Talmud Builders

    Commentary page

    Berakhot 58a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 58a

    Berakhot 58a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 887 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    נתקללה בבל נתקללו שכניה כלומר אוי לרשע אוי לשכנו:

    קאת וקפוד חיות ועופות רעים ומזיקין את השכנים אבל עי השדה ומטעי כרם שנתקללו בה ערי ישראל הנאה היא לשכנים:

    אוכלוסי חיל גדול של ששים רבוא:

    חכם הרזים היודע מה שבלב כל אלו:

    לשמשני שהם חורשים וזורעים ואני מוצא מוכן:

    כל אומות שוקדות ובאות לפתחי עשיר היה והכל באין אצלו לסחורה:

    שאם יזכה לעולם הבא ויראה בכבוד מלך המשיח:

    יבחין כמה יתר כבוד נוטלי שכר מצות יותר ממה שהיה כבוד האומות בעוה"ז:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 58a · Sefaria · CC0

    Rav Nissim Gaon

    שלשה תלמידין הן בן עזאי ובן זומא ואחר הני בן עזאי ובן זומא הן חשובין יושבין בראש התלמידין כדתנן במס' קדושין בפ' האיש מקדש (קידושין דף מט) על מנת שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי ושמעון בן זומא ובפירקא קמא דמס' הוריות (דף ב) אמרי' או תלמיד וראוי להוראה אלא (מי שחסידותו) [אולי צ"ל שבן עזאי היה חסידותו] יתירה על חכמתו והאי אחר הוא אלישע בן אבויה וגם הוא היה גדול בחכמה ומזורז ובקי בתלמידים מיהו כיון שאירע לו אותו המאורע המפור' בחגיגה בפ' אין דורשין בעריות (דף יד) וקצץ בנטיעות נקרא אלישע אחר מפני שחזר לאחוריו ובפרק האשה נקנית (קדושין ד' לט) ובפרק שילוח הקן (חולין דף קמב) אמרי אלמלא לא דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה לא חטא ואחר מאי חזא איכא דאמרי כי האי גוונא חזא ואיכא דאמרי לישניה דגברא רבה חזא דהוה [גריר] ליה דבר אחר אמר פה שהפיק מרגליות ילחך עפר נפק חטא ולפיכך מי שרואהו בחלומו ידאג מן הפורענו': גדגדניו' (הזכיכוס) בפרק בכל מערבין (עירובין ד' כח) (ואינון) [משמע דאינון] הינדקוקי ובטיית אלא הנדקוקה כי השמועה שנאמרה משמו של רב מערבין בגודגדניות כדאקשינן עליה מבריי' מסקינן בה איבעי תימא כי קאמר רב בהינדקוקי ובפרקין בגמרא דבני מערבא גרסי בר שילת בשם רב פעפועין וגודגדניות וחלוגלוגות מערבי בהון בעון קומוי אילין אינון אמר לון קקולי והנדקוקי ופרפחיני:

    הרוא' את המרקולי' היא ע"ז וכבר מפורש כי בתחלה מציבין ג' אבנים ב' מהן סדורין על גבי קרקע אחת בצד חברתה והשלישית על גביהן כדתניא (ע"ז דף נ) אלו הן אבני מרקוליס אחת מיכן ואחת מיכן ואחת על גביהן ואמר רבא כי תניא ההיא בעיקר מרקוליס כל שהוא מוצב בזה המעשה נקרא מרקוליס והיו עובדין אותו והיה עבודתו שמשליך אבן כלפי אותן האבנים המוצבין (כדתניא) [כדתנן] בסנהדרין בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס) הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו כלומר ישראל שעשה כן בשוגג חייב חטאת במזיד בלא התראה ענוש כרת ואם התרו בו נסקל ואמרי' בגמ' (שם דף סד) ואע"ג דקא מיכוין למירגמה ובמס' ע"ז בפ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ) איתא להא ברייתא שהזכרנוה ובב"מ בפ' אלו מציאות שלו (דף כה) כאבני בית קוליס חייב להכריז ואלו הן אבני בית קוליס אחת מיכן ואחת מיכן ואחת באמצע:

    התורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו היינו דאמר רחמנא (שמות כ״ב:א׳) אם במחתרת ימצא הגנב והכה וגו' והתם בסנהדרין בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עב) תנינן הבא במחתרת נידון משום סופו ואמרינן בגמ' אמר רבא מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אמר אי אזילנא וקאי לאפאי מריה דבייתא ולא שביק לי קטילנא ליה ואמרה תורה בא להרגך השכם להרגו:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 58a · Sefaria

    Ritva

    אורח טוב מהו אומר ואע"ג דאמר בפ' שני דערכין מברך רעהו וכו' קללה תחשב לו בהאי מאן דעייל לאושפיזא וקא מוריך ביקריה. התם במאן דמשבח בפרהסיא אבל הכא בצנעא:

    הרואה אוכלוסא דהיינו ששים רבוא מברך בא"י אמ"ה חכם הרזים. ואמרינן לקמן דה"ה אמאן דחכים טובא. אבל הרב אלפסי ז"ל לא הביאה לאותה מימרא מפני שאין חכם מופלג כ"כ מצוי בזמן הזה:

    Ritva on Berakhot 58a · Sefaria

    Meiri

    הרואה אכלוסי ישראל מברך ברוך חכם הרזים ופירשו למטה שאין אכלוסא פחותה מס' רבוא ואם היתה אכלוסא נכבדה חשובים בעיני הכל כששים רבוא או אפילו ב' תלמידי חכמים שלמים יש מי שאומר שמברך עליהם חכם הרזים, וממה שאמרו למטה חשיבותו עלאי כס' רבוא, והוא שהכונה אצלם בחכם הרזים שכל הסודות והחכמות מדעות בין כלם ומצד שיש דברים נמנעים מהשגת השכל האנושי אמר ברוך חכם הרזים, ומפרשים שבהמצא חכם שלם בכל החכמות ובכל הסודות שיהא ראוי לברך עליו כן ובלבד שיהא אותו המברך מכיר בשלמות אותו החכם, ומ"מ נראה שאין הלכה כן שהרי דרך כלל אמרו הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ואפילו יונתן בן עוזיאל במשמע, ואף בבריתא פרשו טעם לברכת חכם הרזים לפי שאין פרצופותיהן דומות זו לזו ולא דעתם שוה זה לזה:

    ראה אכלוסי אומות העולם ר"ל כתות של עובדי האלילים אומר בושה אמכם חפרה יולדתכם אחרית גוים מדבר ציה וערבה:

    אורח טוב ראוי לו לשבח אכסניא שלו ולספר בכבוד שעשה לו אף בית ממה שלא כבדוהו, ומ"מ דוקא בצנעה ובמקום שאין מצד דבורו גרמא להרבות לו באכסניא ולגרום לו הוצאה, ואם עשה כן עליו הכתוב אומר מברך רעהו בקול גדול וכו' כמו שביארנו בקצת מקומות:

    כל שמוסר ממון חברו למלכות יש צדדים שמותר להרגו אחר התראה וכבר ביארנוה בבתרא דקמא, אבל כל שמוסרו לענין נפשות אין צורך להתראה למי שרוצה הוא למסרו, כלל אמרו הבא להרגך השכם להרגו, ומ"מ יש למדים מסוגיא זו שאינו רשאי להרגו על מה שעבר אלא על מה שהוא רואה שהולך עכשיו למסרו, שהרי ר' שילא הלקה אחד על שבא על הכותית והלשינו לקיסר לומר איכא חד יהודאי דדאין בלא רשותא וניצל ממנו ולא השתדל בהריגתו, וכשראה פעם אחת שהיה הולך למסרו אמר הבא להרגך וכו' וקטליה ומ"מ בענינים אלו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

    הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי אומות העולם אומר ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם, וכן הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו מלכי אומות העולם אומר ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם:

    Meiri on Berakhot 58a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    הרואה אוכלוסא דהיינו ששים רבוא:

    מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם חכם הרזים ואמרינן לקמן דהוא הדין אמאן דחכים טובא. אבל הרב אלפסי ז"ל לא הביאה לאותה מימרא מפני שאין חכם מופלג כל כך מצוי בזמן הזה:

    אורח טוב מהו אומר ואף על גב דאמר בפרק שני דערכין מברך רעהו וכו' קללה תחשב לו בהאי מאן דעייל לאושפיזא וקא מוריך ביקריה. התם במאן דמשבח בפרהסיא אבל הכא בצנעא:

    Shita Mekubetzet on Berakhot 58a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    נִתְקַלְּלָה בָּבֶל, נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵנֶיהָ.. דִּכְתִיב: "וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם". נראה לי בס"ד זה היה קללה לשכנים, כי אגמי מים יתהווה מהם יתושין הרבה וגם עיפוש אויר ורטיבות דקשים לאדם, כי יוולד מהם חולאים לסביבות, וקללת שימרון ברכה לשכיניה לאו משום מטעי כרם בלבד, אלא גם מן עי השדה, כי העשבים הגדלים שם טובים למרעה הבהמות שיהיו שמנים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שהיו מביאים כבשים מחברון מפני שהיא טרשים.

    לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתָּם דּוֹמוֹת זֶה לְזֶה וְאֵין פַּרְצוּפֵיהֶם דּוֹמוֹת זֶה לְזֶה נראה לי בס"ד הא דנקיט תרתי דעתן ופרצופיהם, מפני שבאלו השתיים נבדל האדם מבעלי חיים, הא' בדעת והשכל והב' מצד הפרצוף, שבני אדם אין פרצופיהם שוים מה שאין כן בעלי חיים פרצופיהן דומין זה לזה כל מן במינו. אי נמי נראה לי בס"ד נקיט הנך תרתי מפני שבהם תלוי הנהגת האדם בעולם ועל ידם מתקיים העולם, והיינו בני אדם שדעתם שוה לא היו יכולים לעשות מיני עסק של מקח וממכר, והיו כולם אוהבים עסק אחד ומלאכה ומאכל אחד, ואי אפשר להתנהג העולם בכך, וכך בלתי שינוי הפרצופים אין העולם מתקיים, שאם דומין זה לזה היה ראובן בא על אשת שמעון וכל להפך, וראובן לוקח נחלת שמעון וכן להפך, וכן על זה הדרך מאחר דאין ניכרים ואין מובדלים זה מזה, לכך נקיט הני תרתי באכלוסא שהם רבוי עם, כי על ידי שתיים אלה מתקיים רבוי עם בזה בעולם והא דמברך חָכָם הָרָזִים היינו דמ"ם של מנצפ"ך חשבונה ת"ר, [חשבון אותיות מנצפ"ך הנזכר בספה"ק ידוע בכל ספרי הקבלה כי אותיות מנצפ"ך מניינם כך:כ' פשוטה הוא ת"ק 500 מ' מרובעת הוא ת"ר 600 נ' פשוטה הוא ת"ש 700 פ' פשוטה הוא ת"ת 800 צ' פשוטה הוא תת"ק 900] ואכלוסא היא ת"ר אלף, וזהו רָזִי מ', או ה' רָזִים כי חמשה חלקים של נרנח"י [נפש רוח נשמה חיה יחידה] לא זכו בהם אלא רק ישראל והם חמשה רזים, ומה שאמרו בָרוּךְ שברא כל אלו לשמשני, אין דברים אלו של יוהרא חס וחלילה, אלא כדי לעורר מוסר בלבבו לומר ברא כל אלו לשמשני, כדי שאהיה עוסק בתורה יומם וליה ולא אצטרך לעסוק בעסק הגשמי אני בעצמי, ועל כן כמה אני מחוייב עתה להזהר מן ביטול תורה ומן התרשלות, ולכן סיים כמה יגיעות יגע אדם הראשון וכו', ואני עשה עמי הקב"ה חסד גדול יותר מאדם הראשון, שאני מוצא הכל מוכן לפני, ולכך ודאי אני מחוייב הרבה להזדרז בתורה, ואומרו חרש וזרע וקצר מנה כאן י"א מלאכות עד שיהיה פת ראוי לאכילה כמנין ו"ה [11] שבשם הוי"ה שהם סוד, ובמלאכות יהיה הבירור השייך לתפארת ומלכות שהם זו"ן, גם מנה י"א כמנין ו"ה שהוא לשון 'שמחה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל בין ו"י לז"ה ניצול ר' יוחנן בן זכאי רמז בזה אף על פי שאדם יגע במלאכות אלו צריך לעשותם בשמחה, ולזה אמר (קהלת ט' ז') לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, ונקיט שני מיני יגיעות א' על הלחם וא' על הלבוש, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח, כ) וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ.

    כַּמָּה יַיִן הֵבִיא לְפָנַי קשא אמאי נקיט לפני בכל חדא וחדא, ועוד כיון דאמר כמה טרח לא צריך למימר לפני כלל, ועוד קשא באורח רע, ממא נפשך אם באמת לא הביא בעל הבית למה יאשם האורח, כל כך לקראו רע והלא אמת מדבר, ואם בעל הבית הביא איך ישקר האורח לומר שלא הביא, לא ימצא בעולם כפוי טובה כזה? ונראה לי בס"ד על פי מעשה שהיה באחד עשיר וקמצן אחד והיה שלחנו גדול ורחב הרבה, ועל עצמו ועל אשתו ובניו לא היה צר עין והיה ממלא שולחנו מפת וכמה קערות של מיני תבשילין של בשר, אך כשהיה מזדמן אצלו אורח באיזה הכרח היה יושב הוא והאורח בצד אחד של השולחן, ואשתו ובניו מצד השני שכנגדו והיה מניח כל מיני תבשילין של בשר בצד שכנגדו לפני אשתו ובניו, אך לפניו ולפני האורח היה מניח קערות תבשילין של ירקות ופול בלא בשר, וכן פת לא יניח אלא שני פרוסות לפני האורח ולפניו, אבל בצד שכנגדן לפני אשתו ובניו מניח פת הרבה בשופע, וכונתו בזה כדי שהאורח לא יאכל אלא פרוסה קטנה של פת ותבשיל של ירקות ופול בלבד, כי מחמת שהשלחן רחב הרבה אי אפשר לאורח להושיט ידו מצידו לצד הב' של האשה ובנים ליקח משם חתיכת בשר או פת, כי צריך אז לעמוד מלא קומתו ולהשתטח על השלחן עד שתגיע ידו לשם, וכזאת יבוש האורח לעשות. והנה פעם אחת נזדמן אצלו אורח פיקח, מה עשה אותו אורח אחר שאכל פרוסת הפת הקטנה שיש לפניו התחיל לספר לבעל הבית מעשה פלאות אשר השומע לא יאמין שכך נעשה בעולם, ויאמר לו הבעל הבית איני מאמין לדברים אלה כי זה הוא דבר פלא, ועשה האורח עצמו כאלו הוא מתכעס על אשר לא האמין לדבריו, ורצה לתת אמן לדבריו בשבועה, ויעמוד על רגליו ויחטוף ככר שלם מלפני האשה והבנים שהם בצד השני וישבע בפת ההוא שבידו שהדברים שסיפר הם אמת, שכן דרכן של בני אדם להשבע בלחם ודגן וכיוצא ממחיית הבריות, וכיון שלקח הככר בידו להשבע בו הניחו לפניו ולא החזירו למקומו ואז אכל ממנו, אחר כך סיפר מעשה אחרת וגלגל בה דברים שהוצרך לעשות באותם הדברים איזה דמיון לקערה גדולה, ועל ידי כן קם ועמד ולקח קערה גדולה של הבשר מלפני האשה והבנים, ואחז אותה בידו כדי לדמות בה איזה דבר אשר מזכיר באותה המעשה, וכיון שאחזה בידו ודבר בה איזה דברים של אותה מעשה אז הניחה לפניו, וממילא אכל בשר ממנה כי בושה להם להסירה מלפניו ולהחזירה למקומה עד כאן. נמצא לפי זה המעשה הנזכר יש בעל הבית שמביא על שולחנו בשר ודגים ויין ולחם הרבה אך אינו מניחם לפני האורח, אלא מניחם רחוק ממנו לבני אשתו ובניו, באופן שאין האורח יכול להושיט ידו כדרך כל הארץ לאכול מכל זה כלום, ועל זה האורח הטוב שבא לספר בשבח בעל הבית לא הספיק לו לאמר הביא יין ובשר וגלסקאות בסתם, כי השומע אפשר שיאמר שזה הבעל הבית עשה כמעשה אותו בעל הבית שספרנו במעשה הנזכר, לכך הוצרך לפרש ולומר הביא לפני בכל חדא וחדא, אבל אורח רע אם יאמר לא הביא כלום הרי זה משקר להדיא, אלא אומר מה הביא לו לעצמי על השלחן, הן אמת שהביא על השלחן הכל הוא לאשתו ובניו, כדי שהשומע יבין שעשה בעל הבית כמו אותו בעל הבית של המעשה ההיא, שהביא הרבה על השלחן, אך החשוב והרבוי הניחו לפני אשתו ובניו, שאין יד האורח מגעת אליו.

    עַל אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים פירש תַשְׂגִּיא פעול של הקב"ה שתגדיל ותרומם פעולו הטוב אשר עשה עמך, על כן שוררו אנשים כי גם האנשים כל אדם עם חבירו מנהגם לשורר ולפאר כל אחד את פועל חבירו, וכל שכן מה שבינך לבין המקום שלא תהיה כפוי טובה, אלא תודה בטבותו של מקום ותגדיל ותרומם אותה

    יָצָא בְּאֻכְלוּסָא וְנִכְנָס בְּאֻכְלוּסָא נראה לי בס"ד הכונה יצא למלחמה ראש ושר לששים רבוא, והצליח שלא נפקד מהם איש, אלא גם בחזרתו מן המלחמה נכנס באוכלוסא הם אותם שיצא עמהם, ועוד לו מעלה שדרש בדברי תורה באוכלוסא שהם רבוי עם הרבה, שיש בהם חכמים בודאי ולא נמצא מי שיבא לטעון איזה פיקפוק בדברי תורה שדרש בהם, ונראה לי נרמז זה בתיבת אנשים, כי אות מ"ם דמנצפ"ך מספרה ת"ר, ואם כן קרי בה אנשי מ"ם רצונו לומר אנשי ת"ר, כי האוכלוסא היא ת"ר אלף.

    אָמַר לֵיהּ תָּא חַזִי דְיָדַענָא טְפֵי מִינָךְ פירוש אתה אינך רואה אלא בעין החושית, אבל עין השכלית שלך סמויה, אבל אני רואה בעין השכלית שהיא פתוחה אצלי, ובודאי ראייה בעין השכלית עדיפה כי לא יבא בה האדם לידי טעות, מה שאין כן החושית לבדה אפשר שיטעה, שיעבור אדם חשוב ומהודר הרבה ויחשוב שהוא המלך, ולזה אמר לו תא חזי בעין השכלית שאני רואה בה, ותמצא דאנא הרואה בעין השכלית עדיפנא.

    אִיכָּא דְאָמְרִי חֲבְרוּהֵי כַּחְלִינְהוּ לְעֵינֶיהָ נראה לי בס"ד הטעם שנעשה לו סימוי העין על ידי חביריו ולא נסמית עיניו מאליה על ידי חולי, כדי שלא יתלה הדבר במקרה ובאיזה סיבה טבעית, אך אם אוהביו נקרו עיניו זה חידוש שיצא מהקש הטבעי, והכל יאמינו שדבר זה נעשה לו בהשגחה מן השמים בשביל אונאת דברים שעשה לר' ששת מצד מראה עינים, ואיכא דאמרי רב ששת נתן עיניו בו רצונו לומר עין השכלית, שעשה כונה בשם כה"ת שבו הרג משה רבינו ע"ה אות המצרי, וכן כל הצדיקים מענישים את הרשעים בכונתם בשם זה. ונראה לי בס"ד ששם זה רמוז בשתי עינים, כי שם זה במילואו כזה כ"ף ה"א ת"ו עולה תקי"ב [512], וב' פעמים עין במילואם עי"ן יו"ד נו"ן עולים תקי"ב [512], ולזה אמר נתן עיניו בו 'עיניו' דייקא הם שני עי"ן. ואומרם עשאו גל של עצמות הנה מצינו לרבותינו ז"ל דנקטי הכי בכל מעשים אשר יעשו הצדיקים בעונשם לרשעים, וצריך להבין מה זה ועל מה? ונראה לי בס"ד בעת שמעניש הצדיק לרשע להמיתו על ידי עונת השם אם יהיה זה פגר מת, יש חששה על המעניש מצד הממשלה פן יעלילו עליו עלילה לומר שהרגו בידם, לכך מאת ה' נעשה נס שאותו הנענש תיכף היה גל של עצמות שהבשר כלה נאבד ואינינו ולא נשאר עליו צורת פנים להכירו, ולא יש כי אם גל עצמות מורקבין כמו מת שעברו עליו כמ השנים ואז אין מקום תפיסה לעלילה. ברם הקושיא בזה ידועה איך הא"ד פליגי במציאות, והתירוץ על זה פשוט דהא והא הואי, דתחלה נסתמא על ידי חבריו ואחר כך נתן עיניו בו ועשאו גל של עצמות, אך עדיין צריך להבין למה לקה בתרתי, ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בבתרא דף ג' בהורדוס שהרג את החכמים והשאיר את בבא בן בוטא וניקר את עיניו, ועם כל זה נזהר בבא בן בוטא בכבוד מלכות ולא רצה לקללו, עיין שם, וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל כי רב ששת היה גלגול בבא בן בוטא כי ששת בא"ת ב"ש בבא, ולכן היה סגי נהור כמו בבא בן בוטא, ועל פי זה אמרתי טעם נכון למה רב ששת עתה היה משתדל הרבה לכבוד המלכות לראות בכבודן ולברך, כי במצוה זו היה נזהר מאד באותו גלגול, שהיה נזהר בכבוד מלכות שלא רצה לקלל את הורדוס המלך אף על פי שסימא את עיניו, לכך עתה גם שהוא סומא השתדל לצאת לכבוד המלך, והנה איתא בכתבי רבינו האר"י ז"ל דכל נפש אשר תבא בגלגול בגוף שני אי אפשר שתבא לבדה, אלא מוכרח שתבא עימה עוד נפש חדשה קטנה או גדולה, עיין שם, ואם כן ודאי ר' ששת היה לו ב' בחינות נפש, אחת של בבא בן בוטא ואחת חדשה שבאה לו עם נפש בבא בן בוטא, ולפי זה אותו מן פגע בכבוד שניהם, לכך בשביל מה שחטא נגד כבוד בבא בן בוטא חבירו סימו את עיניו, ובשביל שחטא נגד כבוד נפש חדשה של ר' ששת עצמו נתן בו עיניו ר' ששת וכו'.

    אִי הָכִי בַּר קְטָלָא אף על גב דהם הקפידו אפילו על נגידה, ואיך אומרים לו דהיה לך להרגו, נראה שהם בדבר זה באו להכחיש עדותו שהעיד שבעל חמרתא, דלפי דבריך אין זה גמר דין שלו, והשיב שאין לנו רשות ובזה הציל עצמו גם מהקפדה שהקפידו על נגידא לומר עשיית המשפט היא מסורה בידכם ואין לנו רשות לעשות דין כמשפטו, אך זה שחייב הרג אם עשיתי לו נגידא אין זה נחשב דין ואין בזה קפידא, אבל אם היה מן הדין חייב נגידא לא הייתי עשה לו נגידא שהוא עשיית משפט, ואין לנו רשות לעשות דין כמשפטו שזה מסור בידכם. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר, והוא מה שסיים ואמר אתון מה דביעיתון עבידו ביה, דקשה מה לו בדברים אלו, היועץ למלך נתנוך, ודי לו במה שהשיב לית לן רשותא למקטל, ובזה שכתבתי ניחא שהוסיף דברים אלו כדי להציל עצמו, שלא יאמרו לו מאחר שנתכוונת לדון דינא בלא הרמנא דמלכא, מאי הפרש איכא בין קטע רישע לקטע צציתא, דהרי על כל פנים עבדת נגידא בלא הרמנא דמלכא, ולכך אמר לו אתון מאי דביעיתון עבידו ביה, כלומר אף על פי שעשיתי לו דינא אין זה משפטו, אלא עדיין דין שלו מונח עד שתעשו אותו אתם, כי זו הנגידא אינה חשובה כלום, מאחר שדינו הריגה הרי זה נחשב כערך סטירה אחת, ואם כן אני לא נתכוונתי לדון דין בזה, אלא מעקרא חשבתי שאתם תגמרו ותעשו בו משפט כתוב לעשות לו אופן המיתה כאשר תשערו בדעתכם, אם בחרב אם בחנק או בדבר אחר, כי דבר זה הוא מסור לכם שיש לכם הורמנא דמלכא. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר איך קאמר עד דמעייני ביה בדינא, והלא הם כבר פסקו הדין ואמר לו בר קטלא הוא, ומה צריך עיון עוד, ובזה ניחא דמעייני באיזה אופן מיתה ימיתו אותו אם בחרב או בחנק או בדבר אחר, ובאופן אחר נראה לי בס"ד דקדוק זה על פי מה שכתב מהרש"א ז"ל דהם אמרו תחלה אית לך סהדי דבעו שני עדים, וכן שורת הדין מחייבת שאין האדם נהרג על פי אחד, ואיך נתרצו בעדות אליהו זכור לטוב לבדו, ותירץ דצירפו עמו את רב שילא גם כן, יעיין שם, ובזה ניחא מה שיישבו לעיין הוא לראות אם ר' שילא יועיל להצטרף ולהרגו או"ד ר' שיל אחשיב נוגע בדבר ואין דבריו כלום להרגו, מיהו לעיקר קושיית מהרש"א ז"ל הנזכר אנא עבדא תרצתי דאפשר דאליהו זכור לטוב העיד ב' פעמים כי הוא מלאך וברגע יוכל להתהפך בצורת אדם אחר ויעיד, והם חשבו שני עדים הם.

    3 more comments on this page.

    Ben Yehoyada on Berakhot 58a · Sefaria

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 58, Amud Aleph, about 887 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 139 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: נִתְקַלְּלָה בָּבֶל…”

    2. Segment 217 words

      Opens “וְאָמַר רַב הַמְנוּנָא: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר:…”

    3. Segment 341 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ…”

    4. Segment 471 words

      Opens “הוּא הָיָה אוֹמֵר: כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע אָדָם…”

    5. Segment 568 words

      Opens “הוּא הָיָה אוֹמֵר: אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר?…”

    6. Segment 621 words

      Opens “עַל אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר? — ״זְכֹר…”

    7. Segment 736 words

      Opens “״וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים״. אָמַר…”

    8. Segment 840 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר ״בָּרוּךְ…”

    9. Segment 931 words

      Opens “אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לָרוּץ…”

    10. Segment 1086 words

      Opens “רַב שֵׁשֶׁת סַגִּי נְהוֹר הֲוָה. הֲווֹ קָאָזְלִי…”

    11. Segment 1152 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: מְנָא לָךְ הָא?…”

    12. Segment 1240 words

      Opens “כִּי אֲתָא מַלְכָּא, פָּתַח רַב שֵׁשֶׁת וְקָא…”

    13. Segment 1376 words

      Opens “רַבִּי שֵׁילָא נַגְּדֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דִּבְעַל גּוֹיָה.…”

    14. Segment 1448 words

      Opens “עַד דִּמְעַיְּינִי בֵּיהּ בְּדִינָא, פְּתַח רַבִּי שֵׁילָא…”

    15. Segment 1544 words

      Opens “כִּי הֲוָה נָפֵיק, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא:…”

    16. Segment 16145 words

      Opens “אֲמַר: הוֹאִיל וְאִתְעֲבִיד לִי נִיסָּא בְּהַאי קְרָא,…”

    17. Segment 1732 words

      Opens “בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא: ״לְךָ ה׳…”

    Sages named on this page

    • Rav Oshaya · Amoraim · Third Generation of Amoraim

      Rav Oshaya, a prominent third-generation Amoraic sage, was a student of Rav Huna and Rabbi Yehudah bar Yehezkel.

      Source: Berakhot 58a · Segment 7 — “…רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא רַב אוֹשַׁעְיָא: זֶה יִשַׁי אֲבִי דָּוִד…

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Berakhot 58a · Segment 7 — “…אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא רַב אוֹשַׁעְיָא: זֶה…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Berakhot 58a · Segment 7 — “…וְדָרַשׁ בְּאוּכְלוּסָא. אָמַר עוּלָּא: נְקִיטִינַן אֵין אוּכְלוּסָא בְּבָבֶל. תָּנָא:…

    Encyclopedia entries citing this page

    Original text

    אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: נִתְקַלְּלָה בָּבֶל — נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵנֶיהָ. נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן — נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵנֶיהָ: נִתְקַלְּלָה בָּבֶל — נִתְקַלְּלוּ שְׁכֵנֶיהָ, דִּכְתִיב: ״וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד וְאַגְמֵי מָיִם״. נִתְקַלְּלָה שׁוֹמְרוֹן נִתְבָּרְכוּ שְׁכֵנֶיהָ — דִּכְתִיב: ״וְשַׂמְתִּי שֹׁמְרוֹן לְעִי הַשָּׂדֶה לְמַטָּעֵי כָרֶם וְגוֹ׳״.

    With regard to Babylonia, the Gemara cites what Rabbi Yirmeya ben Elazar said: When Babylonia was cursed, its neighbors were cursed along with it. When Samaria was cursed, its neighbors were blessed. When Babylonia was cursed its neighbors were cursed along with it, as it is written: “I will also make it a possession for the bittern, a wading bird, and pools of water” (Isaiah 14:23); not only will it be destroyed, but the site will become a habitat for destructive, environmentally harmful creatures. When Samaria was cursed, however, its neighbors were blessed, as it is written: “Therefore I will make Samaria a heap in the field, a place for the planting of vineyards” (Micah 1:6); although destroyed, it will serve a beneficial purpose.

    וְאָמַר רַב הַמְנוּנָא: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים״. אוּכְלוּסֵי גּוֹיִם, אוֹמֵר: ״בּוֹשָׁה אִמְּכֶם וְגוֹ׳״.

    And Rav Hamnuna said: One who sees multitudes of Israel, six hundred thousand Jews, recites: Blessed…Who knows all secrets. One who sees multitudes of gentiles recites: “Your mother shall be sore ashamed, she that bore you shall be confounded; behold, the hindermost of the nations shall be a wilderness, a dry land, and a desert” (Jeremiah 50:12).

    תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה אוּכְלוּסֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים״ — שֶׁאֵין דַּעְתָּם דּוֹמָה זֶה לָזֶה, וְאֵין פַּרְצוּפֵיהֶן דּוֹמִים זֶה לָזֶה. בֶּן זוֹמָא רָאָה אוּכְלוּסָא עַל גַּב מַעֲלָה בְּהַר הַבַּיִת, אָמַר: ״בָּרוּךְ … חֲכַם הָרָזִים וּבָרוּךְ … שֶׁבָּרָא כׇּל אֵלּוּ לְשַׁמְּשֵׁנִי״.

    The Sages taught in a Tosefta : One who sees multitudes of Israel recites: Blessed…Who knows all secrets. Why is this? He sees a whole nation whose minds are unlike each other and whose faces are unlike each other, and He Who knows all secrets, God, knows what is in each of their hearts. The Gemara relates: Ben Zoma once saw a multitude [ okhlosa ] of Israel while standing on a stair on the Temple Mount. He immediately recited: Blessed…Who knows all secrets and Blessed…Who created all these to serve me.

    הוּא הָיָה אוֹמֵר: כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁמָּצָא פַּת לֶאֱכוֹל: חָרַשׁ, וְזָרַע, וְקָצַר, וְעִמֵּר, וְדָשׁ, וְזָרָה, וּבָרַר, וְטָחַן, וְהִרְקִיד, וְלָשׁ, וְאָפָה, וְאַחַר כָּךְ אָכַל. וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כׇּל אֵלּוּ מְתוּקָּנִין לְפָנַי. וְכַמָּה יְגִיעוֹת יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁמָּצָא בֶּגֶד לִלְבּוֹשׁ: גָּזַז, וְלִבֵּן, וְנִפֵּץ, וְטָוָה, וְאָרַג, וְאַחַר כָּךְ מָצָא בֶּגֶד לִלְבּוֹשׁ, וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כׇּל אֵלֶּה מְתוּקָּנִים לְפָנַי. כׇּל אוּמּוֹת שׁוֹקְדוֹת וּבָאוֹת לְפֶתַח בֵּיתִי, וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כׇּל אֵלּוּ לְפָנַי.

    Explaining his custom, he would say: How much effort did Adam the first man exert before he found bread to eat: He plowed, sowed, reaped, sheaved, threshed, winnowed in the wind, separated the grain from the chaff, ground the grain into flour, sifted, kneaded, and baked and only thereafter he ate. And I, on the other hand, wake up and find all of these prepared for me. Human society employs a division of labor, and each individual benefits from the service of the entire world. Similarly, how much effort did Adam the first man exert before he found a garment to wear? He sheared, laundered, combed, spun and wove, and only thereafter he found a garment to wear. And I, on the other hand, wake up and find all of these prepared for me. Members of all nations, merchants and craftsmen, diligently come to the entrance of my home, and I wake up and find all of these before me.

    הוּא הָיָה אוֹמֵר: אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר? — כַּמָּה טְרָחוֹת טָרַח בַּעַל הַבַּיִת בִּשְׁבִילִי, כַּמָּה בָּשָׂר הֵבִיא לְפָנַי, כַּמָּה יַיִן הֵבִיא לְפָנַי, כַּמָּה גְּלוּסְקָאוֹת הֵבִיא לְפָנַי, וְכׇל מַה שֶּׁטָּרַח — לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִילִי. אֲבָל אוֹרֵחַ רַע מַהוּ אוֹמֵר? — מַה טּוֹרַח טָרַח בַּעַל הַבַּיִת זֶה? פַּת אַחַת אָכַלְתִּי, חֲתִיכָה אַחַת אָכַלְתִּי, כּוֹס אֶחָד שָׁתִיתִי, כׇּל טוֹרַח שֶׁטָּרַח בַּעַל הַבַּיִת זֶה — לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו.

    Ben Zoma would say: A good guest, what does he say? How much effort did the host expend on my behalf, how much meat did the host bring before me. How much wine did he bring before me. How many loaves [ geluskaot ] did he bring before me. All the effort that he expended, he expended only for me. However, a bad guest, what does he say? What effort did the host expend? I ate only one piece of bread, I ate only one piece of meat and I drank only one cup of wine. All the effort that the home owner expended he only expended on behalf of his wife and children.

    עַל אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר? — ״זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פׇעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים״. עַל אוֹרֵחַ רַע כְּתִיב: ״לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים וְגוֹ׳״.

    With regard to a good guest, what does he say? “Remember that you magnify his work, whereof men have sung” (Job 36:24); he praises and acknowledges those who helped him. With regard to a bad guest it is written: “Men do therefore fear him; he regards not any who are wise of heart” (Job 37:24).

    ״וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים״. אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב זְבִיד, וְאִיתֵּימָא רַב אוֹשַׁעְיָא: זֶה יִשַׁי אֲבִי דָּוִד שֶׁיָּצָא בְּאוּכְלוּסָא, וְנִכְנַס בְּאוּכְלוּסָא, וְדָרַשׁ בְּאוּכְלוּסָא. אָמַר עוּלָּא: נְקִיטִינַן אֵין אוּכְלוּסָא בְּבָבֶל. תָּנָא: אֵין אוּכְלוּסָא פְּחוּתָה מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא.

    On the topic of multitudes, the Gemara cites another verse: “And the man in the days of Saul was old, and came among men” (I Samuel 17:12). Rava, and some say Rav Zevid, and some say Rav Oshaya, said: This refers to Yishai, father of David, who always went out with multitudes, and entered with multitudes, and taught Torah with multitudes. Ulla said: We hold there is no multitude in Babylonia. The Sage taught: A multitude is no fewer than six hundred thousand people.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר ״בָּרוּךְ … שֶׁחָלַק מֵחׇכְמָתוֹ לִירֵאָיו״. חַכְמֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁנָּתַן מֵחׇכְמָתוֹ לְבָשָׂר וָדָם״. הָרוֹאֶה מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁחָלַק מִכְּבוֹדוֹ לִירֵאָיו״. מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ לְבָשָׂר וָדָם״.

    The Sages taught: One who sees the Sages of Israel recites: Blessed…Who has shared of His wisdom with those who revere Him. One who sees Sages of the nations of the world recites: Blessed…Who has given of His wisdom to flesh and blood. One who sees kings of Israel recites: Blessed…Who has shared of His glory with those who revere Him. One who sees kings of the other nations of the world recites: Blessed…Who has given of His glory to flesh and blood.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לָרוּץ לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִילּוּ לִקְרַאת מַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאִם יִזְכֶּה — יַבְחִין בֵּין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

    Rabbi Yoḥanan said: One should always strive to run toward kings of Israel to greet them. And not only should he run toward kings of Israel, but also toward kings of the nations of the world, so that if he will be privileged to witnesses the glory of the Messiah (Rashi) and the World-to-Come, he will distinguish between the kings of Israel and the kings of the nations of the world.

    רַב שֵׁשֶׁת סַגִּי נְהוֹר הֲוָה. הֲווֹ קָאָזְלִי כּוּלֵּי עָלְמָא לְקַבּוֹלֵי אַפֵּי מַלְכָּא, וְקָם אֲזַל בַּהֲדַיְיהוּ רַב שֵׁשֶׁת. אַשְׁכְּחֵיהּ הָהוּא מִינָא, אֲמַר לֵיהּ: חַצְבֵי לְנַהְרָא, כַּגְנֵי לְיָיא? אֲמַר לֵיהּ: תָּא חֲזִי דְּיָדַעְנָא טְפֵי מִינָּךְ. חֲלַף גּוּנְדָּא קַמַּיְיתָא. כִּי קָא אָוְושָׁא, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: אֲתָא מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: לָא קָאָתֵי. חֲלַף גּוּנְדָּא תִּנְיָינָא. כִּי קָא אָוְושָׁא, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: הַשְׁתָּא קָא אָתֵי מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: לָא קָא אָתֵי מַלְכָּא. חָלֵיף תְּלִיתַאי. כִּי קָא שָׁתְקָא, אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת: וַדַּאי הַשְׁתָּא אָתֵי מַלְכָּא.

    The Gemara relates: Rav Sheshet was blind. Everyone was going to greet the king and Rav Sheshet stood up and went along with them. This heretic found him there and said to him: The intact jugs go to the river, where do the broken jugs go? Why is a blind person going to see the king? Rav Sheshet said to him: Come see that I know more than you do. The first troop passed, and when the noise grew louder, this heretic said to him: The king is coming. Rav Sheshet said to him: The king is not coming. The second troop passed, and when the noise grew louder, this heretic said to him: Now the king is coming. Rav Sheshet said to him: The king is not coming. The third troop passed, and when there was silence, Rav Sheshet said to him: Certainly now the king is coming.

    אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: דְּמַלְכוּתָא דְאַרְעָא כְּעֵין מַלְכוּתָא דִרְקִיעָא, דִּכְתִיב: ״צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה׳ וְהִנֵּה ה׳ עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה׳ לֹא בָרוּחַ ה׳ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה׳. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה׳ וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה״.

    This heretic said to him: How do you know this? Rav Sheshet said to him: Royalty on earth is like royalty in the heavens, as it is written with regard to God’s revelation to Elijah the Prophet on Mount Horeb: “And He said: Go forth, and stand upon the mount before the Lord. And, behold, the Lord passed by, and a great and strong wind rent the mountains, and broke in pieces the rocks before the Lord; but the Lord was not in the wind; and after the wind an earthquake; but the Lord was not in the earthquake; and after the earthquake a fire; but the Lord was not in the fire; and after the fire a still small voice. And it was so, when Elijah heard it, that he wrapped his face in his mantle and went out, and stood in the entrance of the cave” (I Kings 19:11–13). God’s revelation was specifically at the moment of silence.

    כִּי אֲתָא מַלְכָּא, פָּתַח רַב שֵׁשֶׁת וְקָא מְבָרֵךְ לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא: לְמַאן דְּלָא חָזֵית לֵיהּ קָא מְבָרְכַתְּ? וּמַאי הֲוִי עֲלֵיהּ דְּהָהוּא מִינָא? אִיכָּא דְּאָמְרִי: חַבְרוֹהִי כַּחְלִינְהוּ לְעֵינֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: רַב שֵׁשֶׁת נָתַן עֵינָיו בּוֹ, וְנַעֲשָׂה גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת.

    When the king came, Rav Sheshet began to bless him. The heretic mockingly said to him: Do you bless someone you do not see? The Gemara asks: And what ultimately happened to this heretic? Some say that his friends gouged out his eyes, and some say that Rav Sheshet fixed his gaze upon him, and the heretic became a pile of bones.

    רַבִּי שֵׁילָא נַגְּדֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דִּבְעַל גּוֹיָה. אֲזַל אֲכַל בֵּיהּ קוּרְצֵי בֵּי מַלְכָּא, אֲמַר: אִיכָּא חַד גַּבְרָא בִּיהוּדָאֵי דְּקָא דָּיֵין דִּינָא בְּלָא הַרְמָנָא דְמַלְכָּא. שַׁדַּר עֲלֵיהּ פְּרִיסְתְּקָא. כִּי אֲתָא אָמְרִי לֵיהּ: מַאי טַעְמָא נַגֵּדְתֵּיהּ לְהַאי? אֲמַר לְהוּ: דְּבָא עַל חֲמָרְתָא. אָמְרִי לֵיהּ: אִית לְךָ סָהֲדִי? אֲמַר לְהוּ: אִין. אֲתָא אֵלִיָּהוּ אִדְּמִי לֵיהּ כְּאִינִישׁ, וְאַסְהֵיד. אָמְרִי לֵיהּ: אִי הָכִי, בַּר קְטָלָא הוּא! אֲמַר לְהוּ: אֲנַן מִיּוֹמָא דִּגְלֵינַן מֵאַרְעִין לֵית לַן רְשׁוּתָא לְמִקְטַל. אַתּוּן, מַאי דְּבָעֵיתוּן עֲבִידוּ בֵּיהּ.

    As for the connection between divine and earthly royalty, the Gemara cites another story: Rabbi Sheila ordered that a man who had relations with a gentile woman be flogged. That man went to inform the king and said: There is one man among the Jews who renders judgment without the king’s authority [ harmana ]. The king sent a messenger [ peristaka ] for Rabbi Sheila to bring him to trial. When Rabbi Sheila came, they said to him: Why did you order flogging for this man? He said to them: Because he had relations with a female donkey. According to Persian law this was an extremely heinous crime, so they said to him: Do you have witnesses that he did so? He replied: Yes, and Elijah the prophet came and appeared as a person and testified. They said to Rabbi Sheila: If so, he is liable for the death penalty; why did you not sentence him to death? He replied: Since the day we were exiled from our land we do not have the authority to execute, but you, do with him as you wish.

    עַד דִּמְעַיְּינִי בֵּיהּ בְּדִינָא, פְּתַח רַבִּי שֵׁילָא וַאֲמַר: ״לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְגוֹ׳״. אָמְרִי לֵיהּ: מַאי קָאָמְרַתְּ? אֲמַר לְהוּ, הָכִי קָאָמֵינָא: ״בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּיָהֵיב מַלְכוּתָא בְּאַרְעָא כְּעֵין מַלְכוּתָא דִרְקִיעָא, וִיהַב לְכוּ שׁוּלְטָנָא וְרָחֲמִי דִּינָא״. אֲמַרוּ: חַבִּיבָא עֲלֵיהּ יְקָרָא דְמַלְכוּתָא כּוּלֵּי הַאי! יָהֲבִי לֵיהּ קוּלְפָא אֲמַרוּ לֵיהּ: דּוּן דִּינָא.

    As they considered the sentence, Rabbi Sheila praised God for saving him from danger: “Yours, O Lord, is the greatness, power, glory, triumph, and majesty; for all that is in heaven and on earth is Yours; Yours is the kingdom, O Lord, and You are exalted as head above all” (I Chronicles 29:11). They asked him: What did you say? He told them: This is what I said: Blessed is the Merciful One who grants kingdom on earth that is a microcosm of the kingdom in heaven, and granted you dominion and love of justice. They said to him: Indeed, the honor of royalty is so dear to you. They gave him a staff to symbolize his license to sit in judgment and said to him: Judge.

    כִּי הֲוָה נָפֵיק, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא: עָבֵיד רַחֲמָנָא נִיסָּא לְשַׁקָּרֵי הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, לָאו חֲמָרֵי אִיקְּרוּ? דִּכְתִיב: ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״. חַזְיֵיהּ דְּקָאָזֵיל לְמֵימְרָא לְהוּ דִּקְרִינְהוּ חֲמָרֵי, אֲמַר: הַאי רוֹדֵף הוּא. וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: אִם בָּא לְהׇרְגְּךָ — הַשְׁכֵּם לְהׇרְגוֹ. מַחְיֵיהּ בְּקוּלְפָא וְקַטְלֵיהּ.

    As he was leaving, that man said to Rabbi Sheila: Does God perform such miracles for liars? He replied: Scoundrel! Aren’t gentiles called donkeys? As it is written: “Whose flesh is as the flesh of donkeys” (Ezekiel 23:20). Rabbi Sheila saw that he was going to tell the Persian authorities that he called them donkeys. He said: This man has the legal status of a pursuer. He seeks to have me killed. And the Torah said: If one comes to kill you, kill him first. He struck him with the staff and killed him.

    אֲמַר: הוֹאִיל וְאִתְעֲבִיד לִי נִיסָּא בְּהַאי קְרָא, דָּרֵישְׁנָא לֵיהּ: ״לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה״ — זוֹ מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״עֹשֶׂה גְדֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר״. ״וְהַגְּבוּרָה״ — זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה וְגוֹ׳״. ״וְהַתִּפְאֶרֶת״ — זוֹ חַמָּה וּלְבָנָה שֶׁעָמְדוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד וְגוֹ׳״. ״וְהַנֵּצַח״ — זוֹ מַפַּלְתָּהּ שֶׁל רוֹמִי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְגוֹ׳״. ״וְהַהוֹד״ — זוֹ מִלְחֶמֶת נַחֲלֵי אַרְנוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה׳ אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְגוֹ׳״. ״כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ״ — זוֹ מִלְחֶמֶת סִיסְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם וְגוֹ׳״. ״לְךָ ה׳ הַמַּמְלָכָה״ — זוֹ מִלְחֶמֶת עֲמָלֵק, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ״. ״וְהַמִּתְנַשֵּׂא״ — זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל״. ״לְכֹל לְרֹאשׁ״ — אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ רֵישׁ גַּרְגִּיתָא מִן שְׁמַיָּא מַנּוּ לֵיהּ.

    Rabbi Sheila said: Since a miracle was performed on my behalf with this verse that I cited, I will interpret it homiletically: Yours, O Lord, is the greatness; that is the act of creation, and so it says: “Who does great things past finding out” (Job 9:10); And the power; that is the exodus from Egypt, as it is stated: “And Israel saw the great work which the Lord did to the Egyptians” (Exodus 14:31); And the glory; that is the sun and the moon that stood still for Joshua, as it is stated: “And the sun stood still, and the moon stayed, until the nation had avenged themselves of their enemies” (Joshua 10:13); And the triumph; that is the downfall of Rome, and so it says describing the downfall of Edom, whom the Sages identified as the forefather of Rome: “Their lifeblood is dashed against My garments and I have stained all My raiment” (Isaiah 63:3); And the majesty; this is the war of the valleys of Arnon, as it is stated: “Wherefore it is said in the book of the Wars of the Lord: Vahev in Sufa, and the valleys of Arnon” (Numbers 21:14); For all that is in the heaven and in the earth is Yours; this is the war of Sisera, as it is stated: “They fought from heaven, the stars in their courses fought against Sisera” (Judges 5:20). Yours is the kingdom, O Lord; this is the war of Amalek, and so it says: “And he said: The hand upon the throne of the Lord: the Lord will have war with Amalek from generation to generation” (Exodus 17:16), as then God will sit on His throne. And you are exalted; this is the war of Gog and Magog, and so it says: “I am against you, O Gog, the chief prince of Meshekh and Tubal” (Ezekiel 38:3); and: As head above all; Rav Ḥanan bar Rava said that Rabbi Yoḥanan said: All leadership and authority, even the most insignificant, the one responsible for distributing water, is appointed by heaven.

    בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא: ״לְךָ ה׳ הַגְּדֻלָּה״ — זוֹ קְרִיעַת יַם סוּף. ״וְהַגְּבוּרָה״ — זוֹ מַכַּת בְּכוֹרוֹת. ״וְהַתִּפְאֶרֶת״ — זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. ״וְהַנֵּצַח״ — זוֹ יְרוּשָׁלַיִם. ״וְהַהוֹד״ — זוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.

    It was taught in a baraita in the name of Rabbi Akiva: Yours, O Lord, is the greatness; this is the splitting of the Red Sea; the power; this is the plague of the firstborn; the glory; this is the giving of the Torah; the triumph; this is Jerusalem; and the majesty; this is the Temple.