Talmud Builders

    Commentary page

    Berakhot 53b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 53b

    Berakhot 53b. The full printed text of this folio side — 33 numbered segments, about 666 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    לא יאותו ממש שאפילו לא נהנה ממנו מברכין עליו ומאי עד שיאותו עד שיהא אורו ראוי ליהנות ממנו לעומדים סמוך לו ואז מברכים עליו אפי' הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו:

    בפנס בעששית:

    יאותו ממש עומד בסמוך:

    וכמה הוא צריך להיות בסמוך:

    מלוזמא משקל:

    רב יהודה היה מברך על אור שבבית אדא דיילא ורחוק מביתו היה רב יהודה לטעמיה דלא בעי סמוך:

    רבא מברך אדבי גוריא בר חמא סמוך לביתו היה רבא לטעמיה דאמר סמוך בעינן:

    אין מחזרין על האור אם אין לו אור א"צ לחזר אחריו:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 53b · Sefaria

    Tosafot

    A SIZABLE MEAL Resh Lokish mentioned two different periods of time that are needed for digestion of food, which is the time until one can still recite birchas hamozon. The Gemara distinguishes between a large meal and a small meal: For a large meal, the time required for digestion is the time it takes to walk four mil. This is Rashi’s explanation. And for a small meal the amount of time for digestion according to Resh Lokish, is as long as one is still thirsty. And it appears to me that four mil is just a bit more than the time one remains thirsty. It is unlikely that the Sages would establish for digestion two periods that are so close to each other. Rather, it appears that one should explain the Gemara the opposite way: for a large meal the time required for digestion is as long as he is still thirsty and there is no fixed amount of time. But for a small meal, the time it takes to walk four mil is needed for digestion.

    AND YOU SHALL BE HOLY, THESE ARE THE FINAL WATERS It seems from Tosfos that it was not the common custom to wash one’s hand at the end of the meal. From the Gemara it is quite clear that it is required and as long as one does not wash his hands he may not recite birchas hamozon. Tosfos wishes to reconcile the custom of his time with the Gemara. It is exclusively for the times of the Gemara that they regularly washed their hands after the meal because of the possibility that some of the salt may have come from S’dom and it would be harmful if one would not wash his hands after the meal. However, we who do not have S’dom salt available in our hands and we therefore we do not regularly wash our hands after the meal, the lack of washing does not prevent us from reciting birchas hamozon. However, fastidious people who regularly wash their hands after the meal, for them, not washing one’s hands definitely prevents them from reciting birchas hamozon and they must wash their hands before birchas hamozon.

    Tosafot on Berakhot 53b · Sefaria · CC-BY

    Rav Nissim Gaon

    כדי שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של ציפורי הא פירשוה בתלמוד ארץ ישראל כדי שיהא יודע להבחין בין מטבע למטבע ובגמ' דאין עומדין [בירושלמי הלכה ב] אמרו העונין אמן צריכין ליתן עיניהם בנר ועיניהם בכוס:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 53b · Sefaria

    Rashba

    היתה אור טמונה לו בחיקו או בפנס או שראה שלהבת ואין משתמש לאורה או משתמש לאורה ולא ראה שלהבת אין מברך עד שיראה שלהבת ומשתמש לאורה. נראה דפנס אינו כעין עששית שרואה השלהבת מתוך העששית דההיא כרואה שלהבת חשבינן ליה, ואע"פ שגוף העששית מפסיק, אפילו הכי ראיה חשבינן ליה. וכאותה שאמרו בשלהי מי שמתו (לעיל ברכות כה, ב) אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, מ"ט צואה בכסוי תליא מלתא והא מכסיא, ערוה ולא יראה בך ערות דבר כתיב (דברים כג, טו) והא מתחזיא. ועוד דהא לא משכח משתמש לאורה ולא ראה שלהבת אלא כדקיימא בקרן זוית, ואם איתא משכחת לה באור טמונה בפנס או בעששית שאינו רואה שלהבת ממש אלא ודאי כדאמרן. ושלשה חלוקין קתני: האחד, שאינו רואה שלהבת ולא משתמש לאורה אע"פ שנרו תפוש בידו והיינו אור טמונה בחיקו או בפנס, הב', שמשתמש לאורה ואינו רואה שלהבת כגון דקיימא בקרן זוית, והג', רואה שלהבת ואינו משתמש לאורה למ"ד בדקיימא ברחוק ולמ"ד (בדרביא) [בדכביא] ואזלא. אבל עומד בעששית ורואה שלהבת מתוך העששית הרי זה כרואה שלהבת ומשתמש לאור ומברכין עליו.

    רב הוה מברך אדבי אדא דיילא, אביי הוה מברך אדבי גוריא בר חמא, רבה אדבי רב בר חמוה. איכא מ"ד דמהכא שמעינן דלא יאותו ממש אלא כל שיכול להשתמש לאורה ואפילו ברחוק מקום דהני כולהו ברחוק מקום הוא ואפ"ה מברכין עליו. וליתא, דרב דמברך אדבי [אדא] דיילא, אזיל לטעמיה דאמר לא יאותו ממש, ורבה ואביי נמי כותיה סבירא להו. ואנן כרבא קיימא לן וכעולא וחזקיה נמי דמפרשי ויאותו לאור בעינן. ופשטה דמתניתין נמי הכי משמע דקתני עד שיאותו לאורו, וכ"פ גאון ז"ל. והני מתנייתא דלעיל דהיה מהלך חוץ למדינה וכו', אפשר נמי דהנהו בשיכול להשתמש לאורן מיירי. וכ"כ הראב"ד ז"ל.

    אר"י אמר רב אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות כתב הראב"ד ז"ל: וכל שכן על הבשמים דאינה אלא הנאה דנפשיה, ואור דנקט לרבותא נקטי דכיון דעל האור דמעשה בראשית מברך, סלקא דעתך אמינא ליהדר קא משמע לן דלא. והני מילי במוצאי שבת, אבל על אור ששבת ביום הכיפורים איכא למימר דמהדר, לפי שהיא כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל היום היינו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין בו.

    מחלוקת בשוכח אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו ודוקא בפת וכסתמא דמתניתין דקתני מי שאכל, אבל יין אין צריך לחזור למקומו. והוא הדין לאוכל ענבים תאנים ורמונים שכל שאינו טעון אלא ברכה אחת לבסוף אין טעון ברכה לאחריו במקומו. אלא שראיתי לרבנו אלפסי ז"ל שכתב בפרק ערבי פסחים (פסחים קא, ב), דברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני דגן, שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון יין ושאר מיני פירות. ובתוס' נראה כסברא הראשונה.

    בעידן מיפטרינהו עונין פירוש: בשעה שמברכין לפטור עצמן על אכילתן, אף על פי שאינה אלא לחינוך דמכל מקום חנוך מצוה היא. ורבנו שלמה זכרונו לברכה פירש בשעה שמברכין כשמפטירין בבית הכנסת או בשעה שקורין בתורה.

    Rashba on Berakhot 53b · Sefaria

    Ritva

    היה אור טמון בחיקו קמ"ל דאע"ג דאוחזו בידו בחמום אינו מברך. או בפנס יש שאמרו שאינו עששית דודאי בעששית מברך כיון שרואה שלהבת שבפנים כדאמרינן בפ' מי שמתו גבי ערוה בעששית, אלא פנס הוא כלי שמונח בו שאינו רואה שלהבת כלל. אבל בירושלמי מצאתי היה אור טמון בחיקו או בפנס או לתוך ספקלריא וזהו כעין עששית:

    והא דאמרינן דגחלים לוחשות מברך עליהן כל שמכניס לתוכן קיסם ודולק מאליו איירי כשעשויות להאיר וכיון שהן לוחשות עד שהקיסם דולק מאליו כשלהבת חשיבי ולא כגחלת. והראב"ד ז"ל כתב דכל אור שאינו עשוי לכבוד אעפ"י שהוא להיסק ולא להאיר מברכין עלי' כל שהוא כשלהבת. וקיי"ל דאין מברכין על האור עד שיאותו ממש לאורו. כלומר שיהא קרוב לו בכדי שיכיר בין מטבע למטבע כרבא דהוא בתרא וכל הנך מתניאתא דלעיל דמהלך חוץ לכרך כשהוא קרוב כזה עסקינן וכן גחלים לוחשות בשראויות לכך להכיר בהן בין מטבע למטבע, ולא קיי"ל כרב יהודה והנך אחריני דאמרי כל שעומד אצלו ומשתמש לאורו מברך עלי' אפילו ברחוק מקום. ומיהו לא בעינן משתמש ממש אלא כל שהוא בכעין שיעורא שפירשנו וכן דעת הראב"ד ז"ל. וקיי"ל דאין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות וה"ה אהדם דהנאה דנפשיה היא ואין מחזרין עליה וכל דכן נמי הוא אבל על האור שהיא כברכת שבח ס"ד ניהדר קמ"ל. הראב"ד ז"ל. ובענין ברכת האור כתב הרמב"ן ז"ל שאינה ברכת הנהנין דא"כ כל שנהנה ממנו יברך עליו ואפי' בכל הלילות אלא שלא חייבו חכמים ברכת הנהנין אלא בהנאות שנכנסות לגוף כגון אכילה וריח שהנשמה נהנית ממנו אבל שאר דברים אעפ"י שיש בהן הנאה לא וברכת האור אינה אלא כעין שבח כברכת יוצר המאורות ובורא חושך דלפי שאין אדם יכול להשתמש בלילה אלא באור האש והאי האש בלילה כמו אור השמש ביום ובדין היה שיברך בכל לילה אלא כיון שתשמישו של אש צריכין לו אף ביום ומשתמשין בו כל היום לא ראוי לומר שיברך עליו אחר שעד עכשו נשתמש בו ולא בירך כעין יושב בחנותו של בושם וכעין ברכת השבח שאינה אלא בזמן שרואהו לפרקים אבל במוצאי שבת ויום הכפורים שעד עכשיו לא נשתמש בו ראוי לברך ולשבח בעת שמשתמש בו ומפני זה אין מחזרין על האור כמו שמחזרין לברך ברכת השבח אלא בשעה שרואה במקרה יברך, ומה שאין מברכין באור היוצא מן העצים ומן האבנים ביום הכפורים מפני שאין אנו משבחין במעשה בראשית אלא על מה שנברא באותה שעה והווה כל שעה אבל מה שיוצא מן העצים ומן האבנים אינו ממעשה בראשית אבל במוצאי שבת מפני שהיתה תחלת ברייתו בזו הלילה ומן האבנים יצא שהקישן זו בזו כדאיתא בפרקי דר' אליעזר כיון דכן רצו לרמוז לזה בברכה. ומ"מ בין בשבת בין ביום הכפורים אין מברכין על אור שלא שבת דכיון שלא שבת ולא פסק תשמישו הוה ליה כשאר הלילות ואף על גב ששימש לחיה או לחולה או עששית דולקת מ"מ כיון שעכשו ניתוסף היתר ראוי לברך עליו:

    מי שאכל ושכח ולא בירך ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך יש אומרים דבכל דבר שטעון ברכה לאחריו מן התורה אמרינן דצריך לחזור למקומו לב"ש בשוכח ולב"ה במזיד. והרב אלפאסי ז"ל כתב בערבי פסחים טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני דייסא אין טעונין במקומן כגון יין ושאר מיני פירות. ויש אומרים דדוקא פת שחייב בג' ברכות החמירו ולא בדבר אחר:

    עד מתי יברך עד שיתעכל המזון במעיו, ואר"ז כל זמן שאינו רעב והאמר ריש לקיש לעיכול כדי הילוך ד' מילין והא דלא מני לה בהדי לגבל ולתפלה דאמר ריש לקיש גופיה משום דלא פסיקא ליה דאיכא חילוק בין אכילה מרובה למועטת אי נמי דלא דמי דהתם ד' מילין דוקא והכא שיעור כדי ד' מילין:

    אסיקנא דחייב לענות אמן אעפ"י שאינו מחוייב בברכה ובלבד שישמע החתימה אבל מי שמחוייב צריך לשמוע כל הברכה:

    אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע מואכלת ושבעת וברכת אלא שממהרין שכר למברך וכו':

    וה"מ בעידן דגמרי פירוש שלומדין אבל בעידן מיפטרינהו כלומר שהם מברכין לפטור עצמן אעפ"י שאין להם חיוב אלא שאביהם מחנכן עונין אחריהם אמן כן פירש הראב"ד ז"ל. ורש"י ז"ל גריס אפטרינהו. ופי' שאומרים הפטרה בצבור וקמ"ל דכיון דתקון רבנן דקטן יכול להפטיר עונין אמן אחריו. והראב"ד ז"ל הקשה דא"כ אפי' קורא בתורה נמי דהא תנן קטן קורא בתורה ומתרגם ומאי שנא הפטרה דנקט:

    כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה וילפינן לה ממאי דכתיב והייתם קדושים. ומשמע דוקא המברך אבל האחרים אינן צריכין ליטול ידיהם דאחריני תקנתא דרבנן היא כדמשמע בחולין ודי להם ליטול ידיהם אחר ברכה. ויש מי שכתב דדוקא לדידהו שהיה דרכם ליטול ידיהם ולסוך שמן ואי לא נטיל הוי מזוהם אבל לדידן לית לן בה. ונמצא בתשובות הגאונים דמים אחרונים מברך עליהם על רחיצת ידים. ובדברי הגאונים האחרונים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל מים אחרונים חובה ואין טעונין ברכה. וכתב הראב"ד ז"ל דלא פליגי דכל היכא שאכל תבשיל וכיוצא בו שידיו מזוהמות מברך עליהם דהא מקרא נפקא ודוקא המברך לבדו אבל אם לא אכל דבר מזוהם אינו חייב ליטול מפני זוהמתו אלא מפני מלח סדומית שזו אינו מצוה אלא חובה לשמור גופו ואין מברכין עליה ודי לו ליטול ידיו אפי' לאחר ברכה:

    Ritva on Berakhot 53b · Sefaria

    Meiri

    ​ המשנה השמינית והכונה בה לבאר בה ענין הנר ולומר שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו כלומר עד שיכין עצמו כל כך להתקרב לו שיוכל להשתמש לאורו ממקומו ולהכיר בין מטבע למטבע אע"פ שלא נשתמש וזהו הקרוי בגמ' יאותו ממש ומה שביארנו ברואה אור חוץ למדינה שהוא ברחוק מקום מפרשים אותה באורה גדולה שאף הוא יכול להשתמש בה ממקומו, ורב יהודה אמר בגמ' לא יאותו ממש אלא כל שרואה אותו אע"פ שאין יכול ממקומו להשתמש לאורה הואיל ואלו מתקרב לו היה ראוי להשתמש לאורו, ואין הלכה כן אלא יאותו ממש, וכן מי שמפרש יאותו ממש שישתמש בה ומביא ראיה ממה שאמרו בב"ר מנין שאין מברכין על האור עד שיאותו לאורו שנא' וירא ויבדל, כתבו גדולי המפרשים שהוא שבוש שהקב"ה לא נשתמש לאורה אלא שנראית עמו כדכתיב ונהורא עמיה שרי, וכן בזו הואיל וממקומו יכול להשתמש בה אע"פ שלא נשתמש, ואין לפסוק דלאו יאותו ממש מדרב יהודה הוא מבדרך דנורא דבי אדא דיילא אע"פ שהיה רחוק ממנה וכן רבה אדבי גוריא בר חמא ואביי אדבי בר חבו [הג"ה בגמ' איתא בר אבוה] דההיא רב יהודה לטעמיה דאמר לא יאותו ממש ורבה ואביי סוברים כמותו, ומ"מ הלכה כרבא דיאותו ממש, ועכשיו נהגו להשתמש לאורה מקודם ולהסתכל בצפרנים, ויראה הטעם מתוך ששיעור יאותו לאורו הוא הבחנה בין שני דברים נתפשט המנהג להסתכל בהם כדי להבחין בין צפורן לבשר, ולאלו שכופפים אצבעותיהם להבחין בין צל של אצבעות לצל שאר מקומות שביד, ובתשובת קדמונים מצינו הטעם מפני שהם דברים שהגדול מצוי בהם ולסימן טוב עושין כן, ובשם מדרשות שמענו שמקודם שחטא אדם הראשון היה כל עורו דומה לצפורן וכשחטא הפשיטו ממנו ולא השאיר לו ממנו אלא בראשי אצבעותיו וכשנברא האור במוצאי שבת ונסתכל בו וראה שנשאר לו ממנו ושמח ומתוך כל נהגו להסתכל בצפורן ויש בזה הערה למבינים:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן מי שהיה לו נר טמון בחיקו או שהיה מביאה בפנס שהאור שולט בחוץ ואינו נראה אין מברכין עליו, ומה שביארנו למעלה בעששית מפרשים אותו בשעצמו של אור נראה לו וכן מי שראה שלהבת ולא נשתמש לאורו ופרשוה בגמ' כגון נר שהיה מיטפטף להכבות הואיל וחשוך כל כך עד שאילו יתקרב לו אין אורה שלו שולטת להשתמש בו אין מברכין עליו, וכן נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת ופרשוה בגמ' כגון שהשלהבת עומדת בקרן זוית אין משתמש לאורה:

    ולענין ביאור מיהא יש שואלים מה הוצרך להעמיד נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת בשעומדת בקרן זוית והלא אף בשל פנס כן, עד שפרשו שהפנס אין אור הנר שבתוכו שולט מבחוץ והרי הוא כנר טמון בחיקו, ושלשה דינים הוזכרו בשמועה זו, אחד שאינו רואה שלהבת ואינו משתמש לאורה, והוא טמון בחיקו או פנס, והשני רואה שלהבת ואין משתמש לאורה כגון ברחוק מקום או בשהיה סמוכה לכבוי, והשלישי נשתמש לאורה ואינו רואה כגון דקיימא בקרן זוית והוא הדין לעששית גבוהה שאין השלהבת נראית מלמעלה, ומ"מ גדולי הדור כתבו שכל שהשלהבת נראית לו אף מאחורי מחיצות העששית ומשתמש לאורה מברכים עליה שאף זו ראיה היא כמו שאמרו צואה בעששית מותר לקרות שמע כנגדה ערוה בעששית אסור מאי טעמא צואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא, ערוה בראיה תליא מלתא דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והא מתחזיא:

    ברכה זו שהותקנה לנר במוצאי שבת לא שיהא אדם צריך לחזור על הנר כדי לברך עליו כשם שאדם צריך לחזור על השופר או על הלולב אלא שאם נזדמן לו שראה נר חייב לברך עליו, ומגדולי המפרשים פרשו כן אף בבשמים, ולא עוד אלא שעושים אותה ק"ו שאם על האור שמברכים עליו מצד שנברא במוצאי שבת והוא זכר למעשה בראשית אינו צריך לחזור אחריו, בשמים שאינן אלא להנאת עצמו לא כ"ש, ומ"מ נראה שעל הבשמים מחזרים שלכבוד שבת הותקנו להודעת נשמה יתרה, ואף הם כתבו שבמוצאי יום הכיפורים מחזירין עליו שאין טעם ברכת האור באותו הפרק מטעם בריאתו אלא שלטעם שהיינו אסורים בו כל היום ועכשיו מותרים והויא לה כעין הבדלה שתבדיל בין יום זה לשאר ימים טובים ולדעתי אין הדברים נראים שא"כ היה לו לומר אין מחזירים על האור במוצאי שבת ולא שיאמר סתם אין מחזרין על האור ואם מפני שנאסר לנו והותר עכשיו הרי נכלל בכלל הבדלה, ומ"מ כבר נהגו כל העם לחזור אחריהן ולברך:

    פירשו בתלמוד פסחים שמברכים על האור במוצאי יום הכפרים כשם שמברכים עליו במוצאי שבת וכשם שאין מברכים במוצאי שבת אלא על אור ששבת מעבירה כך מוצאי יום הכפריים ומה שהופרש ביניהם הוא שבמוצאי שבת מברכים אף על האור שנברא עכשיו כאור היוצא מן העצים ומן האבנים ובמוצאי יום הכפרים אין מברכין אלא על אור שדלק כל היום או שהודלק היום בהיתר או שהודלק עכשיו מאור שדלק כל היום או מאור שהודלק בהיתר, וטעם הדברים לדעתי שטעם ברכת האור אינה שוה לשניהם שברכת האור במוצאי שבת הוא על שם שהאור נברא במוצאי שבת וכ"ש זה שתחלת ברייתו במוצאי שבת שראוי לברך עליו אבל ברכת האור במוצאי יום הכפרים אינה מטעם זה שאם לא כן היינו מברכים לה במוצאי יום הכפורים שחל להיות באמצע שבת אלא טעם שלה מפני שתשמישו של אש נאסר ביום הכפורים יתר על שאר ימים טובים שהותר לנו תשמישו בכל אוכל נפש שרובו על ידי האור ואנו מברכים למי שברא מאור זה שנאסר לנו היום, וקצת מפרשים מפריזין על מדותיהם לומר שאין מברכין אלא על אור שהיה דולק כל היום או שהודלק בהיתר מבעוד שהוא בעצמו נאסר אבל כל שהודלק מבין השמשות ואילך אין מברכין עליו, ואין נראה לי שמאחר שמאותו שהודלק ממנו היה ראוי לברך עליו הוא ואפילו עמוד שני מ"מ כחו של ראשון בשני, ובשם גאונים ראיתי שישראל שהדליק מעכו"ם אע"פ שבמוצאי שבת מברכים עליו אין מברכין עליו במוצאי יום הכפורים שהרי עיקרו נאסר ר"ל עמוד ראשון, ואם תמצא לומר על תוספת הוא מברך הרי עכשיו נברא והוא שנהגנו להדליק מנר של בית הכנסת לפי שאין אור של ישראל מצוי בבתים אבל נר עצמו של בית הכנסת אינו צריך ואדרבה, שמא לכבוד הם עשויים כנ"ל, אלא שאפשר שאף הם עשויות לקרוא לאורן בסדרים ומ"מ במוצאי יום הכפורים שחל להיות בשבת אין אנו צריכים לכך כלל שהרי מכח שבת אנו מברכים עליו:

    המשנה הט' מי שאכל וכו', כונת המשנה לבאר שראוי לאדם שלא לזוז ממקום שסועד בו עד שיברך ונחלקו עכשיו במי שאכל ושכח ולא בירך והלך לו ונזכר על שכחתו ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך וב"ה אומרים יברך במקום שנזכר ואע"פ שפת ויין טעונים ברככה לאחריהם במקומם ומסבה שאני, ופרשו בגמ' שאם עשה כן במזיד אף ב"ה מודים שצריך לחזור למקומו ולברך, לא נחלקו אלא בשוכח והלכה כב"ה בשוכח וכן נראה דעת גדולי הפוסקים, אלא שגדולי תלמידיהם פוסקים כב"ש הואיל ופת ומיני דגן טעונים ברכה לאחריהן במקומם ומ"מ בפירות אפילו על אותן שמברכים עליהם ברכה מעין ג' ואפילו במזיד דיו לברך במקום שנזכר:

    ועד אימתי יכול לברך עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו, ושיעור זה כל זמן שכח אכילה זו מעמידתו בלא רעהב ושיעור זה באכילה מועטת, אבל באכילה מרובה עד ד' מילין, ויש שואלים היאך לא מנאוה במס' פסחים (מ"ו ע"א) בהדי גבול ועיבוד ותפלה ונטילה ששיעורן ד' מילין, ואינה שאלה חדא דהנהו ד' מילין דוקא וזו כדי שיעור זה, ועוד דהנהו צריך לחזור אחריהם וזו צריך ליזהר שלא להתעכב כל כך, זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר שלא ביארנוהו:

    המשנה העשירית בא להם יין בתוך המזון ואין להם יין אלא הוא ואין שם אלא כוס אחד מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך ברכת המזון בלא כוס שאין ברכה טעונה כוס וב"ה אומרים מניחו עד לאחר המזון ומברך ברכת המזון על הכוס וסומך לה ברכת היין ושותהו, והלכה כב"ה למצוה כמו שביארנו למעלה, זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה דבר:

    4 more comments on this page.

    Meiri on Berakhot 53b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה באכילה מרובה ד' מילין כך פירש"י ול"נ דזה מועט יותר מאכילה כו' עכ"ל נראה כוונתם דשיעור ד' מילין הוא מועט והוא יותר שייך לעיכול מאכילה מועטת ודו"ק:

    בד"ה והייתם קדושים כו' אבל אנו שאין מלח סדומית כו' אין הנטילה מעכבת כו' עכ"ל וקרא אסמכתא בעלמא הוא וע"ש ברא"ש וק"ל:

    Chidushei Halachot on Berakhot 53b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    היה אור טמון בחיקו קא משמע לן דאף על גב דאוחזו בידו בחמום אינו מברך. או בפנס יש שאמרו שאינו עששית דודאי בעששית מברך כיון שרואה שלהבת שבפנים כדאמרינן בפרק מי שמתו גבי ערוה בעששית. אלא פנס הוא כלי שמונח בו שאינו רואה שלהבת כלל. אבל בירושלמי מצאתי היה אור טמון בחיקו או בפנס או לתוך ספקלריא וזהו כעין עששית:

    והא דאמרינן דגחלים לוחשות מברך עליהן כל שמכניס לתוכן קיסם ודולק מאליו איירי כשעשויות להאיר וכיון שהן לוחשות עד שהקיסם דולק מאליו כשלהבת חשיבי ולא כגחלת. והראב"ד ז"ל כתב דכל אור שאינו עשוי לכבוד אף על פי שהוא להיסק ולא להאיר מברכין עליו כל שהוא כשלהבת:

    וקיימא לן דאין מברכין על האור עד שיאותו ממש לאורו כלומר שיהא קרוב לו בכדי שיכיר בין מטבע למטבע כרבא דהוא בתרא. וכל הנך מתניאתא דלעיל דמהלך חוץ לכרך כשהוא קרוב כזה עסקינן. וכן גחלים לוחשות בשראויות לכך להכיר בהן בין מטבע למטבע. ולא קיימא לן כרב יהודה והנך אחריני דאמרי כל שעומד אצלו ומשתמש לאורו מברך עליו אפילו ברחוק מקום. ומיהו לא בעינן משתמש ממש אלא כל שהוא בכעין שיעורא שפירשנו וכן דעת הראב"ד ז"ל. וקיימא לן דאין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות והוא הדין אהדס דהנאה דנפשיה היא ואין מחזרין עליה וכל דכן נמי הוא. אבל על האור שהיא כברכת שבח סלקא דעתא ניהדר קא משמע לן. הראב"ד ז"ל. ובענין ברכת האור כתב הרמב"ן ז"ל שאינה ברכת הנהנין דאם כן כל שנהנה ממנו יברך עליו ואפילו בכל הלילות. אלא שלא חייבו חכמים ברכת הנהנין אלא בהנאות שנכנסות לגוף כגון אכילה וריח שהנשמה נהנית ממנו אבל שאר דברים אף על פי שיש בהן הנאה לא. וברכת האור אינה אלא כעין שבח כברכת יוצר המאורות ובורא חושך דלפי שאין אדם יכול להשתמש בלילה אלא באור האש והאי האש בלילה כמו אור השמש ביום. ובדין היה שיברך בכל לילה אלא כיון שתשמישו של אש צריכין לו אף ביום ומשתמשין בו כל היום לא ראוי לומר שיברך עליו אחר שעד עכשיו נשתמש בו ולא בירך כעין יושב בחנותו של בושם וכעין ברכת השבח שאינה אלא בזמן שרואהו לפרקים. אבל במוצאי שבת ויום הכפורים שעד עכשיו לא נשתמש בו ראוי לברך ולשבח בעת שמשתמש בו. ומפני זה אין מחזרין על האור כמו שמחזרין לברך ברכת השבח אלא בשעה שרואה במקרה יברך. ומה שאין מברכין באור היוצא מן העצים ומן האבנים ביום הכפורים מפני שאין אנו משבחין במעשה בראשית אלא על מה שנברא באותה שעה והווה כל שעה אבל מה שיוצא מן העצים ומן האבנים אינו ממעשה בראשית. אבל במוצאי שבת מפני שהיתה תחלת ברייתו בזו הלילה ומן האבנים יצא שהקישן זו בזו כדאיתא בפרקי דר' אליעזר כיון דכן רצו לרמוז לזה בברכה. ומכל מקום בין בשבת בין ביום הכפורים אין מברכין על אור שלא שבת דכיון שלא שבת ולא פסק תשמישו הוה ליה כשאר הלילות. ואף על גב ששימש לחיה או לחולה או עששית דולקת מכל מקום כיון שעכשיו ניתוסף היתר ראוי לברך עליו:

    מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך יש אומרים דבכל דבר שטעון ברכה לאחריו מן התורה אמרינן דצריך לחזור למקומו לבית שמאי בשוכח ולבית הלל במזיד. והרב אלפאסי ז"ל כתב בערבי פסחים טעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון פת ומיני דייסא. אין טעונין במקומן כגון יין ושאר מיני פירות. ויש אומרים דדוקא [ב]פת שחייב בשלש ברכות החמירו ולא בדבר אחר:

    עד מתי יברך עד שיתעכל המזון במעיו ואמר ר' זירא כל זמן שאינו רעב:

    והאמר ריש לקיש לעיכול כדי הילוך ארבעה מילין והא דלא מני לה בהדי לגבל ולתפלה דאמר ריש לקיש גופיה משום דלא פסיקא ליה דאיכא חילוק בין אכילה מרובה למועטת. אי נמי דלא דמי דהתם ארבעה מילין דוקא והכא שיעור כדי ארבעה מילין:

    אסיקנא דחייב לענות אמן אף על פי שאינו מחוייב בברכה ובלבד שישמע החתימה. אבל מי שמחוייב צריך לשמוע כל הברכה:

    אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע מואכלת ושבעת וברכת אלא שממהרין שכר למברך וכו':

    3 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Berakhot 53b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    מִי שֶׁשָּׁכַח אַרְנְקֵי בָּרֹאשׁ הַבִּירָה לֹא יַעֲלֶה וְיִטְלֶנָה קשא מה דמיון לזה התם אם לא יעלה יאבד הארנקי לגמרי, אבל הכא יברך במקום שנזכר ואינו מפסיד הברכה? ונראה לי בס"ד הכי קאמרי מי ששכח ארנקי היתכן שיתאפק ולא ירוץ ויעלה בעצמו כדי ליטלנו, אלא ימתין עד שישלח אחרים להביאו, הא ודאי אין דרך העולם בכך שהאדם בהול על ממונו, ואף על פי שאפשר לשלוח אחר יהיה הוא רץ לעלות מהר להביאו, ואם כן אם בשביל חיבת ממונו עולה הוא בעצמו, לכבוד שמים לא כל שכן שיטרח ויחזור הוא בעצמו לברך?!

    מוּטָב דַּאֲמִינָא לְהוּ, אִנְשָׁאִי יוֹנָה דְּדַהֲבָא נראה לי בס"ד לא הוציא שקר חס וחלילה אלא כונתו על ברכת המזון שיש בה ד' ברכות, ראשונה הזן מתחלה באות ה"א דיונ ה, שניה ברכת הארץ מתחלת נוֹדֶה לְּךָ הוא נו"ן דיו נ ה, שלישית נקראת על שם ירושלם שיש בשם זה 'ששה אותיות', כי ירושלים כתיב בחד יו"ד וזה אות ואו"ו די ו נה, ורביעית הטוב והמטיב שעיקר הברכה נתקנה בשביל שני תיבות אלו, הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה כדאמר לעיל, וב' תיבות הטוב והמטיב הם 'עשרה אותיות', וזו היא אות יו"ד ד י ונה, ולכן לברכת המזון כינה אותה בשם יוֹנָה. אי נמי נראה לי בס"ד הגוף רוצה מזונו וסעודתו, והנפש גם כן רוצה מזונה, אך הגוף צועק וקורא על מזונו, ואי אפשר לבא לידי שכחה מה שאין כן הנפש אינה צועקת, וידוע כי הנפש מכונית בשם יוֹנָה, כי היא מסוד המלכות שנקראת יוֹנָה, ולזה אמר אִנְשָׁאִי יוֹנָה דְּדַהֲבָא, שהזהב הוא נוקבא, רצונו לומר שכחתי מזון שלה, והם הבינו הדברים כפשוטן. והא דאשכח ארנקו דזהב ולא דכסף, נראה לי בס"ד דידוע בית שמאי שרשם במידת הגבורה ובית הלל בחסד, וכמו שאמרו בזוהר הלל ושמאי דרגין דאברהם ויצחק, ולכן בית שמאי תמיד מחמירין, ובית הלל מקילין, והזהב הוא גבורה, לכן כיון שרצה להחמיר כסברת בית שמאי ששרשם בגבורה שהוא סוד זהב אשכח ארנקא דדהבא, ולכן אותו תלמיד שרצה לזלזל בסברת בית שמאי במידי דלא פליגי עלייהו בית הלל, שעשה במזיד שגם בית הלל מודים בזה אכלו אריה שהוא בסוד הגבורה, כי אריה [216] גימטריא גבורה [216] כנודע, ומה שהיתה המציאה ארנקי שהוא כיס ולא צרור של זהב? כי ארנקי הוא כיס דוגמת כוס לרמוז שזה היה שכר ברכת המזון שטעונה כוס. ברם בהאי עובדא מקשים, מה שנאמר מהך דרבי טרפון שהטה לקרות כדברי בית שמאי כדאיתא לעיל (דף י)? ונראה לי בס"ד התם מוכחא מלתא שעבר על דברי בית הלל, כיון שהיה מהלך כדרך ועמד והטה כדי לקרות, אבל הכא לא מוכח שחזר בשביל הברכה, אלא אולי שכח איזה דבר וחזר להביאו, ושכחה כזו מצויה בעוברי דרכים, ואפילו אם לא נעשה לו הנס ולא היה מוצא ארנקי והיה מברך וחוזר גם כן לא מנכרא מלתא, דאין הכי נמי הוא חזר בשביל ששכח חפץ ולא מצא ונזכר על הברכה ובירך שם, ועוד יש בזה תירוץ פשוט, דדוקא אם יעשה כבית שמאי משורת הדין בזה יענש שעבר על דברי בית הלל, אך אם הוא יודע ומודה שהדין כבית הלל, ואינו מכווין לעשות כבית שמאי אלא דרך חסידות וחומרא ולאו משורת הדין והחיוב, אין זה עובר על דברי בית הלל וברוך יהיה, יען שגם בית הלל הם היו בכמה דברים מחמירים על עצמם דוקא לעשות כבית שמאי. ובזה נתרץ בס"ד קושית מהרש"א ז"ל, שהקשה אמאי היה צריך להביא כאן דרשה של מצות מגינות עליהם, כי אם היה צריך שיאמר הטעם משום דכנסת ישראל אמתילא ליונה, וזה הדבר כבר ידוע ונזכר בכמה מקראות שקראה יונה, ומה שתרץ מהרש"א ז"ל על זה דוחק. ומה שתירץ הרב ספר חסידים ז"ל קשה מאד, חדא אפילו לפי דרך שהיו כולם גוים או רובם הנה בודאי לא חזרו כי אם המתינו, וכן נראה מבקשתו דאמר אנטרו לי, ועוד אפילו אם ילכו ולא ימצאו כלום לא היה מוחזק לשקרן חס וחלילה, דדילמא עבר אדם באותו מקום ולקחה קודם בואם, אמנם בזה החילוק שכתבנו יבא נכון, דידוע מה שאמרו המפרשים ז"ל על מה שאמרו הנותן סלע לצדקה על מנת שיחיה הרי זה צדיק גמור, והלא שכר מצות בעתיד לבא, ותרצו דוקא שכר מצות דחיוב בעתיד לבא, אבל בעושה יתר על החיוב ובמידת חסידות יש שכר גם בעולם הזה. ועל דרך זה אמרו גם כן על מאמר רבותינו ז"ל במצות המנגינות בעולם הזה, דגם כן תקשי והלא שכר מצות בעתיד לבא, ותירצו דאם עושה יתר על חיוב ומידת חסידות תגין גם בעולם הזה עד כאן, ולפי זה מה שנאמר בדרשה זו מה יונה וכו' אף ישראל מצות מגינות עליהם איירי במצות שעושים טפי מחיובם, ולזה הביא דרשה זו כאן כדי לתרץ בזה הקושיא, דלא תיקשי על רבה בר בר חנה איך עביד כבית שמאי ולא עוד שקבל שכר, ובזה נתיישבה הקושיא כי כמו דמאמר זה איירי בעביד בתורת חסידות יתר על חיובו, כן רבה בר בר חנה עביד דבר זה בתורת חסידות לא שנתכוין לקיים דברי בית שמאי בתורת חיוב מן הדין, ולכך הצליח דהנה שכרו אתו שמצא ארנקא דדהבא.

    Ben Yehoyada on Berakhot 53b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 53, Amud Bet, about 666 words in 33 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 33 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ.…”

    2. Segment 226 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא ״יֵאוֹתוּ״…”

    3. Segment 328 words

      Opens “מֵיתִיבִי: הָיְתָה לוֹ נֵר טְמוּנָה בְּחֵיקוֹ, אוֹ…”

    4. Segment 423 words

      Opens “בִּשְׁלָמָא מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ וְלֹא רָאָה שַׁלְהֶבֶת מַשְׁכַּחַתְּ…”

    5. Segment 54 words

      Opens “לָא, כְּגוֹן דְּעָמְיָא וְאָזְלָא.…”

    6. Segment 625 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת — מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן,…”

    7. Segment 75 words

      Opens “אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״אוֹמְמוֹת״ אוֹ ״עוֹמְמוֹת״?…”

    8. Segment 812 words

      Opens “תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב חִסְדָּא בַּר אַבְדִּימִי:…”

    9. Segment 94 words

      Opens “וְרָבָא אָמַר: ״יֵאוֹתוּ״ מַמָּשׁ.…”

    10. Segment 1019 words

      Opens “וְכַמָּה? אָמַר עוּלָּא: כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין אִיסָּר…”

    11. Segment 1117 words

      Opens “רַב יְהוּדָה מְבָרֵךְ אַדְּבֵי אַדָּא דַּיָּילָא, רָבָא…”

    12. Segment 1237 words

      Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵין מְחַזְּרִין…”

    13. Segment 1321 words

      Opens “מִי שֶׁאָכַל וְכוּ׳. אָמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵּימָא…”

    14. Segment 143 words

      Opens “פְּשִׁיטָא, ״וְשָׁכַח״ תְּנַן.…”

    15. Segment 1516 words

      Opens “מַהוּ דְתֵימָא הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ בְּמֵזִיד, וְהַאי…”

    16. Segment 1644 words

      Opens “תַּנְיָא, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי:…”

    17. Segment 1718 words

      Opens “הָנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי, חַד עֲבַד בְּשׁוֹגֵג כְּבֵית…”

    18. Segment 1846 words

      Opens “רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה קָאָזֵל בְּשַׁיַּירְתָּא,…”

    19. Segment 1928 words

      Opens “וּמַאי שְׁנָא יוֹנָה? דִּמְתִילִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה.…”

    20. Segment 204 words

      Opens “עַד אֵימָתַי הוּא וְכוּ׳.…”

    21. Segment 2118 words

      Opens “כַּמָּה שִׁיעוּר עִכּוּל? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל…”

    22. Segment 2235 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא לְמָר…”

    23. Segment 238 words

      Opens “לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּאֲכִילָה מְרוּבָּה, כָּאן בַּאֲכִילָה…”

    24. Segment 244 words

      Opens “בָּא לָהֶן יַיִן וְכוּ׳.…”

    25. Segment 2515 words

      Opens “לְמֵימְרָא דְּיִשְׂרָאֵל אַף עַל גַּב דְּלָא שָׁמַע…”

    26. Segment 2634 words

      Opens “אָמַר חִיָּיא בַּר רַב: בְּשֶׁלֹּא אָכַל עִמָּהֶן,…”

    27. Segment 2716 words

      Opens “לְמֵימְרָא דִּמְבָרֵךְ עֲדִיף מִמַּאן דְּעָנֵי ״אָמֵן״? וְהָתַנְיָא…”

    28. Segment 2817 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְהוֹרַאי: הַשָּׁמַיִם, כֵּן הוּא.…”

    29. Segment 2916 words

      Opens “תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה…”

    30. Segment 3036 words

      Opens “בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב: מַהוּ לַעֲנוֹת ״אָמֵן״…”

    31. Segment 3132 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁמֶן מְעַכֵּב אֶת הַבְּרָכָה, דִּבְרֵי…”

    32. Segment 3245 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא לָא…”

    33. Segment 334 words

      Opens “הדרן עלך אלו דברים…”

    Sages named on this page

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Berakhot 53b · Segment 13 — “…שֶׁאָכַל וְכוּ׳. אָמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵּימָא רַב דִּימִי בַּר…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Berakhot 53b · Segment 31 — “…אוֹמֵר: אֵינוֹ מְעַכֵּב. רַב אַחָא אוֹמֵר: שֶׁמֶן טוֹב מְעַכֵּב.…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Berakhot 53b · Segment 30 — “בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב: מַהוּ לַעֲנוֹת ״אָמֵן״ אַחַר תִּינוֹקוֹת…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Berakhot 53b · Segment 11 — “…גּוּרְיָא בַּר חָמָא. אַבָּיֵי מְבָרֵךְ אַדְּבֵי בַּר אֲבוּהּ.

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Berakhot 53b · Segment 10 — “וְכַמָּה? אָמַר עוּלָּא: כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין אִיסָּר לְפוּנְדְּיוֹן. חִזְקִיָּה…

    Encyclopedia entries citing this page

    Original text

    וְאֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ.

    We learned in the mishna: And one does not recite the blessing over the candle until he derives benefit from its light.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא ״יֵאוֹתוּ״ יֵאוֹתוּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כׇּל שֶׁאִילּוּ עוֹמֵד בְּקָרוֹב וּמִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, וַאֲפִילּוּ בְּרִיחוּק מָקוֹם. וְכֵן אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּרִיחוּק מָקוֹם שָׁנִינוּ.

    Rav Yehuda says that Rav says: Derives benefit does not mean that the one reciting the blessing must actually derive benefit from the light of the candle. Rather, as long as if one were to stand close to the candle he could utilize its light, if he sees it he may recite a blessing over it, even if he is now standing at a distance.

    מֵיתִיבִי: הָיְתָה לוֹ נֵר טְמוּנָה בְּחֵיקוֹ, אוֹ בְּפַנָּס, אוֹ שֶׁרָאָה שַׁלְהֶבֶת וְלֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, אוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ וְלֹא רָאָה שַׁלְהֶבֶת — אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַד שֶׁיִּרְאֶה שַׁלְהֶבֶת וְיִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ.

    The Gemara raises an objection from a Tosefta : One who had a candle hidden in his lap or placed inside an opaque lamp, or if he saw a flame and did not utilize its light, or if he utilized its light and did not see a flame, may not recite a blessing until he both sees the flame and utilizes its light.

    בִּשְׁלָמָא מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ וְלֹא רָאָה שַׁלְהֶבֶת מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ — דְּקַיְימָא בְּקֶרֶן זָוִית. אֶלָּא רָאָה שַׁלְהֶבֶת וְלֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? לָאו דִּמְרַחֲקָא?!

    The Gemara first clarifies the content of the Tosefta itself: Granted, a case where one utilizes its light and did not see a flame, can be found where the flame is situated around a corner, illuminating the area but hidden from his view. But how can a case where one saw a flame and did not utilize its light be found? Is it not referring to a case where one is distant? Apparently, one must actually utilize the flame; merely having the potential to utilize it is not sufficient.

    לָא, כְּגוֹן דְּעָמְיָא וְאָזְלָא.

    The Gemara rejects this: No. This refers to a case where the flame is gradually dimming. One sees the flame, but is unable to utilize its light.

    תָּנוּ רַבָּנַן: גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת — מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן, אוֹמְמוֹת — אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן. הֵיכִי דָּמֵי לוֹחֲשׁוֹת? אָמַר רַב חִסְדָּא: כׇּל שֶׁאִילּוּ מַכְנִיס לְתוֹכָן קֵיסָם וְדוֹלֶקֶת מֵאֵילֶיהָ.

    The Sages taught in a baraita : One may recite a blessing over smoldering coals just as he does over a candle; however, over dimming [ omemot ] coals, one may not recite a blessing. The Gemara asks: What are the circumstances of smoldering coals? Rav Ḥisda said: Smoldering coals are any coals that, if one places a wood chip among them, it ignites on its own without fanning the flame.

    אִיבַּעְיָא לְהוּ: ״אוֹמְמוֹת״ אוֹ ״עוֹמְמוֹת״?

    With regard to the wording of the baraita , the Gemara raises a dilemma: Does the baraita say omemot beginning with an alef , or omemot beginning with an ayin ?

    תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב חִסְדָּא בַּר אַבְדִּימִי: ״אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹהִים״.

    Come and hear a resolution, as Rav Ḥisda bar Avdimi said: The correct version is omemot beginning with an ayin , as it is stated: “The cedars in the garden of God could not dim it [ amamuhu ] ” (Ezekiel 31:8).

    וְרָבָא אָמַר: ״יֵאוֹתוּ״ מַמָּשׁ.

    And with regard to the question whether or not one must actually benefit from the flame’s light in order to recite a blessing, Rava said: When the mishna said benefit, it meant that he must actually derive benefit from the light.

    וְכַמָּה? אָמַר עוּלָּא: כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין אִיסָּר לְפוּנְדְּיוֹן. חִזְקִיָּה אָמַר: כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין מְלוּזְמָא שֶׁל טְבֶרְיָא לִמְלוּזְמָא שֶׁל צִפּוֹרִי.

    The Gemara asks: And how adjacent must one be in order to be considered to have derived benefit from the flame? Ulla said: So that he can distinguish between an issar and a pundeyon , two coins of the period. Ḥizkiya said: So that he can distinguish between a weight used in Tiberias and a weight used in Tzippori, which were slightly different.

    רַב יְהוּדָה מְבָרֵךְ אַדְּבֵי אַדָּא דַּיָּילָא, רָבָא מְבָרֵךְ אַדְּבֵי גּוּרְיָא בַּר חָמָא. אַבָּיֵי מְבָרֵךְ אַדְּבֵי בַּר אֲבוּהּ.

    The Gemara relates that the amora’im conducted themselves in accordance with their above-stated opinions. At the conclusion of Shabbat, Rav Yehuda would recite a blessing over the light of the house of Adda, the servant, which was far from his house. Rava would recite a blessing over the light of the house of Gurya bar Ḥama, which was adjacent to his house. Abaye would recite a blessing over the light of the house of bar Avuh.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵין מְחַזְּרִין עַל הָאוּר כְּדֶרֶךְ שֶׁמְחַזְּרִים עַל הַמִּצְוֹת. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ הֲוָה מְהַדַּרְנָא, כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אֲנָא נָמֵי לָא מְהַדַּרְנָא, אֶלָּא אִי מִקְּלַע לִי מִמֵּילָא — מְבָרֵיכְנָא.

    Rav Yehuda said that Rav said a general halakhic principle: One need not seek out light at the conclusion of Shabbat in the manner that one seeks out other mitzvot. If no flame is available over which to recite a blessing, it does not prevent one from reciting havdala . And Rav Zeira said: Initially I would seek out light, once I heard this halakha that Rav Yehuda said that Rav said, I too do not seek out light. However, if a candle happens to become available to me, I recite a blessing over it.

    מִי שֶׁאָכַל וְכוּ׳. אָמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵּימָא רַב דִּימִי בַּר אַבָּא: מַחֲלוֹקֶת בְּשָׁכַח, אֲבָל בְּמֵזִיד, דִּבְרֵי הַכֹּל — יַחְזוֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ.

    Our mishna cited a dispute regarding one who ate and forgot and did not recite a blessing; Beit Shammai say: He returns to the place where he ate and recites the blessing. Beit Hillel say: That is unnecessary. He recites the blessing at the place where he remembered. Rav Zevid said and some say Rav Dimi bar Abba said: This dispute is only with regard to a case where one forgot to recite the blessing, but if he did so intentionally, everyone agrees that he must return to the place where he ate and recite a blessing.

    פְּשִׁיטָא, ״וְשָׁכַח״ תְּנַן.

    The Gemara asks: This is obvious. We learned in the mishna: And forgot, not if he did so intentionally.

    מַהוּ דְתֵימָא הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ בְּמֵזִיד, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״וְשָׁכַח״ — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמַּאי. קָמַשְׁמַע לַן.

    The Gemara explains: Lest you say that the same is true, that Beit Hillel permit one to recite a blessing without returning to the place where he ate, even in a case where he willfully did not recite a blessing, and that which was taught: And forgot, is to convey the far-reaching nature of the opinion of Beit Shammai, who require him to return to the place where he ate even if he forgot, Rav Zevid teaches us that there is no disagreement in that case.

    תַּנְיָא, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁאָכַל בְּרֹאשׁ הַבִּירָה וְשָׁכַח וְיָרַד וְלֹא בֵּרַךְ, יַחְזוֹר לְרֹאשׁ הַבִּירָה וִיבָרֵךְ?! אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם מִי שֶׁשָּׁכַח אַרְנָקִי בְּרֹאשׁ הַבִּירָה לֹא יַעֲלֶה וְיִטְלֶנָּה? לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא עוֹלֶה, לִכְבוֹד שָׁמַיִם לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!

    It was taught in a baraita that Beit Hillel said to Beit Shammai: According to your statement, one who ate atop the Temple Mount, God’s chosen place of residence, and forgot and descended without reciting a blessing, must he return to the top of the Temple Mount, God’s chosen place of residence, to recite a blessing? Beit Shammai said to Beit Hillel: Why not? And according to your statement, one who forgot his purse atop the Temple Mount, God’s chosen place of residence, would he not ascend to retrieve it? If one ascends in deference to his own needs, all the more so he should ascend in deference to Heaven.

    הָנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי, חַד עֲבַד בְּשׁוֹגֵג כְּבֵית שַׁמַּאי וְאַשְׁכַּח אַרְנְקָא דְּדַהֲבָא, וְחַד עֲבַד בְּמֵזִיד כְּבֵית הִלֵּל וְאַכְלֵיהּ אַרְיָא.

    The Gemara relates: There were these two students who ate and did not recite a blessing. One of them did so unwittingly, and, in accordance with the opinion of Beit Shammai, returned to where he ate, and found a purse of gold. One of them did so intentionally, and, in accordance with the opinion of Beit Hillel, albeit in circumstances where they agree with Beit Shammai, did not return and a lion ate him.

    רַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲוָה קָאָזֵל בְּשַׁיַּירְתָּא, אֲכַל וְאִשְׁתְּלִי וְלָא בָּרֵיךְ. אֲמַר: הֵיכִי אַעֲבֵיד? אִי אָמֵינָא לְהוּ ״אִנְּשַׁאי לְבָרֵךְ״, אָמְרוּ לִי: בָּרֵיךְ, כׇּל הֵיכָא דִּמְבָרְכַתְּ — לְרַחֲמָנָא מְבָרְכַתְּ. מוּטָב דְּאָמֵינָא לְהוּ: אִנְּשַׁאי יוֹנָה דְּדַהֲבָא. אֲמַר לְהוּ: אִנְטַרוּ לִי, דְּאִנְּשַׁאי יוֹנָה דְּדַהֲבָא. אָזֵיל וּבָרֵיךְ וְאַשְׁכַּח יוֹנָה דְּדַהֲבָא.

    The Gemara further relates: Rabba bar bar Ḥana was once traveling with a caravan. He ate and forgot and did not recite a blessing. He said to himself: What shall I do? If I say to them: I forgot to recite a blessing, they will say to me to recite a blessing here, as wherever you recite a blessing, you recite a blessing to God. It is better that I say to them: I forgot a golden dove. Then they will wait for me while I retrieve it. He said to them: Wait for me, as I forgot a golden dove. He went and recited a blessing and found a golden dove.

    וּמַאי שְׁנָא יוֹנָה? דִּמְתִילִי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְיוֹנָה. דִּכְתִיב: ״כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ״ — מָה יוֹנָה אֵינָהּ נִיצּוֹלֶת אֶלָּא בִּכְנָפֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִיצּוֹלִין אֶלָּא בְּמִצְוֹת.

    The Gemara asks: What is different about a dove, that he specifically said that that was the object that he forgot? The Gemara answers: Because the community of Israel is likened to a dove, as it is written: “The wings of a dove, covered in silver, and its pinions with the shimmer of gold” (Psalms 68:14). The Gemara explains the parable: Just as a dove is saved from its enemies only by its wings, so too, Israel is saved only by the merit of the mitzvot.

    עַד אֵימָתַי הוּא וְכוּ׳.

    We learned in the mishna: And until when does he recite the blessing? Until the food is digested in his intestines.

    כַּמָּה שִׁיעוּר עִכּוּל? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל זְמַן שֶׁאֵינוֹ רָעֵב. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כׇּל זְמַן שֶׁיִּצְמָא מֵחֲמַת אֲכִילָתוֹ.

    The Gemara asks: What is the duration of digestion? Rabbi Yoḥanan said: As long as he is not yet hungry again. And Reish Lakish said: As long as he is thirsty due to his eating.

    אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא לְמָר זוּטְרָא וְאָמְרִי לַהּ רַב יֵימַר בַּר שֵׁיזְבִי לְמָר זוּטְרָא: מִי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הָכִי? וְהָאָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כַּמָּה שִׁיעוּר עִכּוּל? — כְּדֵי לְהַלֵּךְ אַרְבַּע מִילִין!

    Rav Yeimar bar Shelamya said to Mar Zutra, and some say that it was Rav Yeimar bar Sheizevi who said to Mar Zutra: Did Reish Lakish say that? Didn’t Rav Ami say that Reish Lakish said: What is the duration of digestion? As long as it takes to walk four mil ?

    לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּאֲכִילָה מְרוּבָּה, כָּאן בַּאֲכִילָה מוּעֶטֶת.

    The Gemara answers: This is not difficult. Here, where Reish Lakish said the duration is as long as it takes to walk four mil, is in a case where he ate a sizable meal, here, where Reish Lakish said the duration is as long as he remains thirsty, is in a case where he ate a meager meal.

    בָּא לָהֶן יַיִן וְכוּ׳.

    We learned in the mishna a tannaitic dispute with regard to a case where wine came before the diners after the meal, and we also learned in the mishna that one answers amen after a Jew recites a blessing even if he did not hear the entire blessing.

    לְמֵימְרָא דְּיִשְׂרָאֵל אַף עַל גַּב דְּלָא שָׁמַע כּוּלָּהּ בְּרָכָה עוֹנֶה? וְכִי לָא שָׁמַע הֵיכִי נָפֵיק?

    The Gemara asks: Is that to say that if a Jew recites a blessing, even though one did not hear the entire blessing, he responds amen? If he did not hear the entire blessing, how did he fulfill his obligation?

    אָמַר חִיָּיא בַּר רַב: בְּשֶׁלֹּא אָכַל עִמָּהֶן, וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ בְּשֶׁלֹּא אָכַל עִמָּהֶן. אֲמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ: בְּרִי, חֲטוֹף וּבָרֵיךְ. וְכֵן אֲמַר רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: חֲטוֹף וּבָרֵיךְ.

    Ḥiyya bar Rav said: This is not a case where one seeks to fulfill his obligation by responding amen; rather, it is a case where he did not eat with them yet still wishes to answer amen to their blessing. And so Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: It is a case where he did not eat with them. The Gemara relates: Rav said to his son, Ḥiyya: My son, seize the opportunity and recite a blessing quickly. And similarly Rav Huna said to his son, Rabba, seize the opportunity and recite a blessing.

    לְמֵימְרָא דִּמְבָרֵךְ עֲדִיף מִמַּאן דְּעָנֵי ״אָמֵן״? וְהָתַנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ.

    The Gemara asks: Is that to say that one who recites a blessing is preferable to one who answers amen? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yosei says: The reward of the one who answers amen is greater than the reward of the one who recites the blessing?

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְהוֹרַאי: הַשָּׁמַיִם, כֵּן הוּא. תִּדַּע — שֶׁהֲרֵי גּוּלְיָירִין יוֹרְדִין וּמִתְגָּרִין בַּמִּלְחָמָה, וְגִבּוֹרִים יוֹרְדִין וּמְנַצְּחִין!

    Rabbi Nehorai said to him: By Heavens, an oath in the name of God, it is so. Know that this is true, as the military assistants [ gulyarin ] descend to the battlefield and initiate the war and the mighty descend and prevail. The amen that follows a blessing is compared to the mighty who join the war after the assistants, illustrating that answering amen is more significant than reciting the initial blessing.

    תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ בַּמַּשְׁמָע, אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ יוֹתֵר מִן הָעוֹנֶה אָמֵן.

    The Gemara responds: This is subject to a tannaitic dispute, as it was taught in a baraita : Both the one who recites a blessing and the one who answers amen are included among those who “stand up and bless” (Nehemiah 9:5), but they hurry to reward, i.e., the one who recites the blessing, more than they hurry to reward, i.e., the one who answers amen.

    בְּעָא מִינֵּיהּ שְׁמוּאֵל מֵרַב: מַהוּ לַעֲנוֹת ״אָמֵן״ אַחַר תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן? אֲמַר לֵיהּ: אַחַר הַכֹּל עוֹנִין אָמֵן, חוּץ מִתִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, הוֹאִיל וּלְהִתְלַמֵּד עֲשׂוּיִין. וְהָנֵי מִילֵּי בִּדְלָא עִידָּן מִפְטְרַיְיהוּ, אֲבָל בְּעִידָּן מִפְטְרַיְיהוּ — עוֹנִין.

    Shmuel raised a dilemma before Rav: What is the halakha with regard to answering amen after the blessings of schoolchildren? Rav said to him: One answers amen following everyone whom we hear recite a blessing, except for schoolchildren, as they recite blessings merely in order to learn them, not as expressions of thanksgiving. This applies specifically at a time when they are not fulfilling their obligation with the recitation of the blessing, but are simply learning. However, at a time when they are fulfilling their obligation through the recitation of a blessing, one answers amen after their blessing.

    תָּנוּ רַבָּנַן: שֶׁמֶן מְעַכֵּב אֶת הַבְּרָכָה, דִּבְרֵי רַבִּי זִילַאי. רַבִּי זִיוַאי אוֹמֵר: אֵינוֹ מְעַכֵּב. רַב אַחָא אוֹמֵר: שֶׁמֶן טוֹב מְעַכֵּב. רַבִּי זוּהֲמַאי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמְּזֹוהָם פָּסוּל לַעֲבוֹדָה, כָּךְ יָדַיִם מְזוֹהָמוֹת פְּסוּלוֹת לִבְרָכָה.

    The Sages taught in a baraita : If one does not have oil to spread on and cleanse his hands after eating, this prevents him from reciting the Grace after Meals blessing; this is the statement of Rabbi Zilai. Rabbi Zivai says: Lack of that oil does not prevent one from reciting Grace after Meals. Rav Aḥa says: Lack of fine oil prevents one from reciting Grace after Meals. One must wait until he rubs oil on his hands. Rav Zuhamai says: Just as one who is filthy is unfit for Temple service, so too are filthy hands unfit for reciting the Grace after Meals blessing.

    אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֲנָא לָא זִילַאי וְלָא זִיוַאי וְלָא זוּהֲמַאי יָדַעְנָא אֶלָּא מַתְנִיתָא יָדַעְנָא. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם״ אֵלּוּ מַיִם רִאשׁוֹנִים, ״וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים״ אֵלּוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים, ״כִּי קָדוֹשׁ״ — זֶה שֶׁמֶן, ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ — זוֹ בְּרָכָה.

    Rav Naḥman bar Yitzḥak said of this: I do not know of Zilai or Zivai or Zuhamai; rather, I know a baraita , as Rav Yehuda said that Rav said, and some say that it was taught in a baraita : It is stated: “And you shall sanctify yourselves, and you shall be holy, for holy am I, the Lord your God” (Leviticus 20:26). With regard to this verse, the Sages said: And you shall sanctify yourselves, these are the first waters with which one washes his hands before the meal; and you shall be holy, these are the final waters; for holy, this is oil which one spreads on his hands; am I, the Lord your God, this is the Grace after Meals blessing.

    הדרן עלך אלו דברים

    May we return unto thee : The following are the points of variance !