Commentary page
Berakhot 54a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBerakhot 54a
Berakhot 54a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 580 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון הנך דקתני לקמן מעברות הים והירדן ונחלי ארנון כו':
זיקין וזועות ורעמים מפרש בגמרא:
מלא עולם לפי שאלו נראין או נשמעין למרחוק:
ברוך עושה בראשית ובגמרא (ד' נט.) פריך אטו הנך דלעיל לאו מעשה בראשית נינהו:
לפרקים מפרש בגמרא (שם ע"ב) ולפי שהוא חשוב וגדול מכולן קבע ליה רבי יהודה ברכה לעצמו:
מברך על הרעה מעין על הטובה דיין האמת:
ועל הטובה מעין על הרעה הטוב והמטיב ובגמרא מפרש היכי דמי:
הנכנס לכרך המהלך בדרך וצריך לעבור כרך ושם מצויים מושלים רעים ומחפשים עלילות:
30 more comments on this page.
Rashi on Berakhot 54a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
הרואה וכו' אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו וכו' פירש רבי' שמעיה דכל הני ברכות צריכות להזכרת שם ומלכות ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם וכן כתב רבינו שמשון מקוצי כי הר"י היה רגיל לברך על הברקים ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם וכן פר"י ומייתי ירושלמי דפירקין (ירושלמי ברכות דף סב ב) רבי זעירא כו' כל ברכה שאין בה וכו' ונראה לרבינו דדוקא לרואה משלשים יום לשלשים יום דומיא דרואה ים הגדול לפרקים דאמר בירושלמי (ירושלמי ברכות דף סד ב) דפרקים היינו שלשים יום:
שעקר עכו"ם מארצנו בירושלמי (ירושלמי ברכות דף סג ב) מתני כשנעקרה עכו"ם מכל ארץ ישראל:
על הרוחות אומר שכחו וגבורתו מלא עולם ירושלמי מתני' כשבאים בזעם אבל כשבאין בנחת אומר ברוך עושה בראשית:
על הנהרות לאו על כל נהרות איירי אלא ארבע נהרות דכתיבי בקרא כמו חדקל ופרת:
הרואה וכו' אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו וכו' פירש רבי' שמעיה דכל הני ברכות צריכות להזכרת שם ומלכות ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם וכן כתב רבינו שמשון מקוצי כי הר"י היה רגיל לברך על הברקים ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם וכן פר"י ומייתי ירושלמי דפירקין (ירושלמי ברכות דף סב ב) רבי זעירא כו' כל ברכה שאין בה וכו' ונראה לרבינו דדוקא לרואה משלשים יום לשלשים יום דומיא דרואה ים הגדול לפרקים דאמר בירושלמי (ירושלמי ברכות דף סד ב) דפרקים היינו שלשים יום:
אבני אלגביש במורד בית חורון וה"ה מקום שנפל שם מחנה סנחריב דלא גרע חזקיה מאדם המסוים אלא לא חש לפרש לפי שידוע המקום סביב ירושלים. ושוב היה נראה לרבינו יהודה כיון שאין הנס ידוע ע"פ המקום כי הנך אין מברכין עליו אלא אותם שנעשה להם הנס. וכן כל אדם מברך על ניסו אף על פי שאינו ניכר מתוך המקום:
Tosafot on Berakhot 54a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rashba
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. ודוקא פעם ראשונה חובה מכאן ואילך רשות, וכן כתב הראב"ד ז"ל. והא דאמרינן בגמרא (לקמן) דאמר ליה רבא לההוא דנפל עליה אריא בעבר ימינא, כל אימת דמטי להתם בריך ברוך שעשה לי נס, התם נמי לאו בחובה קאמר ליה אלא דאיהו בעי מיניה אי מצי לברוכי או לא, ואמר ליה דכל אימת דמטי התם אי בעו לברוכי הרשות בידו ושפיר דמי ולאו בחובה. ונסים שנעשו לישראל הכל חייבין לברך עליהן, אבל בנס דידיה איהו ובריה ובר בריה חייב לברך אבל לכולי עלמא לא כדאיתא בגמרא. ומסתברא דלאו דוקא בריה ובר בריה ותו לא, אלא כל יוצאי ירכו ואין להם הפסק מפני שכולן כשותפין באותו נס. ועל נס רבו מברך כרב חנא דבריך אדרב יהודה רביה (לקמן ע"ב). ואע"ג דבעיא היא בירושלמי (בפרקין ה"א) מהו לברך אניסא דרביה ולא פשטוה, איכא למפשטה מהא דרב חנא דאיתא בגמרא לקמן. והכי נמי בעו בנס אביו ולא אפשיטא התם ואפשיט בגמרין. וה"נ אמרו בירושלמי (שם, שם) דעל נס דיחיד אם הוא איש מסוים כיואב בן צרויה או שנתקדש שם שמים על ידו כגון חנניה מישאל ועזריה מברכין עליו. ומסתברא דדוקא אותו מקום שנעשה לו נס על קדוש השם ככבשן האש ובור האריות ואף אלו אמורין בגמרא לקמן (ברכות נז, ב). וכתב הראב"ד ז"ל דכל ברכות אלו אינן צריכות לא שם ולא מלכות לפי שאינן ברכות קבועות. והביא ראיה לכל אלו ההיא דרב חנא דבריך אדרב יהודה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, ואף רב יהודה פטר עצמו בעניית אמן אחר ברכה זו. ועוד ראיה מברכת הזימון שאין בה לא שם ולא מלכות, לפי שאין לה קבע שלא בכל עת שהוא אוכל הוא מברך ברכת הזימון. והוא בעצמו ז"ל דחה ראיה זו דלמא טעמא דברכת הזימון משום דאיכא בעיקר ברכת המזון ברכות ג' דאית בהו מלכיות ואזכרות לפיכך הקלו בזו. ואף ההיא דרב חנא ורב יהודה מסתברא דלאו ראיה היא, דאף היא איכא למימר דאזכרה ומלכות קאמר בה, אלא שהתלמוד קצר בה שלא היתה שם הכונה ללמד על נוסח הברכות אלא עיקר הברכות, וכדרך שקצרו בברכת שהחיינו שהיא בשם ומלכות. וגדולה מזו אמרו מנימין רעיא דאמרינן בפרק כיצד (לעיל ברכות מ, ב) דאכל ואמר בריך מריה דהאי פיתא ואמר רב יצא, ואקשינן והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרה אינה ברכה, ואמרינן דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, ואפילו הכי קצר בה הגמרא ולא הזכיר בה הזכרה שלא היתה הכונה אלא שאין נוסח הברכה מעכב. ובהדיא אמרו כן בירושלמי (ה"א) דכל ברכות אלו דמתניתין בשם ומלכות, דגרסינן התם על מתניתין דהכא: ר' זעירא רב יהודה בשם רב כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, אמר ר' תנחומא אנא אמרית טעמא ארוממך אלהי המלך, רב אמר צריך אתה, ושמואל אמר צריך אלהינו. ואף הרמב"ם ז"ל כן כתב (הל' ברכות פ"י, ה"ט) שכולן בשם ומלכות.
Rashba on Berakhot 54a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Ritva
פרק הרואה הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו' ונראה דדוקא פעם ראשונה אבל מכאן ואילך רשות ואפילו לאחר שלשים יום והא דאמר ליה רבא לההוא דנפל עליה אריא בעבר ימינא כי מטית להתם בריך דוקא פעם ראשונה שיחזיר שם קאמר שזו היא נקראת ראשונה ומר בריה דרבינא דכל דהוה מטי הוה מברך בגמל ובערבות רשות הוה. ואיפשר שכל שרואהו לפרקים דהיינו אחר שלשים יום כדאמר ברואה את הים חייב לברך בדרך חובה. ותפוס לשון ראשון:
מנא הני מילי דאמר קרא ויאמר יתרו וכו'. ואף על גב דיתרו לא ראה מקום הנס מ"מ כל שרואה הרבים הנצולים כרואה מקום הנס דמי. ואסיקנא דאניסא דרבים כ"ע מיחייבי לברוכי אניסא דיחיד הוא ניהו חייב לברוכי אבל אחר לא, ורב אחאי גאון ז"ל וכן רב אלפס גריס הוא ובריה ובר בריה. ונראה לפי גרסתו דה"ה לכל יוצאי יריכו שכולם שותפים בנס. ומילתא דפשיטא ליה למרנא ז"ל מיבעיא להו בירושלמי דהתם בעינן מהו שיברך אדם על נס אביו או רבו ולא איפשיטא, ואידך נמי דנס רבו איפשטא בגמרין דהא רב חנא בגדתאה ורבנן בריכו עליה דרב יהודה רבייהו בריך רחמנא דיהבך לן. עוד שאלו שם על נס יחיד גדול שנתקדש שם שמים על ידו או כגון יואב בן צרויה או דניאל וחבריו מהו מברך ברואה המקום ולא איפשיטא, ובגמרין נמי איפשיטא דאמרינן דמברך אכבשן האש וגוב האריות. עוד שאלו שם שבט אחד אי אקרו רבים או לא ואמרו דלמ"ד כל שבט ושבט איקרי קהל צריך לברך ומ"ד כל השבטים קרויין קהל אין צריך לברך ופלוגתייהו בהוריות גבי צבור שטעו. והקשה הראב"ד ז"ל היכי איפשר דאניסא דיחיד לא יברך השתא אי חזי ליה בתר תלתין יומין מברך עליה שהחיינו כד אתרחיש ליה ניסא לא כל שכן אפי' גו תלתין. ותירץ ז"ל דהכא בחובה קאמר דאינו חייב לברך ואותן ברכות שהן על הראיה רשות הן ואי בעי לא מברך, ואפי' אם נאמר שאותן ברכות הן חובה כל שנהנה מהן יש לתרץ דהכא לא אמרינן אלא דמשום ניסא אינו חייב להודות על נס חברו אבל כשרואהו לפרקים או לאחר י"ב חודש מצד עצמו מברך עליו ולהנאתו שהרי לחברו לא אירע שום מקרה ושנוי בעולם הילכך לא תקנו ברכה זו אלא כשרואהו שאז מתחלת הנאתו:
ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות המקום שהיה עומד שם היה מזכיר ראשון שעיקר הברכה עליו ואחר כך היה יכול להזכיר נס אחר מפני חבוב הנס:
Ritva on Berakhot 54a · Sefaria · Edition: Berakhah Meshuleshet, Warsaw, 1863. · Public Domain
Meiri
הרואה מקום וכו' כונת הפרק לבאר בו החלק הרביעי מן הספר ורובו יסוב על ג' ענינים, הראשון לבאר שצריך לברך את השם ולהודות בראותו המקומות שגמל השם טובותיו לנו ולאבותינו ולהודות בפרט על נסים שלו על כל מה שיגיעהו הן טוב הן מוטב ולהכיר שהכל בא לו מאת השם לפי מעשיו, והשני לבאר שצריך לברכו יתברך על ראיית כל דבר מחודש או על ראיית כל דבר מופלג ואע"פ שאינו מחודש, והשלישי לבאר היאך הוא צריך שלא להקל ראשו במקומות ידועים בקדושה כמו שיתבאר, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים על הדרך שהקדמנו:
ובמשנה הראשונה ממנו ביאור על זה שהרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון ים סוף וירדן יריחו וכיוצא בהם שאומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, והביאה בגמ' מדכתיב ויאמר יתרו ברוך ה' וכו' ואע"ג שיתרו לא ראה הנסים ומקומותיהם הואיל וראה משה שעל ידו נעשה וישראל שנעשו להם חביב היה בעיניו כאילו ראה המקומות, ופירשו חכמי הצרפתים שמזכיר בה את השם ואומר בה מלכות וגדולי המפרשים חולקים בדבר לומר שכל הברכות השנויות בפרק זה אין בהם הזכרה ומלכות הואיל ואינן ברכת קבועות כדין ברכת הזמון שאין בה הזכרה, וכן ממה שאמרו למטה ברב חנא שברך על רב יהודה כשנתרפא בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא ושאף הוא פטר עצמו מברכת הגומל בעניית אמן, ומ"מ יש דוחים שהזמון מתוך שיש שם ג' ברכות קבועות כהזכרה ומלכות הקלו בה וזו של רב חנא אפשר שהזכרה ומלכות היה שם אלא שהתלמוד קצר בה, ואף בתלמוד המערב אמרו תכף למשנה זו כל ברכה וברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, ואף גדולי המחברים כתבו שכלם בהזכרה ומלכות, ולדעתי יש מהן צריכות הזכרה ומלכות ויש מהן שאינן צריכות, והוא שברכת הגומל הואיל והיא בבית הכנסת ובמעמד עשרה צריכה מלכות ושאר ברכות שאינן קבועות אין צריכות ובגמ' נרחיב בה בזכירת קצת פרטים שרשיים. זהו ביאור המשנה ודינים הרבה באו עליה בגמ' ואלו הן, כשם שאדם צריך לברך על נסים שנעשו לישראל כך מברכים על נס שנעשה ליחיד אלא שיש הפרש בדבר שעל נס העשוי לרבים הכל חייבים לברך עליו אבל נס הנעשה ליחיד הוא עצמו צריך לברך עליו אבל לא שאר בני אדם והוא שאמרו אניסא דרבים כולי עלמא צריכים לברוכי וניסא דיחיד הוא עצמו צריך לברוכי אינוש אחריני לא, ומ"מ יש גורסים אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכיה לברוכי איניש אחרינא לא וכן היא בשאלתות, ולדעת זה יש לפרש שבנו ובן בנו לאו דוקא אלא כל יוצאי ירכו שכלם שותפים באותו הנס, ולי נראה דוקא בנו ובן בנו מפני שהם כעין דורו, ובתלמוד המערב נסתפקו בה והוא ששאלו שם מהו שיברך אדם על נס אביו ועל נס רבו ולא הובררה, ולגרסא זו בתלמוד שלנו הובררה אף בבן בנו, וכן מה שנתספק שם בנס של רבו הובררה כאן שמברך שהרי רב חנא ברך על רב יהודה בריך רחמנא דיהבך לן וכו', וי"מ שלא נאמר כאן לברך על אביו ורבו וכ"ש על נס של אבי אביו אלא בחיי המקבל, ובתלמוד המערב שאלו אחר מיתת אביו ורבו ולא הובררה, וכן נסתפקו שם בתלמוד המערב בנס של יחיד שהיה אדם מצויין כגון יואב בן צרויה וחביריו, או שנתקדש בו שם שמים כגון חנניה מישאל ועזריה הכל חייבים לברך ולא הובררה, אלא שבקצת ספרי תלמוד המערב מצאתי בה כדאי הוא לברך על מקום שנתקדש בו שם שמים ואף בגמ' שלנו אמרו ראה כבשן האש וגוב אריות מברך, וכן נסתפקו עוד שם אם אירע נס לשבט אחד אם מברכים אחרים על נסם וכלו הענין שאם כל שבט ושבט נקרא קהל מברכים ואם לאו אין מברכין ומעתה אין צריך לומר אם אירע נס שבעיר אחת שאין האחרים מברכים עליו:
כל שמברך על ראית מקום הנס אם לא ראה מקום שנעשה בו הנס אבל ראה אותו שנעשה לו הנס יש אומר שמברך בין בנס של רבים בין בנס של יחיד אם הוא בנו או רבו, וכן כתבו גדולי המפרשים, וראיה להם מה ששאלו בגמ' מנא הני מילי כלומר דהרואה מקום וכו' ומביאה מדכתיב ביתרו ברוך ה' וכו' והרי יתרו לא ראה מקום הנס אלא שראה אותם הנצולים ומ"מ יש גורסים מנלן דמברכינן אניסא, וכן ממה שאמרו בגמ' ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות למדו רבים שכל שאירעו לו נסים זה אחר זה כשמגיע לאחד מאותן המקומות מברך על כלם, ומזכיר אותו מקום שהוא בו תחלה כלומר ברוך שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני ופלוני, ואין נראה לי כן שלא היתה הזכרת שאר מקומות חובה אלא רשות:
זהו שביארנו בנס של יחיד שאין מברכין עליה תמהו בה גדולי המפרשים שהרי ברואהו אחר ל' מברך שהחיינו ואחר י"ב חדש מחיה המתים והיאך אפשר שלא לברך על נסו, עד שפירשו שזו של ראיית חברו דוקא רשות וכן בנסו אם רצה לברך מברך הא חובה לא, ולדעתי כל הברכות שהוזכרו חובה הם וראיית חברו החביב לו ושדעתו עליו ודאי חייב לברך ומ"מ אינו דומה ראיית פני חברו החביב לו ושיש לו הנאה בראייתו לראיית מקום הנס שאירע לו ואין חובה אלא לאביו ורבו שנפשו קשורה בהם אף שלא בפניהם:
ברכה זו הותקנה על ראיית מקום הנס אם רואה אותם בכל יום אינו מברך אלא כשרואה אותו לפרקים ונראה לי מל' לל' ואף בתלמוד המערב במשנת על הזיקים ברואה את הים הגדול אמרו שמברך בזמן שרואהו לפרקים ל' יום, שמעון קומטריא שאל לר' חייא כגון דאנא חמר ואנא סליק לירושלם בכל שעה מהו שאקרע בכל שעה אמר לו אם בתוך ל' יום אין אתה צריך לקרוע אם לאחר ל' יום צריך אתה לקרוע, ויש אומר שאם רצה לברך בתוך ל' מתורת רשות רשאי שאין בברכה על נסו ברכה לבטלה וגדולי המפרשים סוברים שלא נאמר לברך במקום ראיית נס של אחרים חובה אלא פעם ראשונה הא משם ואילך רשות ומביא סעד לדבריו שאם לא כן היאך תהא ראיית מקום הנס חמור מהודאת הנס עצמו שאינו מברך אלא פעם אחת כמו שיתבאר בארבעה צריכים להודות, ואין נראה לי כן שהודאה ברבים אניסא מילתא היא בפעם אחת אבל ראיית מקום גם הראוי לברך עליו ודאי בכל ראייה של פרקים חייב כראיית מקום נסי של עצמו שנא' עליו בגמ' כל אימת דמטי להו בריך וכו', אלא שיש חולקים אף בשל עצמו וגורסים כי מטית להתם, ואין הדברים נראים:
נסים אלו שמברכים עליהם יש אומר דוקא בנס גדול היוצא מגדרו של עולם אבל נס קטן כגון שבאו לו גנבים או גדודי חיה ולסטים אין מברך עליו, ודלעתי כל נס העשוי ליחיד מברך עליו שכל נס אצל יחיד גדול הוא אבל נס של רבים אין מברכים עליו אלא כשהוא נס גדול, ומ"מ כל שנתקרבו למקרה גדול ונצול הימנו אע"פ שאין בו מופת מברכים עליו:
הרואה מעברות הים שעברו ישראל בים סוף, ומעברות הירדן שבימי יהושע, ומעברות נחל ארנון שעברו ישראל במדבר והיו אמוריים אורבים להם במערות בהרים מכאן ומכאן ונעשה נס לישראל ומתו האמוריים במארב שלהם ונלכדו בשחיתותם, וכן הרואה אבני אלגביש שבימי יהושע או שראה מעלת בית חורין ששם נפלו האבנים על האויבים, ואבן שהרים עוג מלך הבשן לזרקה על מחנה ישראל ומת בה ואבן שישב עליה משה בשעה שנלחם יהושע בעמלק, וחומת יריחו שנפלה לקול תרועת ישראל בימי יהושע, בכל אלו וכיוצא בהן צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום ושיברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה:
Meiri on Berakhot 54a · Sefaria · Edition: Wikisource · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה הרואה כו' אומר כו' דאמרי' בירושלמי דפרקים היינו ל' יום עכ"ל בתלמוד דידן נמי בהדיא מפורש לקמן בפרקין דפרקים דים הגדול היינו ל' יום ואולי שיש חסר כאן בדבריהם ועיין ברא"ש הראיה מפורש מהירושלמי ודו"ק:
בד"ה על הנהרות כו' אלא ד' נהרות דכתיבי בקרא כמו חדקל ופרת עכ"ל אפשר דאלו ד' הנהרות נקראו מעשה בראשית כמפורש בענינו ונהר יוצא מעדן וגו' ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים אבל שאר נהרות אפשר שנשתנו ע"י אדם כדאמרי' לקמן נמי גבי חדקל ופרת גופיה ולכך נקטו התוס' בדבריהם אלו ב' אף שהם מאוחרים במקרא לפי שהיו מצוים בעינייהו ונשתנו בקצת מקומות כדאמרינן לקמן ודו"ק:
Chidushei Halachot on Berakhot 54a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Shita Mekubetzet
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל וכו' ונראה דדוקא פעם ראשונה אבל מכאן ואילך רשות ואפילו לאחר שלשים יום. והא דאמר ליה רבא לההוא דנפל עליה אריא בעבר ימינא כי מטית להתם בריך דוקא פעם ראשונה שיחזיר שם קאמר שזו היא נקראת ראשונה. ומר בריה דרבינא דכל דהוה מטי הוה מברך בגמל ובערבות רשות הוה. ואיפשר שכל שרואהו לפרקים דהיינו אחר שלשים יום כדאמר ברואה את הים חייב לברך בדרך חובה. ותפוס לשון ראשון:
על הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים וכו' אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם - איתמר בירושלמי אם בטורדים דיו בפעם אחת. אם במפסיקין מברך על כל פעם ופעם. וגמר לה מחנותו של בשם. וא"ת והא ברואה את הים הגדול בעינן הפסק שלשים יום. התם הוא שרואה פעם ראשונה הוא שרואה עכשו. אבל הכא דבר מחודש הוא וכל אחד בפני עצמו. וא"ת והא חנותו של בשם הוא הוא שמריח פעם ראשונה וחוזר ומברך. התם על הנאתו שהיא עכשו מתחדשת הוא מברך. וטורדין היינו שלא נתפזרו העבים. מפסיקין שנתפזרו העבים בינתים. (בתוספות) [ברא"ש עיין שם]:
בתלמידי רבינו יונה ז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע - עבודת יצר הטוב היא עשיית המצות ועבודת יצר הרע הוא שיכבוש יצרו המתגבר עליו וזו היא העבודה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבוראו ביצר הרע. עוד נוכל לומר שיצר הטוב הוא מדת הרחמנות וכיוצא בזה ויצר הרע נברא לאכזריות. וכשאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת השם עם יצר הרע. מפי מורי הרב נר"ו. עד כאן לשון תלמידי רבינו יונה:
מנא הני מילי:
דאמר קרא ויאמר יתרו וכו' ואף על גב דיתרו לא ראה מקום הנס מכל מקום כל שרואה הרבים הנצולים כרואה מקום הנס דמי:
ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות המקום שהיה עומד שם היה מזכיר ראשון שעיקר הברכה עליו ואחר כך היה יכול להזכיר נס אחר מפני חבוב הנס:
ואסיקנא דאניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי אניסא דיחיד הוא ניהו חייב לברוכי אבל אחר לא. ורב אחאי גאון ז"ל וכן רב אלפס גריס הוא ובריה ובר בריה. ונראה לפי גרסתו דהוא הדין לכל יוצאי יריכו שכולם שותפים בנס. ומילתא דפשיטא ליה למרנא ז"ל מיבעיא להו בירושלמי דהתם בעינן מהו שיברך אדם על נס אביו או רבו ולא איפשיטא. ואידך נמי דנס רבו איפשטא בגמרין דהא רב חנא בגדתאה ורבנן בריכו עליה דרב יהודה רבייהו בריך רחמנא דיהבך לן. עוד שאלו שם על נס יחיד גדול שנתקדש שם שמים על ידו או כגון יואב בן צרויה או דניאל וחבריו מהו מברך ברואה המקום ולא איפשיטא. ובגמרין נמי איפשיטא דאמרינן דמברך אכבשן האש וגוב האריות. עוד שאלו שם שבט אחד אי אקרו רבים או לא. ואמרו דלמאן דאמר כל שבט ושבט איקרי קהל צריך לברך ומאן דאמר כל השבטים קרויין קהל אין צריך לברך. ופלוגתייהו בהוריות גבי צבור שטעו. והקשה הראב"ד ז"ל היכי איפשר דאניסא דיחיד לא יברך השתא אי חזי ליה בתר תלתין יומין מברך עליה שהחיינו כד אתרחיש ליה ניסא לא כל שכן אפילו גו תלתין. ותירץ ז"ל דהכא בחובה קאמר דאינו חייב לברך ואותן ברכות שהן על הראיה רשות הן ואי בעי לא מברך. ואפילו אם נאמר שאותן ברכות הן חובה כל שנהנה מהן יש לתרץ דהכא לא אמרינן אלא דמשום ניסא אינו חייב להודות על נס חברו אבל כשרואהו לפרקים או לאחר שנים עשר חודש מצד עצמו מברך עליו ולהנאתו שהרי לחברו לא אירע שום מקרה ושנוי בעולם הילכך לא תקנו ברכה זו אלא כשרואהו שאז מתחלת הנאתו:
Shita Mekubetzet on Berakhot 54a · Sefaria · Edition: Shita Mekubetzet · Public Domain
Penei Yehoshua
הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל נראה דמה שפתח התנא בזו הברכה וטפי הו"ל לאקדומי הנך ברכות שהן על מעשה בראשית דקדמו בזמן טובא היינו משום דכל הנך ברכות שהן הודאה ילפינן להו בגמרא דאמר קרא ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל ונראה מזה דאי לאו הך ילפותא לא היה מתקנין שום ברכה בכיוצא בזה דלא הוי דומיא דברכת הנהנין וברכת המצות דמסקינן לעיל בר"פ כיצד מברכין דסברא הוא ואסמכינהו אקרא כמ"ש התוס' שם והיינו נמי דמדייק בשמעתין מה"מ כיון דברכת יתרו על הניסים שנעשו לישראל הוי מש"ה קתני להך ברכה ברישא כן נראה לי. ואף ע"ג דבברכת יתרו לא אשכחן בה מלכות אפשר דמה שאמר יתרו אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה ואמר גם כן עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' א"כ אין לך מלכות גדולה מזו וכמ"ש רש"י בפי' החומש וק"ל:
Penei Yehoshua on Berakhot 54a · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger
תד"ה ואימא בי עשרה ותרי רבנן וכו' ועבד לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן וכו'. ולא ידעתי מקום לפרש כוונת התוס' דמה חומרא היא זו ולברך בלא תרי רבנן הלא דכל ספק ברכות אזלי' לקולא ולא מברכי' מספק לא תשא. ואם דעת התוס' דלשון הש"ס צריך לאודוי' בפני עשרה וכו' היינו לכתחלה אבל אם אינו מוצא מברך אף בפחות מעשרה. ע' בטור ובב"י (סי' רי"ט) א"כ מכ"ש דיותר קשה כיון דכל הפלפול אם צריך לכתחלה לטרוח למצוא עשרה ותרי רבנן א"כ הו"ל למיפרך לחומרא דצריך לטרוח על עשרה ותרי רבנן. ונראה שזהו כוונת הרא"ש והטור דאזלי לחומרא ובעי תרווייהו ע"ש. ולכאורה קשה מה חומרא היא לו הלא אינו מברך. ואף דהדין נכון דמספיקא ברכות אינו מברך. מ"מ קולא נקראת כמ"ש כל הפוסקים ספק ברכות להקל. ועיין בא"ר (ססי' ר"ט). ולזה נראה דכוונת הרא"ש והטור דכל הפלפול הוא לכתחלה. אבל בדיעבד אם אינו מוצא יוד ג"כ מברך. וכמו שנראה דעת הטור להמעיין שם. וא"כ שפיר כתב דאזלי' לחומרא דצריך לטרוח אחר עשרה ותרי רבנן. אולם דברי תוס' עדיין צריך לע':
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Berakhot 54a · Sefaria · Edition: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain
Ben Yehoyada
הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר "בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ" וְכוּ' גְּמָרָא. מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּאָמַר קְרָא:"וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִיל אֶתְכֶם" וְגוֹ'. הקשא המהרש"א ז"ל למאן דאמר דבעי שם ומלכות אין כאן מלכות ונדחק לתרץ, עיין שם, ובאמת הוה לו להקשות יותר דר' יוחנן גופיה איהו דסבר הכי לעיל )בדף מ:)? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב פתח עינים ז"ל) בדף מ:), דהראשונים הקשו דבריש תפילת י"ח אינו מזכיר מלכות, והרא"ש ז"ל תירץ כיון דאמר הָאֵל הַגָּדוֹל חשיב מלכות. ובזה פירש הכתוב בשם הרב תוספות יום טוב אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וכו' יעוין שם, ואם כן הכא נמי כיון שסיים יתרו ואמר (שמות יח, יא) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל הֳ' מִכָּל הָאֱלֹהִים, עולה זה במקום מלכות. עוד הקשא מהרש"א הא אניסא דרבים נמי לא מברכין אלא במקום הנס, ויתרו בא במדבר סיני שאין כאן נסים דמצרים וקריעת ים סוף? ותירץ הליכתם במדבר בכלל נס הצלתם ממצרים יעיין שם. ונראה לי לעשות טעם לתירוצו כי שר מצרים היה ראש כל השרים ושמו מִצְרָיִם, וראו אותו ישראל מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם, וידוע דאותו מדבר שהלכו בו ישראל היה קשה מאד מצד הקליפות, ואם לא נכנעו הקליפות ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף לא היו יכולין ישראל לעבור בו, ונמצא נס הליכתם במדבר היה שיורין של נסים יציאת מצרים וקריעת ים סוף. ולעיקר קושיתו נראה לי בס"ד כי אפשר שיתרו כשבא אצלם בא דרך ים סוף, וראה מקום שנקרע הים וטביעת מצרים בו ולא בירך עד שבא אצלם במדבר, כדי להורות בפני רבים. אי נמי יתרו בירך שלא במקום הנס, ואנן לא גמרינן מיניה אלא הא שצריך לברך על נס דרבים, אבל לברך שלא במקום הנס לא גמרינן מיניה, כי מלתא דמסתברא הוא שלא לברך אלא במקום הנס, ובזה יתורץ דקדוק אחר דאמר אמר רבי יוחנן דאמר קרא וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ, וקשה למה ליה למימר דאמר קרא לימא אמר רבי יוחנן וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ כמנהג הראיות שמביאין האמוראים בתלמוד? ובזה ניחא, דהכי קאמר אנן לא גמרינן מיתרו לגמרי, אלא גמרינן כיון דאצטריך קרא ללמדנו זה דאמר יתרו שמע מינה דצריך לבריך על נס דרבים.
בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּעֲרָבוֹת וּבְגָמָל כאן הקושיא ידועה למה הודאה אחת נקטה על שם המקום שהוא עֲרָבוֹת, והודאה הב' נקטה על שם המזיק שהיא הַגָּמָל ולא אמר בְּרִיסְתְּקָא דִּמְחוֹזָא? ונראה לי בס"ד מאחר שהנס נעשה במקום עצמו שנברא בו המעיין והעפר נעשה מים, לכך נקיט ההודאה על המקום, אך נס דִּמְחוֹזָא הגם שנעשה הנס במקום עצמו, שנפלה חומת הבית בנס, לא רצה למנקט ההודאה על המקום, מפני כי אף על גב דלדידיה הוי טוב אך לבני הבית שנפלה חומה עליהם הוא רע להם, ולכן הזכיר הודאת הנס בְגָמָל. ועוד נראה לי בס"ד בַּעֲרָבוֹת הנס נשאר וניכר, כי ודאי כיון שנברא עין המים בנס לא חזר ונסתלקה אחר ששתה, דלמה יעשה הקב"ה נס אחר להפוך המים לעפר, לכך נקיט על המקום מפני שהנס נשאר עתה בו, מה שאין כן בַּעֲרָבוֹת שנפלה החומה ודאי חזרו בני הבית ובנו אותה תיכף, ואין היכר אחר כך לנס בגוף המקום, לכך נקיט ההודאה על שם המזיק שניצל ממנו. ועוד נראה לי בס"ד בַּעֲרָבוֹת הנזק בא לו מצד המקום שהיה צמא מפני חסרון המקום שחסר בו מים [דכל מקום שלא נמצא בו מים הוא חסרון גדול לאותו מקום] לכן נקיט זכרון הנס על המקום אשר עתה נתמלא חסרונו, אבל בִִּמְחוֹזָא לא היה הנזק מצד המקום, דאפילו אם היה פוגע בו אותו גָמָל במקום אחר היה מסתכן בו, לכך נקיט על שם המזיק שהוא הַגָּמָל. ועוד נראה לי בס"ד בַּעֲרָבוֹת כיון שנברא עין המים בו נעשה ונשלם הנס, אך בִִּמְחוֹזָא הנס שנפלה החומה עדיין לא נשלם נס הצלתו, דשמא היה הַגָּמָל מעקם פניו בריצתו ונכנס גם כן באותה פרצה לבית, אך עשה לו הקב"ה עוד נס שהגמל נשאר רץ לפניו ולא עיקם להכנס דרך הפרצה. ועוד נראה לי בס"ד שאם היה אומר שעשה לי נס בצמא, הוה משמע שסרה הצימאון ממנו בנס שנתהווה מאליו, ובאמת לא הוה הכי, שהצמא סר בטבע בשביל ששתה מים, ואם היה אומר שעשה לי נס במים, הוה משמע דהיה רוצה לטבוע במים וניצול מהטביעה, לכך נקיט ההודאה על שם המקום, אך בנס דִּמְחוֹזָא שם שפיר מצי למנקט ההודאה על שם המזיק דעדיף טפי בהכי, ואין יוצא מזה משמעות אחרת שלא כענין, להכי נקיט בְגָמָל. ועוד נראה לי בס"ד כי ודאי למנקט ההודאה על שם המזיק עדיף טפי, אך בַּעֲרָבוֹת מצא טעם יפה למנקט בַּעֲרָבוֹת, מפני כי מלבד שם המקום הנה בשם זה נזכר ענין הנס שלו שנברא לו עין המים, וזהו עֲרָבוֹת קרי בה עין רבות, ונמצא לפי זה כשעשה הקב"ה נס לאדם לא די שיתהלל שמו של הקב"ה תהלה אחת על אותו הנס, אלא צריך שיזכיר עוד תהלות על נסים אחרים, ובזה יובן נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא, פירוש כשיעשה פֶלֶא אחד צריך להזכיר תְהִלֹּת הרבה של שאר נסים, ועל פי מה שנאמר כאן אַנִיסָא דְּרַבִּים, כֻּלֵי עָלְמָא מְבָרְכֵי הנה בזה מובן הכתוב (תהלים קז, ח) יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם, כלומר יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ ולאו דוקא על השייך להם, אלא גם על נִפְלְאוֹתָיואשר עשה לִבְנֵי אָדָם שהם רבים.
הָרוֹאֶה מַעְבְּרוֹת הַיָּם וּמַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן וכו' מקשים אמאי לא נקיט הברייתא דברים אלו על פי סדר הזמנים שלהם והקדים המאוחר? ונראה לי בס"ד תחלת הכל נקיט מַעְבְּרוֹת הַיָּם שזה היה תחלה, ונקיט אחר זה מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן משום דדמי זה לזה ממש, דכאן נעשו הַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם, וכאן נמי הוה הכי, וכן נמי כאן וכאן ראו ישראל את הנס בעיניהם, ואחר זה נקיט מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן, משום דגם נס זה הוא מַעְבְּרוֹת ושם אחד לשלשתם, ואחר זה נקיט אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרוֹן דדמי לנס נַחֲלֵי אַרְנוֹן, דכאן לא הכירו ישראל בנס כשנעשה להם ולא עלה על לבם ולא התפללו עליו, וכן הוא בנס מוֹרַד בֵּית חוֹרוֹן, שהקב"ה עשה הנס כשהיו המלכים יורדין מעבר השני של ההר, ובהשלכת האבנים לא ראו ישראל ולא עלה על דעתם שישליך אבנים מן השמים, ורק כשהגיעו ישראל למורד ההר הזה ראו פגרים מתים והאבנים מושלכים עליהם, ודמי נס זה לנס מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן הנזכר, שלא הכירו בו ישראל בשעתו ורק אחר כך נודע להם הנס כנזכר בגמרא, ואחר זה נקיט אֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ לִזְרֹק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן עַל יִשְׂרָאֵל שדומה זה לזה בעניינם, כאן בהשלכת אבנים וכאן רצה להשליך אבן עליהם מלמעלה למטה, ואחר זה נקיט אֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ מֹשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ מִלְחָמָה בַּעֲמָלֵק שדומה זה לזה בצד מה, כי של עוג היתה אבן אחת גדולה וזו גם כן היא אבן אחת גדולה ומסויימת, ואחר זה נקיט אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט, כי ידוע מה שכתבו המקובלים ז"ל שעמלק בא להלחם להתגבר בקליפת עשו שהיא 'רע עין' [400], בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ מספר 'רע עין', ולכן עתה תפילת משה רבינו ע"ה 'טוב עין' הועילה לישראל להתגבר על קליפת 'רע עין', ולכך ישב משה רבינו ע"ה על אֶבֶן כי מֹשֶׁה עם הכולל שמ"ו [346], ואבן עם הכולל נ"ד [54], הרי ת' [400], על זה נתגברו על קליפת רע עין שהוא מספר ת', נמצא ישיבתו על אֶבֶן בעת ההיא להורות תגבורתו על רע עין, וידוע כי (בראשית יט, כו) אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט היתה נְצִיב מֶלַח על אשר היתה מן 'רע עין', אפילו מֶלַח לא רצתה לתת לאורחים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל טעם זה, ולכן סמך התנא אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט שהיתה מֶלַח מחמת רע עין, עם אֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ מֹשֶׁה רבינו ע"ה עליה, שהיא מורה על 'טוב עין' וגבר בזה על 'רע עין'! ואחר זה זכר ענין חוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה בִּמְקוֹמָהּ שהיתה באחרונה.
Ben Yehoyada on Berakhot 54a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0
What this page contains
A full text unit for Berakhot, daf 54, Amud Aleph, about 580 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 127 words
Opens “מַתְנִי׳ הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל,…”
- Segment 249 words
Opens “עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל…”
- Segment 341 words
Opens “עַל הַגְּשָׁמִים, וְעַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ…”
- Segment 440 words
Opens “וְהַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא.…”
- Segment 523 words
Opens “הַנִּכְנָס לִכְרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ, וְאַחַת…”
- Segment 653 words
Opens “חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ…”
- Segment 731 words
Opens “לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר…”
- Segment 822 words
Opens “כׇּל חוֹתְמֵי בְּרָכוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ אוֹמְרִים ״עַד…”
- Segment 948 words
Opens “וְהִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ…”
- Segment 1016 words
Opens “גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,…”
- Segment 1140 words
Opens “אַנִּיסָּא דְרַבִּים מְבָרְכִינַן, אַנִּיסָּא דְיָחִיד לָא מְבָרְכִינַן?!…”
- Segment 1217 words
Opens “וּמָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא הֲוָה קָאָזֵיל בְּפַקְתָּא דַעֲרָבוֹת…”
- Segment 1353 words
Opens “וְתוּ, זִמְנָא חֲדָא הֲוָה קָאָזֵיל בְּרַסְתְּקָא דְמָחוֹזָא…”
- Segment 1448 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה מַעְבְּרוֹת הַיָּם, וּמַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן,…”
- Segment 1535 words
Opens “בִּשְׁלָמָא מַעְבְּרוֹת הַיָּם, דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל…”
- Segment 1637 words
Opens “אֶלָּא מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן מְנָלַן? — דִּכְתִיב:…”
Original text
מַתְנִי׳ הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה״. מָקוֹם שֶׁנֶּעֶקְרָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָקַר עֲבוֹדָה זָרָה מֵאַרְצֵנוּ״.
This mishna, which includes all of this chapter’s mishnayot , contains a series of blessings and halakhot that are not recited at specific times, but rather in response to various experiences and events. MISHNA: One who sees a place where miracles occurred on Israel’s behalf recites: Blessed…Who performed miracles for our forefathers in this place. One who sees a place from which idolatry was eradicated recites: Blessed…Who eradicated idolatry from our land.
עַל הַזִּיקִין, וְעַל הַזְּוָעוֹת, וְעַל הָרְעָמִים, וְעַל הָרוּחוֹת, וְעַל הַבְּרָקִים אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם״. עַל הֶהָרִים, וְעַל הַגְּבָעוֹת, וְעַל הַיַּמִּים, וְעַל הַנְּהָרוֹת, וְעַל הַמִּדְבָּרוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … עוֹשֵׂה בְּרֵאשִׁית״. רַבִּי יְהוּדָה, אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל״ — בִּזְמַן שֶׁרוֹאֵהוּ לִפְרָקִים.
One who sees conspicuous natural occurrences recites a blessing. For zikin and zeva’ot , which the Gemara will discuss below, for thunder, gale force winds, and lightning, manifestations of the power of the Creator, one recites: Blessed…Whose strength and power fill the world. For extraordinary (Rambam) mountains, hills, seas, rivers, and deserts, one recites: Blessed…Author of creation. Consistent with his opinion that a separate blessing should be instituted for each individual species, Rabbi Yehuda says: One who sees the great sea recites a special blessing: Blessed…Who made the great sea. As with all blessings of this type, one only recites it when he sees the sea intermittently, not on a regular basis.
עַל הַגְּשָׁמִים, וְעַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. עַל בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת״. בָּנָה בַּיִת חָדָשׁ, וְקָנָה כֵּלִים חֲדָשִׁים, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ … שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה מֵעֵין עַל הַטּוֹבָה, וְעַל הַטּוֹבָה מֵעֵין עַל הָרָעָה.
For rain and other good tidings, one recites the special blessing: Blessed…Who is good and Who does good. Even for bad tidings, one recites a special blessing: Blessed…the true Judge. Similarly, when one built a new house or purchased new vessels, he recites: Blessed…Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. The mishna articulates a general principle: One recites a blessing for the bad that befalls him just as he does for the good. In other words, one recites the appropriate blessing for the trouble that he is experiencing at present despite the fact that it may conceal some positive element in the future. Similarly, one must recite a blessing for the good that befalls him just as for the bad.
וְהַצּוֹעֵק לְשֶׁעָבַר — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת, וְאוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר״ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. הָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, וְאוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תְּהֵא בְּתוֹךְ בֵּיתִי״ — הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא.
The mishna states: And one who cries out over the past in an attempt to change that which has already occurred, it is a vain prayer. For example, one whose wife was pregnant and he says: May it be God’s will that my wife will give birth to a male child, it is a vain prayer. Or one who was walking on the path home and he heard the sound of a scream in the city, and he says: May it be God’s will that this scream will not be from my house, it is a vain prayer. In both cases, the event already occurred.
הַנִּכְנָס לִכְרַךְ מִתְפַּלֵּל שְׁתַּיִם, אַחַת בִּכְנִיסָתוֹ, וְאַחַת בִּיצִיאָתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: אַרְבַּע, שְׁתַּיִם בִּכְנִיסָתוֹ, וּשְׁתַּיִם בִּיצִיאָתוֹ. נוֹתֵן הוֹדָאָה עַל שֶׁעָבַר וְצוֹעֵק עַל הֶעָתִיד.
The Sages also said: One who enters a large city, the Gemara explains below that this is in a case where entering the city is dangerous, recites two prayers: One upon his entrance, that he may enter in peace, and one upon his exit, that he may leave in peace. Ben Azzai says: He recites four prayers, two upon his entrance and two upon his exit. In addition to praying that he may enter and depart in peace, he gives thanks for the past and cries out in prayer for the future.
חַיָּיב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וְגוֹ׳״. ״בְּכָל לְבָבְךָ״ — בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ, בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר הָרָע. ״וּבְכׇל נַפְשְׁךָ״ — אֲפִילּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ. ״וּבְכׇל מְאֹדֶךָ״ — בְּכָל מָמוֹנְךָ. דָּבָר אַחֵר: ״בְּכָל מְאֹדֶךָ״ — בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לְךָ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ.
The mishna articulates a general principle: One is obligated to recite a blessing for the bad that befalls him just as he recites a blessing for the good that befalls him, as it is stated: “And you shall love the Lord your God with all your heart, with all your soul, and with all your might” (Deuteronomy 6:5). The mishna explains this verse as follows: “ With all your heart” means with your two inclinations, with your good inclination and your evil inclination, both of which must be subjugated to the love of God. “With all your soul” means even if God takes your soul. “And with all your might” means with all your money, as money is referred to in the Bible as might. Alternatively, it may be explained that “ with all your might” means with every measure that He metes out to you; whether it is good or troublesome, thank Him.
לֹא יָקֵל אָדָם אֶת רֹאשׁוֹ כְּנֶגֶד שַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁהוּא מְכוּוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. וְלֹא יִכָּנֵס לְהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, וּבְמִנְעָלוֹ, וּבְפוּנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל רַגְלָיו. וְלָא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא. וּרְקִיקָה — מִקַּל וָחוֹמֶר.
The mishna teaches several Temple-related halakhot . One may not act irreverently or conduct himself flippantly opposite the eastern gate of the Temple Mount, which is aligned opposite the Holy of Holies. In deference to the Temple, one may not enter the Temple Mount with his staff, his shoes, his money belt [ punda ], or even the dust on his feet. One may not make the Temple a shortcut to pass through it, and through an a fortiori inference, all the more so one may not spit on the Temple Mount.
כׇּל חוֹתְמֵי בְּרָכוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ אוֹמְרִים ״עַד הָעוֹלָם״. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַמִּינִין וְאָמְרוּ אֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים ״מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם״.
The mishna relates: At the conclusion of all blessings recited in the Temple, those reciting the blessing would say: Blessed are You Lord, God of Israel, until everlasting [ haolam ] , the world. But when the Sadducees strayed and declared that there is but one world and there is no World-to-Come, the Sages instituted that at the conclusion of the blessing one recites: From everlasting [ haolam ] to everlasting [ haolam ] .
וְהִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם שׁוֹאֵל אֶת שְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה׳ עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ ה׳״. וְאוֹמֵר: ״ה׳ עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל״. וְאוֹמֵר: ״אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ״. וְאוֹמֵר: ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״ מִשּׁוּם ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳״.
The Sages also instituted that one should greet another in the name of God, i.e., one should mention God’s name in his greeting, as it is stated: “And presently Boaz came from Bethlehem and said to the harvesters, The Lord is with you, and they said to him, May the Lord bless you” (Ruth 2:4). And it says: “And the angel of God appeared to him and said to him, God is with you, mighty man of valor” (Judges 6:12). And it says: “And despise not your mother when she is old” (Proverbs 23:22), i.e., one must not neglect customs which he inherits. And lest you say that mentioning God’s name is prohibited, it says: “It is time to work for the Lord; they have made void Your Torah” (Psalms 119:126), i.e., it is occasionally necessary to negate biblical precepts in order to perform God’s will, and greeting another is certainly God’s will. Rabbi Natan says another interpretation of the verse: “Make void Your Torah” because “it is the time to work for the Lord,” i.e., occasionally it is necessary to negate biblical precepts in order to bolster the Torah.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה׳ אֲשֶׁר הִצִּיל וְגוֹ׳״.
GEMARA: With regard to the obligation to recite a blessing for a miracle, the Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Yoḥanan said: The verse states: “And Jethro said: Blessed be the Lord, Who delivered you out of the hand of the Egyptians, and out of the hand of Pharaoh; Who delivered the people from under the hand of the Egyptians” (Exodus 18:10); a blessing is recited for a miracle.
אַנִּיסָּא דְרַבִּים מְבָרְכִינַן, אַנִּיסָּא דְיָחִיד לָא מְבָרְכִינַן?! וְהָא הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא אָזֵיל בַּעֲבַר יַמִּינָא. נְפַל עֲלֵיהּ אַרְיָא, אִתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָּא וְאִיתַּצַּל מִינֵּיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, וַאֲמַר לֵיהּ: כׇּל אִימַּת דְּמָטֵית לְהָתָם — בָּרֵיךְ ״בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה״.
The Gemara asks: For a miracle that occurs for the multitudes we recite a blessing, but for a miracle that befalls an individual person we do not recite a blessing? Wasn’t there an incident where a certain man was walking along the right side of the Euphrates River when a lion attacked him, a miracle was performed for him, and he was rescued? He came before Rava, who said to him: Every time that you arrive there, to the site of the miracle, recite the blessing, “Blessed…Who performed a miracle for me in this place.”
וּמָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא הֲוָה קָאָזֵיל בְּפַקְתָּא דַעֲרָבוֹת וּצְחָא לְמַיָּא. אִתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָּא, אִיבְּרִי לֵיהּ עֵינָא דְמַיָּא, וְאִישְׁתִּי.
And once when Mar, son of Ravina, was walking in a valley of willows and was thirsty for water, a miracle was performed for him and a spring of water was created for him, and he drank.
וְתוּ, זִמְנָא חֲדָא הֲוָה קָאָזֵיל בְּרַסְתְּקָא דְמָחוֹזָא וּנְפַל עֲלֵיהּ גַּמְלָא פְּרִיצָא. אִיתְפָּרַקָא לֵיהּ אָשִׁיתָא, עָל לְגַוַּהּ. כִּי מְטָא לַעֲרָבוֹת בָּרֵיךְ: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּעֲרָבוֹת וּבְגָמָל״. כִּי מְטָא לְרַסְתְּקָא דְמָחוֹזָא בָּרֵיךְ: ״בָּרוּךְ … שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בְּגָמָל וּבַעֲרָבוֹת״! אָמְרִי: אַנִּיסָּא דְרַבִּים — כּוּלֵּי עָלְמָא מִיחַיְּיבִי לְבָרוֹכֵי, אַנִּיסָּא דְיָחִיד — אִיהוּ חַיָּיב לְבָרוֹכֵי.
Furthermore, once when Mar, son of Ravina, was walking in the marketplace [ risteka ] of Meḥoza and a wild camel [ gamla peritza ] attacked him. The wall cracked open, he went inside it, and he was rescued. Ever since, when he came to the willows he recited: Blessed…Who performed a miracle for me in the willows and with the camel. And, when he came to the marketplace of Meḥoza he recited: Blessed…Who performed a miracle for me with the camel and in the willows, indicating that one recites a blessing even for a miracle that occurs to an individual. The Sages say: On a miracle performed on behalf of the multitudes, everyone is obligated to recite a blessing; on a miracle performed on behalf of an individual, only the individual is obligated to recite a blessing.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָרוֹאֶה מַעְבְּרוֹת הַיָּם, וּמַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן, אַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרוֹן, וְאֶבֶן שֶׁבִּקֵּשׁ לִזְרוֹק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ מֹשֶׁה בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ מִלְחָמָה בַּעֲמָלֵק, וְאִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט, וְחוֹמַת יְרִיחוֹ שֶׁנִּבְלְעָה בִּמְקוֹמָהּ — עַל כּוּלָּן צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן הוֹדָאָה וָשֶׁבַח לִפְנֵי הַמָּקוֹם.
The Sages taught in a baraita a list of places where one is required to recite a blessing due to miracles that were performed there: One who sees the crossings of the Red Sea, where Israel crossed; and the crossings of the Jordan; and the crossings of the streams of Arnon; the hailstones of Elgavish on the descent of Beit Ḥoron; the rock that Og, King of Bashan, sought to hurl upon Israel; and the rock upon which Moses sat when Joshua waged war against Amalek; and Lot’s wife; and the wall of Jericho that was swallowed up in its place. On all of these miracles one must give thanks and offer praise before God.
בִּשְׁלָמָא מַעְבְּרוֹת הַיָּם, דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה״. מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית ה׳ בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכׇל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן״.
The Gemara elaborates: Granted, the miracles at the crossings of the sea are recorded explicitly in the Torah, as it is stated: “And the Israelites went into the sea on dry ground and the water was a wall for them on their right and on their left” (Exodus 14:22). So too, the miracle at the crossings of the Jordan, as it is stated: “The priests who bore the ark of God’s covenant stood on dry land within the Jordan, while all Israel crossed on dry land until the entire nation finished crossing the Jordan” (Joshua 3:17).
אֶלָּא מַעְבְּרוֹת נַחֲלֵי אַרְנוֹן מְנָלַן? — דִּכְתִיב: ״עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה׳ אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְגוֹ׳״. תָּנָא: ״אֶת וָהֵב בְּסוּפָה״ — שְׁנֵי מְצוֹרָעִים הָיוּ, דַּהֲווֹ מְהַלְּכִין בְּסוֹף מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. כִּי הֲווֹ קָא חָלְפִי יִשְׂרָאֵל אֲתוֹ אֱמוֹרָאֵי
However, from where do we derive the miracle that occurred at the crossing of the streams of Arnon? As it is stated: “Wherefore it is said in the Book of the Wars of the Lord: Vahev in Sufa , and the valleys of Arnon. And the slope of the valleys that incline toward the seat of Ar, and lean upon the border of Moab” (Numbers 21:14–15). It was taught: “Vahev in Sufa”; there were two lepers, one named Et and the second named Hev, who were walking at the rear of the camp of Israel. As Israel passed, the Emorites came