Exodus 34

פסל לך — הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה: פסל לך אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתבתה, אמר אם יאמר המלך להרגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה כתוב לה כתבה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך אתה קרעת אותה, אתה קנה לך ניר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:

נכון — מזמן:

ואיש לא יעלה עמך — הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות:

ויקרא בשם ה' — מתרגמינן וקרא בשמא דה':

ה' ה' — מדת הרחמים היא, אחת קדם שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב:

אל — אף זו מדת רחמים, וכן הוא אומר (תהלים כב ב) אלי אלי למה עזבתני, ואין לומר למדת הדין למה עזבתני כך מצאתי במכילתא:

ארך אפים — מאריך אפו ואינו ממהר לפרע, שמא יעשה תשובה:

ורב חסד — לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך:

ואמת — לשלם שכר טוב לעושי רצונו:

נצר חסד — שהאדם עושה לפניו:

לאלפים — לשני אלפים דורות:

עון ופשע — עונות אלו הזדונות פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס:

ונקה לא ינקה — לפי פשוטו משמע, שאינו מותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים:

פקד עון אבות על בנים — כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פרש במקרא אחר (שמות כ ד) לשונאי:

ועל רבעים — דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרבה על מדת פרענות אחת לחמש מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים:

וימהר משה — כשראה משה שכינה עוברת ושמע קול הקריאה, מיד וישתחו:

ילך נא ה' בקרבנו — כמו שהבטחת, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה ערף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו ויש כי במקום אם:

ונחלתנו — ותתננו לך לנחלה מיחדת, זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האמות:

כרת ברית — על זאת:

אעשה נפלאות — לשון ונפלינו שתהיו מבדלים בזו מכל האמות, שלא תשרה שכינתי עליהם:

את האמרי וגו' — שש אמות יש כאן, כי הגרגשי עמד ופנה מפניהם:

אשריו — הוא אילן שעובדים אותו:

קנא שמו — מקנא להפרע ואינו מותר, וזהו כל לשון קנאה, אוחז בנצחונו ופורע מעוזביו:

ואכלת מזבחו — כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה עליך כמודה בעבודתם, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך:

חדש האביב — חדש הבכור, שהתבואה מבכרת בבשולה:

כל פטר רחם לי — באדם:

וכל מקנך תזכר וגו' — וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה, אשר יפטור זכר את רחמה:

פטר — לשון פתיחה, וכן (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון תי"ו של תזכר לשון נקבה היא, מוסב על היולדת:

ופטר חמור — ולא שאר בהמה טמאה:

תפדה בשה — נותן שה לכהן, והוא חלין ביד כהן, ופטר חמור מתר בעבודה לבעלים:

וערפתו — עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יפסד ממונו:

כל בכור בניך תפדה — חמשה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה:

ולא יראו פני ריקם — לפי פשוטו של מקרא דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור, שאין במצות בכור ראית פנים, אלא אזהרה אחרת היא וכשתעלו לרגל לראות לא יראו פני ריקם, מצוה עליכם להביא עולת ראית פנים, ולפי מדרש ברייתא מקרא יתר הוא, ומפנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהיא חמשה סלעים מכל מין ומין, כפדיון בכור, במסכת קדושין (דף יז א):

בחריש ובקציר תשבת — למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש וכך משמעו, ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת ועבודת ששת הימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה ד) שדך לא תזרע וגו' ויש מהם אומרים, שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהזכר בו, לומר לך מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העמר, שהוא מצוה ודוחה את השבת:

בכורי קציר חטים — שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים:

בכורי — שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העמר הבאה בפסח מן השעורים היא:

וחג האסיף — בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך:

תקופת השנה — שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה:

תקופת — לשון מסבה והקפה:

כל זכורך — כל הזכרים שבך הרבה מצות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם ועל מנין עשה שבהם:

אוריש — כתרגומו אתרך, וכן (דברים ב לא) החל רש, וכן (במדבר כא לב) ויורש את האמורי, לשון גרושין:

והרחבתי את גבלך — ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך שלש רגלים הללו:

לא תשחט וגו' — לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קים, אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה:

ולא ילין — כתרגומו אין לינה מועלת בראש המזבח, ואין לינה אלא בעמוד השחר:

זבח חג הפסח — אימוריו, ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים:

ראשית בכורי אדמתך — משבעת המינין האמורים בשבח ארצך (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, הוא דבש תמרים:

לא תבשל גדי — אזהרה לבשר בחלב, ושלש פעמים כתוב בתורה אחד לאכילה, ואחד להנאה, ואחד לאסור בשול:

גדי — כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש ממה שהצרך לפרש בכמה מקומות (בראשית לח יז) גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע:

בחלב אמו — פרט לעוף שאין לו חלב אם, שאין אסורו מן התורה אלא מדברי סופרים:

את הדברים האלה — ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה:

ויהי ברדת משה — כשהביא לוחות אחרונות ביום הכפורים:

כי קרן — לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן ומהיכן זכה משה לקרני ההוד, רבותינו אמרו מן המערה, שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו, שנאמר (שמות לג כב) ושכתי כפי:

וייראו מגשת אליו — בא וראה, כמה גדולה כחה של עברה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה, מהו אומר (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים, ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים:

הנשאים בעדה — כמו נשיאי העדה:

וידבר משה אליהם — שליחותו של מקום, ולשון הוה הוא כל הענין הזה:

ואחרי כן נגשו — אחר שלמד לזקנים, חזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל תנו רבנן כיצד סדר המשנה, משה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם אחד, ביד הזקנים שנים, ביד בני אהרן שלשה, ביד אהרן ארבעה וכו' כדאיתא בעירובין (נד ב):

ויתן על פניו מסוה — כתרגומו בית אפי, לשון ארמי הוא בתלמוד סוי לבא ועוד בכתבות (ס א) הוה קא מסוה לאפה, לשון הבטה, היה מסתכל בה, אף כאן מסוה בגד הנתן כנגד הפרצוף ובית העינים, ולכבוד קרני ההוד שלא יזונו הכל מהם היה נותן המסוה כנגדן ונוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו, ובצאתו יצא בלא מסוה:

ודבר אל בני ישראל — וראו קרני ההוד בפניו וכשהוא מסתלק מהם:

והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו — וכשבא לדבר אתו נוטלו מעל פניו:

פסל לך, הלוחות הראשונים היו מעשה ידי יוצר, ואחז"ל שאלמלא נשתברו היו למדין ולא שכחין שהרמז שרמזו הלוחות על מכתב אלהים החרות על לוח לבם ועל כלי המחשבה והעיון היה חרות בענין אלהי כי הם נעשו כמלאכי מרום, והרוחניות גבר על החומריות ולוחות הלב היו לוחות אבן שאין כתבם וכמ"ש לעתיד לבא נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה (ירמיהו ל״א:ל״ג), ע"כ גם האבן שעליו נחרתו הדברות היו מעשה אלהים, אולם אחר חטא העגל שבו לענין החומריי והיו גם הלוחות מעשה ידי בו"ד לבד המכתב היה אלהי, ובכ"ז צוה שמשה יפסלם באשר הוא איש האלהים, וע"כ אמר פסל לך משלך ולא משל צבור כמ"ש ביומא (דף ג) שבזה יזמינם אל הקדושה ובגוף הקדושה לכ"ע הזמנה מלתא היא, ואמר אשר שברת שאחר שאתה שברת אותם אתה מחויב להעמיד אחרים תחתיהם כמ"ש במדרש במשל השושבין שקרע את הכתובה:

והיה נכון לבקר, לא כמו בפעם הראשון שתחלה בנה מזבח והעביר את העם בברית כי עתה א"צ לזה שברית הראשון לא נבטל:

ואיש לא יעלה עמך, לא כפעם הראשון שעלו זקני ישראל ואח"כ נשאר שם יהושע ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה, שעז"א ואיש אל ירא וחז"ל אמרו שהראשונים שהיו באתגליא נכנס בו עין הרע והשני היה באתכסיא:

וירד ה' בענן, הנה ה' אמר לו ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי, שכבר בארתי שנקרת הצור הוא חלל הצמצום שהוא המערה שעמד בה משה, שהיה משל אל נקרת הציר שהוא המקום שנתהוה ע"י הצמצום, וא"ל ה' שיסוכך עליו בכפו שהוא הענן שיכסה עליו ויעלים ממנו ענין ההעברה איך היתה ההעברה מן הא"ס אל העולמות שהם בעלי תכלית במקום נקרת הצור, וכן עשה שירד ה' בענן והענן התיצב עמו שם בנקרת הצור שהוא המערה שעמד בה משה שם עמד הענן ונתכסה בענן, וידוע שהא"ס לא נרמז בשום שם אפילו בקוצו של יו"ד, ועד שהתחיל בהוית העולמות לא קרא בשם כי כל השמות והכנוים הם אחר הצמצום ואחר ההעברה שעבר כבודו אל אצילות העולמות, ולכן אחר בהעברה שעבר מן הא"ת אל האצילות והגבול והמדה התחיל בקריאת השמות, וז"ש ויקרא בשם ה' הטפחא הנקוד על מלת בשם מעיד שפירושו שה' קרא בשם, כי רצה לסדר לפניו השמות שבהם נתהוו העולמות, כמו שהבטיח לו וקראתי בשם ה' לפניך שיגלה לו סוד שמותיו שהם קיום העולמות:

ויעבר, עתה מפרש דברי, מ"ש וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם, שסכך אותו בענן שזה היה בעת ההעברה מן הא"ס אל הוית העולם דרך הצמצום ונקרת הצור, זה היה עד שעבר ה' על פניו במעבר שיש בין הא"ס והבלתי גבול אל הבע"ת וגבול, שבזה סכך עליו עננו כמ"ש ושכותי כפי עליך עד עברי, ויל"פ שעל פניו ר"ל פני ה' שהוא המדרגה שנקרא פניו שהוא המהות שאמר עליו לא תוכל לראות את פני, ועבר מן פניו אל אחוריו שהוא הבריאה שנשתלשלה מאתו שאמר ע"ז וראית את אחורי, מעבר הזה השיג דרך הענן והערפל שסכך עליו בל יביט אל האלהים, ויקרא ה' זה מפרש מ"ש ויקרא בשם ה', שאחרי ההעברה שהתחיל גלוי העולמות התחילו להתגלות שמותיו של הקב"ה וקרא לפניו השמות שהם חיות וקיום של העולמות כמ"ש וקראתי בשם ה' לפניך. והנה העולמות שנתהוו במקום הצמצום הם ד' עולמות אבי"ע, ונגד עולם האצילות בא שם הוי"ה הראשון, והוי"ה השני הוא נגד עולם הבריאה [וחז"ל אמרו אני ה' קודם שיחטא ואני ה' לאחר שיחטא, כי השם השני ששולט בעולם הכסא מקבל בעלי תשובה כמ"ש גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, כי תשובה באה מן הבינה כמ"ש (ישעיהו ו׳:י׳) ולבבו יבין ושב, ואמא מקננת בכרסיא, והשם הראשון שהוא בעולם האצילות הוא קודם שיחטא כי שם תקון ספירת חכמה שהיא אינה מקבלת תשובה, כמ"ש במדרש שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תקנתה אמרה נפש החוטאת היא תמות כי שם הוא מה"ד, ועז"א שעלה במחשבה לבראות במה"ד כי חכמה מוחא היא מחשבה מלגו, ועל מיתת ר"ע אמר שתוק כך עלה במחשבה לפני], ושם אל שולט בעולם היצירה שהמלאכים נלוה אל שמם שם אל כנודע. ומן רחום וחנון מתחיל הנהגת עולם העשיה לא בעולמות שלמעלה שלא יצדק שם רחמים וחנינה וארך אפים ובעולם העשיה יש מדת רחום ומדת חנון, הרחמים הוא מצד דכאות האיש שמעורר רחמים, וחנינה הוא מצד מציאת חן כמ"ש (תהילים ק״ב:י״ד) אתה תקום תרחם ציון [מצד דכאותם ושפלותם בעת שיהיה קושי השעבוד] כי עת לחננה [מצד החנינה אף בלא קושי השעבוד], הרחמים שייך על הגוף והחנינה על הנפש כמ"ש על כן לא ירחמהו עושהו ויוצרו לא יחוננו (ישעיה כ"ד) כמש"פ בפירושי שם, ארך אפים בעת שהדין ניתן להעניש אינו מעניש תכף רק מאריך אף, שמא יחזור בתשובה, והוא פחות מן הסליחה, כמש"פ בפסוק (משלי י״ט:י״א) שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע, עיי"ש:

ורב חסד ואמת, אמת הוא לקיים הבטחה או לעשות כפי הדין והמשפט, והחסד לא ישקיף על זכות או הבטחה וגם לא ישקיף על מציאת חן ורחמים רק יעשה מתוך חסדו כמו בריאת העולמות שהיה מצד החסד עמ"ש (תהלים פט) כי אמרתי עולם חסד יבנה, נוצר חסד לאלפים היא מדה אחרת שנוצר חסדי אבות שבזה לא שייך חנינה ורחמים כי אינם עדיין בעולם רק מצד מדת חסדו, ויש שנוצר חסד לאלף דור ויש לאלפים כמ"ש חז"ל כאן מאהבה כאן מיראה, נושא עון ופשע וחטאה זו מדה אחרת על סליחת עון, ויש בזה ג' ענינים, שהעון הוא שמעוה מצד השכל ע"י מינות וכפירה, והפשע הוא מצד המרד, והחטא הוא מצד התאוה, וכ"א היא מדה מיוחדת כמ"ש בכ"מ. ונקה לא ינקה, פי' חז"ל מנקה הוא לשביה ואינו מנקה לשאינם שבים, שכבר בארתי בהתו"ה (שמיני סי' צה) שהמקור הבא לפני פעל הבא בשלילה מורה שהיה ראוי להיות ולא כמו (ויקרא י״ט:כ׳) והפדה לא נפדתה, (ישעיהו ל׳:י״ט) בכה לא תבכה, ור"ל מה שראוי שינקה לשבים לא ינקה כי להבלתי שוים בתשובה אינו מנקה, פוקד עון אבות, היא מדה אחרת עפמ"ש בפי' מלכים שבני זרע המלכים שחטאו לא נענשו אבל אם ג' דורות חטאו נענשו, וחז"ל פי' שמה שפוקד עון אבות הוא בשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ר"ל עון אבות שהוא קיים על בנים ועל בני בנים שאז חטאו ג' דורות הוא פוקד על שלשים ועל רבעים, ושלשים הם עצמה בני בנים, ע"כ בעשרת הדברות ובפרשת שלח אמר פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, כי שם בא על הכונה שפוקד עד ד' דורות עם החוטא, ועמ"ש בזה בפרשת יתרו:

וימהר משה — אחר שא"ל ה' וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון שא"ל שבעת שיקרא לשמו שם ה' ומדות הרחמים תהיה עת רצון כמש"פ לכן כשקרא לפניו בשם ה' מהר וישתחו, ובקש ילך נא ה' בקרבנו, שהגם שא"ל את הדבר הזה אשר דברת אעשה לא הבטיחו שיעשה תיכף וגם שאז לא בקש רק שפניו ילכו שהוא השגחתו הפרטיית ועתה בקש שילך שם אדני שמורה על מדת מלכותו שהוא שכינת עוזו ושיצוה לעשות המשכן שישכון בתוכם שע"ז לא הבטיחו עדיין, ע"כ הזכיר פה שם אדני שני פעמים שהוא השער לה' כנודע והוא ששכן בין כנפי הכרובים, ואמר הטעם כי עם קשה ערף הוא ר"ל אחר שהזכרת מדותיך שאתה נושא עון ופשע, אם תלך בקרבנו תוכל להתנהג במדות אלה כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו כי זה מדתך, לא כמו שאמרת רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך שזה אינו ממדתך, והרלב"ג כ' בשם אביו שאמר אחר שהם עם קשה עורף ואין מאמינים תכף ותמיד מסתפקים, לעומת זה דרך אנשים כאלה שאחר שחוזרים להאמין תתחזק האמונה אצלם ולא יסורו ממנה בשום אופן, כי גם בזה יהיו קשי עורף למסור א"ע על קדוש השם בעבור האמונה כמ"ש במדרש כי עם קשה עורף או יהודי או צלוב, וא"כ אחר שתסלח לעוננו ולחטאתנו אז ונחלתנו נהיהנחלתך עולמית ולא יעזבו אמונתם בשום אופן:

ויאמר הנה אנכי כורת ברית, כרת עמו ברית על שתהיה שכינתו בקרבם כמו שבקש, והבטיח מצדו ג' דברים: א) נגד כל עמך אעשה נפלאות שלא ינהג עמהם בנסים נסתרים כמו שהיה הענין אם היה שולח מלאך רק שיהיו הנפלאות גלוים נגד כל עמך, ב) שיהיו נפלאות אשר לא נבראו כמותם, כמו עמידת שמש ליהושע ושאר הנפלאות שנהג עמהם כל הזמן ההוא, ג) בשל הארץ וככל הגוים, שיהיו נפלאות מפורסמים בכל הארץ כמו עמידת שמש ליהושע, וכבר בארתי בפי' יהושע (סימן י) שבכח כריתת ברית הלז אמר יהושע שמש בגבעון דום, ד) הבטחה למשה שכל העם שאתה בקרבו יראו איך יקרן אור פניו וייראו מגשת אליו, וז"ש מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך :

שמר, ובאשר דרך כורתי ברית לעשות התחייבות משני הצדדים, חשב משה שבעבור זה יבקש מהם עבודות חדשות, אמר כי איני מבקש מכם חדשות רק שתשמור לך היינו להנאתך ולטובתך, את אשך אנכי מצוך היום, וכשתראה תמצא שכל הדברים הנאמרים פה כבר נאמרו בפ' משפטים, כאומר איני מבקש חדשות וגדולות, ובכ"ז החזירן פה לצורך. הנני גורש מפניך, כי בפ' משפטים הזהיר שן תכרות להם ולאלהיהם ברית היינו שלא יכרתו עמהם ברית בעוד שיחזיקו בע"ז שאתה כורת ברית גם לאלהיהם, אבל אם יקבלו עליהם שלא לעע"ז לא הזהיר, ופה הזהיר סתם שלא יכרתו עמהם ברית כמבואר ברמב"ם (ה' מלכים) שנצטוו שלא להחיות ז' אומות הדורשים שלום עד שיקבלו עליהם מס ועבדות ושלא לעע"ז, ובכל אופן אסיר להם לכרות עמהם ברית שע"ז התלוננו ישראל על הנשיאים שכרתו ברית עם הגבעונים, וזה חדש פה שהזהיר סתם על כריתת ברית אף שלא יעבדו ע"ז פן יהיה למוקש בקרבך כי אם תכרות להם ברית יתגברו עליך ברבות הימים ואף שקבלו שלא לעע"ז ישובו אל סורם כמו שיפרש:

כי את מזבחותם, זה כבר הזהיר בפ' משפטים, ופה הוסיף את אשריו תכרתון שלא נזכר שם, והוא עפמ"ש בע"ז (דף נג) אר"י אמר רב ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה דא"ר ואשריהם תשרפון באש והלא ארץ ישראל ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא מדפלחי ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניתא להו בע"ז וכי אתו עכו"ם שליחותא דידהו תא עבדי, לכן בצווי שבפרשת משפטים שהיה קודם מעשה העגל לא הוצרכו לבער האשרות, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ובצווי זאת שהיה אחר מעשה העגל נאסרו האשרות לכן הוסיף שרפת האשרות:

כי, ר"ל הגם שאתה לא תשתחוה לאל אחר באשר ידעת כי ה' קנא שמו, בכ"ז אני מזהירך:

פן תכרות ברית ליושב הארץ אף שיקבלו שלא לעע"ז, שאח"ז יזנו אחרי אלהיהם אחר שלא יהיו כבושים תחתיך, ותראה שלא ישמש בפעל זנות לע"ז רק בישראל, אבל בעכו"ם לא נמצא רק במקום הזה, כי הם אינם מקושרים עם ה' כאשה לבעלה תיפול עליהם שם זנות, ומזה מבואר שפה מדבר אחר שיתגיירו ובעת יזבחו לאלהיהן יקרא לך ותאכל מזבחו כדרך כורת ברית, ועי"כ,

ולקחת מבנותיו לבניך, כי תחשוב שהאיש מושל על אשתו וימחה בידה שלא תעבוד ע"ז, וזנו בנותיו והזנו את בניך :

אלהי מסכה, לא תאמר באשר בהמ"ק יהיה רחוק ממך תעשה לך צורת כרובים שבמקדש להשתחוות נכחו לה', עז"א שלא תעשה כן רק תלך ג' פעמים בשנה אל בהמ"ק לראות פני ה', ועז"א (פסחים קיח) כל המבזה את המועדות כאלו עושה מסכה כי זה נגרר מזה:

את חג המצות, חזר זה שנית כי בעת נצטוו בפ' משפטים היה חירות משעבוד גליות, ועתה יש אפשרות שיגלו מארצם בל יאמרו שאז אין עליהם חיוב מצה שהוא זכר ליציאת מצרים אחר שהם משועבדים שנית, אמר שבכ"ז היא מצוה קיימת לעולם, כי יציאת מצרים לא תבטל ואם יגלו מארצם ישובו להגאל כי יציאת מצרים היה ההתחלה אל כל הגאולות, וע"כ יזכירו יציאת מצרים לימות המשיח כמ"ש במק"א:

כל פטר רחם, הוסיף זה פה והפסיק מענין הרגלים, כי זה שייך ליציאת מצרים כמו שתאכל מצה תמיד כן תקדיש הבכורות, וגם שאחר שע"י חטא העגל היה עתיד ליטול העבודה מבכורות בל תאמר שא"צ, אמר שבכ"ז כל פטר רחם לי, וכן פטרי חמורים, וסיים ולא יראו פני ריקם שבעת בואם יביאו עמם הבכורות להקריבם:

ששת ימים תעבד, בפרשת משפטים אמר ששת ימים תעשה מעשיך, כי אז היו עתידים להיות בני חורין, ויהיה כמו לעתיד לבא (ישעיהו ס״א:ה׳) ועמדו זרים וכו' ובני נכר אכריכם, וסתם עבודה הוא בשדה שעובד אדמתו, ואז לא יצוייר זה, ועתה אחר מעשה העגל שתצטרך לעבוד את האדמה בעצמך, בל תאמר שהותר לך חרישה וקצירה, פן האדמה תשאה שממה, ובפרט שכבר תשבות מעבודת הארץ בשמטה שהוא תמורת השבת כמ"ש התו"ה (בהר), בכ"ז בחריש ובקציר תשבות, ופי' הרע"ס שמפני שהזהירה על אלהי מסכה שהם הטלמסאות שהיו עושים להמשיך שפע הכוכבים, שחשבו שאם יעשו צורה ידועה בשעה ידועה עת שליטת הכוכב ימשיכו עליהם שפע מהכוכב ההוא, שחשבו שעי"כ ישיגו צרכי גופותם וקניניהם, הזכיר להם מצות שמהם ימשכו להם הצלחות האלה, בפסח יבורך האביב, וע"י הבכורות יבורכו המקנה, וע"י השבת יבורך מעשה ששת הימים, וע"י חג הקציר והאסיף יתברכו הקציר והנאסף, וכתב הרי"א שתחלה הזכיר פסח שהוא זכר ליציאת מצרים ועמו הבכורות שהוא ג"כ זכר לזה, וגם שבת מורה זה כמ"ש בדברות האחרונות כי עבד היית בארץ מצרים, ואחריו חג הקציר והאסיף שהוא ברכת הארץ שבאו לשם, ובג' אלה החיוב לעלות ולראות, ולכן לא הזכיר ר"ה ויוה"כ, ועז"א,

שלש פעמים בשנה, כי עע"ז היו מתראים לפני אליליהם בכל יום בבתי שמותיהם שהיו בכל עיר ובכל שכונה, ואתה רק ג"פ, ורק כל זכורך, ובאר למה ג' פעמים, שבפסח אתה מתראה לפני האדון, כי עבד היית ויפדך ואתה עבדו, ובשבועות לפני ה' שאז קבלת התורה וידעת שהוא בורא כל ומהוה כל נמצא, ובסוכות מפני אלהי ישראל, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל שהם ענני הכבוד, שזה מורה שהוא אלהי ישראל וה' הולך לפניהם בעמוד עננו:

כי אוריש — באר סגולת המצוה הזאת, כי לפי הטבע ראוי שתמיד יגורו אתכם מלחמות: א) כי אוריש גוים מפניך וישתדלו הנכבשים תמיד להתגבר עליכם, ב) והרחבתי את גבולך שיהיה ארץ טובה ורחבה ורבים יכספו אותה וע"י עלותך לראות ג"פ בשנה לא יחמוד איש את ארצך, כי זה סגולה לזה, והנס הוא הפך הטבע, שלפי הטבע ראוי שבעת שכל הזרמים ילכו מביתם יקומו השכנים לרשת ארצך באין איש יעמוד נגדם, אבל דרך ההשגחיי והפלאיי הוא בהפך:

לא, עתה מזהיר ג' אזהרות בג' חגים האלה — א) על פסח שדרך עעו"ז לערב בקרבניהם חמץ כמ"ש במו"נ מספרי הצאבא וכמ"ש (עמום ד) וקטר מחמץ תודה, צוה לא תשחט על חמץ דם זבחי שלא ישחט הפסח בעוד החמץ קיים, ועוד היה מנהג עעו"ז שילין הזבח עד בקר, כמ"ש (שם) והביאו לבקר זבחיכם וכמ"ש בירושלמי דע"ז, וצוה שלא ילין לבקר זבח חג הפסח:

ראשית, על חג השבועות שמביאים בו בכורים ועוע"ז היו מביאים בכורי אדמתם לע"ז צוה שתביא בית ה' אלהיך, ועל חג הסוכות שאז נגמרו הגדיים והטלאים כמ"ש בפ"ק דר"ה, והיה מנהג עוע"ז לאכול ולבשל אז בב"ח, בהאמינם שעי"כ יצלחו המקנה ותהיה בו ברכה, צוה לא תבשל גדי בחלב אמו:

ויאמר ה' אל משה כתב לך, צוה שיכתוב הדברים האלה בספר מיוחד, שע"פ דברים האלה כרת ברית שילך עמהם, וכבר בארתי בפי' יהושע שספר זה קרא בשם ספר הישר, שע"ז אמר שמש בגבעון דום הלא כתובה על ספר הישר, והוא מ"ש בספר זה נגד כל עמך אעשה נפלאות, ואמר אנכי כורת ברית, וכבר כתבתי שאם לא נשתברו הלוחות היה הקב"ה כותב להם כל התורה כמ"ש ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי, וע"י החטא היו הלוחות השניות מעשה ידי משה רק הכתב היה מכתב אלהים, והתורה נכתבה ע"י משה, ולכן אמר כתב לך:

ויהי, זה היה מ' יום השלישים כי בארבעים יום האמצעיים לא היתה סליחה גמורה, ואז הוצרך עוד הפעם מ' יום כיצירת הולד ונזדכך גם חומרו ופניו עד שזכה לקרני ההוד, ומ"ש להם לא אכל אבל היה נזון מן האור העליון, כמו שהנפש ברדתה ונמזגה בגויה מתקיימת ע"י מאכל הגשמי, כן עתה בהעלות הגוף מן החומריית אל הרוחניית שעז"א ויהי שם עם ה', שהגוף עלה במעלה הסולם ונתעלה להיות מעולם העליון שעז"א (תהילים קמ״ח:י״ג) הודו על ארץ ושמים, נזון הגוף ממזון הנפש, ובמדרש ש"ר (פ' מח) מנין היה משה אוכל מזיו השכינה שנא' (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כלם, ד"א מן התורה שנאמר (יחזקאל ג׳:ג׳) את אשר תמצא אכול ותהי בפי כדבש למתוק, ד"א מלחמה של תורה לכו לחמו בלחמי, שזיו השכינה ואורה הנעלם יתלבש בתורה ותעלומותיה וזה אכל יחזקאל שנגלו לו תעלומות חכמה, ומן הנעלם תתלבש התורה בלבוש גשמי לפי המקבלים שהם בני אדם ותהיה לחם הנפש המתלבשת בתורה, ומכ"ז נזון משה עד שנגשם האור להיות מזון לגוף משה, ורק לחם לא אכל, ומ"ש ויכתב היינו ה' כתב כמ"ש וכתבתי על הלוחות, ובפרשת עקב ויכתב על הלוחות, ובלוחות הראשונות היו כתובים משני עבריהם שנכתבו כל דקדוקי התורה הנגלה והנסתר, ופה היו רק עשרת הדברים, שמ"ש ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו היינו מצד אחד היו עשרת הדברים כמו בראשונות, אבל מצד השני שהיו כל המצות לא נכתב, כי משה היה השליח לכתיבת התורה:

ויהי ברדת, שעור הכתוב ויהי ברדת משה מהר סיני וירא אהרן, ומ"ש ושני לוחות הוא מאמר מוסגר, ונתן טעם מדוע לא ידע משה כי קרן עור פניו, מפני ששני לוחות העדות היו ביד משה וחשב שהאור הנוצץ ומזהיר הוא מן הלוחות, ולא ידע שהוא מן פניו, ויש דעה לחז"ל שקבל קרני הוד מן הלוחות, וע"כ כל עוד שהיו בידו חשב שהאור הוא אור הלוחות, ובאר ג"כ שהקירון כבר היה בדברו אתו, שמזיו השכינה ואורה נאצל להאיר פניו, כמ"ש (תהלים ד) נסה עלינו אור פניך ה', רק שגם אז לא הרגיש כי האור הזה היה לפני אור ה' כאור הנר לפני אור החמה, ובזה קיים לו מ"ש וראה כל העם אשר אתה בקרבו [שכוון על דור המדבר] את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך דוקא [כי עי"כ יראו מגשת אליו, כי אור זה היה מטיל אימה ופחד על לבושי חומר, כאשר יפחדו הנביאים בעת הנבואה בראותם המלאך המנבא אותם, כמו שהיה בדניאל, עד שהוצרך המלאך לחזקו לבל יירא, וכן לא יכלו לגשת אליו עד שקראס], והוצרך זה עתה ולא קודם, שאז היתה כל התורה כתובה מן השי"ת בעצמו, לא כן עתה שנכתבה ע"י משה, הופיע עליו אור יתר גדול ונתעלה כמה"ש עד שגם המלאכים נתיראו ממנו כמ"ש במדרש על מלכי צבאות ידודון ידודון, וגם שזה היה אות ומופת לבני ישראל שתורתו תורת אלהים, ושלא תשונה התורה כל עוד שלא יעמוד איש כמוהו ויופיע באור אלהי וקרני הוד, עד יראו כל בשר כי אלהים שוכן עליו, חוץ ממה שכבר שמעו בסיני מפי ה' שמנה אותו לשליח לתת להם תורה כמש"ש במקומו:

ויצום על מלאכת המשכן כמו שיבא אח"ז:

ויתן על פניו מסוה, פי' הרי"א כדי שלא ישמש באותו הזהר בדבר חולין והיה דעתו שאחר שה' עשה זהר פניו כעליונים צריך הוא לעשות כמעשיהם שכל פעולותיהם לקבל השפע מלמעלה ולהשפיע למטה, וכן השתמש בזהר ההוא בעת בא לפני ה' לדבר אתו ולקבל השפע, ותכף יצא ודבר אל בני ישראל והשפיע למטה באותו זהר אבל בעת עשקו בדברי חול שם על פניו מסוה, וספר ג"כ שלא היה כיתר נביאים שאחר החזון לא יכלו לדבר אל העם כי נבדלו חושיהם עד ששב כחם אליהם, כי הוא יצא ודבר תיכף, גם ספר שלא תאמר שע"י קרני ההוד נשתנו פניו עד שלא היה ניכר, כי הוא זה משה האיש כי ראו בני ישראל את פני משה, ושמה שקרן היה עור פני משה הוא ולא אחר, וע"כ כפל שם משה ג"פ: