של אברהם, והחזיר צינורי הברכה למקומם, וחזה מפעלות אלהים ושם שמות בארץ כשמות אשר קרא להם אביו הקורא בשם ה':

ויחפרו עבדי יצחק בנחל — שאח"כ לא הספיקו בארות של אברהם כי היה מקנה יצחק רב ממקנה אברהם וחפרו שם עוד בארות ומצאו באר מים חיים, כי בארות אברהם היו מאוספים ממי גשמים:

ויריבו רעי גרר — שע"י שהיה מים חיים שהמעין מקורו מן ההרים, היה להם טענה לאמר לנו המים. א] כי מי המעין יוצאים מן ההר שבגרר שהוא מגבול אבימלך. ב] שהיה מחוקי המלכות שכל הנמצא בבטן הארץ שייך אל המלכות, וא"כ מי תהומות הם של המלך ובני המדינה, ורועי יצחק היה להם טענה שהמים שבבטן הארץ הם הפקר, ושייך להם אחר שהם חפרו ומצאו אותו, וע"כ קרא שם הבאר עשק כי היה ביניהם עשק וטענות, שכ"א היה לו טענה לפי דעתו:

ויחפרו באר אחרת — בכ"ז לא רצו להחזיק בו בחזקת היד, וחפרו באר אחרת למנוע א"ע מן הריב. ויריבו גם עליה, ובזה לא היה לרועי גרר שום טענה, אחר שהיה באר של מי גשמים שהם הפקר, וע"כ קרא שמה שטנה שלא היה בזה עשק וטענות רק שעמדו לשטן להם בלא שום טענה, ועוד שבריבם על הבאר הראשון היה מפני שגם הם היו צריכים למים והיה סבת הריב תועלת עצמם, אבל בריבם על הבאר הזה שלא היו צריכים לו אחר שהיה להם באר מים חיים אשר לא יכזבו מימיו, א"כ היה רק שטנה לשטן אל יצחק ולהפסידו לא בעבור צרכם אליו:

ויעתק — לכן העתיק את מקנהו מן המקום ההוא, אחר שראה שעומדים לשטן לו וכבוד לאיש שבת מריב, התרחק מהם ושם חדלה המריבה. ויקרא שמה רחבות שמעתה לא יצר להם המקום, ואח"כ עלה באר שבע, כי כלתה המרעה של הצאן, וכן באשר מקום זה קנה אביו ויטע אשל:

וירא אליו — הנה המקום ששם גר הצדיק והפיץ אור האמונה, קונה קדושה ומוכן להשראת השכינה, וע"כ בבאר שבע ששם קרא אברהם בשם ה', נתקדש המקום וירא אליו ה', והזכיר לו כי שם מוכן להשראת השכינה, מצד האלהות ששכן שם על אברהם שהיה מרכבה לשכינה, ובאשר אברהם קרא בשם ה' ופרסם אמונת האלהות, ויצחק התירא מלפרסם אמונת ה' ברבים, א"ל אל תירא, כי השגחת ה' דבקה עמו ויוכח עליו מלכים, וזכות אברהם יעמוד גם לו, וע"כ בנה גם הוא מזבח ויקרא בשם ה', וגם כרו שם באר. ויש הבדל בין כריה לחפירה, הכריה מציין התחלת החפירה, והחפירה מציין גמר החפירה, כמ"ש בפי' תהלים בפסוק בור כרה ויחפרהו, ור"ל שהתחילו לכרות, ואח"כ אמר על אדות הבאר אשר חפרו:

מדוע באתם אלי — ר"ל שבהכרח הביאה הוא או לשלום או למלחמה, ואם לשלום הלא אתם שנאתם אותי, ואם למלחמה הלא ותשלחוני מאתכם, ששם הייתי בידכם להרע לי ואתם שלחתם אותי ולא עשיתם לי רעה בהיותי אתכם, ואיך יתכן שתלחמו עמי בהיותי ברשות עצמי:

ויאמרו ראו ראינו — ר"ל תחלה חשבנו שהצלחתך היא מצד הארץ ואתה ממעט את השפע שלנו, אבל עתה ראינו שהצלחתך היא מצד כי היה ה' עמך, וזה אינו מגרע השפע שלנו, נהפוך הוא, שע"י השגחת ה' וברכתו עליך נתברך גם אנחנו, וע"כ ונאמר תהי נא אלה בינותינו, ר"ל שאנחנו יש בינותינו אלה וכריתת ברית, היינו בין אבימלך ואחוזת מרעהו ופיכול שהיו כאחים יחדו, ורוצה אני שאלה הזאת תהיה גם ביני ובינך שגם אתה תהיה בכורתי ברית אחים יחדו, או שר"ל שאלה כבר יש בינותינו מן אברהם ואבימלך שהיה האלה גם על זרעם תתחדש ביני ובינך לחדש את האלה והברית שנית, ועז"א אתה עתה ברוך ה', ר"ל שראינו שטעינו מה שחשבנו שאתה נתעשרת מארצנו ומגרע את השפע שלנו, שהלא ראינו שאתה גם עתה שאינך בינינו, אתה ברוך ה' בפ"ע ואינך צריך אל ארצנו:

אם תעשה עמנו רעה — ר"ל בל תאמר כי כריתת הברית שהיתה בין אברהם ובין אבימלך נבטל מצדנו על ששלחנו אותך, כי אין אנו מבקשים שתהיה כריתת הברית שאחד ייטיב ויעזור לחברו רק שנכרות ברית שלא ירע א' לחברו, ובאופן זה היתה גם כריתת הברית של אברהם שאמר לו כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי, וכן אנו מבקשים ממך רק שלא תעשה עמנו רעה ואם לא עשינו רק טוב הזה שנשלחך בשלום ולא לקחנו את רכושך או חלק ממנו כמנהג המלכים בעת ההיא עם הגרים, היא טובה גדולה, כי מן השלוח לא היה לך שום הפסד אחר שאתה עתה ברוך ה', וגם אמרו אמתלא על ששלחו אותו, באשר אז ראו כי ה' עמו ורצו לכרות עמו ברית, אבל אם היו כורתים עמו ברית אז היתה הברית רק מצדנו לא מצדך, אחר שאתה היית מוכרח אל הברית הזאת בהיותך תחת ממשלתנו, ואנחנו רצינו שתהיה הברית בינינו ובינך, ר"ל שיהיה קיים משני הצדדים, ועוד שרצינו שתהיה הברית בשביל הטוב שעשינו עמך שהנחנו אותך להתעשר בגבולנו, וכ"ז שהיית עמנו לא נודעה הטובה הזאת כי המלך יניח לעבדיו להתעשר כי מה שקנה עבד קנה רבו, אבל אחר שעזבנו אותך ללכת מאתנו ולא נגענוך, א"כ נתברר שעשינו עמך רק טוב שלא ע"מ לעשות לך רע וליקח עשרך אח"כ, דהא שלחנוך בשלום ולא לקחנו מידך מאומה, ועתה נודע לך שאתה ברוך ה', כי אין עליך ממשלת מלך ורשות אחרים רק אתה לבדך מושל על כל אשר לך:

ויהי ביום ההוא — למעלה אמר ויכרו עבדי יצחק באר שהוא התחלת הכריה וביום שלאחריו הגידו לו שנגמר הכריה ביום א', שעז"א אשר חפרו שהוא הגמר כנ"ל ושמצאו מים שהם מי מעין, וע"כ קרא שם הבאר שבעה שהיה הבאר השביעי שכרה, כי ג' בארות של אברהם וג' בארות שחפרו בנחל גרר וזה היה הבאר השביעית, והנה בימי אברהם קרא למקום ההוא באר שבע רק להמקום של הבאר והאשל, והעיר לא נקראת עדיין בשם זה, ועתה שיצחק קרא ג"כ בשם שבעה נעשה באר שבע שם כולל לכל העיר, ושם זה נשאר עד היום הזה:

ויהי עשו הוא הצעה לספור שיבא מענין הברכות, שעשו לקח נשיו מבנות כנען ותהיין מורת רוח ליצחק ע"י מעשיהם הרעים, וזה עורר את יצחק בדבר הברכות, שהיה ענינם מפני שידע עי"כ שעשו אינו ראוי לברכות הנפשיות שהוא בברכת אברהם, ועי"כ רצה לברכו בברכת עוה"ז כמו שיבואר: