Deuteronomy 18

כל שבט לוי [THE PRIESTS THE LEVITES] NAMELY ALL THE TRIBE OF LEVI [SHALL HAVE NO PORTION … WITH ISRAEL] — all the tribe, whether they be able-bodied or whether they be blemished (Sifrei Devarim 163:1).

חלק A PORTION — i.e. in the spoil that is taken in battle (Sifrei Devarim 163:2),

ונחלה AND INHERITANCE — in the land (Sifrei Devarim 163:3).

'אשי ה THE FIRE OFFERINGS OF THE LORD — the holy things brought into the Temple (Sifrei Devarim 163:4),

ונחלתו AND HIS INHERITANCE — this refers to the holy things that might be consumed outside Jerusalem (גבולין) — the heave-offerings and the tithes (Sifrei Devarim 163:4) these they shall eat, BUT נחלה AN INHERITANCE, a real inheritance, לא יהיה לו בקרב אחיו SHALL HE NOT HAVE AMONG HIS BRETHREN. In Sifrei Devarim 164, they (the Rabbis) gave the following interpretation: ונחלה לא יהיה לו — this refers to the נחלת שאר the inheritance of the שאר. בקרב אחיו — AMONG HIS BRETHREN — this refers to the inheritance of the five. I do not, however, know for certain what this means (what Sifrei means by שאר and חמשה). But it seems to me that the part of the land of Canaan which is on the other (the western) side of the Jordan and onwards is called the land of the five nations (and these are therefore the five referred to by Sifrei), whilst the territory of Sihon and Og on the eastern side might be called the land of the two nations, viz., the Amorites and the Canaanites, — and נחלת שאר mentioned in Sifrei is intended to include the land of the remaining clans (שאר), the Kenite, the Kenizzite, and the Kadmonite, which will become Israel’s inheritance in some future time. (But the land of Sihon and Og need not be mentioned since this was already divided among the two and a half tribes, and it was known that the tribe of Levi had no share in it.) Similarly it (Sifrei) makes a comment in “the section dealing with the gifts that were promised to Aaron” on the verse (Numbers 18:24) “wherefore [I have said unto them, Among the children of Israel they shall have no inheritance]” that it is intended to express a warning regarding the land of the Kenite, the Kenizzite and the Kadmonite (i.e. that not even in later times when Israel will inherit the land of these nations shall the Levite have a portion in it). — It has since been found in the words of Rabbi Kalonymus that the proper version of this passage in Sifrei reads as follows: ונחלה לא יהיה לו BUT THEY SHALL HAVE NO INHERITANCE — this refers to the territory of the five, בקרב אחיו AMONGST THEIR BRETHREN — this refers to the territory of the seven, and he explains that this means the five tribes and the seven tribes. And because Moses and Joshua assigned an inheritance in the land only to five tribes — for Moses assigned their inheritance to Reuben, Gad and the half tribe of Manasseh, and Joshua assigned their inheritance to Judah, Ephraim and the other half tribe of Manasseh, whilst the remaining seven tribes took their portions themselves in the land (conquered it) after the death of Joshua — for this reason it (Scripture) mentions (alludes to) the five tribes separately and to the seven separately.

כאשר דבר לו AS HE SPOKE TO HIM i.e., to Aaron [saying],“You shall not inherit in their land… I am your portion [and your inheritance, among the children of Israel].”- (Numbers 18:20)

מאת העם [AND THIS SHALL BE THE PRIESTS’ DUE] FROM THE PEOPLE — but not from the priest (i.e. if a priest slaughters animals for his own use he is exempt from giving these dues to another priest) (Sifrei Devarim 165:3; cf. Chullin 132b).

אם שור אם שה WHETHER IT BE ONE OF THE HERD OR ONE OF THE FLOCK — this excludes an undomesticated beast (חיה).

הזרע THE SHOULDER is the portion from the knee-joint to the shoulder-blade that is called espalte in old French (cf. Rashi on Chullin 134b).

והלחיים THE TWO CHEEKS — together with the tongue. — Those who interpret the Bible text symbolically (cf. Chullin 134b) said: The זרוע of the animals, (termed יד in later Hebrew), became the due of the priests as a reward for the “hand’’ (יד) which Phineas, the priest, raised against the wrong-doers, as it is said. (Numbers 25:7) “and he took a javelin in his hand”; the “cheek-bones” together with the tongue are a reward for the prayer he offered, as it is said, (Psalms 106:30) “Then stood up Phineas and prayed”; והקבה AND THE MAW — as a reward for his act described thus (Numbers 25:8): “[And he thrust both of them through, the man of Israel] and the woman in her stomach (קבתה) (Chullin 134b).

ראשית דגנך THE FIRST-FRUIT [ALSO] OF THY CORN … [THOU SHALT GIVE HIM] — This refers to the heave-offering. Scripture, however, does not state any minimum quantity, but our Rabbis fixed a quantity for it from a sixtieth to a fortieth: a benevolent eye (a generous person) gives one fortieth of the crop, a niggard at least one sixtieth, a person of average generosity one fiftieth. They found a support in Scripture that one should not give less than one sixtieth, because it is said, (Ezekiel 45:13) “[This is the heave-offering which ye shall offer:] the sixth part of an ephah of an homer of wheat”. Now the sixth part of an ephah is a half Seah; if therefore you give half a Seah as Terumah from a Kor (which is another term for a Homer), that is a sixtieth part, for a Kor is thirty Seahs (Talmud Yerushalmi Terumot 4:3).

וראשית גז צאנך AND THE FIRST OF THE FLEECE OF THY FLOCK [SHALT THOU GIVE HIM] — i.e. each year when you sheer your sheep (not when you shear a particular animal for the first time) give the first of it (the wool) to the priest. Scripture mentions no minimum quantity for it, but our Rabbis assigned a quantity for it, viz., one sixtieth part. And how many sheep must there be in the flock that they should come under the law of ראשית הגז (of “giving the first shearing as a gift to the priest”)? At least five sheep, as it is said, (I Samuel 25:18) “[Then Abigail made haste and … took] five sheep ready dressed (עשויות). Rabbi Akiba says: we may derive it from our text itself, as follows: ראשית גז suggests two, צאנך also two, together four, תתן לו one, — altogether five (Chullin 137a; Sifrei Devarim 166:9).

לעמד לשרת TO STAND TO MINISTER — From here we may derive the law that the sacrificial service must be performed standing (Sifrei Devarim 167:1; Sota 38a).

וכי יבא הלוי AND IF A LEVITE COME […AND MINISTER] — One might think that Scripture speaks of a “Levite” in the usual sense of the word (i.e. of a לוי and not of a כהן)! Scripture, however, goes on to state, (v. 7) “And he shall minister [in the name of the Lord]”; thus the Levites must be excluded for they are not fit for (not entitled to) service in the Temple (Sifrei Devarim 168:1).

ובא בכל אות נפשו ושרת AND COME WITH ALL THE LONGING OF HIS SOUL …AND MINISTER — This teaches that a priest may come and offer his free-will and obligatory sacrifices even at a time when a priestly shift is in charge to which he does not belong (Bava Kamma 109b). Another explanation: It further teaches regarding priests who appear in the Temple as pilgrims on the festivals that they may offer [with the rota], and do the services connected with the sacrifices that are offered on account of the festival, as for instance, the additional offerings due on festivals — although the shift is not theirs (Sifrei Devarim 168:3; Sukkah 55b).

חלק כחלק יאכלו THEY SHALL ENJOY LIKE PORTIONS — This teaches that they (the priests who come to Jerusalem on the festivals as pilgrims but are not in charge) participate in the hides (of the burnt offerings due on the festivals) and the flesh of the he goats brought as sin-offerings on account of the festivals. One might think that they participate also in sacrifices which are offered not on account of the festivals, as, for instance, the continual burnt offerings, the additional offerings due on account of Sabbath (on which a festival happens to fall) and vow- and free-will offerings! Scripture, however, states: לבד ממכריו על האבות [THEY SHALL ENJOY LIKE PORTIONS] EXCEPT THE SALE OF THE FATHERS — i.e. except those things which their ancestors sold to each other in the days of David and Samuel when the system of shifts was established and they made, as it were, an agreement of sale, saying, “Take thou the ordinary priestly perquisites during thy week and I shall take them during my week (Sifrei Devarim 169:3; Sukkah 56a).

לא תלמד לעשות THOU SHALT NOT LEARN TO DO [AFTER THE ABOMINATIONS OF THOSE NATIONS] — thou shalt not learn to do, but you may learn their practices in order to understand them and to teach others, that is to say, to understand their doings, how depraved they are, and thus to be able to teach thy children, “Do not so and so because these are the religious observances of the heathens!” (Sifrei Devarim 170:3; Sanhedrin 68a.)

מעביר בנו ובתו באש [THERE SHALL NOT BE FOUND AMONG YOU ANYONE] THAT MAKETH HIS SON OR HIS DAUGHTER TO PASS THROUGH THE FIRE — This was the way of worshipping Molech. They made two pyres, one on this side and one on the other (one opposite the other) and passed it (the child) between them (cf. Sanhedrin 64b).

קסם קסמים ONE THAT USETH DIVINATION — What is a diviner? One who takes his stick in hand and says, (as though he were consulting it), “Shall I go, or shall I not go?” So does it state, (Hoshea 4:12) “My people ask counsel of their stick, and their staff declareth unto them” (Sifrei Devarim 171:6).

מעונן — Rabbi Akiba said, Such are people who assign times (עונות plural of עונה “period”, “time”) — who say, “This time is auspicious to begin some work”; the Sages, however, say, It refers to those “who hold your eyes under control” (who delude by optical deception; they connect מעונן with עין “eye”) (Sifrei Devarim 171:9).

מנחש A SORCERER — [one who draws prognostications from the fact that] the bread fell from his mouth, or that a stag crossed his path, or that his stick fell from his hand (Sifrei Devarim 171:10; Sanhedrin 65b; cf. Rashi on Leviticus 19:26).

וחבר חבר OR A CHARMER — One who charms snakes or scorpions or other creatures into one spot (חבר = “an assembly”) (Sifrei Devarim 172:1).

ושאל אוב OR A CONSULTER OF THE SPIRIT אוב — This is a kind of sorcery brought about by a spirit whose name is פיתום (in Greek: πύξον) who speaks out of his (the charmer’s) arm-pit, having raised a corpse beneath his arm-pit (Sifrei Devarim 172:2).

וידעני is one who puts a bone of an animal, the name of which is יִדּוֹעַ, into his mouth and the bone speaks by way of sorcery (Sanhedrin 65a; cf. Rashi on Leviticus 19:31 and Note thereon).

ודרש אל המתים OR A NECROMANCER — as, for instance, one who raises a corpse, placing it on his genitals, or who consults a skull (Sifrei Devarim 172:4; cf. Sanhedrin 65b).

כל אלה עשה [FOR] ALL THAT DO THESE THINGS [ARE AN ABOMINATION UNTO THE LORD] — it does not say, “he who does all these things”, but “all who do these things” — who do even only one of them (Sifrei Devarim 173:1; cf. Makkot 24a).

תמים תהיה עם ה' אלהיך THOU SHALT BE PERFECT WITH THE LORD THY GOD — walk before him whole-heartedly, put thy hope in Him and do not attempt to investigate the future, but whatever it may be that comes upon thee accept it whole-heartedly, and then thou shalt be with Him and become His portion (Sifrei Devarim 173:3).

לא כן נתן לך ה' אלהיך BUT NOT SO HATH THE LORD THY GOD SUFFERED THEE [TO DO] — i.e. to hearken unto מעוננים and קוסמים, for you see, He has made His Divine Presence dwell upon the prophets and upon the “Urim and Thummim” (and these will, if necessary, inform thee of what God has in store for thee).

מקרבך מאחיך כמני [THE LORD THY GOD WILL RAISE UP UNTO THEE A PROPHET] FROM THE MIDST OF THEE, OF THY BRETHREN, LIKE UNTO ME — This means: One who is as I am, from your midst, of your brethren, יקים לך WILL HE RAISE UP UNTO THEE in my stead, and so likewise from prophet to prophet throughout all ages.

אשר לא צויתיו לדבר [BUT THE PROPHET WHO SHALL PRESUME TO SPEAK A WORD …] WHICH I HAVE NOT COMMANDED HIM TO SPEAK — but which I may have commanded his fellow-prophet to speak (Sanhedrin 89a),

ואשר ידבר בשם אלהים אחרים OR THAT SHALL SPEAK IN THE NAME OF OTHER GODS — even though he be in exact agreement with the Halacha, — that he forbids what is forbidden, or permits what is permitted, [but does so in the name of other gods] (Sanhedrin 89a),

ומת HE SHALL DIE — by strangulation. — There are three false prophets who must be put to death by man (by the court): one who prophesies something which he has not heard (was not commanded to prophesy); one who prophesies something that was not spoken unto him but was spoken unto his fellow-prophet, and finally one who prophesies in the name of an idol. But he who suppresses his prophecy (does not utter it as commanded to do), and he who transgresses the words of a prophet, or, being himself a prophet, transgresses his own words — their death is by the Heavenly Judge, for it is said, (v. 19) “I” will require it from him” (Sanhedrin 89a).

וכי תאמר בלבבך AND IF THOU SAY IN THINE HEART [HOW SHALL WE KNOW THE WORD WHICH THE LORD HATH NOT SPOKEN]? — you will once ask this — when Hananiah the son of Azur (the false prophet) comes and prophesies (Jeremiah 27:16) “Behold, the vessels of the Lord’s house will now shortly be brought again from Babylon”, whilst Jeremiah (the true prophet) stands and proclaims (Jeremiah 27:19—22) “concerning the pillars, and concerning the laver, and concerning the bases, and concerning the residue of the vessels [which remain in this city which Nebuchadnezzar king of Babylon took not,…]” which did not go into exile to Babylon with Jeconiah, king of Judah, “they shall be carried to Babylon [and there they shall remain]” together with Zedekiah when he will go into exile (Sifrei Devarim 178:2).

אשר ידבר הנביא WHEN THE PROPHET SPEAKETH [IN THE NAME OF THE LORD] and says, “This thing will once happen to you”, and you will see that it did not happen, הוא הדבר אשר לא דברו ה׳ THAT IS THE THING WHICH THE LORD HATH NOT SPOKEN — and, therefore, slay him. If, however, you say, “But this refers to one who will prophesy about the future. But suppose one comes and says, ‘Do so and so, and I say this by the command of the Holy One blessed be He’? How, then, can we know whether God has spoken this or not?” The reply is: As regards such a case they have already been commanded that if one comes to thrust thee away from one of the divine commandments, לא תשמע לו “then thou shalt not hearken unto him” (Deuteronomy 13:12), unless you are certain that he is a perfectly righteous man, as, for instance. Elijah at the incident on Mount Carmel, who offered sacrifices on a Bamah (an improvised altar) at a time when offering on Bamoth was forbidden, but who did so in order to fence Israel in against idolatry. Thus all depends on the needs of the time and the necessity of taking preventive measures (סיג) against a breach. With reference to such a case it states, (v. 15) “unto him ye shall hearken” (Sanhedrin 89b; Yevamot 90b).

לא תגור ממנו THOU SHALT NOT BE AFRAID OF HIM — i.e. do not refrain from advocating his guilt (Sifrei Devarim 178:3) and do not fear that you may incur punishment on his account (because you have contributed to his death).

[מ] לא יהיה לכהנים הלוים, ומוסיף לא לבד לכהנים כי גם לכל שבט לוי שהם הלוים, ואמר מלת כל, ר"ל אף בע"מ שאין ראוים לשירות, ואמר חלק שהוא חלוקה בביזה, ונחלה היא ירושת הארץ, ונגד החלק אמר אשי ה' שהם קדשי המקדש שעליהם אמר חלקם נתתי אותה מאשי שנוטלים חלק מהשייך לגבוה, ונגד הנחלה אמר ונחלתו יאכלון שהם קדשי הגבול שהם נחלה תמיד אף בזמן שאין בהמ"ק קיים כמ"ש בספרי (פ' קרח סי' מו וסי' נד):

[מא] ונחלה לא יהיה לו, ר"ל גם לעתיד שהבטיח ואם ירחיב ה' את גבולך שיתן להם נחלת שלשה שהם קיני וקנזי וקדמוני, גם אז לא יהיה נחלה, ועז"א בקרב אחיו ולא אמר עם אחיו, כי מציין בעת שאחיו כבר יושבים בנחלתם שנחלו נחלת שבעה עממין [ולגי' נחלת חמשה היינו חמשה עממין מפני שעקר הוא ארץ חמשה עממין שהיא זבת חלב ודבש כמ"ש בפ' בא (סי' קד) עיי"ש], ור"ל גם בעת שכבר הוא בקרב אחיו שיושבים בנחלת ז' או ה' עממים ויתן להם ה' עוד נחלת שלשה [ורש"י היה לו הגי' נחלת שאר והיינו ג"כ נחלת שלשה שנשארו ולא ירשוהו בעת ההיא] בכ"ז נחלה לא יהיה לו, והמפרשים נדחקו בפי' מאמר זה עיין עליהם ועי' ברמב"ם (פי"ג מה' שמטה ויובל הי"א):

[מב] וזה יהיה משפט הכהנים, כבר בארתי באילת השחר (כלל רמח) שכל מלות המושאלות השתדלו חז"ל להשיבם אל הוראתם העצמיי, ובתוכם מלת משפט שבא על הנהגה או סדר יפרשוהו מענין משפט הנרדף עם דין, ומזה הוכיחו שהמתנות יוצאות בדיינים ממ"ש משפט הכהנים, ופלפלו בזה בחולין (דף קל ע"ב), ומן כנוי הרומז וזה שמציין תמיד מעוט זה ולא אחר ממעט קדשים ממתנות ר"ל שמשפט זה רק מאת זובחי זבח של חולין, ובחולין (דף קל) ממעט קדשים ממתנות מן ואתן אותם (וכן הוא בספרא צו (סי' קנז), וממ"ש וזה משפט הכהנים ממעט חולין מחזה ושוק, [וע"כ הגיה הגר"א דברי הספרי שיסכים עם הש"ס] ולק"מ שהספרי לשטתיה שאמר בפ' ראה גבי בשר תאוה יכול יהא חולין חייבים בחזה ושוק ת"ל כצבי וכאיל, וזה דלא כשטת הש"ס, ממילא מוכרח שמן פסוק דבכאן ממעט קדשים כקושית התוס' בחולין (שם ד"ה זה):

[מג] מאת העם, ממעט עכו"ם וכהנים, דלא מקרי עם, והיינו כמ"ש במשנה (דף קנב) השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות:

[מד] מאת זובחי הזבח, בא ללמד שהחיוב חל בשעת זביחה ונשחטה עד שלא נתגייר פטור, וגם שיהיה זבח כשר שיקרא בשם זבח וראוי לאכילה לא טרפה:

[מה] אם שור אם שה, כבר בארתי בהתו"ה (ויקרא סי' קס) שמלת אם הונח בעצם על התנאי או על החלוקה וכדומה לא כמלת בין בין, ובכ"מ שבא על כוונה זו יפורש לרבותא כמו אם דל ואם עשיר כל דל ועשיר שיהיה וכן דרשו פה כל שהוא שור וכל שהוא שה, וא' מרבה כלאים וא' מרבה ח"ל אף שה שבח"ל, שסתמא דספרי ר"ש לא ס"ל כר' אלעאי שס"ל שאין נוהג אלא בארץ כמו שמבואר מדברי הש"ס חולין (דף קלו ע"ב) מ"ט דר"ש וכו' ע"ש, וכן יסבור כר"א דכוי פטור מן המתנות ולכן לא דריש אם שה לרבות את הכוי:

[מו] ונתן לכהן, לכהן עצמו, אף שזכה הכהן המתנות לאחר אסור ליתן לו אא"כ הזוכה ת"ח (ז"ר), הזרוע בה"א הזרוע הימנית, והלחיים זה לחי התחתון ומקרי לחיים מפני שהם שני עצמות, וכל המאמר נמצא בגמ' (דף קל"ד ע"ב), ומדעת ר' יהודה נראה שמצוה זו נתחדשה אחר שקנא פינחס והרג לזמרי, ובזה נכון שלא נאמרה מצוה זו עד עתה ולא חשב מתנה זו בין מתנות כהונה בפ' קרח, אולם גם ראשית הגז לא נאמרה שם ובספרי, (שם סי' כ"ז) פי' שרמז שם גם שניהם וזה שלא כדעת ר' יהודה, והרמב"ן כתב שנתנו להם מתנות אלה בתחלה ע"ש מה שיעשה פינחס בעתיד, עיי"ש:

[מז] ראשית דגנך, היינו מיטב דגנך, וכבר למד בבכורות (דף נז) ממ"ש (בפ' קרח) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן שאין תורמין מזה על זה (עפ"י הכלל שבארתי ויקרא סי' קטו) ומזה למד שה"ה כל שני מינים אין תורמים מזה על זה, והנוסח שבתבואה ושבירק הוא כדעת הרמב"ם שכל המינים חייבים בתו"מ מדאורייתא וירק שהוא דרבנן שתקנו כעין דאורייתא, ולדעת הראב"ד אין לגרוס כן וכבר העירותי בזה בפ' ראה על פסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך:

[מח] וראשית גז צאנך, עוקר השערות אחד אחד אינו בכלל גזיזה (עי' חולין דף קלז) ולשון שטף נראה שמורה עקירת שערות כמ"ש במדרש רבה (פ' זאת תהיה) מי פלג לשטף תעלה אית אתרא דקריין לשערא שיטפא, ומ"ש פרט לטרפה סתמא כר"ש דיליף צאן צאן ממעשר כמ"ש בחולין (דף קלו ע"ב):

[מט] ראשית גז, דלא כר' אלעאי דמקיש לתרומה ופטור בח"ל, וכן בלקח צאנו לגוז אף דגדלב פטור, רק אם לקח הגיזה לבד אז פטור דכתיב צאנך ולא של אחרים (חולין דף קלו), ובלקח גז צאנו של חברו ולא שייר הלוקח חייב דא"ל מוכר מתנה דכהן לא זבני לך (שם דף קלח ע"ב):

[נ] תתן לו, נתינה עם מלת לו מורה תמיד שנותן לו דבר חשוב, ושערו כדי שיוכל לעשות אבנט שהוא הפחות שבבגדי כהונה דכתיב לעמוד לשרת שיהיה ראוי לשירות (דף קלח) ושעור הצאן ס"ל לב"ה שהם חמש שנאמר וחמש צאן עשויות ופי' בגמ' (דף קלז) שמעשות את בעליהם ואומרים לו קום עשה מצוה, ור"ל שחמש צאן אלה גזזו בראשונה לקיים בם מצות ראשית הגז, והכינה אותם לחלקם לעניים ולעשות בם עוד מצוה כי מצוה גוררת מצוה, ולכן נתנה אותם לדוד, ור"ע שער שסתם לשון גז צאנו הוא אם י"ל חמש שכן דרכם שבפחות מכאן אין עושים גיזה מיוחדת ותפס לצחות הלשון גז שתים צאנך שתים:

[נא] כי בו בחר וגו' לעמד לשרת, למד מניה דשירות מעומד ופי' בז"א שזה לענין נ"כ וכבר העירותי בזה למעלה (סי' כו), ועז"א בין בארץ בין בח"ל:

[נב] וכי יבא הלוי מאחר שעריך, ובא בכל אות נפשו ושרת, מדבר מן הכהן לא מן הלוי דהא אמר ושרת (והשאר מחקו הגר"א) ופי' הדבר שהגם שתקנו משמרות והיה העבודה שייך לכהני המשמר, מלמדני שיש דברים וזמנים שגם כהן שאינו מאנשי המשמר זוכה בעבודה וציין זה במ"ש מכל ישראל אשר הוא גר שם, כי כהני המשמר היה כל משמר גר בעיר מיוחד וכשבא זמנו הלכו כלם לעבודה, עפ"ז מציין כהן יחידי הבא לשם שבא מכל ישראל אשר הוא גר שם, לא מעיר שהמשמר שלו הלכו ביחד, רק הוא בא יחידי ממקום אחר שלא בזמן משמרתו, והאופן שילך הכהן לירושלים שלא בזמן משמרתו, הוא או כשרוצה להביא איזה קרבן או כשהולך להראות בג' רגלים, ועל האופן שמקריב שם קרבן אמר ובא בכל אות נפשו ושרת ורשות בידו להקריב הקרבן בעצמו אף שלא בזמן משמרתו וכמ"ש בב"ק (דף קט), ועוד יש אופן שיוכל לשרת שלא בזמן משמרתו בשירות של ברכת כהנים שזה מרמז במ"ש ושרת בשם ה', שהשירות הוא על הזכרת שם המפורש, ועוד אופן שיוכל להקריב בעת שעולה לרגל וזה ציין במ"ש וכי יבא הלוי מאחד שעריך, שאז יוצאים כל ישראל מכל שעריהם לעלות לרגל, וגם הכהנים יוצאים אף שאינו זמן משמרתם והרשה להם לבוא לשרת ככל אחיו הלוים המשרתים בעמידה בהקרבת הקרבנות, והיינו בקרבנות הרגל הבאים מחמת הרגל כמו שיתבאר בסי' שאח"ז, ולדעת הרמב"ן בהשגותיו למ"ע (מצוה לו) היו נמצאים כהנים שלא נתחלקו למשמרות והם באו ועבדו כל אימת שירצו, שעז"א לבד ממכריו על האבות, היינו מי שנתחלקו למשמרות ומכרו זכותם זל"ז שלא יעבוד רק בזמן משמרתו, אבל מי שלא קבעו לעצמם משמר, כל זמן שבאו נתוספו על אנשי המשמר, ולדבריו יל"פ מ"ש בספרי יכול בבן לוי וכו' ת"ל מאחד שעריך מי שלא נטלו שעריהם במק"א וכו' (וכן הביא הרמב"ן בגירסתו) ר"ל הכהנים שלא נטלו שעריהם במק"א ר"ל שלא הקבעו למשמורת שזה יכול לעבוד תמיד, כי אינו מוציא לבד ממכריו על האבות היינו שקבעו משמרותיהם בקביעות:

[נג] חלק כחלק יאכלו, עוד למדני שברגלים שבאים שם מכל שערי ישראל לרגל מלבד מה שיש לכל הכהנים הבאים זכות לעבוד עבודה יש להם גם חלק באכילה באמורי הרגלים [פי' בסוכה (דף נה) דהיינו בקרבנות האמורים מפני הרגל הראוים להתחלק כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה ועורות של עולת ראיה ומוספי צבור ושעירי חטאת], אולם זה א"צ ללמדני שכבר נאמר (בפ' צו) לכהן המקריב אותה לו תהיה שפי' המוכן להקריב (כמש"ש סי' צב) שהמקריב ממש נלמד בפ' נשא בספרי (סי' לב) ממ"ש ואיש את קדשיו לו יהיו וע"כ שעקר מלמד על לחם הפנים שאין בו שום עבודה שכבר נעשה עבודתו בשבת שעברה (כן פי' בסוכה שם) ועז"א חלק כחלק יאכלו שגם לענין אכילה י"ל חלק כמו שי"ל חלק לענין עבודה, ואמר לבד ממכריו ר"ל שזה דוקא בקרבנות הבאים מחמת הרגל אבל קרבנות הבאים שלא מחמת הרגל שבהם יש לכהני המשמר זכיה ומכירה וקניה מן האבות שחלקו המשמרות בימי אלעזר ואיתמר ואח"כ בימי דוד ושמואל שאז מכרו וזכו זל"ז שכ"א יקריב במשמרו ולא יהיה לאחר זכיה בהם [ומלת ממכריו מענין מכירה או מסירה כמו כי נכר אותו אלהים בידי (שמואל א כ״ג:ז׳), והרשב"ם מפרשו מענין הכרה שכ"א מכיר את אנשי משמרתו מימי האבות] בזה אין זכיה לכהן הבא:

[נד] כי אתה בא אל הארץ, תלה זה בביאת הארץ מפני מ"ש ובגלל התועבות האלה ה' מורישם מפניך וא"כ הלא בשכר שאתה לא תעשה כן תבוא אל הארץ ובשכר זה הוא נותן לך:

[נה] לא תלמד לעשות, אבל הלמוד להבין אינו מוזהר (כמ"ש בשבת דף עה סנהדרין סה ועכו"ם סג ע"ב):

[נו] לא ימצא בך, כבר הוזהרו ע"ז בפ' קדושים לא תנחשו ולא תעוננו ופה מזהיר את הב"ד. והנה על מכשפה הוזהרו הב"ד בל"ת מכשפה לא תחיה כמ"ש הרמב"ם (פי"ד מה' סנהדרין) ובא לאזהרה גרידתא כמ"ש במכלתא משפטים (סי' קעה), רק לא תנחשו ולא תעוננו שכפל פה, הוא להזהיר את הב"ד:

[נז] מעביר בנו ובתו באש, מ"ש אין לי אלא בנו ובתו וכו' ת"ל בתתו מזרעו בסנהדרין (דף סד) מקשה ומתרץ ברייתא זו ובארתי פירושו בהתו"ה קדושים (סי' צג) ע"ש, ומ"ש נאמרה העברה העברה לגז"ש התבאר היטב שם (סי' צ), ומ"ש ד"א זה הבועל ארמית וכו', באמת במשנה (ט פ"ד דמגלה) תנן האומר מזרעך לא תתן להעביר למולך מזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא משתקין אותו בנזיפה, משום דנותן כרת לבא על הארמית, רק שמדבר אם כורת עמה ברית שהבנים שיולדו יהיו שייכים לעכו"ם, ע"ז מחייב דהוה כמוסר בניו למולך, ובמשנה מיירי שאינו כורת ברית על הבנים:

[נח] קוסם קסמים, הקוסם הוא שעושה מעשה מן המעשים הידועים עד שיפנה לבו להגיד עתידות, והיו עושים מעשים עם קסמי עץ להגיד על ידם עתידות, כמו שנעשה בזמנינו ע"י הנחת האצבעות על טבלא של עץ ובסיוע כח הדמיון כוונו להשיג איזה דברים נעלמים וכמ"ש עמי בעצו ישאל, והיו עוד כמה מיני קסמים כמ"ש קלקל בחצים גו' ראה בכבד בימינו היה הקסם ירושלים (יחזקאל כ״א:כ״ו-כ״ז) ובא נוסף, שם קסמים לחייב על כל קסם וקסם, כמו לא יקרחו קרחה לחייב על כל קרחה וכדומה:

[נט] מעונן, מאמר זה מובא בספרא קדושים (סי' עב) ושם התבאר, והוא בסנהדרין (דף סה):

[ס] מנחש, התבאר קדושים (סי' עא) וסנהדרין שם:

[סא] ומכשף, דוקא העושה מעשה (סנהדרין סז) וי"ל ת"ק ס"ל כדעת חכמים (בסי' נט) שאוחז עינים הוא עכ"פ בכלל מעונן, ור"ע לשטתו שמעונן הם נותני העתים וי"ל שאוחז העינים פטור לגמרי:

[סב] וחובר חבר, פי' המפ' שמקבץ חיות ע"י לחש, והרמב"ם פי' שדובר על הנחש דברים ומעלה בדעתו שלא יזיקו לבני אדם ולפ"ז י"ל מ"ש אחד חובר את העקרב אף שהעקרב מוכן יותר להזיק מהנחש, וזה כמ"ש אביי בסנהדרין (דף סה) ובכריתות (דף ג) האי מאן דצמיד זבורא ועקרבא אסור אף דמכוון דלא ליזקו, אמנם הרמב"ם לא הביא שאסור אף שמכוון שלא יזיקו, וצ"ל משום שהרמב"ם ס"ל שזה הוה דבר שאין מתכוין וכמ"ש (פ"י מה' שבת הכ"ח) דצידת נחשים בשביל שלא יזיקו מותר מהאי טעמא, ואביי לטעמיה דס"ל כר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור כמ"ש בפסחים (דף כח ע"ב) בהנאה הבאה לו לאדם בע"כ ללישנא בתרא, דאביי כר"י, והרמב"ם שפסק כר"ש לא הביא דאסור במכוון שלא יזיקו, וכן הספרי שסתמא כר"ש, ולפ"ז צ"ל מ"ש אחד חובר את הנחש באינו מתכוון שלא יזיקו רק מתכוון לחברם, וקמ"ל דאף העקרב שמסוכן יותר כיון שלא כוון בפירוש שלא יזיקו אסור:

[סג] ושואל אוב, זה פיתום, משנה בסנהדרין (דף סה) ומובא בספרא (קדושים סי' עט) ושם פרשתי עיי"ש, ומ"ש אחד המעלה בזכורו גמ' (שם ע"ב) בעל אוב א' המעלה בזכורו וכו', ובגי' הגר"א הוסיף בכאן ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה היה אומר חבל עלינו (הנדפס בטעות בסי' ס"ה) כמו שהוא בגמ' שם:

[סד] כי תועבת ה' כל עשה אלה, כבר בארתי בהתו"ה (אחרי סי' קמז) שבמאמר המחייב אם כתב עושה אלה משמע אפי' אחד מהם, כמ"ש במכות (דף כד) וסנהדרין (דף פא) ר"ג כי מטי להאי קרא בכי עשה אלה לא ימוט עושה כלם הוא דלא ימוט הא חדא מינייהו ימוט א"ל ר"ע מי כתיב עושה כל אלה עשה אלה כתיב אפי' בחד מינייהו, וזה דוקא אם כתב מלת אלה בלא ה' הידיעה אבל כשכתב ובגלל התועבות האלה בה' הידיעה מציין את כלם, לכן כתב כל עושה אלה שמשמע אפי' מקצתם ר"ל אפי' העושה א' מהם הוא תועבת ה', ואת הכנענים הוריש בגלל התועבות האלה שהם עשו את כלם:

[סה] ובגלל התועבות האלה וגו', בסנהדרין (דף נו ע"ב) ס"ל לר"ש דב"נ מוזהרים על הכשוף ור' יוסי אמר שהוזהרו על כל האמור בפרשת כשוף, ולפ"ז צריך להגיה כאן אמר ר' יוסי, ומ"ש ר' אלעזר ובגמ' ר"ע, נשנה (בדף סה) אחר ודורש אל המתים (כנ"ל סי' סג) והגר"א מחקו מכאן והעמידו למעלה כנ"ל שם:

[סו] תמים תהיה, שם אלהים שבא בכנוי אל ישראל מורה על הדבוק האלהי עם ישראל והשגחתו הפרטית, ושם תמים מציין שאין לבו חלוק ר"ל אם תהיה תמים עם ה' ולא תפנה עמו לבקש לדעת עתידות ע"י מעוננים ואף לא ע"י אופן המותר כי תסמוך על ה' כי הוא יכין העתידות עליך לטוב, אז חלקך עם ההשגחה הפרטית וא"צ לך לחקור על העתיד לבא או לעונן על שעה מוצלחת וכדומה כי כ"ז יכין ה' לטובתך מצד שהוא אלהיך ומאתו מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו, ובזה יש לתרץ מה שתמה הרמב"ן בסוף השגותיו (למ"ע סי' ח) על הרמב"ם שלא חשב תמים תהיה למ"ע עיי"ש, שהרמב"ם סמך על הספרי שהוא תנאי אם תמים תהיה חלקך עם ה' אלהיך לא צווי, אבל בגמ' פסחים (דף קיג) משמע שהוא צווי שאין שואלים בכלדיים:

[סז] כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם, ר"ל הלא בשביל זה אתה יורש אותם ע"י שהם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וכו' ובעבור זה נגרשו מארצם ואתה יורש אותה, ואמר כי הגוים אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן ר"ל פן תשאל הלא הם י"ל ממי לשאול עתידות ודברים שצריכים לדעת ואתה לא כן, ע"ז משיב נתן לך ה' אלהיך שדברים האלה לדעת השעה המוצלחת לעסקיך מה שידעו הגוים ע"י מעוננים וקוסמים נתן ה' לך, שע"י שתלמד את התורה היא תאיר עיניך ותופיע עליך רוה"ק לדעת מה לעשות ובמה תצלח, וז"ש לך נתנה שכ"א מכם ידע להצליח דרכיו ולתקן עתידותיו עפ"י עצת התורה ואיך תניח דברי תורה לשאול במעוננים שעי"כ תבטל ממך ההצלחה התוריית התלויה בך בעצמך:

[סח] נביא מקרבך מאחיך, הנה מ"ש כי הגוים אל מעוננים ישמעו בודאי לא הזהיר שלא ישמעו אל מעוננים מב"י, דהא גם הם מוזהרים מלעונן רק כונתו פן תרצה לדרוש העתידות ממעוננים בני נכר, ע"ז השיב שהנה הענין של ידיעת העתידות יצויר בשני ענינים, א] בשתרצה לדעת דבר לעניניך הפרטים, שגם זה היו משיגים ע"י הנביא כמו שהיה בשמואל בדבר האתונות, עז"א שזה תדע מעצמך בכח התורה וטוב יותר שתמים תהיה ותסמוך על ה', זאת שנית לדעת דבר בענינים הכלליים, ע"ז השיב אתה לא תצטרך ע"ז למעוננים וקוסמים מבני נכר, כי לך נביא אקים לא מעונן ומנחש ולא בני נכר וגוים רק מקרבך ומאחיך, ולא שיהיה ענינו להגיד לכל שואל אף לאו"ה כי נביא יקום שיהיה מיוחד לך לבדך להזהירך בעניני התורה והמוסר ויראת ה', ולא יצטרך לעשות מעשים זרים כמו המעוננים והמנחשים שהם קוסמים קסמים ועושים מעשים להגביר כח הדמיון רק יקים לך ה', הוא יקימו, ועז"א כמוני, שגם משה באה אליו הנבואה במראה הסנה פתאום מבלי שעשה איזה מעשים לזה, ואני מצוך שאליו תשמעון ומלת אליו משמע רק אליו והלא ישראל מוזהרים לשמוע גם לחכמיהם ובפרט לסנהדרין, רק שיש בשמיעה לדברי הנביא ענין פרטי אם מצוה לעבור על אחת מכל מצות התורה (חוץ מעכו"ם) לפי שעה, שבזה לא ישמעו לסנהדרין דכתיב רק עפ"י התורה אשר יורוך אבל להנביא תשמעו בהחלט אפי' לעבור על דת. והרלב"ג באר זה שמ"ש אליו תשמעון כולל אפי' בעניני מצות התורה, ואא"ל אם יצוה לעשות מצות התורה, הנה זה לא יהיה שמיעה אליו רק שמיעה אל התורה, ואם שיצוה לסור ממצות התורה, הנה אם יצוה לעבוד עכו"ם כבר נתבאר שלא ישמע לו אפי' לפי שעה, ואם יצוה לסור ממצוה אחרת תמיד הנה יהיה זה גרעון מהתורה והתורה אמרה לא תגרעו ממנו וכן בהוספה אמרה לא תוסיפו, וע"כ מדבר אם ישנה מצוה אחת לפי שעה כמו אליהו בהר הכרמל:

[סט] ככל אשר שאלת, הנה בארתי במקומו שתחלה רצו לשמוע כל התורה מפי ה' בלא אמצעי, וזאת היתה נגד הכונה העליונה שרצה שיהיה להם בחירה ושיצויר יראת ה' שזה רק אם י"ל יצה"ר ויש להם אפשריות לעשות טוב ורע, משא"כ אם היו תמיד מופשטים מן החומר כמו בעת מתן תורה שפקע יצה"ר מלבם לא היה להם בחירה ולא יצויר יראת חטא אחר שלא היה להם אפשרות על החטא, וע"ז כשבקשו שמשה יהיה האמצעי בינם לבין ה' אמר ה' היטיבו אשר דברו כוונו לדעתי, והזמין את משה לאמצעי בין ה' ובינם, ועז"א מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי שעי"כ יהיה לבבם ברשותם ויהיה להם בחירה ועי"ז יצויר היראה. וזה נאמר גם על לעתיד שגם אחרי משה יעמדו נביאים אחרים יהיו אמצעיים בין ה' ובינם, וז"ש שבזו זכו שעמדו להם נביאים, ואמר שבשכר יראה זכו שעמדו להם נביאים, אולם אמר ונתתי דברי בפיו, שזה מיותר שכבר אמר נביא אקים להם כמוך, ופי' חז"ל שר"ל שבכ"ז לא יהיה לגמרי כמוך שנבואת משה היה פנים אל פנים, והם רק קבלו הדבור, שזה מדרגה קטנה מפה אל פה אדבר בו, כמו וישם ה' דבר בפי בלעם, ועל זה אמר שמכאן ואילך רק רוח הקדש ניתנה בפי הנביאים, והתנה ודבר אליהם שהוא לא ידבר ע"י אמצעי ומתורגמים רק בעצמו ושידבר את כל אשר אצונו תיכף וכסדר שאצונו. וכמ"ש במשה ויצא ודבר אל בנ"י את אשר יצוה, כמ"ש במכילתא בא [סי' ה] ויצא ודבר מיד:

[ע] והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי — היינו האיש המוותר על דברי נביא וכולל אם הוא בעצמו עובר דברי עצמו שגם כן אינו שומע לדברי נביא, וגם יש במשמעות מ"ש אשר ידבר בשמי ר"ל דברי שדברתי לו אשר ידבר בשמי היינו שצויתי לדבר נבואה בשמי והוא כובש נבואתו ואינו מדבר בשמי כיונה בן אמתי, וז"ש בסנהדרין (דף פט) קרי ביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע, ר"ל שיש בפסוק שתי משמעות, ואמר אנכי אדרוש שהוא מיתה בידי שמים, ואמר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו, היינו מתנבא מה שלא שמע והיל"ל אשר לא צויתי ואמר צויתיו ר"ל אף שצויתי לנביא אחר ולא צויתי אותו היינו מתנבא מה שלא נאמר לו. ואשר ידבר בשם אלהים אחרים היינו מתנבא בשם ע"ז, ומת מיתת חנק וכ"ז מובא בסנהדרין שם:

[עא] וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה', הרי"א והר"ן בדרשותיו הרבו להתפלא מדוע לא שאל איכה נדע את הדבר אשר דברו ה', דהא באו בפרשה שני משפטים, הא' באמרו והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו וע"ז צריך אות שנדע שדברו ה' כדי שהממרה יתחייב, והשני שהנביא שיזיד לדבר דבר אשר לא צויתיו ומת הנביא ההוא וע"ז צריך אות שנדע שלא דברו ה', ומדוע לא הזכיר הצד השני, ופי' הרי"א, שעקר הבחינה צריך כשעמדו שני נביאים שמכחישים זה את זה בנבואתם, ומפני הסתירה שיש ביניהם יצטרך הבחינה כי ידעינן בבירור שיש דבור אחד שלא דברו ה' ונצטרך לדעת את הדבר אשר לא דברו ה' כדי שנדע מי הוא הנביא שקר כדי להמיתו עי"ש, ומשמע שזה דעת הספרי ומציין שכבר ראה שיקרה כן בעתיד שיהיו שני נביאים מכחישים זה את זה, וז"ש עתידים אתם לומר, והוא על פי מה שבארתי (ויקרא סי' יב) שיש הבדל בין מלת כי ובין מלת אם, שמלת אם מציין את הספק וכפ"ז היה ראוי לומר פה מלת אם, ואם תאמר, ומבואר שמדבר על צד הודאי שעתידים אתם לומר, וזה היה בימי ירמיה שהיו שני נביאים מכחישים זה את זה. ואז בודאי תאמרו למי אשמע, תלמוד לומר אשר ידבר, ולא יהיה הדבר, אז תדע שהוא הדבר אשר לא דברו ה', וממילא מבואר שאיזה הדבר אשד דברו המקום הוא, זה שהוא אומר, ר"ל מה שאומר הנביא השני, וע"כ לא הזכיר הצד האחר שנשמע ממילא אחר שהוכחש המנגד אין מנגד לנבואתו ואין צריך בחינה על נבואתו אחר שלא נבא לעקור דבר מן התורה בהוראת שעה ואין מתנגד לו, לא יצא מגדר נביא אמת: