Deuteronomy 29

ולא נתן ה' לכם לב לדעת YET THE LORD HATH NOT GIVEN YOU A HEART TO KNOW — i.e. to understand the loving-kindnesses of the Omnipresent and to cleave unto Him.

עד היום הזה UNTO THIS DAY — I have heard that on the day when Moses gave the Book of the Law to the sons of Levi, as it is written, (Deuteronomy 31:9) “And he gave it to the priests the sons of Levi”, all Israel came before Moses and said to him: Teacher Moses, we, too, stood at Sinai and accepted the Torah, and it was given to us; why, then, do you give the people of your tribe control over it, that they may tomorrow say to us, “Not to you was it given, but to us was it given”? Moses rejoiced at this matter and in reference to this he said to them, (Deuteronomy 27:9) “This day have you become the people [of the Lord thy God]”, meaning, Only this day have I come to understand that you are attached to and have a desire for the Omnipresent.

ותבאו אל המקום הזה AND YOU CAME TO THIS PLACE — Now you see yourselves in greatness and glory (you have defeated Sihon and Og); do not rebel against the Omnipresent nor let your hearts be proud, ושמרתם את דברי הברית הזאת BUT KEEP THE WORDS OF THIS COVENANT. — Another explanation of AND THE LORD HAS NOT GIVEN YOU A HEART TO UNDERSTAND [UNTO THIS DAY] — for no-one can fathom the depths of his teacher’s mind nor the wisdom of his teaching until after forty years of study under him. Therefore the Omnipresent has not dealt with you so strictly until this day (after forty years’ instruction of the Torah), but from now and onward He will deal strictly with you — therefore ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו׳ KEEP THE WORDS OF THIS COVENANT etc. (Avodah Zarah 5b).

אתם נצבים YE ARE STANDING THIS DAY [ALL OF YOU BEFORE THE LORD] — This teaches that Moses assembled them in the presence of the Omnipresent on the day of his death, in order to initiate them into a covenant with Him.

ראשיכם שבטיכם means as much as ראשיכם לשבטיכם YOUR HEADS OF YOUR TRIBES.

זקניכם ושטריכם YOUR ELDERS AND YOUR OFFICERS — The more prominent were in front (i.e. they stood before the Lord in the order of their rank), and afterwards: “all the men of Israel”.

מחטב עציך FROM THE WOODCUTTER [UNTO THE DRAWER OF THE WATER] — This teaches that some of the Canaanites came in Moses' days to become proselytes just as the Gibeonites came in the days of Joshua, — and this is the meaning of what is stated of the Gibeonites, (Joshua 9:4) “And they also acted cunningly”; — and Moses made them woodcutters and drawers of water (cf. Midrash Tanchuma, Nitzavim 2).

לעברך means THAT THOU SHOULDEST PASS [INTO THE COVENANT] — It would not, however, be correct to explain it as meaning “to make thee pass” (when the suffix would be objective), but it must be explained like (Deuteronomy 4:14) לעשתכם אתם, “that ye may do them”.

לעברך בברית THAT THOU SHOULDEST PASS INTO THE COVENANT — The way of “passing” was as follows: those who made a covenant used to make a partition (i.e. used to place objects in a straight line) on one side and a partition on the other and passed between them, as it is said, (Jeremiah 34:18—20) “[And I will give the men which have not performed the words of the covenant which they made before Me] when they cut the calf in two, and passed between the parts thereof … [into the hands of their enemies]”.

למען הקים אתך היום לו לעם THAT HE MAY ESTABLISH THEE TO-DAY FOR A PEOPLE UNTO HIMSELF — He undertakes so much trouble (in making another covenant with you) in order that He may keep (הקים) you for a people in His presence,

והוא יהיה לך לאלהים SINCE HE MUST BE UNTO THEE A GOD, because He has promised it unto you and has sworn unto your fathers not to exchange their descendants for another nation. For this reason He binds you by these oaths not to provoke Him to anger since He, on His part, cannot dissociate Himself from you. — Thus far I have given an exposition according to the literal sense of the chapter. An Agadic explanation, however, is: Why is the section beginning with the words, “Ye are standing this day” put in juxtaposition to the curses in the previous chapter? Because when Israel heard these ninety-eight curses besides the forty-nine that are contained in Torath-Cohanim (Leviticus 26:14 ff.), their faces turned pale (they were horrified), and they exclaimed, “Who can possibly stand against these?!” Therefore Moses began to calm them: “See, you are standing today before the Lord!” — many a time have you provoked the Omnipresent to anger and yet He has not made an end to you, but you still continue in His presence (Midrash Tanchuma, Nitzavim 1).

היום THIS DAY — like the “day” which endures for ever, for though it becomes dark for a period it shines again, (cf. Midrash Tanchuma, Nitzavim 1, Sanhedrin 110b); so has He made you shine (i.e. given you periods when you have had nought but happiness) and will again make you shine; and it is just the curses and the sufferings that give you permanence and stability (נצבים) before Him. — So, too, the section preceding this (1 ff. which follows immediately after the curses) consists of comforting words: “Ye have seen all the Lord did [before your eyes in the land of Egypt unto Pharaoh, etc.]”. — Another explanation of אתם נצבים: Because the Israelites were now passing from one leader to another, from Moses to Joshua, therefore he (Moses) made them stand in ranks (מצבה) that he might address admonitions to them. Similarly did Joshua (cf. Joshua 24:1) and similarly did Samuel, who said, (I Samuel 12:7): “Now therefore take your stand (התיצבו) that I may reason with you before the Lord”, when they were leaving his hand (leadership) and were coming under the hand of Saul (cf. Midrash Tanchuma, Nitzavim 1).

ואת אשר איננו פה [NOT WITH YOU ALONE DO I MAKE THIS COVENANT … BUT WITH HIM THAT STANDETH HERE …] AND ALSO WITH HIM THAT IS NOT HERE — i.e. with the generations that will be in future (i.e. Moses is not referring to persons who happened to be absent from the assembly, for it states, v. 10, that all were present: “You are standing this day all of you before the Lord”) (Midrash Tanchuma, Nitzavim 3).

כי אתם ידעתם וגו׳ FOR YE KNOW [HOW WE HAVE ABODE IN THE LAND OF EGYPT] etc. — The meaning of these verses is: Because you have seen the conduct of the other nations, and perhaps the heart of one of you might beguile him to follow them, — as it goes on to state, “Lest there should be among you a man, or a woman … [whose heart turneth away this day from the Lord]”, — on this account I must place you under an oath.

ותראו את שקוציהם AND YE HAVE SEEN THEIR ABOMINABLE THINGS — Idols are so termed because they are loathsome like unclean things that are held in abomination.

גלליהם THEIR IDOLS — thus termed because they are detestable (lit., malodorous) and loathsome like dung (גלל).

עץ ואבן [AND YE HAVE SEEN … THEIR IDOLS] WOOD AND STONE — Those of wood and stone you have seen exposed openly, because the heathen was not afraid lest they might be stolen; those of gold and silver, however, ARE WITH THEM (עמהם), in their “marbled halls” (cf. Rashi on Ezekel 8:12 whence he borrowed this expression), because they were afraid they might be stolen (Midrash Tanchuma, Nitzavim 3).

פן יש בכם means PERHAPS (שמא = פן) THERE IS AMONG YOU,

אשר לבבו פנה היום [A MAN …] WHOSE HEART TURNETH AWAY THIS DAY from accepting the covenant upon himself,

שרש פרה ראש ולענה [PERHAPS THERE IS AMONG YOU] A ROOT THAT IS FRUITFUL IN POISONOUS HERB AND WORMWOOD — i.e. a root that brings forth herbs bitter as wormwood-plants, which are very bitter. The meaning is: Lest there be a man or woman or family or tribe that fruitfully produces and increases wickedness in your midst.

והתברך בלבבו AND HE BLESS HIMSELF IN HIS HEART — The word והתברך has the meaning of “blessing”. In his heart he will imagine for himself a blessing of peace, saying, “These curses will not come upon me, I shall have peace”.

והתברך is benoir soi in old French, i.e — the verb is reflexive like והתגלח, “he shall shave himself”, והתפלל, he shall pray lit., he shall make himself the object of intercession.

בשררות לבי אלך means IN THE VIEWS OF MY HEART WILL I WALK, שררות being of a root which means to look, to see, as (Numbers 25:17): “I shall see him (אשרנו), but not now”; it is as much as to say, I will follow what my heart sees good to do.

למען ספות הרוה TO ADD DRUNKENNESS [TO THE THIRST] — In order that I may add punishment for him even for the sins he has committed until now inadvertently (for which the figurative expression in this sentence is הרוה, drunkenness: cf. the following passage in Rashi), and which I used to overlook; — but now he causes Me to combine them with those committed with premeditation and to exact punishment from him for everything. Onkelos, too, rendered it in a similar sense: “in order to add for him the sins of inadvertence to those of premeditation”, which can only mean. “In order that “I” may add sins of inadvertence to those of presumption”.

הרוה DRUNKENNESS figuratively describes the condition of a שוגג, one who acts inadvertently. The expression is an apt one because he acts like a drunken man who does things unwittingly,

הצמאה THE THIRST aptly describes the attitude of one who acts wittingly and out of desire.

יעשן אף ה׳ THE ANGER OF THE LORD SHALL SMOKE [AGAINST THAT MAN] — Through anger the body becomes heated and smoke, as it were, issues from the nostrils. And thus does it state, (Psalms 18:9) “Smoke rose up in his nostril”. Although this idea is not really applicable to God, Scripture makes the human ear hear the matter (i.e. it tells it to him) in the manner that it is accustomed and able to understand according to the ordinary course of the world (i.e. when speaking of God it uses language that properly is applicable only to human beings because this the only language we have at our command).

וקנאתו — This is a term denoting wrath, emportment in old French; it means: retaining one’s hold on the 'garment of vengeance', and not forgoing one’s right to punish.

הכתובה בספר התורה הזה — Above, however, (Deuteronomy 28:61) it says: And every sickness and every plague … [which is not written] הזאת) בספר התורה הזאת the feminine form, whilst here we have הזה, the masculine)?! But the explanation is: הזאת, the feminine form, refers to the feminine word התורה, whilst הזה, the masculine form, refers to the masculine word הספר in our text. Through the division into clauses by means of the tonic accents (which serve also as marks of interpunctuation) they (the two phrases) are shown to be two different expressions: in the chapter containing the curses (ch. Deuteronomy 28:61) the Tipcha (a disjunctive accent) is placed beneath the word בספר, and the words התורה הזאת are connected one with the other, therefore it says הזאת, the feminine form, (since it has to be connected with a feminine noun), whilst here the Tipcha is placed beneath the word התורה, and consequently the words ספר התורה are connected one with the other (i.e. they form one phrase), — therefore it is a masculine word that is applicable after it, because the term (the pronoun) refers to הספר (which is masculine).

לא ידעום [FOR THEY … SERVED OTHER GODS] WHOM THEY KNEW NOT — i.e. in whom they had never experienced any Divine power.

ולא חלק להם means, He did not give them (the gods) to be their portion (cf. Rashi on Deuteronomy 4:19). Onkelos, however, renders it by לא אוטיבא להון, i.e. they did not bestow upon them any good. As for the expression לא חלק, Onkelos took it thus, explaining also the singular form of the verb: that god which they have chosen for themselves has never given them any חלק, any inheritance or portion.

ויתשם ה׳ — Understand this as the Targum has it: וטלטלינון, “and He cast them out”. Similar is, (Jeremiah 12:14) “Behold, I cast them out (נתשם) from their land”.

הנסתרת לה' אלהינו THE SECRET THINGS BELONG UNTO THE LORD OUR GOD — And if you say, “But what can we do? Thou threatenest the many (the whole community) with punishment because of the sinful thoughts of one individual, as it is said, (v. 17): “Lest there should be among you a man, [or a woman or a family … whose heart turneth away this day from the Lord …]”, and afterwards it states, (v. 21) “And they will see the plagues of that land”. But surely no man can know the secret thoughts of his fellow! Now, I reply: I do not threaten to punish you because of secret thoughts for these belong to the Lord our God and He will exact punishment from that individual; but those things which are revealed belong to us and to our children that we may put away the evil from our midst; and if we do not execute judgment upon them, the whole community will be punished. — There are dots on the words לנו ולבננו to suggest that even for the revealed sins (those committed openly), He did not punish the community until they had crossed the Jordan — from the moment when they took upon themselves the oath on Mount Gerizim and Mount Ebal and had thus become responsible for one another (Sanhedrin 43b; cf. Sotah 37b).

ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם — קרא אותם להסביר להם הדברים שבארתי בהקדמת כל המאמר הזה:

אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים — שה' משגיח על כל דרכי איש לתת לו כדרכיו וכפרי מעלליו:

את אשר עשה ה' לפרעה איך העניש את פרעה כפי משפט להעניש מי שהוא עומד ברשות עצמו כפרעה:

ולכל עבדיו את כל אחד מעבדיו ענש לפי אשר היה בכחו להשיב את לב פרעה לטוב לישראל:

ולכל ארצו את כל המצריים ענש בעונש לפי אשר הצרו את ישראל — להוסיף על דבר פרעה ובהתבוננות הזאת היה לכם להשיג יראת ה'. ולא עוד:

המסות הגדלת אשר ראו עיניך — שראית בעיניך איך נסה ה' את פרעה בחמש מכות הראשונות שהתרה אותו בין מכה ומכה אולי ישוב, ובחמש מכות האחרונות היה ריוח בין מכה ומכה. למען הכבד לבו ויבא עליו עונש ה', ולא למדת ליראה גם מזה, ויותר מזה:

האותות והמופתים הגדולים — ע"ד הכתוב ונתתי מופתים בשמים ובארץ ששדד ה' את מערכת השמים והפיר חקות הטבע והלא היה לכם לחשוב אם במערכת השמים ובמצוקי ארץ כן אף כי באנוש רמה:

ולא נתן ה' לכם לב לדעת פירושו כמו אם אמר ולא היה לכם לב לדעת רק שדבר בלשון כבוד ובאמת כן הדבר כי ה' הוא החונן לאדם דעת יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה (דניאל ב כא) אבל לא יתן ה' רק למי שישתדל למצוא החכמה ואחרי שלא נתן לכם לב לדעת מובן שלא בקשתם להבין. והנה האדם ישיג החכמה על שלשה פנים. א) כשיתעורר מלבו להשגת החכמה. ב) שיתעורר ע"י שראה בעיניו דברים שלא הורגל בהם אז משים לבו להבין. ג) שלא יבין מדעת עצמו רק סומך על קבלתו מאבותיו, וזה שאמר:

לב לדעת להתעורר מעצמכם ועינים לראות שיתעוררו ע"י ראית העינים, שהוא מדרגה למטה מראשונה. ואף גם ואזנים לשמוע ולא סמכתם אף על קבלת אבותיכם עד היום הזה הוא כמאמר המוסגר שרק עד היום הזה לא השכילו בנפלאותיו אשר עשה אבל היום קבלו עליהם עבודת ה' מאהבה כנ"ל, והלא תבינו איך גברה בכם חולי הנפש:

ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר אמר משה בשם ה' כי רפא אותם מחולי הנפש ע"י שהוליכם למדבר. ולא על דרך כשיש לאב בן שאינו הולך בדרך הישר מענה כחו בדרך למען ידע כי טוב לשבת בבית האב ולשמוע בקולו מלסבול כל תלאה בדרך, אבל ה' התנהג עמכם בהפך הדבר. שלא חסרתם במדבר שום דבר. וזה שאמר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך שלא רק שלא היה לכם ענוי הגוף כי אף השמלות והמנעלים לא בלו מעליכם:

לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם אלא הולכתי אתכם אל המדבר לכונה הזאת שלא תתעסקו בדברים גשמים ולא תאכלו לחם גשמי ולא תשתו יין ושכר שכל אלה מפריעים את הנפש מלהשיג השלמות אלא האכלתי אתכם לחם רוחני את המן שלא ידעו בנ"י מה הוא ואיך יחיה בו האדם כי אין בו גשם רק שהוא מוצא פי ה' ושתו מי באר שנאמר באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק ע"י עסק התורה, וזה שאמר:

למען תדעו כי אני ה' אלהיכם — שעי"ז תבואו להאמין במצות ה' ושהוא משגיח על בני אדם ובפרט לישראל עם קרובו. וכן נתקיים הדבר והראיה שעתה קבלתם עבודת ה' מאהבה כנ"ל:

ותבאו אל המקום הזה — יסיר מהם הטענה אם יאמרו הן הליכתנו במדבר ארבעים שנה הועילה לנו להשיג שלמות הנפש אבל הרי נתרחקנו מעניני התבל ולא ידענו תכסיסי מלחמה וגם כחות הגוף חלש אצלנו אחרי שלא אכלנו לחם גשמי ומה נעשה כי נבוא אל הארץ ללחום עם האומות שישבו שם ואיך נוכל לעבוד האדמה. לזה הראה להם כי גם כחות גופם נתחזק, הן בצאתם ממצרים לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים פן יראו מלחמה ושבו מצרימה. ועתה ותבאו אל המקום הזה בלא הכנה וטכסיסי מלחמה. רק שבאתם אל המקום הזה כעוברי דרך ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה שיצאו הם לקראתנו והכינו א"ע למלחמה, ואנחנו לא ידענו כלל מהמלחמה, ועכ"ז ונכם. ועתה הלא תראו כי לכתנו במדבר הועיל גם לענין הגוף ואיככה נוכל לחפוץ לבקש מה' שיתן לנו מתנה על היותנו אצלו כבנים במדבר ארבעים שנה כענין החולה עם הרופא הנ"ל. ואף שלא נכון שתחפצו מה' מתנה. עכ"ז באמת נתן לנו:

ונקח את ארצם — עתה יאמר להם איך שנתן לנו ה' מתנה טובה את הארץ אשר תבואו בה ואם אף שלא באתם לשם אבל הלא ברור אצלנו כי עלה נעלה וירשנו אותה. שהרי ונקח את ארצם ונתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי. אחרי שהארץ אשר לקחנו משני המלכים ע"י המלחמה היא בעינינו חביבה למאד. עכ"ז נתן לשני שבטים ומחצה, בכדי שלא יטלו חלק בארץ. נוכל להבין שאנחנו בטוחים בירושת הארץ וכי יקרה היא מאד וחביבה כדרך הארץ שמי אשר נותן עתה דבר שבידו בכדי שיקבל אחרי כן לעמתו דבר אחר, בטח הדבר ההוא יקר הרבה מהדבר אשר נותן עתה: (ח) ושמרתם את דברי הברית עתה בא להסיר השאלה שנתחדשה ע"י דבריו בעצמם. שאמר כי בצאתם ממצרים שהיו חולים בעניני הנפש הוליך אותם אל המדבר והשפיע להם כל טוב. ועי"ז הגיעו להשגת אלהות וא"כ למה באו הקללות? הלא אם יסורו מדרכי ה' יביאם עוד למדבר וירפאם כעת צאתם ממצרים, ובאמת הרפואות שהביא עליהם במדבר לא היה בשביל שלא יחסר להם כל טוב רק בשביל שיקבלו התורה וההכרח היה להתנהג עם מקבלי התורה כבנים ורק ע"י קבלת התורה נרפאו מחולי הנפש, ולכן עתה שכבר קבלו את התורה אם יעברו עליה מה לעשות להם עוד, אם ללמד אותם תורה אחרת הלא התורה היא נצחית שלא יחליפנה ולא ימיר דתו לעולמים, לכן ושמרתם את דברי הברית. הברית תקרא פרשת והיה אם שמוע תשמע עם פ' והיה אם לא תשמע שכל ענין כריתת ברית ידובר בדבר והפכו, ודברי הברית הוא על ענין וקוטב שבשבילו נעשה הברית. ושמרתם פי' שתזכרו כמו ואביו שמר את הדבר, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, והזהיר אותם שיזכרו כל דברי הברית, הברכות שיחולו עליהם, כי כל ענין הברית נעשה רק בשביל ועשיתם אותם ותחול הברכות עליכם ולא בהפך:

למען תשכילו — השכלה יש לה שתי הוראות: א) השכלת השכל בעניני הנפש. ב) הצלחת המעשה בעניני הגוף. וז"ש שאם יקיימו כל דברי התורה, אז תשכילו את כל אשר תעשון. הן השגה בענין הנפש והן הצלחה במעשה בענין הגוף:

אתם נצבים היום כלכם — הודיעם שכשם שנתאספו יחד לקיים עליהם ועל זרעם את כל דברי התורה, כן ה' יצא לקראתם, וז"ש לפני ה' אלהיכם, ראשיכם המה הנשיאים, שבטיכם המה כל השבטים. ואף שהיה נכון להנשיאים שיעמדו ביחד עם כל אנשי המעלה, שעמדו בפ"ע, כמו שיתבאר, אבל מפני כבוד השבטים, התיצבו כל אחד בראש שבטו:

זקניכם, שבעים הזקנים, שהם סנהדרי גדולה:

ושוטריכם — הממונים שע"י יתקיימו דברי הזקנים כל איש ישראל (איש הוא לשון מעלה וחשיבות) הם המיועדים למלאות מקום הזקנים והם הסנהדרי קטנה שהיו בכל שבט ושבט, ואנשי המעלה שהיו במדרגת נביאים כאלדד ומידד ודומיהם, וכל אלו עמדו בפ"ע:

טפכם — הטף לא עמדו בתוך השבטים, אלא כלם בפ"ע:

נשיכם בפ"ע ולא יתערבו עם האנשים וגרך אשר בקרבך גרי הצדק, ואף שתמיד היה מקומם בקרב השבטים, אבל במעמד הזה עמדו בפ"ע:

מחוטב עציך עד שואב מימיך — הם כמו הגבעונים, שהיו בימי יהושע, ואסורים לבא בקהל. לכן עמדו בפ"ע, ולא עם הגרים הנ"ל, והאריך בסדר מעמדם, ללמוד דרך ארץ שכן נכון גם לדורות ביום שיתקבצו כל הלאום:

לעברך בברית — מבאר תכלית אסיפתם, שהוא לעבור בברית ה' ובאלתו, לשמור את התורה. והרמב"ן כתב שיתכן שכרת עוד עמהם ברית כברית הראשון אשר כרת אתם בהר סיני שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם וזרק על המזבח, וחצי הדם זרק על העם אשר ה' אלהיך כורת עמך היום. אל תחשבו שמנדבת לבבכם תעשו זאת ולכן אם תעברו על הברית יהיה לכם אמתלא, לכן הודיעם, אשר ה' אלהיך כורת עמך היום, שהוא המצוה לבא בבריתו:

למען הקים אותך היום לו לעם — התועלת שתהיה ע"י הברית שהמעמד הזה יעשה רושם חזק בכם שעי"ז יהיה דבר קיים, שתהיו לעם לה', ועי"ז שתקבלו לשמור את התורה, יבטיח ה' לכם והוא יהיה לכם לאלהים כאשר דבר לך. לפני מעמד הר סיני, כמ"ש שם. וכאשר נשבע לאבותיך גו' ורק ע"י המעמד הזה יתקיים מה שהבטיח ה' להאבות, ולא יגרום החטא לעכב מלחול עליכם ההבטחות:

ולא אתכם לבדכם — מבאר איך שע"י מעמד הזה יתקיים לנצח שיהיו לעם לה' וה' יהיה להם לאלהים, שהוא נצחיי:

כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. עפ"י הפשט קאי על פסוק דלעיל והוה כאלו אמר בסוף פסוק הזה אנכי כורת את הברית וגו', ומובן שלא יתכן כריתת ברית עם אשר איננו פה. לכן בהכרח שאשר איננו פה המה שיבואו מיוצאי חלציהם של אלו אשר ישנו פה ועמהם כרת הברית. והמה קבלו גם על זרעם ועל כל הנלוים, עד"ה (אסתר ט כז) קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם. ומה שאמר ולא אתכם לבדכם וגו' דמשמע שגם עם אחרים הוא כורת את הברית, פי' לא אתכם לבדכם בשביל עצמכם, רק אתכם גם בעד אשר איננו פה שהם דורות הבאים. והמפרשים האריכו בהבנת הדבר איככה יוכלו האבות לקבל חוב על זרעם, הלא עיקר האדם הוא הנפש ואין שום התקשרות בין נפש האב עם נפשות יוצאי חלציו, לכן הוכרחנו להאריך מעט להסביר קבלת התורה שקבלו האבות גם בעד דורות הבאים עפ"י כמה טעמים א) מעקרי אמונתנו שהנפשות המה הנשמות חיים וקימים בגנזי מרומים קודם שיבואו לגוף האדם, וגם אחרי מות האדם ישארו לנצח אם לא עשו בהיותם בגוף דבר שע"י תכרת מארץ החיים, וכל הנשמות העתידות להיות בגופי בנ"י היו במעמד ברית הר חורב ובברית ערבות מואב, וקבלו להיות שומרים התורה, ואף שאין הנשמה יכולה לקיים התורה מבלעדי הגוף אבל הלא אבות הגופים שהיו אז קבלו והתחייבו עליהם, וידוע שאף גם בעץ השדה ובזרע האדמה יש בכחו כל מה שיצמח ויתגדל מהם עד סוף כל העולם. ומכ"ש שיש בכח האדם כל תולדותיו העתידים לצאת ממנו, והאבות יכלו לקבל חיוב על הכח הזה העצור בהם, מפני שכל טענת האומרים שלא יוכל לקבל על דורות הבאים הוא מפני שאין התקשרות לנפש האב עם נפשות יוצאי חלציו, ואין לו שייכות רק בהגופים, ואחרי שהנפשות קבלו עליהם לקיים, לזה יצורף גם קבלת האבות על הגופים, שיש לו שייכות בהם ע"י כחות הנעצרים בהם עד סוף כל הדורות. ב) החקירה אם יכולים לקבל גם לבניהם אחריהם הוא רק על דבר שהוא חוב להם, אבל על דבר שהוא לו לזכות וטובה בודאי יכולים לקבל עליהם ולזכותם, ולכן יכלו לקבל על הדורות הבאים לקיים כל התורה מפני שהתורה היא רק ליישר את המדות ולהדריך בדרך ישרה שלא ישתקע בתאות הגשמיות, ושיבא להשלים תכלית כונת מה שברא ה' את האדם כמ"ש (סימן ל טו) ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב (כ) ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, ונאמר (סימן ו כד) ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה לטוב לנו כל הימים וכמ"ש (שם כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל החקים האלה והרבה מקראות כאלה, האם יש לספק שהאבות עליהם לחוש לטובת הבנים להביאם לחיי הנפש והגוף. ג) כי השי"ת בורא כל המציאות וממציא כל הנפשות ובידו נפש כל חי ואם יסלק השגחחו רגע אחד תהיה כל הבריאה אפס ואין, אם הוא יצוה דבר, היתכן שיוצרך לזה הסכמת המצווה? כמ"ש (יחזקאל כ לג) חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה גו' אמלוך עליכם, ואולם ענין הברית וקבלת ישראל התורה לא מפני שהיו יכולים לעכב אלא מפני שחפץ ה' לזכותם שיהיה דברו חזק וקיים להם, לכן השתדל שהם בעצמם יתחייבו וישתעבדו לעשותם, ויקבעו הדברים בלבם בקבלה חזקה ואמתית. ממילא עי"ז יהיו הדברים נשרשים גם בנפשות דורות הבאים, כי ציור החזק אשר בנפשם פועל גם על יו"ח, כמו שטבע האם וכח המדמה שבה יפעול על העובר אף שהוא נפש חי בפ"ע וכ"ש מה שנשרש בציור אמתי בכח הנפש שיהיה שמור לדורותיו, גם בנפשות יו"ח. תועלת הב' כי בכל עת שיתעורר האדם לקבל עליו עול עבדותו ככה יעורר ה' לנגדו מדת טובו, להיות לו לאל ולהעלותו לגרם המעלות ויבטיח להשפיע לו כל טוב על לעתיד אף כי יודע ה' שיעשה אח"כ שלא כמצוה, ולכן הברית שכרת ה' עמהם הוא לתועלת לענין החטא, בד' דברים. א) כי לולא הברית היה נכון שעוברי רצונו יענישם מהר. ב) להענישם כפי שראוי להעניש ממרה רצונו, ואז לא היה ספק ביד החוטא להגיע אל התשובה מפני שהעונש החמור והבא עליו במהרה לא היה נותן להשיב אל לבו ולעשות תשובה ובלא תשובה א"א להנפש להטהר, וא"כ ום נפשו תאבד בענין רע באופן שלא ישאר ממנו אף שם ושארית ולא יהיה לו גם הזכות הזה אשר יוכלו ע"י לקחת מוסר כי תיכף ישכח שמו מעשיו וגמולו עד"ה (איוב ז י) ולא יכירנו עוד מקומו, אבל ע"י זכות שקבלו עליהם ובאו בברית וה' הבטיחם בכל הטובות המבוארים. ואף שאם יעברו על רצונו לא יוותר להם, אבל יאריך לו אפו ויסלח לו, שלא להענישו מהר ויוכל להתעורר מעצמו לידי תשובה, וגם אם לא עשה תשובה ויגיע אליו העונשין לא יעשה בו ה' כליה להענישו בפעם אחת רק שיענישהו מעט מעט כדי שיוכל לסבול גם יהיה לו פנאי להתבונן בינתים ולתת אל לבו לשוב ממילא ישאר בקיומו ולא יכרת גם נפשו, וגם מתוך שמגיע עליו העונש בהמשכת זמן לא יתכן שלא יצדיק הדין וגם אחרים יקחו ממנו מוסר ויהיה מופת לרבים. הוא שנאמר בפ' פינחס הוא דתן ואבירם קריאי העדה וגו' ותבלע אותם וגו' ויהיו לנס, שמפני שהיו קריאי העדה וגדולי המעלה, לכן אף שבהגיע עליהם העונש נתקדש שם שמים ע"י, וע"ד שאמרו חז"ל על הפר השני שהקריבו נביאי הבעל בימי אליהו, כשם שנתקדש ש"ש ע"י פר של אליהו כן נתקדש ש"ש על ידי פר השני, ולכן אם יבא אחד מדורות הבאים ויאמר איך יכלו אבותינו לקבל עלינו את הברית בעל כרחנו כה יהיה משפטו, שאם יעבור על מצות ה' אין זה אמתלא לפטור מן העונשין באשר ממאן בקבלת הברית, כי אין הקב"ה צריך לקבלתו ולהסכמתו, ומי יבא אחרי המלך אשר כבר עשהו, וע"י שאינו מסכים אל קבלת הברית הפסיד רק לעצמו כל התועלת הנ"ל שבא ע"י הברית כיון שאינו נכנס עם כ"י בגדר הברית ויהיה עונשו במהרה ובחרון אף ותכרת נפשו, וימחה שמו כנ"ל שגם אחרים לא ילמדו ממנו לקחת מוסר:

כי אתם ידעתם וגו' — מבאר למה הוצרך הברית אחרי שהיו דבוקים בה' כמ"ש (ד ד) ואתם הדבקים והגיעו למדרגת וה' האמרת (כז יז) כנ"ל, וישתוקקו מעצמם לדברי ה' עז"א כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים, שהיה לנו ישיבה וקביעות במצרים ונדבקו בתועבותם ואשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם, שע"י חטא המרגלים גרם לסוב במדבר, ולעבור בקרב הגוים שוכני המדבר:

ותראו את שקוציהם וגו' — (מלשון ולבי ראה הרבה חכמה. קהלת א טז) הוא ענין השגה, ולכן יש לחוש:

פן יש בכם איש וגו', ואף אם אין עתה פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה הם מיני עשבים מרים, אשר ברבות הימים יצמח מזה עובדי ע"ז:

והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו' שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך. הוא מלשון שררה וממשלה עד"ה (אסתר א׳:כ״ב) להיות כל איש שורר בביתו. ויכוין על הע"ז המושלת בסתר לבו, ויאמר שלא לבד שאין לירא מהאלות מפני כי הע"ז הולכת עמדי והיא תגין עלי מפורעניות אלא שעוד תשפות לו כל טוב ושלום וברכה יהיה לו (כי שלום כולל לכל הברכות כמשחז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום) ע"ד שאמרו הנשים שעבדו ע"ז לירמיה (ירמיה מד יז) כי עשה נעשה וגו' לקטר למלכת השמים וגו' ונשבע לחם ונהיה טובים, (שם יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסך חדלנו כל וגו'. וזש"א למען ספות הרוה היא הע"ז שלפי דעתו היא רויה ומלאה השפעות את הצמאה נפשי הצמאה להשפעות: (ויתכן שאיש ואשה וגו' ירמז על פסל מיכה האיש הוא מיכה ואשה היא אמו משפחה: שנאמר שם (שופטים יז ה) ולו בית אלהים, שהוא בית ע"ג וכשיחד בית לזה בודאי היו מתקבצים שם משפחתו. או שבט הוא שבט הדני שלקחו את הפסל ממיכה כדכתיב (שם יח) ויקימו בתוכם את הפסל וגו'. שרש פרה ראש ולענה ירמז על ימי אנטיוכוס שמנעו את ישראל מלקיים את התורה, וענו אותם לעבוד גלולים, והיו אנשים מישראל שנספחו לאנטיוכוס ועבדו ע"ג, ובכדי להתרצות אליהם היו מתערבים בבני ישראל ולהסיתם ולהדיחם וגם הלשינום לפני אנטיוכוס ולזה נתכנו בשם שרש פרה ראש ולענה כי השרשים האלה יהפכו גם את המתוק למר, ועז"א והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות וגו' כי כזה הוא מלשון אם ובלשון תימא, ויאמרו האנשים ההם האם בשרירות לבי אלך, לעבוד ע"ג מפאת שרירות כדברך ואולם חי אני וגו') רק כי אז יעשן אף ה' שיבא עליו העונש במהרה עוד זאת ורבצה בו כל האלה וגו' שלא ישתלם מעט מעט רק בב"א, ויהיה רובץ תחת משא האלות ועי"ז לא יבא לתשובה:

ומחה ה' את שמו מתחת השמים שיהיה לו גם כריתת הנפש וגם שלא יקחו ממנו מוסר. ועפ"י פירושנו שמרמז על המסיתים לעבוד ע"ג והמלשינים בשקר מפני השגת הגשמיות, יאמר שלא יאבה ה' סלוח לו (לא כמו שעולה על הדעת שיסלח לו כנ"ל) ורק כי אז יעשן אף ה' וקנאתו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר שיענש כשאר ישראל העובר, וגם ומחה ה' את שמו מתחת השמים שגם בין העכו"ם לא יהיה לו שם ושארית כי יבינו שלא נספח להם רק להנות מהם:

והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל — הכתוב מדבר משבט אשר יהיה לבבו פונה וגו' (ולכן כתיב מכל שבטי ישראל ולא מכל ישראל) והשבט לא יענש בכריתת הנפש כיחיד כמ"ש חז"ל גמירי דלא כלה שבטא רק שיבדילו ה' לרעה. ואף ששאר השבטים יהיו צדיקים לא יגינו על השבט הזה, רק יבדל מהם לרעה:

ככל אלות הברית שיענש כפי חקת הברית כנ"ל:

ואמר הדור האחרון וגו' — יבאר אחרי שיתקיימו הברכות והקללות, לא יעלה בלבם שמעתה נתבטלו דברי הברית. לזה מודיעם במופת מהעונש שהגיע בעונם, שלא כן הוא, רק הברית עומדת בתקפה וקיימת לעד. שמן הראוי היה להעניש אותם בעצמן בעונש חמור כאשר ענש ז' האומות שעשו התועבות בארץ וקאה אותם הארץ המה הלכו לאבוד, והארץ נשארה פוריה זבת חלב ודבש ועתה היה בהפך ששמם את הארץ כמהפכת סדום (והארץ מה חטאה ונהפוך הוא ששבח הוא להארץ במה שתקיא ממנה עושי התועבות) ואת בני ישראל בעצמן אף שהשליכם בארץ אחרת באף וחמה עכ"ז לא עשה בהם כליה, וגם לא ירדו ממדרגתם ולא נתערבו בין הגוים ברבות הימים, והמה עוד בחשיבותם כמו שהיה הגלות ביום הזה, והוא כנגד הטבע אם לא מפני שהשגחת ה' עליהם, והוא שוכן אתם גם בתוך הגולה, ומצפה לתשובתם ואז יחזירם למקומם, ולזה נתן את הארץ שממה, בכדי שלא יתישבו שם אחרים, והארץ יושבת גלמודה, כאשה שהלך בעלה למדה"י ומצפה לעת שובו, ואף אם יתמהמה תחכה לו:

בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי וגו' לא שיאמרו בניכם עם הנכרי ביחד כל הנאמר להלן דא"כ למה יאמר אחרי כן ואמרו כל הגוים ואח"כ ואמרו סתם ולא באר מי האומר, וההכרח לפרש כן שהבנים והנכרי שיבא מארץ רחוקה וראו וגו' ידברו ויתוכחו בענין הזה ויאמרו כל הגוים בשאלתם, על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת וגו', ותשובת הבנים תהיה באופן הזה, שמתחלה יכפלו ויגדילו הפליאה ואח"כ יאמרו תשובת הדבר. ושעור הכתובים כך, ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם ידברו מצד אחד:

והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו וגו' עד באפו ובחמתו הוא המדבר מצד השני (ולפי שהבנים מתחלה מגדילים הפליאה יחשבו לשואלים ומשיבים, לזה הקדימם):

ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת — מה פשע הארץ וחטאתה, ולו יצויר שחטאה, מה חרי האף הגדול הזה למה בא העונש בחרי אף:

ואמרו — הוא מאמר הבנים, להגדיל הפליאה לאמר על זה אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים. ולא נהיה הברית בארץ הזאת שיהיה איזה עלה לקללת הארץ:

וילכו ויעבדו אלהים אחרים וגו' אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם — (כתרגומו דלא אוטיבא להון) וא"כ גדול עונם מנשוא:

ויחר אף ה' בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה שהיה ראוי לבא עליהם והביא על הארץ, ואף שענש אותם ג"כ בחרי אף, אבל רק כל זמן שהיו בארץ שם הענישם בחמה:

ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול — אבל אחר שהגלם שהוא וישליכם אל ארץ אחרת אף ברבות הימים המה עוד בחשיבותם. ונראים כיום הזה כאלו התחיל הגלות ביום הזה:

הנסתרות — עתה ישיבו על השאלה לאמר שבענין גלות ישראל ושממת הארץ יש בזה טעמים נסתרים אשר רק לה' אלהינו לגלותם ליראיו:

והנגלות — מה שנתן לגלות הוא לנו ולבנינו עד עולם. בשביל שאף אחר שגלינו מארצנו וקיים בנו כל דברי הברית, עודינו מחויבים עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ואף בגלותנו אנחנו עמו והוא אלהינו ששומר אותנו מכליון ומצפה לעת שנשוב אליו באמת ויחזיר אותנו, ובזה תתרפא הארץ מתחלואיה אשר חלה ה' בה לבל יתישבו שם אחרים כנ"ל:

הפרשה הזאת תצוה מה שיעשו בנ"י אחרי שיבא עליהם הברכות והקללות וגם יודיעם שכמו שבצאתם ממצרים שהיו חולים בחולי הנפש היתה רפואתם להלוך במדבר ולקבל התורה, ובהתם הדברים האלה באה רפואתם. ועתה שכבר ניתנה התורה שלא תוכל להיות הרפואה הזאת תהיה רפואתם הברכות והקללות ובהתם כל הברכות והקללות אז ירפאו מחולי הנפש וישיבו אל לבם לראות איך שה' שוכן אתם בתוך גלותם, ועי"ז ישיגו חשק להבין דבר ה' ולקיים כל מצותיו ויהיה להם צער על שרובי התורה כמו הקרבנות וכל מצות התלויות בארץ אי אפשר להם לקיים עתה, וכאשר יראה ה' את התעוררותם לשוב אל ה', לעמתם ישוב גם ה' להראותו השגחתו עליהם וירחמם אח"כ יקבצם מכל העמים ויביאם לאדמתן וייטיב עמהם. ולפי שאם עי"ז שהיו בגלות בבל שבעים שנה אף שנתרפאו מחולי הנפש שהיה להם מקודם שגלו שהם ע"ז ג"ע ש"ד אבל השיגו מחלות אחרות הרבה. מכ"ש עתה שהיו כמה מאות שנים בגלות בכל קצוי ארץ, כשיתישבו בארץ וטוב להם תשוב ותראה בהם כל המחלות הנפשיות, לזה יבטיחם שאז יבטל מהם היצה"ר, וכשם שע"י שסבלו תלאות ויסורין בשבעים שנה בגלות בבל ועמדו בנסיון נתבטל מהם ע"י תפלת אנשי כנה"ג יצרא דע"ג, ככה ע"י התלאות הרבות, יבטל מהם כל ענין היצר, מפני שכל ענין היצר הוא נסיונות להאדם. אם יפן אל היוצר או אל היצר, והם כבר עמדו בנסיון ואז יהיה קץ ימי הנסיון ויחלו ימי הגמול, וינבא להם שכאשר יתקבצו לארץ ישראל ויהיו בשלוה יתקבצו עליהם אויביהם למלחמה שהיא מלחמת גוג ומגוג שדברו הנביאים הרבה מזה, שהם המה אשר רדפו את היהודים בעת גלותם, וה' יביאם לארץ ישראל כדי להענישם לעיניהם, ולפי הקבלה יהיה אז דין ה' על פושעי ישראל, ויותרו מבני ישראל רק מעט, וזה המשפט יכונה בשם יום הדין הגדול, וע"י שיראו משפט ה' יתוספו בתשובה ויקיימו מצות ה' אחרי שיהיו כבר בארץ וה' יברכם בברכה כפולה ומכופלת וישיש בהם כאשר שש עם האבות הקדושים עד"ה (ישעיה ד ג) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו: