Talmud Builders

    Commentary page

    Berakhot 45b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 45b

    Berakhot 45b. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 496 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    But [he who says omein] in "who builds Yerusholayim" which is at the end of the blessings, then it is praiseworthy and so to at the end of the blessings of the recition of the shema, Shacharis and Ma'ariv. And that that the Borayso taught that [to say omein] after all his blessings is praiseworthy, it means to say: After all his blessings. And that that it taught that [to say omein] after all his blessings is derogatory, it means to say that [to say omein] after each blessings individually [is derogatory].

    Rashi on Berakhot 45b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    והא מאה נשי כתרי גברי דמיין לענין קבוץ תפלה ולענין כל דבר שבעשרה ואפילו הכי חשבינן להו כשלשה וה"ה לשנים אבל לא מצי למימר כחד דמיין דאינן יכולות לזמן דהא קתני נשים מזמנות לעצמן ורש"י פירש כתרי לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנות והוא הדין לשנים:

    שאני התם דאיכא דעות מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע"פ אביהן ומיהו לא נהגו העולם כן וקשה אמאי לא נהגו מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות לזמן וי"ל דנשים מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן מזמנות וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובה ליכא והא דקאמר בריש ערכין (דף ג. ושם) הכל מחוייבין בזימון לאתויי נשים לענין רשות קאמר ולא לענין חובה ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים מאחר שאין מבינות ויש מביאין ראיה שיוצאות מדאמר לקמן סופר מברך ובור יוצא מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בבהמ"ז שלנו מיהו יש לדחות אותה ראיה דשאני בור שמבין בלשון הקדש ויודע קצת מאי קאמר אבל אינו יודע לברך אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי למימר דלא נפקי והא דאמרי' במגילה (פ"ב ד' יז.) לועז ששמע אשורית יצא פרסומי ניסא בעלמא שאני כדאמרינן התם (דף יח.) האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו:

    אי הכי אימא סיפא לא גרס אי הכי דהא אפי' מעיקר' נמי הוה מצי למפרך מסיפא דאין מזמנין:

    רב זביד אמר ברוך הוא ומבורך ובה"ג פסק ברוך הוא ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואי הוה עשרה עני בתרייהו ברוך הוא אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד:

    הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות פר"ח וה"ג די"מ בכל ברכה וברכה כגון אחר ישתבח וכיוצא בו ומיהו פוק חזי מאי עמא דבר שלא נהגו לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים דבהמ"ז:

    רב אשי עני ליה בלחישה וכן פסק בה"ג ועוד לדידן דליכא פועלים אפילו אביי מודה:

    Tosafot on Berakhot 45b · Sefaria

    Rashba

    הא ד אמר רבה בר בר חנה משמיה דרבי יוחנן שנים שאכלו אחד מהן יוצא בברכת חבירו. מסתברא בששניהן סופרין קאמר, דאלו אחד סופר ואחד בור היכי קא מקשינן מאי קא משמע לן, דטובא קא משמע לן דאשמעינן מאי דאשמעינן בברייתא (בסמוך), דאף על גב דשנים שאכלו מצוה ליחלק, בזמן שאחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא, ועוד דאי איתא דבסופר ובור קאמר הוי ליה למימר בהדיא שנים שאכלו כאחד אחד סופר ואחד בור כלישנא דברייתא, אלא ודאי בששניהן סופרים קאמר, ומאי יוצא דקאמר בדיעבד הא לכתחלה אינן רשאין, והיינו דאקשינן מאי קא משמע לן שמע ולא ענה יצא תנינא. אלא דאכתי קשיא לי מדקאמר רבי זירא לומר דאין ברכת זימון ביניהן, משמע דהכי קאמר ובלבד שלא יאמרו נברך, וההיא ודאי לכתחלה היא הא בדיעבד אף על פי שאמרו נברך ידי ברכת המזון יצאו, ומינה דהא דרבי יוחנן דאמר אחד יוצא בברכת חבירו אפילו לכתחלה קאמר ואי שניהם סופרים לכתחלה היכי נפיק בברכת חבירו והא קתני שנים שאכלו מצוה ליחלק כדאיתא בברייתא דבסמוך. ויש לי לומר דרבי יוחנן לא שמיע ליה ההיא ברייתא, ודרבי יוחנן ליתא בהא, דקיימא לן כברייתא דקתני מצוה ליחלק, ולא מצוה ליחלק שלא יזמנו קאמר, אלא שלא יצא חד בברכת חבירו קאמר. וזהו שלא כתבה הרב אלפסי ז"ל להא דרבי יוחנן בהלכות. ואי נמי יש לומר דמצוה מן המובחר הוא ליחלק הא חובה ליכא ואילו רצה לצאת לכתחלה בברכת חבירו יצא.

    אמר רבי דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומברכין עליו. ואוקימנא כגון דקרו ליה ועני. וכתב רב האי גאון ז"ל בשם רבוותא דהני מילי כגון שפתחו של בית לשוק והוא יושב כנגדו, קוראין לו ושומע קולן ומזמנין.

    אחד מפסיק לשנים, שנים אין מפסיקין לאחד נראה דהכי פירושו: אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ואפילו לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו בין עונה בין אין עונה כל שהוא עומד שם, אבל שנים אין מפסיקין לאחד אין חייבין להפסיק, והלכך אין חיוב זמון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך, ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום, והלכך אם לא רצו להפסיק אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שעה שיגמרו השנים ויזמן עמהם שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון. אבל ראיתי לרב האי גאון ז"ל שכתב אם בקש אחד מהן לצאת, אין השנים מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרין סעודתן, וצריכא עיונא. ולענין אחד שמפסיק לשנים, פירש רש"י ז"ל שמפסיק עד נברך או עד הזן, וכדאמרינן בסמוך (מו, א) עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן, ואחר כך אם רצה היחיד לחזור ולגמור סעודתו חוזר וגומר ואחר כך מברך לעצמו. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ואף בהלכות גדולות כתוב: והיכא דקא בעי למיפק חד מינייהו ובעו חבריה למעבד ליה לפנים משורת הדין, פסקין סעודתייהו ומזמנין עליו עד הזן, וגמר איהו ברכה כולה (ונפקין) [ונפיק], וחוזרין ואוכלין וגומרין סעודתן ומברכין. אבל רב האי גאון ז"ל כתב: כשהשנים גומרין אם רצה האחד לחזור ולגמור סעודתו מתחיל ומברך המוציא. ונראה מדבריו דכיון שהפסיק כבר חל עליו חיוב ברכה דלבסוף והלכך חייב לברך לשעבר, ואם רצה עוד לחזור ולאכול צריך לברך המוציא להבא. ואף הראב"ד ז"ל כן כתב דכיון שהפסיק יצא ידי ברכה למפרע וצריך ליטול ידיו ולבצוע אם ירצה לאכול עוד, דהוי ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן שצריכין ברכה למפרע וכשחוזרין צריכין ברכה לכתחילה (פסחים קא, ב). ועוד נותן טעם לדבר דכיון שהפסיק אכילתו בברכת המזון, מיכל וברוכי בהדי הדדי אי אפשר, דאיך יתכן שיאכל באמצע הברכה, כי הזימון אחת מהברכות של מזון ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואחר כך ישלים כל ברכותיו. ונראין הדברים.

    וכי תימרו להדור וליזמון אין זמון למפרע ומיהו אי אשתלי חד מינייהו ובריך לנפשיה אכתי לא פרחה תורת זימון מן השנים ומזמנין על השלישי, אלא שהשלישי שכבר בירך הפסיד תורת זימון לפי שאין זמון למפרע כדאיתא לקמן בפרקין (ברכות נ, א).

    לא קשיא הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים ובונה ירושלים לאו דוקא אלא הוא הדין לסוף כל ברכותיו כגון אחר ברכות של קריאת שמע ובסוף ברכת יהללוך, וכן כתבו רש"י ז"ל ור"ח ז"ל. ולפי דבריהם הא דנקט בונה ירושלים לרבותא נקטיה, לומר דאפילו אחר בונה ירושלים שהיא סוף ברכות דאורייתא עונין, ואף על פי שיש לאחריה ברכת הטוב והמטיב ואינה סוף ברכותיו ממש וכל שכן לסוף שאר ברכותיו. וכן כתבו בתוספות. ועוד אמרו ז"ל דאי אפשר לומר דדוקא בבונה ירושלים ומשום דלידעו פועלים דהטוב והמטיב לאו דאורייתא, דתינח לאביי דעני ליה בקלא אלא לרב אשי דעני ליה בלחישא כי היכי דלא ליזלזלו בה מאי איכא למימר. והכי נמי משמע בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם בפרק אין עומדין (פ"ה, ה"ד): תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אחרי עצמו אמן, ואם ענה הרי זה בור, אית תנא תני הרי זה חכם, אמר רב חסדא מאן דמר הרי זה בור אחר כל ברכה וברכה, ומאן דמר הרי זה חכם בעונה בסוף ברכותיו. ומקצת מרבוותא אמרו דהוא הדין לאחר ברכה אחרונה של פירות אבל לאחר ברכה ראשונה של פירות לא. וכן כתב רב האי גאון ז"ל משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל, וקא יהיב רב יהודאי ז"ל טעמא דבתר אכילה כיון דגמרה לה (בתר אכילה) ברכותיו ואמר אמן מקבל לה עליה ומהימין בה. וקרא נמי קא מסייע ברוך ה' לעולם אמן ואמן (תהלים פט, א). (וכדתני) [והדתני] בגמרא מגונה, ותני בברייתא נמי (תוספתא מגילה פ"ג, הט"ז) המברך על הפירות ועל המצות ועונה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות, בדקמי אכילה הוא, כיון דבריך ליה לא מבעי ליה לאשתעויי עד דטעים, וכדעני אמן דמי כמאן דמשתעי, והיינו דקתני דרך בורות, ואמרין נמי דאשכחו לבני ארץ ישראל, כאן בתחלה כאן בסוף.

    Rashba on Berakhot 45b · Sefaria

    Ritva

    והא נשים דאפי' מאה לענין חשיבותא כבי תרי דמיין וקתני דמזמנות ש"מ דאפי' שנים רשאים לזמן. שאני התם דאיכא דעות. פירוש דטעמא לאו משום חשיבותא הוא אלא משום דבעינן ג' דעות והכא אעפ"י שהן נשים הא איכא ג' דעות מה שאין כן בשני בני אדם דריבוי דעות חשיבי לן לענין זימון:

    אי הכי נשים ועבדים אמאי לא פי' דהא איכא ריבוי דעות דכיון דאמרת דטעמא משום הכי: שאני התם משום פריצותא. דעבדים שטופין בזמה הן ולא הוי צירופן נאה, ומהאי טעמא נמי הוא דנשים לא מצטרפי בהדי אנשים לזימון כי ליכא זימון לבר מדידהו אבל ודאי כי איכא זימון לבר מדידהו נראה ודאי דנפקי בברכת האנשים:

    מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא פירוש דליכא למימר דברכת זימון קאמר דההוא לאו ברכת חברו הוא דכשהן מזמנין יחדיו קרינן להו. לומר שאין ברכת זימון ביניהם. כלומר דדוקא בברכת חברו הוא יוצא אבל זימון אינן רשאין שהזימון כעין דבר שבקדושה הוא ואינו נוהג בפחות מג':

    סופר מברך ובור יוצא פירוש דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר בעונה אחריו אמן או בשומע דקיי"ל דשומע כעונה יותר משיצא בברכת עצמו ויכול הוא לצאת בברכת חברו אע"ג דלאו בזימון דמן הדין ברכת המזון הרי הוא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחברו אלא דרבנן אסמכוה לזימון ובתלתא משום ברוב עם הדרת מלך ואצרוכינהו לאיצטרופי ולברוכי והיכא דאיכא סופר ובור אוקמוה רבנן אדינא ואפילו בלא זימון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפי. והאי בור לאו דלא ידע ברכת המזון דאי הכי פשיטא ומאי קמ"ל אלא אף בידע כיון דאיכא סופר עדיף. ומיהו דוקא כשהסופר אכל אבל אי לא אכל לא דלא וותרו רבנן במילתא כולי האי ואע"ג דמדינא ודאי אע"ג דלא אכל מפיק משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין דאם יצא אינו מוציא אלא אעפ"י שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא אלא דרבנן הוא שעשאוה כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא כשאכל לפי שהיא באה על הנאה:

    שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים שנים אין מפסיקין לאחד פירוש אם רצו שנים מהם לצאת ורוצים לברך ולצאת שכבר גמרו אכילתן והאחד לא גמר עדיין האחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם ואפי' לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו ויוצאין ידי זימון בין עונה בין אינו עונה כל זמן שהוא עומד לשם. שנים אין מפסיקין לאחד, אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין השנים להפסיק אכילתן בשביל האחד והילכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום ואם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זימון מהני כל זמן שלא יצא אעפ"י שבירך. ומיהו האי חד לא נפיק ידי זימון דאין זימון למפרע כלומר אחר שבירך ברכת המזון והכי איתא לקמן בהדיא:

    שאני רב פפא דלפנים משורת הדין עבד פירוש דאנן לא אמרינן אלא דאין שנים חייבין להפסיק לאחד אבל אי בעו מצו עבדי ויצאו כולן ידי זימון ואחר ברכת זימון חוזרין לאכול אלו שלא גמרו לאכול. ונראה שאין צריכין לברך המוציא שהרי אלו לא פסקו לדעת גמר סעודה ודעתן לגמור סעודתן וכן דעת רבותינו הצרפתים וכן דעת בעל הלכות גדולות ז"ל. ושנים שרצו להפסיק לאחד עונין עמו ברכת זימון והוא מברך ד' ברכות כולן ואחר שענו עמו ברכת זימון בלבד חוזרין ואוכלין לאלתר. ואפי' למ"ד לקמן דברכת זימון עד הזן והזן בכלל היינו לענין שצריכין לעמוד בקביעותן עד הזן שלא יפרוש אחד מהם ואפי' אחד מהם שקדם ובירך ובאו שנים אלו לזמן עליו צריך היחיד לעמוד עמהם עד הזן דאי לא בטיל קביעותייהו דבעינן מקצת ברכה בצירוף ושוב יכול לילך לו דהא כבר עבר ברכת זימון ולא בעינן תו צירוף אבל לענין אכילה מכיון שאלו בדעתם לאכול ולא נתחייבו לענות אלא ברוך שאכלנו משלו למה יעמדו מלאכול שהרי ברכת הזן הם יחזרו ויברכו אותה כל אחד ואחד שהרי היחיד אומרה ולא אמרו שברכת הזן מברכת זימון אלא לענין צירוף דבעינן מקצת ברכת המזון עצמה בצירוף שלשה שאם היה אחד מהם הולך קודם ברכת הזן נראה כאלו לא היה כאן קביעות. והא דאמרן ביחיד שקדם ובירך דמזמנין שנים האחרים עליו בעודו כאן ולא פקע זימון מינייהו היינו ביחיד שקדם ובירך ונשאר הקביעות בשנים שהם עיקר לגבי יחיד אבל קדמו השנים וברכו בלא זימון פקע זימון מינייהו דהא בטיל קביעותייהו ואין היחיד מזמן עליהם. והא דאמרינן לעיל ביצא אחד מהן לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו בדקרו ליה ועני ההיא נמי מיירי כשבירך דאי לא אינו רשאי לצאת בלא ברכה אי נמי כשעבר ויצא שלא כדין:

    בריכו כל חד לנפשיה פירוש דסבירא להו דחילוק ברכות עדיף היכא דליכא חד מופלג וחיוב זימון הוא בדאיכא חד מופלג דהוא מברך דומיא דמשה דהא מכי שם ה' אקרא נפקא לן או כדוד מדכתיב גדלו לה' אתי:

    בא ומצאן כשהן מברכין מהו אומר וכו' דאעפ"י שלא אכל צריך לענות עמהם כדתנן עונין אמן אחר ישראל המברך ומהו עונה על המזמנין:

    1 more comments on this page.

    Ritva on Berakhot 45b · Sefaria

    Meiri

    שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קודם שיברך קורין לו ומזמנים עליו ובלבד שיענה לזמון ממקומו ויאמר ברוך הוא שאכלנו וכו', והוא שאמרו דקרו ליה ועני ופי' בו גדולי הרבנים שיענה להם ברוך שאכלנו וכו' ויוצא אף הוא עמהם ידי זימון וברכה אע"פ שצריך לברך במקום שאכל חובת הזמון מביאה כחו לכאן הואיל ושומע קול המברך וכלם נמשכים ממקומם אחר המברך, ויש אומר שאינו יוצא אלא מן הזימון אבל צריך הוא לחזור ולברך במקום שאכל וכן כל כיוצא בברכת חברו צריך לישב בשלחן במקום שאכל, ואין נראה לי כן אלא שהזמון מצרף כח כלם אצל המברך, ויש אומר שאף לזימון צריך לחזור למקומו ולא הקלו בכך אלא לומר שאע"פ שיצא לשוק והסיח דעתו הואיל ולא נתרחק אלא מעט עד שאם יקראוהו הוא שומע ויכול לענות מזמנים עליו אבל אם נתרחק ביתר מזה אין מצטרף עוד עמהם אפילו חזר עמהם, ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן, וכן יש מי שמפרש שאין צריך לחזור למקומו ולא לענות ממקום שהוא ברוך הוא שאכלנו וכו' שכל שמזמנים עליו אם יענה יענה ואם לא יענה אנו אין לנו אלא שקורין לו ומזמנין עליו, ומה שאמרו דקרו ליה ועני פירושו שיודיעוהו ויקראוהו ליתן לב לזמון ויענה לנו שכבר הוא נותן לב על כך, וכן כתבוה גדולי המפרשים שהרי הגע עצמך שהוא עם הארץ ואינו יודע לענות ודאי מזמנין עליו הכא נמי לא שנא, ומ"מ לכל הפירושים אין מקילין אלא בג' שאין בזימון שלהם הזכרת השם, אבל בעשרה אין מקילין בכך הואיל ויש שם הזכרת השם אלא יחזור למקומו, ואע"פ שלענין סניפין של קטן ועבד ומי שלא אכל דגן מקילין בי' יותר מבג' בזו מ"מ צריך שיהיו כלם לשם מדכתיב במקהלות ברכו אלהים, ויש מי שאומר שאף בג' דוקא בשרואין זה את זה אבל אם אין רואין זה את זה אין מצטרפין, ויש מי שאומר הואיל ומחבורתם היה האין צריכין להיות רואין זה את זה ואין הדבר דומה לשתי חבורות שאין מצטרפות אלא אם כן רואין זה את זה ששתי חבורות מעולם לא נתחברו בסעודה זו:

    כבר ביארנו באחד סופר ואחד בור שסופר מברך ובור יוצא מכאן למדו בתוספות שהנשים יוצאות בברכה שלנו ומ"מ אין כאן ראיה שהבור מבין קצת אלא שאינו בקי בנסח ומ"מ ראיה ברורה לזה מה שאמרו במגילה [י"ז ע"א] הלועז ששמע אשורית יצא:

    שלשה שהסבו כאחד וגמרו השנים אכילתם ורוצים לצאת והשלישי לא גמר אכילתו מפסיק האחד לשנים ומזמנים עליו ועונה עמהם אם ירצה ומברך אחד על עצמו ועל חבירו שגמר סעודתו וזה השלישי שהפסיק להם לזימון חוזר ואוכל אחר שהשלימו הזימון על הדרך שיתבאר למטה אע"פ שלא השלימו ברכת המזון, וכשהוא חוזר לאכול אינו צריך לא ליטול ידיו ולא לברך המוציא ויש אומר שאם ענה עמהם צריך לחזור ולברך המוציא על מה שרוצה לאכול שהזימון הפסק שהרי מיכל וברוכי בהדי הדיי לא אפשר ויש מצריכין זה אף בלא ענה ומ"מ אין צריך להפסיק להם לברכת המזון שאינו צריך לשמוע ברכת המזון על מה שאכל, וגדולי המפרשים אמרו שצריך להפסיק עד שתגמר כל הברכה, ואין נראה לי כן וכן אין נראה שיהא הפסק אחר שדעתו לאכול ושעל כרחו הוא מפסיק ואינו דומה לחבירו שיצאו לקראת חתן שבזו כבר הפסיקו לגמרי, וכן לא להבו נבריך שבזו כבר הסיחו דעתם לגמרי אלא שהעיקר להפסיק עד כדי ברכת זמון אם עד סוף נברך אם עד סוף ברכת הזן על הדרך שיתבאר למטה, ואם גמר האחד סעודתו והשנים לא גמרו סעודתן אין השנים צריכים להפסיק לאחד אלא עומד השלישי עמהם עד שיאכלו ואם עבר וברך לעצמו פקעה תורת זימון משם ואם רצו למחול על כבודם ולהפסיק לו רשאין:

    זה שביארנו בשלישי זה שמפסיק לשנים אם לא רצה להפסיק להם פירשו גדולי הרבנים שאין מזמנין עליו, ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאפילו לא היה לשלישי מפסיק מזמנים עליו על כרחו יפסיק או לא יפסיק יענה או לא יענה, זה שאמרו [לקמן נ'] בהני תלתא כרוך ריפתא ואשתלי חד מניהו ובריך לנפשיה אינהו נפקי בזמון דידיה כלומר שחוזרים ומזמנים עליו אע"פ שברך ואיהו לא נפיק בזימון דידהו שכבר בירך ואין זמון למפרע ואפילו זמן הוא עליהם בשעה שברך לא עשה ולא כלום אחר שלא הפסיק לו ולא יצא ידי זמון, ולשטה זו לא אמרו כאן להפסיק אלא לצאת הוא עמהם ידי זמון, לא סוף דבר בשלשה שאכלו שחייבים לזמן בשיש שם אחד שגדול מחבירו שהתראת הזימון מוטלת עליו אלא אף אם היו שלשתם שוים אחד מברך ומזמן עליהם ואם ברכו כל אחד לעצמו ידי ברכה יצאו ידי זמון לא יצאו ואם רצו לחזור ולזמן אחר הברכה אינו כלום שהזמון התראה לברכה הוא ואין התראה למפרע:

    מי שבא אל השלחן ומצא אחד מבני השלחן שמברך, אם מצאם בעת שהמברך מתרה ואומר נברך שאכלנו וכו' אף הוא כולל עצמו בכלל המותרים ואומר ברוך הוא ומבורך ומ"מ אינו אומר ברוך הוא שאכלנו אחר שלא אכל ואם בא בעת שהעונים אומרים ברוך הוא שאכלנו וכו', עונה אמן ודיו, ואם היו עשרה שמזכירים את השן ואומרים נברך אלקינו כמו שיתבאר, כתבו בהלכות גדולות שאף זה עונה ברוך הוא אלקינו ומבורך לעולם ולעולמי עולמים, וגדולי המפרשים נראה מדבריהם שאם באלו בעת שהמברך אומר נברך וכו' אינו כולל עצמו בכלל המותרים ואינו אומר כלום אבל כשישמע האחרים עונין ברוך הוא וכו' הוא אומר ברוך ומבורך ואם בסוף הברכות עונה אמן עמהם, והן גורסיןם בכאן אשכחינהו דקאמרי ברוך אומר ברוף ומבורך אשכחינהו דענו אמן עונה אמן עמהם, ועיקר הדברים כדעת ראשון:

    כשאדם מברך ברכות הרבה ראוי לו לענות אמן אחר ברכת עצמו בסוף ברכה אחרונה כגון בסוף בונה ירושלים של ברכת המזון שהיא סוף ברכה של תורה שברכת הטוב והמטיב אינה מעיקר הברכה, וכן בסוף ברכת שלום רב בשמנה עשרה, וכן בסוף ישתבח של פסוקי דזמרה ובסוף יהללוך של הלל אבל אחרי כל ברכה וברכה הרי זה מגונה, ומגדולי המחברים כתבוה כן אחר ברכות אחרונות של ק"ש ערבית אבל בשל שחרית מתוך שסומכים גאולה לתפלה אינו עונה אמן, וגדולי הצרפתים מזקיקים לאמרו אף לאחר ברכות אחרונות של שחרית שאין אמן הפסק בין גאולה לתפלה אבל אחר ברכות ראשונות יש בדבר מחלוקת, שלדעת קצת רבנים אומרו ולדעת גדולי המחברים אינו אומר מפני שהוא לדעתם הפסק בין הברכה והמצוה, וכן אחר ברכות של חנוכה וברכות ראשונות של מגילה, ויש מכריעים לאמרו כשיהא משנה את המטבע אלא אל מלך נאמן שהוא נוטריקון של אמן, וכן אנו נוהגים ונסעדים בה ממה שאמרו במדרש שמור רמ"ח שלי ואני אשמור רמ"ל שלך ואין רמ"ח תיבות בק"ש אלא בתוספת זה, ואף בזו ערערו עלינו הרבה קצת רבנים, וכבר השבנו עליהם בארוכה בקונטרס מיוחד בפני עצמו, הא מכל מקום ברכה אחת אין עונה אחריה הוא עצמו אמן, כגון ברכת הפירות אפילו האחרונה וכגון ברכה אחרונה של מגילה והדומים לאלו, ויש חולקים שאף בברכה אחרונה עונה אמן אחר עצמו הא בראשונה לא, לא במצוה ולא באכילה מפני שהוא לדעתם הפסק בין הברכה והדבר שמברך עליו, ויש אומר כן אף בראשונה שלא נאמר שלא לענות אמן אחר כל ברכה אלא במקום שיש שם הרבה ברכות ואם משום הפסק בין הברכה והדבר שברך עליו אין זה הפסק, ויש מכריעים לומר שבמצוה הוי הפסק אבל בברכת הפירות לא הואיל ובהמוציא אשתרי למימר טוב ברוך וכו', ומ"מ בברייתא אמרו על המברך על הפירות ועל המצות ועונה אחר עצמו אמן הרי זה דרך בורות, ומ"מ לא אמרו שהוא הפסק אלא שהוא בורות לענות אמן אחר ברכה אחת, אבל אחר ברכות ארוכות אין כאן לא הפסק ולא בורות וכבר הארכנו בענין זה בקונטרס מיוחד על עניין אל מלך נאמן:

    Meiri on Berakhot 45b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה והא ק' נשי כתרי כו' אבל לא המ"ל כחד דמיין דאינן כו' עכ"ל ר"ל לענין קבוץ תפלה ה"ל למנקט כחד דמיין אלא דלא ה"מ למנקט הכי דא"כ גם אינן יכולין לזמן והא קתני כו' וק"ל:

    בד"ה שאני התם דאיכא דעות כו' מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות כו' עכ"ל יש לדקדק הא כבר פירשו לעיל בשם רש"י הא דקאמר כתרי דמיין היינו דפסיקא ליה דאין חייבין לזמן וע"כ מזמנות רצו משמע ויש ליישב דודאי לדברי המקשה דמדמה להו כתרי ולא אסיק אדעתיה הא דאיכא דעות לית לן לפרושי מזמנות אלא רשות אבל השתא דמסיק דאיכא דעות משמע להו שפיר לפרושי מזמנות דחייבות לזמן וכמ"ש הרא"ש והרר"י ובהכי יתיישבו תחלת דבריהם שסמכו אותן כאן אשינויא דאיכא דיעות דמכאן משמע דנשים יכולות לזמן כו' דהא מברייתא גופה איכא למשמע הכי דקתני מזמנות והיינו לכל הפחות יכולות לזמן אלא שסמכו דבריהם כאן משום הך קושיא דמזמנות משמע חייבות להאי שינויא דאיכא דיעות ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Berakhot 45b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    והא נשים דאפילו מאה לענין חשיבותא כבי תרי דמיין וקתני דמזמנות שמע מינה דאפילו שנים רשאים לזמן:

    שאני התם דאיכא דעות פירוש דטעמא לאו משום חשיבותא הוא אלא משום דבעינן שלוש דעות והכא אף על פי שהן נשים הא איכא שלוש דעות. מה שאין כן בשני בני אדם דריבוי דעות חשיבי לן לענין זימון:

    אי הכי נשים ועבדים אמאי לא פירוש דהא איכא ריבוי דעות דכיון דאמרת דטעמא משום הכי [וכו']:

    שאני התם משום פריצותא דעבדים שטופין בזמה הן ולא הוי צירופן נאה ומהאי טעמא נמי הוא דנשים לא מצטרפי בהדי אנשים לזימון כי ליכא זימון לבר מדידהו. אבל ודאי כי איכא זימון לבר מדידהו נראה ודאי דנפקי בברכת האנשים:

    מאי קא משמע לן תנינא שמע ולא ענה יצא פירוש דליכא למימר דברכת זימון קאמר דההוא לאו ברכת חברו הוא דכשהן מזמנין יחדיו קרינן להו:

    לומר שאין ברכת זימון ביניהם כלומר דדוקא בברכת חברו הוא יוצא אבל זימון אינן רשאין שהזימון כעין דבר שבקדושה הוא ואינו נוהג בפחות משלושה:

    סופר מברך ובור יוצא פירוש דעדיפא ליה לצאת בברכת סופר בעונה אחריו אמן או בשומע דקיימא לן דשומע כעונה יותר משיצא בברכת עצמו. ויכול הוא לצאת בברכת חברו אף על גב דלאו בזימון דמן הדין ברכת המזון הרי הוא כשאר כל הברכות וכל אחד מוציא לחברו. אלא דרבנן אסמכוה לזימון ובתלתא משום ברוב עם הדרת מלך ואצרוכינהו לאיצטרופי ולברוכי. והיכא דאיכא סופר ובור אוקמוה רבנן אדינא ואפילו בלא זימון סופר מברך ובור יוצא דברכת סופר עדיפי. והאי בור לאו דלא ידע ברכת המזון דאי הכי פשיטא ומאי קא משמע לן אלא אף בידע כיון דאיכא סופר עדיף. ומיהו דוקא כשהסופר אכל אבל אי לא אכל לא דלא וותרו רבנן במילתא כולי האי ואף על גב דמדינא ודאי אף על גב דלא אכל מפיק. משום דמדינא ברכת המזון לאו ברכת הנהנין דאם יצא אינו מוציא אלא אף על פי שיצא או שלא אכל בדין הוא שיוציא. אלא דרבנן הוא שעשאוה כעין ברכת הנהנין שאינו מוציא אלא כשאכל לפי שהיא באה על הנאה:

    שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים שנים אין מפסיקין לאחד פירוש אם רצו שנים מהם לצאת ורוצים לברך ולצאת שכבר גמרו אכילתן והאחד לא גמר עדיין האחד מפסיק אכילתו על כרחו ומזמנין עליו ועונה עמהם. ואפילו לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו ויוצאין ידי זימון בין עונה בין אינו עונה כל זמן שהוא עומד לשם. שנים אין מפסיקין לאחד. אם רצה אחד מהם לצאת אין חייבין השנים להפסיק אכילתן בשביל האחד והילכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך. ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום ואם לא הספיק לצאת אחר שבירך עד שגמרו אלו לאכול בודאי מזמנין עליו דלא פקע זימון מהני כל זמן שלא יצא אף על פי שבירך. ומיהו האי חד לא נפיק ידי זימון דאין זימון למפרע כלומר אחר שבירך ברכת המזון והכי איתא לקמן בהדיא:

    4 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Berakhot 45b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא ת"ש נשים וכו' והא מאה נשים וכו' וקתני מזמנות לעצמן ויש לדקדק בזה לסברת דיש מתרצים שהביאו התוספות לעיל דברכת המזון שהיא דאורייתא דוקא אמרינן שאין א' מוציא את חבירו מש"ה אם רצו לזמן אין מזמנין אבל בברכות דרבנן א' מוציא את חבירו טפי עדיף א"כ מאי מקשה הכא בפשיטות אמ"ד אין מזמנין דילמא ס"ל דנשים בבה"מ לאו דאורייתא ומש"ה אם רצו לזמן מזמנות משא"כ בבה"מ דאורייתא אין מזמנין ונראה דכי היכא דלא ניפשוט האיבעיא דלעיל אי נשים בבה"מ דאורייתא או דרבנן מש"ה ניחא ליה לשנויי שאני הכא דאיכא דיעות ומכ"ש דא"ש לפי שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק מי שמתו שכתב בשם הראב"ד דהלכה כרבא דנשים בבה"מ דאורייתא ע"ש וק"ל:

    בתוס' בד"ה שאני התם דאיכא דיעות וכו' וקשה אמאי לא נהגו וכו' והא דקאמר בריש עירובין הכל חייבין בזימון לענין רשות קאמר ולא לענין חובה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דנראה מכל האריכות של התוס' דרפיא בידייהו הך מילתא דזימון של נשים בפני עצמן אי הוי מדאורייתא או מדרבנן בכל דקדוקי מסוגיא דשמעתין ולא כתבו שום טעם בדבר זה דאמאי הוי רשות ולא חובה דהא אפילו בעיקר דינא דמתניתין דאין מזמנין על נשים לא נמצא שום טעם בדבר אלא שרבינו יונה כתב בשם רש"י לפי שאין חבורתן נאה א"כ משמע להדיא דהיינו דוקא בהדי אנשים אבל בפני עצמן למה יגרעו לא מיבעיא למ"ד נשים בבה"מ דאורייתא וברכת הזימון נמי דאורייתא וא"כ פשיטא דעיקר מצות זימון עלייהו דידהו נמי רמיא אלא אפילו למ"ד דנשים בבה"מ דרבנן או דעיקר ברכת זימון מדרבנן אפ"ה הא אשכחן טובא דנשים חייבות אפילו במצות דרבנן שאין הזמן גרמא. ועוד דכיון שלא נמצא טעם מבואר בדבר א"כ למה נוציא לשון הברייתא דערכין מפשטה ולומר דהכל חייבין לאתויי נשים היינו רשות. והנראה בזה דכיון דאמרינן הכא בשמעתין והא מאה נשים כתרי גברי דמי אלמא דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דלישנא דברייתא דקתני נשים מזמנות לעצמן ולא קתני חייבות לזמן אלמא דאין מזמנות חובה אלא רשות. אלא דלפ"ז יש לנו לומר דהא דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא הכי היינו משום דסבר דנשים בבה"מ דרבנן מש"ה לא תיקנו בהו זימון כלל שלא יוציאו אנשים י"ח דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. מיהו לאידך גיסא ליכא למימר דלעולם נשים בבה"מ דאורייתא אלא דעיקר ברכת זימון אינה אלא מדרבנן דהאי דרשא את ה' אלקיך אסמכתא בעלמא היא דלפי פרש"י בד"ה מנא ה"מ משמע להדיא דהוי מדאורייתא וכדפרישית וצ"ע ודו"ק:

    בד"ה אי הכי אימא סיפא לא גרסינן א"ה דהא אפילו מעיקרא וכו' עס"ה. ולענ"ד יש ליישב גירסת הספרים והיינו למאי דפרישית לעיל דודאי לקושטא דמילתא עיקר פלוגתא דרב ור"י בזימון דשנים היינו אם יש צד איסור לומר נברך בשנים או לא באחד משני הטעמים שכתבתי וא"כ לפ"ז שייך שפיר לחלק בין היכא דאיכא דיעות דודאי שפיר שייך לשון נברך כיון שהם שלשה דשייך בהו האי לישנא דגדלו לה' אתי אבל למאי דס"ד דהמקשה מעיקרא מהך ברייתא דנשים הוי סבר דעיקר פלוגתא דרב ור"י בשנים היינו אם אחד יוצא י"ח בברכת חבירו כמ"ש התוס' וא"כ לפ"ז שפיר מקשה מהך ברייתא אמ"ד דאין מזמנין אבל למ"ד מזמנין הוי אתי ליה שפיר כולה ברייתא דנשים ודאי מזמנות לעצמן בשלשה חובה ובשנים רשות כמו באנשים ואפשר דס"ל דנשים בברכת הזימון דאורייתא ומה"ט גופא אתי ליה שפיר נמי סיפא דברייתא דקתני נשים ועבדים אין מצטרפין דלא מיבעיא אם נאמר דנשים חייבות בבה"מ מדאורייתא דבני נחלה נינהו כמ"ש התוס' לעיל בפרק מי שמתו א"כ בעבדים ודאי הוי מדרבנן מש"ה אין מצטרפין לפי שאין הנשים יוצאות בברכת עבדים אלא אפילו אם נאמר דנשים נמי מדרבנן אפ"ה ודאי דעבדים גריעי מינייהו טובא כיון דלאו בני נחלה נינהו כלל. משא"כ למאי דמהדר הש"ס לאוקמי הך ברייתא כמ"ד דאין מזמנין רשות ושאני הכא דאיכא דיעות א"כ ע"כ דטעמא דמ"ד אין מזמנין לאו משום דאין יוצא בברכת חבירו היכא דליכא חובת זימון דא"כ היכא דאיכא דיעות נמי אמאי מזמנות ויוצאות בברכת חבירתה אע"כ דליתא להך סברא דאי הוי רשאי לזמן רשות ממילא דהוי יוצא כיון דלאו ברכת חבירו מיקרי מהטעם שכתב רש"י דכיון שאומר נברך ברכת שניהם היא א"כ לפום הך סברא נראה דהיכא שאומר נברך מכ"ש בזימון גמור אתי דרבנן ומפיק דאורייתא מה"ט גופא דברכת שניהם מיקרי והוי כאילו היה מברך האי בר חיובא דאורייתא בפני עצמו א"כ מקשה שפיר א"ה אימא סיפא נשים ועבדים אמאי אין מזמנין כן נראה לי נכון ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בעובדא דשמעון בן שטח בלשון התוס'. אלא דהתוספות לשיטתייהו דלא נחתו להנך סברות שכתבתי כדמוכח ממ"ש לעיל בד"ה אם רצו לזמן וכמו שהארכתי שם ולפי שיטתם לפי המסקנא נמי למ"ד אין מזמנין אין אחד יוצא בברכת חבירו אפילו בדיעבד מש"ה כתבו שפיר דלא גרסינן א"ה אימא סיפא מיהו יש ליישב גירסת א"ה בע"א לפי' דיש מתרצים דלעיל ובכה"ג גופא דמעיקרא הוי סבר דנשים ועבדים אין מצטרפות היינו משום דנשים בבה"מ דאורייתא ועבדים דרבנן משא"כ השתא דמשני דאיכא דיעות ואכתי קשה היאך אחת מהן יוצאה בברכת חבירתה דהא בברכה דאורייתא לפי' דיש מתרצים אין א' מהם יוצא בברכת חבירו אלא ע"י זימון גמור דאורייתא אע"כ דנשים בבה"מ דרבנן ובדרבנן א' יוצא בברכת חבירו א"כ מקשה שפיר נשים ועבדים אמאי אין מצטרפין ודוק היטב:

    שם אלא תסתיים דר"י וכו' דאמר רבה בב"ח אמר ר"י שנים שאכלו כאחד א' מהם יוצא בברכת חבירו. לפמ"ש לעיל בשמעתין בשיטת התוס' דבבה"מ אפילו בדיעבד אין אחד מהם יוצא בברכת חבירו לפי שני החילוקים שכתבו התוס' וכתבתי ג"כ בס"פ כיצד מברכין גבי הסבו שכן היא שיטת הרא"ש והטור והש"ע ורוב הפוסקים דכל היכא דאמרינן כל א' מברך לעצמו אפילו בדיעבד אין אחד מהם יוצא בברכת חבירו וכדמשמע לכאורה מלישנא דברייתא בסמוך דדוקא באחד סופר ואחד בור קתני דסופר מברך ובור יוצא ויוצא בדיעבד משמע וממילא משמע דבשניהם סופרים אפילו בדיעבד אינו יוצא וא"כ לפ"ז צריך לומר דהא דקאמר ר' יוחנן הכא אחד יוצא בברכת חבירו היינו נמי באחד סופר ואחד בור והיינו דקאמר יוצא דמשמע אפי' דיעבד כיון דלא סגי בלא"ה. והא דנקיט סתמא היינו משום דאורחא דמילתא הכי הוא דמי שיודע לברך מברך בעצמו דהא קי"ל דמברך עדיף כן נראה לי לפי שיטת התוס':

    אלא שראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו לא ניחא ליה לאוקמי מילתא דר' יוחנן באח' סופר ואח' בור אלא אפי' בשניהם סופרים יצא לכתחילה מדנקיט סתמא ומש"ה כתב דר"י לא שמיע ליה הך ברייתא דבסמוך דקתני בשניהם סופרים מצוה ליחלק ומה שהוכרח לפרש כן היינו משום דקשיא ליה הא דמסקינן במילתא דר' יוחנן שבא לומר דאין ברכת זימון ביניהם א"כ ע"כ היינו לכתחילה דבדיעבד פשיטא דיצא דלמה יחזור ויברך בשביל שהוסיף לומר נברך וכיון שכן ממילא דבעיקר מימרא דר"י דיוצא בברכת חבירו נמי היינו לכתחילה דלא כברייתא אלו תמצית דברי הרשב"א ז"ל ע"ש:

    אמנם כבר כתבתי לעיל בסמוך בלשון התוספות דנראה שרש"י ז"ל נזהר מזה במה שהאריך בד"ה ואמר ר' זירא לומר שאין ברכת זימון ביניהן וכו' דאי יש זימון ברכת שניהן הוא עכ"ל. ונראה דכוונתו בזה לפי שסובר ג"כ דהא דאמרינן בסמוך במימרא דאביי ובברייתא דמצוה ליחלק בין בה"מ ובין ברכת המוציא היינו למצוה מן המובחר בעלמא כדפרישית משום דחילוק ברכות עדיף וקי"ל נמי דמברך עדיף כדמשמע מסוגיא דפ' כל הבשר א"כ לפ"ז שפיר קאמר ר' יוחנן דבדיעבד מיהא אחד יוצא בברכת חבירו אפי' בשניהם סופרים ואפ"ה א"ש הא דמסיק ר' זירא לומר דעיקר מימרא דר"י היינו שאין ברכת זימון ביניהן וע"כ היינו לענין לכתחילה משום דעיקר מימרא דר"י כפשטי' דאח' יוצא בברכת חבירו אלא דמקשינן עליה מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא והיינו ממאי דתנינן בכמה משניות בשופר ומגילה דשומע כעונה ואע"ג דהתם בברכת המצות איירי מטעמא דכל ישראל ערבין אפ"ה משמע להו לתלמודא בפשיטות דבה"מ נמי ברכת המצות היא כיון שכבר אכל ונתחייב בה ולא דמי לשאר ברכות הנהנין וע"ז משני ר' זירא שפיר לומר שאין ברכת זימון ביניהן והכי קאמר ר"י דודאי אי הוי שייך ברכת זימון ביניהן לא היה אחד מהם יוצא בברכת חבירו והיינו שלא ע"י זימון אלא היו צריכין לזמן ולומר נברך כדי שיהא כל בה"מ ע"י שניהם כמו שפרש"י וכיון שלא זימן לומר נברך מסתמא אין דעתו להוציא חבירו כדפרישית לעיל בסוגיא דהסבו אלא כיון דבאמת שנים אינן רשאין לזמן ולומר נברך כמ"ש התוספות בפ' כל הבשר שיש צד איסור והטעם מבואר דכיון דלא דמי לגדלו לה' אתי ולהבו גודל דאיירי בשלשה מיחזי כחוכא דכל המוסיף גורע כדפרישית לעיל וכיון דאי אפשר שיברך אחד מהם ויהא ברכת שניהם מש"ה יצא בברכת חבירו בדיעבד דלכתחילה ודאי חילוק ברכות עדיף דכיון שאכלו כאחד הוי להו כאילו נתכוונו שניהם לצאת י"ח כן נראה לי ברור בל' רש"י וכמ"ש באריכות בס"פ ראוהו ב"ד בפירש"י ע"ש ודוק היטב:

    שם לא דשמיע להו מרב מקמי דנחית לבבל ואין להקשות אהא דמסקינן הכא דרב סובר אם רצו לזמן מזמנין ולית ליה האי דחילוק ברכות עדיף ומצוה ליחלק והא רב גופא לקמן בפירקין ובשילהי נזיר אמר לבריה חטוף ובריך ומסקינן משום דס"ל כהאי תנא דמברך עדיף וא"כ פשיטא דמצוה ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו אלא דמשום הא לא איריא דאפשר דשאני הכא כיון שע"י הזימון יש ריבוי שבח וגודל למקום מש"ה סבר רב דאם רצו רשאין לזמן ואפי' שכרו לא הפסיד כיון דלדידיה אין צד איסור בשנים לומר נברך כן נראה לי:

    שם תניא נמי הכי שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק כבר כתבתי באריכות לעיל ובס"פ ראוהו ב"ד דהאי מצוה ליחלק פשטא דלישנא משמע דהיינו דוקא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד יוצא אפי' בשניהם סופרים לפי שיטת רש"י והרשב"א בתשובה שהביא הב"י בסי' רי"ג ושכן משמע מל' הסוגיא דפ' כל הבשר ולפ"ז צריך לומר דהא דנקיט בסיפא אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא האי יוצא לאו דיעבד הוא אלא אפילו לכתחילה ומכ"ש בבור גמור דלא סגי בלא"ה אלא הא גופא אתי לאשמעינן דאע"ג שאינו מבין על בוריו אפ"ה כיון שיוצא מש"ה יש לו לעשות כן לכתחלה לשמוע הברכות מפי הסופר שיודע לכוין כן נראה לי:

    Penei Yehoshua on Berakhot 45b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 45, Amud Bet, about 496 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “דְּנִיחָא לְהוּ דְּמַקְבַּע לְהוּ בְּחוֹבָה מֵעִיקָּרָא.…”

    2. Segment 234 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן, וַעֲבָדִים מְזַמְּנִים…”

    3. Segment 34 words

      Opens “שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיכָּא דֵּעוֹת.…”

    4. Segment 417 words

      Opens “אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: נָשִׁים וַעֲבָדִים אִם…”

    5. Segment 54 words

      Opens “שָׁאנֵי הָתָם מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא.…”

    6. Segment 637 words

      Opens “תִּסְתַּיֵּים, דְּרַב דְּאָמַר אִם רָצוּ לְזַמֵּן —…”

    7. Segment 76 words

      Opens “שָׁאנֵי הָתָם דְּאִקְּבַעוּ לְהוּ בְּחוֹבָה מֵעִיקָּרָא.…”

    8. Segment 829 words

      Opens “אֶלָּא תִּסְתַּיֵּים, דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר אִם…”

    9. Segment 921 words

      Opens “וַהֲוֵינַן בַּהּ: מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, תְּנֵינָא:…”

    10. Segment 1031 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב הוּנָא לְרַב…”

    11. Segment 1126 words

      Opens “גּוּפָא. אָמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר…”

    12. Segment 1211 words

      Opens “אָמַר מָר זוּטְרָא: וְלָא אֲמַרַן, אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה,…”

    13. Segment 1314 words

      Opens “מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אַדְּרַבָּא אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא…”

    14. Segment 1417 words

      Opens “וְהִלְכְתָא כְּמָר זוּטְרָא. מַאי טַעְמָא? — כֵּיוָן…”

    15. Segment 1533 words

      Opens “אָמַר אַבָּיֵי: נְקִיטִינַן שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת —…”

    16. Segment 1621 words

      Opens “אָמַר רָבָא: הָא מִילְּתָא אַמְרִיתָא אֲנָא, וְאִיתַּמְרָה…”

    17. Segment 1719 words

      Opens “וְלָא? וְהָא רַב פָּפָּא אַפְסֵיק לֵיהּ לְאַבָּא…”

    18. Segment 1849 words

      Opens “יְהוּדָה בַּר מָרִימָר וּמָר בַּר רַב אָשֵׁי…”

    19. Segment 1922 words

      Opens “בָּרֵיךְ אִינִישׁ לְנַפְשֵׁיהּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּמָרִימָר. אָמַר…”

    20. Segment 2017 words

      Opens “בָּא וּמְצָאָן כְּשֶׁהֵן מְבָרְכִים, מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרֵיהֶם?…”

    21. Segment 2129 words

      Opens “וְלָא פְּלִיגִי, הָא — דְּאַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי…”

    22. Segment 2215 words

      Opens “תָּנֵי חֲדָא: הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר בִּרְכוֹתָיו —…”

    23. Segment 2310 words

      Opens “לָא קַשְׁיָא, הָא — בְּ״בוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם״. הָא…”

    24. Segment 2424 words

      Opens “אַבָּיֵי עָנֵי לֵיהּ בְּקָלָא, כִּי הֵיכִי דְּלִשְׁמְעוּ…”

    Sages named on this page

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Berakhot 45b · Segment 20 — “…מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרֵיהֶם? רַב זְבִיד אָמַר: ״בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ״. רַב…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Berakhot 45b · Segment 11 — “…וּמְזַמְּנִין עָלָיו. אָמַר אַבָּיֵי: וְהוּא דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי.

    Original text

    דְּנִיחָא לְהוּ דְּמַקְבַּע לְהוּ בְּחוֹבָה מֵעִיקָּרָא.

    in the case of a waiter, because from the outset, they prefer to establish their zimmun as an obligation rather than as an option.

    תָּא שְׁמַע: נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן, וַעֲבָדִים מְזַמְּנִים לְעַצְמָן, נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אִם רָצוּ לְזַמֵּן — אֵין מְזַמְּנִין. וְהָא נָשִׁים אֲפִילּוּ מְאָה וְהָא מְאָה נָשֵׁי כִּתְרֵי גַּבְרֵי דָּמְיָין, וְקָתָנֵי נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן וַעֲבָדִים מְזַמְּנִין לְעַצְמָן!

    The Gemara cites yet another proof. Come and hear: Women form a zimmun for themselves and slaves form a zimmun for themselves; however, women, slaves, and minors, even if they wish to form a zimmun together, they may not form a zimmun . But aren’t one hundred women considered the equivalent of two men, in that they cannot constitute a prayer quorum? And yet, the baraita teaches that women form a zimmun for themselves and Canaanite slaves form a zimmun for themselves . Apparently, like women, two men can form a zimmun on their own.

    שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיכָּא דֵּעוֹת.

    The Gemara rejects this: There it is different because, although women cannot constitute a prayer quorum, since there are three individual minds, i.e., people, three women can fulfill the verse: “Praise God with me, and we will exalt His name together.” Two men cannot.

    אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: נָשִׁים וַעֲבָדִים אִם רָצוּ לְזַמֵּן — אֵין מְזַמְּנִין. אַמַּאי לָא, וְהָא אִיכָּא דֵּעוֹת!

    The Gemara objects: If so, say the latter clause of this baraita : Women and slaves, if they wish to form a zimmun , they may not form a zimmun . Why not? Aren’t they individual minds, which should enable the collective praise of God?

    שָׁאנֵי הָתָם מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא.

    The Gemara responds: That is not the reason that women and slaves were prohibited from forming a zimmun together. Rather, it is different there, as the Sages were concerned with regard to women and slaves joining together due to promiscuity.

    תִּסְתַּיֵּים, דְּרַב דְּאָמַר אִם רָצוּ לְזַמֵּן — אֵין מְזַמְּנִין. דְּאָמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק — קוֹרְאִין לוֹ וּמְזַמְּנִין עָלָיו. טַעְמָא דְּקוֹרְאִין לוֹ, הָא לֹא קוֹרְאִין לוֹ — לָא!

    In the dispute between Rav and Rabbi Yoḥanan, it is unclear which amora held which opinion. The Gemara seeks to resolve this: Conclude that Rav is the one who said: If they wanted to join together, they may not form a zimmun . As Rav Dimi bar Yosef said that Rav said: Three people who ate as one and one of them went out to the marketplace, they call him and include him in the zimmun . The reason is because they call him; by inference, if they do not call him, no, they cannot form a zimmun .

    שָׁאנֵי הָתָם דְּאִקְּבַעוּ לְהוּ בְּחוֹבָה מֵעִיקָּרָא.

    The Gemara rejects this proof: It is different there, in the case of three who ate together and one of them left, because from the outset, they established themselves as a group of three who were obligated to form a zimmun . That is why they need to call him and include him in their zimmun .

    אֶלָּא תִּסְתַּיֵּים, דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר אִם רָצוּ לְזַמֵּן — אֵין מְזַמְּנִין, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת — אֶחָד מֵהֶן יוֹצֵא בְּבִרְכַּת חֲבֵירוֹ.

    The Gemara now attempts to prove the opposite: Rather, conclude that Rabbi Yoḥanan is the one who said: If they wanted to join together, they may not form a zimmun , as Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Two people who ate as one, one fulfills his obligation to recite a blessing with the recitation of the blessing of the other.

    וַהֲוֵינַן בַּהּ: מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, תְּנֵינָא: שָׁמַע וְלֹא עָנָה — יָצָא! וְאָמַר רַבִּי זֵירָא לוֹמַר שֶׁאֵין בִּרְכַּת הַזִּימּוּן בֵּינֵיהֶם. תִּסְתַּיֵּים.

    The Gemara comments: And we discussed it in an attempt to clarify the halakha . What is he teaching us? We already learned this halakha explicitly: One who heard a blessing and did not respond, nevertheless he fulfilled his obligation And Rabbi Zeira said: Rabbi Yoḥanan’s statement teaches us that there is no blessing of zimmun among them. Indeed, conclude that Rabbi Yoḥanan is the amora who held that two may not form a zimmun .

    אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב הוּנָא לְרַב הוּנָא: וְהָא רַבָּנַן דַּאֲתוֹ מִמַּעְרְבָא אָמְרִי, אִם רָצוּ לְזַמֵּן — מְזַמְּנִין, מַאי לָאו דִּשְׁמִיעַ לְהוּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן? לָא, דִּשְׁמִיעַ לְהוּ מֵרַב, מִקַּמֵּי דִּנְחֵית לְבָבֶל.

    With regard to this, Rava bar Rav Huna said to his father Rav Huna: Didn’t the Sages who came from the West, from Eretz Yisrael, say that two individuals who ate together, if they wanted to join together, they may form a zimmun ? What, is it not that they heard it from Rabbi Yoḥanan, who was from Eretz Yisrael? Rav Huna answered: No, this is not a proof, as it is possible that they heard this halakha from Rav before he left Eretz Yisrael and descended to Babylonia.

    גּוּפָא. אָמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת, וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לַשּׁוּק — קוֹרְאִין לוֹ, וּמְזַמְּנִין עָלָיו. אָמַר אַבָּיֵי: וְהוּא דְּקָרוּ לֵיהּ וְעָנֵי.

    The Gemara now explains the matter of Rav’s statement itself: Rav Dimi bar Yosef said that Rav said: Three people who ate as one and one of them went out to the marketplace, they call him and include him in the zimmun , even if he is not beside them. And Abaye said: This is only in a case that they call him and he responds, but if he is too far away to answer he cannot be included.

    אָמַר מָר זוּטְרָא: וְלָא אֲמַרַן, אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה, אֲבָל בַּעֲשָׂרָה עַד דְּנֵיתֵי.

    Mar Zutra said: We only said this, that it is sufficient to hear and answer, with regard to a zimmun of three; but, with regard to a quorum of ten, they may not form a zimmun which includes mention of God’s name until the one who left comes and sits with them.

    מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אַדְּרַבָּא אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא תִּשְׁעָה נִרְאִין כַּעֲשָׂרָה, שְׁנַיִם אֵין נִרְאִין כִּשְׁלֹשָׁה.

    Rav Ashi strongly objects to this: On the contrary, the opposite is more reasonable. Nine people who ate together appear like ten, so even if one is missing, the quorum does not seem to be incomplete. Two people who ate together do not appear like three, so it would be reasonable to require the actual presence of the third.

    וְהִלְכְתָא כְּמָר זוּטְרָא. מַאי טַעְמָא? — כֵּיוָן דְּבָעֵי לְאַדְכּוֹרֵי שֵׁם שָׁמַיִם — בְּצִיר מֵעֲשָׂרָה לָאו אוֹרַח אַרְעָא.

    The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Mar Zutra. What is the reason? Because in a zimmun of ten they need to mention the Name of Heaven, and it is not proper conduct to invoke the Name of Heaven with fewer than ten people present.

    אָמַר אַבָּיֵי: נְקִיטִינַן שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת — מִצְוָה לֵיחָלֵק. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת — מִצְוָה לֵיחָלֵק. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם סוֹפְרִים, אֲבָל אֶחָד סוֹפֵר וְאֶחָד בּוּר — סוֹפֵר מְבָרֵךְ, וּבוּר יוֹצֵא.

    With regard to the halakhot of zimmun , Abaye said that we have a tradition: Two people who ate as one, it is a mitzva for them to separate and for each to recite a blessing for himself. This was also taught in a baraita : Two people who ate as one, it is a mitzva for them to separate The baraita , however, adds: In what case are these matters stated? Specifically when both individuals are learned people [ soferim ] and capable of reciting prayers and blessings. However, if one of them was a learned person and the other an ignoramus, the learned person recites the blessing and the ignoramus thereby fulfills his obligation.

    אָמַר רָבָא: הָא מִילְּתָא אַמְרִיתָא אֲנָא, וְאִיתַּמְרָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא כְּווֹתִי: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת, אֶחָד מַפְסִיק לַשְּׁנַיִם, וְאֵין שְׁנַיִם מַפְסִיקִין לָאֶחָד.

    Rava said: This is a statement that I said and it was stated in the name of Rabbi Zeira in accordance with my opinion: Three people who ate as one but did not conclude their meals together, one interrupts his meal in order to join the other two in a zimmun , but two do not interrupt their meal to join the other one in a zimmun .

    וְלָא? וְהָא רַב פָּפָּא אַפְסֵיק לֵיהּ לְאַבָּא מָר בְּרֵיהּ אִיהוּ וְחַד! שָׁאנֵי רַב פָּפָּא, דְּלִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הוּא דַּעֲבַד.

    The Gemara challenges: And do two really not interrupt their meal to join the other one in a zimmun ? Didn’t Rav Pappa interrupt his meal to enable Abba Mar, his son, to recite the zimmun blessing; and, in that case, it was Rav Pappa and one other person? The Gemara responds: The case of Rav Pappa is different, as he acted beyond the letter of the law.

    יְהוּדָה בַּר מָרִימָר וּמָר בַּר רַב אָשֵׁי וְרַב אַחָא מִדִּיפְתִּי כָּרְכִי רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, לָא הֲוָה בְּהוּ חַד דַּהֲוָה מוּפְלָג מֵחַבְרֵיהּ לְבָרוֹכֵי לְהוּ. יָתְבִי וְקָא מִיבַּעְיָא לְהוּ: הָא דִּתְנַן שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּיבִין לְזַמֵּן, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיכָּא אָדָם גָּדוֹל, אֲבָל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ — חִלּוּק בְּרָכוֹת עָדִיף.

    The Gemara relates that three Sages, Yehuda bar Mareimar, Mar bar Rav Ashi and Rav Aḥa of Difti ate bread together. None among them was greater than the other in either age or wisdom, rendering him the obvious choice to recite the blessing on their behalf. They sat down and raised a dilemma: That which we learned in our mishna: Three people who ate as one are required to join together and recite Grace after Meals, does that apply only when there is a great man among them, but where they are on a par with each other, perhaps separating and reciting independent blessings is preferable?

    בָּרֵיךְ אִינִישׁ לְנַפְשֵׁיהּ. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּמָרִימָר. אָמַר לְהוּ: יְדֵי בְּרָכָה יְצָאתֶם, יְדֵי זִימּוּן לֹא יְצָאתֶם. וְכִי תֵּימְרוּ: נֶיהְדַּר וּנְזַמֵּן, אֵין זִימּוּן לְמַפְרֵעַ.

    Indeed, that is what they did, and each person recited the blessing for himself. Later, they came before Mareimar to ask him if they had acted correctly. Mareimar said to them: Although you fulfilled your obligation to recite a blessing over your food, you did not fulfill your obligation to form a zimmun . And if you say: Let us go back and form a zimmun , there is no retroactive zimmun . Once the blessing over the meal has been recited, one can no longer recite the zimmun .

    בָּא וּמְצָאָן כְּשֶׁהֵן מְבָרְכִים, מַהוּ אוֹמֵר אַחֲרֵיהֶם? רַב זְבִיד אָמַר: ״בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ״. רַב פָּפָּא אָמַר: עוֹנֶה ״אָמֵן״.

    The Gemara discusses another question: One who came and found them reciting the zimmun blessing, what does he say after them in response to the zimmun . Rav Zevid said that he says: Blessed is He and blessed is His Name for ever and all time ( Tosafot ). Rav Pappa said: He answers amen.

    וְלָא פְּלִיגִי, הָא — דְּאַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״נְבָרֵךְ״, וְהָא — דְּאַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״בָּרוּךְ״. אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״נְבָרֵךְ״ — אוֹמֵר ״בָּרוּךְ וּמְבוֹרָךְ״, אַשְׁכְּחִינְהוּ דְּקָא אָמְרִי ״בָּרוּךְ״ — עוֹנֶה ״אָמֵן״.

    The Gemara explains that Rav Zevid and Rav Pappa do not disagree. This is in a case where he found them saying: Let us bless; and that is in a case where he found them saying: Blessed be. The Gemara specifies: Where he found them saying: Let us bless, he says: Blessed is He and blessed is His Name for ever and all time; where he found them saying: Blessed be, he answers amen.

    תָּנֵי חֲדָא: הָעוֹנֶה ״אָמֵן״ אַחַר בִּרְכוֹתָיו — הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְתַנְיָא אִידַּךְ: הֲרֵי זֶה מְגוּנֶּה.

    A similar explanation resolves a difficulty in a related topic. One baraita taught: One who answers amen after his own blessings, it is praiseworthy. Another baraita taught: It is reprehensible.

    לָא קַשְׁיָא, הָא — בְּ״בוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם״. הָא — בִּשְׁאָר בְּרָכוֹת.

    The Gemara resolves this apparent contradiction: This is not difficult. This, where the first baraita says that it is praiseworthy to answer amen after his own blessing, is in the blessing: Who builds Jerusalem; this, where the second baraita deems it offensive, is in other blessings.

    אַבָּיֵי עָנֵי לֵיהּ בְּקָלָא, כִּי הֵיכִי דְּלִשְׁמְעוּ פּוֹעֲלִים וְלֵיקוּמוּ, דְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא. רַב אָשֵׁי עָנֵי לֵיהּ בִּלְחִישָׁא, כִּי הֵיכִי דְּלָא נְזַלְזְלוּ בְּ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״.

    The Gemara relates: Abaye would answer amen aloud after reciting the blessing: Who builds Jerusalem, so the workers would hear and stand to return to work, as the ensuing blessing: Who is good and does good, is not required by Torah law, so the laborers working for the homeowner need not recite it. Rav Ashi, on the other hand, would answer amen in a whisper, so that those who heard him would not relate to the blessing: Who is good and does good, with contempt.