Commentary page
Berakhot 52a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBerakhot 52a
Berakhot 52a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 412 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
ור' יהושע היא בבבא מציעא בתנורו של עכנאי בפ' הזהב (בבא מציעא ד' נט:):
ומשלשלן לשון שלשלת כלומר סודרן לאחר המזון:
וממאי דב"ש היא כו' אלמא לב"ש מאור ואח"כ בשמים וכן ברייתא נמי מאור ואחר כך בשמים קאמר אלמא ב"ש היא וקתני יין ברישא מקמי הבדלה:
ודילמא ב"ה היא ואליבא דר"מ דתנן במתניתין ב"ה אומרים נר ובשמים ואמר בגמרא ר"מ היא:
לא סלקא דעתך לאוקמי ברייתא כמתניתין דמתני' קתני מזון באמצע וברייתא קתני משלשלן כולן לאחריו כר' יהודה דאמר על המזון שבתחלה ומדקתני לרבי יהודה מאור ואח"כ בשמים בית שמאי היא:
ומ"מ קשיא דברכת היין קדמה להבדלה:
קדוש עיולי הוא והבדלה אפוקי היא:
ברכה טעונה כוס ברכת המזון דקתני מניחו לאחר המזון:
15 more comments on this page.
Rashi on Berakhot 52a · Sefaria
Tosafot
ורבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול ואם תאמר א"כ קשה הלכתא אהלכתא דההיא דרבי יהושע דתנור של עכנאי קי"ל כרבי יהושע וקי"ל כב"ה וי"ל דדוקא התם קאמר דאין משגיחין בבת קול דהבת קול היה כנגד הרוב וכבר אמרה תורה אחרי רבים להטות (שמות כ״ג:ב׳) אבל ב"ה היו רבים אע"פ שמייתי רבי יהושע הכא אע"ג דלא דמי דשאני התם דהבת קול היה כנגד הרוב האי תנא סבר טפי מרבי יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול אע"פ שהרוב מסייע לבת קול הואיל וב"ש מחדדי טפי וא"ת מ"ש דבקדוש והבדלה מברכין קודם על היין ובברכת המזון אין מברכין עד לאחר שלש ברכות וי"ל דהיכי נעביד אם נברך קודם ברכת המזון א"כ יהא ברכת המזון היסח הדעת דבשלמא בשאר ברכות לא עקר נפשיה משתיה דבקדוש היה רוצה לאכול ובהבדלה היה רוצה לשתות אבל בברכת המזון עקר נפשיה משתיה:
מניחו עד לאחר המזון הכא משמע שמותר לטעום קודם הבדלה. תימה הא אמימר בת טוות (ע"פ דף קז.) פי' לן מעונה לפי שלא היה לו יין להבדיל עליו. וי"ל דשאני אמימר שהיה סבור שיהיה לו כוס למחר או מחמיר על עצמו היה והכא שאני דקסבר ברכת המזון טעונה כוס ולכך מניחו לברכת המזון:
טעמו פגמו פרשב"ם דוקא לקדוש ולהבדלה צריך שלא יהא פגום אבל לשתות צריך לברך עליו אע"פ שהוא פגום דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה וקדוש והבדלה נמי לא אמרן אלא במקום דאפשר אבל אי אפשר מברך אפי' אפגום ונותן לתוכו מים כדאיתא בירושלמי רבי יונה טעים אכסא ומתקן ליה פי' לאחר ששתה ממנו הוסיף עליו כל שהוא מים או יין והיה מברך עליו:
גזרה שמא יטמאו משקין שבידים אבל בתוך הסעודה ליכא למיחש שהרי אדם מנגב ידיו יפה קודם אכילה כדאמרי' האוכל בלא ניגוב ידים וכו' אבל בשתיה אין אדם מדקדק לנגב ידיו כל כך:
Tosafot on Berakhot 52a · Sefaria · CC-BY
Rav Nissim Gaon
ור' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול עיקר שלו הוא שאמר ר' יהושע בפרק הזהב (ב"מ דף נט) במעשה תנורו של עכנאי לא בשמים היא (דברים ל) כבר נתנה לנו על הר סיני וכו' כבר הזכרנוה לשעבר. ואלו האותאבות (ר"ל הקושיות) שנזכרו בכאן המברך צריך שיטעום וטעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור כולן ענפים יוצאין מן ההיא ברייתא דאקשו מינה כבר והתניא הנכנס לביתו במוצאי שבתות כו' ואיתא מיפרשא בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קה) כי כשהזכירו זו הברייתא לשם אמרינן עלה שמע מינה מהא מתניתא ה' שמע מינה המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וש"מ ברכה טעונה כוס וש"מ כוס של ברכה צריך שיעור וש"מ המברך צריך שיטעום וש"מ טעמו פגמו:
וניטמו ידים לכוס ידים שניות הן עיקרה דטומאת ידים גזירה דרבנן היא וכי גזרו בהו רבנן טומאה לתרומה אבל לחולין לא והיא אחת מי"ח דבר שגזרו בו ביום ואיתא מיפרשא בפ' יציאות השבת (שבת דף יג) מאי נינהו י"ח דבר דתנן ואלו פוסלין את התרומה והספר והידים ואמרינן ידים מ"ט גזרו בהו רבנן טומאה מפני שהידים עסקניות הן וזו המשנה בסוף מס' זבים ומדקתני ואלו פוסלין את התרומה מכלל שהידים שניות הן כי השני הוא שפוסל את התרומה על העיקר שכבר הקדמנוהו בתחלת המסכת כי השני עושה שלישי בתרומה ולא בחולין ואיתא בפ"א דמסכת טהרות (צ"ל דתוספת' טהרות) הידים מטמאות אחד בקודש ופוסלות את התרומה ואין ידים לחולין ובגמ' דאין דורשין דבני מערבא (הלכה ה) גרסי' מתוך שאתה אומר לו ידיו שניות אף הוא בודל מן התרומה ולא מחמת משקה גזרו עליהם ויהיו תחלה ק"ו ומה אם טבול יום שהוא דבר תורה אינו אלא פוסל ידים שהן מדבריהם לא כ"ש ד"א כלום גזרו על הידים לא מפני כדי שיהא בודל מן התרומה מתוך שאתה אומר לו ידיו שניות אף הוא בודל מן התרומה ותנן בפרה פ' י"א (משנה ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרי' מטמא את הקודש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמשנת ידים בפ"ג התמיהו ואמרו לו לר"ע היכן מצינו שהידים תחלה ואמרינן תו והיד מטמאת את חברתה דברי ר' יהושע וחכ"א ידים שניות הן ואין שני עושה שני ולפי זה הטעם אין הידים מטמאין את הכוס אבל המשקין שאחוריו מטמאין מחמת ידים כדתנן במס' פרה (פ"ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה חוץ מטבול יום ובפרק אור לי"ד (פסחים ד' יז) הן אומרין משקין הבאין מחמת ידים ובפרק יציאות השבת (שבת דף יד) אמרי' האוכלין שנטמאו במשקין משקין דמאי אי נימא במשקין מחמת שרץ דאורייתא היא דכתיב (ויקרא י״א:ל״ד) וכל משקה אשר ישתה אלא דנגעו במשקין הבאין מחמת (שרץ) [ידים] וגזרו רבנן על משקין הבאין מחמת ידים משום משקין הבאין מחמת שרץ ובתוספתא טבול יום (פרק א) תניא חומר בידים מטבול יום וכו' ומטמאין את המשקין לעשותן תחלה ולפי שעיקר טומאת ידים מדרבנן היא הוי ספיקה טהור כדתנן במס' טבול יום (פ"ב משנה ב) חומר בטבול יום מבידים שספק טבול יום פוסל את התרומה והידים ספיקן טהור. גזירה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס זה הכוס קאי בטומאת אחוריים כדתנן בפרק חומר בקודש (חגיגה כ) אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה כלומר שאחוריו נטמאו במשקין ואעפ"כ תוכו טהור וכל שהוא בענין הזה הרי הוא מטמא את המשקים והמשקין עוד מטמאים דברים אחרים כדתנן בטהרות בפרק ח' (משנה ז) משקין שנטמאו באחורי כלי מטמאין אחד ופוסלין אחד ובתוספתא כלים [פ"ג] משקין טהורין הנתונין על הארץ ונגע בהן כוס שאחוריו טמאין או בית צביעתו נטמאו משקין וטומאת אחוריים מדרבנן היא כדתניא בתורת כהנים [בפ' שמיני] רבי אומר תדע שאין טומאת משקין לכלים מן התורה [אלא מד"ס שאין טומאה מן התורה] מטמאה את כלי שטף מאחריו שאין תוכו טמא וכלים שנטמאו במשקין תוכו טהור ואין לך טומאת אחוריים אלא במשקין בלבד ובתרומה אבל בקודש הכל טמא דתנן אחוריים ותוך ובית הצביעה לתרומה אבל לא לקודש ובפרקא קמא דמס' נדה (דף ז) אמרו דהלכה כר' אליעזר דאמר אחורי כלים שנטמאו במשקין מטמאין את המשקין ואפי' דחולין ואין פוסלין את האוכלין ואפילו דתרומה ולא ילפינן ק"ו מטבול יום כר' יהושע מפני הטעם המפורש לשם כדאמרינן ורבי אליעזר אחורי כלים דרבנן וטבול יום דאורייתא כו' ומאי שנא אחורי כלים דנקט משום דקילי דתנן [כלי] שנטמא במשקין אחוריו טמאין תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורין וזו המשנה בכלים בפכ"ה [משנה ו].
Rav Nissim Gaon on Berakhot 52a · Sefaria
Rashba
הנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו', ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. כלומר: לאחר המזון. וא"ת ודאי מדקתני הנכנס לביתו במוצאי שבתות, לאו ביושב ואוכל בשבת וחשכה עליו קא מיירי, אלא בנכנס לאכול לכתחלה במוצאי שבת קאמר, ואפילו הכי קתני משלשלן כולן לאחר המזון דאלמא מותר לאכול קודם הבדלה, וכיון שכן קשיא לי אמימר דבת טוות (פסחים קז, א) אמאי, תירצו בתוס' דהכא דאין לו אלא כוס אחד שאני משום חביבותא דברכה בכוס ע"כ, ודוקא למ"ד ברכה טעונה כוס, דכיון שכן דוחין את האיסור מפני דוחק ברהמ"ז שיברך בכוס. וראיתי לראב"ד ז"ל דאמימר יודע היה שלמחר יהיה לו יין למזון ולהבדלה, אבל זה בשאינו בטוח שיהיה לו יין למחר ויצטרך למחר לברך בלא יין וכיון שעכשיו יכול לברך שתיהן על הכוס דוחין איסור האכילה קודם הבדלה מפני הכוס לברכת המזון.
לא דמברך ומנח ליה פירוש: ולאו דלא שתי מיניה כלום קאמר, אלא אמסקנא קא סמיך דאמר דטעים ליה בידיה, אלא דמקשה טעי בה וסבר דמנח ליה לגמרי קאמר.
תרי לא הוו ומחד טפי שיעורא וא"ת אם כן מה טעמייהו דב"ה. יש לומר כיון דבכוס אחד הביאו אי שקיל מיניה מידי נחשוב אותו פגום וכמו שמברך על שיורי כוסות. הראב"ד ז"ל. ואי נמי יש לומר דמלא בעינן.
תרי תנאי ואליבא דב"ש וא"ת לר' חייא דתני שותהו דברכה אינה טעונה כוס, קשיא והתנן בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה אלמא ברכה טעונה כוס, דאי לא, למה ליה לברוכי תרוייהו על כוס אחד, יש לומר דמתניתין ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשכה, דכיון דאיתנהו לתרתי ברכות קמיה לא מדחינן חדא מיניהו מן הכוס, אבל ברייתא דקתני משלשלן כולן לאחריו כלומר שאוכל קודם שיבדיל דדחינן איסור מפני דחק ברכת המזון שיברך על הכוס, מינה ודאי איכא למשמע דברכה טעונה כוס. הראב"ד ז"ל. ומסתבר לי דמתניתין לאו דוקא כלומר שיהא חייב לברך על כוס אחד מזון והבדלה למ"ד ברכה אינה טעונה כוס, אלא שאם בא לשלשלן כולן על אותו כוס הרשות בידו כיון שאין לו אלא אותו כוס, ולומר דאע"ג דאינו אומר ב' קדושות על כוס אחד כיון דאין לו אלא כוס אחד התירו כדאיתא בריש פרק ערבי פסחים (פסחים קב, ב) ואפילו למ"ד ברכה אינה טעונה כוס מכל מקום יפה לאומרה על הכוס. ותדע לך דאי לא תימא הכי לא הוי שתיק גמ' מלאקשויי רישא דמתניתין אליבא דב"ש, אסיפא דקתני מברך על היין ואח"כ מברך על המזון, ולשני כדשנינן אנן נמי ולוקמא כתנאי. ולענין פסק הלכה איכא למימר דברכה אינה טעונה כוס, מדבעי מיניה רבינא מרבא בערבי פסחים (קיז, ב) גבי מתניתין דמזגו לו כוס ג' מברך עליו על מזונו שמע מינה ברכה טעונה כוס. א"ל ד' כסי תקנו רבנן כל חד וחד נעבד ביה מצוה. אלמא קסבר רבא ברכה אינה טעונה כוס. וכן כתבה לההיא דרבא רב אלפס ז"ל בהלכות. וגילה לנו הרב ז"ל דההיא דרבא בדוקא איתמר ולא בדחיה בעלמא. והא דאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קה, ב) נמי גבי ברייתא דהנכנס לביתו במוצאי שבת דאייתינן לה הכא בסמוך ש"מ מהא מתניתא תמני, שמע מינה ברכה טעונה כוס וכו'. לא קיימא לן כההיא מתניתא, דמתניתא ודאי אמרה ולן לא ס"ל, אלא כאידך תנא דאמר אין טעונה כוס וכדרבא. והיינו נמי דלא כתבה הרב ז"ל לההיא בהלכות. ומתניתין דהכא דקתני נר ומזון בין לב"ש בין לב"ה לאו ראיה היא כדאמרן בין לדברי הראב"ד ז"ל בין למאי דסבירא לן, ומתניתין נמי דקתני בא להם יין לאחר המזון בית שמאי אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על המזון ובית הלל אומרים מברך על המזון ואחר כך מברך על היין, דמשמע מינה לכאורה לבית הלל דברכה טעונה כוס. מסתברא דבית הלל לאו דוקא מברך על המזון ואחר כך על היין קאמרי, אלא לאפוקי מדברי בית שמאי דאמרי מברך על היין ואחר כך על המזון, וטעמייהו דבית שמאי איכא למימר משום דכתיב (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת, ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה (לעיל ברכות מט, ב) והדר וברכת כיון שבא להם יין ועדיין לא שתה מוטב שישתה כדי שישבע ואחר כך יברך, ובית הלל אומרים אין צריך אלא מברך על המזון ואחר כך מברך על היין. ותדע לך דאי לא, לידוק מינה לימא שמעת מינה ברכה טעונה כוס כדדייק ואזיל בכל דוכתא, אלא שמע מינה דמיהא ליכא למשמע מינה כלום. והר"ז הלוי פסקה דטעונה כוס ממתניתין דבא להם יין בתוך המזון, ואינה ראיה וכמו שנתבאר.
Rashba on Berakhot 52a · Sefaria
Ritva
הנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו' עד ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו. הקשה רבינו נסים ז"ל דהיכי מצי טעים קודם שיבדיל דהא אסור לאכול ואמימר דבת טות ולא רצה לטעום, וליכא למימר דהכא איירי כשהיה יושב ואוכל מבעוד יום ורוצה לברך על המזון שאכל כבר דהא הנכנס קתני ואפי' כשתמצי לומר דמילי מילי קתני ולאו ארישא דהנכנס קאי כדפירש בירושלמי אכתי קשיא דהא בפ' ערבי פסחים דייק מינה טעם מבדיל ואם כדבריך הרי לא טעם כלום משחשיכה. וי"ל דהכא ס"ל ברכה טעונה כוס ומש"ה שרינן ליה לטעום כדי שיברך על הכוס. והראב"ד ז"ל סובר דכי אמרינן אסור לטעום קודם שיבדיל הני מילי למי שהוא בטוח שיבא לו יין למחר אבל אם מסופק הוא בכך אוכל ואינו נמנע והכא נמי כשאינו בטוח שיהא לו כוס אחר וכדי שיברך ברכת המזון בכוס התירו לו האכילה קודם שיבדיל. ומהך בריית' משמע דברהמ"ז טעונה כוס כדדייקינן מינה בסמוך ומשמע אפי' ביחיד מדלא מדכר זימון ונכנס נמי יחיד משמע כן כתבו בתוספות:
לא דמנח ליה פירוש ולאו דלא שתי מיניה כלום דא"כ למה ליה לברוכי עליה מעיקרא ומה תועלת יש בברכה זו אלא דמנח ליה בידיה וטעים ליה בידיה ואמסקנא סמיך אלא דמקשה לא הוה ידע מאי קאמר ומקשה והאמר מר המברך וכו'. והאמר מר כוס של ברכה צריך שיעור. פירוש וה"ה לשל קידוש והבדלה. דאית ביה טפי. פי' ואע"ג דאית בי' טפי אכתי צריכין למימר דטעים ליה בידיה דאי לא איכא למימר טעמו פגמו אע"ג דאית ביה טפי וזה פשוט:
תרי לא הוו ומחד נפיש שיעורא קשה לי א"כ מאי טעמייהו דב"ה דפליגי עלייהו במתניתין ואמרי מברך על המזון ואח"כ על היין הא שפיר מצי למעבד כב"ש. וי"ל דס"ל דכיון שבא הכוס לפניו והוא שופך ממנו ושותה אעפ"י שאינו שותה בכוס עצמו הו"ל כשיורי כוסות ופגום הואי. אי נמי משום דבעי מלא כל היכא דאיפשר. ואסיקנא תרי תנאי אליבא דב"ש דר"ח ס"ל אליבייהו ברכה אינה טעונה כוס. וא"ת א"כ תיקשי ליה מתניתין דקתני ב"ש אומרי' נר ומזון בשמים והבדלה אלמא ברכה טעונה כוס דאי לא ליבדיל אכסא מעיקרא וליבריך בלא כוס. י"ל מתניתין ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשיכה דכיון דאיתנהו לתרווייהו קמיה לא מידחיא חדא מינייהו ואפי' למ"ד אינה טעונה כוס, הראב"ד ז"ל. ויש מתרצים דמתני' לאו בחיובא קאמר אלא רשות קאמר ולומר שאם רוצה לומר ברכה על הכוס ולשלשלן כולן אחריו הרשות בידו. וקמ"ל נמי מדב"ה דאע"ג דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד בכי הא התירו דמ"מ כל שיש יין לפניו הראוי הוא לברך על הכוס וב"ש פליגי בהא:
ולענין פסק הלכה יש מי שפסק דברכה אינה טעונה כוס ממתניתין דפסחים דבעינן עלה שמעת מינה דברכה טעונה כוס ודחי רבה לא הואיל וד' כסי תקינו רבנן נעביד בכל חד מינייהו חדא מצוה אלמא מדחי לה ש"מ דס"ל דאינה טעונה כוס. ורבינו אלפסי ז"ל הכין קסבר שהוא הביא בעיא דהתם ודיחויא דרבה אלמא כדיחויא ס"ל. ואע"ג דאמרינן התם גבי ברייתא דהנכנס לביתו במ"ש וכו' שמעת מינה ברכה טעונה כוס ולא דחינן מידי מ"מ ברייתא ס"ל הכין ולית הלכתא כותה אלא כדיחויא דרבה כדכתיבנא ומתניתין דהכא דקתני בין לב"ש בין לב"ה נר ומזון וכו' אלמא לתרווייהו טעונה כוס כבר כתיבנא לעיל דלא קשיא אליבא דהלכתא בין לפירוש הראב"ד ז"ל בין לתירוצא אחרינא. ומתניתין נמי דקתני בא להן יין לאחר המזון ב"ש אומרים וכו' וב"ה אומרים מברך על המזון אלמא לב"ה צריכה כוס לא תיקשי לך דהתם כיון דאיכא כוס קמיה ולאחר המזון הוא או תוך המזון בכי הא אפילו אליבא דמאן דס"ל אינה טעונה כוס מודה שיש לו לברך עליו על המזון תחלה ואח"כ ישתה דלא קאמר אלא דאינו צריך לטרוח ולחזר עליו כמו בקידוש והבדלה כך אמרו בתוספות וב"ש פליגי בהא אליבא דר' חייא. וקיי"ל כב"ה דאע"ג דאינה טעונה כוס מ"מ כל שיש לפניו יין צריך להשהותו עד ברכת המזון. ויש מתרצים דבהא פליגי ב"ש סברי יותר ראוי שישתה ואח"כ יברך דכתיב ושבעת זו שתיה ואחר שביעה גמורה יש לו לברך וב"ה סברי יכול לברך קודם שישתה דלית להו הך דרשא אבל אי בעי שתה ליה כיון דס"ל ברכה אינה טעונה כוס ע"כ. ובודאי הכין מסתברא דאי ס"ד למידוק מינה ברכה טעונה כוס לידוק מינה בגמ' להדיא דהא לא מישתמיט בשום דוכתא דמצי למידק הכי אלא ש"מ כדכתיבנא. גבי מתניתין דבא להם יין איכא מאן דגריס בתוך המזון וקמיפלגי ב"ש וב"ה בהאיך פלוגתא דכתיבנא והא דנקט ואח"כ מברך על המזון אתי שפיר למאי דשנינן בגמ' דב"ש ס"ל ברכת המזון טעונה כוס דקאמרי אע"ג דטעם ליה בידיה וכו' ואפ"ה יכול לברך עליו אח"כ על המזון ולמאי דאסיקנא כר' חייא דס"ל אליבא דב"ש אינה טעונה ומברך על היין ושותהו קאמר לא צריך למימר ואח"כ מברך אלא משום סיפא דנקטי ב"ה ואח"כ נקט לה נמי הכא וב"ה סברי דאפי' בתוך המזון יש לו לעכבו לברכת המזון אע"ג דס"ל אינה טעונה. ואי גרסינן לאחר המזון אתי שפיר לישנא דאח"כ דקאמרי יכול לשתותו ואח"כ יברך בלא יין. ואיכא מ"ד דאם בא תוך המזון כיון דס"ל ברכה אינה טעונה כוס שותה ואינו נמנע דלא מטרחינן ליה כולי האי:
גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים פירוש שהידים עשאום שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום הילכך חוזרין המשקין ומטמאין הכוס, ואף על גב דאמרינן בסמוך כלי שנטמא מאחוריו אין תוכו טמא מ"מ חיישי ב"ש שמא יחזרו ניצוצות ויכנסו בפנים בכוס ומהאי טעמא אמרי אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים. וא"ת והא לאוכלין בעינן שיעור כביצה ולמשקין שיעור רביעית ובאחורי הכלי ליכא רביעית. יש לומר הני מילי מדאורייתא אבל גבי משקין גזור רבנן משום משקה זב וזבה ואפי' בפחות מכשיעור גזרו, וליכא לתרוצי משום דאיכא משקה טופח דכל הכוס והוי חבור מה שבכוס עם מה שבחוץ דא"כ למה להו למימר טעמא משום ניצוצות שיחזרו בפנים תיפוק לי' משום המשקה שיש בו טופח ואפי' תאמר דבלא שיחזרו בפנים קאמר אכתי קשיא היכי אמרי ב"ה לניצוצות לא חיישינן דהא טובא איכא למיחש להכי ועוד דאכתי קשיא מאי דאמרי ב"ה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס ובידים ודאי ליכא רביעית אלא ודאי כדפרישית:
ונטמאו ידים לכוס ולמה לן למיתי מטעם דמשקין. ידים שניות הן ואין שני וכו'. שיטפא דלישנא הוא ולא הוה צריך דודאי כיון דידים שניות אינן מטמאות כלי. וא"ת והאי כוס היכי מיטמו אחוריו במשקין דהא משקין תחלה נינהו ואין כלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, לא קשיא דרבנן גזור טומאה למשקין אפילו לטמא כלים משום משקה דזב וזבה כדפרישנא וכן פירש"י ז"ל, וכשמטמא משקין שבתוכו חוזרין להיות שניים דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות ראשון כדפרישנא לעיל:
גזירה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים וידים מקבלות טומאה ממשקין אע"ג שאינן אב הטומאה:
וניטמא כוס לידים ולמה לי טעמא דמשקין וכו', וניטמייה למשקין שבתוכו, פירוש ואכתי מאי מתקנת דהרי המשקין שבתוכו טמאין אי חיישת להני וכל מה שישתה בתוך הסעודה הוי טמא. ומשנינן בכלי שנטמא אחוריו במשקין עסקינן דתוכו טהור ולשמא יחזרו ניצוצות בפנים לא חיישי ב"ה וס"ל מותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים וב"ש אסרי בכלי שנטמא אחוריו במשקין:
1 more comments on this page.
Ritva on Berakhot 52a · Sefaria
Meiri
כל שאדם צריך לברכת המזון והבדלה כגון מי שגמר סעודתו בשבת במנחה עם חשיכה יתבאר דינו למטה במשנה ה', ומ"מ צריכים אנו לבאר כאן שמועה אחת שבאה בסוגיא זו בענין מתוך קצת בלבולים שיש בה אצל רוב מפרשים והיא זו שאמרו הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך זה על היין ועל המאור ועל הבשמים ומבדיל ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשל את הכל, ותחלת הדברים יש לשאול מאחר שאמר הנכנס וכו' במוצאי שבת לא ביושב ואוכל וחשך היום אנו עסוקים וא"כ היאך יטעום קודם הבדלה והם אמרו אסור לאדם שיטעום קודם שיבדיל, וכן אמרו באמימר בת טות כדאיתא בערבי פסחים [ק"ז ע"א] עד שפירשו בתוספות שמתוך שברכה טעונה כוס ואם יבדיל לא יהא לו כוס לברכה התירו לו שיטעום עד שיברך ויבדיל על הכוס הואיל ואינה טעונה כוס, וגדולה ממנה כתבו גדולי המפרשים שלא נאסר אלא למי שבטוח שלמחרתו יהא לו יין וכן היה באמימר אבל מי שאינו בטוח בכך אך כשנאמר אינה טעונה כוס מתירים לו כדי שמ"מ יהא הדבר הדור לו לברך על הכוס, ואין הדברים נראים לי אך לדעת האומר טעונה כוס לדחות החיוב שכבר חל מפני אותו שלא חל, אלא שאנו מפרשים אותו ביושב ואוכל שאין מפסיקים להבדלה ופירושה הנכנס מבערב בכדי שלא גמר סעודתו עד מוצאי שבת, ושמא תאמר א"כ מאי ואם אין לו אלא כוס אחד ואף בכמה כוסות הוא יכול לשלשלן על כוס אחד, פירושה שכל שאין לו אלא כוס אחד הוא צריך לעשות כן מצד שברכה טעונה כוס, ולא בכוס של זמון לבד אלא אף ביחיד שהרי הנכנס ביחיד משמע. ומתוך שנתברר להם בברייתא זו שב"ש אמרוה הקשו ממנה על מה שאמר ברכת היום עדיפא שהרי הבדלה ברכת היום היא ומאחרים אותה, ותירצו בה שאני עיולי יומא וכו' כלומר שהדין נותן למהר בביאתו ולאחר ביציאתו ומ"מ למדת משמועה שברכה טעונה כוס לדעת ב"ש והוא שהקשו לו מדידיה ממה שאמרו במשנתנו בא להם יין וכו' ועיקר הגרסא בא להם יין בתוך המזון כלומר והוא צריך לשתות ואין לו אלא אותו הכוס מברך על היין ואחר כך מברך על המזון מאי לאו שמברך על היין ושותה ואחר כך מברך על המזון בלא כוס, ותירץ לא דמנח ליה, ודאי היה יכול להקשות א"כ למה מברך אלא דעדיפא מינה אקשי דכל על פנים מאחר שבירך צריך לטעום, ותירץ לו לשתיהן דטעים ליה כלומר שטועם לשתיתו ומניח הנשאר לברכה, והקשה והרי כל לברכת המזון טעמו פגמו כמו שיתבאר באחרון של פסחים, ותירץ שאחר שבירך שופך ממנו לידו או לכוס אחר ושותה ומברך שהיה סבור שלא היה באותו הכוס אלא שיעור מצומצם והוא רביעית, והקשה והא כוס של ברכה צריך שיעור ר"ל שלכל ברכה הן קדוש הן הבדלה הן ברכת המזון וא"כ בציר ליה שיעורו לברכת המזון, ותירץ לו שהיה שם יותר מכשיעור והוא הדין שיהא בו כשני שיעורים, והקשה והא אין שם אלא אותו הכוס קתני וא"כ הרי נמצאו שם שתים ויכול לברך על אחד לשתיתו ועל אחד לברכת המזון, ותירץ דלא הוי תרי אלא דנפיש מחד, ושמא תאמר א"כ היאך נחלקו בה ב"ה במשנתנו לומר משניחו לאחר המזון ומברך על המזון ואחריו על היין, פרשו גדולי המפרשים שמתוך שבא הכוס לפניו ושתה ממנו אף על ידי שפיכה הוה ליה כשיורי כוסות וכן שלא נשאר מלא וכל שאפשר מלא בעינן, וחזר והקשה לו ממשה ששנה ר' חייא בשם ב"ש מברך על היין ושותהו ואחר כך מברך על המזון ר"ל בלא כוס ותירץ תרי תנאי וכו', ואם תאמר לר' חייא היאך אמרו במשנתנו נר ומזון בשמים והבדלה ולמה ישלשל בו ברכת המזון, זו אינה שאלה שכל שיושב ואוכל וכוס לפניו נוח לו שיברך את כלן הכוס, ולא עוד אלא שאפשר שכונתו לומר שאם רוצה להבדיל ולברך כאחד עושים ואין כאן משום שתי קדושות על כוס אחד כמו שבארנו הטעם בפרק ערבי פסחים זהו ביאור המשנה, וגדולי הרבנים גורסים במשנתנו בא להם יין לאחר המזון, ואין הדברים מתישבים בה כמו שכתבנו בפירושנו:
ולענין פסק בברכת המזון אם טעונה כוס אם לאו בפרק ערבי פסחים במשנת מזגו לו כוס שלישי יראה שאינה טעונה כוס ממה ששאל שם רבינא לרבא שמעת מנה ברכה טעונה כוס וכו' ותירץ לו ארבע כסי תקינו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה, ואף גדולי הפוסקים הביאוה שם, ואע"פ שבאותו הפרק יראה שטעונה כוס ממה שהביאו שם שמועה זו שאם אין לו אלא כוס אחד משלשל את כלן לאחריו ואמרו בה שמעת מנה תמני וחדא מינייהו ברכה טעונה כוס, מ"מ יש לדחות שמאותה ברייתא יוצא לנו כן ולא שתהא הלכה, והוא הענין שגדולי הפוסקים לא הביאוה, ואע"פ שלי מה שפירשנו במשנתינו בבא להם יין בתוך המזון נראה שב"ה סוברים טעונה כוס, אין כונת ב"ה לומר כן בדוקא אלא שאין צורך לברך על היין תחלה לקיים ואכלת ושבעת וכדעת האומר ושבעת זו שתיה שאף בלא שתיה טעון ברכה, וגם רצה מברך על המזון ואחר כך על היין שאם לא כן היה לו לדקדק ממנה שמעת מינה טעונה כוס, או שמא כל שיש לפניהם יין אף לדעת האומר אינה טעונה כוס הדבר נאה וזהו דעת חכמי התוספות, ואף גדולי המחברים כתבו להדיא שאינה טעונה כוס ורבו החולקים בה ממשנת בא להם יין וכו', וכל אחד מתרץ את השמועות לדעתו, ועיקר מה שאנו בוררים בה לפי הכרעת דעתנו הוא שאין הברכה טעונה כוס לעכוב כלומר שלא יצטרך לחזור אחר כוס של ברכה כדרך שמחזירים על השופר או על הלולב או על הכוס עצמו לקדוש ולהבדלה אבל למצוה מן המובחר טעונה כוס ואם יש לו יין בביתו טעון לברך על הכוס ואם לא עשה כן יצא אבל קדוש והבדלה לא יצא בהם ידי חובה אלא על הכוס, ואם אין לו כוס דיו במה שהבדיל בתפלה ומקדש על הפת כדרך שמקדשין על היין אבל הבדלה אינה על הפת ואם אין לו פת לקדוש אף הוא פוטר עצמו בקדוש של תפלה, ואין נראה לי אלא שמקדש בלא כוס שהרי מצינו קדוש בלא כוס למי שהיה יושב ואוכל וקדש עליו היום כמו שביארנו בפרק זמון:
כוס של ברכה צריך שיעור ושיעורה רביעית יין מזוג ואם טעמו נפגם לברכת המזון לפיכך מי שאין לו אלא כוס אחד ורוצה לשתות הימנו קודם ברכת המזון אם יש שם יותר מכשיעור יברך ב"פ הגפן ויתן ממנו על ידו או בכוס אחד שהרי המברך צריך שיטעום וישתה בכדי שישתייר כשיעור לברכת המזון ואם אין שם אלא כשיעור מניחו לאחר המזון כדי לצאת ידי ברכה טעונה כוס למצוה מן המובחר ואם אין לו אלא כוס אחד והוא פגום אין מברך עליו כמו שיתבאר במקומו, ומ"מ דוקא לברכת המזון והוא הדין לכל ברכת חובה, אבל ב"פ הגפן שהיא ברכת הנהנין גדולי הדורות כתבו שמברך, ולדעתנו אף בב"פ הגפן כן כמו שביארנו באחרון של פסחים:
המשנה השניה והכונה בה ג"כ לבאר סדור ענינים שבסעודה איזה מהם קודם ב"ש אומרים נוטלין לידים וכו' ומשנה זו מתפרשת בכוס הבא לפני סעודה כגון כוס של קדוש בערבי שבתות והוא הדין בשל חול למי שדרכו לשתות קודם המזון, ולא נחלקו על שתיית הכוס שיהא צריך נטילה שהרי כלל גדול אמרו הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח, ואין ספק בדבר שאם לא נגעו בן מטעם אחר מוזגין את הכוס תחלה ושותין אותו ואחר כך נוטלין לסעודה, אלא שמשנה זו לענין טומאה וטהרה נאמרה, והוא שידוע מתקנת חכמים שהידים שניות ושהשני עושה שלישי לתרומה אבל לא בחולין ושכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ר"ל טומאת ראשון לעשות שני אף בחולין מטבול יום, ושהכלי מקבל טומאה ממשקה ראשון הואיל ויש משקה שהוא אב הטומאה והוא משקה זב וזבה ר"ל רוקו ומימי רגליו כדי שלא יפרישו בין משקה למשקה אע"פ שאין הכלי מקבל טומאה משאר טומאות אלא מאב הטומאה כמו שידוע שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה, ושכל המטמא מגבו כגון כלי שטף אם נטמא מגבו מטומאת סופרים תוכו ומה שבתוכו טהור והקלו בכך לידע שטומאת סופרים היא ולא יהו שורפים עליה תרומה וקדשים והוא שאמרו כלי שנטמא מאחריו במשקה אחוריו טמאים תוכו ואגנו ואזנו וידיו טהורים נטמא תוכו נטמא כולו:
ואחוריו פירושו שולי הכלי שראויים לתשמיש כמו שיתבאר במקומו, ועיקר מחלוקת שמאי והלל בכאן בכלי שנטמא מגבו ומטומאת סופרים שלדעת ב"ש אסור להשתמש אע"פ שתוכו טהור ולב"ה מותר:
מעתה לדעת ב"ש כוס זה שאנו עוסקים בו אין בו שום טומאה שהרי אלו היה בה אפילו מטומאת סופרים אסור היה להשתמש בו מפני זה נוטלים לידים כדי לטהרן מטומאה שניה שבהן, שאם אתה אומר מוזגים תחלה ואוחזים את הכוס בידים מסואבו שהרי אין הכוס מקבל טומאה מן הידים הואיל ואינן אב הטומאה שמא ניצוצות של משקין ישארו באחורי הכוס אם מצד ההדחה אם מצד ניצוצות הנתזות מתוכו לאחוריו ויקבלו טומאה מן הידים להיות תחלה וכוס מקבל טומאה ממשקה ראשון ונמצא משתמש בכלי טמא ולב"ה אין אנו קפדים בכך שהרי מותר להשתמש בכלי טמא ונוח לו שימזוג תחלה בידים נגובות מפני שיש תקלה אחרת למי שנוטל תחלה שמאחר שמותר להשתמש בכלי טמא מגבו שמא כלי זה טמא היה מגבו ואם יטול תחלה שמא לא ינגב יפה ויקבלו משקה שבידיו טומאה מן הכוס ויחזרו אותם משקים ויטמאו את הידים ואוכל כל סעודתו בטומאת ידים, לפיכך אוחזו בידים נגובות ונמצא מאכלו בטהרה ולכוסת הבאים תוך סעודה אין לחוש שמן הסתם אינו אוכל עד שינגב יפה יפה, ואם מפני שראשי אצבעותיו טבולים מחמת האוכל, פרשו גדולי הרבנים שאינו קרוי משקה לענין זה אלא אוכל, ועוד צרפו בו טעם אחר בגמ' שימזוג תחלה כדי שתהא נטילה תכופה לסעודה ולא תפסיק השתיה ומטעם זה פירשו רבים בענין נטל ידיו לא יקדש שלא יקדש על היין אלא על הפת כדי שתהא נטילת ידים תכופה לסעודה, וזה שאין אנו נזהרים בכך מפני שלא נאמרה אלא לדידהו שהיה דרכם לשתות קודם אכילה והיתה השתיה דבר חלוק לעצמו ולפעמים היו שוהין בין השתיה והאכילה, אבל אנו שהקדוש במקום סועדה ממש אף הוא נקרא תכף וכמו שאמרו מים ראשונים מתחילים מן הגדול הואיל ולאלתר מעיילא תכא קמיה ופרשו בה אע"פ שאינו מתחיל בהמוציא ע שיסבו כלם, זה פי' המשנה והלכה כב"ה ולא נתחדש עליה בג' דבר שלא ביארנוהו:
Meiri on Berakhot 52a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה ור"י הוא כו' וא"ת מ"ש בקידוש והבדלה דמברכין קודם על היין ובבה"מ אין מברכין כו' עכ"ל אע"ג דהני טעמי דב"ה שהיין גורם והני תדירן לא שייך לגבי בה"מ מ"מ הני טעמי דב"ש שהיום גורם ליין וכבר קדש כו' לא שייכי נמי כ"כ גבי בה"מ ודו"ק:
בד"ה מניחו עד כו' וי"ל דשאני אמימר שהיה סבר כו' עכ"ל מבואר ברא"ש ע"ש:
פירש"י בד"ה ה"ג דלא כו' תנא דמתני' ותנא דרבי חייא אליבא דב"ש אמרו אין כו' ותנא דמתניתא דלעיל דר"י אליבא דב"ש סבר ברכה כו' כצ"ל דלמאי דקאמר אלא תרי תנאי כו' לא קאי הנך שינויא דחיקי דלעיל ומתני' דהכא נמי סבר לבית שמאי דברכה אין טעונה כוס כתנא דרבי חייא וק"ל:
Chidushei Halachot on Berakhot 52a · Sefaria
Shita Mekubetzet
הנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו' עד ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו - הקשה רבינו נסים ז"ל דהיכי מצי טעים קודם שיבדיל דהא אסור לאכול ואמימר דבת טות ולא רצה לטעום. וליכא למימר דהכא איירי כשהיה יושב ואוכל מבעוד יום ורוצה לברך על המזון שאכל כבר דהא הנכנס קתני. ואפילו כשתמצי לומר דמילי מילי קתני ולאו ארישא דהנכנס קאי כדפירש בירושלמי אכתי קשיא דהא בפרק ערבי פסחים דייק מינה טעם מבדיל. ואם כדבריך הרי לא טעם כלום משחשיכה. וי"ל דהכא סבירא לן ברכה טעונה כוס ומשום הכי שרינן ליה לטעום כדי שיברך על הכוס. והראב"ד ז"ל סובר דכי אמרינן אסור לטעום קודם שיבדיל הני מילי למי שהוא בטוח שיבא לו יין למחר. אבל אם מסופק הוא בכך אוכל ואינו נמנע. והכא נמי כשאינו בטוח שיהא לו כוס אחר וכדי שיברך ברכת המזון בכוס התירו לו האכילה קודם שיבדיל. ומהך ברייתא משמע דברכת המזון טעונה כוס כדדייקינן מינה בסמוך. ומשמע אפילו ביחיד מדלא מדכר זימון ונכנס נמי יחיד משמע כן כתבו בתוספות:
לא דמנח ליה פירוש ולאו דלא שתי מיניה כלום דאם כן למה ליה לברוכי עליה מעיקרא ומה תועלת יש בברכה זו. אלא דמנח ליה בידיה וטעים ליה בידיה. ואמסקנא סמיך אלא דמקשה לא הוה ידע מאי קאמר ומקשה והאמר מר המברך וכו':
והאמר מר כוס של ברכה צריך שיעור פירוש והוא הדין לשל קידוש והבדלה:
דאית ביה טפי פירוש ואף על גב דאית ביה טפי אכתי צריכין למימר דטעים ליה בידיה דאי לא איכא למימר טעמו פגמו אף על גב דאית ביה טפי וזה פשוט:
תרי לא הוו ומחד נפיש שיעורא קשה לי אם כן מאי טעמייהו דבית הלל דפליגי עלייהו במתניתין ואמרי מברך על המזון ואחר כך על היין הא שפיר מצי למעבד כבית שמאי. וי"ל דסבירא להו דכיון שבא הכוס לפניו והוא שופך ממנו ושותה אף על פי שאינו שותה בכוס עצמו הוה ליה כשיורי כוסות ופגום הואי. אי נמי משום דבעי מלא כל היכא דאיפשר:
ואסיקנא תרי תנאי אליבא דבית שמאי דר' חייא סבירא ליה אליבייהו ברכה אינה טעונה כוס. וא"ת אם כן תיקשי ליה מתניתין דקתני בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה אלמא ברכה טעונה כוס דאי לא ליבדיל אכסא מעיקרא וליבריך בלא כוס. יש לומר מתניתין ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשיכה דכיון דאיתנהו לתרווייהו קמיה לא מידחיא חדא מינייהו ואפילו למאן דאמר אינה טעונה כוס. הראב"ד ז"ל. ויש מתרצים דמתניתין לאו בחיובא קאמר אלא רשות קאמר ולומר שאם רוצה לומר ברכה על הכוס ולשלשלן כולן אחריו הרשות בידו. וקא משמע לן נמי מדבית הלל דאף על גב דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד בכי הא התירו דמכל מקום כל שיש יין לפניו הראוי הוא לברך על הכוס. ובית שמאי פליגי בהא:
ולענין פסק הלכה יש מי שפסק דברכה אינה טעונה כוס ממתניתין דפסחים דבעינן עלה שמעת מינה דברכה טעונה כוס ודחי רבה לא הואיל וארבעה כסי תקינו רבנן נעביד בכל חד מינייהו חדא מצוה. אלמא מדדחי לה שמע מינה דסבירא ליה דאינה טעונה כוס. ורבינו אלפסי ז"ל הכין קסבר שהוא הביא בעיא דהתם ודיחויא דרבה אלמא כדיחויא סבירא ליה. ואף על גב דאמרינן התם גבי ברייתא דהנכנס לביתו במוצאי שבתות וכו' שמעת מינה ברכה טעונה כוס ולא דחינן מידי מכל מקום ברייתא סבירא לה הכין ולית הלכתא כותה אלא כדיחויא דרבה כדכתיבנא. ומתניתין דהכא דקתני בין לבית שמאי בין לבית הלל נר ומזון וכו' אלמא לתרווייהו טעונה כוס כבר כתיבנא לעיל דלא קשיא אליבא דהלכתא בין לפירוש הראב"ד ז"ל בין לתירוצא אחרינא. ומתניתין נמי דקתני בא להן יין לאחר המזון בית שמאי אומרים וכו' ובית הלל אומרים מברך על המזון אלמא לבית הלל צריכה כוס. לא תיקשי לך דהתם כיון דאיכא כוס קמיה ולאחר המזון הוא או תוך המזון בכי הא אפילו אליבא דמאן דסבירא ליה אינה טעונה כוס מודה שיש לו לברך עליו על המזון תחלה ואחר כך ישתה דלא קאמר אלא דאינו צריך לטרוח ולחזר עליו כמו בקידוש והבדלה כך אמרו בתוספות. ובית שמאי פליגי בהא אליבא דר' חייא. וקיימא לן כבית הלל דאף על גב דאינה טעונה כוס מכל מקום כל שיש לפניו יין צריך להשהותו עד ברכת המזון. ויש מתרצים דבהא פליגי בית שמאי סברי יותר ראוי שישתה ואחר כך יברך דכתיב ושבעת זו שתיה ואחר שביעה גמורה יש לו לברך ובית הלל סברי יכול לברך קודם שישתה דלית להו הך דרשא אבל אי בעי שתה ליה כיון דסבירא להו ברכה אינה טעונה כוס עד כאן. ובודאי הכין מסתברא דאי סלקא דעתך למידוק מינה ברכה טעונה כוס לידוק מינה בגמרא להדיא דהא לא מישתמיט בשום דוכתא דמצי למידק הכי אלא שמע מינה כדכתיבנא. גבי מתניתין דבא להם יין איכא מאן דגריס בתוך המזון וקמיפלגי בית שמאי ובית הלל בהאיך פלוגתא דכתיבנא. והא דנקט ואחר כך מברך על המזון אתי שפיר למאי דשנינן בגמרא דבית שמאי ס"ל ברכת המזון טעונה כוס דקאמרי אף על גב דטעם ליה בידיה וכו' ואפילו הכי יכול לברך עליו אחר כך על המזון. ולמאי דאסיקנא כר' חייא דסבירא ליה אליבא דבית שמאי אינה טעונה ומברך על היין ושותהו קאמר לא צריך למימר ואחר כך מברך אלא משום סיפא דנקטי בית הלל ואחר כך נקט לה נמי הכא. ובית הלל סברי דאפילו בתוך המזון יש לו לעכבו לברכת המזון אף על גב דסבירא להו אינה טעונה. ואי גרסינן לאחר המזון אתי שפיר לישנא דאחר כך דקאמרי יכול לשתותו ואחר כך יברך בלא יין. ואיכא מאן דאמר דאם בא תוך המזון כיון דסבירא לן ברכה אינה טעונה כוס שותה ואינו נמנע דלא מטרחינן ליה כולי האי:
גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים פירוש שהידים עשאום שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה חוץ מטבול יום. הילכך חוזרין המשקין ומטמאין הכוס. ואף על גב דאמרינן בסמוך כלי שנטמא מאחוריו אין תוכו טמא מכל מקום חיישי בית שמאי שמא יחזרו ניצוצות ויכנסו בפנים בכוס. ומהאי טעמא אמרי אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאים. וא"ת והא לאוכלין בעינן שיעור כביצה ולמשקין שיעור רביעית ובאחורי הכלי ליכא רביעית. יש לומר הני מילי מדאורייתא אבל גבי משקין גזור רבנן משום משקה זב וזבה ואפילו בפחות מכשיעור גזרו. וליכא לתרוצי משום דאיכא משקה טופח בכל הכוס והוי חבור מה שבכוס עם מה שבחוץ. דאם כן למה להו למימר טעמא משום ניצוצות שיחזרו בפנים תיפוק ליה משום המשקה שיש בו טופח. ואפילו תאמר דבלא שיחזרו בפנים קאמר אכתי קשיא היכי אמרי בית הלל לניצוצות לא חיישינן דהא טובא איכא למיחש להכי. ועוד דאכתי קשיא מאי דאמרי בית הלל שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס ובידים ודאי ליכא רביעית. אלא ודאי כדפרישית:
7 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Berakhot 52a · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא וסברי ב"ש דברכת היום עדיפא והתניא הנכנס לביתו במ"ש וכו' ויש לדקדק אמאי איצטריך לאקשוי מהך ברייתא דלא פסיקא לן דב"ש היא אלא דאיצטריך לאוכוחי מדקתני מאור ואח"כ בשמים טפי הו"ל לאקשויי בפשיטות ממתניתין גופא דב"ש אדב"ש מדקתני סיפא ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה אלמא דהבדלה מאוחר לכולן והיינו משום דאפוקי יומא מאחרינן לה. ועוד דממילא משמע מהך מילתא גופא דברכת היין קודמת אפי' לנר ומזון ובשמים מדלא הזכיר במתניתין ברכת היין כלל דליכא למימר דלא איצטריך דכיון דשמעינן לב"ש דקידוש קודם לברכת היין ה"ה הבדלה הא ליתא דאכתי אליבא דב"ה הו"ל לאשמעינן סדר ברכת היין אע"כ דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דבהבדלה ברכת היין קודמת לכולן. אלא דאפשר דאפ"ה ניחא ליה לאקשויי מברייתא דאיירי בהדיא מברכת היין משא"כ ממתניתין דלא שמעינן לה אלא מדיוקא דלא קתני לה. ועוד נראה דלאלומי הקושיא מייתי מברייתא שהותר לו לאכול קודם שיבדיל כדי שיברך על הכוס ואע"ג דבענין זה משני מסדר הבדלה של כל מ"ש שמקדים היין לכולן והשתא מאחר לה טובא וא"כ נראה שכוס זה לא שייך להבדלה אלא לבה"מ אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דכוס של בה"מ עדיף לן מכוס של הבדלה והיינו משום דכוס של בה"מ תדיר ושל הבדלה אינו תדיר אלמא דלב"ש גופא אלים ליה טובא האי טעמא דתדיר ושאינו תדיר ואם כן מקשה שפיר בקידוש היום נמי הו"ל לאקדומי ברכת היין מה"ט גופא דתדיר ושאינו תדיר כנ"ל ודו"ק:
בתוס' בד"ה ומניחו עד לאחר המזון הכא משמע שמותר לטעום וכו' תימא הא אמימר בת טוות וכו' או מחמיר על עצמו היה וכו' עס"ה. ולכאורה יש לדקדק דאפילו בלא הסוגיא דהכא נמי משמע דאמימר מחמיר על עצמו היה דהא בכל דוכתא שאסרו חכמים לאכול כשיש לו לעשות המצוה כגון לענין תפלה בפ"ק דשבת ולענין בדיקת חמץ בפ"ק דפסחים ולענין לולב בפרק לולב הגזול משמע דלא אסרו אלא כשאפשר לעשות המצוה מיד וכמו שאבאר בפ' לולב הגזול משא"כ היכא דאי אפשר לעשות מצוה לא אשכחן דאסור לאכול. ועוד דאפילו בדמטא זמן המצוה משמע בפ"ק דשבת דלא קי"ל כריב"ל שאוסר לטעום אלא טעימה שרי ואם כן קשיא לאמימר אמאי בת טוות אע"כ דמחמיר על עצמו היה מיהא אפשר דבהבדלה החמירו חכמים טפי דהא איכא למ"ד התם דטעם אינו מבדיל וכמו שאבאר שם במקומו אי"ה:
פיסקא ב"ש אומרים וכו' גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזור ויטמאו את הכוס וכו'. מה שמקשים מסוגיא זו על שיטת הרמב"ם שסובר דאין משקין מטמאין כלי אלא כשנטמאו באב הטומאה נראה לי ליישב דנהי דלפי האמת סובר הרמב"ם כן היינו למאי דקיי"ל שאין משקין מטמאין כלי מן התורה אלא מד"ס משא"כ ב"ש דהכא שפיר מצי סברי כר"י מקמי דהדר ביה דהוי סבר דמשקין מטמאין כלי מן התורה כדאיתא בפסחים בשיטת רבי חנינא סגה"כ א"כ לפ"ז ע"כ דעיקר גזירה די"ח דבר בכלים שנטמאו במשקין היינו במשקין הבאין מחמת ידים דומיא דאוכלין כדאיתא בשבת בסוגיא די"ח דבר ע"ש בגמרא ובל' התוס' ובחידושינו ובשיטת ר' חנינא סגה"כ הארכתי יותר ודו"ק:
Penei Yehoshua on Berakhot 52a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Berakhot, daf 52, Amud Aleph, about 412 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 18 words
Opens “וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּבַת…”
- Segment 234 words
Opens “וְסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי דְּבִרְכַּת הַיּוֹם עֲדִיפָא? וְהָתַנְיָא:…”
- Segment 39 words
Opens “וְהָא, מִמַּאי דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא? דִּלְמָא בֵּית…”
- Segment 457 words
Opens “לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי מָאוֹר וְאַחַר כָּךְ…”
- Segment 514 words
Opens “וּמִמַּאי דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה,…”
- Segment 643 words
Opens “לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי הָכָא בְּמַתְנִיתִין, בֵּית…”
- Segment 730 words
Opens “וּמִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא. קָא סָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי…”
- Segment 842 words
Opens “וְסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן טְעוּנָה כּוֹס?…”
- Segment 916 words
Opens “וְהָאָמַר מָר הַמְבָרֵךְ צָרִיךְ שֶׁיִּטְעוֹם! — דְּטָעֵים…”
- Segment 1017 words
Opens “וְהָאָמַר מָר כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה צָרִיךְ שִׁעוּר,…”
- Segment 1114 words
Opens “וְהָא אִם אֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ כּוֹס…”
- Segment 1222 words
Opens “וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים…”
- Segment 134 words
Opens “בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים וְכוּ׳.…”
- Segment 1431 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין לַיָּדַיִם…”
- Segment 153 words
Opens “וְלִיטַּמּוּ יָדַיִם לְכוֹס!…”
- Segment 1612 words
Opens “יָדַיִם שְׁנִיּוֹת הֵן, וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי…”
- Segment 1727 words
Opens “וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר…”
- Segment 188 words
Opens “וְנִיטַּמֵּי כּוֹס לְיָדַיִם! — אֵין כְּלִי מְטַמֵּא…”
- Segment 1921 words
Opens “וְנִיטַּמֵּי לְמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ! — הָכָא בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ…”
Original text
וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל.
and this Tosefta is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who said, with regard to the Divine Voice that emerged and proclaimed that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer in the case of the oven of akhnai ( Bava Metzia 59b), that one disregards a Heavenly Voice. Just as he disregarded the Divine Voice in his dispute with Rabbi Eliezer, so too, one disregards the Divine Voice that proclaimed that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel.
וְסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי דְּבִרְכַּת הַיּוֹם עֲדִיפָא? וְהָתַנְיָא: הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְעַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר הַבְדָּלָה. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד, מַנִּיחוֹ לְאַחַר הַמָּזוֹן וּמְשַׁלְשְׁלָן כּוּלָּן לְאַחֲרָיו.
As to the substance of these statements, the Gemara asks: Do Beit Shammai hold that the blessing over the day takes precedence? Wasn’t it taught in a baraita : One who enters his house at the conclusion of Shabbat recites a blessing over the wine, then over the candle, then over the spices, and recites havdala thereafter? And if he has only one cup of wine, he leaves it for after the last Shabbat meal and arranges all of the blessings: Grace after Meals, the blessings of havdala and the blessing over wine together thereafter. Evidently, the blessing over wine precedes the primary havdala blessing.
וְהָא, מִמַּאי דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא? דִּלְמָא בֵּית הִלֵּל הִיא?!
The Gemara asks: And this baraita , from where is it ascertained that it is in accordance with the opinion of Beit Shammai? Perhaps it is in accordance with the opinion of Beit Hillel. Beit Shammai’s opinion cannot be challenged with an unattributed baraita .
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי מָאוֹר וְאַחַר כָּךְ בְּשָׂמִים, וּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא — בֵּית שַׁמַּאי, דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל הַמָּזוֹן שֶׁבִּתְחִלָּה וְעַל הַבְדָּלָה שֶׁהִיא בַּסּוֹף, עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מָאוֹר וְאַחַר כָּךְ בְּשָׂמִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ מָאוֹר.
The Gemara responds: It cannot enter your mind that this baraita is in accordance with the opinion of Beit Hillel, as it was taught at the beginning of the baraita : Light and spices thereafter. And who, did you hear, adopts that reasoning? Beit Shammai. As it was taught in a Tosefta that Rabbi Yehuda said: Beit Shammai and Beit Hillel did not dispute that Grace after Meals is recited first and that havdala is recited last. With regard to what did they disagree? With regard to the blessings recited in the middle of havdala , the blessings over the light and over the spices. Beit Shammai say: Light and spices thereafter; and Beit Hillel say: Spices and light thereafter. Therefore, the baraita , where it is taught that the blessing over the candle precedes the blessing over the spices, must be according to Beit Shammai and it says that wine precedes havdala .
וּמִמַּאי דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דִּילְמָא בֵּית הִלֵּל הִיא וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר?!
The Gemara presents another challenge: And from where do you ascertain that this baraita is the opinion of Beit Shammai in accordance with the interpretation of Rabbi Yehuda? Perhaps it is the opinion of Beit Hillel in accordance with the interpretation of Rabbi Meir.
לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי הָכָא בְּמַתְנִיתִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נֵר וּמָזוֹן בְּשָׂמִים וְהַבְדָּלָה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נֵר וּבְשָׂמִים מָזוֹן וְהַבְדָּלָה, וְהָתָם בְּבָרַיְיתָא קָתָנֵי אִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד, מַנִּיחוֹ לְאַחַר הַמָּזוֹן, וּמְשַׁלְשְׁלָן כּוּלָּן לְאַחֲרָיו. שְׁמַע מִינַּהּ דְּבֵית שַׁמַּאי הִיא וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.
The Gemara responds: It cannot enter your mind that this baraita is the opinion of Beit Hillel in accordance with the interpretation of Rabbi Meir. As it was taught here in the mishna, which like all unattributed mishnayot is in accordance with the opinion of Rabbi Meir: Beit Shammai say: One recites the blessing over the candle, then the Grace after Meals blessing, then the blessing over the spices, and finally the blessing of havdala . And Beit Hillel say: The order is candle, spices, Grace after Meals, and havdala . And there, in the baraita , it was taught: And if he has only one cup of wine, he leaves it for after the last Shabbat meal and arranges all of the blessings: Grace after Meals, the blessings of havdala , and the blessing over wine together thereafter. According to the baraita , all of the blessings follow Grace after Meals. Since the baraita and the mishna do not correspond, conclude from here that the baraita is the opinion of Beit Shammai, in accordance with the interpretation of Rabbi Yehuda.
וּמִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא. קָא סָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי שָׁאנֵי עַיּוֹלֵי יוֹמָא מֵאַפּוֹקֵי יוֹמָא. עַיּוֹלֵי יוֹמָא, כַּמָּה דְּמַקְדְּמִינַן לֵיהּ עֲדִיף. אַפּוֹקֵי יוֹמָא, כַּמָּה דִּמְאַחֲרִינַן לֵיהּ עֲדִיף, כִּי הֵיכִי דְּלָא לֶהֱוֵי עֲלַן כְּמַשּׂוֹי.
And, nevertheless, after the Gemara has proven that the baraita corresponds to the opinion of Beit Shammai as interpreted by Rabbi Yehuda, the contradiction between Beit Shammai’s statement in the baraita and their statement in the Tosefta is difficult. The Gemara responds: Beit Shammai hold that the arrival of the day of Shabbat or a Festival is different from the departure of the day. As with regard to the arrival of the day, the more that we can advance it, the better; with regard to the departure of the day, the more we postpone it, the better, so that Shabbat should not be like a burden to us. Consequently, although Beit Shammai situate kiddush before the blessing over the wine, they agree that one should recite havdala after the blessing over the wine.
וְסָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי בִּרְכַּת הַמָּזוֹן טְעוּנָה כּוֹס? וְהָא תְּנַן: בָּא לָהֶם יַיִן לְאַחַר הַמָּזוֹן, אִם אֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ כּוֹס, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן, מַאי לָאו דִּמְבָרֵךְ עִילָּוֵיהּ וְשָׁתֵי לֵיהּ? לָא, דִּמְבָרֵךְ עִילָּוֵיהּ וּמַנַּח לֵיהּ.
The above discussion referred to Beit Shammai’s opinion with regard to Grace after Meals recited over a cup of wine. The Gemara poses the question: And do Beit Shammai hold that Grace after Meals requires a cup of wine? Didn’t we learn in the mishna: Wine came before the diners after the meal; if only that cup of wine is there, Beit Shammai say: One recites a blessing over the wine and recites a blessing over the food, Grace after Meals, thereafter. What? Is it not that he recites a blessing over the wine and drinks it, leaving Grace after Meals without wine? The Gemara rejects this: No. The mishna means that he recites a blessing over the cup of wine and leaves it to drink from it after Grace after Meals.
וְהָאָמַר מָר הַמְבָרֵךְ צָרִיךְ שֶׁיִּטְעוֹם! — דְּטָעֵים לֵיהּ. וְהָאָמַר מָר טְעָמוֹ פְּגָמוֹ! — דְּטָעֵים לֵיהּ בִּידֵיהּ.
The Gemara raises a difficulty: Didn’t the Master say that one who recites a blessing is required to taste? The Gemara answers: Indeed, this refers to a case where he tasted it. The Gemara raises a difficulty: Didn’t the Master say that one who tasted the cup of wine disqualified it and it is no longer suitable to be used for a cup of blessing? The Gemara answers: This does not refer to a case where he drank the wine; but rather, where he tasted it with his hand or poured a bit into another cup and drank from it.
וְהָאָמַר מָר כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה צָרִיךְ שִׁעוּר, וְהָא קָא פָּחֵית לֵיהּ מִשִּׁיעוּרֵיהּ! — דִּנְפִישׁ לֵיהּ טְפֵי מִשִּׁיעוּרֵיהּ.
The Gemara raises a difficulty: Didn’t the Master say: A cup of blessing requires a minimum measure of wine? By drinking the wine, doesn’t he diminish the cup from containing its minimum measure? The Gemara answers: This refers to a case where the cup contained more than the required measure of wine.
וְהָא אִם אֵין שָׁם אֶלָּא אוֹתוֹ כּוֹס קָתָנֵי! — תְּרֵי לָא הָוֵי וּמֵחַד נְפִישׁ.
The Gemara asks: Wasn’t it taught explicitly: If he has only one cup of wine? If there is more than the required measure of wine, he does not have only one cup. The Gemara responds: Indeed, there are not two cups, but there is more than one.
וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְשׁוֹתֵהוּ וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן! אֶלָּא תְּרֵי תַּנָּאֵי, וְאַלִּיבָּא דְּבֵית שַׁמַּאי.
The Gemara raises another difficulty: Didn’t Rabbi Ḥiyya teach in a baraita that Beit Shammai say: He recites a blessing over the wine and drinks it, and recites Grace after Meals thereafter? Evidently, according to Beit Shammai, wine is not required for Grace after Meals. Rather, it must be that two tanna’im hold in accordance with Beit Shammai and differ with regard to their opinion.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים וְכוּ׳.
We learned in our mishna that Beit Shammai and Beit Hillel disagree over whether the washing of the hands or mixing water with the wine takes precedence. Beit Shammai say: One washes his hands and mixes water with the wine in the cup thereafter, and Beit Hillel say: One mixes water with the wine in the cup and only washes his hands thereafter.
תָּנוּ רַבָּנַן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס תְּחִלָּה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁאֲחוֹרֵי הַכּוֹס מֵחֲמַת יָדָיו, וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַכּוֹס.
The Sages taught a Tosefta where this issue is discussed in greater detail: Beit Shammai say: One washes his hands and mixes water with the wine in the cup thereafter, as if you say that one mixes water with the wine in the cup first, his hands will remain ritually impure, as the Sages decreed that unwashed hands have second degree ritual impurity status as if they touched something rendered ritually impure by a creeping animal. Consequently, there is room for concern that the liquid that inevitably drips on the outside of the cup might become ritually impure due to his hands, and those liquids will in turn render the cup ritually impure. Consequently, Beit Shammai said that the hands must be washed first in order to prevent that result.
וְלִיטַּמּוּ יָדַיִם לְכוֹס!
The Gemara asks: If the concern is with regard to ritual impurity to the cup, why mention the liquids on the outside of the cup? Let his hands render the cup ritually impure directly.
יָדַיִם שְׁנִיּוֹת הֵן, וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין אֶלָּא עַל יְדֵי מַשְׁקִין.
The Gemara answers: Hands have second degree ritual impurity status, and there is a general halakhic principle that an object of second degree ritual impurity status cannot confer third degree ritual impurity status upon non-sacred items, as opposed to teruma or consecrated food, except by means of liquids. By rabbinic decree, liquids that come into contact with second degree ritual impurity assume first degree ritual impurity status and, consequently, can render non-sacred items impure.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר נוֹטְלִין לַיָּדַיִם תְּחִלָּה, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ מַשְׁקִין שֶׁבַּיָּדַיִם מֵחֲמַת הַכּוֹס, וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם.
And Beit Hillel say: One mixes water with the wine in the cup and only washes his hands thereafter, as if you say that one washes his hands first, there is a decree lest the liquid from the outside of the cup that dampened one’s hands will be rendered ritually impure due to the cup which is liable to be impure, and the liquid will in turn render his hands ritually impure.
וְנִיטַּמֵּי כּוֹס לְיָדַיִם! — אֵין כְּלִי מְטַמֵּא אָדָם.
The Gemara asks: Let the cup render his hands ritually impure directly, without any liquid? The Gemara responds that, according to a general principle in the halakhot of ritual impurity, a vessel does not render a person ritually impure. The cup alone does not render his hands ritually impure.
וְנִיטַּמֵּי לְמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ! — הָכָא בִּכְלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין עָסְקִינַן, דְּתוֹכוֹ טָהוֹר וְגַבּוֹ טָמֵא. דִּתְנַן: כְּלִי שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין אֲחוֹרָיו טְמֵאִים
The Gemara asks: If the back of the cup is ritually impure, let it render the liquids that are within the cup ritually impure? The Gemara answers: Here we are dealing with a vessel that only the outside of which has been rendered ritually impure by liquids by rabbinic law and not by Torah law. In that case, the inside of the cup is pure and the outside is impure. As we learned in a mishna: A vessel whose outer side is rendered ritually impure by liquid, only the outer side of the vessel is impure,