Ezra 5

והתנבי חגי נביאה — ועתה בשנת שתים לדריוש נתנבאו חגי וזכריה הנביאים אל היהודים אשר בארץ יהודה ובירושלים בשם אלהי ישראל אליהם לבנות בנין הבית בלא רשות המלך דריוש:

על יהודיא — אל היהודים:

עליהון — אליהם:

באדין — אז:

ושריו — התחילו לבנות ביתו של הקב"ה אשר בירושלים ועמהם הנביאים של הקב"ה עוזרין ומסייעין להם:

בה זמנא אתה עליהון — באותו הזמן באו עליהם הללו צרי יהודה ובנימין לקנתר ולהלשין עליהם על עסק הבנין:

פחת עבר נהרה — שלטון של עבר הנהר:

וכנותהון — וסיעתהון:

וכן אמרין להום — וכן היו אומרים להם:

מן שם — מי צוה לכם דבר הבית לבנות:

ואושרנא דנה לשכללה — הכתלים האלה ליסד כמו ואושיא יחיטו (לעיל ד') ובנין חומות לבנים כך תברו מנחם:

אדין — אז:

כנמא — כאשר נאמר:

אמרנא להום — אמרו להם לישראל אותן צרי יהודה ובנימין:

מן אינון — מי הם שמות האנשים:

די דנה — אשר זה הבנין הם בונים:

ועין אלההום — ועינו של הקב"ה שהוא אלהיהם היתה על זקני היהודים להעלותם במלאכת הבנין:

ולא בטלו המו — ולא בטלו הם את הבונים:

עד טעמא לדריוש יהך — והשיבו זקני היהודים דבר לאותן הצרים שלא יבטלו את הבנין עד אשר ילך הדבר לדריוש המלך:

ואדין יתיבון — ואז ישיבו היהודים כתב הנשתון על כך על תשובתו של דריוש:

פרשגן — פתרון פתשגן האגרת:

וכנותיה — וסיעותיו:

אפרסכיא — אומה אחת הן שהיו בסיעותיהם:

על דריוש מלכא — אל דריוש המלך:

עלוהי — אליו:

וכדנה כתב בגויה — וכך היה כתוב בתוכה של אגרת:

שלמא כולא — כל השלום יהיה לו:

ידיע להוא למלכא — דבר ידוע יהיה למלך:

די אזלנא — אשר הלכנו אל ארץ יהודה המדינה לבית אלוה הגדול:

והוא מתבנא — והוא הבית בנוי:

גלל — מרמר"א בלע"ז:

ואע מתשם בכתליא — ועצים נתונים ומשומים בכתלים כדי להחזיק הבניין למען יעמוד ימים רבים:

ועבידתא דך — ומלאכה זאת:

אספרנא מתעבדא — מהרה היתה נעשית:

אספרנא — אפנטומינש בלע"ז:

ומצלח בידהום — והוצלח מעשה זה בידיהם:

אדין — אז כשראינו הבניין שאלנו לזקנים האלה:

כנמא אמרנא להום — כאשר נאמר בסמוך אמרנו אליהם:

מן שם לכם — מי שם לכם דבר הבית הזה לבנותו וכתלים הללו ליסד:

ואושרנא — בניין חומת לבנים:

ואף שמהתהום — ואף שמותם של בונים ראשי הבנין שאלנו להם כדי להודיעך:

די נכתוב — אשר נכתוב שמות האנשים אליך:

די בראשיהם — אשר בעצמם וברשותם קמו לבנות הבית:

וכנמא פתגמא — כמו שנאמר הדבר:

התיבונא — השיבו לנו דבר:

אנחנא המו — אנחנו הם עבדיו של אלהי השמים והארץ:

ובנין ביתא — ואנו בונין הבית אשר היה בנוי קודם לכן שנים רבות:

ומלך לישראל רב — ומלך גדול שהיה לישראל הוא שלמה המלך בנה אותו ויסד אותו:

להן — ועכשיו מפני אשר הכעיסו אבותינו לאלהי השמים מסר אותם ביד מלך בבל הכשדי והבית הזה החריב ואת העם הגלה לבבל:

ברם — אך בשנה אחת לכורש מלך בבל צוה כורש בדבר הזה לבנות הבית:

ואף מאניא — כלי הקדש של כסף וזהב אשר הוציא נבוכדנצר מן ההיכל שבירושלים והוליכם להיכלו שבבבל הוציא אותם כורש מהיכל מלך בבל ומסרם ליד ששבצר דניאל ששמו כך:

והיבל המו — והוליך אותם:

הנפק המו — הוציא אותם:

די פחה שמה — שהוא היה נשיא ופחת ונקרא שמו פחה:

ואמר לה — וכך אמר לו כורש לששבצר אלה הכלים קח ולך והורד אותם בהיכל אשר בירושלים וביתו של הקב"ה יהא בנוי על מקומו:

אדין — אז:

ששבצר דך — זה בא ונתן כתלי ביתו של הקב"ה אשר בירושלים ומאז ועד עתה היה הבית בנוי ולא נגמר הבנין:

וכען — ועתה אם על המלך טוב יהיה הדבר ידוע ומבוקר בבית גנזיו של מלך אשר שם בבבל:

הן איתי — אם יש המעשה הזה אשר מפי כורש יצא דבר לבנות בית זה אשר בירושלים:

ורעות מלכא — רצון המלך על כן ישלח אלינו:

עלינא — אלינו ע"כ מכתב האגרת אשר שלחו תתני ושתר בוזני:

והתנבא, בשנת שתים לדריוש נשלם הזמן למלאת לחורבת ירושלים שבעים שנה [כנ"ל א' א', ובדניאל ט' ב'] ואז נבא חגי וזכריה [בר עדוא ר"ל בן בנו] בשם ה' שהגיע עת לבנות ואז התחילו לבנות עפ"י הנביאים והבטחתם:

השאלות — (ג – ד) מה שאלו מי נתן רשות לבנות הלא היתה פקודה שניה שלא לבנות?, ומז"ש אמרנא להון מן אינון שמהת גבריא, שא"ל באור כלל:

בה זמנא, זה היה בהשגחת ה' שלא באו עליהם צריהם, שהם היו מפריעים אותם ביד חזקה כמו בפעם הראשון וכמו שרצו אח"כ להלחם אתם על בנין החומה, רק שבא תתני פחת עבר הנהר והוא לא היה צורר היהודים, רק ששאל מי נתן להם רשות לבנות הבית הזה, כי רשות כורש נשכח בעת ההיא:

אדין, הם שאלו אל הבונים, ויספרו הבונים כדברים האלה אמרנו להם מי הם שמות האנשים הבונים הבנין הזה, הבונים מספרים אנחנו השבנו לתתני ושתר בוזני לאמר, אנחנו אינם הבונים עפ"י דעתנו רק זרובבל והכ"ג הם הם הבונים כי אנו בונים עפ"י פקודתם, באשר זרובבל היה פחה קבוע מן המלך, ובודאי אז דברו תתני פחת עבר הנהר וסייעתיו עם זרובבל, והם השיבו להם כדברים המוזכרים באגרת תתני אל המלך מן פסוק י"א ואילך:

ועין, ובאשר היה ביכולת של פחת עבר הנהר לעכב את הבנין עד תבא התשובה מדריוש, והיה בזה השגחת עיני ה' שלא בטלו את הבנין לעת עתה, עד טעמא לדריוש יהך, ר"ל שאמרו להם שלא יבטלו אותם עד שילך הדבר לדריוש לשאול דעתו, ואדין יתיבון נשתונא על דנה, ואז תתני פחת עבר הנהר וחבריו ישיבו העתק של תשובת המלך מה שישיב על זה:

השאלות — (ו – ז) למה כפל פרשגן אגרתא, פתגמא שלחו עלוהי, וכדנא כתיב בגויה:

פרשגן, זה הוא הנוסח שהיה כתוב על האגרת ששלחו לדריוש מבחוץ, [כמ"ש למעלה שמבחוץ כתבו מי השולח וחתם שמו] כתוב מבחוץ: פרשגן אגרתא שהוא העתק של אגרת אשר שלח תתני פחת עבר הנהר ושתר בוזני וחבריו אומה הנקראת אפרסכיא אשר בעבר הנהר לדריוש המלך פתגמא שלחו עלוהי עד כאן כתב מבחוץ, ופי' מ"ש פתגמא שלח עלוהי, שאין באגרת הזאת איזה בקשה או אגרת שטנה רק שאלה שהמלך יתן פתגם ותשובה, כ"ז כתב מבחוץ, וכדנא כתיב בגוה, וכן היה כתוב בתוכו. ר"ל מעתה מעתיק מה שהיה כתוב בהכתב בתוכו, זה היה הנוסח לדריוש המלך, הכל שלום, ר"ל אין באגרת הזאת איזה שטנה או דבר רע:

השאלות — (ח – יז) וכי לא ידעו שהיתה פקודה לבטל הבנין ומה כל האריכו' והספור שכתבו?:

ידיע להוא למלך אשר הלכנו למדינת יהודה לבית אלוה הגדול והוא נבנה אבן שיש. ועץ מושם בהכתלים, הנה בזה דרשו טובתם שהודיעו שאינם בונים מבצר משגב, כי משימים עץ בהכתלים שבקל ישרף באש ואינו למשגב [שמטעם זה צוה כורש שיבנו כל שורה הרביעית של עץ, לקמן ו' ד']. ומלאכה זאת נעשית מהרה ומצלחת בידיהם, וגם בזה המליצו לאמר שהעמים אשר סביבותם אין משביתים המלאכה כי אין בה שום חשש מרד או דבר רע או מזיק למלך או להעמים:

אז שאלנו להשבוים האלה מי נתן להם רשות ע"ז וגם שאלנו שמותם להודיעך שם האנשים אשר בראשם, וגם זה לטובה לדעת כי בראשם עומד הפחה והוא לא יעשה דבר בלא רשות, ובודאי האמת כדבריהם שי"ל רשות מפורש:

וכה השיבו לאמר, א] אנחנו עבדי אלהי השמים והארץ, והבית הזה נבנה לשמו הגדול, ב] שהבית הזה י"ל חזקה מצד הזמן שעמדה מקדמת דנא, שנים רבות, ג] י"ל חזקה מצד גדולת הבונה שהיה מלך רב ושליט :

להן, ד] שחורבנו היה בסבת העונות וכבר נתכפרו עונותיהם ע"י הגלות, ה] שבשנת אחת לכורש נתמלא קץ ענים ומרודם והוא נתן הפקודה לבנות הבית הזה והם בונים עפ"י רשות המלך:

ואף, והראיה שהוציא כלי המקדש שלקח נבוכדנצר מן ההיכל והוליך אותם להיכל שבבבל, ובסבת השתמשו בכלים האלה נהרג בלשאצר וניתן המלוכה לפרס, ועי"ז השיב הכלים ונתן אותם לששבצר אשר שם אותו לפחה, וזאת שני ראיות מוכיחות כדבריהם ממה שהכלים בידם, וממה שששבצר הוא פחה קבוע מן המלך ואליו צוה לבנות והוא הבונה, והפחה שהוא שר המלך לא יעשה כזאת בלא רשות, ועתה אם על המלך טוב יבקר ויחפש אם נמצא פקודה כזאת מכורש, וישלח לנו רצונו על זה: