Exodus 22

אם במחתרת means when he was breaking in into the house (i — e. in the very act of forcing an entry, but at no other moment).

אין לו דמים THERE SHALL NO GUILT OF BLOOD BE INCURRED FOR HIM — This is not regarded as a murder; it is as though he (the thief) has been dead from the beginning of his criminal act (אין לו דמים is taken to mean: he, the thief, had no blood — no vitality). Here the Torah teaches you the rule: “If one comes with the intention of killing you, be quick and kill him”. — And this burglar actually came with the intention of killing you, for he knew full well that no one can hold himself in check, looking on whilst people are stealing his property before his eyes and doing nothing. He (the thief) therefore obviously came with this purpose in view — that in case the owner of the property would resist him, he would kill him (Sanhedrin 72a).

אם זרחה השמש עליו IF THE SUN SHONE UPON HIM — This is only a metaphorical expression signifying: if the fact is clear to you that he is peaceably disposed towards you. The simile is: just as the sun brings peace (happiness) to the world so if it is evident to you that he did not come with the intention of killing, even if the owner of the property would resist him (Sanhedrin 72a), as, for instance, when a father breaks in to steal the money of his son, for it is certain that the father cherishes feelings of pity for his child and the matter of taking human life is not in his thoughts at all, — then

דמים לו, then he is to be regarded as a living man (cf. Rashi’s explanation of אין לו דמים v. 1.), and it is murder if the householder kills him.

שלם ישלם means the thief shall only restore the money he has stolen but is not subject to the death penalty. Onkelos who renders אם זרחה השמש עליו by, “If the eye of witnesses fall upon him” chose a different way of explaining the verse, namely, that if witnesses surprise him before the householder appears, and when the householder is going towards him they warn him not to kill him (the thief), then דמים לו, he is punishable if he kills him; for since there are people watching him the thief surely has no thought of taking human life and will not kill the owner of the property.

המצא תמצא IF THE THEFT BE CERTAINLY FOUND IN HIS HAND i — e. in his possession (Mekhilta), he having neither sold it nor slaughtered it he shall pay only double.

משור עד חמור WHETHER IT BE AN OX OR AN ASS — Every thing stolen whether it be animate or inanimate comes under the category of things for which two-fold compensation (“kefel”) must be made, for it is said in another verse, (8) “[for every matter of tresspass whether it be for ox, for ass…], for sheep, for raiment or for any lost thing … he shall pay double unto his fellow-man”(Bava Kamma 62b).

חיים שנים ישלם means, two living animals (חיים שנים) shall he pay and he shall not give dead animals in payment (Mekhilta) — but either living animals or the value of living animals.

כי יבער … בעירה ובער All these terms are connected with the word בעיר which signifies “cattle”, as in (Numbers 20:4) אנחנו ובעירנו “we and our cattle".

כי יבער means accordingly, he takes his cattle into the field or the vineyard of his fellow-man and causes damage to him by one of these two ways: either by the mere fact that he lets his cattle go (tread) there (ושלח את בעירו), or by letting it graze there (ובער). Our Rabbis explained (Bava Kamma 2b), that ושלח refers to the damage done by “treading” (Rashi uses a Biblical phrase Deuteronomy 5:1. “treading of the hollow of the foot”) and ובער to the damage caused by the tooth that eats up and removes (מבערת) the crops (grazing).

בשדה אחר means בשדה של אחר IN THE FIELD OF ANOTHER MAN (not “in another field”, when it would be punctuated בְּשָׂדֶה, for בִּשְׁדֵה is the construct form).

מיטב שדהו … ישלם THE BEST OF HIS FIELD SHALL HE PAY — We assess the damage, and if the defendant proposes to make restitution to him for the damage he has suffered with “land’” then he has to pay him with the best of his fields. If for instance the damage amounted to a Sela he has to give him a Sela-worth of the best of the fields he possesses). Scripture teaches you that in cases of damages (which it is proposed to pay with land) we assess and collect them from the best land of the defendant (Mekhilta; Bava Kamma 6b).

כי תצא אש IF A FIRE GOETH FORTH — i. e. even if it goeth forth (extends) by itself (Bava Kamma 24b) from the field in which it has been lit into another persons field.

ומצאה קוצים AND CATCH IN THORNS —chardons in old French

ונאכל גדיש SO THAT THE STACKS OF CORN [OR THE STANDING CORN] BE CONSUMED, because it (the fire) licked up the thorns and gradually reached the stacks of corn or the standing corn, i. e. corn that is still attached to the ground.

או השדה OR THE FIELD — because it (the fire) liked up his furrow (the newly broken soil), so that it became hard and he (the owner) has to plough it again (Bava Kamma 60a).

שלם ישלם המבער HE THAT KINDLED [THE CONFLAGRATION] SHALL SURELY PAY — Although he has lit the fire on his own soil and it extended by itself through the thorns which it came across, he has to make restitution because he did not guard his fire (lit., burning coals) that it should not extend and cause damage.

וגנב מבית האיש AND IT BE STOLEN OUT OF THE MAN’S HOUSE — i. e. according to his statement),

אם ימצה הגנב ישלם IF THE THIEF BE FOUND HE — the thief — SHALL PAY שנים DOUBLE to the owner (to the bailor not to the bailee) (Bava Kamma 63b).

אם לא ימצא הגנב IF THE THIEF BE NOT FOUND then this bailee — who is בעל הבית “the owner of the house” for the time being (since the bailment is then in his possession although he is not really its owner) — shall come.

ונקרב אל AND SHALL APPROACH UNTO THE אלהים — the judges, to put his case against the other and to swear unto him that he has not put forth his hands against his property (Bava Kamma 63b).

על כל דבר פשע FOR ALL MANNER OF TRESSPASS in which he (the bailee) is proved a liar in respect of his oath (i. e. is convicted of perjury), because witnesses testify that he himself has stolen it and the judges condemn him on the evidence of the witnesses,

ישלם שנים לרעהו HE SHALL PAY THE DOUBLE TO HIS FELLOW-MAN — Scripture teaches you that in a case of a bailment where one pleads that it has been stolen from him and it is proved that he himself has stolen it he is liable to pay “kefel” (twice the value of the article) to the owner. When, however, does this law hold good? In the case that he has taken an oath that it has been stolen from him and witnesses afterwards appear and testify to the contrary. For our Rabbis expound this phrase as follows: (Bava Kamma 63b) “and the owner of the house shall approach unto the judges” — this “approaching the judges” is an expression signifying the taking of an oath. You say that it means approaching the judges in order to take an oath, but perhaps this is not so, and it means that he approaches them to put his case, and that the meaning of the verse is. that as soon as the bailee appears before the court and denies any liability, saying, “it has been stolen” from me, he at once becomes liable to pay double if witnessess appear who testify that the bailment is still in his possession? You certainly cannot argue thus! For “conversion” (שליחות יד) is mentioned here and later on (v. 10) it is mentioned again: “Then shall the oath of the Lord be between the two of them, if he hath not put his hand (אם לא שלח ידו) unto his fellow-man’s goods”. — Now, what is the meaning of the phrase in the latter case? It is evident from what precedes it that it is a matter of taking an oath! So also here it is a matter of taking an oath. (Bava Kamma 63b).

אשר יאמר כי הוא זה means, according to the literal sense, any article about which the witness will say: “this is the very article” about which you have taken an oath that it has been stolen from you; see, it is actually in your possession! — then the matter of dispute between the two of them shall come before the judges. These shall examine the witnesses, and if they prove to be trustworthy and they (the judges) condemn this bailee, then he has to pay double. If, however, they condemn the witnesses because these are found to be “plotting” witnesses (זוממין) then shall they (the witnesses) pay double to the bailee. Our Rabbis, of blessed memory, however, explained that כי הוא זה tells us that no oath can be imposed upon him (the defendant) except if he admits a part of the other’s claim asserting, “So-and-so much I owe you, and the rest has been stolen from me” (according to this explanation the phrase כי הוא זה is not a statement of the witnesses but that of the bailee himself; i. e. he says, כי הוא זה, “it is this only” that you have to claim and not as much as you say) (Bava Kamma 107b).

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור IF A MAN GIVE UNTO HIS FELLOW-MAN AN ASS OR AN OX — The first section (v. 6—9) speaks of the gratuitous bailee and therefore (since the chattels are kept for the use of the bailor only) Scripture frees him of liability for theft, as it is written, (v. 6) “[If a man shall give … to keep] and it be stolen out of the man’s house, if the thief be not found, then the owner of the house shall approach the judges” to take an oath (cf. Rashi v. 7). You may learn from this that he (the bailee) frees himself from liability by this oath. This section (v. 9—12), however, speaks of a “bailee for payment” (שומר שכר) who is therefore not free from liability if the object has been stolen, as it is written, “but if it be certainly stolen from him, he shall pay [unto the owner thereof]” (Bava Metzia 94b). However, for any loss over which he has no control — if, for instance, the animal died a natural death or has been injured by a wild beast, or forcibly seized by robbers, and אין רואה NO ONE SEEING IT that could testify in this matter

שבעת ה׳ תהיה THEN SHALL THE OATH OF THE LORD BE BETWEEN THEM BOTH — i. e. he (the bailee) must take an oath that the case was as he says (that it died or was injured or captured), and also that he had not previously put forth his hand against it (the object), using it for his own purposes. For if he had thus “put forth his hand” and afterwards some accident, as described, happened to it he is held liable for loss by accident (Bava Metzia 94b), since he has broken the terms of the contract. —

ולקח בעליו AND THE OWNER OF IT SHALL ACCEPT IT — i. e. shall accept the oath (Bava Kamma 106a),

ולא ישלם AND HE — the bailee — SHALL NOT PAY HIM (the bailor) anything, not even the capital (קרן).

אם טרף יטרף IF IT BE TORN IN PIECES — by wild beasts.

יביאהו עד THEN LET HIM BRING WITNESSES that it has been torn in pieces by accident and he shall be freed from liability.

הטרפה לא ישלם HE SHALL NOT PAY THAT WHICH HAS BEEN TORN — It does not say טרפה לא ישלם “one which has been torn he shall not pay for” — but it says “the torn one”, (the one mentioned here, viz., that which was torn without him being able to prevent it). Because there is a torn beast for which he has to pay and a torn beast for which he has not to pay. For an animal torn by a cat, a fox or a marten he has indeed to make restitution; but for one torn by a wolf, a lion, a bear or a serpent he is not liable to pay. But how do you come to make such a distinction (lit., who whispered to you to draw such a conclusion)? Because, you see, it states, “and if it die or be injured, or be captured”. Now what is the characteristic of natural death? One cannot save from it! Thus, also, the injury and the capture must be such that he was unable to save the animal from it (cf. Mekhilta).

וכי ישאל איש AND IF A MAN BORROWS — The purpose of this verse is to tell you that the borrower is liable for loss from whatever cause even from accident.

בעליו אין עמו THE OWNER THEREOF NOT BEING WITH IT (lit., with “him”) — i. e. if the owner of the ox is not employed with the borrower in his work (Bava Metzia 95b).

אם בעליו עמו BUT IF THE OWNER THEREOF BE WITH IT (lit., with “him”) — whether he be employed in the very kind of work for which the animal has been borrowed, or whether he be employed in any other work of the borrower — provided that he (the owner) was employed by the borrower when the loan was effected it is not necessary, in order to free him from restitution that he should be employed by the bailee at the time when the injury or death took place (Bava Metzia 95b).

אם שכיר הוא IF IT BE HIRED — i. e. if the ox has not been borrowed but hired, בא בשכרו THEN IT CAME FOR ITS HIRE into the hand of this hirer and not by way of loan. For he does not get the entire benefit of the transaction since he is using it only because he has paid hire for it and consequently the owner benefits also; therefore the law applicable to a borrower does not apply in his case — that he should be held liable for loss by accident. Scripture, however, does not state explicity what his (the hirer’s) law actually is — whether he has to be treated as the gratuitous bailee (שומר חנם) or as the bailee for payment (שומר שכר), and therefore the Sages in Israel differ in their opinion as to how the hirer (שוכר) has to make restitution. R. Meir says he is responsible only as a gratuitous bailee, whilst R. Judah says, even as a bailee for payment (Bava Metzia 80b).

וכי יפתה AND IF A MAN ENTICE [A VIRGIN] — i. e. if he speaks kindly to her until she submits to him. Thus does also the Targum take it: ארי ישדל “if a man persuades”, the root שדל (the Pael conjugation) in Aramaic being the equivalent of פִּתָּה in Hebrew.

מהר ימהרנה HE SHALL SURELY GIVE HER THE MARRIAGE PRICE — He shall assign her a marriage portion as is the practice of a man to do to his wife, i. e. he shall write her a Ketuba (marriage contract providing for a marriage portion) and shall marry her (Mekhilta).

כמהר הבתולת AS THE MARRIAGE PRICE OF THE VIRGINS — which is limited to fifty shekels in the case of one who outrages a virgin, for it is said, (Deuteronomy 22:29) “Then the man that lay with her shall give unto the damsel’s father fifty shekels of silver” (Mekhilta; Ketubot 10a).

מכשפה לא תחיה THOU SHALT NOT SUFFER A WITCH TO LIVE — This does not mean that you may kill her but she shall be put to death by the court. Both men and women who practise witchcraft are included in this law but in using the feminine term מכשפה Scripture speaks of what is usually the case; for it is women who mostly practise witchcraft (Sanhedrin 67a).

כל שכב עם בהמה מות יומת — All who have carnal connection with beasts, whether men or women, shall surely be put to death — by stoning, for it states of such, (Leviticus 20:16) “their blood is upon them” (cf. Rashi on Exodus 21:17) (Mekhilta)].

לָאֱלֹהִים means TO IDOLS — If the word (a noun) were punctuated לֵאלֹהִים, with Tzéré under the first ל it would be necessary to define it more closely by adding the adjective אחרים = strange (gods — idols); now, however, that it says לָאֱלֹהִים it is not necessary to define it more closely by adding the word אחרים. For wherever ל or ב are prefixed to a word if it (the prefix) be punctuated with Chataph (שוא), as e. g., לְמֶלֶךְ a king, לְמִדְבָּר, to a desert, לָעִיר, to a city, it must be explained to which king, to which desert, to which city. The same is the case if the ל or ב has a Chirik instead of a Sheva which happens when they are placed before a word beginning with Sheva, as e.g., in לִמְלָכִים for kings, לִרְגָלִים, for festivals, (quoted from Mishnah Rosh Hashanah 1:1) it is necessary to state for which kings or festivals, and if he does not state this, all kings and festivals are implied by these words. Similarly here: the word לַאלֹהִים “to gods”, would imply “all gods”, including even Him of Whom the term אלהים is used in a holy sense (i. e. the Most High God). When, however, it (the prefix) is vowelled with Patach (or Kametz if the following letter cannot take Dagesh), as לַמֶּלֶךְ and לַמִּדְבָּר and לָעִיר it is quite plain which king one is speaking of, and similarly in the case of לָעִיר “to the city”, it is quite plain of which city one is speaking. In the same way, לָאֱלֹהִים, to the gods, means to those gods which in another passage you have been forbidden to worship. A similar instance is, (Psalms 86:8) אין כמוך בָאֱלֹהִים, “there is none like unto Thee among the gods” — because he did not more closely define it by the addition of some word like אחרים, it was necessary for him to vowel the ל with Patach (Kametz).

יחרם means SHALL BE PUT TO DEATH — Why is this verse with its predicate יחרם said at all? Was not the death penalty for him (the idolator) stated in another passage: (Deuteronomy 17:5) “Thou shalt bring forth that man or that woman [who have done that evil thing … and stone them]”? But the reason is: because Scripture does not specify there for what form of worship he (the idolator) is liable to death and it merely states, “and hath gone and served other gods” — now, in order that you might not say that any kind of worship offered to idols is punishable with death, Scripture comes and definitely tells you here: “one who sacrificeth unto any god [shall surely be put to death]”, to teach you that all kinds of worship which have a certain characteristic of “sacrifice” are meant here. What is this characteristic of sacrifice? It is an act of worship performed in honour of the Lord in the “Interior” (i. e. in the Temple)! So I mean to include as punishable by death anyone offering incense and libation since these are also acts of worship performed in the Temple, and that one is liable for these acts if he performed them in honour of any idol, whether this be the usual way of worshipping it or whether this be not the usual way of worshipping it. But other forms of adoration which are shown to some idols but which are not peculiar to the worship of the idol which one happens to be worshipping, — if, e. g., one sweeps the place before the idol in its honour, or one lays the dust in front of it by sprinkling water there, or one embraces or kisses it, — are not punishable by death (cf. Sanhedrin 60b).

וגר לא תונה — means, do not vex him with words (referring to the fact that he is a stranger); contrarier in old French Similar is, (Isaiah 49:26) “And I will feed them that vex thee (מוניך) with their own flesh”.

ולא תלחצנו NOR OPPRESS HIM — by robbing him of money (Mekhilta).

כי גרים הייתם FOR YE WERE STRANGERS — If you vex him he can vex you also by saying to you: “You also descend from strangers”. Do not reproach thy fellow-man for a fault which is also thine (Mekhilta). Wherever גר occurs in Scriptures it signifies a person who has not been born in that land (where he is living) but has come from another country to sojourn there.

כל אלמנה ויתום לא תענון YOU SHALL NOT AFFLICT ANY WIDOW, OR FATHERLESS CHILD — That is also the law regarding any person, but Scripture is speaking of what usually happens and therefore mentions these in particular, for they are feeble in defensive power (i. e. they have no one to protect them) and it is a frequent occurrence for people to afflict them (Mekhilta).

אם ענה תענה אתו IF THOU AFFLICT THEM IN ANY WISE — This is an elliptical phrase — the text threatens but breaks off and does not specify immediately the punishment which will fall upon those who do this. We have the same in, (Genesis 4:15) “Therefore whosoever slayeth Cain …” it threatens but does not specify the punishment. So, here, too: “If thou afflict them in any wise”, — this is a threat, as much as to say: “in the end you will get your deserts!” Why are you certain to get them? “Because (כי) if (אם) they cry at all unto Me, I will surely hear their cry”.

והיו נשיכם אלמנות AND YOUR WIVES SHALL BE WIDOWS [AND YOUR CHILDREN FATHERLESS] — From what is implied in the words, “I will kill you with the sword” do I not know that “your wives shall be widows and your children orphans”? But the explanation of the latter words is not that implied by your question; it is quite a different curse: that the wives will be “fettered” for life — “as living widows” (Rashi is imitating a Biblical phrase, II Samuel 20:3, used in a somewhat similar sense) — that there will be no witnesses who can testify to the death of their husbands, and so they will be forbidden to re-marry. In which case the children will be destitute orphans, for the court will not allow them to take possession of the chattels of their fathers, since they do not know whether they have died or have only been taken captives (Mekhilta; Bava Metzia 38b).

אם כסף תלוה את עמי IF THOU LEND MONEY TO ANY OF MY PEOPLE — R. Yishmael said: wherever אם occurs in Scripture it is used of an act the performance of which is optional, except in three instances, of which this is one (Mekhilta; cf. Rashi on Exodus 20:22 - the translation therefore is: “When thou lendeth etc.”).

את עמי TO ANY OF MY PEOPLE — If thou hast to choose between lending money to My people and a heathen, My people come first; if between a poor man and one who is better off, the poor man comes first; if between thine own poor (poor relatives) and other poor of thy city, thine own poor come first; if between the poor of thine own city and the poor of another city, the poor of thine own city come first (Mekhilta; Bava Metzia 71a). And this is how the above explanation is implied in the text: “If thou lend money” — את עמי “lend it to My people”, and not to a heathen; and to which one of My people? את העני, to the poor; and to which poor? עמך to him that is with thee (i. e. who is with thee in relationship and is with thee in thy city). [Another explanation of את עמי is: Thou shalt not treat him disrespectfully when lending him money, for he is עמי — though in need he is still “My people”!

את העני עמך Look at thyself as though thou art the poor man (Midrash Tanchuma 6:15)].

לא תהיה לו כנשה THOU SHALT NOT BE UNTO HIM AS AN EXACTOR — you shall not demand the debt of him forcibly. The comparative כ of כנשה suggests thou shalt not be like a נשה: if you know that he has no money do not appear in your attitude towards him as though you had lent him, but as though you had not lent him — it means as much as, do not humble him.

נשך is what is called in Rabbinical Hebrew רבית (from רבה to increase). It is called נשך “biting”, because it resembles the bite of a snake: it bites, inflicting a small wound in a person’s foot which he does not feel at first, but all at once it swells and distends the whole body up to the top of his head. So it is with interest: at first one does not feel the drain it makes on him and it remains unnoticed until the interest mounts up and suddenly makes the person lose a big fortune (Exodus Rabbah 31:6).

אם חבל תחבל IF THOU TAKE TO PLEDGE — The root חבל never signifies “taking a pledge” at the time when the loan is transacted, but it means taking the goods of the debtor when the date of payment arrives and he does not pay (Bava Metzia 114b). [חבל תחבל — Scripture bids you take the pledge repeatedly — even many times (that is, repeatedly to defer the time of payment). The Holy One, blessed be He, says as it were: “How much do you owe Me! See, your soul ascends night by night to Me and renders account of its doing and so becomes My debtor, and should be kept as a pledge; and yet I return it to you every morning. Thus, too, you should do: take the pledge and restore it, take it again and again restore it!”) (Midrash Tanchuma, Mishpatim 16)].

עד בא השמש תשיבנו לו RESTORE IT UNTO HIM TILL THE GOING DOWN OF THE SUN — Restore it unto him for the whole day until the sun-set, and at night-fall you may take it again till the day-break of the next morning. Scripture speaks here of garment which is worn during the day and which is not required during the night (Bava Metzia 114b).

כי הוא כסותה FOR THAT IS HIS RAIMENT — i. e. his upper garment;

שמלתו means HIS SHIRT (the שמלה for the skin);

במה ישכב WHEREIN SHALL HE LIE DOWN — These words are used to include amongst the articles which must be returned to him during the day the couch and its coverings on which he rests during day-time (Mekhilta).

אלהים לא תקלל THOU SHALT NOT EXECRATE GOD — Here you have the prohibition of blasphemy (the penalty being stated in Leviticus 24:16) and the prohibition of cursing a judge (who is also termed אלהים, cf. Exodus 22:7) (cf. (Mekhilta and Sanhedrin 66a).

מלאתך [THOU SHALT NOT DELAY TO OFFER FROM] THY FULLNESS — The duty which falls upon you as soon as your crop becomes fully ripened: this refers to the first fruits (בכורים).

ודמעך means THE HEAVE OFFERING, — thus do our Rabbis explain it (cf. Mekhilta), but I do not know what the expression דמע means (i. e. I do not know how it comes to have the meaning of (תרומה).

לא תאחר THOU SHALT NOT DELAY — i. e. thou shalt not alter the prescribed sequence of separating them from the crops, setting aside last what should be first and setting aside first what should be last — i. e. that one should not set aside the heave-offering before the first fruit nor the tithe before the heave-offering (Mekhilta).

בכור בניך תתן לי THE FIRST BORN OF THY SONS SHALT THOU GIVE UNTO ME — by redeeming him from the priest by the payment of five Sela’im. Scripture, it is true, has already given an ordinance concerning him (the firstborn) in another passage (Numbers 18:16), but it is stated here again in order to bring it into juxtaposition with the next verse: “Likewise shalt thou do with that of thine ox”, and to illustrate the latter command by the former. How is it in the case of a human being? He (the father) redeems it after thirty days, for it is said, (Numbers 18:16) “and those that are to be redeemed, from a month old shalt thou redeem”! So, too, has the owner of small cattle to look after it for 30 days and only afterwards must he give it to the priest (cf. Mekhilta and Bekhorot 26b).

שבעת ימים יהיה עם אמו SEVEN DAYS IT SHALL BE WITH ITS DAM — This is an admonition for the priest (for the Israelite himself does not sacrifice the firstborn animal) that if he wishes to bring his offering of this at an earlier date (i.e. in the case of the Israelite having given it to him before the thirtieth or fiftieth day) he is not allowed to offer it before it is eight days old because it is then “short in time” (i. e. too young for sacrifice; cf. Leviticus 22:27).

ביום השמיני תתנו לי ON THE EIGHTH DAY THOU SHALT GIVE IT ME — One might think that it is obligatory to offer it on that day! Scripture, however, uses here the words “eighth day” and uses them again later on, (Leviticus 22:27) “and from the eighth day and henceforth it shall be favourably accepted”, in order to suggest an analogy. Now what is the meaning of the “eighth day” mentioned in the latter passage? It intends to declare the first-born fit for sacrifice from the eighth day and henceforth (i. e. it is intended to fix the earliest possible time on which it may be sacrificed). This, too, in the purpose of the word שמיני used here: to declare it fit for sacrifice from the eighth day and henceforth. The text therefore implies: “on the eighth day thou mayest give it to Me” (and not “thou shalt give it to Me”) (Mekhilta).

ואנשי קדש תהיון לי AND YE SHALL BE MEN OF HOLINESS UNTO ME — If you will be holy and keep yourselves aloof from the loathsomeness of carrion and Trefa you are Mine, if not you are not Mine (cf. Mekhilta).

ובשר בשדה טרפה [NEITHER SHALL YE EAT] ANY FLESH THAT IS TORN IN THE FIELD – The same holds good in case the animal has been torn in the house, only that Scripture speaks of what usually happens mentioning the field because it is the place where it is usual for cattle to be torn. A similar instance is, (Deuteronomy 22:27) “for he found her in the field”, but the same law would apply if he found her elsewhere. Another example is, (Deuteronomy 23:11) “Any man that is unclean by reason of uncleanliness that chanceth him by night”; the same law, however, applies to an uncleanliness that happens by day, but night is mentioned because Scripture speaks of what usually happens (Mekhilta). The Targum renders ובשר בשדה טרפה by ובשר תליש מן חיוא חיא “flesh that is torn off from a living animal”, i. e. flesh that has been torn off through a laceration caused by a wolf or a lion, from a living beast which is permitted to be eaten (e. g., a stag), or from cattle permitted to be eaten.

לכלב תשלכון אתו YE SHALL CAST IT TO THE DOGS — You may give it to a heathen as well as to the dog. Or, perhaps this is not so, but כלב is to be taken literally? Scripture, however, states with regard to carrion, (Deuteronomy 14:21) “Thou shalt give it to a stranger or sell it unto an alien”, from which it follows by a conclusion à fortiori that you may derive whatever benefit you like from the Trefa (and so you also may give it to heathen). But if this be so, what is the force of Scripture expressly saying “to the dog”? It is to teach you that the dog is to be given preference in this respect and Scripture tells you at the same time that God does not withhold the reward due to any of His creatures. The dog is entitled to reward because it is stated, (Exodus 11:7) “But against the children of Israel shall not a dog move its tongue”, and this happened. The Holy One, blessed be He, said: Give it the reward it deserves (Mekhilta).

אם במחתרת ימצא הגנב — כבר פי' חז"ל בסנהדרין (דף עח) משום שידעינן שמחשבת הגנב שאם יעמוד בעה"ב כנגדו יהרגנו, ולכן הותר להרגו כדין רודף אף שהוא לא בא רק לגנוב וחשב שלא ימצאנו, כיון שעל הצד והספק שירגיש בעה"ב ויעמוד נגדו הוא מוכן להרגו, הותר להציל נפשו בדמו של זה, ומזה למד ר' ישמעאל ביומא (דף פה) שספק פקוח נפש דוחה שבת שקיל משפיכות דמים, ומ"ש אם זרחה השמש עליו דעת הראב"ד (בפ"ט מה' גנבה ה"ח) שאינו יוצא מפשוטו שביום אסור להרגו וכ"כ הכ"מ בשם ר"ח וכ"כ הרמב"ן, כפי דרך הפשט שאם זרחה השמש על הגנב, אדם רואהו ומכירו לא יהרג כי זה לא יהרוג את הבעה"ב רק יברח ממנו. וכ"כ הרשב"ם והראב"ע, ואין זה סותר לדברי המכלתא, שפי' שמ"ש זרחה השמש הוא דוגמא, שאם זרחה השמש על הגנב שכולם יראו אותו לא יערב לבו להרוג ולא בא רק לגנוב וכשיראו שגנב ישליך הגנבה מידו, ובענין זה ת"א אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי, ר"ל אם הוא באופן שרואים אותו שאז ברור שלא בא על רציחה, וזה דומה עם מ"ש שאם הי"ל מושיעין הימנו והרגו חייב וכמ"ש ברמב"ם (שם הי"א), ועז"א אם זרחה השמש עליו, בזריחת השמש על כל העולם אין מועיל אם הוא במקום שאין רואים אותו בין בלילה בין ביום, וזיל בתר טעמא אחר שהיתר הריגתו הוא מפני שהוא רודף א"כ אמדינן אם הוא רודף אם לאו, ולכן הוכפל זה בנערה המאורסה ללמוד מא' לחברו, וכן במ"ש ופרשו השמלה הוא דוגמא שה"ה בירור אחר הדומה כפרישת השמלה, ולפ"ז מ"ש הרמב"ם שאין חלוק בין יום ולילה, ר"ל אם הוא במקום סתר ובמקום שאין אנשים כי לרוב אין אנשים בלילה, ודבר לפי הרגיל והעקר שאזלינן אחר האומדנא אם בא על עסקי נפשות או לא ואין הבדל ביניהם לדינא:

דמים לו שלם ישלם, למה כפל שלם ישלם שכפל המקור עם הפעל, ואמר שנית שנים ישלם, מזה למדו חז"ל שתחלה אומר שחייב בתשלומין על כל נזק שעשה אף חוץ מהגנבה, כגון ששבר כלים שאם אין לו דמים פטור משום דקם ליה בדרבה מניה ואם דמים לו אף שהרגו נתחייב בתשלומי הזיקות שעשה ונפרעין מנכסיו (וכמ"ש בסנהדרין דף ע"ב) והוסיף שעל הגנבה עצמה שנים ישלם:

ונמכר בגנבתו — הנה למעלה באר שהנמכר בב"ד על גנבתו שש שנים יעבוד, וז"ש במכלתא שומע אני לעולם ת"ל שש שנים יעבד לא פחות ולא יותר, ר"ל לא פחות משש ולא יותר על שש, ומ"ש ונמכר בגנבתו לא פחות קאי על השנים. ויותר נראה שצריך למחקו, כי אין כאן ג' דעות רק ר"י ור"א, ובמ"ש ונמכר בגנבתו ממילא אם גנב פחות ממה ששוה אינו נמכר לכ"ע, רק אם גנב יותר ממה ששוה, דעת ר' אליעזר שצריך למחול יתר החוב, ודעת ר' יהודה שהמותר נשאר עליו חוב, ובזה תראה שנכונים דברי המקנה שפי' במ"ש לר' אליעזר (קדושין דף יח) דאם אין גנבו נגד ממכרו אינו נמכר, אין פי' שאינו נמכר כלל רק ר"ל שאינו נמכר עד שימחול יתר החוב, והוא כתב זאת מסברתו, וזה מוכרח להשוות דברי המכלתא עם דברי הש"ס, ור' יהודה ס"ל שא"צ למחול יתר החוב, אבל מודה דאינו חוזר ונמכר, וכן פסק הרמב"ם ומבואר שהרמב"ם פסק כר' יהודה דמכלתין, ואפשר היה גורם בדברי הש"ס בדברי הת"ק נמכר ואינו חוזר ונמכר, לא כרש"י שהגיה שחוזר ונמכר עיי"ש:

אם המצא תמצא בידו — כבר בארתי למעלה (סי' סג) שמציאה שנאמר בענינים אלה הוא ע"י עדים וכמ"ש בב"ק (דף סד ע"ב ודף עה), ובידו היינו ברשותו, דא"צ דוקא שיאחז הגנבה בידו ובב"ק שם ובכ"מ בש"ס למד ממ"ש המצא תמצא שהמקור הבא לפני הפעל יורה שבכל אופן שנמצא, ועמ"ש בסי' ס"ג:

משור עד חמור ועד שה חיים — לפי פשטות הכתובים משמע שמ"ש אם המצא תמצא בידו הגנבה הוא ההפך של ומכרו, ומ"ש חיים הוא ההפך של וטבחו, אולם חז"ל לא רצו לפרש כן, כי חיים אינו תנאי שאף גנב מתה או שמת ביד הגנב אינו משלם דו"ה, וכן שלענין כפל חייב אף בכל דבר אף שגנב בלתי בע"ח, וע"כ פי' שמ"ש חיים ר"ל כל בע"ח להביא אף החיה, והוא כתנא דבי חזקיה בב"ק (דף סג ע"ב) יאמר שור וגנבה והכל בכלל וכו' יאמר שור וחמור שה וגנבה והכל בכלל אלו כן הייתי אומר מה הפרט מפורש בע"ח וכו' כשה"א חיים הרי חיים אמור ומה אני מקיים גנבה לרבות כל דבר, ומ"ש חיים ולא מתים אתיא כמ"ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב וידעינן לרבות כל דבר ממ"ש על כל דבר פשע וכו', לכן מפרש שר"ל אם היתה הגנבה חיים ישלם חיים ולא מתים. ר"ל שאזלינן בתר שעת הגנבה לא בתר שעת מציאת הגנבה בידו (וכמ"ש בב"ק דף סה), ומה שבא טעם מפסיק על חיים כי הוא מוסב גם למעלה אם היתה הגנבה חיים חיים ישלם, ושבעה גנבים הם: א) הגונב דעת הבריות, ב) גונב איסורי הנאה וכו', ג) גונב כסות וכלים, ד) גונב עבדים וכו'. ה) גונב פטר חמור, ו) גונב שור ושה. ז) גונב נפש, ומובא בתוספתא דב"ק עיי"ש.

כי יבער איש שדה — מלת בעיר בא על הבהמה, ובא על כליון והשחתה, ומציין אכילת הבהמה שמשחתת את הנאכל, ובמ"ש כי יבער בא בהוראה משותפת, ומפרש ושלח את בעירה, שהם נזקי רגל, ובער שהם נזקי שן, ובא ללמד ששניהם דין אחד להם, בנזקי רגל חייב אף דאזלא ממילא ונזקי שן חייב אף דלא מכליא קרנא כמ"ש בב"ק (דף ג) ושם (ד' ה') אמר שנוכל ללמוד שן ורגל מבור ומקרן רק דאתיא להלכותיהם, וז"ש במכלתא שבא ללמד ג' דברים: א) ששן ורגל מועדים מתחלתם, ב) שצריך דוקא ובער בשדה אחר וברה"ר פטור, ג) שמיטב שדהו ישלם מן העדיות:

שדה או כרם — אם יכתב שדה וכרם נטעה שדוקא אם בער שדה וכרם ביחד לר' יאשיה שהוי"ו מורה תמיד החבור. וגם לר' יונתן נטעה שאם בער שדה וכרם ביחד דינו שוה לשאם בער אחד מהם [וכמו שבארתי זה בארך קדושים סי' קא], ונ"מ למ"ש בב"ק (דף נח) שאם אכלה פירות מחוברים משערים מה שהזיקה בששים ובשאכלה פירות דקל חשוב משערים אותו בפ"ע [עיין בח"מ סי' שצד סעיף ד' ה' ו', וע"ז מלמד שחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע. והנה מה שמחוייב לשלם על כרם פשוט יותר ממה שמחריב על שדה, כמו שתראה בב"מ (דף לא) וא"כ היה ראוי שיכתב כרם או שדה שיהיה לא זו אף זו כמ"ש באה"ש (כלל קצט) ומזה מבואר שבא כרם ללמד על שדה מה כרם יש בו פירות. ובזה יכתוב תמיד את המלמד באחרונה אף שהלמד יש בו רבותא יותר (כמש"ש בכלל ר').

ושלח את בעירה — פעל שלח בבנין הכבד אינו מציין השליחות שתכליתו להחזיר לי תשובה רק שעזבו או מכריחו לצאת (אחרי סי' סה), ובדבר שתחת רשותו מציין לרוב שעזבו לצאת מרשותו, וה"ה בכאן מציין שלא שמרו כראוי כגון שמסרו ביד חש"ו, אבל אם מסר אותו ביד פקח לא שלחו חפשי כי היו משומרים, ועיין בב"ק (דף נה):

יבער בשדה אחר — התנה שאינו חייב על השן והרגל רק ברשות הניזק, לא אם הזיקה ברשות המזיק, וה"ה ברה"ר, ובאר שאם רצה לשלם בקרקע צריך לתת לו מיטב שדהו ופי' ר"ע שדהו של מזיק. ור' ישמעאל ס"ל שאם זבורית דמזיק כעדית דניזק נקראים הזבורית מיטב שדהו לערך הניזק שא"צ לתת יותר ממה שהל"ל לניזק. ועיין בב"ק (דף ו' ע"ב):

כי תצא אש ומצאה קוצים — לשון תצא אש מורה שיצאה לרשות אחר, כמו כי אש יצאה מחשבון (במדבר כ״א:כ״ח), ומדבר במבעיר בתוך שלו, כי אם מבעיר בשל חברו לא נתנו חכמים שעור כמ"ש הרא"ש והסמ"ג (ריש עשין ס"ט) דהכתוב מדבר בהדליק בתוך שלו, ומשמיע שאעפ"י שהוא אונס ואינו מתכוין חייב, וה"ה בכל הנזקין, ומ"ש ומצאה קוצים, מפני שאם יש מקום פנוי בין שדהו לשדה חברו כפי השעורים שבאר אח"כ ממשנה דב"ק (פ"ו מ"ד) אינו חייב, רק אם יש קוצים אין שעור כי האש מתפשטת ע"י הקוצים, ולכן צייר שיש קוצים שאז חייב תמיד, ומ"ש מכאן אמרו ר"ל שאם יש הפסק כפי השעורים שנתנו לכ"א כדאית ליה פטור, ואנן פסקינן כר"ש שהכל לפי הדליקה. ויש פלוגתא בין הפוסקים אם זה גם לענין גדר ונהר ואכ"מ, ובכ"ז מ"ש שלם ישלם פי' שישלם כל ההיזק גם היזק הקוצים. ובזה ל"ק מ"ש רבא (בדף ס) ל"ל דכ"ר קוצים גדיש וכו' דהיינו לענין התשלומין, ועיין בגמרא שם (דף סא):

ונאכל גדיש או הקמה או השדה — בגדיש הוא תבואה קצורה מוגדשת על הקרקע וה"ה כל דבר תלוש מוגדש כמו תואר של קנים וכו', ומוסיף אף הקמה שהוא מחובר לקרקע ועומד עליו וה"ה האילנות שהם ג"כ מחוברים, וכן בירושלמי (פ"ו ה"ה) אי מה גדיש מיוחד שתלוש מן הקרקע ת"ל קמה, ומוסיף השדה שכולל גם הקרקע בעצמה, אולם לפ"ז מיותר מ"ש הקמה שידעינן מן השדה, ובא ללמד שרק הגלוי כמו הקמה לא המכוסה תחת הגדיש או תחת השדה, כפי הכלל (אילת השחר קס) ששמות הבאים ביחד יש להם דימוי זל"ז. אולם בב"ק (דף ס') אמר דקמה לר' יהודה מרבה כל בעל קומה ולרבנן שבא למעט טמון נפק"ל לרבות כל בעני קומה מן או הקמה, ולפי' התוס' שכל בעלי קומה פי' אילנות, משמע שזה צריך למוד מיוחד וזה לא כשיטת המכלתא, ומזה מבואר כשטת רש"י שפי' לרבות כל בעל קומה פירוש בעלי חיים, וזה לא נלמד מפשטות מלת קמה רק מיתורא לר"י, שבדרך הדרש משתתף עם יקום ועם קומה שכולל גם בע"ח, ולרבנן מרבי לה ממלת או, שהתבאר אצלי (אילת השחר כלל רי"ד) שמלת או בא על החלוקה המינית שאם יאמר הגדיש והקמה והשדה מדבר רק מאלה לבד אבל כשאמר או הקמה בא לעשות חלוקה כוללת וכל הקרוב אל אחד מן הנחשבים נכנס בגדרו ובע"ח נכנסים בגדר קמה שגם הם הם יקום שעל פני האדמה, והמכלתא מדבר לפי הפשט ובגמ' מדבר לפי הדריש מרבינן גם בע"ח:

שלם ישלם המבעיר — מפני שפתח כי יבער איש ונאמר שבא למעט אשה וקטן, סיים שכל מי שמבעיר חייב וכן סיים בבור בעל הבור ישלם, וזה כר' יונתן למעלה שלמד מזה לרבות אשה וקטן ומן בור ומבעיר למד לכל הנזיקין כמ"ש בב"ק (דף ה') שמן בור וחד מאינך אתיא כולהו במה הצד, ומ"ש רשב"א משום ר"מ מובא בב"ק (דף יד), וצריך להגי' במכלתא כגי' הגמ', ושם מפורש:

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור — התבאר באילת השחר (כלל קל) שהמקור בלמ"ד שנקשר אל פעל יורה מעוט וגדר, וע"כ פי' שרק אם נתן לו לשמור והוא קבל עליו השמירה, אבל אם אמר לו עיניך בו שלא קבל עליו שמירתם אינו שומר, וכמ"ש בב"מ (דף פא ע"ב) ומובא בתוס' (ב"ק דף צג ד"ה ורמינהו), ושם בגמ' לשמור ולא לאבד ולא לקרוע ולא לחלק. ומה שתפס כסף או כלים, להקיש כלים לכסף שצריך שידע מנינם. ועז"א מכאן אמרו ר"ל במשנה דשבועות (דף מ'), וזה עפ"י הכלל (אילת השחר כלל קס) ששני שמות הבאים במשפט אחד הם מוקשים זל"ז, עיי"ש, ור' נתן אומר שכסף מרבה כסף מעשר שצריך לפדות בכסף דוקא וס"ל לר"מ כמ"ד דמעשר שני ממון הדיוט הוא, ולכן לא הביא הרמב"ם דבר זה מפני שפוסק (בפ"ג מה' מעשר שני הלכה כד) דמעשר שני ממון גבוה והגונב מעשר שני אינו משלם תשלומי כפל, וכלים מרבה כלים כל שהן, כן גי' הגר"א, וכמ"ש בשבועות (דף מ' ע"ב) לפיכך יצאו כלים למה שהן. ובירו' דשבועות להביא כלי חרס ר"ל שאינם דבר חשוב, ובכ"ז ה"ה כל דבר שנתן לו לשמור, רק מפני שפרשה זו מדבר בש"ח תפס כסף או כלים שדרך לשמרם בחנם. ובפרשה שניה שמדבר בש"ש תפס שור ושה שדרך לשמרם בשכר:

וגונב מבית האיש — היל"ל וגונב מביתו, ומכללי הלשון שאין להחזיר את השם בכל פעם, ופירוש חז"ל (מובא בב"ק) שבא למעט הגונב מאחרי הגנב, ואין לומר שבא למעט דוקא מבית האיש השומר משלם כפל אבל גנב מאת הבעלים לא ישלם כפל דהא כבר באר שגם הגונב מבית הבבעלים משלם כפל אם המצא תמצא והעתקתי גי' הגר"א כי ג' הישנה אין לה פי', ומ"ש ומה ראה תורה להחמיר וכו' מובא בב"ק (דף ע"א) ועיין בתוספתא פ"ז:

אם לא ימצא הגנב — והיה די לומר ואם לא ונקרב בעה"ב, כמו הכצעקתה הבאה אלי וכו' ואם לא אדעה (בראשי' י"ח) אם ישכם עושים חסד ואמת וכו' ואם לא הגידו לי (שם כד), ולמה חזר התנאי אם לא ימצא הגנב, השיבו חז"ל שאז הייתי מפרש שמ"ש ואם לא מוסב על כלל המאמר שאמר אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם לא [היינו אם אין לו לשלם שנים] יקרב בעה"ב לשבועה, לכן הוצרך לבאר שעיקר התנאי אם לא ימצא הגנב כי אם נמצא הגנב אף שאינו משלם בעה"ב פטור, ועדיין היה די אם היה אומר אם לא ימצא ולמה חזר שם הגנב ע"ז בנו חז"ל דרושיהם בב"ק (דף סג ע"ב), שנוסדו על שם הגנב שבא כפול, עיי"ש:

ונקרב בעל הבית אל האלהים — לא באר באיזה אופן יברר הדברים שם, ומצאנו השאלה באלהים לברר דברים נעלמים ע"י או"ת כמו ושאול לו באלהים (שמואל א כ״ב:י״ג), אולם פה אא"ל כן דהא אמר אשר ירשיעון אלהים שמשמע שמדבר בדיינים השופטים ומחייבים ומזכים, וע"כ פי' שיברר הדבר ע"י שבועה, וכמ"ש בפרשה שמה שבועת ה' תהיה בין שניהם, ולמדנו משווי הלשון שאמר בשניהם אם לא שלח ידו, שגם קריבה אל האלהים דפה הוא לשבועה ושתהיה השבועה בשם כמו שם שכתוב שבועת ה', וכן למדנו שם מפה שתהיה השבועה בב"ד, ושמ"ש אם לא שלח, היינו שלא שלח יד להשתמש בה לצרכו כמ"ש בב"מ (דף מ'), וכלל בלשון שמלת אם המחובר בלשון שבועה מורה תמיד הפך הכתוב, ואם אקח מכל אשר לך (בראשית י״ד:כ״ג), אם אתם תבואו אל הארץ (במדבר י״ד:כ״ח), אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (שם), וא"כ הו"ל פה אם שלח ידו במלאכת רעהו, מזה ראיה למ"ש התוס' ב"מ (דף ו' ד"ה שבועה) דשבועה שלא שלח בה יד אינו שייך רק אם לא מתה בפנינו לדעת ר"ת או שהוא רק ע"י גלגול, ופי' אם לא שלח בה יד אז יקרב אל האלהים לשבע שלא פשע בה ושאינו ברשותו, [ואז ישבע גם שלא שלח בה יד ע"י גלגול, אבל אם שלח בה יד לא ישבע עוד כי נתחייב לשלם אפי' באונסין ולדעת הרמב"ם (פ"ד מה' גנבה ה"ב) אם טען אח"כ נגנבה ונשבע ובאו עדים פטור מן הכפל, וכן פי' הרמב"ן בפירושו:

על כל דבר פשע, הול"ל על כל פשע, וכבר בארתי בהתו"ה (אחרי סי' פ"ח) שמלת דבר יורה לפעמים כמלת ענין או עצם מה. כמו (בראשית כ) על דבר שרי, ובכ"ז השיבוהו חז"ל תמיד על עקר הוראתו מענין דבור, ולכן פה שהוא מיותר פרשוהו מענין דבור, וס"ל לב"ש שבא לרבות שאם רק דבר לפשוע אף שלא עשה מעשה מחרב על המחשבה כמעשה וב"ה חולקים ע"ז דהא אמר אם לא שלח דמשמע שעשה מעשה ומפרשי שבא לרבות אם אמר לעבדו ולשלוחו. וכמ"ש כ"ז בב"מ (דף מ"ד) ובקדושין (דף מ"ב):

על כל דבר פשע על שור וכו' — פי' שדריש כלל ופרט למעט קרקעות ועבדים ושטרות, (כמ"ש בב"ק דף ס"ב, ב"מ דף ח, שבועות דף מ"ב), ועוד אומר שאם לא יכתב זאת נאמר שפרשה זו ושל אחריה שמהם מדברים בשומר חנם והחלוק הוא שבפקדון של כסף וכלים פטור מגנבה ואבדה אינו חייב רק בפשיעה ובפקדון של בעלי חיים חייב גם בגנבה ואבדה, כמו שמבואר בפ' שניה שאם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו. וכן פי' הרשב"ם באמת שאם נתן לו כסף או כלים נתנם לו לשמרם בביתו כשאר חפציו לפיכך אם גנבוהו בביתו פטור. אבל פ' שניה שכתוב כי יתן איש אל רעהו חמור או שור ודרך בהמות לרעות בשדה ודאי ע"מ לשמרם מגנבים הפקיד אצלו ולכן חייב אם נגנב, לכן הזכיר גם פה בע"ח ללמד שלא זה ההבדל בין הפרשיות, רק שפרשה ראשונה מדבר בשומר חנם שהוא לא יחויב בגנבה ואבדה, ושניה מדבר בש"ש, ובראשונה תפס כסף או כלים לפי הרגיל שכסף או כלים יפקדו בחנם, ובע"ח רגילים להפקיד בשכר, וכמ"ש הרמב"ן בפירושו והתוס' בב"מ (דף מ' ע"ב ד"ה קרנא), והנוסחא העקרות הוא כפי הגהת הגר"א:

אשר יאמר כי הוא זה, פרש"י ז"ל שלפי פשוטו אשר יאמר העד זה הוא שנשבעת עליו והרי הוא בידך, וחז"ל פי' שתהא הודאה במקצת הטענה, והרמב"ן כתב שההלכה אפי' טוען שכולו נגנב ממנו חייב לישבע שבועת השומרים, ואם כופר בעקר הפקדון ואומר לא הפקדת אצלי צריך הודאה במקצת וכ"ה בש"ע (ס"ס רצה). והנה מ"ש אשר יאמר אאל"פ על העדים (שלא נזכרו בכתוב) רק מוסב על השומר ר"ל אשר יאמר בעל הבית, ופירושו שאם לא שלח ידו אז יקרב בעה"ב אל האלהים לשבועה על כל דבר פשע שטוען נגדו בין על שלא פשע בשמירתו בין על שאינה ברשותו בין על שלא שלח בה יד כמ"ש בב"מ (דף מו) שכל אלה הם פשיעה, וכן ישבע על אשר יאמר השומר כי הוא זה. ר"ל אם כופר בעקר הפקדון שבעה"ב תובעו מאתים והוא אומר מנה הפקדת, וזה מציין במלות הוא זה לא אחר שאתה טוען, בכל אלה עד האלהים יבא דבר שמהם, ואשר ירשיעון אלהים שהתברר שהוא הגנב ישלם שנים, וזאת ידענו בעצמנו שאין תשלומי שנים רק בטוען טענת גנב, וטענת מודה מקצת נוהג בכל התביעות ואפילו בהלואה וגזלה, ובזה דברי חז"ל מיוסדים על הפשט הפשוט, שכבר בארתי באילת השחר (כלל ר"י) שמלת הוא מורה תמיד הפך וסתירה, שהיה די לומר כי זה, ובמ"ש הוא זה בא לסתור דברי הטוען, שטוען שאינו זה לבדו רק עוד אחר עמו והוא משיב רק הוא זה לא הזולת הנוסף שאתה טוען:

עד האלהים יבא דבר שניהם, לא נודע כמה יהיו הדיינים, ולמדו ממה שכפל השם, שכבר התבאר אצלנו באילת השחר (פרק טו) שאין לכפול את השם רק אחר שנזכר בפעם הראשון יסמך כל הפעלים עליו, או ירמזהו ע"י כנוי, והול"ל אליהם יבא דבר שניהם אשר ירשיעון ישלם, מזה למדו שבא ללמד שיהיו ג' דיינים. ולר' יאשיה גם שם אלהים הראשון שהול"ל ונקרב אל השופט) הוא מן המנין, ולר' יונתן רק שני פעמים אלהים האחרונים מן המנין וידעינן שהם ג' מצד שאין ב"ד שקול, וכמ"ש בסנהדרין (דף ג ע"ב), ועמ"ש באילת השחר (כלל רמב וכלל רמג), ובגמ' שם אומר בשם רבי שדיני ממונות בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה, ומפרש אשר ירשיעון אלהים תרי, וגמרינן שגם מ"ש עד האלהים יבא דבר שניהם הם תרי ואין ב"ד שקול מוסיפים עוד א'. ואין בזה התורה לדברי המכלתא, שפי' המכלתא שרבי אומר שעד אלהים יבא הם שנים ולמד זה ממ"ש אשר ירשיעון אלהים שהם שנים מדכתיב ירשיעון בלשון רבים ולא אמר אשר ירשיע בלשון יחיד (וכן צריך לגרוס ירשיע אין כתיב כאן אלא ירשיעון) א"כ מדבר בשנים וה"ה שמ"ש על האלהים יבא הוא בשנים, ומה שסיים הא בשנים הכתוב מדבר ואין ב"ד שקול וכו', ר"ל שמזה ידעינן שמ"ש אשר ירשיעון אלהים שמדבר בגמר הדין צריך להיות בשלשה ונאמר עד האלהים יבא שהם ג"כ שנים, מכאן אמרו ד"מ בשלשה ר"מ אומר בחמשה כ"ז מדברי רבי, שרבי פי' דברי רבי מאיר שלכן אמר בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה כמ"ש אשר ירשיעון אלהים שמיירי בגמר הדין בזה צריך שלשה, וא"כ במ"ש עד האלהים יבא שהוא ג"כ שנים מבואר שתחלת הדין בחמשה, ובירושלמי ריש סנהדרין מעתיק דברי המכלתא בלא סיום הדברים מ"ש מכאן אמרו וכו' ושאל ר' אבהו דליבעי לר' חמשה ומשיב שכן תנא דבי חזקיה שלרבי בעי חמשה, ולפ"ז תנא דבי חזקיה היה לו גי' המכלתא כגרסתנו עם הסיום, וכן מבואר בתוספתא וז"ל רבי אומר בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה דברי ר' מאיר. מבואר כמ"ש שרבי פי' דברי ר' מאיר רק בבבלי קצר ואמר הכל בשם רבי, כי רבי הסכים לדברי ר"מ ופי' דבריו. והנה רבנן שס"ל בשלשה ס"ל שאין ראיה מלשון רבים ירשיעון שמצאנו לפעמים שבשם אלהים משתמש בל"ר כמו ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי (בראשית כ׳:י״ג) כי שם נגלו אליו האלהים (שם לה), ובגמ' אמר ורבנן ירשיעון כתיב, ר"ל שאם הלשון רבים מוכרח ומלמד שיהיו דוקא שנים הי"ל לכתוב מלא, שהוא"ו מציין סימן הרבים, וממה שלא הקפיד ע"ז בכתיב הגם שקרינן ירשיעון בל"ר ידעינן (לאין הלשון דוקא כי שם אלהים בא לפעמים בל"ר לכבוד:

ישלם שנים לרעהו — ובפרשת שבועת הפקדון מחייב אותו חומש ואשם, ומפרש שבמקום שמשלם כפל אינו משלם חומש, ושם מדבר במקום שאין משלם כפל כגון שהודה מעצמו וכבר למד לה בספרא (ויקרא סי' שפז), ובב"ק (דף סה) ממ"ש ושלם אותו בראשו, וגם רבנן ס"ל כן, ומ"ש זה פה בשם ר"ש, נראה שצריך להגיה חייב לשלם את החומש ואת האשם, ושאינו משלם את הקרן פטור מהחומש והאשם, שבזה חולקים רבנן עליו:

לרעהו ממ"ש ב"פ רעהו, חד ממעט הקדש וחד ממעט אחרים כמ"ש בהתו"ה (ויקרא סי' ק"ע) שצריך ע"ז שני מעוטים. עיי"ש:

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכו' — דעת המכלתא כברייתא די"ג מדות שדריש לה בפרט וכלל, ולא כסוגית הגמ' ב"מ (דף נז ע"ב) שדריש כי יתן כלל, שהוא כלל שאינו מלא כמ"ש בזבחים (דף ד' ע"ב), וכן לא כסוגיא דנזיר (דף לה) שדריש לה פרט וכלל ופרט, דס"ל דלשמור פרט, שע"ז הקדים שצ"ל לשמור שיאמר לו הילך שמור לי זה, ושואל שיכתוב הכלל לבד וכל בהמה ול"ל הפרט, ומשיב שאז נטעה שצריך שיפקוד כל מיני בהמות לכן אמר חמור או שור לחייב על כל א' בפ"ע, ושואל לא יכתוב כל בהמה רק כי יתן בהמה לשמור, ומשיב שאם יכתוב הכלל נוכל לטעות שבהמה דוקא לא חיה אבל כשבא הכלל מוסיף על הפרט וכתב וכל בהמה כולל הכל אף חיה, ואכמ"ל בזה יותר:

ומת או נשבר או נשבה — המיתה הוא בידי שמים והשבירה הוא ע"י חיה טורפת, כמו ולא שבר את החמור (מלכים א י״ג:כ״ח) ותשבי הוא ע"י שוללים מזויינים, וס"ל לר' אליעזר שלמדנו שבר ושבי ממיתה שאין בידו להציל, ור"ע השיב שאין דנין אפשר משאי אפשר, ואזלי לשיטתם שביבמות (דף מו) ומנחות (דף פ"ב) ס"ל לר' אליעזר שדנין אפשר משאי אפשר ור"ע ס"ל שאין דנין אפשר משאי אפשר, ולמד ר"ע מן גנבה כי כשאפשר להציל לא עדיף מנגנב שחייב ור"ש למד לה ממ"ש הטרפה לא ישלם כמו שיתבאר בסי' קס"ב:

אין רואה, שאם הוא במקום שיש עדים מצויים צריך להביא עדים אם לא ישלם, כמ"ש בח"מ (סי' רצד), ואם מביא עדים פטור משבועה שלא שלח בה יד וכמ"ש הה"מ [בפ"ו מה' שאלה ופקדון דין ג"] ושכן נראה ממ"ש בב"מ (דף פג) הא יש רואה יביא ראיה ויפטר:

שבועת ה' תהיה בין שניהם — ממ"ש בין שניה. ולא אמר שישבע השומר בא לדייק ולא בין היורשים כמו שמפרש בשבועות. והנה חז"ל תקנו שאם חשוד על השבועה שכנגדו נשבע, ואסמכוהו עמ"ש בין שניהם שמשמע שיצויר שבועה גם להתובע, וזה עפמ"ש באילת השחר (כלל רל"ו) מענין האסמכתא, שכשרצו חכמים לגזור איזה דבר שהוא מתנגד לדיני התורה שזה אין בכחם, הראו שאינו מתנגד לדברי הכתובים כי יש מקום מזו בכתובים ע"ד האסמכתא עיי"ש. והוא כגי' הגר"א לרבות את שכנגדו חשוד, ומה שלא אמר במ"ש בשומר חנם ונקרב בעה"ב אל האלהים משום דמשם נוכל לטעות שמוטל על הב"ד להכריחו אל השבועה לכן אמר שהשבועה רק בין שניהם, שאם תובע ממנו שבועה ישביעו אותו לא בלא תביעה, ומ"ש ר"נ מלמד ששבועה חלה על שניהם מובא בשבועות שם שזה לרב ושמואל עיי"ש, ומ"ש הרי אתה דן על כל השבועות שבתורה וכן מה שכתוב אם לא שלח ידו לצרכו וכי', כבר נשנה למעלה (סי' קמז) ונתפרש שם:

ולקח שעליו ולא ישלם — פי' המפרשים שיקח השבועה ולא ישלם, ואמרו שבועות (דף מא) מי שעליו לשלם לו שבועה, אולם ע"ז די שיאמר ולא ישלם, שמזה נדע שהשבועה חלה על מי שצריך לשלם, ומהו ולקח, וכי שייך לקיחה על שבועה, לכן פי' שיקח מה שנשאר שהוא הנבלה, וכמ"ש בב"ק (דף י') שטורח נבלה על הניזק:

ואם גנב יגנב — בפרשה ראשונה פטר על הגנבה ופה מחייב על הגנבה מזה הוכיחו חז"ל פה וב"מ (דף צד) שפה מדבר בש"ש, שאין לומר בהפך שבראשון יש חומרא שאם טוען טענת גנב משלם כפל, ופה אין משלם כפל וי"ל שהראשון בש"ש, שזה שמשלם קרן חמור יותר שכן השואל שהוא נהנה יותר מש"ש ג"כ חייב על גנבה ואין משלם בטוען טענת גנב, כן פי' בגמרא שם, וצ"ל כגי' הגר"א והשומר חייב והשואל חייב, וכבר בארתי שלכן בפ' ראשונה אמר כי יתן וכו' כסף או כלים שהם דרך לשמרן בחנם ובפ' זו תפס חמור או שור שדרך לשמרן בשכר:

ואם גנב יגנב — ר' יוסי ס"ל שכפל המקור על הפעל נדרש בכ"מ כמ"ש בע"ז (דף כז) מל המול ימול שס"ל לר' יוסי לא דברה תורה כלשון ב"א [ואע"ג דבזבחים (דף קח) אמר לר' יוסי דאיש איש דברה תורה כלשון ב"א, לא כן בכפל המקור עם הפעל, ופי' שבא לבאר שבא לשון גנבה לדוגמא וה"ה אבדה שדומה לגנבה, ות"ק ס"ל דברה תורה כלשון ב"א כמ"ש בב"מ (דף צד) ולמדו מן הסברא עי' בגמ' שם:

ואם גנב יגנב מעמו — כבר בארתי (צו סי' קנז) שיש הבדל בענין לקיחה בחזקה בין לקח ממנו ובין לקח מאתו או מעמו, שבמלת מעמו מציין שלוקח דבר שהוא ברשות חברו, ובזה מביא את הנוקד, שהוא הרועה הגדול שהוא עצמו עם נעריו שומרים כל הצאן והגניבה הוא מרשותו ומוציא הצוער אם מסר הבהמה לשומרים צעירים שהם שומרים ורועים שפ"ע שאז פטור כי חל החיוב על הצוער, והעתקתי כגי' הגר"א עפ"י המלקט:

אם טרף יטרף יבאהו עד — יאשיה מפרש כפי' הראב"ע והרשב"ם שיביא קצת מאברי הטרפה להיות לו לעד ע"ד שכתוב כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים או בדל אזן (עמוס ג׳:י״ב), ובב"ק (דף י') יביא עדודה לב"ד, מפרש מלשון בבקר יאכל עד (בראשית מ״ט:כ״ז) שרשו עוד דהיינו הנשאר מן הנדרם, אולם לפ"ז היל"ל יביא עד, ופי' ר' יונתן שכנוי יביאהו מוסב על בעה"ב שיביא את הניזק לעד על הטרפה, וזה ע"י שיוליכהו אצל הטרפה והוא עצמו יעיד שנטרף, ור' יוחנן בר"י פי' עדים ממש, כי בטרפת הארי והזאב אשר יקרא עליו מלא רועים הדרך שימצאו עדים ואז אין מועיל שבועה וצריך שיביא עדים וכמ"ש הרמב"ן. וזה ההבדל בין מ"ש תחלה שבנשבר ישבע ופה אמר שיביא עדים שפה מדבר במקום שיש עדים, ובזה באר הדבר שיש טרפה שחייב לשלם, כגון טרפת חתול ושועל שיכול להציל, ובאר שמן והסברא י"ל שטרפה דומה כאבדה, רק ממ"ש יביא עד הטרפה לא ישלם שפי' ר"ש למעלה שיש טרפה שמשלם ויש שאינו משלם, ור"ל שיביא עד בטרפה הידוע שאינו משלם כגון טרפת ארי וזאב וכו' שהוא אונס גדול, ודרך שימצא עדים, ובזה מבואר שיש טרפה שאינו משלם, וכן מוכח ממ"ש ומת וכמו שדריש למעלה (סי' קנ"ה) לר' אלעזר שנשבר דומיא דמת שאינו יכול להציל, ובזה יש לקיים גי' הישנה במקצת:

וכי ישאל איש — בהקודמים תפס הלשון כי יתן איש אל רעהו, שתלה הענין שהנותן כי נתנו לשמור, ופה תלה הענין שהשואל ולא אמר כי ישאיל איש אל רעהו כי לא נתנו לו לצרכו לשמרו רק לצורך הנשאל ולכן חייב אף באונסים כי מחויב להחזירו לבעליו בכל אופן כי אינו שומר לצורך הבעלים רק כל הנאה שלו:

מעם רעהו — יש הבדל בין מרעהו, ובין מאת או מעם רעהו, שהפעלים המורים על השאלה והלקוחה והקניה אם בא אחריו מלת מאתו או מעמו מורה שמוציא מרשות המקנה או הנותן ועז"א שאינו חייב עד שיוציאנו חוץ לרשותו, [עיין בב"ק דף ע"ט ובח"מ סי' רצא סעיף ה]:

ונשבר או מת — בפרשת ש"ש סדר ומת או נשבר או נשבה, כפי הכלל המבואר אצלי שדבר שיש בו חדוש יותר כתוב שאחרונה מבואר שפטור נשבר חדוש יותר מפטור מת, ופטור נשבה חדוש יותר כי יש לדמותו לגנבה, ולכן פה לענין חיוב סדר ונשבר או מת לרבותא שאף מת חייב, ולפ"ז מכ"ש ששבויה חייב וז"ש שמן מת ידעינן ששבויה בכלל, אולם בגמרא ב"מ (דף צד) שאל שעדיין י"ל ששבויה פטור משום שהוא אונסא דלא סליק אדעתי', ופי' משום דכתיב או לרבות שבויה, והוא עפ"י הכלל המבואר אצלי באילת השחר (כלל רי"ד) שמלת או מציין החלוקה המינית, ובהכרח כל הדומה לא' מפרטי החלוקה בדבר אחד נכנס בכלל החלוקה, כי בחלוקה המינית צריך לעשות חלוקה מכל הפרטים, כמ"ש בהתו"ה (צו סי' ס"ז) וא"כ שבויה נכלל בכלל נשבר שהוא אונס ג"כ. ומ"ש גנבה ואבדה מנין מובא בב"מ (דף צה):

בעליו אין עמו וכו' אם בעליו עמו וכו', פרש"י אם בעליו של שור עמו שמלאכתו בין שהוא באותה מלאכה בין במלאכה אחרת היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו ששעת שבורה ומתה, ומפשט הכתוב אין הכרנו לזה דיל"פ שיהיה עמו שכל הזמן, ויל"פ שדי אם הוא עמו שמקצת הזמן בשעת שאלה או בשעת שבורה ומתה, וחז"ל בארו זאת שב"מ (דף צה) משום דיש פה יתור למה כפל שני התנאים בעליו אין עמו בעליו עמו הא מכלל הן אתה שומע לאו וכמ"ש בכיוצא בזה בספרא שמיני (סו' עו) ובירושלמי (פ"ב דבכורים), וע"כ פי' כי כבר נודע פלוגתת ר' יאשיה ויונתן בענין הוי"ו אם מורה החלוק או החבור, שבארתי בארך (קדושים סי' קא) שפלוגתייהו הוא במאמר תנאי שבא שהתנאי שני ענינים בוי"ו החיבכמו ומכה אביו ואמו מות יומת, שדעת ר' יאשיה שהתולדה מות יומת מוסב על כלל התנאי אם הכה שניהם מות יומת, ודעת ר' יונתן שמחלקינן התולדה לכל ענין בפ"ע מכה אביו מות יומת מכה אמו מות יומת, וא"כ אם יכתוב רק בעליו אין עמו ישלם נפרש לר' יאשיה שמוסב על כלל התנאי וכי ישאל ונשבר ובכל הזמן בעליו אין עמו, ולר' יונתן נפרש בהפך, שמוסב לכל אחד מן הנושאים וכי ישאל ובעליו אין עמו או שנשבר ובעליו אין עמו, לכן כתב גם אם בעליו עמו שבזה יתהפך הדבר שלר' יאשיה פי' אם בעליו עמו בכל הזמן, ולר' יונתן נפרש אם בעליו עמו בעת השאלה או בעת שנשבר, ועכ"פ לשניהם יש סתירה בין שני המאמרים ובהכרח לשום פשר דבר שיהיו הבעלים עמו בעת השאלה. וכן מ"ש בעליו אין עמו היינו בעת השאלה שהוא העקר שעל ידה התחייב במזונות, עיי"ש בגמרא ותבין:

אם שכיר הוא בא בשכרו — כלומר שכר הוא נותן לו ואינו דומה לשואל לפיכך פטור מאונסין וכן אינו דומה לש"ח, שהוא מהנה ואינו נהנה לפיכך פטור על הגנבה והאבדה, אבל השוכר בא בשכרו והוא מהנה את הבעה"ב ג"כ לפיכך פטור מגנבה ואבדה. ועיין בב"מ (דף צה):

וכי יפתה איש, הוצרך הכתוב לפרש דין מפותה דלא נדע מן הסברא שישלם קנס כמו באונס, אחר שהמפותה הוא מדעתה, ולשון פתוי פרש"י שמדבר על לבה, והרמב"ן כתב שהוא הטיית רצון בשקר עיי"ש בארך, אולם למ"ש בקדושין (דף מד) שמדבר בפתוי לשם קדושין א"כ אם היה בשקר הוה קדושי טעות רק ענין הפתוי שמטהו לרצונו על ידי הסתה ונקרא פתי מי שמאמין לכל דבר ואינו שם לב להבחין הדברים כמ"ש בהבדל בין לשונות פתה, משיא, מסית, ובאונס אמר צערה בתולה ופה לא אמר נערה, שאם למעוטי חטנה, פתוי קטנה אונס הוא, ואם למעוטי בוגרת, בל"ז ידעינן שפטור מקנס אחר שהקנס לעצמה הרי מחלה, וידעינן שמדבר בנערה שאינה יכולה למחול זכות אביה. ולדעת הרמב"ם שאם בא עליה פעם אחד נעשית קדשה, ופי' מפרשי דבריו [שלא יסתור א"ע ממ"ש בפ"א מה' אשות אל מ"ש בה' נערה בתולה] שאם היא ברשות אביה ואביה מוסר להזנותה לא נעשית קדשה בפ"א, ממילא ידעינן שפה מיירי בנערה שהיא ברשות אביה שאם היא בוגרת נעשית קדשה ואין לוקה ומשלם:

אשר לא אורשה — ריה"ג מחלק בין לשון אורשה ובין מאורשה, שהפעל הבינוני מאורשה מציין שהיא עדיין מאורשה ופעל העבר אורשה מציין שאורשה בעבר אף שעתה היא פנויה, ור"ע לא רצה לפרש כן דאם נתאלמנה או נתגרשה הרי היא כבתולה דעלמא דהא כתובתה מאתים ועל כרחך פי' שאורשה לאיש והיא עדיין ארוסה, ואמר זה באונס מגביל נגד מש"ש תחלה כי ימצא איש נערה בתולה מאורשה לאיש, שאז חייב סקילה, נוכל לטעות שגם פה מדבר בארוסה ובקנס אע"ג דמיקטל משלם, לכן אמר שפה מדבר בשאינה ארוסה כי בארוסה אין לה קנס, אבל נתארשה ונתגרשה דומה כלא אורשה. ומ"ש זה גם במפותה הוא ללמד גז"ש שהם חמשים שקלים, וכן פי' הש"ס כתובות (דף לח), ולדעת ר"ת בתוס' קדושין (דף יח ע"ב) שגורס לר"ע כיון שבגד בה אינו יכול למכרה, י"ל ריה"ג אזיל לשטתו שאמר במכלתא על וכי ימכור איש את בתו לאמה שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות וא"כ אם נתארסה פעם אחד נגרע כח האב לענין מכירה וה"ה לענין קנס, ור"ע לשטתו שיכול למכור לשפחות אחר אישות לכן ס"ל שע"י שנתארשה מכבר לא נגרע כח האב כלל, אמנם עמ"ש תוס' (ריש פ' אלו נערות) שגם בתולה מן הנשואין יש לה חמשים שקל וכדבריהם נמצא בירושלמי פ"ק דכתובות, צ"ע דהא היא יצאה מרשות האב לענין נדרים ולא שייך הטעם הואיל ורשאי בהפרת נדריה, ומזה הוכחה לדעת הרמב"ם (פ"ב מה' נע"ב) שלא חשש לדברי הירוש':

מהר ימהרנה — פרש"י יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה, והרמב"ן השיג עליו שאם ישאנה אין לה קנס ואם יגרשנה אחר נשואין אין לה כלום דכתובת אשה דרבנן, אבל פ' מהר השלוחים שאדם משלח לארוסתו כלי כסף וכלי זהב ובגדים והם הנקראים סבלונות בלשון חכמים, ודבריו פלואים הלא הסבלונות הם בודאי אינם מה"ת, גם יש הבדל בלשון בין מהר ובין מתן כמ"ש הרבו עלי מאד מהר ומתן (בראשית ל״ד:י״ב), שמתן הם הסבלונות ומהר הוא הכתובה ומ"ש שכתובה היא דרבנן. כבר האריך בזה המ"ל (פ"א מה' נע"ב ה' ג) שס"ל לרש"י כדעת הרמב"ם שכתובתה מאתים אעפ"י שהיא בעולה שכן הוא גזרת הכתוב שיתן לה כמהר הבתולות, ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ת (סי' לג) מ"ש בזה. וכן מדויק בלשון המכלתא שמובא בירושלמי דכתובות בשם ר' ישמעאל ואין מהר אלא כתובה. ר"ל שהוא גזרת הכתוב שתחת שבאונס או כשאביה ממאן צריך לתת חמשים כסף כשישאנה צריך לכתוב לה כתובה מסך הזה:

לו לאשה — מלת לו מיותר ומציין הראויה לו, וי"ל דאתיא ככ"ע ואינו מדבר לענין קנס רק שלא ישא אותה וכמ"ש הרמב"ם פ"א ה"א, אך א"כ מאי קמ"ל וצ"ל דאתיא כר"ש בן מנסיא (דף כט ע"ב) שפטור מן הקנס:

מהר ימהרנה כו' ת"ל ואם מאן ימאן אביה — ובאונס צריך לתת החמשים כסף אף שנושאה לאשה, ולפ"ז י"ל שאם אביה לוקח ממנו חמשים כסף שוב אינו יכול לעכב הנשואין, ע"ז למד ק"ו ואיתא בשם מימרא דרבא (כתובות דף לט ע"ב) עיי"ש:

אם מאן ימאן אביה — כפל המקור על הפעל נדרש בכ"מ שבכל אופן שתעשה הפעולה כמ"ש באילת השחר (כלל לח), ופה ר"ל בכל אופן שימאן, כי יש הבדל בין מאן ובין לא אבה והבלתי אובה הוא בלב, והממאן הוא בפה אף שיאבה בלבו, ור"ל אף שממאן רק בפיו ואף מכל סבה שימאן שיצויר שממאן מצד עצמו שרוצה שיתן לו הכסף מיד, ויצויר שימאן מצד שבתו אינה רוצה והגם שיכול למסרה בעל כרחה אינו רוצה לכופה, ועז"א בכתובות (דף לט ע"ב) וקדושין (דף מ"ז) אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן, והתוס' שם נדחקו הלא יכול למסרה בע"כ, אך שמיירי שאינו רוצה לכופה והוא אומר להבועל שמוסר הדבר אל רצון בתו, וקמ"ל שאף אם פתה אותה לשם קדושין יכולה לחזור בה, ומזה הוציא ריה"ג (מובא בכתובות דף מ"ד ע"ב) לרבות יתומה לקנס, אחר שצריך גם דעתה, וכבר פי' רש"י שם דלא יתומה משמע מרבוי הכתוב אלא דבין היא בין אביה יכולים לעכב, ומ"ש ימאן אביה להורות שהקנה שייך לאביה, וכן מבואר בתוס' (דף לט ע"ב ד"ה אין לי) וכבר כתבו התוס' בסנהדרין (דף עג ע"ב במפותה) דיצויר קנס במפותה היכא שאומרת בשעה שבא עליה שאינה מוחלת הקנס:

כסף ישקול — לא באר כמה ישקול ולמדנו זה מאונס ששם אמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערת חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה, שממה שאמר תחת אשר ענה בסוף המאמר מבואר שהחמשים כסף הם בעבור השכיבה, וכולל גם מפותה שלא ענה אותה כי שכב עמה ברצונה, ומה שלו שהיה לאשה הוא בעבור הענוי שאנסה, ולכן אין זה נוהג במפתה שלא ענה אותה, וא"כ מבואר שגם במפתה יתן חמשים כסף, וה"ה שגם שם ישקול שקלים (וכנ"ל סי' קסט), ומ"ש כמהר הבתולות מלמדנו שמ"ש מהר ומהרנה המוהר הוא חמשום כסף וכמ"ש בכתובות (דף י') שיהיה זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה מכאן סמכו לכתובת אשה מה"ת, וע"כ שבא ללמד ונמצא למד:

מכשפה לא תחיה — טעם להזכיר זה אחר הבתולה כי המתאוים יתאוו דרך כשפים למלאות תאותם, והזכיר הנקבה כי היא הנמצאת בכשפים יותר מן הזכרים (ראב"ע), וכן אמר בירושלמי (פ"ז דסנהדרין הי"ג) אחד האיש ואחד האשה אלא שלמדך תורה ד"א מפני שרוב הנשים כשפניות הן, ומפני שדרך נשים כשפניות לעשות מעשיהם במחבא כמו שמצאנו בשמונים נשים שתלה שמעון בן שטח לכן אמר לא תחיה לא תתיאש מלחקור אחריהם להרגן (רשב"ם), וכבר באר הרמב"ם (פי"ד מה' סנהדרין) שבכל חייבי מיתות שלא המיתוהו עוברים על עשה חוץ ממכשף שעוברים על ל"ת דלא תחיה. ולא באר באיזה מיתה תומת, ולמדו במכלתא מובא בסנהדרין (דף סו) [בהחלפת שמות התנאיס] בדרך הלמודים, אם מדמוי הלשון לא תחיה, אם ממה שסמכו לשוכב עם בהמה, כי היה דרך המכשפים בכך כמו שמצאנו בבלעם, אם מצד שנמצא מפורש בסקילה באוב וידעוני שהיה ג"כ מדרכי המכשפים:

כל שוכב עם בהמה — הוא עונש לנשכב, ומאמר זה מובא בספרא קדושים ובסנהדרין (דף נד) פלוגתת ר' ישמעאל ור"ע, וסתמא דפה כר' ישמעאל, ובארתי בטוב טעם ודעת בס' התו"ה שם (סי' קי"ג וסי' קיד) עיי"ש:

וזובח לאלהים יחרם — הוא העונש על עבודה שהיא עבודת פנים, והאזהרה הוא מ"ש לא תשתחוה להם, וכבר בארנו זה שם היטב וכלשון שבמכלתא שלפנינו מביא הרמב"ם בס' המצות (מל"ת ס') וע"כ אין לשנות הגי' שלנו, ודעת אחרים שר"ל אם זובח רק לע"ז אבל המשתף ש"ש אינו חמור כ"כ. ורשב"י דייק ממ"ש בלתי לה' לבדו, שמציין במלת לבדו שגם המשתף נעקר מן העולם וכמ"ש בסנהדרין (דף סג). וצריך למחוק בדברי אחרים מלות בלתי לה' לבדו, ולגרסת בדברי רשב"י, ומ"ש שנאמר את ה' היו יראים נדחקו בזה המפ'. אבל למה שפרשתי הפסוקים האלה בפירוש מלכים יש מכאן ראיה ברורה לר"ש ששם אמר שישראל שעבדו בשתוף נעקרו ע"ז מן העולם, כי רק הכותים היו יכולים לעבוד בשתוף, עיי"ש: והנה הראב"ע פי' שמ"ש זובח לאלהים יחרם כולל גם העמים הדרים בא"י וכדעת י"א, ואמרו שישראל נצטוו לשרש אחרי ע"ז ועובדיה והתורה נתנה אותות להכיר המקומות ששם עובדים אותה ולאבד את שמם מן המקום ההוא, וגי' הילקוט על הגלוים לא על הנסתרים. וזה נכון יותר:

וגר לא תונה ולא תלחצנו — פעל ינה בא על אונאת דברים ועל אונאת ממון, אך ממ"ש לא תלחצנו שמורה לחיצת ממון מבואר שלא תונה בא על אונאת דברים שעז"א כי גרים הייתם מום שבך אל תאמר לחברך, ונכפלה האזהרה (לקמן כ"ג ט') ובפ' קדושים כמ"ש הרמב"ם במל"ת רנ"ב, ועיין ברמב"ם (פי"ד מה' מכירה) ובב"מ (דף נט), ואמר ע"ז ר"א שהקב"ה הזהיר עליו במקומות הרבה, והוא מש"ש בגמרא ר' אליעזר הגדול ובארתיו בהתו"ה (קדושים סי' פב) ועפ"ז בא בדברי אגדה שה' אוהב את גרים, ושנקראו בג' לשונות, עבדים, משרתים, אוהבים, כי יש בישראל ג' מדרגות, העושים המצות רק בפועל כפי פשטי התורה כעבד העובד עבודה, והמשרת מעולה מן העבד שעומד בכבוד אצל אדוניו וישרת אותו בשירות קל של כבוד, והם הלומדים פנימיות התורה ומקיימים המצות כפי תוכיותם ועובדים עבודת הלב והשכל והמחשבה, ולמעלה הם אוהבי ה' אשר יגלה להם סודותיו והם בני עליה הנכנסים לפרדס בסודות התורה והמצות. העבדים יקרבם ה' רק מצד בריתו עם כלל האומה, והמשרתים כבר ימצא בהם רצון שהוא מדרגה יותר, והאוהבים נדבק עמהם בהשגחה פרטית ושומרם תמיד בשמירה השגחיית, ועז"א שגם הגרים ימצאו בהם המדרגות האלה, ולכן נאמר בהם ברית ורצון ושמירה, ושכלל ענין הגרות חביב אצל הצדיקים שהם בעה"ז כגר ואל מקומו שואף זורח הוא שם כמ"ש באברהם ודוד, ויתר המאמר יבואר:

כל אלמנת ויתום לא תענון — ר' ישמעאל ס"ל שאלמנה ויתום בא לדוגמא, ר"ל כל החלשים והנדכאים כמו אלמנה ויתום, ור' עקיבא ס"ל שאלמנה ויתום דוקא, ורש"י ז"ל בפירושו תפס כשטת ר"י, והרמב"ם (בפ"ו מה' דעות) פסק כר"ע, ומבואר שר' ישמעאל כשטתי' שס"ל שלפעמים תפס הכתוב דבר אחד לדוגמא כמ"ש במכלתא משפטים בג' מקומות הלכה עוקבת מקרא. במרצע בתער בספר, ר"ל שבא הכתוב לדוגמא, וה"ה פה תפס דוגמא אלמנה ויתום שהם החלשים ע"פ הרוב, ויתר התנאים ור"ע מכללם לא פירשו כן וחפשו בכל אלה המקומות לדרוש בכלל ופרט או רבוי ומעוט, וס"ל דהכתוב דוקא, וה"ה בכאן שהכתוב לא דבר רק באלמנה ויתום, ומ"ש באלמנה ויתום שדרכן לענות ור"ל אף אלמנותו של מלך כמ"ש הרמב"ם, אחרי שרובן דרכן לענות, ועז"א כל אלמנה, וס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, ור' ישמעאל יסבור כר"ש גבי חובל בגד אלמנה דדרשינן טעמא דקרא ואין חלוק בין אלמנה ויתום ובין כל אדם שהוא נדכה ונענה כמוהם, ולדידי' ר"ל שלא בא הצווי על אלמנותו של מלך ומה שאמר לר"י שאר כ"א מנין ת"ל לא תענון, י"ל שדייק ממה שבא בלשון רבים, והיל"ל לא תענה, שכל הפרשה דבר בלשון יחיד, שהלשון מורה שמזהיר את הב"ד והצבור שישגיחו ע"ז שהם אביהם של יתום ודיין אלמנות וצריכים להשגיח ע"ז ומצד זה תפס אלמנה ויתום, כי בשאר כל אדם אין האזהרה על הב"ד רק על כל יחיד שלא יענה את חברו: ומ"ש אם ענה תענה אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט, התבאר אצלנו שכפל המקור על הפעל מציין שבכל אופן שיעשה הפעל, ודעת הת"ק שמציץ שבכל אופן שיענה אף ענוי מועט, ודעת רבי שמציץ שיענה וישנה, וכבר הבאתי דוגמא לזה בפרשת בא על פסוק ובשל מבושל, וכפי הנראה לר"י שסובר שהוא שם הדוגמא, והוא כולל כל אדם כן כולל כל ענוי, ולדידי' מלת כל ר"ל כל מיני החלשים הדומים ביתום ואלמנה לא תענון אף ענוי כל שהוא, ולר"ע [שכן יסבור גם רבי] שרק ביתום ואלמנה ידבר ס"ל שדבר בדוקא שיענה וישנה, ותראה מהמעשה שהביא, שר' ישמעאל אמר לר' שמעון מימיך בא אצלך אדם לדין וכו', והוא דעת ר' ישמעאל [בפרט להאומרים שבעל פלוגתא דפה הוא ר' ישמעאל הנהרג] שהצווי הוא בכל אדם ובכל ענוי אף פנוי מועט, וז"ש אמרה תורה אם ענה תענה אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט, ור"ע לשטתו שאינו מדבר רק ביתום ואלמנה ורק כשיענה וישנה לא קבל סברא זו ואמר לתלמיד התקינו עצמכם לפורענות, ואמר שסלק את הצדיקים האלה שלא יראו בצרות העתידות לבא:

כי אם צעק יצעק — פי' הרמב"ן שמלת כי בא פה כמלת אלא, כמו ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ (ישעיה נו), ר"ל לא יעשה דבר אחר רק זה, וכן פה ר"ל שרק אם יצעק אל ואינו צריך לדבר אחר כלל כי אני אושיענו, ובזה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי בצעקתו לבד נושע הוא מהאל המושיע, כולם ממ"ש שמוע אשמע כפל המקום על הפעל מורה שישמע בכל אופן אף שלא יצעק אלי, רק יצעק צעקת שבר ישמע ה', ומ"ש צעק יצעק אלי, שבזה ימהר לנקום נקמתו יותר ממי שאינו צועק, ושעורו אם ענה תענה אותו שמוע אשמע צעקתו, בכל אופן, ואם יצעק אלי שמוע אשמע במהירות יותר, ובנוסח המכלתא נדפס בטעות, והנוסחא שהבאתי הוא נוסחת הילקוט:

וחרה אפי — הרב במורה (ח"א פל"ו) כתב כשתחפש בכל הכתוב לא תמצא חרון אף וכעס בבורא רק בענין ע"ז, וכתוב זה סותר דעתו, ופרשו חז"ל שבא להשוות חרון ה' ע"ז כחרונו על עבודת אלילים שמסבב עצירת גשמים וגלות, וה"ה ששם מביא חרב, ומ"ש והיו נשיכם אלמנות שהוא למותר, פירוש שישארו אלמנות כי לא יוכלו להנשא והבנים ישארו יתומים, כי לא יוכלו לנחול נכסי אביהם:

אם כסף תלוה — דברי המכלתא מובאים בפ' יתרו, ושם פרשת מ"ש ואם מזבח אבנים תעשה, שהגם שהוא חובה הוא אפשרי, כי יכול לעשות מזבח אדמה, ומה שתפס במנחת בכורים מלת אם, התבאר בספרא ויקרא (סי' קנב) ופרשתיו שם, ומ"ש פה מלת אם כי אינו מחויב להלוות רק אם יש לו להלוות, ואם אין לו להלוה, ר"ל אם יש לך כסף והעני צריך להלואה, אז לא תהיה לו כנושה:

אם כסף תלוה — מחוקי הלשון שיבא הפעל קודם השם אם לא כשבא השם לדייק איזה דבר כמ"ש באילת השחר (פי"ב) וגם שהיה די לומר אם תלוה את עמי, ופי' חז"ל שבא לדייק שאיסור רבית לא שייך רק בהלואת בסף אבל כסף בפירות היינו שפוסק לו פירות כיון דהוה דרך מכר אין זה מלוה, וכן כשנותן לו פרות ופוסק לו לפרוע מעות אפילו יותר משויו אין זה רבית קצוצה, ויותר מזה אפילו יותן לו אח"כ פירות בעד המעות אע"ג שאם היה מלוה תחלה על אופן שישלם לו פירות יותר היה רבית קצוצה כדכתיב ובמרבית לא תתן אכלך (ויקרא כ״ה:ל״ז) מ"מ בה"ג שנתן לו הפירות דרך מכר לקבל ממנו דמיהם אין זה ר"ק, ופירושו בכסף אתה מלוהו ר"ל בכסף הוא דרך הלואה אבל בפירות הוא לרוב דרך מכר, כ"פ בפ"י עי"ש:

תלוה את עמי את העני עמך — סדר הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, כמבואר אצלנו בכ"מ, והול"ל בהפך אם תלוה את העני את עמי, שזה רבותא יותר שגם להעשיר לא יהיה כנושה, וע"כ שסדר דבריו בדרך הקדימה והאיחור שעמי קודם לעם אחר ועני להעשיר ועני שעמך לעניים אחרים, ומובא בב"מ (דף עא):

לא תהיה לו כנושה — הכ"ף מורה שאף שרק מתדמה בעיניו כנושה אסור, וכ"ה בב"מ (דף ע"ה) וסיים בלשון רבים לא תשימון, ללמד שגם העדים והסופר עוברים שהם המשימים, ובמ"ש כשה"א אל תקח מאתו, הגיה הגר"א לא תשיך שהוא אזהרה ללוה, שזה ההבדל בין תשוך בקל ובין תשיך שהוא פעל יוצא לשלישי, שהלוה מסבב שהמלוה ישוך אותו, ובגמ' חשב ששה לאוין עיי"ש וברמב"ם (פ"ד מה' מלוה ולוה):

אם חבול תחבול שלמת רעך — צווי זה נשנה במשנה תורה (דברים כ״ד:י׳) כי תשה ברעך משאת מאומה וכו', והדירה הנמצאים בזה בש"ע ח"מ (סי' צז), שהלוה אסור לו למשכנו אפי' בחוץ, והשליח ב"ד אסור לו לבא אל ביתו, ואמרו שפה מדבר בחובל כסות יום ושם מדבר בחובל כסות לילה. עוד מבואר בש"ע שמ"ש שלא יחבול רחים ורכב לא נאסר לחבול כלי אוכל נפש אם הלוה נתנם לו מדעתו כמש"ש בש"ע (סעיף ז'), וכן הדין בחובל בגד אלמנה שמותר בנתנה לו מדעתו אפי' שלא בשעת הלואה כמ"ש בכנה"ג שם, ולערן שמחויב להחזיר מבואר שם שאף אם נתנם הלוה מדעתו שלא בשעת הלואה מחויב להחזיר, והוא תלווה שאם נאמר שלענין השבת העבוט בלילה נכלל בלשון חבלה אף שנתנם מדעתו, ראוי שיהיה כן גם לענין חובל כלי אוכל נפש וחובל בגד אלמנה, שלשון חבלה אחת, וכבר השיגו בזה על הרמב"ם שמחלק לשטתו במשכנו בשעת הלואה כלי אוכל נפש ובגד אלמנה שאף בשעת הלואה אסור, ולענין השבת העבוט מודה שבמשכנו בשעת הלואה אינו חייב להחזיר, והקשו עליו שבשניהם כתיב לשון חבלה, והשתא יקשה כן גם על ההלכה שבידנו. אולם אחרי והעיון יש הבדל בין חבל ובין עבט, שחבל בא תמיד על שממשכנו בעל כרחו שלא בשעת הלואה, ועבט בא על המשכון שהלוה נותן מדעתו בשעת הלואה, ובא ג"כ אם נותן המשכון אחר הלואה ברצון טוב להפיס דעת הלוה שדואג על מעותיו. והנה בפ' תצא מדבר שכבר הוא חייב לו כמ"ש כי תשה ברעך משאת מאומה ואמר ע"ז לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, וא"כ מדבר שהלוה רוצה לתת לו משכון מדעתו, והזהיר שגם באופן זה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אף שהלוה נתנו מדעתו יקבלנו בחוץ ולא יבא אל ביתו, ועז"א השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש א"כ למדנו שאף שהוא עבוט היינו שהלוה נתנו מדעתו צריך להשיב לו, משא"כ בחובל רחים ורכב ובחובל בגד אלמנה שתפס לשון חבלה ידעינן שאם הלוה נותן מדעתו מותר שזה אינו חובל רק מעבט, שאם גם זה אסור הול"ל לא תעבוט, ובפ' משפטים שאמר אם חבול תחבול שפי' שממשכנו בעל כרחו וזה א"א שיהיה ע"י המלוה עצמו דהא עובר על לא תהיה לו כנושה וא"כ מדבר שממשכן ע"י שליח ב" ד, ולמדו שגם שליח ב"ד אסור לבא אל ביתו, דהא במ"ש בפ' תצא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו מדבר שהלוה נותן מדעתו ואעפ"כ אסור לו ליכנס אל ביתו לקבלו, ולא עדיף שליח ב"ד שלוקח בעל כרחו מן המלוה שלוקח מדעתו של לוה שגם, זה לוקח ברשות ואסור לבא אל ביתו, ועז"א בב"מ (דף קי"ג) שכפל בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט [שהוא מיותר אחר שכבר אמר לא תבא אל ביתו] ללמד שבכל אופן לא יבא אל בתו אף שהוא ע"י שליח ב"ד: והנה בפ' משפטים שמדבר בחובל בעל כרחו ע"י שליח ב"ד שעל כרחו לוקח בגדו בחוץ, ולא יוכל לקחת רק כסות יום, כי כסות לילה לא נמצא אצלו בחוץ רק בביתו והוא א"א לו לבא אל ביתו, לכן אמר עד בוא השמש תשיבנו לו כי צריך להחזיר ביום והחיוב חל עליו עד בא השמש כי בלילה יוכל לעכבו אצלו, ובפ' תצא שמדבר שהלוה מוציא העבוט מרצונו בודאי מוציא כסות לילה שא"צ לו ביום רק בלילה לכן אמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, כי ביום א"צ להחזיר, ובזה דברי המכלתא פה מבוארים, ועיין בירושלמי ב"מ פ"ט ובבלי (דף קיד), לבד מ"ש ר' ישמעאל בא הכתוב ללמדך, שבזה מישב סדר הכתובים, אם כסף תלוה [שפי' ר' ישמעאל שהוא חובה], אם חבול תחבול ר"ל אעפ"י שצויתי שלא תהיה לו כנושה, בל תחשוב שתאבד את שלך, כי תוכל ולחבול בעל כרחו ע"י הב"ד, ואף שתשיב כבוא השמש יועיל לך שלא תהיה שביעית משמעתו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו כמ"ש בב"מ (דף קטו):

כי היא כסותה לבדה — מפרש לפי הפשט שמלמד הדין המבואר במשנה (דף קיג), היו לו שני כלים נוטל אחד ומניח אחד ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרשה ביום, ופרש"י שחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם, יחזיר לו את הצריך לו עתה, ועז"א ובאם לקחת ממנו כסות יום וכסות לילה, תשיב כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. וכסות הוא מה שמתכסה בו מלמעלה שהוא הטלית שהולך בו ביום ואחר שאין לו רק כסות אחד לבד תחזיר לו, וגם את החלוק שלובש בלילה תחזור בלילה, ועז"א שמלתו לעורו שהות החלוק שהוא אצל העור וגם את המצע ששוכב עליו, ור' נתן בא לדייק גדר שם שמלה והבדלו מן כסות ובגד, שהשמלה היא החשובה והיקרה, כמ"ש וישאלו ממצרים כלי כסף וכו' ושמלות (שמות י״ב:ל״ה), שמלה לכה קצין תהיה לנו (ישעיהו ג׳:ו׳), ושמלות ונשק ובשמים (מלכים א י׳:כ״ה) ובשלמות הרבה מאד (יהושע כ״ב:ח׳) והסירה את שמלת שביה (דברים כ״ב:ה׳) פי' בספרי שהיו מתקשטות בבגדים יקרים בעת מלחמה, ועל ושמת שמלותיך עליך (רות ג׳:ג׳) פי' במדרש אלו בגדי יו"ט, וכן על ולא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כ״ב:י״ז) פי' בספרי תכשיטי נשים, ועז"א שאף אם הוא שמלתו שהיא שמלה יקרה אחר שהיא נובלת לעורו אין למכור אותה, והוא כדעת ר' ישמעאל ור"ע בב"מ (דף קיג) דכל ישראל ראוים לאותו אצטלא, והת"ק סובר כברייתא שם דפליג בזה וכפסק הלכה בח"מ [סי' צז סעיף כ"ב], ודעתו שתפס שם שמלה מצד ההבדל השר שבא גם על הסדין ששוכב עליו ואינו תפור למדת האדם, כמו ופרשו השמלה לפני זקני העיר (דברים כב), וע"כ אמר היא שמלתו במה ישכב שכולל החלוק שבו שוכב בלילה והוא דבוק לעורו, ומיתור הלשון מביא המצע ששוכב עליו. ומ"ש ושמעתי כי חנון אני, מודיע שלא ישמע מצד מדה"ד, כי מצד הדין יוכל המלוה לומר שגובה את שלו, רק מצד שברא העולם מצד החנינה, וכל בני העולם חייבים לו חובות גדולות, והוא נוטל כל הנשמות למשכון בלילה ומחזירן ביום מצד החנינה, ומצד זה יענוש את הבלתי מתנהג כדרכיו בחסד וברחמים שבו תלוי הנהגת העולם וקיומו:

אלהים לא תקלל ונשיא כעמך לא תאר — יש הבדל בין מקלל ובין מארר, שהקללה הוא מציין הדבור, והוא משתתף עם קלה מנחי ל"ה שהוא הפך הכבוד, רק שקלל בכפל הוא מורה בזיון יותר, ואאר מציין הפעולה ששולח בו גרעון ומזיק לו בדבורו והוא הפך הברכה, ולכן אמר ומקללך אאר, שהם רק יקללו בדבור ולא יזיק לך ואני אאור אותם בפועל, ואמר לא תאור את העם כי ברוך הוא (במדבר כב), ובסנהדרין (דף סו) דעת ר"ע שאלהים קדש ודעת ר"י שהוא חול, [וכן צריך להגיה כאן], ואמר שם שלמ"ד אלהים חול גמרינן קדש מחול, ולמ"ד אלהים קדש ידעינן קללת דיין ממ"ש לא תקלל ולא אמר לא תקל, לפ"ז שניהם מודים שלמדין מכאן ברכת השם וקללת דיין, כי שם אלהים משותף לאלהים ולשופטים, וכמ"ש במו"נ ח"א, רק דפליגי איזה עקר בכונת הכתוב, ולר"ע נכון מ"ש אצל אלהים לא תקלל כי לא יצדק לשון ארור באלהות שלא יתפעל מדבורו, אבל ממה שהיל"ל לא תקל מנל"ה, כי גם להקלות כבוד ה' אסור כי גדול כבודו, וכמו ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז), אב ואם הקלו בך (יחזקאל כב), ומה שתפס תקלל מפעל הכפל מורה שהוא משותף גם לדיינים שעומדים תחת אלהים לעשות משפט בארץ, ומצוה בל יקללם על המשפטים האלה שצוו לחבל שמלתו ע"י שליח ב"ד ושישיב לו העבוט ביום, ועמהם יברך ה' שצוה על המשפטים האלה, ולכן תפס שם קללה שעל הדיין אינו מוזהר על העדר הכבוד רק על הקללה, ולדעת ר' ישמעאל עקרו נאמר על הדיין ואזהרה לברכת השם גמר קדש מחול, ולדידיה היה יכול לכתוב על שניהם פעל תאור, וגם לא היה צריך לכפול האזהרות רק לכתוב אלהים ונשיא לא תאור, וז"ש אני אקרא ונשיא לא תאור אחד נשיא ואחד דיין במשמע, ר"ל שעל שניהם יכול לומר לא תאור, ומשיב שחלקם בשני אזהרות לחייב על כ"א בפ"ע, [וזה כדעת הרמב"ם ודעמיה בלאו דנא ומבושל ושאור ודבש] [ומ"ש שאר בני אדם מנין כ"ה בספרא קדושים (סי' לד) ובארתיו שם כפי הפשט עיי"ש. אולם ממ"ש ע"ז שחייב בד' דברים וכו' ומשום לא תאור, משמע שדריש מ"ש בעמך שהול"ל נשיא עמך, ופי' שר"ל שהב' מורה גם על הצירוף עם עמך שלא תאור הנשיא עם העם הנלוים אליו, כי המארר הנשיא דרכו לארר כל הטפלים אליו שמריבים ריבו ומכבדים אותו, ועמ"ש בזה הרמב"ן בספרו על ס' המצות [מל"ת שיח] שבמגלת אסתר שם, וההבדל שבין מז"ש לר' ישמעאל שלא אמר אלהים ונשיא לא תאור כדי לחייב על כ"א בפ"ע, וריב"ב אמר ששומעני שלא יהא חייב עד שיהא דיין ונשיא תלוי בפלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן. שר' ישמעאל ס"ל כר' יונתן שאמר מכה אביו ואמו משמע כל אחד בפ"ע וגם אם יכתוב אלהים ונשיא נפרש או זה או זה, וריב"ב ס"ל כר' יאשיה שהוא"ו מורה החבור ולכן אמר שהייתי אומר שאינו חייב עד שיהיה דיין ונשיא, וכבר אמר ר' ישמעאל בב"ק (דף עא) וטבחו או מכרו או לרבות את השליח, וזה כר' יונתן שמלת או מיותר דלר' יאשיה צריך מלת או לחלק, ומ"ש בעמך בזמן שעושים מעשה עמך מובא בגמ' סנהדרין ובכ"מ, ועיין עוד בספרא קדושים (סי' קד) ובמש"ש:

מלאתך ודמעך לא תאחר — פי' חז"ל שמלאתך היינו בכורים שמביאים הפירות עצמם, שבלים מלאות וטובות, כמ"ש כקש יבש מלא (נחום א׳:י׳), פן תקדש המלאה (דברים כ״ב:ט׳), ודמעך הוא התרומה שמביאים הדגן והתירוש והיצהר, שכבר הופרשו. מקליפתם כדמעה הנוטפת ממקום חבורה בעין, כן ידמעו הענבים והזיתים דמעת לחותם העצור בם, והשבלים ידמעו נטפי הגרגרים האצורים בתוכם, והתבאר אצלי שפעל אחר נגזר משם אַחַר ובא על הזמן אם מאחר הזמן המיועד לאיזה דבר, ובמ"ש כי תדור נדר לא תאחר לשלמו, בארו חז"ל זמן המיועד לשלום הנדר כמ"ש בפ"ק דר"ה, אבל במ"ש פה לא תאחר שא"ל זמן קבוע ע"כ בא על צד שמאחר את הראוי להקדים, ומצד הסברא ראוי להקדים בכורים לתרומה, שהגם ששניהם קרוים בשם ראשית ותרומה, הבכורים קרוים בכורים ומלאה שמורה שיופרשו מבכורי הפירות בעודם בשבלים והפירות במלאותיו, והוא קודם לתרומה שקרויה דמע שצריך להפריש הדגן והתירוש והיצהר, ומטעם זה ה"ה שהסברא נותנת להקדים תרומה למעשר שקרוי ראשית, ומעשר ראשון למעשר שני אחר שנמצא בתוכו תרומת מעשר, ועיין בתרומות [פ"ג מ"ז] ובתמורה (דף ז), ומ"ש מה שעשה עשוי בארו בתמורה שם עיי"ש:

כן תעשה לשורך — כבר נשנה בפ' בא (סי' ק"ב) ושם בארתיו:

שבעת ימים יהיה עם אמו — בפ' אמור אמר והיה שבעת ימים תחת אמו, וכבר בארתי בפירוש הספרא שם (ס' קנה), שר"י בנו של ריב"ק אמר תחת אמו פרט ליתום, וזה דעת הת"ק דפה שפי' תחת אמו שתהיה אמו קיימת ולבל נפרש שירבץ תחת אמו ממש למדנו מפה שאמר עם אמו וכן תחת פי' בסמוך לה, וריה"ג מחלק בספרא שם בין בכור לקדשים, שבבכור שצריך שתהיה אמו קיימת בלדתו ולכן אמר עם אמו, ובקדשים כשר יתום לכן אמר תחת אמו, ר"ל שיעמוד במקומה אם מתה, שהנולדים הם העומדים תחת מולידיהם בקיום המין, כמו תחת אבותיך יהיו בניך (תהילים מ״ה:י״ז), וכן ס"ל לר' נתן פה, ובמ"ש ד"א מה בכור קדש וכו' בא לתת עוד טעם עמ"ש שאמר פה עם אמו ושם אמר תחת אמו, כי הבכור לא יצויר שאמו תהיה קדש, שאין בכור נוהג בקדשים, לכן אמר עם אמו כי יונק ממנה, אבל ביתר קדשים משכחת שאמו קדש ואז אינו עם אמו כי אסור לו לינק ממנה, רק הוא עם תחת אמו, ר"ל עם המניקה אותו שהיא תחת אמו ובמקומה, ולמד זה מבכור, ויתר הדברים מבוארים במעילה (דף יג) עיי"ש:

ביום השמיני תתנו לי — ולא באר שראוי לתתו גם מיום השמיני והלאה כי למד ממ"ש גבי קדשים ומיום השמיני והלאה ירצה, ומלשון המכלתא משמע שממ"ש ומיום השמיני והלאה ידעינן שראוי גם ביום השמיני, והוא עפ"י הכלל שבארתי בפ' בחקותי (סי' ס') שיש הבדל בין והלאה ובין ומעלה, שבלשון והלאה גם היום ההוא בכלל, ועז"א מה להלן להכשיר בן שמיני ומשמיני להלן, ולפ"ז עקר כגי' הילקוט שאינו גורס מ"ש מה כאן ביום שמיני וכו', אולם לגי' ספרינו שגרס זה צריך למחוק ברישא מלות בן שמיני וכן הגיה הגר"א, ולמ"ש בזבחים (דף יב) ובחולין (דף פא) ר' אפטוריקי רמי וכו', שלמד במ"ש שבעת ימים יהיה תחת אמו שאסור להקדישו מחוסר זמן [עיין במ"ל פ"ג מהלכות איסורי מזבח סוף הלכה ח"] ובליל שמיני מותר להקדישו ואסור להקריבו עד יום שמיני, וזה רק בקדשים, כי הבכור קדוש מרחם, לכן אמר בקדשים תחת אמו שיהיה במקומה ומדרגתה שלא יקדישהו קודם, אבל בבכור לא יכול לאמר תחת אמו כי אינו עמה במדרגה אחת כי הוא קדש, ובבכור שאמר בו כן תעשה לשורך לצאנך שלמד שיטפל עמו שלשים יום אצ"ל מיום השמיני והלאה שכבר ידעינן שיוכל לתתו גם אחר שמיני, דהא מטפל בו שלשים יום:

ואנשי קדש תהיון לי — מ"ש תהיון לי היינו שתהיו שלי שלא תהיו תחת הטבע והמערכה י' רק תחת ההנהגה הנסיית שמצד זה השי"ת מתעלה ומתקדש אל הנהגה מופלאת מובדלת מחוקי הטבע, ואמר כן בסוף איסורי מאכלות ובפ' עריות בפ' שמיני ובפ' קדושים כי ע"י כל מצוה מתוסף עליכם קדושה חדשה נערכת לעומת קדושת המצוה, וכמו שהתבאר בספרא סוף שמיני וסוף קדושים, ואיסי בן גוריא ס"ל כר"ש שלמד בחולין (קט"ז) ובכ"מ שבב"ח אינו אסור רק באכילה משום דכתיב כי עם קדוש אתה והקדושה לא בא על איסורי הנאה רק על איסורי מאכלות כמו בכאן. ומ"ש נאמר כאן, ר"ל גבי בב"ח, ולהלן, ר"ל גבי טרפה:

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו — שם טרפה ופעל טָרַף הונח בעצם על החיות הטורפות את החלשים מהם, ונקראת טרפה כל שהוכתה ע"י צפורן הדורס מכה שא"א שתחיה עוד, הגם שעתה היא חיה עדיין, כי אם כבר מתה כבר הזהיר על הנבלה, ואם הוכתה במקום שתוכל לחיות אין סברא שתאסר באכילה, ועז"א בספרא (סוף שמיני) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה ובין טרפה אסורה, ר"ל כשהכה אותה שלא בצפורן, או שלא כנגד החלל שאז יכולה לחיות היא טרפה כשרה, ומבואר ממילא שה"ה בכל מכה שאירע לה שא"א שתחיה ממנה דינה כטרפה, שמה הבדל בין אם בא סבת החולי הממיתה ע"י אריה או ע"י ד"א, ומזה קבלו חז"ל הע' מיני טרפות, וכמ"ש הרמב"ן בהשגותיו לעלון המצות [בשורש השני] ומ"ש ובשר בשדה טרפה, אין לומר דוקא בשדה וטרפה שבבית מותרת, דבאיזה סברא נאמר כזאת, והרי אמר נבלה וטרפה לא יאכל, הרי אמר טרפה סתם שכולל אף בבית כמו נבלה, וז"ש הקיש טרפה לנבלה, ומבואר אצלנו שדרך הכתובים שדבר שיש בו חדוש יותר יאמר לבסוף, וע"כ אמר נבלה וטרפה, כי טרפה שהוא עדיין חי חדוש יותר מן נבלה שמתה, ואם נאמר שטרפה אינה רק בשדה, א"כ נבלה חדוש יותר מן טרפה שהיא אסורה אף בבית והיל"ל טרפה ונבלה, וכ"ז נכלל במ"ש הקיש טרפה לנבלה, וע"כ שמ"ש ובשר בשדה לאו דוקא רק שדבר בהוה שדרך החיות הטורפות להמצא ולטרוף בשדה, אולם בכ"ז מלת ובשר מיותר שהול"ל וטרפה בשדה לא תאכלו, כמ"ש בכ"מ, ומזה הוציאו בחולין (דף ק"ב ע"ב) שכולל בשר מן החי, כי טרפה שם על כל הבהמה שנטרפה, יפה אמר שגם בשר טרפה היינו שלא טרף כל הבהמה רק טרף ותלש בשר מן הבהמה לא תאכלו, כי שם בשר כולל גם חלק מן הבהמה, וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ד ה"י) שהחותך בשר מן החי היא טרפה בעצמה, ובחשבונו מנין הלוקין [בפי"ט מה' סנהדרין] לא חשבו בפ"ע כי נכלל במה שחשב טרפה שם בסי' פ"ט, ועיין בפר"ד (דף סח ע"ד) שתמה בזה בחנם על הרמב"ם, וכבר באר הרמב"ם (שמל"ת קפא) שפשט הכתוב הוא כמו שנזכר במכלתא שדבר בהוה, ובכ"ז אחר שמלת בשדה הוא מיותר קבלו חז"ל שנכלל בזה כונה שניה, והוא כך, ובשר בשדה טרפה הוא, ולפיכך לא תאכל אותו, ושם שדה הוא הפך הבית והמחיצה כמ"ש בפ' אחרי (סי' צו), וכולל כל בשר שיצא חוץ למחיצה כמו בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה ובשר קדשים קלים חוץ לחומה או בשר הפסח שיצא חוץ לחבורה או כשהוציא העובר את ידו (כמ"ש בחולין דף סח), ועל כולם לוקין, וכמ"ש הרמב"ם (פי"א מה' מעה"ק), וכן במנין הלוקין בה' סנהדרין, וכ"כ התוס' בחולין שם ובמכות (דף יח) שלוקין [הפך מ"ש ביומא דף לו ד"ה בלאו דנבלה], והדברים מוכרחים בעומק הלשון שהיל"ל ובשר טרפה בשדה, דהא טרפה מתאר שם בשר וצריך לסמוך אליו ואח"ז יבאר המקום שנמצא בשדה, וממה שהפסיק שמלת בשדה מבואר שהוא תואר לבשר, וטרפה הוא הנשוא, בשר הנמצא בשדה דינו כטרפה, וא"כ דרושים אלה מיוסדים בעומק הלשון וסדרו:

לכלב תשליכון אותו — ובנבלה אמר לגר אשר בשעריך תתננה (דברים י״ד:כ״א) שמותר בהנאה ומשמע שהטרפה אסורה בהנאה, אך זה א"א דהא הנבלה חמורה מהטרפה שמטמאה במשא, וכיון שהיא מותרת בהנאה כ"ש טרפה, רק פי' כמ"ש הראב"ע שאמר לכלב בפת"ח, הכלב הידוע שומר הצאן שהוא נהנה במה שנותן מזון לכלב שמזונותיו עליו, והכלב הציל את בשר הטרפה מפי החיה ושייך לו בשכרו, כי הוא השומר קנין אדוניו וצאנו, והוא שמר צאן אדוניו במצרים והכיר את קונו ושמר את צאנו ולא חרץ עליהם לשונו, ואף שבע"ח אינם בעלי שכר ועונש כי פעולתם טבעיית אמר הקב"ה תן לו שכרו שמזה ילמד אדם מוסר לדעת דרכי ה' שכ"ש שיש שכר ועונש להאדם שהוא בעל בחירה, וכן אמר ירמיה (ירמיהו י״ז:י״א) שהעושה עושר ולא במשפט ילמד מוסר מן הקורא שאוסף לקנו ביצים של עופות אחרים ולבסוף מקבל עונש על ידם כדי שיהיה זה מוסר להעושה עושר בגזל שבחצי ימיו יעזבנו: