Exodus 30

מקטר קטרת — להעלות עליו קיטור עשן סמים:

את גגו — זה היה לו גג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאים חללו אדמה בכל חניתן:

זר זהב — סימן הוא לכתר כהנה:

צלעותיו — כאן הוא לשון זויות, כתרגומו, לפי שנאמר על שני צדיו, על שתי זויותיו שבשני צדיו:

והיה — מעשה הטבעות האלה:

לבתים לבדים — לכל בית תהיה הטבעת לבד:

לפני הפרכת — שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום, תלמוד לומר לפני הכפרת, מכון כנגד הארון מבחוץ:

בהיטיבו — לשון נקוי הבזכין של מנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בקר ובקר:

הנרות — לוצי"ש בלעז [מנורות] וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם העלאה, שהוא לשון הדלקה:

ובהעלות — כשידליקם להעלות להבתן:

יקטירנה — בכל יום פרס מקטיר שחרית ופרס מקטיר בין הערבים:

לא תעלו עליו — על מזבח זה:

קטרת זרה — שום קטורת של נדבה כלן זרות לו חוץ מזו:

ועולה ומנחה — ולא עולה ומנחה, עולה של בהמה ועוף, ומנחה היא של מין לחם:

וכפר אהרן — מתן דמים:

אחת בשנה — ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות (ויקרא טז יח) ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכפר עליו:

חטאת הכפורים — הם פר ושעיר של יום הכפורים המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו:

קדש קדשים — המזבח מקדש לדברים הללו בלבד ולא לעבודה אחרת:

כי תשא — לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם:

ולא יהיה בהם נגף — שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד:

זה יתנו — הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו:

העבר על הפקודים — דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה, וכן לשון (ויקרא כז לב) כל אשר יעבור תחת השבט, וכן (ירמיה לג יג) תעבורנה הצאן על ידי מונה:

מחצית השקל בשקל הקדש — במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקדש, כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין ושדה אחזה:

עשרים גרה השקל — עכשיו פרש לך כמה הוא:

גרה — לשון מעה, וכן בשמואל (שמואל א' ב לו) יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם:

עשרים גרה השקל — השקל השלם, שהשקל ארבעה זוזים, והזוז מתחלתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה, שאמרתי לך, יתנו תרומה לה':

מבן עשרים שנה ומעלה — למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל אנשים:

לכפר על נפשתיכם — שלא תנגפו על ידי המנין דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלש פעמים אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר (שמות לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר, ומהם נעשו האדנים, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף וגו'. והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חמש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והשוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר (שמות לה כד) כל מרים תרומת כסף ונחשת, ולא היתה יד כלם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו:

ונתת אתו על עבודת אהל מועד — למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר (שמות לב לה) ויגוף ה' את העם משל לצאן החביבה על בעליה, שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר, שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו (במדבר א א) באחד לחדש השני, והמשכן הוקם באחד לחדש הראשון, שנאמר (שמות מ ב) ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים וגו', ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו', הא למדת שתים היו אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שניה באיר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שווים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א מו) ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי של יציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב:), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם, ונצטוו על המשכן, והשני באחד באיר:

על עבודת אהל מועד — הן האדנים שנעשו בו:

כיור — כמין דוד גדולה ולה דדים המריקים בפיהם מים:

וכנו — כתרגומו ובסיסיה, מושב מתקן לכיור:

לרחצה — מוסב על הכיור:

ובין המזבח — מזבח העולה שכתוב בו, שהוא לפני פתח משכן אהל מועד, והיה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן, ואינו מפסיק כלל בנתים, משום שנאמר (שמות מ כט) ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד, כלומר מזבח לפני אהל מועד ואין כיור לפני אהל מועד, הא כיצד, משוך קמעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (נט א):

את ידיהם ואת רגליהם — בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, וכך שנינו בזבחים (יט ב) כיצד קדוש ידים ורגלים, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש:

בבאם אל אהל מועד — להקטיר קטרת שחרית ובין הערבים, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה:

ולא ימותו — הא אם לא ירחצו ימותו, שבתורה נאמרו כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן:

אל המזבח — החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר:

ולא ימותו — לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רחוץ ידים ורגלים, שממיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל:

בשמים ראש — חשובים:

וקנמן בשם — לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב:

מחציתו חמשים ומאתים — מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים, נמצא כלו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור, אם כן, למה נאמר בו חצאין, גזרת הכתוב היא להביאו לחצאין, להרבות בו שתי הכרעות, שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכרתות (דף ה א):

וקנה בשם — קנה של בשם לפי שיש קנים שאינן של בשם, הצרך לומר בשם:

חמשים ומאתים — סך משקל כלו:

וקדה — שם שרש עשב, ובלשון חכמים קציעה:

הין — שנים עשר לוגין, ונחלקו בו חכמי ישראל רבי מאיר אומר בו שלקו את העקרין אמר לו רבי יהודה והלא לסוך את העקרין אינו ספק, אלא שראום במים, שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם השמן עד שקלט הריח וקפחו לשמן מעל העקרין:

רקח מרקחת — רקח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא למעלה, והרי הוא כמו רקח, רגע, ואינו כמו (ישעיה נא טו) רגע הים, וכמו (ישעיה ו מב ה) רקע הארץ, שהטעם למטה, וכל דבר המעורב בחברו, עד שזה קופח מזה או ריח או טעם קרוי מרקחת:

רקח מרקחת — רקח העשוי על ידי אמנות ותערובות:

מעשה רוקח — שם האמן בדבר:

ומשחת בו — כל המשיחות כמין כי יונית, חוץ משל מלכים שהן כמין נזר:

וקדשת אתם — משיחה זו מקדשתם להיות קדש קדשים, ומה היא קדשתם, כל הנגע וגו', כל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו קדוש קדשת הגוף לפסל ביוצא ובלינה ובטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחלין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין ושנויה היא משנה שלמה אצל מזבח, מתוך שנאמר (שמות כט לז) כל הנגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, תלמוד לומר כבשים, מה כבשים ראוים אף כל ראוי. כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדלה, כי כן יסד המלך, שזה חנוך גדלתן, ושאר משיחות כגון (שמות כט ב) רקיקין משוחין, (עמוס ו ו) וראשית שמנים ימשחו, לשון ארמית בהן כלשון עברית:

לדרתיכם — מכאן למדו רבותינו לומר שכלו קים לעתיד לבא:

זה — בגימטריה תריסר לוגין הוו:

לא ייסך — בשני יודי"ן, לשון לא יפעל, כמו (דברים ה טו) למען ייטב לך:

על בשר אדם לא ייסך — מן השמן הזה עצמו:

ובמתכנתו לא תעשו כמהו — בסכום סמניו לא תעשו אחר כמוהו במשקל סמנין הללו לפי מדת הין שמן, אבל אם פחת או רבה סממנין לפי מדת הין שמן מתר, ואף העשוי במתכנתו של זה, אין הסך ממנו חיב אלא הרוקחו:

ובמתכנתו — לשון חשבון, כמו (שמות ה ח) מתכנת הלבנים, וכן במתכנתה של קטורת:

ואשר יתן ממנו — מאותו של משה:

על זר — שאינו צורך כהנה ומלכות:

נטף — הוא צרי, ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף ובלעז גומ"א, והצרי קורין לו תירייק"א:

ושחלת — שרש בשם חלק ומצהיר כצפורן, ובלשון המשנה קרוי צפורן, וזהו שתרגם אנקלוס וטופרא:

וחלבנה — בשם שריחו רע וקורין לו גלבנא, ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגדת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו:

סמים — אחרים:

ולבנה זכה — מכאן למדו רבותינו אחד עשר סמנין נאמרו לו למשה בסיני מעוט סמים שנים, נטף ושחלת וחלבנה שלשה, הרי חמשה, סמים, לרבות עוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה הרי אחד עשר ואלו הן הצרי והצפורן, החלבנה והלבונה, מור וקציעה, שבולת נרד וכרכם, הרי שמונה, שהשבולת ונרד אחד, שהנרד דומה לשבולת, הקושט והקלופה והקנמון הרי אחד עשר בורית כרשינה אינו נקטר אלא בו שפין את הצפורן ללבנה שתהא נאה:

בד בבד יהיה — אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שווין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה, וכן שנינו (כריתות ו א) הצרי והצפורן, החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה ולשון בד נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד, יהיה זה כמו זה:

ממלח — כתרגומו מעורב, שיערב שחיקתן יפה יפה זה עם זה ואומר אני שדומה לו (יונה א ה) ויראו המלחים, (יחזקאל כז כז) מלחיך וחבליך, על שם שמהפכין את המים במשוטות, כשמנהיגים את הספינה, כאדם המהפך בכף ביצים טרפות לערבן עם המים, וכל דבר שהאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך:

ממלח טהור קדש — ממלח יהיה וטהור יהיה וקדש יהיה:

ונתתה ממנה וגו' — היא קטרת שבכל יום ויום שעל מזבח הפנימי, שהוא באהל מועד:

אשר אועד לך שמה — כל מועדי דבור שאקבע לך, אני קובעם לאותו מקום:

במתכנתה — במנין סממניה:

קדש תהיה לך לה' — שלא תעשנה אלא לשמי:

להריח בה — אבל עושה אתה במתכנתה משלך כדי למסרה לצבור:

רמזי מזבח הקטורת והכיור

כבר בארנו ברמזי המשכן שמה שלא הזכיר בין כלי ההיכל את מזבח הקטורת ובין כלי החצר את הכיור, והניח מלהזכירם עד סוף כל הענינים, שהוא מפני ששני כלים האלה לא היו כלים כנגדם באדם ובעולם, כי בחלק החזה לא נמצא רק הלב והריאה שנגדם היה בהיכל השולחן ובמנורה לא יותר, ומזבח הקטורת אין כלי מקביל לו, שלכן אינו מעכב, והלכה דמזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו, [רמב"ם ה' תו"מ פ"ג] משא"כ במזבח העולה שאפי' פגם פוסל בו, וכן יתר הכלים המקודשים, וכן בחלק הבטן לא נמצא כלי מתיחס עם הכיור, וע"כ גם הוא אינו מעכב בדיעבד שאם קדש מאחד מכלי השרת כשר [רמב"ם פ"ה מ"ה ביאת המקדש ה' י'] ושני כלים האלה באו לציין הענין שנעשה בבית הנבחר ע"י קדושת ישראל ועבודתם, שזה אין לו מקום רק אחר שנגמר המשכן וכל כליו והוכנו הכהנים בבגדי הקדש וחנכו את המשכן בעבודה, לכן באו לבסוף, ומזבח הקטורת מציין את הריח והרוחניות שעולה מלמטה למעלה וקושר כל העולמות ע"י מעשה העבודה, שכמו צלעותיו שע"י האכילה תשכן הנשמה הרוחניות בגויה, שהדם המזוקק העולה מן הכבד אל הלב יעשה שם משכן לנפש החיונית והרוח והרוחני העולה מן הלב למעלה ע"י שעולת הלב והריאה לטהר את הרוח ולהעלותו אל המוח יעשה שם מכון לנפש המשכלת, ועל ידה ישכנו שמה המדרגות העליונות שנקראו בשם חיה ויחידה, כן בעלות עשן הקרבנות ממזבח העולה יפרד ממנו הרוחניות העולה היא למעלה ותשכון בהיכל הקדש, וע"י עבודת הלב וטהרתו יוקטר שם קטורת סמים מור ולבונה שהם החלקים המריחים המתפרדים מן הצומח המיוחס ללבונה, ר"ל הרוחניות מנפש הצומחת והחלקים המריחים מן הדם שהיא הנפש החיונית שזה נקרא מור שהוא דם המריח מחיה שבהודו דהיינו הרוחניות שלנפש החיונית, כמ"ש (שיר השירים ד׳:ו׳) אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה [וכמו שבארתי בפי' שירי הנפש שכ"מ שנזכר מור ולבונה בשיר המקודש מרמז על זה] והיא עולה משם אל קדשי קדשים להיות מעון לכסא אלהים ושכינת עוזו כאשר יעלה הרוחניות מן הלב אל המות להשכין שם הנשמה האלהית, לכן עמד מזבח הקטורת בין השולחן והמנורה לצד מזרח, להיות קרוב בצד אחד אל מזבח העולה להפריד את הריח והרוחניות מעשן ענן הקרבנות, ובצד אחד עמד לפני ה' מכוון נגד ארון הברית להעלות ענן הקטורת לשני ה' למעלה למעלה בין כנפי הכרובים ששם האלהות המתיחס לנפשות הנקראות בשם חיה ויחידה, וע"כ מזבח זה היה אמתים קומתו, כי ממנו ולמעלה לא יש רק שתי קומות שהם הלב והמוח, לא כמזבח העולה שממנו ולמעלה ג' קומות הכבד והלב והמוח שלכן שלש אמות קומתו, והקטרת היה נקטר בעת הדלקת והשבת הנרות, כי באשר אין לזה כלי מיוחד רק הפעולה שנעשה ע"י כנפי הריאה על כנפי רוח ורוחניות שמתיחס להדלקת הנרות כנ"ל, ובאשר סגולת הקשרת לעצור המגפה, הסמוך לו ענין השקלים שבאו ג"כ לעצור המגפה כמו שית', ואח"ז צוה על הכיור שהוא המרמז על הורדת שפע הקדושה והטהרה והברכה ממקור מים חיים מלמעלה למשה שאח"כ על ידו עלית קישור הקטרת בסוד מים נוקבין מלמטה למעלה יזלו מום מדליו מצינורות העליונות מלמעלה למטה מהים שעשה שלמה שעמד על י"ב בקר, והוא הים העליון שאליו ילכו כל הנחלים, שתחתיו שנים עשר מחנות קדושים שלשה לכל רוח כנודע, ונגדו יצק אלישע ע"י אליהו ג' פעמים ארבעה כדים מים ונתמלאה התעלה, ובן קטין עשה י"ב דדים לכיור שירחצו י"ב כהנים, נגד שנים עשר מלאכים המושכים מי השפע מן הים העליון, ועקרם הם ארבעה, שלשה לכל רוח, וע"כ מצות התורה שירחצו ממנו ארבעה כהנים בבת אחת, וכל זה לא התחיל עד אחר החינוך ובאו מפורשים בסוף המעשים בחכמה ובדעת:

אמה ארכו, באמת בת חמשה טפחים כמ"ש בעירובין (דף ד') ובמנחות (דף צ"ז), וה"ה שכן היו אמתים קומתו, וזה מבואר ממ"ש ר' יוסי בזבחים (דף נ"ט ע"ב) שהיה גבהו פי שנים כארכו, והגובה היה עם הקרנות כמו במזבח הנחושת:

את גגו, כי לא היה כמו מזבח העולה שלא היה לו גג, וזר זהב סימן לכתר כהונה (רש"י):

צלעותיו כאן הוא לשון זויות כתגרומו לפי שנאמר שני על שני צדיון על שתי זויותיו שמשני צדיו (רש"י), ר"ל שהיו לו ד' טבעות, שנים מצד זה בשתי זויותיו ושנים מצד זה בשתי זויותיו, וכן פי' הרי"א, וראיתי בספר מעשה חושב תמה ע"ז דהא במנחות (דף צ"ח ע"ב) א"ר יהודה תרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי וכ"ש שא"א שילכו יחדו באמה אחת, ולק"מ דז"ל הגמרא שם ומנ"ל דבדיו לפיתיא דארון הוו יתבי דלמא לארכו דארון הוו יתבי, א"ר יהודה תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו, ומנלן דארבעה הוי דרי להו דכתיב ונסעו הקהתים תרי נושאי המקדש נמי תרי. ודברי הגמרא פלואים: א) איך שואל מנלן דבארבעה הוי דרי להו, הא א"א שישאו אותו שני אנשים אחד מצד זה ואחד מצד זה שבהכרח ישאו אותם אחד אחד על שתי כתפיו מכל צד ורוחב האדם בין כתפיו אינו אמה ומחצה, ויפלו הבדים מעל כתפיו, וע"כ ששנים נשאוהו מכל צד, ועוד איך מוכיח ממ"ש ונסעו הקהתים נושאי המקדש שנושאי המקדש נמי תרי, הלא לשון רבים נושאי קאי על ונסעו שאם הפעל בל"ר בהכרח בא השם בל"ר, ועוד איך אומר תרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי, הא בין הבדים לא הלכו כל הנושאים, שאם נשאוהו על כתפותיהם, היו הנושאים הראשונים חוץ מן הבדים, ואם נשאוהו על ידיהם, היו הנושאים האחרונים חוץ מן הבדים ובין הבדים לא הלך רק אחד מכל צד, ונראה שמזה הוכחה למ"ש הרמב"ם (פ"ב מה כה"מ הי"ג) כשנושאים את הארון על הכתף נושאים פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים, ולפ"ז כשנשאוהו על כתפותיהם היו שניהם בין הבדים פנים כנגד פנים ותרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי, ומקשה מנלן דבארבעה הוי דרי להו, ר"ל מנלן זה שהיו צריכים לילך פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ עד שנשאו אותו בארבעה ר"ל בענין שיהיו ארבעה בין הבדים, הלא י"ל שנשאו אותו כדרכן כולם פניהם לחוץ ולא היו בין הבדים רק שנים, ומוכח זה ממ"ש ונסעו הקהתים נושאי המקדש, למה קורא אותם בשם נושאי המקדש, ולא אמר נושאי הארון, וע"כ ללמד שישאו אותו בקדושה שלא יפנו אחוריהם אליו רק יהיו אחוריהם לחוץ, ומזה מוכח עוד תרי, ר"ל שהיו ארבעה בין הבדים, אבל במזבח שנשאוהו כדרכן היה רק אחד בין הבדים, ולעובי האדם די באמה אחת:

ונתתה אותו, מקום מזבח הזהב בארתי בפרשת תרומה (כ"ו ל"ה) באורך, עיי"ש:

והקטיר, מדבר בעת החינוך, שהלכה היא שיחנך מזבח הזהב בקטרת של בין הערבים בעת הדלקת הנרות, ואמר (לקמן מ' כד כז) וישם את המנורה ויעל הנרות וישם את מזבח הזהב ויקטר עליו קטרת, והמשכן הוקם ביום, ובין הערבים חנכו את המנורה בנרות ואת המזבח בקטרת כמ"ש במנחות (דף נ), וכן אמר פה והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, ר"ל בין הערבים יחנכנו בקטרת, כי משה עמד במקום אהרן וע"ז בא אתנחתא, ומאז בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה וזה יהיה קטרת תמיד:

לא תעלו עליו קטרת זרה, היינו קטרת נדבה, וממ"ש לא תעלו בל"ר היינו אף צבור לא יקריבו נדבה כמ"ש במנחות שם, ונסך, להזהיר אף על הנסכים, וצ"ע שמוני המצות לא חשבו לאו זה בפ"ע אחר שבאו שני לאוין לא תעלו ולא תסכו:

וכפר אחת בשנה, ביוה"כ, מדם חטאת הכפורים דמו של פר ושעיר ומה שכפל אחת בשנה יכפר, בארתי בפי' הספרא (אחרי סי' פד), וע"ד הדרוש ר"ל שאהרן היה השורש והמקור לכלל הכהונה עד סוף כל הדורות, כי כל זרע אהרן זכו בכהונה בזכותו, ומעשה הכ"ג ביוה"כ נקרא ע"ש אהרן כמ"ש בזאת יבא אהרן אל הקדש וכן תמיד, כי כל הכהנים הגדולים אחריו יכנסו מכחו ומזכותו, ע"ז פי' מ"ש וכפר אהרן על קרנותיו, ר"ל שכל כהן המכפר נקרא ע"ש אהרן, ופי' הטעם כי מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם, שכפרת אהרן ימשך לדורות עולמים, יען כי קדש קדשים הוא, ר"ל אהרן הוא ק"ק כמ"ש (דברי הימים א כ״ג:י״ג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, וע"כ הוא המסבב הכפרה לדורות על ידי העבודה שעבד בהיכל ביוהכ"פ הראשון, שזה נשאר להיות צינור ומשפיע את הכפרות שיהיו לדורות:

כי תשא, רש"י ז"ל פי' כשתרצה לדעת סכום מנינם כמה הם אל תמנם לגלגלות אלא יתנו כאחד מחצית השקל ותדע מנינם ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עיין הרע והדבר בא עליהם כמו שהיה בימי דוד, ולפ"ז דעתו שלא נמנו אז ע"י גלגלות רק ע"י שקלים, והיה מצוה לדורות שלא ימנו רק ע"י שקלים, שכן עמ"ש בפרשת במדבר לגלגלותם פרש"י ע"י שקלים, והשקלים היה תחבולה להסיר הנגף, והרי"א הרבה להשיב עליו, דהא אמר כל העובר על הפקודים שזה הלשון על המנין לגלגלות כמו (ויקרא כ״ז:ל״ב) כל אשר יעבור תחת השבט, (ירמיהו ל״ג:י״ג) עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה, ובמנין של במדבר סיני וערבות מואב פירש שהיה המנין לגלגלותם, ועוד כמה קושיות, ודעתו שבמדבר סיני וערבות מואב שהיה המנין ע"י צווי ה' לא נתני שקלים אף שנמנו לגלגלות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובמנין זה לא נצטוה משה רק שנתן לו ה' רשות, כי משה רצה למנותם מעצמו באשר היו מוכנים לכנס לארץ ולהלחם באויביהם ורצה לדעת מפקד אנשי המלחמה בשהיה שר צבא ישראל, וא"ל ה' שיתנו שקלים להסיר הנגף, והיה זה עצה כדי שימצא לו כסף שלא התנדבו כסף נדבה כי היו צריכים להכסף להוצאותם, עיי"ש בארך. ומבלי אאריך להשיב על דבריו אומר, שלדעתי גם מנין שבמדבר ובערבות מואב הגם שהיה לגלגולת נתנו גם שקלים, וכן היה במנין הזה שנמנו לגלגלות ונתנו שקלים להסיר הנגף, ובאור הענין לפי דעתי שאז שהיה שולט בהם הנגף ממעשה העגל ומשה היה חושק למנאם לדעת כמה נפלו מהם והתירא שהמנין יזיק להנגף, והיה בדעתו למנעם ע"י בזק כמו שעשה שאול שמנאם בבזק ובטלאים כדי שלא ימנם לגלגלות, א"ל ה' כי תשא את ראש בני ישראל תמנה לגלגלות דוקא, לא ע"י בזק ולא ע"י מנין שקלים רק הם עצמם כמ"ש כל העבר על הפקדים, רק שיתנו השקלים להיות כופר נפש ועי"כ לא יהיה בהם נגף ע"י הפקידה, וגם הבטיחו שעי"כ גם הנגף שהוא עדיין בהם מן חטא העגל יפסק מעתה, שעז"א ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם שע"י הפקידה לגלגלות יוסר הנגף כי השקלים הם כופר נפשם, וכדרך הרפואות הבאים מאת ה' שהם הפך הטבע כמו שרפא מי מרה בעץ מר, ונשיכת השרפים בנחש הנחשת, וכמ"ש במדרש בו"ד מכה באיזמל ומרפא ברטיה אבל הקב"ה במה שהוא מכה בה מרפא, [ומה שאמר בלשון כי תשא שמורה על הרשות אם תרצה לישא (כמ"ש בהתוה"מ ויקרא סי' י"ב שמלת כי מורה על הרשות) ולא אמר בלשון צווי כי זה נאמר קודם חטא העגל, והיה רק הודעה על העתיד באם תצטרך לכך אם יחטאו] וכן המנין שבערבות מואב שהיה אחרי המגפה צוה ה' למנותם לגלגלות ומסתמא נתנו שקלים כמו שנצטוה משה ע"ז כאן שהוא לדורות, והיה המנין רפואה אל הנגף. אמנם מ"ש שיתנו מחצית השקל דוקא והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט יש בו כונה אחרת, כי כבר בארתי בפי' שמואל ב' (סי' כ"א) שמה שהמנין מזיק אל הנגף יש בו ג' טעמים: א) מצד עה"ר כמש"ש שעמו, ב) מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכשיספור אותם תסולק הברכה, וגם זה בארתי שם היטב בטעמו, ולשני טעמים האלה היה מועיל כופר נפש להסיר הרע הנצמח בסבת הנגף, ועוד כתבתי שם טעם, ג) כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כלם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז מפרידים כל איש בפ"ע ויחופשו מעשיהם ואז ישלט בהם נגף, ולתקן זה צוה שכל אחד ישן מחצית השקל, שזה מורה על אגודתם שכל יחיד והוא רק מחצית ולא דבר שלם וצריך שיצטרף אחר עמו עד יעשה כדבר שלם, למשל העשיר והעני, העשיר מוסיף להשפיע צדקה אל העני, זה נותן וזה מקבל, ובזה יתקיימו שניהם ויהיו כאיש אחד, ובלשון זה כל אחד הוא רק מחצית השקל ואינו איש שלם, וזה מורה על חבור הכלל והצטרפם, באופן שלא יתפרדו ע"י המנין רק יתאחדו: אמנם מצוה זו נשארה קבועה לדורות שמצוה על כ"א ליתן חצי שקל בטל שנה, כמ"ש (נחמיה י' לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו, כי אז נשתנה והמטבע ושלישית השקל היה כמחצית השקל הקודם כמ"ש בפירוש שם, ובדה"ב (כ"ד ו') מדוע לא דרשת על הלוים להביא וגו' את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, ועז"א ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל הוא מציה תמידית לדורות שיקה בכל שנה מידם כסף הכפורים שהם בתמורת השקלים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ר"ל לקנות מהם כל הדברים המובאים ברמב"ם (פ"ד מה' שקלים) השייכים לעבודת אהל מועד, [וע"כ לא אמר למלאכת אהל מועד כי מדבר גם בעתיד שכבר היתה המלאכה עשויה ולא היו צריכים רק לצרכי העבודה] והיה לבני ישראל לזכרון ר"ל שיהיה לזכרון תמיד בכל הדורות, אמנם בשנה השנית באחד לחדש השני, שכבר עבר זמן תרומת שקלים ולא הפרישו עדיין, וגם שאז רצה להפריש מהם את הלוים, ורצה ה' להראות שנסתלק מהם הנגף, כי נתרבה מנינם מאד על המנין הראשון שהיו ששים רבוא ואלף ושבע מאות וע"ה עם הלוים, ובמנין זה היו ששים רבוא וג' אלפים וה' מאות וחמשים חוץ מהלוים, צוה למנותם שנית לגלגלות ובשקלים, יהיו השקלים בתרומה חדשה, ולא הצריך להזכיר זה כי כבר ידעו ממצוה זו, שהיה מצוה לדורות, וע"כ נקראו השקלים בשם משאת משה כנ"ל, כי נתחייב לזה ממשאת משה ומספרו אותם, אבל שאול שלא מנה כלל את העם רק הבאים למלחמה, ולא היה צריך לא לחלק הנגף ולא להפריש שקלים שכבר הפרישו בשנה ההיא מנאם בבזק ובטלאים, ודוד שמנה את כולם לגלגולת ולא הפרישו שקלים היה לו חטא בזה וכמ"ש חז"ל, ובזה נתישבו כל השאלות שיש בזה:

כיור, כמין דוד ולה דדין המריקים מים, וביומא (דף כט) שהיו לה שני דדין, וכנו, מושב לתקון הכיור, שאם ישב על הארץ לא יולכו לקדש מן הדד שבתחתיתו. ואופן צורת הכן עיין זבחים (דף כ"ב תוד"ה ק"ו) ב' פירושים, ובמכות שעשה שלמה היה גובה הכן חצי אמה כמ"ש בפי' מלכים, לרחצה, מוסב על הכיור לא גם על הכן שא"כ למה כפל נחשת ב"פ, ואמר כיור וכנו נחשת לרחצה ויוסב על שניהם, כן איתא בספרא (ויקרא סי' קי"ט) ומובא בזבחים (דף כ"ב), ובין המזבח, מזבח העולה והיה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד האויר שבין המזבח והמשכן ואינו מפסיק ביניהם כמ"ש בזבחים (דף כ"ב) (רש"י), ועי' מ"ש בפי' הספרא (ויקרא סי' י"ד), ונתת שמה מים, שיתן שם מים בכלל יום כי מי כיור נפסלים בלינה כמ"ש בזבחים (דף כ"א):

ורחצו, למדו מזה זבחים (דף י"ט) שצריך שעור לריחוץ ד' כהנים [ובארתי בפי' הספרא (ויקרא סי' ר"ן) מדלא כתיב ורחץ משמע שיוכלו לרחוץ כאחד אהרן ושני בניו ופינחס עמהם, כי נו"א מתו תכף, כ"ה גירסת הרמב"ם בפ"ה מה' בהמ"ק הי"ג], וזה לדעת ר"י ור"ש בזבחים (דף ק"א ע"ב) דפינחס נתכהן תיכף, אבל כיון דמאמר זה אמרו ר' יוסי בר' חנינא, ור' חנינא אביו ס"ל בזבחים שלא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי אא"ל שר' יוסי חולק עם אביו, ומוכרח כגירסא דידן שלמד מן הכתוב בפ' פקודי (מ' ל"א) ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו, את ידיהם ואת רגליהם, מניח ידו הימנית על רגלו הימנית וכו' זבחים (דף י"ט ע"ב), ופרש"י דבעינן ידיו ורגליו כאחד כדכתיב קרא, ושו"ת שער אפרים (סי' מ"ח) נתקשה בזה ממ"ש במגילה (דף ב') אימא פרזים בי"ד מוקפים בי"ד ובט"ו כדכתיב להיות עושים את יום י"ד ואת יום ט"ו, ומשני אי הוה כתיב יום י"ד וט"ו כדקאמרת השתא דכתיב את יום ואת יום אתי את ופסיק, וגם הכא כתיב ואת רגליהם. ולק"מ שכבר בארתי (אחרי סי' י"ז) באורך שכ"מ שלא כפל שם היחוס מורה שהוא טפל לחברו, ועז"א אם איתא שיום י"ד עקר לא לכתוב ואת יום ונדע שהוא טפל ליום י"ד שבו קורים הכל, אבל פה אם יכתוב ורגליהם נאמר שרחיצת רגלים הוא טפל, וז"א שהוא עקר ומעכב: (כ) בבואם אהל מועד, להקטיר קטרת או להזות מדם פר כהן משיח ושעירי עכו"ם, רש"י, וכ"כ התוס' בפרק הנשרפין שאינו חייב בלא עבודה, ומפי' הר"ש בכלים משמע שיש מחלוקת בזה:

ורחצו, חזר שנית ללמד שאף אם רחץ בכלי שרת אחר יוצא, שמ"ש תחלה ורחצו ממנו ממעט כלי חול, כ"ה בזבחים (דף כ"ב), ולא ימותו, אמר שנית לחייב מיתה גם על המזבח:

בשמים ראש, בשמים מובחרים, מר דרור, לדעת הרמב"ם הוא מוס"ק דם הצרור בחיה שבהודו, והראב"ד השיגו דאיך יתכן שיקטיר דם טמאה, וכתב הכ"מ שנשתנה לעפר, ועיין בא"ח (סי' ר"ג) ובג"א שם ובשו"ת מב"י מהד"ת (סי' ב'), ודעת הראב"ד והרמב"ן שהוא מין עשב או עץ מריח, ודרור היינו נקי מתערובות, וקנמן בשם, לדעת הרמב"ן הוא תבן מבושם הבא מעיר מיק"א, ונקרא (קאמעל הייא) על שהוא שם מרעה לגמלים, וכמ"ש במדרש קנמון היה גדל בא"י והיה מרעה לגמלים, ונראה שהשבולת של התבן הזה הוא נקרא שבולת נרד, כי יש לו ריח אחר, וכשאמר קנמון סתם כולל כל התבן, וכאמר קנמון ושבולת נרד נקרא התבן בשם קנמון ושבולת שעליו בשם שבולת נרד, ועיין (בפסוק לד), ולהשמן לקח הקש עם השבולת לכן אמר קנמן בשם היינו כל המבושם שבו, מחציתו, פי' חז"ל (כריתות ה') שיקח חמש מאות ויחלקם לשני משקלים [כדי שיהיה להם שתי הכרעות] שכל משקל הוא חמשים ומאתים, ובירושלמי (פ"ו דשקלים ופ"ח דסוטה) פי' שלא לקח רק חמשים ומאתים, ולפ"ז פירוש מחציתו מחצית של מר דרור, ודעת מניח הטעמים מורה כדברי הירושלמי, אולם כבר בארתי בהתוה"מ (צו סי' ל"ח) שיש הבדל בין מחצית ובין חצי, שמחצית מציין רק אם חוצהו ע"י בני אדם עתה לשני חלקים, ואם כדברי הירושלמי היל"ל חציו, וגם שכלל מ"ש מחציתו הוא למותר, וקנה בשם, פי' הרמב"ן שהוא קלופה שבסימני הקטרת, חמשים ומאתים סך משקל כולו: (כד) וקדה כתרגומו קציעתא, והוא קציעה שבסימני הקטרת: ושמן זית הין, בירושלמי (פ"ו דשקלים ופ"ח דסוטה) שמן י"ב לוג, שבו היה שולק את העקרים דברי ר"מ, ר' יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן ע"ג וכיון שקלט את הריח היה מעבירו, מבואר שנתן שמן בעוד שהעקרים במים, וכן הביא רש"י כאן וקפחו לשמן מעל העקרים, וכן פי' הרמב"ן שאין השריה שיהיו במים לבדם רק נתנו הבשמים כתושים בכלי מלא מים והציפו עליהם שמן זית ונתנו ע"ג אש נחה ויבשלו עד יבושת המים וקלטו השמן מעליו, והרמב"ם (פ"א מה' כה"מ) כתב שוחק כ"א לבדו ומערב הכל ושרה אותן במים זכים עד שיצא כל כחן במים, ונתן על המים שמן זית הין ובשל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן, מבואר שס"ל שבעת שנתן השמן על המים שקלטו הריח לא היו שם הבשמים, מדלא כתב שאחר כך קפח השמן מעל הבשמים, וזה תמוה שהלא שם ר' יהודה בר' אלעאי אומר שמן המשחה כמה נסים נעשו בו וכו' עאכ"ו שהאור בולע והעצים בולעים, וזה מובא בספרא צו, ובש"ס בבלי הוריות (יא) וכריתות (ה) שמן המשחה שעשה משה משלקין העקרים ד"ר יהודה, א"ל ר' יוסי והלא לסוך העקרים אינו ספק כיצד הוא עושה הביאו העקרים ושלקום במים והציף עליהם שמן המשחה וקלט את הריח וקפחו, א"ל ר' יהודה והלא וכמה נסים נעשו בו וכו', ונראה שס"ל להרמב"ם שג' מחלוקת בדבר, ר"מ דירושלמי ס"ל ששלקו העקרים בשמן בלא מים, ור' יהודה ס"ל ששלקן במים והשמן למעלה, ומ"ש בבבלי לר' יהודה משלקין העקרים, היינו במים והשמן ע"ג, ור' יוסי ס"ל שגם בזה יבלעו העקרים אחר שיתבשלו המים, ולכן ס"ל שאחר שקלטו המים את הריח העביר את העקרים ואח"כ נתן השמן על המים, ופסק הלכה כר' יוסי נגד ר' יהודה:

רוקח מרקחת מעשה רוקח, רוקח הוא שם דבר, ובקטרת אמר רוקח מעשה רוקח, כי הקטרת לא נתבשלו רק מה ששחקם וערבם יחד זה הוא הרקוח שלהם, שעז"א מעשה רוקח, אמנם בשמן היה חוץ מרקיחה ששחקן וערבם שעליו אמר מעשה רוקח כמו בקטרת עוד רקיחה אחרת ע"י הבשול שהיא הרקיחה העקרית הוסיף מרקחת, ושמהם יהיה מעשה רוקח, ר"ל מעשה אומן הבקי במלאכה זו:

כל הנגע בהם, היינו הבא בתוכם, כמ"ש בפי' התוה"מ (צו סי' ל"ח וסי' ב') והיינו שכל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו קדוש בקדושת הגוף להפסל ביוצא וכו' כמ"ש רש"י:

לדרותיכם, כולו קיים לעתיד לבא, זה בגימטריא י"ב לוגין (רש"י), שהיה ל"ל משחת קדש זה יהיה לי לדורותיכם דהיינו שיתקיים לדורות, רק שמודיע שהי"ב לוגין לא יחסרו לעילם ומספר י"ב כמנין זה יהיה קיים לדורות:

על בשר אדם לא ייסך, לדעת הרמב"ם דוקא בסך כזית כמו אשר יתן דסיפיה לר' יהודה כריתות (דף ו' ע"ב), והראב"ד חולק עליו עיי"ש, ושם תנא קמיה דר"א כל שישנו בסך ישנו, בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך, ר"ל דממ"ש ייסך ביו"ד שהוא כמו יסך ושרשו יסך ויהיה סוך עם יסך ענין אחד, וחסר הפועל, שלא יסך א"ע, וממ"ש ביו"ד מלא משמע שהוא כמו יוסך, משורש סוך שבנין שלא נזכר שם פועלו ובא היו"ד תחת הוא"ו, ולמדנו ב' המשמעות שלא יוסך ע"י אחרים, ולא יסוך א"ע, וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך: ובמתכנתו, לשון חשבון, לא יעשה במשקל סממנים הללו למדת הין, אבל אם פיחת או ריבה שממנים אינו חייב, וכפל לא תעשו כמוהו להוציא אם עשה חציו אף במשקל הזה שבקטרת חייב, דשם לא כתיב כמוהו, וכאן פטור דכתיב כמוהו:

ואשר יתן ממנו מאותו של משה, לא כראב"ע שמפ' שיתן מן השמן שיעשה, שמשמע שמלת ממני חוזר על של משה כמו מלת כמוהו, ועוד שממ"ש על זר שממעט מלך וכ"ג שאינו זר אצלו מעיקרא שע"ש בכריתות שם, אינו שייך בשל משה שממנו מושחין מלכים וכהנים, ודייק אבר יתן ממנו על זר רק זה אצלו לא מלך וכ"ג, אבל בסיכה אמר סתם על בשר אדם לא ייסך שכ"ג שסך על בני מעיו חייב:

קח לך סמים, חז"ל קבלו שהם י"א סמנים, והם — צרי, צפורן, חלבנה, לבונה, מור, קציעה, שבולת נרד, כרכום, קשט, קלופה, קנמון, והכתוב לא הזכיר רק ארבעה ראשונים, צרי שהוא נטף, וצפורן שהוא שחלת וחלבנה ולבונה, ולמדו המותר בדרך דרש סמים הם שנים, ונטף ושחלת וחלבנה הם חמשה, המים בתרא מרבה עוד חמשה ולבונה הוא י"א, ונוכל למצוא קבלתם כתוב ומבואר בתורת שכתב, שכבר כתבנו (בפסוק כג כד) שהבשמים שחשב בשמן המשחה הם עצמם באים גם בקטרת, והם מר דרור שוא מור, וקנמן בשם הוא תבן מבושם, וכולל הקש שנקרא קנמון בקטרת, וראש השבולת שנקרא בקטרת שבולת נרד [ובשמן בא הקש עם השבולת המבושם יותר ביחד ונכלל בשם קנמן בשם, ובקטרת אין משקלם שוה שהקנמון משקלו תשעה והשבולת משקלו ששה עשר ולכן נחלק לשני סמניס], וקנה בושם היא קלופה, וקדה היא קציעה כנ"ל, הרי חמש סממנים, ועז"א קח לך סמים, ר"ל סמים שהזכרתי למעלה בשמן שמשחה, שהם חמשה סמים, וארבעה שחשב בקטורת, הרי תשע, ועוד כמים שסתם סמים הם שנים הרי י"א סמני הקטרת מפורשים, והכתוב הזכיר בפירוש אצל הקטרת ארבעה הראשונים הכתובים בברייתא שמשקל כל אחד שבעים מנה והאחרים משקלם מעט, ורמז חמשה מהם במלת סמים הראשון, ר"ל סמים שנזכר למעלה ושמם במלת סמים האחרון, והרמב"ם העיד (בפ"א מה' כה"מ ה"ג) שהסמים הנזכר בשמן המשחה הם מיני הבשמים שנותנים אותם הרופאים בצרי שהוא הנטף, ולפ"ז י"ל שאמר סמים נטף ר"ל סמים הנזכר בשמן המשחה שהם הנתנים לפטם את הנטף והם סמים של נטף. ולפ"ז י"ל שגם מ"ש וחלבנה סמים, שסמים שאחרונים שהם כרכום וקושט נתנים להעביר ריח החלבנה, איך שיהיה דברי הקבלה מיוסדים בתורת הכתב:

בד בבד יהיה, פרש"י שיהיה משקלם שוה כל אחד שבעים מנה, ובד בבד ר"ל אחד באחד יהיה זה כמות זה, ואתפלא שבגמרא כריתות (דף ה') בעי ר"פ מארי אם בהכרע שוקל או עין בעין שוקל, א"ל רחמנא אמר בד בבד ואת אמרת בהכרע שוקל, ומסיק רב יהודה שבהכרע שוקל מדמייתי קנמון בשם ר"ן ור"ן, וע"כ כדי שיהיו שני הכרעות, ומ"ש בד בבד פירש רבינא שלא יניח משקל במשקל וישקול, וא"כ למ"ש רש"י בעצמו (בפסוק כ"ג) שהיו חצאין להרבות בו ב' הכרעות הי"ל לפרש בד בבד שישקול כ"א לבד ולא ירח ומשקל במשקל וישקול, והרמב"ם לא הביאו לא שיהיו שני הכרעות ולא שלא יניח משקל שמשקל וישקול, ונראה שהרמב"ם לשטתו בכתב (בפ"ג מהלכות מעשר) דטעמא דמעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב הוא שמא יכוין ממנו משקלות, הרי דבלא"ה אין איסור, וס"ל שרבינא שאמר שלא יניח משקל שמשקל וישקול ס"ל כרב (שבת דף כב) דאין מדליקין מנר לנר, אבל לדידן דקיי"ל כשמואל אין איסור לשקול משקל במשקל [ועי' בלח"מ פ"ד מה' חנוכה הט"ו] וא"כ צל"פ בד בבד כאביי שישקול עין בעין ולא כרב יהודה שצריך הכרעה, דרב יהודה תלמידא דרב הוה וה"ל כרב, ולדידן דקיי"ל כשמואל פי' בד בבד עין בעין ומה ששקל לחצאין אינו משום הכרע רק גזרת הכתוב, אולם לרש"י שפירש למעלה שצריך הכרע, וא"א לפרש בפי' בד בבד לא באביי ולא כרב יהודה, פי' כמו שפירש המפרש שמורה על שווי המשקלות, וזה כת"א מתקל במתקל יהא, ר"ל שיהיו המשקלות דומות:

מעשה רוקח — כבר בארתי (בפסוק כ"ה) שרוקח הנאמר כאן הוא מה ששחק אותם היטב כמו שיעשו הרוקחים, והרמב"ם כתב גבי שמן המשחה (פ"א ה"ב) שוחק כ"א לבדו ומערב הכל, וכתב שכ"מ שלמדו מקערת דכתיב ממולח ותרגומו מערב, רק צריך טעם למה שוחק ואח"כ מערב והלא בקרא כתיב ממולח והדר ושחקת, ולמ"ש במ"ש קטרת רוקח ידעינן השחיקה שזה הוא הרקוח ואח"כ ממולח שהוא העיכוב, ומ"ש ושחקת, בא לבאר איכות השחיקה שהוא הרקוח שיהיה הדק, והנראה יותר מ"ש שכ"מ בסוף דבריו שהרמב"ם מפרש בד בבד שישחוק כ"א לבדו, וכן פי' מהרי"א, וכתב הטעם כי יש סמים שנשחקים בקל ויש שקשה לשחקם, לכן צריך לשחוק כ"א בפ"ע. ממלח, נראה שמורה על העירוב באופן שכ"א ישנה את חברו ויתן בו ריח חדש, כמו המלח שנכנס ומפטם את הנמלח ומשנה את טעמו, ומזה (ישעיהו נ״א:ו׳) ששמים כעשן נמלחו, שהוא מענין שנוי וכליה:

במתכנתה — במנין סממניה, וחייב אף שעשה חצי או שליש דכאן לא כתיב כמוה, ואמר לא שעשו לכם וממעט העושה למסרה לצבור, ובמ"ש להריח בה ממעט אם עשאה להתלמד, וכן אמרו בכריתות (דף ה' ע"א) גבי שמן המשחה דיליף מקטרת, ועי' בתוס' נזיר (דף ד"ה וכן) עמדו ע"ז דהא אין ראוי לצבור רק שמן המשחה שעשה משה, וראה שהרמב"ם תקן זה, שגבי קטרת כתב (פ"ב הלכה י') או למסרה לצבור, וגבי שמן כתב (פ"א ה"ד) או לתנו לאחרים פטור כי אינו ראוי לצבור: