Berakhot 45a

מאי עמא דבר היאך נוהגים וכבר נהגו לברך בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא:

שלשה שאכלו וכו' לזמן להזדמן יחד לצרוף ברכה בלשון רבים כגון נברך:

שנטלה תרומתו קס"ד תרומת מעשר שלו שעל הלוי להפריש:

מעשר שני שנפדה להתירו באכילה חוץ לירושלים ואת פדיונו יעלה לירושלים ויאכל:

והשמש ששמשם בסעודה ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזמון ובכל הני אצטריך לאשמעינן אע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה כדמפרש ואזיל בגמרא:

עד כמה מזמנין כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון ונפקא מינה להוציאם ידי חובתן אם יתנו לו הכוס לברך:

גמ' מה"מ דשלשה ראוים לברכת צירוף:

גדלו לה' אתי הרי שלשה וכן אקרא הבו גודל היחיד אומר לשנים:

דחנקתיה אומצא ודוקא מים שאין לו הנאה כי אם לשתות מים לצמאו והנאה דחנקתיה אומצא אין זה נחשב הנאה אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהן בכל ענין מברך ואפילו חנקתיה אומצא כדאמרינן לעיל (ברכות לו א) ואע"ג דלרפואה אתי בעי ברוכי ורב עמרם פירש דדוקא לפניו לא בעי ברוכי אבל לאחריו חייב ורבינו משה פירש דלא היא דהואיל ואינו נהנה אפילו לאחריו לא בעי ברכה:

רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וכו' פירוש לפניו ופוק חזי מאי עמא דבר והנה נהגו העולם לברך לאחריו אבל לא מצינו לפרש דפליגי בלאחריו דתנא קמא סבר דמברך לפניו ולא לאחריו ורבי טרפון סבר אף לאחריו יברך בורא נפשות רבות דאם כן כי פריך לעיל מרב פפא דמברך (ליקשי) [לסייעיה] ממלתיה דרבי טרפון שהוא תנא:

הדרן עלך כיצד מברכין

שלשה שאכלו כאחת בירושלמי פריך הכא את אמרת אין רשאין ליחלק והכא את אמרת חייבים לזמן ועתה לכאורה אין זה קשה וכן לקמן (ברכות דף נ.) פריך תנינא חדא זימנא שאין רשאין ליחלק היינו משום דחייבים לזמן ול"נ דהכי פריך הכא את אמרת דאין רשאין ליחלק דמשמע אם גמרו אכילתן יחד אינן רשאין ליחלק אבל האחד רשאי לגמור סעודתו ולברך קודם חברו וחייבין לזמן משמע דחובת זימון עליהם ואינן רשאין לגמור סעודתן זה בלא זה ומשני שמואל כאן בתחלה כאן בסוף איזהו בתחלה ואיזהו בסוף פליגי בה תרי אמוראי חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה נתנו דעתם לאכול זהו בסוף ורב אלפס תופס דרך ראשון עיקר וה"פ נתנו דעתם לאכול כלומר שהתחילו מתחלה לאכול ביחד זהו בתחלה אז ודאי חובת זימון עליהם אכלו כזית זהו בסוף כלומר אם האחד התחיל קודם חברו בכזית אז ודאי אם גמרו סעודתם יחד חייבים לזמן אבל רשאין לגמור זה בלא זה ולברך:

אכל טבל אין מזמנין עליו תימה דאמר בערכין (דף ד.) הכל מצטרפין לזמון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני לא צריכא אף על גב דכהן אוכל תרומה וישראל חולין אלמא אף על גב דתרומה אסורה לישראל אחרי שהכהן יכול לצרף עם ישראל לאכול בחולין מצטרפין לזמון והכא נמי נהי דחד מנייהו אכל טבל דאין ראוי לאחרים אמאי אינן מזמנין ויש לומר דאכילת טבל לאו שמה אכילה דלא חזיא אף לכהן אבל תרומה לכל הפחות ראויה לכהן האוכלה והוא הדין אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבים לזמן כדאמרינן (בב"ק פ"ט דצ"ד) הרי שגזל סאה חטין וטחנה ואפאה ואכלה ומברך עליהן אינו מברך אלא מנאץ מכאן היה אומר רבינו יהודה דשלשה שאכלו והאחד היה מודר הנאה מן השנים והוא אוכל משלו יכול להצטרף עמהם לזימון דנהי דאינו ראוי לאכול עמהם הם ראוים לאכול עמו וכן לענין הנזהר מפת של נכרי אבל אם שלשתן מודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין אע"פ שיכולים לשאול על נדרם דהשתא מיהא לא אתשילו:

עד כמה מזמנין וכו' ה"ה ברכת המזון בלא זימון אלא רבותא אשמעינן דאפילו על כזית מזמנין:

בקולו של משה וא"ת היכי מייתי ראיה ממשה והא צריך לאתויי דמשה היה מתרגם ולא היה מרים קולו יותר מהקב"ה שהיה קורא והוא מביא שהקב"ה היה קורא ומשה היה מתרגם ופירש רב אלפס בקולו של משה מסתמא משה בכל כחו היה עונה כדי להשמיע קולו לכל העם אבל הקב"ה לא היה צריך להרים קולו שהרי לא היה מדבר אלא למשה לבד ואפילו הכי היה מגביה קולו כדי שלא יהא קולו של משה המתרגם רם יותר מקולו של הקב"ה שהיה קורא:

אם רצו לזמן אין מזמנין פירש"י וכן לענין המוציא ושאר ברכות אין האחד מברך להוציא חברו לגבי הא דאמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון לשון רש"י לקמן ולא נהירא דלעיל פרק כיצד מברכין (ברכות דף לט.) בעובדא דבר קפרא נתן בר קפרא רשות לאחד לברך ושנים הוו התם ועוד אי הוו שלשה התם לא היו שם אלא פירות וכן נמי אמרינן לקמן (ברכות דף נג.) דעל המאור אחד מברך לכולן ע"כ נ"ל דבברכה ראשונה מוציאין זה את זה שנים לכ"ע והטעם הואיל ויושבין לאכול יחד דעתן לצרף ואחד מברך להוציא חברו אבל בברכה של סוף סעודה שמסתלקין זה מזה צריך לברך כל אחד לעצמו ויש מתרצים דיש חלוק בין ברכת המוציא דלא הויא כי אם דרבנן ע"כ מוציאין זה את זה אבל בבהמ"ז שהיא מדאורייתא לשם החמירו:

למעוטי דחנקתיה אומצא וכתבו בתוספות דדוקא ששותה מים בדחנקתיה אומצא לא יברך משום דלא מתהני בשתייתן, אבל יין ושאר משקין דממילא מיהא מתהני בהו מברך. ובודאי משמע כדבריהם מדקתני במתניתין השותה מים לצמאו, ומאי שנא דנקט מים טפי מביין. והם הביאו ראיה מדאמרינן לעיל בפרקין (ברכות לו, א) מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא ליבריך, קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי.

רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות ואיכא למימר דאיהו לא הוה מברך אמיא לבסוף כדר' יצחק דלעיל, כן כתבו בתוס'. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא לסתייע רבי יצחק מדרבי טרפון, ואי משום רבנן דפליגי עליה מדרבנן לא תשמע כלום מינה לברכה שבסוף, ומדרבי טרפון שמעת מינה דלא מברך אמיא לבסוף. אלא מסתברא דלא נשמע מדרבי טרפון לברכה שבסוף ולא כלום, דדילמא בין בתחלה בין בסוף מברך אמיא הכי כדאשכחן לעיל (ברכות מ, ב) דבריך בריך יהא רחמנא מריה דהאי פיתא מהני בין בתחלה בין בסוף, ומאן דלא ידע מברכא, מברך הכי בין בתחלה בין בסוף.

אכל טבל אוקימנא בגמרא (לקמן ברכות מז, ב) בטבל טבול דרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. וכתב הראב"ד ז"ל דמינה שמעינן דאלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן, אף על פי שאינה אלא מדרבנן אין זמון ביניהן. וטעמא דמילתא דאין מזמנין על מי שאכל דברים האסורים מפני שאין חביריו רשאין להתחבר עמו בחבורה. ובני חבורה שכולן אכלו מדברים האסורים אלו גם הן אין להם קבע שאין קבע וחבור לדברים האסורין, והלכך דוקא ברכת זמון הוא דאין כאן, אבל האוכל מהן אף על פי שאינו רשאי חייב לברך עליהן המוציא ושלש ברכות, שלא אמרו אלא שאין מזמנין עליהן. והרמב"ם ז"ל (ברכות פ"א ה' יט-כ) לא כתב כן וזו היא אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל. ולי נראה כדברי הרמב"ם ז"ל, (מדתניא) [מדתנן] (דמאי פ"א, מ"ד) ומייתינן לה בשבת בפ' במה מדליקין (שבת כג, א) הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום ובין השמשות. דאלמא דמאי הוא דמברכין עליו הא טבל אין מברכין עליו, ודוחק הוא לומר דמברכין כדי נקטי' ואגב גררא דמזמנין. וכתבו בתוספות רבותינו הצרפתים שאם יש בחבורת הזמון, אחד הנזהר מפת של נכרים והאחרים אינן נזהרים ואוכלין דליכא אפילו איסורא דרבנן, מזמנין יחד, ואף על גב דחד מינייהו אינו יכול לאכול מפתן מחמת שמחמיר על עצמו ונזהר בכך, כיון דאינהו מצי אכלי מדידיה אף על גב דאיהו לא מצי אכל מדידהו מצטרפין לזימון. וראיה לדבר (מדתנן) [מדתני] בריש ערכין (ד, א) הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים, ואמרינן עלה בגמרא פשיטא, לא צריכא דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אכל חולין, מהו דתימא כיון דזר לא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף קא משמע לן כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי. ועוד יש ללמוד מההיא דערכין שאם היה אחד מהן מודר מן השנים מצטרפין, אבל אם כולן מודרין הנייה זה מזה כיון דליכא חד מינייהו דמצי אכיל מדחבריה לא מצטרפין, דהא התם טעמא דמצטרפין משום דכהני מצי אכלי חולין, הא לאו הכין אלא שאלו לא מצי אכלי תרומה וקדשים והני לא מצי אכלי חולין לא מצטרפי.

גמרא תא שמע שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק. ואם תאמר מאי ראיה, דילמא שלשה אין רשאין ליחלק הא שנים רשאין ומיהו אם רצו לזמן מזמנין. פירש רש"י ז"ל אם איתא דשנים רשאין לזמן אמאי אין אחד מהן רשאי ליחלק, ניזיל איהו ולא ליפקע בהכי זימון ויזמנו השנים. והקשו עליו בתוספות מאי ראיה דילמא משום דחד גופיה, דלא ליפקע מיניה תורת זימון, דהא קתני (לקמן ברכות נ, א) ארבעה אינן רשאין ליחלק אף על גב דכי אזיל חד מנייהו אכתי איכא זימון בתלתא. ופירשו הם ז"ל שאם רצו לזמן מזמנין, ליתני שלשה שאכלו כאחת אין היחיד רשאי ליחלק, אלא מדקתני אינן רשאין ליחלק משמע שאפילו השנים שנחלקין לצד אחד אין זימון ביניהן. וגם זה אינו מחוור בעיני כלל, דדילמא התם היינו טעמא משום חיובא דיחיד דלא ליפקעו מיניה דחד תורת זימון. אלא ודאי נראה דהכי גרסינן וכן הוא בכל הספרים שלנו, וכן נראה שהיא גירסתן של גאונים ז"ל: תא שמע שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה. ומארבעה וחמשה קא מייתי ראיה, דאלמא שנים שרצו לזמן אין מזמנין, דאי איתא ארבעה וחמשה אמאי אינן רשאין ליחלק הא איכא זימון בכל כת וכת מינייהו, ומשני שאני הכא דקבעו בהו מעיקרא חובה ולפיכך אינן רשאין לצאת מחובה לרשות.

הילכתא מאי פירוש משום דמסתבר טעמיה במים דלא זייני כלל קא מיבעיא ליה, אי נמי דשמיע ליה מאן דאמר כותיה. פוק חזי מאי עמא דבר. וכך הוא שאומרים תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות וכדרב פפא דלעיל:

פרק שלשה שאכלו שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן פירוש שרוצים להתחבר יחד לסעודה וכגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן או כשהסבו דהויא קביעותא כדאמרינן לעיל חייבין להצטרף ולזמן יחד וחובת זימון הוא מפני כבוד הבורא כשהן מתחברין ומתרין זה לזה לברכו ומשום ברב עם הדרת מלך:

אכל טבל פירוש תבואה שאינו מעושרת כלל. ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית כו' אין מזמנין עליהם. פי' טעמא דמתניתין בכל הני דבכל מאכל שיש עבירה באכילתו לא מברכינן עליה כלל ולא תימא דוקא זימון הוא דלא מזמנינן בהו הא ברוכי מברכינן עלייהו דהא קתני בהדייהו והשמש שאכל פחות מכזית נמי וליכא למימר דבפחות מכזית זימון הוא דליכא הא ברכה לאחריו איכא אלא ודאי אינו מברך כלל והדין נותן דמכיון שיש עבירה באכילתו אין זה מברך אלא מנאץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה ואפילו בהיתר כגון מסוכן שצריך להם התאמר שיברך זה בודאי אין ראוי. וכן הדין אף באיסורין דרבנן באוכלן באיסור. אבל אוכלן בהיתר לא נחמיר כל כך וחייב לברך בהן כגון חולה במעשה שבת ע"י נכרי דודאי כיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ראוי לו שיברך שיום זה מותר באכילה הוא ומאכל זה ג"כ מותר הוא לו מחמת חוליו אעפ"י שנעשה בו מלאכת איסור דמעולם לא נאסר לגבי האי. אבל מי שהוצרך לאכול ביום הכפורים מחמת חולי אעפ"י שמותר נראה ודאי דאין לו לברך כלל בין לפניו בין לאחריו דלאו הנאה הוא לו אלא צערא. ואע"ג דלא איפשר דלא מתהני הו"ל כאשה דכיון דהוי תחלתה באונס אעפ"י שסופה ברצון חשבינן ליה אונס:

[גמרא] מנא הני מילי פירוש דזימון בתלתא וכד הוו תלתא חייבין לזמן. דכתיב גדלו לה' אתי. פירוש גדלו לשון רבים ואי איפשר בפחות משנים ואתי דכתיב ביה הרי תלתא וכד הוו תלתא קאמר קרא גדלו להוסיף ברכה והיינו ברכת זימון ובודאי מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא:

מנין לעונה אמן וכו' שנאמר גדלו לה' אתי פירוש עניית אמן היינו גדלו וקאמר אתי כלומר שוה לי והיינו שוה לקולו:

הרי הוא אוכל אעפ"י שלא נתנו לו רשות פי' דמסתמא ניחא להו כדי שיצטרף לזימון עמהם ואם איתא דאפי' שנים יכולים לזמן אמאי אוכל בלא רשות דכי היכי דבג' אינו רשאי לאכול בלא רשות משום דאיכא זימון בהם בלא הוא הכי נמי בשנים:

שלשה שאכלו וכו' זה הפרק יסוד הכוונה בו לבאר לנו דרך פרט ענין ברכת המזון וענין הזמון ותכונתו, ורובו יסוב על ה' ענינים, הראשון לבאר כמה בני אדם חייבין בזימון ובאיזה צד מצטרפין ובאיזה צד אין מצטרפין השני לבאר על איזה מאכל ראוי לזמן, השלישי לבאר על מי מזמנים, הרביעי לבאר תכונת הזימון האיך היא, החמישי לבאר בדברים הצריכים בכוס של ברכה ובתכונת הברכה, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר וכמו שהקדמנו:

והמשנה הראשונה תכוין לבאר לנו עד כמה חייבין בזימון שפחות מכן לא תהא חובת זמון חלה עליהם, ואמר על זה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן, ויש מי שפי' דוקא בשהכינו להם מקום לסעודה או הסבו על השלחן כאחד וכוונו לאכול כאחד או שאמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן, והוא הדין לדעת גדולי המפרשים בבעל הבית עם בני ביתו שאין צריכים להכרזת ניזיל וניכול ולא להסבה למקום אחד, אלא שבתלמוד המערב נראה שאף זה צריך הזמנה כמו שביארנו למעלה בסוגיית משנה ד' אלא שגדולי המפרשים פוסקים כלשון ראשון האמור שם, אבל אם באו ג' זה אחר זה במקרה ואכלו במקום אחד אין כאן זימון, ולדעתנו לא נאמר דין הסבו אלא לברכת המוציא אבל ברכת המזון אפילו בזה אחר זה ואפילו על דרך אקראי כמו שביארנו למעלה, ומה שאמרו למטה בשמואל ורב דהוו יתבי בסעודתא ואתא רב שימי ואצטרף בהדינו אע"פ שלא התחיל עמהם בהסבה כל שיש קביעות ביניהם ר"ל שבא בתוך סעודתם ומסב עמהם מצטרף עמהם על ידי מפה או שלחן וכן השמש מצטרף אע"פ שאינו מסב שמאחר שהוא עומד ומשמש עליהם בטל הוא אצלם והרי הוא כהסבה וענין הזמון הוא דרך אזהרה והתראה להתעורר בברכה מתוך כונה ומתוך כך לא הוזכרה בו כונה ולא מלכות הואיל ולא הותקנה אלא לאזהרה אלא שבעשרה הותקנה הזכרת השם כמו שיתבאר הואיל ומנינם דבר שבקדושה, ואע"פ שברכת המזון מן התורה אין הזימון מן התורה, ומ"מ דרשוהו דרך סמך ממה שנא' גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו שנמצא אחד מתרה את השנים להוועד עמו לרומם את האל, זהו ביאור המשנה ודינים שבאו עליה בגמ' כך הם:

השומע את הברכה מפי המברך כשעונה אמן אין לו להגביה קולו יותר מן המברך שנא' גדלו לה' אתי, וכן המתרגם אין לו להגביה קולו יותר מן הקורא, וכן הדין שלא יגביה הקורא קולו יותר מן המתרגם והוא שאמרו שאם אין המתרגם יכול להגביה קולו ימעך הקורא קולו ויקרא:

שנים שאכלו כאחד אפילו רצו לזמן אין מזמנין אלא חובה עליהם ליחלק ולברך כל אחד לעצמו ברכת המזון ויתבאר למטה שאם היו ג' אין רשאין ליחלק וכן ד' וכן ה' שהרי חובת זמון נפקעת מהם בכך ובשנים מיהא אם ברך האחד ושמע השני יצא בדיעבד שהשומע כעונה הואיל ונתכוון לכך, ואם היה האחד סופר והאחד בור סופר מברך ובור שומע ואפילו לכתחלה ואפילו היה יודע לברך שמכל מקום כונתו שברכת החבר רצויה יותר, ובברייתא אמרוה אפילו שניהם תלמידים ואחד גדול מחברו שגדול מברך וקטן שומע, אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה, ומ"מ כל שאחד מברך ואחד שומע צריך שיברך בקול רם בכדי שישמע הלה ויצא בברכתו וכן הדין בבעל הבית שאשתו ובניו יוצאים בברכתו ושאר מצות של ברכה כגון קדוש והבדלה והמוציא ודומיהם אחד מברך לכלן הן ברכות של תורה הן ברכתו שחיובן מדברי סופרים:

זהו שביארנו בברכת המוציא שאחד מברך לכלן דוקא בהסבה כמו שביארנו למעלה לא שישבו להם במקרה, הא קידוש והבדלה אינן צריכים הסבה שהרי ברכות חובה הם, וכל המצות אין ספק שאחד מוציא את הרבים:

גדולי הרבנים פירשו כנגד שיטתנו לומר שבשנים מצוה ליחלק אף בהמוציא ולברכו כל אחד לעצמו, ובמחילה מהם אינו כן שבהמוציא אין הענין תלוי בשנים או שלשה שלא בהסבה וכל שיש שם הסבה אחד מברך לכלן כמה שהם, וזה שבכאן לא נאמרה אלא בברכת המזון וכדקאמר שנים שאכלו וכן בפרק כל בשר [ק"ו ע"א] ר' אמי ור' אסי אייתו לקיימהו כלכלה דפירי ואכלו כי לא משו ידיהו ולא יהבו ליה לרבה בר בר חנא דקאים לקמייהו ובריך כל חד לנפשיה, ואמרו שם ש"מ תלת, ש"מ אין נטילת ידים לפירות וש"מ אין זימון לפירות, וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, אלמא שבברכה אחרונה נאמרה, וכן גדולי הדורות תלו הטעם בדאורייתא שכל ברכה שהיא מן התורה אין האחד מוציא את חברו ומצוה ליחלק וכל שהיא מדרבנן אחד מברך לכלן, וקשה לי לדבריהם שהרי קדוש דאורייתא הוא וכן כלכלה דפירי דרבנן, אלא שהם פירשו זו של כלכלה בז המינים שברכתם מן התורה, וכן פרשו בקדוש שמאחר שהוא במקום סעודה הסבה איכא, ואף בהבדלה הואיל ואמרו [שבת קי"ט ע"א] לעולם יסדיר אדם שלחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית מן הסתם על שלחנו הוא מבדיל או עם בני ביתו ואיכא הסבה, ולדעתי אין אנו צריכים לכך שקדוש והבדלה ברכת מצוה הן ואין ספק שבמצוה אחד מוציא את האחרים ואין אנו עסוקים אלא בברכת הנאה, ומה שאמרו בפרק אלו דברים [נ"ג ע"א] הביאו לפניהם אור בבית המדרש ב"ש אומרים כל אחד מברך לעצמו ואף ב"ה [הג"ה המו"ל ע' בספר דקדוקי סופרים שהביא הג' בש"א אחד מברך לכולם משום שנא' ברוב עם הדרת מלך ובה"א כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני בטול בהמ"ד] לא נחלקו אלא משום בטול, אע"פ שהיא מדברי סופרים פירושו משום בטול מצוה להיות אחד מברך הא לאו הכי אם רצו כל אחד וכו' ועיקר הדברים כמו שכתבנו שכל ברכת חובה או מצוה הן מן התורה הן מדרבנן אחד מברך לכלן כמו שכתבנו:

השמש שעומד על שנים אוכל בלא רשות שהרי מתחדשת להם מצוה באכילתו והרי הוא מן הסתם כמורשה מהם בכך, היה עומד על ג' אין ראוי לו לאכול אלא אם כן נתנו לו רשות, ענין הזמון בנשים ועבדים וקטנים אע"פ שנתגלגל בכאן יתבאר דינו למטה בהמשנה השלישית, ומ"מ לענין ביאור מה שהקשו מנשים מזמנות לעצמן וכו' והא נשים מאה כתרי ודאי אין חובה עליהם אלא רשות ואם כן הוא הדין לשנים, ותירץ שאני התם דאיכא דעות וחובה קאמר הואיל ומתקיימת בהם התראה מאחד לשנים, והקשה נשים ועבדים אמאי לא ואין גורסים אי הכי דהא בלאו הכי קשיא אלא שיש גורסים כן ומפרשים בשלמא ברישא דרשות הואיל ורשות הוא ואין הדבר נאה לצרף נשים ועבדים ניחא, אלא אי חובה הויא אמאי לא, ותירץ משום פריצותה דאלימא טעמא דפריצותה להפקעו אף במקום חיוב [הג"ה חסר כאן, ונראה דקאי על מה דפרכינן מדתנן שלשה שאכלו כו' ליחלק, ומפרש קו' הש"ס דלא כפי' רש"י מרישא אלא מסיפא כפי' התוס' ד"ה שלשה ע"ש] וכן פריך שהרי מ"מ אף משום היחיד אסור אלא מסיפא שמא יש כאן שנים מצד אחד:

פירש"י בד"ה עד כמה כו' ונ"מ להוציאם י"ח אם יתנו לו הכוס כו' עכ"ל דאי לענין צירוף לזימון לא הוה אצטריך ליה למתני עד כמה מזמנין עליו אלא דה"ל למיפלג לענין ברכה אי חייב בכזית אי בעי כביצה וממילא דהוה שמעינן מיניה לענין צירוף דלא גרע מטבל עמו בציר דמצטרף כדלקמן אלא דלענין להוציא את הרבים י"ח אצטריך ליה למיתני כדאמרי' לקמן וק"ל:

תוס' בד"ה שלשה שאכלו כו' ורב אלפס תופס דרך משנה עיקר כו' עכ"ל כן הוא בתוס' בכל ספרים ישנים וחדשים מקרוב באו שהגיהו ורב אלפס תופס דרך ראשון עיקר וה"פ כו' עכ"ל לא ידענא להולמו שהרי רב אלפס כתב דאשמעינן מתני' דאין רשאין לחלק דאע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו לעצמו אין רשאין לחלק ואין זה מסכים לדרך ראשון שכתבו התוס' וה"פ נתנו כו' וגם רבינו יונה כתב לפי דברי הרי"ף שאינו לדעת ב' האמוראים שבירושלמי וע"ש באורך:

בד"ה אכל טבל כו' וה"ה אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבין לזמן כדאמרי' כו' עכ"ל מהרש"ל מחק כל זה מדברי התוס' לפי שמצא ראיה זו בדברי הרא"ש על ע"א ואין זה כדאי למחוק כל נוסחות התוס' שלפנינו והפי' לדבריהם דהשתא דטעמא דאין מזמנין על האוכל טבל משום דלאו שמה אכילה ואין קובעין עליה כיון דאסורה אף לכהן ה"ה באכלו שלשתן טבל דאין מזמנין כדאמרינן הרי שגזל כו' אלא מנאץ כיון דמנאץ הוא אין זה מקרי להו קבוע לזמן עליו וה"ל כאוכל פירות כמ"ש הרר"י בפי' הרי"ף וק"ל:

בד"ה בקולו של משה וא"ת היכי כו' והוא מביא שהקב"ה היה קורא ומשה היה מתרגם כו' עכ"ל הוצרכו לזה דאי הוה איכא לפרושי שמשה היה קורא והקב"ה היה מתרגם הוה א"ש דמייתי ראיה שהמתרגם אינו רשאי להרים קולו יותר מהקורא אבל השתא שמתוך המקרא שהביא משה ידבר והאלהים יעננו וגו' משמע שהקב"ה קורא ומשה היה מתרגם א"כ אין כאן ראיה [שלא להרים קול] אלא שהקורא לא ירים קולו יותר מהמתרגם ודו"ק:

בד"ה שלשה שאכלו כו' וכה"ג תמצא בהרבה מקומות ותימה אם כן אמאי לא מקשה כו' עכ"ל ר"ל דבכמה מקומות מייתי הרישא וסמך בעיקר קושייתו אסיפא ומה שהקשו שוב אמאי לא מקשה מן הסיפא כו' ר"ל כיון דהקושיא מהסיפא לא הוי ליה למקשה למנקט במלתיה שלשה אין ב' לא דהיינו הקושיא מרישא וק"ל:

בא"ד דא"כ הל"ל אין היחיד רשאי ליחלק א"נ כו' עכ"ל ושפיר הוה משמע נמי שהשנים לא יניחו אותו ליחלק שיפקיעו ממנו ברכת הזימון ומיהו בסיפא דקתני ארבע ה"מ למתני אף לפי האמת אין היחיד רשאי ליחלק אלא משום רישא דקתני שלשה נקט האי לישנא וק"ל:

דחנקתיה אומצא ואמרו בתוספות דדוקא שותה מים בדחנקתו אומצא לא יברך משום שאינו נהנה בשתייתן כלל אבל יין ושאר משקין אפילו שתה אותן כדי לבלוע מה שבפיו כיון שממילא מיהא מיתהני מברך בהו. והביאו ראיה מדאמרינן לעיל בפרקין מהו דתימא כיון דלרפואה מיכוין לא ליבריך קא משמע לן כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי:

הילכתא מאי פירוש משום דמסתבר טעמיה במים דלא זייני כלל קא מיבעיא ליה. אי נמי דשמיע ליה מאן דאמר כותיה:

פוק חזי מאי עמא דבר וכך הוא שאומרים תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות וכדרב פפא דלעיל:

סליק פרק כיצד מברכין בס"ד:

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן פירוש שרוצים להתחבר יחד לסעודה וכגון דאמרי ניזיל וניכול נהמא בדוכתא פלן או כשהסבו דהויא קביעותא כדאמרינן לעיל. חייבין להצטרף ולזמן יחד וחובת זימון הוא מפני כבוד הבורא כשהן מתחברין ומתרין זה לזה לברכו משום ברב עם הדרת מלך:

אכל טבל פירוש תבואה שאינו מעושרת כלל:

ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית וכו' אין מזמנין עליהם - פירוש טעמא דמתניתין בכל הני דבכל מאכל שיש עבירה באכילתו לא מברכינן עליה כלל. ולא תימא דוקא זימון הוא דלא מזמנינן בהו הא ברוכי מברכינן עלייהו דהא קתני בהדייהו והשמש שאכל פחות מכזית נמי וליכא למימר דבפחות מכזית זימון הוא דליכא הא ברכה לאחריו איכא. אלא ודאי אינו מברך כלל והדין נותן דמכיון שיש עבירה באכילתו אין זה מברך אלא מנאץ וכן כתב הרמב"ם ז"ל. תדע לך הרי שהיה אוכל חזיר ונבלה ואפילו בהיתר כגון מסוכן שצריך להם התאמר שיברך זה בודאי אין ראוי. וכן הדין אף באיסורין דרבנן באוכלן באיסור. אבל אוכלן בהיתר לא נחמיר כל כך וחייב לברך בהן כגון חולה במעשה שבת על ידי נכרי דודאי כיון שהתירוהו והוא טעון ברכה מן התורה ראוי לו שיברך שיום זה מותר באכילה הוא ומאכל זה גם כן מותר הוא לו מחמת חוליו אף על פי שנעשה בו מלאכת איסור דמעולם לא נאסר לגבי האי. אבל מי שהוצרך לאכול ביום הכפורים מחמת חולי אף על פי שמותר נראה ודאי דאין לו לברך כלל בין לפניו בין לאחריו דלאו הנאה הוא לו אלא צערא. ואף על גב דלא איפשר דלא מתהני הוה ליה כאשה דכיון דהוי תחלתה באונס אף על פי שסופה ברצון חשבינן ליה אונס:

ואיהו כמאן סברה כלומר ר' אבהו כמאן סברה כר' יוחנן דאמר ר' יוחנן בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. משמע כיון דתלי טעמא כדי שיברך בעל הבית אי אמר בעל הבית לא ניחא לן דליברכן ואנא מבריכנא הרשות בידו:

משנה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן וכתב בחידושי תלמידי רבינו יונה שיש מפרשים דברכת הזימון לא שייך אלא כשהסבו דוקא בתחלת הסעודה לפי דין המשנה ולדידן נמי בעינן שיקבעו יחד בשעת המוציא ויש מפרשים דלא בעינן קביעות בתחילת הסעודה דאפילו לא היו בתחלת הסעודה רק שנים ולבסוף בא השלישי וקבע עמהם נמי חייבין בזימון וכתבו שרבינו יונה הכריע כדעה ראשונה והביא ראיה מעובדא דתלמידי דרב דלעיל בפרק כיצד מברכין ומתני' דהכא נמי מדייק לה מדקתני והשמש שאכל כזית מזמנין עליו ועיין בלשון הרא"ש שכתב כן בשמו (אבל הרא"ש ז"ל בעצמו השיג עליו והכריע כדעה אחרונה) ולענין אותה ראיה שהביא רבינו יונה מסוגיא דכיצד מברכין גבי הסבו כבר כתבתי שם דאין ראייתו מוכרחת שיש לפרש הך סוגיא בענין דליכא זימון או בענין שלא שייך שום קביעות כלל כמ"ש ג"כ הרא"ש ז"ל וזה מבואר בפוסקים שמי שאוכל כשמהלך לא שייך בו זימון כלל וצריך כל אחד לברך לעצמו וכמו שהוספתי בזה נופך משלי דכיון דגלו דעתייהו דלא ניחא להו להשתתף ולאכול כאחד מש"ה אין הנאתו והנאת חבירו מצטרפות דבכה"ג אפילו בברכת המצות אין אחד מוציא את חבירו כמ"ש בס"פ ראוהו ב"ד דבכה"ג לא שייך הך טעמא דכל ישראל ערבים זה בזה ע"ש א"כ היכא דלא גלו דעתייהו אלא שישבו כא' אף ע"פ שלא הסבו ולא קבעו מקום לדידן אין סברא לומר שיפטרו מברכת הזימון שהיא דאורייתא ומה שהביא עוד ראיה ממתני' דקתני והשמש שאכל כזית יש לתמוה טובא דאדרבא איפכא משמע דהא אהאי דהשמש מקשה הש"ס לקמן פשיטא ואי ס"ד דלפי דין הגמרא לא שייך זימון אלא בהסבה א"כ מאי מקשה פשיטא אדרבא איפכא הו"ל לאקשויי אמאי מצטרף דהא מילתא דפשיטא היא דבשמש לא שייך הסבה כלל ואפילו קביעות מקום לא שייך ביה כלל שהולך אנה ואנה ופעמים שיש לו ב' או ג' חבורות כדאמרינן בעלמא והשמש מצרפן אע"כ מדמקשה הש"ס פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ולא קבע משמע דלא כסברת רבינו יונה אלא כסברת הרא"ש ז"ל דלא בעינן הסבו ולא קביעות מקום אלא אפילו אם אכל עמהם כזית בסוף הסעודה או באמצע הסעודה סגי וא"כ מקשה הש"ס שפיר פשיטא דהא ודאי אוכל משלהם וע"ז משני שפיר מהו דתימא הא לא קבע פי' שאין אכילתו דרך קביעות כלל כמ"ש הרא"ש וכדפרישית וא"כ הו"א דלא קבע קמ"ל דאפ"ה מצטרף כיון שדרך אכילתו בכך וא"כ ניחא ליה בהאי שיתוף שלהן וכ"ש שאין כאן גילוי דעת להיפך א"כ חל עליהן חובת זימון מדאורייתא ומכ"ש דמה"ט כל אחד יוצא בברכת חבירו מטעמא דכל ישראל ערבין כמו בשאר ברכת המצות כיון שהזימון עצמו עושה קביעות שצריכין להשתתף יחדיו ולומר נברך כנ"ל נכון בטעם שיטת הרא"ש וסייעתו ושיטתו של רבינו יונה כתבתי ג"כ קצת לעיל בפ' כיצד מברכין בעובדא דתלמידי דרב ועיין עוד מה שאכתוב בסמוך בלשון התוס' בד"ה אם רצו לזמן אין מזמנין ודו"ק:

בפרש"י בד"ה והשמש וכו' ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזימון עכ"ל נראה דכונתו בזה משום דקשיא ליה אמאי איצטריך למיתני והשמש שאכל כזית ומש"ה קתני נמי בסיפא והשמש שאכל פחות מכזית אין מזמנין ומסקינן לקמן בגמרא דקתני בה איידי דרישא ואכתי כולה מילתא יתירא דאטו מי עדיף שמש מבני סעודה עצמן דעכ"פ צריך לאכול כזית כדקתני בסיפא (ועוד דבאינך בבי דרישא נמי הו"ל למיתני כזית) דהא עיקר מילתא דשמש לא קתני לה אלא לאשמעינן דמצטרף אע"ג דלא קבע כדמסקינן לקמן וא"כ לא הוי צריך למיתני אלא דהשמש מצטרף ושיעורא דכזית מסיפא שמעינן לה וע"ז כתב רש"י שפיר דאפ"ה שייך למיתני שיעורא דכזית גבי שמש דממילא שמעינן חדא דאית בה תרתי דמסתמא אורחא דמילתא דהשמש אינו אוכל עמהם אלא כדי להצטרף לזימון דעיקר אכילת השמש אינו אלא לאחר הסעודה או קודם הסעודה כדאשכחן דקדים טפי ודמאחר טפי ולפ"ז שפיר שמעינן דלענין צירוף בעלמא לזימון נמי בעי כזית וסגיא בהכי אפילו לרבי יהודא דאמר עד כביצה דלא בעי ר"י כביצה אלא להמברך עצמו להוציא אחרים ידי חובתן ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י במ"ש בד"ה עד כמה מזמנין כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר לקמן בגמרא בעיקר טעם פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה לענין כזית וכביצה ע"ש:

בגמרא מה"מ ופירש"י מה"מ דשלשה ראוין לברכת צירוף עכ"ל נראה דכוונתו בזה דודאי לעיקר זימון לא שייך לאקשויי מה"מ דהא לקמן בברייתא ילפינן לה מדכתיב וברכת את ה' אלקיך (מיהו לרבי דפליג את"ק דברייתא דלקמן במאי דיליף לזימון מאת ה' אלקיך ולרבי מגדלו לה' אתי נפקא ולפ"ז צריך לומר דלרבי עיקר ברכות זימון אינו אלא מדרבנן דאסמכינהו אקרא דגדלו לה' אתי ועיין בקונטרס אחרון) ועוד דעיקר זימון לא שייך כלל בהנך קראי דמייתי רבי אסי ורבי אבהו דהנך קראי לא איירי כלל בענין זימון דבה"מ אע"כ דהא דמקשה מה"מ היינו לענין שלשה דלא רמיזי כלל בקרא דוברכת את ה' אלקיך וכיון דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש אית לן למימר דבכל ענין ריבוי שבח למקום בעינן עשרה כדדרשינן מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל דכל דבר שבקדושה אינו אלא בעשרה כדאיתא בסוף פ"ג דמגילה. ואם נפשך לומר דברכת הזימון לא דמי לשאר דברים שבקדושה א"כ כיון דקרא סתמא כתיב יש לנו לומר דבשנים סגי דתפסת מרובה לא תפסת וע"ז מייתי שפיר מהנך קראי דגדלו לה' אתי או מכי שם ה' אקרא כן נראה לי בכוונת רש"י. אלא דאכתי איכא למידק אהך ילפותא דרבי אסי דיליף מגדלו לה' אתי אטו קרא דוברכת את ה' אלקיך שבא ללמד על הזימון אקרא דדברי קבלה סמיך ומפשטא דקרא אית לן למימר דסגי בשנים או דבעינן עשרה כדפרישית כיון דלכאורה לא אשכחן בתורה שום מעלה בשלשה יותר מבשנים והנלע"ד דודאי אשכחן במעלות טובא בשלשה לדין ולכל הנך דרפ"ק דסנהדרין דילפינן לה מקראי דבעינן ג'. ואפשר עוד לומר דפשטא דקרא דאת ה' אלקיך הכי משמע דהיינו במקום דאשכחן שהשכינה מצויה והיינו בג' דכתיב ועמדו שני האנשים לפני ה':

וראיה ברורה לדברי מצאתי בלשון הירושלמי דשמעתין דהך פלוגתא גופא דבסמוך דפליגי רב ורבי יוחנן לענין שנים אם רצו לזמן מסיק עלה בירושלמי דרבנן דהכא כדעתין ורבנן דהתם כדעתין דתליא בפלוגתא דשנים שדנו אי דיניהם דין או לא ולכאורה הוא תמוה מאד דמה ענין זימון לדין ולמאי דפרישית א"ש טובא ובכה"ג נראה לי לפרש ג"כ הא דתניא בברייתא בפ"ק דסנהדרין דתני תנא זימון וברכת זימון בשלשה ומסקינן דהאי זימון היינו הזמנה לדין שצריך להזמין הבעל דין ע"פ ג' הדיינין ומה ענין זה לזה ולפמ"ש א"ש דודאי הא בהא תליא ואפשר דהנך אמוראי דהכא נמי נחתו להך סברא דיש מעלה בג' יותר מבשנים אלא דלא סגי להו בהכי ללמד על עיקר חיוב זימון דבעינן דוקא ג' אי לאו מהנך קראי דבשנים לא אפשר לומר נברך ולהוסיף שבח לגדלות של מקום כנ"ל נכון כפתור ופרח בעזה"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה אם רצו לזמן אין מזמנין פרש"י וכן לענין המוציא וכו' לגבי הא דאמר אביי וכו' עסה"ד. נראה בכוונת התוס' דמה שסמכו דבריהם בזה בעיקר מילתא דאם רצו לזמן אין מזמנין דלכאורה לקמן על פרש"י במימרא דאביי הוי להו לפרש ולדקדק בכל זה אלא משום דלקושטא דמילתא משמע להו להתוס' דטעמא דמ"ד אם רצו לזמן אין מזמנין לאו משום דיש איסור בזה לומר נברך בשנים דמה איסור יש בזה כיון שאין בו הזכרת השם אלא דאפ"ה אסורין לזמן כיון שאין האחד יוצא בברכת חבירו והיינו דהכי משמע להו מפרש"י לקמן במימרא דאביי דאפילו לענין דיעבד איירי מדקתני לסיפא דברייתא דסופר מברך ובור יוצא משמע דכשאין אחד מהם בור אפילו בדיעבד לא יצא וכמו שאבאר (ואף דמלשון התוס' בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו) משמע דבלא"ה יש איסור בשנים לומר נברך ואפשר דטעם האיסור משום דמיחזי כמוסיף על הברכה דכה"ג כתב הטוא"ח סי' קפ"ז) היינו לפי סברתם בתחילת דבריהם שם משא"כ הכא דמשמע להו כפרש"י דאפילו לענין דיעבד שייך הך מילתא דאין מזמנין שאין א' יוצא בברכת חבירו כמ"ש לעיל בסוגיא דבעי הסבה ומהני הסבה בשם הרא"ש והטור והש"ע ע"ש כן נראה לי בכוונת התוס'. ובזה נתיישב לי היטב כל המשך לשון התוס' כאן דלכאורה כל דבריהם כאן כמילתא דלית ליה פתרי במה שכתבו על פי' רש"י ולא נהירא על מ"ש דברכת המוציא ובה"מ שוין ולשני התירוצים שכתבו כאן משמע דפשיטא להו דיש לחלק בין ברכת המוציא לבה"מ ולפ"ז דבריהם כאן סותרין דברי עצמן דלעיל בס"פ כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) במשנה דהסבו א' מברך לכולן כתבו התוס' להדיא דאיירי בין בברכת המוציא ובין בבה"מ והוכיחו כן בראיות ברורות מסוגיא דהתם וכן כתבו ג"כ שם ברומיא דמתני' אברייתא מעשרה שהיו הולכין בדרך ובעובדא דתלמידי דרב דכל השקלא וטריא דהתם היינו בין בברכת המוציא ובין בבה"מ והיינו כמ"ש רש"י כאן במימרא דאביי בסמוך ואמאי לא קשיא להו לעיל נמי מעובדא דבר קפרא ומהאי דמאור כמו שהקשו כאן על פרש"י ויותר קשה דלשני התירוצים שכתבו התוס' כאן משמע דבברכות שלפני אכילה אחד מברך לכולן כי האי דמאור דאסיקנא לקמן טעמא דב"ה משום ברוב עם הדרת מלך וא"כ תיקשי להו סוגיא דלעיל פרק כיצד מברכין בפלוגתא דרב ורבי יוחנן דקיי"ל כר"י ומשמע דיין בעי הסבה או מהני הסבה וא"כ בלא הסבה כל אחד מברך לעצמו ותיקשי להו האי דמאור דבעינן ברוב עם וכ"ש ללישנא בתרא דרב דביין לא מהני הסבה (ועיין מ"ש שם בחידושינו) והתם ע"כ בברכת היין שלפניו איירי דהא איין דלאחר המזון בתוך הסעודה קאי קודם בה"מ כמו שהוכחתי שם דליכא ברכה שלאחריו וכ"ש דקשה מסוגיא דפרק כל הבשר דמסקינן התם דמצוה ליחלק אפילו בפירות ולפי' דיש מתרצים שהביאו התוס' קשה יותר האי דכל הבשר דאפילו את"ל דסברי דאברכה שלאחריו קאי התם כדמשמע מלשון דאין מזמנין וסברי ג"כ דברכה שלאחריו בז' מינים שהיא מעין ג' הוי דאורייתא מ"מ מדנקט התם סתמא כלכלה דפירי ודייקינן עלה ש"מ תלת משמע דלאו דוקא בז' מינים איירי אלא אפילו בשאר פירות ומסקינן עלה דמצוה ליחלק אף ע"ג דלאו דאורייתא נינהו:

אמנם למאי דפרישית א"ש טובא דכל דברי התוס' דלעיל בסוגיא דהסבו ודפרק כל הבשר אינן אלא לענין מצוה מן המובחר אי אמרינן דאחד מברך לכולן משום ברוב עם הדרת מלך כטעמא דב"ה במאור או אם נאמר דחילוק ברכות עדיף כפשטא דברייתא דלקמן ודפרק כל הבשר דמצוה ליחלק וע"ז מסקו התוס' שפיר לעיל ובפרק כל הבשר דברכת המוציא ובה"מ שוין לענין זה ואפ"ה לא קשיא להו מהאי דבר קפרא ומהאי דמאור דודאי איכא לאפלוגי בכמה גווני והיינו למאי דפרישית לעיל בסוגיא דהסבו בפלוגתא דתנאי לקמן בפירקין ובשילהי נזיר אי מברך עדיף או דשניהם שוין א' השומע ואחד העונה א"כ ממילא דברוב עם עדיף ויש לחלק ג"כ בין היכא דאיכא אדם גדול דלכ"ע הגדול מברך וכן היכא דאיכא בעל הבית דב"ה מברך המוציא ונראה ברור שהרשות ביד ב"ה או ביד הגדול לחלוק כבוד למי שירצה משום דמתחילה אדעתא דהכי ישבו לאכול ביחד שאחד יברך לכולן ולא ניחא להו בחילוק ברכות וא"כ בפשיטות איכא לאוקמי האי דבר קפרא בחד מהנך גווני ומהאי דמאור נמי לא הוי קשיא להו לעיל משום דמאור דמי לברכות המצות דכל ישראל ערבין זה בזה ועוד דבמאור שאני שההנאה באה לכל בני חבורה כאחד כמ"ש התוס' לעיל לענין מוגמר בד"ה הסבו ובפרק כל הבשר לענין מאור גופא. אבל בסוגיא דהכא דמשמע להו דמ"ד אם רצו לזמן אין מזמנין אע"ג דאיכא ריבוי שבח אפ"ה אין רשאין כיון שאין אחד מהם יוצא בברכת חבירו אפילו בדיעבד וכדפרישית נמי לעיל בהסבה דפשטא דברייתא דלקמן גבי סופר ובור משמע להו דלענין דיעבד איירי וא"כ שפיר קשיא להו מהאי דבר קפרא ומהאי דמאור דלענין דיעבד לא משמע להו לחלק מאותן הסברות שכתבתי בסמוך דלענין מצוה מן המובחר לחוד איירי וע"ז כתבו שני תירוצים דקושטא דמילתא הכי הוא דבברכות שלאחריהן לתירוץ הראשון או בבה"מ לחוד לפי' דיש מתרצים ודאי אין א' יוצא בברכת חבירו היכא דליכא זימון אבל לענין מצוה מן המובחר אכתי קיימו התוס' בשיטתם דלעיל ודפ' כל הבשר דלפניהן ולאחריהן שוין כן נראה לי נכון ומוכרח בכוונת התוס' למאי דמשמע להו מפרש""י דלקמן דברכת המוציא ובה"מ שוין אפילו לענין דיעבד:

מיהו לע"ד נראה דאין זה דעת רש"י אלא דלקמן נמי לענין מצוה מן המובחר לחוד איירי (והיינו לפי גירסת פירש"י שלפנינו לקמן דלא נמצא זה הלשון דלהוציא אחרים שהעתיקו התוספות בשמו) וכמו שאבאר לקמן בשיטת רש"י ושיטת התוס' בזה לכל חד כדאית ליה ודוק היטב:

בא"ד ויש מתרצים דיש חילוק וכו' אבל בבה"מ שהיא מדאורייתא לשם החמירו עכ"ל. עיין מ"ש בזה לעיל בס"פ כיצד מברכין גבי הסבו ובס"פ ראוהו ב"ד בירושלמי יליף להך מילתא מקרא דאע"ג דבכל הברכות אדם מוציא את חבירו אפ"ה שאני בה"מ דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך. מיהו לקמן בפירקין במעשה דשמעון בן שטח נראה מל' התוס' להיפך דבבה"מ בדין הוא שאפילו אם יצא מוציא אחרים ידי חובתן וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בחידושיו שכן הוא מדין תורה וזה נוטה לאותה סברא שכתבתי לעיל ובס"פ ראוהו ב"ד דאדרבה בה"מ שהיא לאחר אכילה שייך יותר לומר שאחד מוציא אחרים י"ח דדמי לברכת המצות מטעמא דכל ישראל ערבין זה בזה כיון שכבר נתחייב בה ודוקא בברכות שקודם אכילה אמרינן בס"פ ראוהו ב"ד חוץ מברכת הנהנין שאם יצא אינו מוציא כיון דלא שייך האי טעמא דכל ישראל ערבין דלא לתהני ולא לברך א"כ לפ"ז משמע דכ"ש במי שאכל גם כן ונתחייב בבה"מ שיוכל להוציא ג"כ אחרים שאכלו וזה מ"ש להיפך מסברת דיש מתרצים שהיא סברת רבינו שמואל שהביא רבינו יונה והרשב"א ז"ל ע"ש ולקמן בעובדא דשמעון בן שטח אבאר עוד בזה:

תוס' ד"ה אכל טבל כו' ואפאן ואכלן ומברך שם ליתא כן. אלא ואפאה והפריש חלה ובירך וצ"ע:

תוס' ד"ה שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק כו' סמיך אסיפא כעין זה בתוס' גיטין דף פ' ע"ב תוס' ד"ה זו דברי ר"מ וש"נ:

מתניתין, אכל טבל, בהרא"ש כתב ר"מ ז"ל שאינו מברך עליו תחילה וסוף, והראב"ד השיג עליו דרק אין מזמנין עליו אבל ברכה תחילה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו, וכתב הרא"ש עלה ונ"ל כדבריו מהא דאמרינן בפרק הגוזל הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה והפריש ממנו חלה אין זה מברך אלא מנאץ, משמע שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ, עכ"ל. וקשה לי דאיך אפשר לדייק מלשון זה דאינו מברך אלא מנאץ דחייב לברך אלא שברכתו ניאוץ, הא למה דקאמר אביי בב"ק דטעמא דראב"י דס' שינוי אינו קונה, א"כ ממילא אסור לו לברך דהא כיון דלא קנאו הוי כנוטל חלה מעיסה אחרת דלא הוי חלה כלל, גם אף למה דדחינן שם דס' שינוי קונה אלא דהוי מצוה הבאה בעבירה, הא מ"מ משום מה"ב לא יצא ידי מצוה ואין שייכות ברכה בזה ואף למ"ש תוס' רפ"ג דסוכה דדחויי בעלמא הוא דהיכא דקנה קודם המצוה לא מקרי מה"ב, הא מ"מ לפי הדחויי דגם זהו הוי מה"ב ממילא אינו רשאי לברך, וא"כ לאידך תירוצא דתוס' שם, דברכה שאני דאיכא בי' הזכרה לש"ש, דבזה י"ל דמברך כיון דיצא ידי מצוה אלא דהוי ניאוץ, מ"מ ליכא ראי' מלשון זה דאינו מברך אלא מנאץ דחייב לברך דהא עכ"פ לאביי דסבר דהטעם דשינוי אינו קונה אינו מברך היינו אינו רשאי לברך ודלמא גם לפי טעמא דמה"ב הוא כן. גם לפי ההנחה זו דלא הוי מה"ב ממש כיון דנקנה לו קודם המצוה ממילא ליתא לראיית הרא"ש דהתם דבשעת הפרשת חלה כבר נסתלק העבירה מש"ה מברך דהוי רק גנאי להזכיר ש"ש עליו, אבל הכא באוכל טבל בעידן האכילה הוי העבירה י"ל דאינו מברך כלל וצ"ע:

שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת חַיָּבִין לְזַמֵּן וְכוּ' גְּמָרָא. מְנָא הַנֵי מִילֵי? אָמַר רַב אַסִי: דְּאָמַר קְרָא: (תהילים ל״ד:ד׳) "גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו". הא דלא הביא קרא דתורה שהוא (דברים לב, ג) כִּי שֵׁם הֳ' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ, נראה לי בס"ד האי קרא עדיף ליה מפני שבו נרמז ענין הזימון יותר, דקיימא לן צריך המזמן לחזור ולומר בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ שלא יוציא עצמו מן הכלל, וזה נרמז שפיר בפסוק גַּדְּלוּ לַהֳ' אִתִּי בעת שאני אומר לכם נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו שאני ואתם נאמר ברוך שאכלנו, אבל קרא דְשֵׁם הֳ' אֶקְרָא לא נרמז עניית המזמן, כי הוא אומר כִּי שֵׁם הֳ' אֶקְרָא בזימון לומר נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, אתם הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ לומר בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ, ולא נרמז שגם הוא יאמר עמהם, ורבי אבהו בחר להביא גם פסוק זה בשביל שהוא פסוק תורה.

מִנַּיִן לָעוֹנֶה 'אָמֵן', שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ? נראה לי בס"ד טעם לדבר זה כי העונה אמן צריך שישים לבו אל הברכה שידע מה היא, ולא יענה אמן יתומה, ולכתחילה צריך לשמוע הברכה כולה מתחילתה, ולכן הוזהר שלא יגביה קולו יותר מן המברך, כדי שבזה מוכרח שישים לבו היטב אל הברכה כדי שידע מדריגת קול המברך וישוה אליו. אי נמי להורות דשוים הם במעלה, ולא כמאן דאמר גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מֵהַמְּבָרֵךְ. ומה שצריך המתרגם נמי שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא, נראה לי בס"ד מפני כי בודאי הקורא הוא גדול במעלה מן המתרגם, וכדי שלא יאמרו לעולם המתרגם הוא גדול במעלה מזה הקורא, ומה ששמו אותו מתרגם ולא קורא מפני שקולו הוא יותר גדול ורם, ולכך נעשה מתרגם כדי שישמע קולו לרבים, על כן אינו רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, דבזה נודע כי הקורא הוא הגדול במעלה מזה האיש המתרגם.