Deuteronomy 6

ה' אלהינו ה' אחד — ה' שהוא אלהינו עתה ולא אלהי האמות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר (צפניה ג, ט) כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ונאמר (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:

ואהבת — עשה דבריו מאהבה אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה. העושה אצל רבו מיראה כשהוא מטריח עליו מניחו והולך לו:

בכל לבבך — בשני יצריך דבר אחר בכל לבבך, שלא יהיה לבך חלוק על המקום:

ובכל נפשך — אפלו הוא נוטל את נפשך:

ובכל מאדך — בכל ממונך יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר ובכל מאדך דבר אחר ובכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך בין במדה טובה בין במדת פרענות וכן דוד הוא אומר (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא וגו' (שם קטז, יג) צרה ויגון אמצא וגו':

והיו הדברים האלה — ומהו האהבה והיו הדברים האלה, שמתוך כך אתה מכיר בהקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו:

אשר אנכי מצוך היום — לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה, אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה דיוטגמא, מצות המלך הבאה במכתב:

ושננתם — לשון חדוד הוא, שיהיו מחדדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד:

לבניך — אלו התלמידים מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם, ואומר (מלכים ב' ב, ג) בני הנביאים אשר בבית אל, וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים שנאמר (ד"ה ב' כט, יא) בני עתה אל תשלו. וכשם שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, כך הרב קרוי אב, שנאמר (מלכים ב' ב) אבי אבי רכב ישראל וגו':

ודברת בם — שלא יהא עיקר דבורך אלא בם עשם עיקר ואל תעשם טפל:

ובשכבך — יכול אפלו שכב בחצי היום, תלמוד לומר ובקומך יכול אפלו עמד בחצי הלילה, תלמוד לומר בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. דרך ארץ דברה תורה, זמן שכיבה וזמן קימה:

וקשרתם לאות על ידך — אלו תפלין שבזרוע:

והיו לטטפת בין עיניך — אלו תפלין שבראש ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים:

מזזות ביתך — מזוזת כתיב, שאין צריך אלא אחת:

ובשעריך — לרבות שערי חצרות ושערי מדינות ושערי עירות:

חצובים — לפי שהיו מקום טרשין וסלעים נופל בו לשון חציבה:

מבית עבדים — כתרגומו מבית עבדותא, ממקום שהייתם שם עבדים:

ובשמו תשבע — אם יש בך כל המדות הללו, שאתה ירא את שמו ועובד אותו, אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לאו לא תשבע:

מאלהי העמים אשר סביבותיכם — הוא הדין לרחוקים, אלא לפי שאתה רואה את סביבותיך תועים אחריהם הצרך להזהיר עליהם ביותר:

במסה — כשיצאו ממצרים שנסוהו במים, שנאמר (שמות יז, ז) היש ה' בקרבנו:

הישר והטוב — זו פשרה, לפנים משורת הדין:

כאשר דבר — והיכן דבר (שמות כג, כז) והמתי את כל העם וגו':

כי ישאלך בנך מחר — יש מחר שהוא אחר זמן:

וזאת המצוה, אחר שהציע עד הנה הצעות והקדמות לדברי הספר, מתחיל עתה ענין הספר בעצמו, ואומר וזאת המצוה ר"ל הדברים שאומר לכם מכאן והלאה צוה ה' ללמד אתכם, והודיע להם שתכלית עשיית כל המצות הוא:

למען תירא את ה' אלהיך, הוא שלא תעשם בעבור תקות שכר וגמול רק ליראת ה' והכנע למצותיו, שע"י שתרגיש גדולת הבורא ורוממותו תרוץ באימה לעשות מצותיו וזה תכלית עשית המצות וכמו שבאר בעקרים (ח"ג פל"ב) בארך, ומה תכלית יראת ה'? תכליתה הוא לשמור את כל חקותיו ומצותיו, כי יש יראת העונש שתכלית היראה הוא שלא יגיע לו עונש ונזק, וה' רוצה שתירא יראת הרוממות שמתוך שתכיר גדולתו ורוממותו תרוץ בכל עוז לשמור כל חקותיו כמי שיכיר גודל מעלת מלך גדול וחכם ונדיב שיתנדב בכל לב לעבוד עבודתו מבלי שום תקות שכר, לפ"ז תכלית עשית המצוה הוא שתוסיף לעשות מצוה, כמ"ש שכר מצוה מצוה, ואמר שמצוה גוררת מצוה, ר"ל שתשמור מצות ה' שעי"כ תקנה מדת היראה ועי"כ תשמור כל חקותיו וגם בנך ובן בנך ישמרו, וזה יהיה כל ימי חייך, והוא שכר המצוה האמתי, ומה שנמצא בתורה שהבטיח להם שכר עוה"ז אינו התכלית העקרי רק דומה כאב שמבטיח לבנו הקטן מיני מתיקה אם ילמד ויחכם, שאם ישכיל הבן יבין שזה בעצמו שילמד ויחכם הוא השכר העקרי ומיני מתיקה שמבטיח לו בעד הלמוד הוא רק מפני שהנער סכל עדיין מהבין מעלת הלמוד והחכמה שהוא עצמו השכר היותר גדול ואמר עוד שיש עוד כונה בשכר עוה"ז שיעד ה' בעבור המצות כמ"ש למען ייטב לך והארכת ימים, למען ירבו ימיכם, שזה אינו מכוין לעצמו רק שזה נכלל ג"כ במ"ש שכר מצוה מצוה, שע"י שישמרו מצוה יאריך ימיהם כדי שע"י מה שיאריכו ימים יהיה לאל ידם להוסיף בעבודת ה' ולקיים עוד מצות, וז"ש:

ושמעת, ר"ל ולמען יאריכון ימיך ועי"כ ושמעת ישראל ושמרת לעשות, שע"י הארך ימים תמצא עת לשמוע ולשמור ולעשות, ר"ל אל התלמוד ואל המעשה, וזה עקר שכר המצוה שתאריך ימים ויהיה לך עושר ושלוה שעי"כ תוכל להוסיף אומץ בתורה ובמצות, אולם באר שזה בהשקף על בני אדם שהמצוה עצמה שמקיימים היא השכר היותר גדול שיקבלו בעד המצוה, אולם מצד ה' שהבטיח יעודי שכר המצות יש לו ג"כ כונה אחרת שבאשר הוא הטוב והחונן ורב חסד רוצה להיטיב לבריותיו וע"כ צוה אותם מצות כדי שיגיע להם שכר וגמול טוב בקיימם מצותיו, ובזה יוכל להיטיב עם בריותיו ולהשפיע להם חסדיו, ובצד זה יש אפשרות שיקיים אדם מצוה גם ע"מ לקבל שכר אם יחשוב בלבו שאין עיקר מגמתו השכר הכלה ונאבד רק מה שבמה שיקבל השכר יעשה נחת רוח לבוראו שרוצה לתת לו טוב וברכה, או שישראל יעשו המצות בהשקף על שיקבלו שכר ויוכל ה' למלאות הבטחתו שהבטיח לך שכר וא"כ בקבלת השכר מקיים רצון הבורא ויתן עוז לאלהים למלאות יעודיו והבטחתו, וז"ש ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך, ר"ל שעי"כ ימלא ה' הבטחתו אשר דבר לך, בארץ זבת חלב ודבש וחסר ב' בארץ ללמד שגם ג' דברים שאמרו חז"ל שלא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא והם בני חיי ומזוני יתן לך בשכר מעשיך ונגד חיי אומר אשר ייטב לך ונגד בני אומר אשר תרבון ונגד מזוני אומר ארץ זבת חלב ודבש :

שמע ישראל, אחר שאמר שתכלית עשית המצות היא יראת השם כמ"ש אשר צוה ללמד אתכם לעשות למען תירא את ה' אלהיך, בא להעלותם למדרגה יותר גדולה שהיא אהבת השם כמ"ש ואהבת את ה' אלהיך, שהאהבה מדרגה גדולה יותר מן היראה, ובכ"ז הם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין ומגו דחילו נפיק רחימו, אבל זה לא יצויר רק אחר האמנת היחוד, רצוני שכל האומות הקודמים שהיו מאמינים ברבוי האלהות, השוו בזה שיש אלהים פועל טוב ויש אלהים פועל רע, כי לא יכלו לצייר שהטוב והרע הנמצא בעולם יצאו משרש אחד, וע"כ היו מתיראים מפועל הרע ואוהבים את הפועל הטוב, וכאשר בא בתורת אמת ללמדם שיתאחדו היראה והאהבה לאלהי אמת הוצרך להקדים להם אמונת היחוד, שאלהי עולם הוא אחד ואין זולתו והוא שרש לכל הנמצא והמתהוה בכל העולמות הן דברים אשר לפי השגת נקראם בשם טוב והן דברים אשר נקראם בשם רע, והוא בשנאמין כי אין רע במציאות כלל, שמהאל הטוב האחד האמתי לא יצא רק טוב, ואשר ידמה לנו שהוא רע הוא באמת אך טוב וחסד בין הרע הנמצא בהויה כל העדר הוא לצורך הויה וכל השחתה הוא לצורך תקון ובנין, כמ"ש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ובין הרע הנדמה לנו בהנהגה, שכל הרעות הבאות בעולם הם לתכלית טוב וכמו שית' ועי"כ יצויר היראה והאהבה לאל אחד, ועז"א ה' אלהינו ה' אחד שה' מורה מדת הרחמים הפועל טוב, ואלהים מורה מדה"ד הפועל דין ועונש, הוא אחד, כולו טוב ופועל אך טוב וחסד שעז"א שנית שם הויה. והכל מתאחד ביחוד שלם ולכן ואהבת את ה' אלהיך :

והיחוד הזה כולל ג' ענינים [א] היותו ית' אחד בעצמו והוא שלילת הגשמיות וההרכבה ורבוי ע"י התארים וכדומה, [ב] שלילת השניות שהוא אחד ואין אלוה זולתו, והיחוד הג' הוא יחוד אור הא"ס בשמותיו שהוא במדותיו שבם הוא מנהיג את העולמות, וביחוד יחוד קוב"ה ושכינתיה שהוא כבוד מלכותו והתפשטות אלהות בעולמו, שכבר יצויר אור האלהות המאיר בעולמות להנהיגם ולהניעם ולהחיותם, כנפש המתפשטת בגויה ותתן לו אור וחיים, כמ"ש ואתה מחיה את כלם, וכמו שהנפש מצד שהיא נתונה להחיות את הגויה ולמלוך עליו, תמצא נגוד ועכוב למלכותה מצד הגוף וטבעיו ותכונותיו שהוא זקן וכסיל העומד כנגדה למרוד במלכותה, כן טבע העולם הגדול והמערכה וכחות הטומאה המתפשטות בעולם מתנגדים אל מלכות שמים, ודומים כעבדים הרוכבים על סוסים לתפוס ממשלה בפ"ע, בפרט בעת גלות השכינה ששרי הטבע מושלים בארץ, וזה כל פרי העבודה והתפלה ליחד את ה' בשמותיו ולתקן עולם במלכות שדי, וזה יעשה ע"י מסירת נפש על יחודו, שכמו שיבטל כחות גופו וימסרם למיתה בעבור מלכות נשמתו האלהית כן יעשה בעולם הגדול שיתבטל הגוף הכולל וטבע הצבא והמערכת ושרי מעלה תחת מלכות שמים כמ"ש ר"ע בעת שמסר נפשו למיתה כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו, אולם יחוד הזה לא יוגמר עד לעת"ל דכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ששמו היינו מדת מלכותו שיתיחד אז שכינתו ומלכותו עד ראש המדרגות ומלכותו בכל משלה, ועל זה אמרו שיעקב בקש לגלות הקץ ונסתלקה הימנו שכינה אמר שמא יש בלבכם מחלוקת וכו' פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו וכו' ר"ל שיעקב בקש לגלות הקץ שאז יתגלה היחוד הזה שיהיה ה' אחד ושמו אחד ונסתלקה הימנו שכינה, [וגם רומז כי מדת יעקב עם השכינה הוא מגביל נגד קוב"ה ושכינתיה ובסילוק השכינה מיעקב ראה כי לא יוכל לעורר עת דודים] וחשב שיש בלבם מחלוקת וכאשר יחדו את השם וחזרה השכינה אליו פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו, שהוא יחוד מלכותו באור העליון שיהיה ה' אחד ושמו אחד. והנה זה אמר יעקב על עת הקץ, אמנם משה לא אמרו, כי בימיו לא הגיע עת התקון שיהיה ה' למלך על כל הארץ ולא נעשה יחוד זה השלישי, וע"כ אמרו שא"א לומר אותו כי לא אמרו משה, ובכ"ז הלא אמרו יעקב כי עתיד להיות כן בעת התקון על כן התקינו לאמרו בחשאי, וע"כ אמרו משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר י"ל גנאי לא תאמר י"ל צער התחילו עבדיה להביא אליה בחשאי, והנמשל שבת מלך שהוא מדת מלכות הריחה ציקי קדרה שהוא פסולת המאכל וזה משל אל שפסולת העולמות והקליפות ורוח הטומאה שבו יכנעו תחת בת מלך הלז, ומלכותו תמשול בכל ועולתה תקפץ פיה כי יעביר ממשלת זדון מן הארץ, שאלה הם ציקי קדרה ומאכל העכור והגרוע שבכל העולמות, והיא מתאוית להביא אל קרבה גם הפסולת הזה תחת ממשלתה, וי"ל צער מזה, אבל לומר בפרהסיא י"ל גנאי, כי עדן לא הגיע עת התקון שיתוקן הפסולת הזה ויהיה לחם אבירים, ותקנו לאמרו בחשאי, שתקונים האלה הם עדיין בסוד ובלחש להעוסקים ביחוד במסירת נפשם ובעבודתם בקדש:

ואהבת, ולכן אחר שה' אחד וא"כ בהכרח שגם מה שידמה לך שהוא רע הוא באמת אך טוב וחסד, כי מהאחד הטוב א"א שתצא רעה רק שהרע הנדמה לך אלהים חשבה לטובה, א"כ ראוי שתאהב אותו אפי' הוא נוטל את נפשך ואת ממונך, כי יעשה בזה כדרך הרופא אשר יחתוך אבר המעופש כדי שלא יתפשט הרקבון בכל הגוף, וכל שתגדל בעיניך הרע המושג לך תדע שאתה חולה מסוכן והוא מרפא אותך להחיותך בחיים שבעה"ז או כדי להשיב נפשך מני שחת בע"ה, וכתב הרי"א שבאשר יש טוב וערב ומועיל, נגד הטוב אמר בכל לבבך שהוא החלק השכלי כמ"ש לב נבון יבקש דעת, ונגד הערב אמר בכל נפשך שהוא הנפש המתאוה אל הערב, ונגד המועיל אמר בכל מאדך, ר"ל שבכל האהבות אשר יצויר תאהב את ה' על כלם:

והיו, וצריך שיתגלה אהבתך אליו במחשבה ובדבור ובמעשה, נגד המחשבה אמר והיו הדברים האלה על לבבך שלא יעלה על לבבך שום מחשבה רק באהבת ה' כאלו היא כתובה על לוח לבבך לעולמים:

ושננתם, ונגד הדבור תלמדם לבניך וגם ודברת בם אתה בכל מיני המעמדות שתהיה בין בשבתך בביתך וכו' וכמ"ש (משלי ו׳:כ״ב) בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך וגו' והקיצות וגו':

וקשרתם ונגד המעשה וקשרתם לאות על ידך, והוא נגד בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך שהתפלין שביד הוא לשעבד את הכח המתאוה השוכן בלב אל אהבת ה' והוא נגד בכל נפשך, והתפלה של ראש לשעבד כח השכל והמחשבה לאהבתו והוא נגד בכל לבבך, ונגד בכל מאדך אמר וכתבתם על מזזות ביתך שביתך מציין הקנינים וכל הרכוש כלם יהיו משועבדים לאהבת ה':

והיה כי יביאך, ילמדנו כי גדול נסיון העושר מנסיון העוני ובעת יתעשרו וישבעו ירום לבם ובקל ישכחו את השם, וגם בזה יש הבדל שאם הוציא איש עבד עובד עבודת פרך לחירות בודאי יזכור טובת פודהו מבית עבדים ואף אם אח"כ ישיב קצת עושר אם ישיגנו ע"י עמל ויגיע כפים יזכור תמיד מעמדו הראשון ויודה לאיש חסדו, אבל אם אח"כ השיג עושר גדול ומטמוני מסתרים בלי עמל ויגיעה אז לרוב ישכח מעמדו הקודם וגם ישכח טובות מיטיבו, וז"ש שכאשר יביאך אל הארץ ושם תמצא עושר גדול אשר לא עמלת בו כמ"ש ערים גדולות וטובות אשר לא בנית, אז צריך אני להזהירך ביותר בל תשכח מעמדך הקודם שהייתם עבדים במצרים ואת ה' אשר הוציאך משם ומידו השגת כל הטובות האלה:

את, ולכן את ה' אלהיך תירא כי כל הצלחתך תלויה ממנו, ואותו תעבד אחר שהוא פדה אותך מבית עבדים א"כ אתה עבד שלו, ובשמו תשבע לא בשם אלהים אחרים, ועז"א:

לא תלכון אחרי אלהים אחרים, שבהיותך מצליח פתאום תאמר שזה בא מן המזל ומערכת השמים:

כי אל קנא, באשר אלהיך הוא בקרבך והוא לבדו שופע עליך כל הטובות האלה בהשגחתו, א"כ הוא אל קנא כבעל המקנא לאשתו המתפרנסת ממנו ותלך אחרי מאהביה, ואינך דומה להעמים שסביבותיך שאין השם בקרבם והם תחת משטרי הכוכבים ולא יקנא בם:

לא תנסו, פי' הסמ"ג שהוא אזהרה שלא יאמר אעשה מצוה ואראה אם אתברך ואם לאו. והנה בפ"ק דר"ה אומר שהאומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ה"ז צדיק גמור, היינו אם אינו עושה דרך נסיון, ועז"א כאשר נסיתם במסה שהיה דרך נסיון, והרמב"ם כתב שבכלל זה ג"כ שלא לנסות הנביא שכבר הוחזק לנביא אמת, שהוא בכלל שיאמין בה' ובנביאיו ולא ינסה יותר מדאי, ועז"א:

שמור תשמרון את מצות ה' וגו' אשר צוך, ר"ל שבאמת ראוי שתשמור שלא ע"מ לקבל פרס רק באשר צוך אף אם לא תשיג מזה שום שכר ותועלת:

ועשית הישר והטוב, ובכ"ז יצויר ג"כ שתעשה ע"מ לקבל שכר והוא בהשקף על רצון ה' המצוה, שכבר בארנו בארצות השלום (דרוש ט') מ"ש שכר מצוה מצוה, שבאשר הטעם הראשי שצוה ה' אותנו על המצות (שיש הרבה מצות שלא נדע להם טעם) הוא רק מצד שה' ברא את העולם כדי שימצאו ברואים שישפיע להם טובו באשר הוא רוצה לעשות טוב וחסד ומטעם הזה נתן לנו מצות הרבה כדי שנמלא פקודתו ונקבל עליהם שכר, וא"כ עקר כונתו במה שנתן לנו המצוה הוא כדי שיתן לנו שכר, וא"כ במה שמקבל שכר מצוה בזה ממלא רצון ה' שרוצה שישפיע טוב וחסד לבריותיו, וא"כ עקר מה שאנו ממלאים רצון הבורא בעשיית המצוה אינו בהמצוה בעצמה רק בשכר שאנו מקבלים עבורה וא"כ עקר המצוה היא שכר מצוה, עיי"ש בארך, וז"ש הגם שאני מצוך שתשמרון מצות ה' רק מצד אשר צוך שלא לכונת קבלת שכר בכ"ז יצויר שתעשם על כונת קבלת השכר אם תהיה כונתך שתעשה בזה הישר והטוב בעיני ה' שעקר מה שישר וטוב בעיני ה' הוא למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה, זה הוא עקר כונת ה' וחפצו והטוב והישר בעיניו, ותוכל לעשות המצוה לכונה זו שע"י שייטב לך בשכר המצוה תמלא חפץ ה' והטוב בעיניו:

להדף, וכן שעי"כ יהדף את כל איביך מפניך כאשר דבר ה' ויוכל ה' לקיים דברו והבטחתו וזה נחת רוח לפניו ובזה עצמו אתה ממלא רצונו שרוצה שיוכל לשמור הבטחתו:

כי ישאלך, והנה מצות התורה נחלקים לשלשה חלקים, שיש מצות שנקראים בשם עדות כמו המצות שנזכר בהם יצ"מ כמו שבת ומועדים, ויש מצות שהם חוקים שלא נודע להם שום טעם כמו שעטנז ובב"ח ודיני הקרבנות וכדומה, ויש מצות שנקראים בשם משפטים שהם מצות שבין אדם לחברו שהשכל מחייב אותם, ובנך ישאלך מחר שאלות בכל ג' מיני מצות האלה בעדות ובחוקים ובמשפטים ומלמד אותם תשובות מה שישיבו על כל אחד ואחד:

ואמרת לבנך (תשובה א' על העדות) שרוב מצות שנקראים עדות מזכיר בהם ענין יצ"מ, אמר מפני שבענין יצ"מ נתבררו רובי יסודות האמונה, [א] נתברר לכם שאינכם נתונים תחת הנהגת הטבע רק תחת הנהגה השגחיית שמשדדת חוקי הטבע, כי מצד הטבע עבדים היינו לפרעה במצרים ומה שהוציאנו ה' ממצרים היה ביד חזקה ובשדוד הטבע:

ויתן, [ב] ויתן ה' שמה שהעניש ה' את מצרים והכם בעשר מכות בזה נתן אותות ומופתים גדולים, שכבר בארנו שסדרי המכות בררו ג' דברים, בסדר דצ"ך ברר מציאת ה' כמש"ש בזאת תדע כי אני ה', ובסדר עד"ש ברר פנת ההשגחה כמש"ש כי אני ה' בקרב הארץ, ובסדר באח"ב ברר אמונת האחדות והיכולת המוחלט כמ"ש כי אין כמוני בכל הארץ, ושתי מכות הראשונות שבכל סדר שבאו בהתראה נקראו בשם אותות כי באו לברר האמונות האלה, והמכה הג' שבכל סדר נקרא בשם מופת שהיה רק עונש למצרים אשר הכבידו את לבם, ושעור הכתוב ויתן אותות גדולים ומופתים רעים שהמופתים באו רק להרע להם ובזה ברר שה' מעניש לממרה דברו, ואותות אלה לא נעשו ליחידים רק במצרים בפרעה ובכל ביתו ולא נעשו בצנעה רק לעינינו :

ואותנו, וגם נתברר שמה שהוציא אותנו משם היה תכליתו למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ, וא"כ מזה עמדו המצות שנקראים עדות, כמו השבת והמועדים שהם מעידים שה' משדד הטבע ומנהיגו בהשגחה פרטית, ומצות הענקה ומתנת עניים והחמלה על הנמכר לעבד ואיסור הרבית והמשקולת שתלאם ביצ"מ שכלם עדות על ההשגחה הפרטיית על השפלים והעניים והמדוכאים, וכן מצות שבארץ שתלאם ביצ"מ כי ע"ז הוציאנו ממצרים לתת לנו את הארץ וזה ענין חלק המצות שנקראים בשם עדות:

ויצונו (תשובה ב' על החוקים), ומה שצונו ה' לעשות את כל החקים האלה היה כדי ליראה את ה' אלהינו, כי השומר מצות אדוניו שיודע טעם המצוה עושה זה בעבור שמשיג שהמעשה ההוא טוב מצד עצמו או שישיג תועלת ממנו אבל השומר מצוה חוקית שאינו יודע לה שום טעם הוא עושה זה מצד יראת ה' בלבד, וע"כ תמצא שבמזמור השמים מספרים ששם חושב חלקי התורה תורה עדות פקודים מצות חוקים משפטים, מכנה את החוקים בשם יראת ה', כי הם מביאים אל יראת ה', וזאת שנית שבהחוקים מקושרים טובות גדולות שעל ידם אלהים קרובים אליהם כמו שראו שע"י המקדש וכליו וקרבנותיו היתה השכינה שרויה ביניהם והנסים מתמידים וכמ"ש (למעלה ד' ז') ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו שנאמר על החוקים וז"ש לטוב לנו כל הימים שעל ידם נשיג הטובות התמידיות והחיים כמ"ש לחיותנו בין הגשמים בין הרוחנים:

וצדקה (תשובה ג' על המשפטים), שעל חלק המשפטים יקשה מאד איך יצויר שיהיה שלמות הנפשי נקנה על ידם, אחר שהם רק משפטים נמוסים לקיום הישוב המדיני, וכאשר התקשה בזה בעקרים (ח"ג פכ"ח) ומה יוסיפו שלמות אל הנפש בלמדו דיני שור ובור ומבעה והבער וכדומה. והנה כבר בארתי בפי' התנ"ך שבכ"מ שנזכר בכתבי הקדש השמות משפט וצדקה יכוין במשפט על המצות שבין אדם לחברו ובשם צדקה יכוין על המצות שבין אדם למקום, עפ"ז יאמר שבאמת מעשה המשפטים בעצמם אם יעשם רק מצד שהשכל מחייבם לשמור הקבוץ המדיני ולתקון המדות וכדומה הם רק כמשפטים נמוסים שישנם לכל עם ועם שאינם רק לתקון הקבוץ לבד, אבל משפטי התורה צריך לשמור אותם לא מצד שהם נמוסים שכליים רק מצד שהם משפטים אלהיים מצד מה שהשם צוה אותם ומצד זה תפול עליהם ג"כ שם צדקה שנופל על מצות שבין אדם למקום, כי מצד שעושה אותם לא מצד חיוב שכלי רק מצד שצוה ה' אותם הם מצות שבין אדם למקום ומצד זה מקנים שלמות לנפש כמו מצות שנקראים בשם צדקה, וכמ"ש בעקרים שם, וז"ש וצדקה תהיה לנו ר"ל שתהיה לנו כמצות שבין אדם למקום, וזה ע"י שנשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו, שנעשה המשפטים לא מצד חיוב השכל רק מצד אשר צונו, וכמ"ש בפי' תהלים (סי' יח) על פסוק כי כל משפטיו לנגדי: