Ezekiel 23

שתים נשים — תרתי מדינן דאינון כתרתין נשין:

בנות אם אחת — שתיהן מכנסיה אחת נחלקו לשתים בימי רחבעם:

שמה מועכו — בני מצרים את שדיהם ל' ומעוך (ויקרא כב):

ושם עשו — המצריים את דדי בתוליהן כלומר למדום את דרכי תועבותם, עשו איטיינירי"ש בלע"ז:

ושמותן — בכינוי אהלה ואהליב':

ושמותן — הראשונים שומרון היא שאני מכנה אהלה שנעשית אהל מתחילה לעגלי ירבעם ובית הבעל לאחאב ואע"פ ששומרון לא נבנתה אלא בימי עמרי קורא את מלכי ישראל על שמה שמשנבנית נעשית ראש:

אהליבה — על שם שאהלי היה בה ומקדשי:

ותעגב — ותתאוה אישויי"ר בלע"ז ל"א דיששירי"ר:

אל אשור קרובים — שהיו שכנים לה ושלחו להם להיות להם לעזר זה היה מנחם בן גדי (מלכים ב ט״ו:י״ט) שנתן מס לפול מלך אשור להיות ידו אתו להחזיק הממלכה בידו והנביא מדמה הדבר לאשה מנאפת שאם היו עובדים להקב"ה לא נצטרכו למלכי אשור:

ותתן תזנותיה עליהם — לב ניאופים ורוח זנונים נתנה עליה' שהית' מתאוה להם:

ובכל אשר עגבה וגו' — בכל העכו"ם אשר נשתתפה עמהם למדה דרכיהם ונטמא בגילוליהם:

ואת תזנותיה ממצרים לא עזבה — גם על מלכי מצרים סמכו שמצינו (שם יו) בהושע בן אלה אשר שלח מלאכים אל סוא מלך מצרים:

כי אותה שכבו וגו' — ומאז וישפכו תזנותם עליה תאות זנונים נכנס בה מימי נעוריה:

לכן נתתיה וגו' — שבא סנחרב והגלה אותם:

ותהי שם לנשים — לוקח מהן קללה לכל הנואפו' להווסר ממנה ראו מה עלתה לפלונית על זימתה:

ושפוטים — כמו שפטים יושטישא"ט בלע"ז:

ותרא אחותה אהליבה — את כל הרעה אשר בא לאחותה על זנוניה ולא יראה:

ותשחת עגבתה — תאותה זויט"ר בלע"ז:

אל בני אשור עגבה — זה אחז ששלח אל מלך אשור לעזרה (שם):

ותוסף אל תזנותיה — להתאוות לצלמים שלא ראתה אותם אלא דמותם:

מחוקה על הקיר וגו' — בששר כזאת לא עשתה אחותה:

צלמי כשדים — דמות אנשי כשדים שמשונין בלבושיהון:

בששר — מיני ציור:

חגורי אזור — כן דרך לבושי כשדים:

סרוחי טבולים — יתירי כובעים גדולים ומנחם פירש כמו ויטבלו הכתונת בדם (בראשית ל״ז:ל״א) ופתרון סרוחי טבולי' כן הוא סרח העודף (שמו' כו) מן המצנפת צבועה, טבולים אין לו דמיון ופתרונו לפי הענין וכן ת"י מחתין קולסין:

שלישים — גבורים:

למראה עיניה — בשביל שראתה דמות צורתן:

ויבאו אליה בני בבל למשכב דודים — כרתו יחד ברית ואומר אני שזה נאמר על חזקיה ששמח על מלאכי מרודך בלאדן (ישעיהו ל״ט:א׳) והאכילן על שלחנו והראם את כל בית נכותה ודוגמא שאמר הנביא אנשי מחוקה על הקיר לפי שמארץ רחוקה באו ולא היו בני כשדים רגילים אצלם כמו שנאמר שם מארץ רחוקה באו אלי ובשביל ראות פניהם פעם אחת נתחבבו עליו והקפיד הקב"ה על הדבר כמה שנאמר הנה ימים באים ונשא את כל אשר בביתך וגו' (שם) (ובדברי הימים ב ל״ב:כ״ה) ולא כגמול עלי השיב חזקיהו כי גבה לבו ויהי עליו קצף גדול וגומר:

ותקע נפשה מהם — שמרד בהם יהויקים וצדקיהו, ותקע אשלוקי"ר בלע"ז, ותקע כמו (בראשית ל״ב:כ״ו) ותקע כף ירך יעקב הוקעה. לשון חבור ותקיעת עץ בארץ הוא וכן בהשתלפו מן הארץ יפול בו ל' קעייה כאשר תאמר ותשרש שרשיה (תהילים פ׳:י׳) לשון קליטה ובכל תבואתי תשרש לשון עקור וכן בסעיפיה פוריה (ישעיהו י״ז:ו׳) ל' ענפים ומסעף פארה (שם י) לשון קוצץ ענפי העץ ופארותיו:

לזכור את ימי נעוריה — עלתה על לבה תאות בני מצרים ששלח צדקיהו אליה שנאמר (לעיל יז) וימרד בו לשלוח מלאכיו מצרים:

ותעגבה על פלגשיהם — על פלגשות' להיות להם לפלגש:

אשר בשר חמורים בשרם — אבר תשמיש:

וזרמת סוסים — לשון רבוי תשמיש שמרבים תשמיש יותר משאר כל הזכרים שבבהמה:

זרמת — קלוח הזרע כמו זרם מים עבר (חבקוק ג׳:י׳):

ותפקדי — ותזכרי:

בעשות — לשון כבישה:

את מאהביך — את כשדים אשר ערבו על חזקיהו:

את אשר נקעה נפשך מהם — אשר חזר צדקיהו ושנאם ומרד בהם:

פקוד ושוע וקוע — ת"י שם מדינות ומקרא מסייעו (בספר ירמיהו נ׳:כ״א) על הארץ מרתים עלה עליה ועל יושבי פקוד, והפותרים אומרים ל' פקודים ושרים ושלטונים:

וקרואים — שמונ"ץ בלע"ז:

הצן — פירש דונש אחד מכלי המלחמה הוא ואני אומר לשון הקפות מחנות כמו ולצנינים בצדיכם (במדבר ל״ג:נ״ה) ולמשירין מקפנכון הצן (מנחם פירשו כמו צנה וסוחרה אמתו (תהילים צ״א:ד׳) ואין דונש מודה לו והתרגום שמתרגם וייתון עלך במאני זיינא מסייע לדונש): הצן כמו בהוצן ויש משמע הוצן כמו חוצן מן והביאו בניך בחוצן (ישעיהו מ״ט:כ״ב) שפירושו זרוע וכן ובאו עליך הוצן (כאן) ועניינו חיל כמו וזרועות הנגב (דניאל י״א:ט״ו) שפירושו וחיילות הנגב:

ונתתי לפניהם משפט — מה שעלי לשפוט אעשה אותם שלוחי לעשות המשפט:

במשפטיהם — משפט שלא כתבתי בתורתי והוא ממשפטי נימוסיהם ואיזה זה זה סימוי עינים שעוורו את עיני צדקיהו:

אפך ואזניך — הם תפארת הפרצוף ולהם המשיל הכהונה והמלכות:

ואחריתך — שאר העם:

ואחריתך תאכל באש — ושפר ארעיך שהן אחריות לישען עליהם לפרנסה:

את בגדיך — בגדי כהונה:

אשר שנאת — כשדים שמרדת בהם:

עשה אלה — לשון פעול פיישנ"ט בלע"ז:

מרבה להכיל — יתירה מלהכיל כמו מלסבול:

ושממה — תמהון:

ומצית — לשון מוצץ עד התמצית אישוצרא"ש בלע"ז:

ואת חרשיה — דימה כוס המשקה פורענות לישראל לכלי חרש שמשנשתבר אין לו תקנה כך משתבא תשועתם וישבר הכוס לא ישוב להשקותם עוד וכשהוא מדבר בהשקאת העכו"ם קורא אותו זהב שנאמר כוס זהב בבל ביד ה' המשכרת כל הארץ (ירמיהו נ״א:ז׳):

ואת חרשיה תגרמי — כמו ועצמותיהם יגרם (במדבר כ״ד:ח׳) לא גרמו לבקר (צפניה ג׳:ג׳) רונגייר בלע"ז גורר בשיניו את סביבות העצם או החרש לרדות מעליו בשר הדבוק בו ומנחם חברו לשון שבירה וגם כן פתר ועצמותיהם יגרם וכן לא גרמו לבקר:

שאי זמתך — קבילי חובי עצת חטאיך:

התשפוט — לשון ויכוח:

ודם בידיהן — בנאופיהם שפכו דם:

ואת גילוליהן נאפו — נאוף שלהם עם גלוליהם היה:

וגם את בניהן וגו' — וזהו שפיכות הדם שבידיהם (כלומר שהוציאו זרע לבטלה בידיהם ולא עשו תשובה):

טמאו את מקדשי ביום ההוא — ביום ששחטו את בניהם לעכו"ם באות לפני במקדשי לעשות בו תועבה להכעיסני:

ואת שבתותי חללו — שהיו שוחטין את בניהם בשבת:

ואף כי תשלחנה — וכל שכן קשה מן הכל כי תשלחנה להביא אליהן משרי העכו"ם אויביהן ורואין החלול שמחללות מקדשי:

שלוח אליהם וגו' — מאת אהלה ואהליבה לבא אליהם:

והנה באו לאשר רחצת כחלת וגו' — לאשר תרגם יונתן לאתר אללו"א בלע"ז אל מקום אשר יעדת להם לאמר במקום פלוני נצא לקראתכם מקושטות במרחץ וכחול:

כחלת — מין צבע ושמו כחול וצובעות בו עיניהם אוקליר"א בלע"ז:

מטה כבודה — מכוללת במצעות נאות פריד"י בלע"ז:

וקול המון — של עכו"ם רבות היו בה ולא המון של מלחמה אלא קול המון שליו:

ואל אנשים — בשביל אנשים ושל אנשים היו אותו המון ולא של בהמה:

מרוב אדם — שהיו בתוכה המובאים לנאוף מן המדבר:

סבאים — שהיו דרין סביב לה משכיניה עמון ומואב וכן תרגום סבאים מסחור סחור:

ויתנו — אהלה ואהליבה צמידים אל ידיהן. להתקשט לנאוף כלומר עמון ומואב מתוך שהן רבים היא מתקשטת ומתפארת להם ומתוך שהם שכיניה מתפארת לעיניהם בקישוטיה לפיכך ויתנו אהלה ואהליבה צמידים על ידיהם כדי שיהו נאות בעיני הנואפים וי"ו של ויתנו יתירה כמו אותה של עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (שמות יד) וכמו אותך של ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב (שם ט):

ואומר לבלה נאופים — עתה יזנו וגו' אמר לי לבי על זו שבלתה והזקינה בנאופים מעתה שהזקינה יזנו תזנותיה ממנה ותצא תאות זנותה מלבה ותחזור בה והרי היא עודנה בזנוניה כאשר בתחלה:

יזנו — יצאו כל זונה תרגום נפקת ברא כך שמעתי וכן ת"י:

לבלה נאופים — כמו לבלה בנאופים כאשר תאמר ותשב בית אביה (בראשית לה) כמו בבית אביה ירחצו מים (שמות ל) כמו ירחצו במים ויצאה חנם (שם כא) ואם בית אישה נדרה (במדבר ל׳:י״א) וכן פירש דונש ומנחם חברו עם תבל עשו (ויקרא כ) ולא יתכנו דבריו:

ויבוא אליה — כל אשר מלאו לבו:

אשות הזמה — נשי הזמה:

ואנשים צדיקים — אנשים דיינים שרי מלך בבל ומלך אשור וי"ת זכאין בקיבליהון לפי מעשיהן של אלו הזונות צדיקים העכו"ם מהנה:

משפט נאפות ומשפט שופכות דם — כמו שמפורש אחריו:

העלה — ונתון, וברא, כולן לשון עשה ופעול הם:

ורגמו עליהן אבן — הריגת בניהן ובנותיהן ושריפת בתיהן הוא משפט נואפות:

וברא אתהן בחרבותם — הוא משפט שופכות דם וברא לשון קציצה וכן ובראתו דיער יהיה לך בספר (יהושע י״ז:י״ז):

ונתנו זמתכנה עליכן — שופטיכן יתנו את משפט זמתכן בראשיכן:

שתים נשים, המשיל מלכות אפרים ויהודה לשתי נשים, שהשם יצייר ענינו עם ישראל כאיש לאשתו, כי כן בא עמהם בברית דודים ועת יסורו מתחתיו לעבוד עבודת נכר יצייר אותה כאשה הזונה תחת בעלה, ואמר ששתים נשים אלה שהם אפרים ויהודה הגם שעתה הם מחולקים היו בנות אם אחת, שבראשיתם היו תמיד אומה אחת:

ותזנינה ועוד במצרים התחילו לזנות מאחרי ה', והיה להם אז ע"ז ג' תירוצים, א. מצד שהיו במצרים מקום הזימה ר"ל ששם סרו מאחרי ה' מפני שמצרים היתה מלאה תועבות, ב. שמסבת נעוריהן זנו שהיה הזנות ע"י רתיחת התאוה וקוצר השכל שבימי הנעורים, ר"ל שאז עדיין לא קבלו את התורה והאמונה כראוי, ג. שם מעכו שדיהן שהם ענינים שהיו עושים במצרים לעורר תאות המשגל, היינו שהמצרים התעו אותם במעשהם ובמנהגיהם אל עבודת נכר:

ושמותן, ואז כבבר נתחלקו בשמות, כי היו נמצאים שבטים שהיו אדוקים בתורת האבות, כמו שבט לוי שלא עבדו ע"ז במצרים ולא בטלו ברית מילה וכן היתה יהודה לקדשו והם היו המיעוט, כי יתר השבטים נקראו אהלה שהיה להם אהל בפ"ע נפרד מה', והיא היתה הגדולה, ר"ל שהם היו הרוב, ואהליבה שהם שבט לוי ויהודה שהי' אהלי בה, והיו צדיקים וה' שוכן בם שהם היו לה', ובכ"ז היתה אחותה, ר"ל לא נפרדו אז והיו גוי אחד ותהיינה לי, ה' ארש את שתיהן לו לעם במ"ת:

ותלדנה בנים ובנתו שפרו ורבו בא"י ואז נתחלקו לשתי ממלכות, ור"ל הגם שבמצרים נתחלקו בשמות בכ"ז היו אח"כ שתיהן לי עוסקים בעבודתי, ונקראו שתיהן בשם אחד, עד אח"כ שילדו בנים ובנות, אז נתחלקו בימי ירבעם, עד שבימי אחאב התחילו לעבוד את הבעל, ואז נתחלקו שנית, אם בשם, אם במקום מגורתן, כי אז ושמותם שמרון אהלה ששומרון הקבעה לעיר מלכות אפרים ונקראה ביחוד בשם אהלה, כי אז נפרדו מה' לגמרי וירושלים היתה לעיר מלכות יהודה ונקראה אהליבה ששם נשאר מקדש ה':

ותזן, מאז זנתה אהלה לע"ז ולהתערב בגויי הארצות, עד שלבסוף ותעגב על מאהביה אל בני אשור שהיו קרובים ר"ל שבאו לארצה, וזה היה בימי מנחם שנתן לפול מלך אשור אלף ככר לחזק הממלכה בידו:

לבשי, ר"ל שעגבה לבני אשור, אם מצד יופי מלבושיהן שהם לבשי תכלת, אם מצד מעלתם שהיו פחות וסגנים ואם מצד יפים בחורי חמד כלם ואם מצד גבורתם פרשים רכבי סוסים :

ותתן, ואח"כ נתנה תזנותיה עליהם בימי הושע בן אלה שאז היה לו עבד, ובכל גלוליהם נטמאה לעשות כתועבותיהם:

ואת תזנותיה ממצרים לא עזבה, ר"ל שאח"כ מצא מלך אשור קשר בהושע ששלח מלאכים אל סוא מלך מצרים, כי אותה שכבו בנעוריה והיה להם ברית עם מצרים מכבר:

לכן נתתיה זה היה סבה מאת ה' שלכן חשבם מלך אשור כמורדים אחר שכבר עגבה עליהם והיו תחת רשות אשור ע"כ נקם מהם על שרצו למרד בו ולקבל עול מלכות מצרים:

המה גלו ערותה, לכן מלך אשור כבש את הארץ ולקחו בניה ובנותיה, היינו שהגלה אותם לחלח וחבור, ואותה בחרב הרגו שהרג רובם בחרב ובטל את המלכות, ותהי שם לנשים, שהגוים שהושיב שם יראו עי"כ את ה' ועונשיו ולקחו מוסר משומרון:

ותרא אחותה אהליבה, הגם שירושלים ראתה סופה של אהלה, בכ"ז לא לקחה מוסר, כמ"ש (ירמיהו ג׳:ח׳) ולא יראה בגודה אחותה יהודה ותלך ותזן גם היא, ותשחת עגבתה ממנה וזה היה בימי אחז שנתן שוחד למלך אשור, ובימי מנשה שבאו עליו שרי הצבא אשר למלך אשור, ועז"א ותשחת עגבתה, ומפרש אל בני אשור עגבה, הגם שראו מה שעשו לאחותה:

וארא ואני ראיתי שהסבה לכ"ז הוא מפני כי נטמאה, שהגם שלא עשו בפרהסיא כמו עשרת השבטים כמ"ש (ירמיהו ג׳:ט׳) והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ, בכ"ז ה' ראה כי דרך אחד לשתיהן שסרו מאחרי ה' כמו עשרת השבטים:

ותוסף, אח"כ בטלה מלכות אשור, ונבוכדנצר בשנה הראשונה למלכו כבש את נינוה ונעשה ראש למלכות אשור והושיב את כסא אשור בבבל, והיא לא הכירה עדיין את הכשדים, רק שראתה צורתם על הקיר והיה להם סימן שהיא צורתם, א. מצד החקיקה, ועז"א מחקה על הקיר, ב. מצד המלאכה, שהיו צלמי כשדים, שהיו עשויים כפי המלאכה שנהגו בכשדים, ג. מצד שהיו חקקים בששר שהיא צבע שהכשדים לבדם היו מושחים בו, וכן הכירו בם מצד צורת האנשים שהיו חגורי אזור במתניהם, שבני בבל היו חוגרים בחוזק כמ"ש (שבת דף י') הני חברין בבלאי וכו' כיון דשרי המייניה לא מטרחינן ליה, וסרוחי טבולים בראשיהם כובעים ארוכים, והיו מראה שלישים וגבורים וזה היה דמות בני בבל אשר כשדים ארץ מולדתם כי הנכרים שהיו בבבל לא היו הולכים במלבושים כאלה רק בני בבל שנולדו בארץ כשדים:

ותעגבה, חשקה לראות אותם, ותשלח מלאכים היינו מה שהשתדלו לכרות עמהם ברית:

ויבאו אליה, הם באו תחלה רק למשכב דדים, ר"ל שבאו ככורתי ברית אהבה ואח"כ ויטמאו אותה בתזנותם, שכבשום למס עובד ותטמא בם, ר"ל והם למדו תועבות הכשדים ואחר כך ותקע נפשה מהם שהתחילו למרוד בם בימי יהויקים וצדקיהו:

ותגל, אמנם הגם שנקעה נפשה מהם בכ"ז התמידה בזנות דהיינו בע"ז עד שגלתה את תזנותיה ועבדה ע"ז בפרהסיא, ותגל את ערותה, שעברה שאר עבירות בפרהסיא בלא בושה, כמ"ש ותפשקי את רגליך לכל עובר, ואז ותקע נפשי מעליה, גזרתי עליה גלות כמו על עשרת השבטים:

ותרבה את תזנותיה, ואז התחילה לשאול עזר ממצרים בימי צדקיהו ולעשות ג"כ כמעשה ארץ מצרים:

ותעגבה, עד שהיתה ביחד עם פלגשיהם, ועגבה עמהם ביחד, כי היתה להם כפלגש המיוחדת לזנות ולשפחות, וזה מצד שבשר חמורים בשרם וצריכים פלגשים הרבה, ר"ל שהיתה נכנעת למצרים עם יתר האומות שהיו משועבדות למצרים, שקראם (לקמן ל') סומכי מצרים שהם כוש ופוט ולוד:

ותפקדי, וחוץ מזה החזקת במעשים מקולקלים של מצרים ומחשבות עמוקות של מינות שהיה לך בנעוריך קודם יצ"מ:

לכן אהליבה, הנני מעיר את מאהביך עליך, ר"ל בעת שאעיר את כשדים ללכת עליך למלחמה לא ילכו כשונאים להחריב את הארץ רק כאוהבים המבקשים אהבה, והולכים רק בעבור אשר נקעה נפשך מהם, שעי"כ ילכו להשיב אותך אל אהבתם, כי בתחלה הלך נבוכדנצר להכריח את צדקיהו שישלים אתו ולא יחזיק במרדו ואם היה משלים אתו לא היה מחריב את העיר והמקדש כמבואר בירמיה (סי' כ"א וסי' ל"ח), ובאופן זה והבאתים עליך מסביב :

בני בבל פקוד ושוע וקוע, הם העמים שסרו למשמעת בבל, וכל בני אשור אותם פי' הנני מעיר את מאהביך וכל בני אשור (הנני מעיר) אותם, ר"ל שגם הם יזכרו אהבתך הקדומה ויבואו להשיב את האהבה אל איתנה כבתחלה, ועז"א בחורי חמד וכו' שהם היו האוהבים שלה:

ובאו עליך הצן וכו' במיני מרכבות וכלי מלחמה, ונתתי לפניהם משפט, אבל בבואם אז אערוך לפניהם המשפט שיש לי עליך על שזנית תחת בעלך, כמ"ש (ירמיהו א׳:ט״ו) ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים וכו' ודברתי משפטי אותם על כל רעתם, שמצייר שחיל בבל יהיו השופטים וה' יהיה הבע"ד אשר יסדר טענותיו לפניהם, ומצד זה יעשו בה שני מיני משפטים, א. מצד הבע"ד שהוא ה', שמצד זה יעשו הפסק דין והעונש כפי משפטי ה' ודינו, ב. מצד השופטים שהם בפ"ע יענשו אותה כפי נמוסיהם ודיניהם, על הראשון אמר ונתתי לפניהם משפט, ועל השני אמר ושפטוך במשפטיהם, ועתה מפרש שני מיני העונשים, נגד מ"ש ונתתי לפניהם משפט שהוא המשפט שיתן ה' לפי דתיו וחקיו אומר ונתתי קנאתי בך שאעמוד נגדך כאיש המקנא לאשתו על אשר זנתה תחתיו, ונגד מ"ש ושפטוך במשפטיהם אמר ועשו אותך בחמה שיעשו המשפט דרך חמה וכעס, ומפרש נגד מ"ש ונתתי קנאתי בך אפך ואזניך יסירו, יתנהגו עמך כמו שיעשו לאשה שזנתה תחת בעלה שיסירו את חטמה ואזניה כדי שתמאס בעיני הזונים, ועל שהעיזה פניה, ועל שהטתה אזניה לדברי עגבים, ואחריתך בחרב תפול פי' רי"א שהמנהג לעשות חרפה להזונה שיכריתו שולי בגדיה בחרב, והיא הבושה היותר גדולה שישארו עגבותיה חשופי שת לקלון מתמיד, ונגד מ"ש ועשו אותך בחמה שהם בפ"ע יעשו משפט אחר לפי חמתם, אמר המה ר"ל המשפט שיעשו המה בפ"ע חוץ ממשפטי, יהיה מה שבניך ובנותיך יקחו בשבי, ואחריתך תאכל באש הוא מה ששרפו בית ה' ובית המלך, ור"ל שכפי משפטי ה' היה די להסיר תפארתה ולקצץ את הרשעים בחרב, והם יוסיפו הגלות ושריפת בהמ"ק:

והפשיטוך, גם יפשיטו בגדיך החמודות ויקחו כלי תפארתך שהם כלי המקדש וכל דבר שהיה יקר להם מצד שהם עם ה':

והשבתי, ועי"כ אשבית את זמתך שהם המחשבות העמוקות בזנות, דהיינו המינות והדיבוק בעכו"ם, כי מאז נבטלה עבודת כו"ם, ואת זנותך מארץ מצרים שמאז לא בטחו עוד במצרים, ולא תשאי עיניך אליהם אל הזמה וע"ז, ומצרים לא תזכרי עוד, כי נפלו גם מצרים, ובני יהודה שבא לשם נהרגו עמהם:

כי כה אמר ה' הנני נתנך ביד אשר שנאת, ר"ל הגם שתחלה אמר הנני מעיר את מאהביך שבעת יתעוררו לצאת על ירושלים יהיה מצד האהבה שירצו שישראל ישובו להיות בברית אתם ולא יהיה ראוי שיעשו לה כל אלה, אבל בעת שאתן אותך בידם עת יכבשו העיר, אז תהיה ביד אשר שנאת, יהיה מצד השנאה, שאז יבער בלבם השנאה שנולדה ע"י שנקעה נפשך מהם ויתנהגו כאויבים וצוררים, ולכן ועשו אותך בשנאה, לא מצד האהבה הקודמת רק מצד השנאה של עתה, ועי"כ ולקחו כל יגיעך ועזבוך ערם ועריה שהחריבו הכל ולא השאירו כלום ונגלה אז לא יכסו עליך כלל רק יגלה ערות זמתך:

עשה אלה לך הטעם שיעשה לך העונש הגדול הזה, הוא מפני ג"ד, א. בזנותיך אחרי גוים שירדת מצרים לעזרה ועל ה' לא בטחת ב. על אשר נטמאת בגלוליהם שעבדו עכו"ם כמוהם ועשו כתועבותיהם:

ג. בדרך אחותך הלכת אחר שהלכת בדרך אחותך הגם שכבר ראית עונשה ולא לקחת מוסר, לכן ונתתי כוסה בידך, ראוי שתשתה כוס של מים המאררים ששתתה היא:

כה אמר ה' כוס אחותך תשתי ר"ל שתגלי כמוה, העמקה והרחבה להחזיק משקה הרבה ועדיין יש בו הרבה מן המים המרים עד שיש די להשקות גם אותך, תהיה לצחק, ר"ל כמו ששומרון שתתה את הכוס שלש פעמים, כי שלש גלויות גלו ע"י סנחריב כן שתתה ירושלים את הכוס ג"פ שגלו ג"פ ע"י נבוכדנצר כמ"ש בישעיה כל ראש לחלי וכו' עי"ש בפעם א' תהיה לצחק, ובפעם השני ללעג שהלעג הוא יותר מן הצחוק שהצחוק הוא גם שלא בפניו והלעג רובו בפניו, ובפעם הג' מרבה להכיל יהיה הלעג רב כ"כ עד שלא תכילנו עוד כי אז תחרב לגמרי:

שכרון ויגון תמלאי בפעם הא' תתמלא שכרון — ולא שכרון יין המשמח, רק של משקה המשכרה ומאבדת השכל וממלאה עוד יגון, ובפעם השני תשתה כוס שמה ושממה שתשם כל הארץ, ובפעם ג' תשתה כוס אחותך שמרון שהיתה עיר המלוכה:

ושתית בפעם הא' תשתה הכוס, ובפעם הב' ומצית מה שיהיה בשולי הכוס, ובפעם הג' את חרשיה תגרמי, לא יהא משקה בשולי הכוס רק מה שנבלע בחרשים שהוא הכלי שמחזיק את המשקה ותשבר את החרשים לחתיכות קטנות למצוץ המשקה הנבלע בחרשים, והוא נמשל שכבר כלו כל העם, רק ירושלים שהיא הכלי שיש בה עוד משקה תשבר את העיר לחתיכות ועי"ז תמצץ עוד משקה המרה ר"ל שתשרף העיר ותרחב ושדיך תנתקי עם החרשים הנשברים תנתקי שדים מרוב הצער והיא מליצה נפלאה, שירושלים היתה כאם לבניה שהם ערי ארץ יהודה, משפעת חלב ומזון גשמי ורוחני לכולם, ואז תנתק האם שדיה ולא תוסיף להניק את בניה, ר"ל שיבוטל המשרה והכהונה והעבודה והנבואה שכולם יצאו מירושלים אל בנותיה:

לכן כה אמר ה' יען שכחת אותי, סיים דבריו שעקר הסבה שבא לך כ"ז היה ע"י ששכחו את ה' לגמרי, כאשה זונה שעזבה את בעלה לגמרי ושכחה אותו, לכן גם את שאי זמתך כמו שנשאתי אני חרפה בעבורך כן תשאי גם את את העונש:

ויאמר הוסיף לאמר לו שאם הוא בעצמו ישפט המשפט הזה יראה כי משפטי ה' צדקו יחדיו בין באהלה בין באהליבה, רק שיגד בבירור כל תועבותיהן:

כי נאפו הוא ג"ע, ודם בידיהן ש"ד ואת גלוליהן נאפו הוא עבודת גלולים, וגם את בניהן אשר ילדו לי הבנים שהקדישו לשמים ולתלמוד תורה אותם העבירו לבעל להשרף באש:

עוד זאת עשו לי, שביום ההוא שהקריבו בניהם למולך הלכו אל המקדש להקריב בו קרבן כדי לחלל המקדש והיו מכוונים שיהיה ביום השבת כדי לחלל השבת ג"כ, באופן שנגע החילול במה שהוא מקודש בעולם שהוא המקדש, והמקודש בשנה שהוא השבת, והמקודש בנפש שהוא הבן המיוחד לה' לת"ת, שהוא מה שפגמו בעולם שנה נפש:

ובשחטם ר"ל הנה זה העון האחרון אשר ביום ששחטו בניהם באו אל מקדשי ביום ההוא, זה מראה ודומה כאילו עשו מעשה הזאת של שחיטת הילדים בתוך ביתי, אחר שמן מקום השחיטה באו אל המקדש ששם ה', אני מחשיב שעשו כה בתוך ביתי, ששחטו את הבנים במקדש ה' לעכו"ם וזה עוון היותר גדול שאפשר והנה מדמה אותה בזה כאשה המנאפת תחת אישה בביתו ובפניו ואינה נשמרת עוד ממנו שזה המעורר הקנאה היותר גדולה:

ואף כי מוסיף להראות ההפקרות הזאת שעשתה בפני הבעל, שנדמתה כזונה השולחת שלוחים בפרהסיא לאנשים הבאים ממרחק, ע"י מלאך שנשלח אליהם שיבואו והיא שולחת שלוחים לקבל פניהם, והם באו לסבת אשר רחצת כחלת ועדית עדי למצא חן בעיניהם:

וישבת ואת ישבת על מטה כבודה לקבל שם הבאים אל המטה, ולפני המטה שולחן ערוך בכל מיני מאכל, ועליה שמן וקטורת לתת ריח, והם שמן והקטורת שנתן לה הבעל:

וקול המון שלו בה, ר"ל ובמטה הזאת נמצא קול המון של אנשים שהם בשלוה ואין פוחדים מאומה, שלא כזונים שבאים בשתיקה ואינם שלוים כי פוחדים מבעלה, כי הם משמיעים קול המון במטה והם שלוים בלתי מתיראים, ואל אנשים מרב אדם מובאים ר"ל אל אנשים שהם מובאים מרוב אדם אנשים, שאנשים רבים הלכו להביאם, ומי הם האנשים סבאים ממדבר הם אנשים שכורים שסבאו יין הרבה ובאים ממדבר, ר"ל אנשים שכורים ופראים מדבריים (שאדם רב הביאו אותם אליך בפרהסיא גדולה) אל אנשים האלה, ויתנו צמידים אל ידיהן נתנו המביאים אותם צמידים על ידיהם, ועטרת תפארת על ראשיהן שידמה שהם שרים גדולים ונכבדים, ר"ל שהבאת אליך אנשים נבזים ושפלים, ושמת בראשם עטרות ועל ידיהם צמידים לכבדם ולנאף עמם, וכ"ז עשית בפרהסיא גדולה מאד:

ואמר ואני הבעל כשראיתי כ"ז אמרתי, לבלה נאפים עתה יזנו תזנותיה והיא, אמרתי נאופים האלה, אשר עתה יזנו הזונים יהיו לבלה, הנאוף הזה יבלה את הזונים ויהיו לבלה וקרבון תזנותיה והיא ר"ל בין תזנותיה בין היא שגם היא הזונה עצמה תהיה לבלה, (היא החולי והצרעת המתדבקת בזונים המבלה כל גופם ואיבריהם), קללתי אותם, שהבלה המתדבקת בנאופים יבא עליהם, על תזנותיה ועליה כל מה שיזנו עתה תדבק בם צרעת המבלה:

ויבא אליה ונתקיים הקללה כי הבלה בא אליה ונדבק בה כבוא אל אשה זונה כמו שהוא בא תמיד אל אשה זונה ונדבק בה לבלות אותה, כן באו אל אהלה ואל אהליבה אשות הזמה החולי הזאת המבלה המנאפת קורא אשות הזמה, היא האש ותבערת החום הבוער ע"י הזמה ורוב הניאוף, אשות וחמימות הזמה והצרעת והבלה והרקב הנולד מזה, באו אל אהלה ואהליבה, וחולי זה ידוע גם היום שהוא כאש בוער וצרעת ממארת ורקבון דבוק במנאפים לבלות ולהבעיר גוויתם ועצמותם:

ואנשים צדיקים, והנה הזונה הזאת שנדבק בה הצרעת הזאת, תדון כשופכת דם, כי כל מי שמזנה עמה ומתקרב אילה תדבק בו החולי הזאת והיא הורגת נפשות ע"י זנותה, עד שלכן אנשים צדיקים יחלטו משפט הזונות האלה לשני עונשים משום נאפות ומשום שפכות דם, וישתדלו לבער אותם מן העולם, ועז"א כי מנאפות הנה מצד הניאוף, ודם בידיהן כי רוצחות את כל הדבק אליהם בארס נחש חולי הבלה, וחולי אשות הזמה :

כי כה אמר ה' העלה עליהם קהל שיתקבצו לבער רעתה מן העולם, ונתן אתהן לזעוה מצד צרתם, ולבז משום הניאוף:

ורגמו, וידונו אותם בד' מיתות ב"ד וחושב סקילה הרג שריפה, וחנק א"צ לחשוב שהיא המיתה האמורה בתורה סתם, והיא הקלה שבכולם, והוא משפט הידוע של כל א"א שזנתה, וא"צ להודיע:

והשבתי ויהי זה לתועלת שעי"כ אשבית זמה בכלל, כי כל הנשים תוסרנה ויקחו מוסר ולא תעשינה כזמתכנה :

ונתנו, שעד עתה היה עונש זמתכן על הכלל שנעשה זה ביניהם אבל אחר שיעשו משפט עמכם, ישאר העון והעונש רק עליכן בין מן הזמה בין מן הע"ז שעבדו: