Daniel 3

עבד וגו' — מלאה לבו לעשות צלם של זהב:

פתיה אמין שית אקימה וגו' — אם אין עביו אלא שש היאך יכול לעמוד בגובה אמין שתין אמר רב ביבי מעמידין אותו ונופל עד שהביאו כל זהב של ירושלים ושפכו דימוס על רגליו לקיים מה שנאמ' (יחזקאל ז) וזהבם לנידה יהיה:

בבקעת דורא — שם מקום:

לאחשדרפניא — דוכסין:

פחותא — שלטונין:

אדרגזריא גדבריא וגו' — כולם שם עכו"ם הם:

לחנוכת צלמא — תחלת עבודותיו:

וכרוזא קרא בחיל — הכרוז יוצא בכח גדול:

לכון אמרין עממיא — לכם כל העמים והלשונות אומרים מכרוז מצות המלך במשלחת המלך:

בעדנא דתשמעון קל קרנא משרוקיתא — קול הקרן שורקת כמו (זכריה י׳:ח׳) אשרקה להם ואקבצם:

קתרוס סבכא וגו' — כולם כלי זמר הם:

זני זמרא — מיני זמר למינו ת"א לזנוהי:

אתון נורא — גומא שעושין לשרוף בה אבנים לסיד והוא כבשן שבכל המקרא:

כל קבל דנה — כל עומת זו שנזהרו במצות המלך על כך:

בה זמנא — בו בזמן שישמעו קול הזמר שהוא לסימן שיבואו המשתחוים להשתחוות נפלין כל עממיא וגו':

כל קבל דנה — כל עומת זו שראו שונאי היהודי' שיש שעה להלשין עליהם:

קריבו גוברין כשדאין ואכלו קרצהון — הלשינו עליהם, לא תלך רכיל (ויקרא י״ט:ט״ז) מתרגמינן ולא תיכול קורצין, ואומר אני שכן היתה דת של הולכי רכיל לאכול לגימא במקום שמלשינין שם והוא סימן קיום דברים שמאותה שעה יש עליהם לברר דבריהם ולאמת לשון הרע שאמרו ואותה סעודה נקראת אכילת קורצין לשון קורץ בעיניו (משלי ו׳:י״ג) שהוא לסימן לשון הרע:

ענו ואמרין — צוחו כל עניה שבמקרא לשון קול רם הוא:

שמת טעם — גזרת דבר:

איתי — יש:

יהודאין — משבט יהודה:

אלך — אלה: לא שמו:

עלך מלכא טעם — לא חשו לתת עצה לעצמן לחוש על גזרותיך:

אמר להיתיה — צוה להביא:

היתיו — הובאו:

הצדא — שמא גזרותי צדו ושממה ודבר רק היא בעיניכם אתם שדרך מישך ועבד נגו אשר לאלוהי אינכם עובדים, ה"א של הצדא משמשת בלשון תמיהה:

די הקמת — שהקמותי:

כען הן איתיכון עתידין — עתה הנכם עתידים על כרחכם לקבל זו עליכם:

והן לא תסגדון — ואם לא תשתחוו תהיו מושלכים:

לגו — לתוך:

ומן הוא אלה — ומי הוא שום אלוה שיציל אתכם מידי:

למלכא נבוכדנצר — למה הוזכר שמו אלא כך אמרו לו אם לקבל עלינו גזירתך לתת מסין וארנוניות וגולגליות אתה מלך עלינו אם לכפור בהקב"ה נבוכדנצר שפל אנשים בעינינו ובזוי עם אתה:

לא חשחין אנחנא — לא חוששין אנו על זאת ליטול עצה מה להשיבך כי המענה מוכן ושגור בפינו:

יכיל לשזבותנא — יכול להצילנו מכל צרה:

מן אתון נורא — ומן ידך מלכא ישזיב מן הכבשן ומן ידך יציל:

והן לא — ואם לא יחפוץ להציל גופינו ידיע להוי לך:

התמלי חמא — נתמלא חמה:

וצלם אנפוהי אשתני — ופרצוף פניו נשתנו:

למזא לאתונא — להצית לכבשן האש ולחממו:

חד שבעה על די חזה למזיה — על אחת שבע פעמים ששיערוהו עד כדי הסיקו וכאילו יבעירוהו ז' שיעורין כמוהו:

למזיה — להסיקו:

ולגבורין גברי חיל די בחיליה — ולאנשים גבורי כח אשר בחילו:

אמר לכפתה — צוה לאסור אותם שראה מתחזקים לענותו קשות ואמר גבורים הם אלו וצוה לגבורים אשר בחילו לאסור אותם:

גובריא אלך — אנשים אלו:

כפיתו בסרבליהון — נתקשרו בבגדי מעטפותן:

פטשיהון וכרבלתהון — מיני מלבוש מלכות שהיה להם ואע"פ שהיו יוצאין לידון לפני נ"נ דיני מיתה לא שנו בגדיהם להשפיל את גדולתם מכאן למדו חכמים שאפי' בשעת הסכנה לא ישנה אדם מן השררה שהוחזק בה:

וכרבלתהון — יש לו דוגמא (בד"ה א' טו) ודוד מכורבל:

ורמיו לגוא אתון נורא — והושלכו לתוך כבשן בוערה:

כל קבל דנה — כל עומת זאת אשר מצות המלך היתה עזה:

ואתונא אזה יתירא — והכבשן הוסק מאד:

גובריא אלך — אלו האנשים הגבורים אשר קשרו את חנניה מישאל ועזריה והשליכום לכבשן:

קטיל המון שביבא די נורא — שרף אותם כח שביב האש:

מכפתין — קשורין:

תוה — תמה:

וקם בהתבהלה — ועמד בבהלה:

ענין ואמרין — עונין ואומרי' למלך:

יציבא מלכא — אמת דבר המלך:

שרין מהלכין בגוא נורא — מותרין מאסוריהן והולכים בתוך האש:

וחבל לא איתי בהון — וחבלה לא יש בהם:

ורוה די — רביעאה ותוארו של רביעי:

דמה לבר אלהין — דומה למלאך שראיתי בהיותי עם סנחרב כשנשרפו אוכלוסיו שנאמר (ישעיהו ל״ז:ל״ו) ויך במחנה אשור ונבוכדנצר היה שם ונמלט בתוך עשרה שנמלטו מהם:

קרב — לתרע אתון נורא נגש לשער החצר שהכבשן בתוכה לדבר עמהם ומתחלה היה רואה אותם מרחוק:

פוקו ואתו — צאו ובאו ולא אמר להם עלו ובואו מכאן למדנו שצף קרקעית הכבשן והשוה לארץ שלא יטרחו לעלות:

באדין נפקון — אע"פ שבטוחין בנס העשוי להם לא מלאה לבם לזלזל במלכות לצאת שלא ברשות:

ומתכנשין אחשדרפניא — ד' אומות נמנו למעלה באסיפה הראשונה שלא נמנו כאן אדרגזריא דתבריא גדבריא תפתיא הם גבורי החיל אשר הרגם שביב האש בהשליכם את חנניה וחבריו לאור:

חזין לגובריא אלך — רואין את האנשים האלה חנניה וחבריו:

די לא שלט נורא בגשמהון — אשר לא שלטה האש בגופם:

גשמהון — גופן בל' ארמי ויש רבים בזה הספר:

ושער ראשיהון לא התחרך — שער ראשיהון לא נחרך:

לא שנו — לא נשתנו ממראיתן:

לא עדת בהון — לא סרה לתוכם:

ענה נבוכדנצר — צוח נבוכדנצר:

די התרחיצו עלוהי — אשר בטחו עליו:

ומלת מלכא שניו — ומלת המלך שנו שלא לקיימו:

ויהבו גשמהון — ומסרו גופם:

לאלההון — זולתי לאלהיהם:

שים טעם — כלומר יושם חק:

די יאמר — שלו אשר יאמר משגה כלומר שום דבר של גנאי:

הדמין — אברים כלומר ינתחוהו לאברים:

נולי ישתוה — אשפה יושם:

די יכול להצלה כדנה — אשר יכול להציל כזאת:

הצלח — הצליח והגדיל אותם:

נבוכדנצר מלכא לכל עממיא — זה טופס כתב האגרת נבוכדנצר המלך שואל לשלום לכל העמים:

שפר קדמי להחויה — טוב לי להגיד:

השאלות — (א) לאיזה ענין עשה הצלם הזה בהוצאה רבה כזו, והרעיש כל שרי מלכותו להתאסף לבקעת דורא להשתחוות אל פסל מעשי ידי אנוש ובעונש מופלג כזה, הלא דבר הוא?, ומה הסמיכות של מעשה צלם הזה אל הצלם אשר ראה בחלום וידע והודע שיש אלהי האלהים מקים מלכים ומעדה מלכים ואיך כחש לו להשתחוות לפסל זהב שקר נסכו ולא רוח בו?:

נבוכנצר המלך עשה צלם של זהב, רומו ששים אמה, ורחבו שש אמות, והקים אותו בבקעת דורא, כבר באר ר"ס גאון ואחריו השר מהרי"א, שרצה לבטל בזה הוראת החלום, אשר הודיע כי נחרץ מהשמים שאחר ראש הזהב שהוא מלכות בבל תבא מלכות הכסף והנחשת והברזל, שהם מלכים אחרים, עשה הוא פסל בפועל דומה בתבניתו להצלם אשר ראה בחלום, רק שהיה כולו מזהב, וצוה שכל העמים והלשונות ישתחוו אליו, כאלו כולם מקבלים עליהם ברצון את מלכות הזהב שיהיה קיים לדור דור ולא יעבור, והיה בזה ג"כ מעשה טלמסאות ועניני קסם ונחוש לפי סברתם בימים ההמה, שחשבו כי בפעולות כאלה יוכלו לבטל הוראות שמיימיות ולשנותם, ולכן הקפיד שיהיה כולו מזהב, ולא יזכרו עוד המתכיות האחרות להתקומם בצלם הכולל כל ממלכות תבל, והיה רומו ששים ורחבו שש, כמדת רום הצלם שראה בחלום, ובהקיץ בעת שדבר עם דניאל, והעמיד אותו בבקעת דורא, ולדברי חז"ל היא עצמה הבקעה שנתקבצו בה דור הפלגה לבנות המגדל, שהיתה כונתם ג"כ להקים להם מלכות עצומה ותקיפה כוללת נצחיית מראש ועד סוף, ולנצח הוראות שמיימיות ולנגד נגד מלכות שמים, והיה ענינו קרוב לענינם, לכן בחר המקום ההוא המסוגל לזה:

השאלות — (ב - ז) מן הפקודה נראה שלא אסף רק השרים והשלטונים כמו שבאר בפסוק ב' ובפסוק ג' שרק השרים לבדם באו, ואיך אמר בפסוק ה' לכון אמרין עממיא אומיא ולשניא, שמבואר שהיתה הפקודה לכל העמים לא להשרים לבד, וכן אמר בפסוק ז' שכל העמים נפלו על פניהם, וזה סותר לפסוק ב' ג'?, וגם איך אפשר שכל העמים יתקבצו אל הבקעה והוא היה לו תחת ממלכתו עם עצום כחול אשר על שפת הים לרוב ולא תכיל הארץ אותם?, ולמה כפל חמשה פעמים שישתחוו לצלם שהקים נבוכדנצר או לצלם הזהב שהקים נבוכדנצר מלכא, שכבר נודע מהות הצלם ומי הקימו:

ונבוכדנצר המלך שלח לאסוף את כל שרי המדינות, [כל השמות המוזכרים הם מיני שררות שהיו ידועים בימים ההם], לבא לחנוכת הצלם אשר הקים נבוכדנצר המלך, באשר רצה שכל העמים והלשונות יקבלו עליהם מלכות הצלם הזהב, שרומז על מלכות נבוכדנצר וזרעו, עד סוף כל הדורות, וזה דבר שא"א לקבץ כל העמים אל מקום ההוא, התחכם לאסוף את כל הראשים ושלטוני העמים הגדולים והקטנים, כי הראשים הם שלוחי העמים ומורשיהם, וכל אשר הם עושים נחשב כאלו עשוהו הגוי כולו, כי כן חקי המדינות, וכאשר ישתחוו ויקבלו מלכות הצלם יהיה כחו כאלו השתחוו וקבלו כל העמים והלשונות:

באדין, אז התקבצו כל השלטונים לחנכת הצלם אשר הקים נבוכדנצר המלך, באר כי קרא אותם בפירוש שיבואו לחנוכת הצלם, עד שבעת אסיפתם התקבצו בפירוש לתכלית זה, באופן שנודע לכל העמים ששריהם הולכים לקבל מלכות הזהב עד עולם, ומעתה כל מה שיעשו הוא בהסכמת ובשליחות כל העמים, ועמדו לנגד הצלם אשר הקים נבוכדנצר, כי לשישתחוו אל הצלם מרחוק איש איש ממקומו היה יכול לפקד שכל אחד יעשה כן בעירו, והיה יכול לפקד שיעשו כן העמים בעצמם, אבל באשר רצה שיעמדו נגד הצלם בנוכח, זאת לא היה אפשר שיעמדו כל העמים רק ע"י השרים, שהיו שלוחי העמים לתכלית זה:

וכרוזא, והכרוז קרא בכח, לכם אומרים העמים והאומות והלשונות, דבר זה י"ל שתי פנים, א] שר"ל לכם אומרים ופוקדים, לכם אתם העמים והאומות והלשונות, שהגם שלא היו שם כל העמים רק שריהם, באשר השרים הם המורשים מכל העמים והעומדים במקומם דומה כאלו כל העמים נמצאים פה, ולהם קורא הכרוז שישתחוו אל הצלם. וגם יש בו כונה שניה, שר"ל העמים והאומות והלשונות אומרים לכם אל השרים, שאמר אל השרים הנצבים, דעו שהעמים כולם אומרים לכם שתשתחוו אל הצלם בשמם ובכחם ובשליחותם, ר"ל שמה שתשתחוו לא יהיה מצדכם לבד, רק מצד שליחות כללי ואמירת כל העמים והאומות והלשונות. ויש הבדל בין עם ואומה ולשון, כי כל עם ועם י"ל מושל מיוחד, וכל אומה ואומה מופרדת בדת מיוחד, וכל לשון מופרד בשפה ולשון מיוחדת, בענין שהיו שם השרים המושלים במדינות מצד הממשלה, וכהני כל דת מצד הדת, וראשי כל לשון מצד הבדלם ללשונותיהם:

בעדנא, בעת אשר תשמעו קל קרנא, [שהם שבעת מיני זמר] תפלו ותשתחוו לצלם הזהב אשר הקים נבוכדנצר המלך, כי בהמלכת המלך היה דרכם לנגן בכלי זמר, והיה התחלת הניגון אות שיפלו וישתחוו לקבל מלכותו לעולם, והיו שבעת מיני כלי זמר מכוונים נגד ז' המשרתים, להמשיך שפע מן הכוכבים המושלים לפי דעתם בעולם השפל, ובכל המאמר שונה וכפל צלם דהבא די הקים נבוכדנצר מלכא, להודיע שעקר הכונה מצד שהוא צלם כדוגמת הצלם שראה בחלום, ומצד שהוא זהב שרומז על מלכות בבל, ומצד שהוא נבוכדנצר מלכא, שתשאר מלכותו מלכות נצחיית:

ומן, ומי שלא יפול וישתחוה, באותו שעה [ר"ל תיכף] יושלך לכבשן אש בוער, זה עונש לממרה מצות המלך, וגם לשרוף ולבער את המורד מן העולם שיהיה כלא היה ולא תעשה מרידתו רושם בהענין הרוחני אשר כיון במלכות הנצחי:

כל, כל עומת זה, בו בזמן כאשר שמעו כל העמים קול קרנא וכל מיני זמר, נפלו כל העמים האומות והלשונות והשתחוו לצלם הזהב אשר הקים נבוכדנצר המלך, לפמ"ש לא היו שם כל העמים רק שרי העמים לבד, רק באשר הם היו שלוחי העמים ומורשיהם ובאי כחם נחשב כאלו כל העמים בעצמם היו שם והשתחוו, אולם אחרי הדיוק ממה שדלג פה סומפניה, ולא חשבו בין הכלי זמר, וממה שאמר בה זמנא, ולא אמר בה שעתא, נראה לי שחוץ ממה שהשתחוו שרי העמים בבקעת דורא נוכח הצלם, גם העמים עצמם איש איש בעירו השתחוו אל הצלם מרחוק להורות שמסכימים אל פעולת השרים שלוחיהם, ובכל עיר ועיר נגנו ג"כ כלי זמר ביום ההוא, ואז נפלו כל העמים על פניהם איש איש במקומו, והיה הבדל ביניהם, שמין הכלי זמר הנקרא סמפוניה שהיה כלי זמר יקר וחשוב ולא נמצא רק בבית המלכות, לא נגנו בו רק בבקעת דורא, ובשאר הערים שלא היה להם הסמפוניה, לא נגנו רק ביתר כלי זמר הנחשבים פה, ובא להודיע שחוץ ממה שנפלו השרים לפני הצלם, שזה היה בההיא שעתא, באותו רגע נפלו גם כל עממיא אומיא ולשניא האומות בעצמם בעריהם [והם נפלו בההוא זמנא, ר"ל ביום ההוא לא בשעה ההיא שלא יכלו לכוין השעה], עד שהיה שם השתחויה כוללת בין מן השרים שנאספו בבקעת דורא, בין מן העמים עצמם בעריהם, והשתחויית העמים י"ל שהיה זה מדעת עצמם להסכים לדבר מלך, או שהיה כן הפקודה מהמלך, הגם שלא נזכר בפי' נכלל במשמעות הפקודה שיצא אל השרים:

השאלות — (ח - יב) מ"ש שאכלו קורציהן די יהודיא משמע שהלשינו על כל היהודים, והם לא דברו סרה רק על חמו"ע, והשאלה העצומה מדוע לא הלשינו על דניאל שגם הוא לא השתחוה לצלם, ולמה הזכירו מה שמינה אותם על מדינת בבל, ומה שאין עובדים לאלהיו, מה שייך זה לענין השתחוית הצלם:

כל עומת זה בו בזמן קרבו אנשים כשדים, והלשינו על היהודים, ר"ל שאם לא היו משתחוים רק השרים לבד לא היו יכולים להלשין על כלל היהודים, אבל באשר גם העמים קבלו ע"ע את הדבר ברצון והשתחוו איש ממקומו, וחמו"ע לא השתחוו מצד דתם שהיא דת היהודים, חשבו שעפ"ז יכעוס המלך על כלל היהודים מצד דתם, כמו שכעס המן על כל היהודים מפני שנודע לו שמרדכי לא השתחוה לו מצד דתו:

ואמרו למלך, הלא אתה נתת פקודה שכל איש שישמע הכלי זמר מחויב להשתחוות, ומי שלא ישתחוה יפול לכבשן האש, ר"ל שלא הבדלת בין דת לדת:

ויש אנשים אשר מנית אותם על עבודת מדינת בבל שדרך וכו', האנשים האלה לא שמו עצה לחוש עליך, לאלהך אינם עובדים, ולצלם הזהב אשר הקימות לא השתחוו, בארו שהאנשים האלה אינם הדיוטים שאינם בכלל הגזרה, כי הם ממונים על מדינת בבל, והם בכלל שרי המדינות שעליהם היה הפקודה שישתחוו כמורשים בשם מדינת בבל בכלל, וגם בארו, שמה שלא השתחוו הוא מצד דתם ותורתם, שלכן אמרו שע"י שאין פולחים לאלהיך לכן לא סגדו להצלם, ובזה כיונו להלשין על כלל היהודים שדתם מונע אותם מעשות דתי המלך, ובזה תסתלק השאלה ששאלו כל המפרשים מדוע לא הלשינו את דניאל שג"כ לא השתחוה לצלם, כי על דניאל לא חלה הפקודה שלא היה שר ממונה על עיר או מדינה אחת, ולא היה בכלל שרי המדינות שבאו בשם בני מדינתם, רק היה יועץ למלך לבד, וחמו"ע היה הקצף עליהם כי היו השרים הממונים על מדינת בבל, ומ"ש בפסוק י' די כל אינש די ישמע, ר"ל כל איש מהנאספים שהם שרי העמים שהם היו לפני הצלם ושמעו הכלי זמר, אבל דניאל לא היה שם כלל כי לא נקרא בכלל שרי המדינות:

השאלות — (יג - טו) למה צוה להביאם לפניו, ולמה אמר להם שישתחוו עתה אל הצלם, והלא כבר נתחייבו מיתה על ידי שלא השתחוו תיכף והפקודה היתה שמי שלא יפול וישתחוה תיכף בההוא שעתא יושלך אל הכבשן, למה אמר להם לאלהי לא איתיכון פלחין, הלא כבר ידעו כל זאת כל יושבי ארץ שישראל אין עובדים לאלילים רק לה' לבדו, ולמה אמר אחר כך ותסגדון לצלמא די עבדית ובכל הענין אמר ע"ז לשון הקמה, ולמה רק פה תפס לשון די עבדית ולא אמר די הקימת:

אז נבוכדנצר ברגז וחמה אמר להביא לחמו"ע, אז הובאו האנשים האלה לפני המלך, ענה נבוכדנצר ואמר, חמו"ע, האמת הוא לאלהי אינכם עובדים, ולצלם הזהב שהקימותי לא משתחוים, הנה לפי המשפט היה ראוי שיצוה תיכף לשרפם באש, לא להביאם לפניו במשפט ולטעון עמהם, בפרט למה שאבאר שרצה עדיין למחול להם אם ישתחוו עתה, וזה סותר לפקודתו שכל מי שיעבור ואשם אחת דתו להמית, אולם כאשר שמע מהמלשינים בעצמם שהטעם שנמנעו מלהשתחוות היה מפני דתם שמונע אותם מלהשתחוות לפסל וצלמים, ראה שאין מחויבים מיתה, כי הוא נתן חירות לכל הדתות ולא הכריח לשום עם לעבור על דתו, ובאשר כל העמים גם העובדים לע"א אחרת לא תמנע אותם אמונתם להשתחוות לכל פסילי כסף וזהב, לא כן ישראל שהדת מזהיר אותם מזה, אין חייבים עונש עד עתה, רק אם יביאם לפניו ויפקד עליהם בפירוש שמצוה אותם לעבור על הדת, ולכן צוה להביאם לפניו, ואמר להם הצדא, ר"ל ידעתי האמת, שבעבור שלאלהי לא איתיכון פלחין מטעם זה לצלם דהבא די הקימת לא סגדין, ר"ל וזה הממליץ עליכם על העבר שאין אתם חייבים מיתה, כי עשיתם זאת מצד אזהרת תורתכם:

כען, עתה הנכם עתידים אשר בעת שתשמעו קל קרנא וכל כלי זמר תפלו ותשתחוו לצלם אשר עשיתי, ואם לא תשתחוו, בזו השעה תושלכו אל כבשן האש אמנם על העתיד אני מצוה אתכם להשתחוות, בעת תשמעו ניגון הכלי זמר ולא תשגיחו על הדת, כי מעתה אם תעברו על מצותי תענשו, אולם בדבריו שינה ואמר ותסגדון לצלמא די עבדית, ובכל הספור בא על הצלם לשון הקמה די הקים נבוכדנצר, לבד פה תפס לשון עשיה, כי הצלם הזה מצד מה שנעשה לא היה בו ענין ע"א, כי היה רק אנדרטא של מלך ורומז על מלכות נבוכדנצר שראה בחלומו שהוא צלם הזהב ומצד זה היו יכולים להשתחוות לכבוד המלך לא לשם ע"א ואלהות, רק מצד מה שהקים אותו היה בו ענין ע"א, שעשה א"ע אלוה, או שכיון על השר שלו, שלכן הקפיד שכולם ישתחוו לפני אלהותו, ומצד זה ידע שימסרו נפשם ולא ישתחוו, לכן אמר להם שאינו מבקש מהם שישתחוו מזה הצד שהקים אותו, דהיינו לשם אלהות, רק שישתחוו מזה הצד שעשה אותו, שנעשה לכבודו לבד והיה אנדרטא של מלך, ומצד זה מותר להם להשתחוות, וע"ז פוקד שישתחוו עתה בעת ישמעו ניגון הכלי זמר לכבוד המלך, ואם לא ישמעו גם לזה, יושלכו לכבשן האש, כי בזה אין מחויבים למסור א"ע למיתה, והוסיף לאמר בל יבטחו כי ינצלו מידו, כי מי הוא האלהים שיציל אתכם מידי:

ענו חנניה מישאל ועזריה ואמרו למלך, אתה נבוכדנצר אין אנו חוששים, [לחשוב ולטול עצה] להשיבך על דבר זה, ר"ל על דבר זה האחרון, שאמרת שאין בכח אלהי להציל, התשובה מוכן ושגור בפינו, (וקראו אותו בשם נבוכדנצר, כאומר בדבר הזה אינך מלך עלינו, שאתה מושל על גויתנו ואדמתנו לא על נשמתנו בענין הנוגע לדת), כי יש אלהים שאנחנו עובדים אותו, שיכול להציל מן הכבשן, ומידך המלך יציל, ר"ל שהאלהים יכול להציל וגם יציל, ולא לבד מן הכבשן, כי גם יכול להציל מידך שלא תוכל להשליך אותנו אל האש כלל, והמפרשים פירשו שלא לבד שיציל מן האש, שגם מידך שאתה בעל בחירה וההצלה מיד בעל בחירה קשה יותר, יציל:

והן, ואם לא ירצה להציל, (הגם שיוכל), בכ"ז ידיע להוא לך מלכא, שע"י שלאלהך לא איתנא פלחין עי"כ לצלמא דהבא די הקימת לא נסגוד, דייקו שלא יסגדו מצד מה שהקים אותו, שהגם שתחלת עשייתו היה להיות אנדרטא של מלך לבד, הלא ההקמה היה לשם אלהות, ואנחנו לא נעבוד לאלהך, ונמסור נפשנו אף אם ה' לא יציל אותנו:

השאלות — (יט - כ) למה צוה להסיק התנור על אחד שבעה והלא בזה יקלו היסורים אם יושלכו באש בוער שימותו מהרה, והעונש היה יותר קשה אם היה ניסוק כדרכו?, ולמה הוצרך גבורי חיל אשר בחילו לאסור אותם, וכי עלתה על דעתו שילחמו נגד האוסרים אותם:

באדין, אז נתמלא חמה על חמו"ע, וצלם פניו נשתנה, וענה ואמר להסיק הכבשן שבע פעמים ממה שראוי להסיקו, ולאנשים גבורי כח אשר בחילו אמר, לאסור לחמו"ע להשליכם לכבשן האש, שנגד מ"ש שאלהים יכול ויציל אותם מן האש, צוה להסיק על חד שבעה, כי חשב שאם יספיק כח אלהות לנצח את האש הקטן לא יתגבר נגד האש הגדול, כי עובדי ע"א היו חושבים שיש לאלהות כח מוגבל, ואם תגבר הכח הטבעיי ביתר שאת לא יוכל לו, וכן מטעם זה צוה לגבורי כח לכפתם, שיפלא מאד למה צריך גבורי החיל לאסור שלשה אנשים ענושי מות, רק שנגד מ"ש שהאלהים יצילם גם מידו, רצה שהם בגבורתם יעמדו נגד כח האלהי, שהיה ברעתם שיש גבורים מנצחים את בני אלים, וכמו שאמרו הפלשתים שיהיו לאנשים וילחמו עם האלהים, כמש"פ שם:

באדים, אז אסרו את האנשים במלבושיהם, והשליכום אל הכבשן הבוער, שמפני המהירות בל יצילום אלהים מידם, לא הפשיטום מלבושיהם רק אסרו אותם כמו שהם:

כל, כל עומת זה, מפני שהיה דבר המלך נחוץ, והכבשן הוסק ביותר, המית השלהבת את האנשים שהעלו את חמו"ע, שאם לא היה הדבר נעשה בנחיצה כ"כ היו נזהרים, וכן אם לא היה החום גדול כ"כ לא היו נשרפים, אבל בצירוף רוב תבערת האש וחסרון הזהירות נשרפו המשליכים:

ושלשת האנשים חמו"ע נפלו לתוך כבשן האש אסורים, אחר שנשרפו המשליכים לא יכלו להפיל אותם אל תוך הכבשן, ונשארו מונחים על שפת הכבשן, ומשם נפלו מעצמם אחר שהיו כפותים ולא יכלו לרדת:

אדין, אז נבוכדנצר תמה וקם בבהלה, ואמר לשריו הלא שלשה אנשים השלכנו לתוך הכבשן נאסרים, ואמרו לו כן הדבר, ענה ואמר הלא אני רואה ארבעה אנשים, מותרים, מהלכים בתוך האש, וחבלה לא יש בהם, ותואר הרביעי דומה למלאך, הוא אמר, הלא, א] ששלשה השלכנו, ב] שהיו כפותים, ג] שהושלכו לתוך הכבשן, וראוי שיוזקו ע"י הנפילה, ואיך אני רואה תחת שלש ארבע, ותחת מוכפתים אני רואה מהלכים, ותחת האש אני רואה הולכים בגו נורא, ותחת היזק ההשלכה חבל לא איתי בהון, והוסיף שצורת הרביעי דומה למלאך, כי המלאך שירד להצילם נתגלה לנגד עיניו בצורה נוראה כצורת המלאך שראה בעת שנשרפו מחנה סנחריב כמ"ש חז"ל, וכבר אמרו חז"ל בפרק ערבי פסחים, ששר הברד רצה לרדת ולצנן את האש, וא"ל גבריאל שאין כבודו של הקב"ה בכך, רק הוא ירד ויקדיח מבחוץ ויקרר מבפנים ויהיה נס בתוך נס, ר"ל שהיו שני אפשריות להצלתם, א] שתבוטל האש ע"י קרירות נגדי לו, וזה אינו נס גדול כ"כ, ויותר יתעלה כבוד ה' אם ירד גבריאל להצילם, שהוא המלאך הממונה על כח האש, שאז יסוד האש התחתון יבוטל בשרשו למעלה, שהוא אש אוכלה אש, שכל כח טבעיי יבוטל ע"י שרשו העליון, כמ"ש בפי' תהלות על ראוך מים אלהים ראוך מים, ועתה תחת שחשבו שהאש הוא כח טבעיי ועושה פעולתו בהכרח, ידעו כי גבוה מעל גבוה שומר עליו ממונה משכיל, ובשלוט כח האש המלאכיי שאז יבוטל כח האש החלקי למטה בכח הכללי הבא מלמעלה, יקדיח מבחוץ לשרוף את המשליכים, ויקרר מבפנים להציל את הנשלכים, כי הוא עושה פעולתו בשכל ובבחירה לא בהכרח כדבר טבעי, וכח הזה שנתגלה בצורת בר אלהין ראה מהלך תוך האש:

באדין, אז קרב נבוכדנצר לשער הכבשן ואמר, חמו"ע עבדי האל העליון צאו ובואו, השיג שזה מפעולת האל העליון, אשר לפניו יכנעו הטבעיים התחתוני' שהיו מיחסים אותם לבני אלים התחתונים, וחז"ל דקדקו ממ"ש פוקו ולא אמר עלו, שצף הכבשן, כי דרך הכבשן להיות בעומק:

ומתכנשין, אז התאספו האחשדרפנים וכו' (ומה שלא הזכיר אדרגזריא גדבריא וכו', נראה שהם היו כהני עכו"ם, כמ"ש למעלה שקרא לשם גם כהני בעלי הדתות, והם נכלמו בראותם כי שוא עבודתם, ותחת מלכותו היו גם עובדי האש שהיו רבים בעת ההיא כנודע, והם בושו מבטחונם, וז"ש חז"ל במליצתם שאלה ארבעה נשרפו אז), וראו לאנשים האלה שלא שלט האש בגופם, ושער ראשם לא התחרך, ומלבושיהם לא השתנו, וריח אש לא היה בם, כי חפשו עלילות לאמר שסכו א"ע סלמנדרא, אבל ראו שגם השער לא הוחרך, ועדן אמרו שהשערות יונקים מן הגוף והועיל להם הסיכה, עז"א שראו שגם המלבושים לא נשתנו מן האש, ובאשר גם ע"ז אמרו שיש מלבושים הנטוים מאבן שאין האש שולט בו, עז"א שראו כי ריח אש לא היה בם, שזה לא יוכל להיות על ידי תחבולה טבעית:

ענה נבוכדנצר ואמר, הודיע להם כי זה כח אלהי עליון, ועז"א בריך אלההון, ובאר כי השגחת אלהים חלה על העובדים אותו, לז"א אלההון די שדרך, ר"ל שהשגחתו מיוחדת עליהם, ובאר שלא היה זה ע"י כחות טבעיות, למשל שישלח כח מקרר לקרר האש, רק למעלה מן הטבע, עז"א די שלח מלאכה ושזיב, ושלא היה זה על ידי סגולות וטלמסאות והשבעות, רק ע"י בטחונם בה', עז"א לעבדוהי די התרחיצו עלוהי, ובאר שבטחונם היה שלם מכל צד, שלא תאמר שידעו בבירור שלא תשלוט בם האש ולכן לא השתחוו לצלם, כי בהפך שמלת מלכא שניו ויהבו גשמהון, שמסרו גופם להשרף אף שלא יצילם ה', כמ"ש והן לא ידיע להוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין, והוסיף שלא לבד שמסרו נפשם די לא יפלחון, כי גם די לא יסגדון, הגם שלא בקש מידם רק השתחויה לאנדרטא של מלך לא לעבוד ע"א, כנ"ל:

ומני, וממני יצאה הפקודה שכל עם אומה ולשון שיאמר איזה משגה, [דבר של גנאי], על אלהיהם של חמו"ע, יחתך לחתיכות וביתו יהיה למחראות, כי לא יש אל אחר שיכול להציל כזאת, ור"ל וא"כ הוא הגדול מכל אלהים, ואף שלא היו עונשים למי שדבר נגד עבודת כוכב אחד שהיו עובדים אז אומות שונות, זה מפני שכולם מושלים על ענינים נפרדים, לא כן ה' שהוא גדול מכל אלהים:

אז המלך הצליח לחמו"ע במדינת בבל, שלא לבד שלא העבירם מגדולתם נשא אותם ביתר שאת:

השאלות — (לא - לג) מה רצה במכתב הלז ולאיזה תכלית כתבו, ולמה אמר ששפר קדמי להחויא, על מה, ולמה. ומהו אתיא ותמהיא, ושאתוהי רברבין ותמהוהי תקיפין, וכפל מלכות ושלטנו, ואצל המלכות תפס מלת עלם, ואצל השלטונות לדור ודור:

נבוכדנצר, נוסח אגרת ששלח נבוכדנצר לכל העמים, ופתח להודיע מי השולח, נבוכדנצר מלכא, (שכן היה דרך המלך להודיע שמו בראש דבריו), ולמי כותב?, פירש לכל עממיא אמיא ולשניא, (התבאר הבדלם למעלה פסוק ד'), די דירין בכל ארעא, כי היה מושל בכל הארץ:

אתיא ותמהיא, יען שתחלה היה כופר בהשגחה, וכן היה כופר בחידוש העולם, והיה דעתו שהכל מחוייב מצד סבותיו שאין כח ביד ה' לשנות הטבע והמערכה, ועי"ז היה כופר בנפלאות שבא ע"י שידוד הטבע, וביחוד היה כופר בהשגחה, שחשב שה' מסר ההנהגה לשרי המערכת, ולכן להם היו עובדים ומשתחוים, וזה היה ענין הצלם שהיה עשוי ע"פ חכמת האצטגנינות ועבודת הכוכבים להשליט מלכות הזהב שתמשול על הכל עד סוף כל הדורות, ונענש ע"ז כמו שיתבאר, לכן אחר שהכיר כח ה' ועזוזו רצה לתקן חטאו על ידי שיודיע במכתב גלוי לכל העמים מעשה תקפו וגבורתו של יוצר בראשית, ובאר זה מפאת הנסיון במה שקרא לו שעי"ז השיג בידיעה ברורה ע"י הבחינה, והודה במכתבו שיש בכח ה' לשנות המערכה והטבע. ועז"א אתיא ותמהיא שהם אותות ומופתים, והאותות הם דברים שיעשה ה' כפי סידור הטבעי שבם יתברר שהוא משגיח ומנהיג הטבע, (כי אין מתנאי האות שיהיה ענין זר ופלא כמ"ש בכ"מ), רק שע"י האות יכירו ההשגחה, כמו כשיגיד עתידות טרם תבואנה ובא האות אשר הגיד, וכמו מה שהודיע לו בחלום חזון לילה מה שיבא עליו לפני בואו שזה אות, והמופתים הוא מה שישנה את הטבע ויעשה דברים זרים מפליאים חוץ מן הטבע, כמו מה ששינה אותו לבהמה ואח"כ החזיר אותו למלכותו, שזה יוצא מהמנהג הטבעי, ובזה הודה שיש ביכולת האל לשנות את הטבע, עוד אמר די עבד עמי אלהא עלאה, הודה בהשגחה הפרטית, גם הודה שפעולת האל יהיה מאתו בעצמו בלא אמצעי הגם שהוא אל עליון, ועז"א שהאלהים העליון הוא בעצמו עשה אתי להפליא, וזה שפר קדמי להחויא למען יכירו כל העמים כח ה' ועזוזו ונפלאותיו:

אתוהי כמה רברבין, האותות שיעשה שעל ידם יכירו כי הוא מנהיג הטבע וכי הכל נעשה ע"י השגחתו, הם גדולים, שהגדולים תיוחס להנהגת ה' ע"י סבות ומסובבי הטבע, כמ"ש בפי' האל הגדול ששם גדול מציין שהוא הסבה הראשונה והאחרונה לכל הדברים, ותמהוה כמה תקיפין, אולם הנפלאות והמופתים שבם ישנה סדר הטבע הם תקיפים, ששידוד הטבע יתיחס אל הגבורה והתוקף, ומצד זה נקרא האל הגבור, ומפרש נגד אתוהי כמה רברבין מלכותיה מלכות עלם, ונגד תמוהיהי כמה תקיפין, אמר ושלטניה עם דור ודור, שכבר בארתי בפי' תהלות במ"ש מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור, שהמלכות יורה ע"מ שמולך לפי סדר הטבע, והממשלה מורה על מה שמשנה את הטבע ומושל בכח כחפצו, שהמלוכה היא בהסכמת העם והממשלה הוא ביד חזקה, ויש הבדל בין לעולם ובין לדור ודור, שלעולם הוא הזמן הנצחי הבלתי מתחלק, ולדור ודור הוא הזמן הנצחי המתחלק לשני דורות, ואמר ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור, שהשם מורה על הנהגה הקבועה הסדורה מששת ימי בראשית, והיא קיימת לעולם מבלי הפסק, והזכר מורה על הנפלאות שיעשה לפעמים כדי שיזכרו מעשיו וגבורותיו, וזה אינו מתמיד לעולם רק משתנה לפי דור ודור כפי הצורך בזמן פרטי, וע"כ אמר על המלוכה מלכות עלם, ועל השלטנות והממשלה בשידוד הטבע אמר עד דור ודור: