Commentary page
Berakhot 43b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBerakhot 43b
Berakhot 43b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 758 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
סמלק יסמי"ן קורין לו בלשון ישמעאל והוא מין עשב שיש בו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו ושלשה עלין לכל שורה:
חלפי דימא בושם שקורין אשפי"ג והוא שבולת נרד ועשוי כעין גבעולי פשתן דאשכחן גבעולין דאיקרי עץ:
נרקום חבצלת השרון בה"ג:
דגנוניתא הגדל בגינה:
סיגלי ויול"ש בלע"ז:
חבושין קודוניי"ש בלע"ז:
להתנאות ליהנות:
כלבנון שמריחין עליו ופרחיו:
26 more comments on this page.
Rashi on Berakhot 43b · Sefaria
Tosafot
האי מאן דמורח באתרוגא וחבוש' מברך וכו' ודוקא כשמריח בהם אבל אם בא לאכול מהם אין לברך ברכת ריח כי אם ברכת אכילה:
שמן והדס האי שמן להריח הוא דאי להעביר הזוהמא הא אמרינן בפרק אלו דברים (לקמן ברכות נג.) דאין מברכין עליו:
הכי אמר רבא הלכתא כבית הלל ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דקא עביד - כך כתוב בספרים שלנו ובפירוש רש"י אבל רב אלפס פסק כרבא משמע שלא היה גורס בספרו ולא היא וכו':
Tosafot on Berakhot 43b · Sefaria · unknown
Rav Nissim Gaon
ששה דברים גנאי לתלמיד חכם אל יצא יחידי בלילה ובמסכת שחיטת חולין בפ' גיד הנשה (חולין דף צא) אמרינן ויאבק איש עמו אמר ר' יצחק מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה. ויש אומרים אף אל יהלך בקומה זקופה ובפרק האשה נקנית (קדושין דף לא) אמרינן אמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שיהלך ד' אמות בקומה זקופה שנאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו:
Rav Nissim Gaon on Berakhot 43b · Sefaria
Rashba
אמר מר זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות. ואותן ורדים שאנו קורין רושאש כתב הראב"ד ז"ל שמברכין עליהן ריח טוב בפירות. ונראה דהוא הדין למריח במי ורדים שמימיהן כמותן, שהרי אפילו משחא כבישא דהיינו שמן שכובשין בתוכו בשמים וקולט הריח מן הבשמים בלבד מברכין עליו בורא עצי בשמים כל שכן זה שהוא מן הורד בעצמו. ואף על גב דאמרינן לעיל (ברכות לח, א) גבי דובשא דתמרי דלא מברכין עליה אלא שהכל, ולומר דלגבי ברכה אין היוצא מן הפירות כפרי עצמן, ואוקימנא כרבי יהושע דפטר דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי פירות של תרומה מחומש. התם הוא לגבי אכילתן, אבל בריחן לא והראיה ממשחא כבישא כדאמרן. ומצאתי לרב האי גאון ז"ל דבר, יראה ממנו כמו שכתבתי, שהוא ז"ל פירש: משחא כבישא כגון שומשמין שכובשין אותן עם ורד ועם בנפסנן ועם זולתן מעצי בשמים עד שמתיישן וקולט את הריח. עד כאן לשון גאון ז"ל. דאלמא אפילו שמן הקולט ריח הורד מברכין עליו בורא עצי בשמים כל שכן מי הורד בעצמן.
Rashba on Berakhot 43b · Sefaria · unknown
Ritva
וסמלק וחלפי דימא הם עשבים בעלי ריח בגופן ואינם רכים כמו עשבים אלא קשין כמו עץ וגדלין על גבי קרקע, ואי הוו להו פירא בודאי בורא פרי האדמה הוו מברכינן עלייהו ולא בורא פרי העץ משום דעץ הנזכר בבורא פרי העץ רוצה לומר אילן והני לאו אילן נינהו אבל מ"מ כל דבר שהוא קשה נקרא בלשון העולם עץ, וההוא אינו רוצה לומר אילן אלא דבר קשה וכיון דכן הני נמי שהן קשין ואית להו ריח טוב בגופן לענין גופן עץ מקרי ומברכין עלייהו בורא עצי בשמים, ומייתי ראיה דאפילו מידי דלאו אילן משום דקשה מקרי עץ מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ובודאי פשתים אינו אילן וקרי ליה עץ:
הני סיגלי פירוש עשבים רכים בעלי ריח בגופן מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים. נרקום דגינוניתא, פירוש עשבים בעלי ריח והם קשים מברכין עלייהו בורא עצי בשמים. דדברא, שהן רכים בורא עשבי בשמים אבל בפרחים בין בשל אילן בין בשל עשבים בכולהו מברכין בריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות כדכתיבנא לעיל:
האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות פירוש ואעפ"י שעקרן לאכילה ולא עביד לריחא כיון שמתכוין להריח מברך, הא בשאינו מתכוין להריח אעפ"י שמריח ונהנה אינו מברך אלא במידי דעביד לריחא כדמוכח לקמן:
האי מאן דנפיק ביומא דניסן וכו' וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין שבא מזמן לזמן והוא ענין מחודש שאדם מברך על עצים יבשים שהפריחן הקב"ה, והיא בשם ומלכות:
בש"א מברך על השמן ופוטר את ההדס כך גרסת הריא"ף ז"ל. פי' כגון שהביא לפניהם שמן ערב והדס, כמו כשרתא וכבישא שברכתו עצי בשמים כמו ההדס ופוטר זה את זה. וטעמא דב"ה מפני שההדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא שקלטו מאחר:
שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו' ואע"ג שבסיכה ליכא ברכה מ"מ חשיבותא הוא שמשתמשים בו בשני ענינים:
לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע אמר להו הכי אמר רבא הלכה כב"ה. ואיכא נוסחי דגרסי ולא היא לשמוטי נפשיה הוא דעביד. ופירושו ולא היא דאמרה רבא אבל איהו כב"ה ס"ל ומשום דבכה"ג לאו מקרי הכרעה כלומר כשהוא מכריע לצד אחד לגמרי. וה"ה דהוה יכול למימר דהדס הוה חביב ליה אלא דניחא ליה למימר קושטא דמלתא דהלכה כב"ה:
הביאו לפניהם שמן ויין פי' כגון שמן שיש בו בשמים שהוא בא לריח וכיון שאין ברכותיהן שוות והם ענינים חלוקים שזה בא להריח וזה לשתות ואינן פוטרין זה את זה פליגי הי מינייהו חשוב יותר להקדימו אי ריחא דמקרבא אהנייתיה לאלתר או שתיה דהנאתה מרובה. ואיפשר לומר דמיירי בדליכא חד מינייהו דחביב לו טפי מאידך, מיהו אליבא דהלכתא כיון שאין ברכותיהן שוות אפי' איכא חד מינייהו דחביב ליה אזלינן בתר חשוב:
1 more comments on this page.
Ritva on Berakhot 43b · Sefaria · unknown
Meiri
ריח טוב של עשבים מברך בורא עשבי בשמים ריח של פירות עצמן מברך עליו ברוך שנתן ריח טוב בפירות, הוורד יש מי שאומר עליו שהוא פרי ואם אכלו מברך עליו ב"פ האדמה ויש אומר ב"פ העץ שהרי כל שאם תטול הפרי נשאר האילן וחוזר ומוציא פירות אילן הוא:
ולענין ערלה מכל מקום גדולי הדור מסכימים שאין בה משום ערלה מפני שאותן הפרחים אינן פרי והפרי הוא זרע שנעשה כעגול תחת הוורד ואינו נראה אף כשנטלו העלין ונשאר העגול אין הזרע נמנע בכך, ומתוך כל אין בהם משום ערלה וכן הביאוה משמם של גדולי המפרשים והרבה חולקים בה ואף להם ראיתי שלענין אכילה דנין אותם כפרי ואף בעלים, ואף אנו כתבנוה בחיוב ערלה בראשון של נדה:
ולענין ריח שלה אם הריח בו מברך על ריחו שנתן ריח טוב בפרות ויש מי שאומר שמברך עליו בורא עצי בשמים וכן במי הוורדים, וכן במשקה הנעשה מהם, ואע"פ שבדובשא דתמרי פרשנו שברכתו בשהכל שאין המשקה היוצא מן הפרי כפרי דוקא לענין אכילה הא לענין ריח אינו כן כמו שביארנו במשחא כבישא, ובכלן אם ברך מיני בשמים יצא לפיכך מי שנתספק לו באיזה ריח אם הוא של עץ אם של עשב מברך בורא מיני בשמים ודיו, וכן כל ריח שאינו לא של עץ ולא של עשב ולא של פרי, ובתוספתא אמרו לענין זה כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא וכל שמוציאן מעצי אילן הוא, ומ"מ יש מפרשים שאפילו עשב כל שהוא מתקשה כעץ מברכים עליו עצי בשמים ומייתו לה מפשתי העץ וכדקאמר מאי קראה דכל מידי דעולה בקנה אקרי עץ וכו', ויש מפרשים חלפי דימא שהוא עץ שעליו דומין לגבעולי פשתן והשרש של גלנגאר שפירושו אשפיק, גדולי המחברים כתבו שבכרכום של גנה מברך עצי בשמים ושל מדבר עשבי בשמים ובנסחאות שלנו לא נאמר כן אלא בנרקוס, ויש גורסים נרגים ומפרשים בו לירי ויש מפרשים אלחאויגאף פירשו בתוספת שבשמנים של מרחץ אין מברכים עליהם, ופי' בשמים שהנשים מתקשטות בהם בבית המרחץ והוא שנרמז עליהם בדברי הנביאים ונאפופיה מבין שדיה ובדומה לו רמזו בסוגיא זו בתלמיד חכם שלא יצא מבושם לשוק במקום שחשודים על משכב זכור כלומר שהיה דרך הפריצים לבשם עצמם, והוא שרמזו גדולי המחברים בשמים של ערוה מן העריות ר"ל הן של איש או של אשה כל שכונתם לדבר עבירה, וכן יתבאר במסכתא זו שכל ריח שאינו עשוי להריח כגון של ע"ז אין מברכין עליהם, וכן יתבאר שכל ריח שאינו עשוי להריח בריח עצמו אלא לגמר את הבגדים להקליטם ריח טוב אין מברכין עליו ואין צריך לומר על ריח הבגדים עצמם שאין בריח ממש כמו שביארנו, נמצאו לפי מה שכתבנו ג' מיני ריח שאינן בכלל ברכה והם ריח שאסור להריח בו כגון של ע"ז ושל עריות והדומה לה, וריח העשוי להעביר ריח רע כגון של מתים ושל בית הכסא ובכלל זה העשוי להעביר את הזוהמא, וריח שאינו עשוי להריח עצמו של ריח כגון העשוי לגמר, וריח שאין לו עיקר הרבה שממנו יוצא הריח נעשה לריח כגון תארוג ודומה לו אע"פ שאין מברכים עליו עצי בשמים אינו דומה לאלו שבזו אם הוא פרי מברכים עליו שנתן ריח טוב בפירות ואם אינו פרי מברך מיני בשמים:
ולא שמברכים במוצאי שבת על הלחם בורא עצי בשמים מפני שהחטה נקראת אילן כמו שביארנו, נראה שאינו כלום שהרי לא נאמרה אלא לענין ברכה ולא עוד אלא שבגמ' לא העלוה אלא לדעת האומר אילן שאכל אדם הראשון חטה היתה, ואף כשנאמר כן אינו מעצי בשמים ומ"מ הרבה נהגו לברך בו מיני בשמים מפני שיש בו ריח טוב וערב וכל שכן כשהוא חם וכל שכן לרעבים ומ"מ יש מפקפקים בו:
מי שיצא בימי ניסן וראה אילנות שהוציא פרח אומר ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם:
לעולם יזהר אדם שלא ילבין פני חברו ברבים, דרך צחות אמרו נוח לו לאדם שיפול עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן מתמר:
מי שהיו לפניו שני דברים שהיתה ברכת ריחן שוה והיתה האחרת ראויה לאותה ברכה יותר מן האחרת מברך על אותה שהברכה ראויה לה יותר כגון מי שהיה לפניו הדס או עץ אחר של בשמים ושמן שנתבשלו בו בשמים ששני אלו דינם בברכת בורא עצי בשמים אלא שההדס ראוי להזכיר בו עצי בשמים יותר מן השמן מברך על ההדס ופוטר את השמן, זו היא שטתינו ומפני שהלכה כב"ה וכן ממעשה דרב פפא הנזכר בסוגיא זו, ויש פוסקים כב"ש שמברך על השמן וממה שאמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו ור"ל אנ אכריע טעמו של ב"ש, ואין זה כלום שאין זו הכרעה לפסוק בהכרעתתם שהרי אין כאן הכרעה, ומה שאמר הלכה כדברי המכריע לא על שזה כלל הרגיל נאמרה אלא כאלו אמר הלכה כר"ג ומ"מ הלכה כב"ה, וכבר למדת ששמועה זו בדברים שברכותיהן שוות אבל דברים שאין ברכת ריחן שוה בשתיהן אין האחת נפטרת בשל חברתה:
מי שהיו לפניו שמן ויין אע"פ שהשמן הנאתו קרובה יותר מן היין שהרי הוא מריח ברחוק מקום אעפ"כ מברך על היין תחלה שהנאתו מרובה ואחר כך מברך על השמן ואם רצה לברך על שניהם כאחד אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו ומברך על היין ואחר כך על השמן ואין צריך להחליף את השמן ביד ימין בשעת ברכת השמן, ומכאן נראה לי בשעת הבדלה שאדם נוטל את היין בימינו כשמברך על הבשמים אין צריך להחליף את הכוס ביד שמאל כדי ליטול ההדס בימין, וכשמברך זה על השמן וטבל בו ידיו ורצה לצאת לחוץ ואין ראוי לו לצאת בידים מבושמות מנגב ידיו בראש השמש ואם היה השמש ת"ח שגנאי לו כשהוא מבושם טחו בכותל:
1 more comments on this page.
Meiri on Berakhot 43b · Sefaria · unknown
Shita Mekubetzet
וסמלק וחלפי דימא הם עשבים בעלי ריח בגופן ואינם רכים כמו עשבים אלא קשין כמו עץ וגדלין על גבי קרקע. ואי הוו להו פירא בודאי בורא פרי האדמה הוו מברכינן עלייהו ולא בורא פרי העץ משום דעץ הנזכר בבורא פרי העץ רוצה לומר אילן והני לאו אילן נינהו. אבל מכל מקום כל דבר שהוא קשה נקרא בלשון העולם עץ. וההוא אינו רוצה לומר אילן אלא דבר קשה. וכיון דכן הני נמי שהן קשין ואית להו ריח טוב בגופן לענין גופן עץ מקרי ומברכין עלייהו בורא עצי בשמים. ומייתי ראיה דאפילו מידי דלאו אילן משום דקשה מקרי עץ מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ובודאי פשתים אינו אילן וקרי ליה עץ:
נרקום דגינוניתא פירוש עשבים בעלי ריח והם קשים מברכין עלייהו בורא עצי בשמים:
דדברא שהן רכים בורא עשבי בשמים. אבל בפרחים בין בשל אילן בין בשל עשבים בכולהו מברכין בריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות כדכתיבנא לעיל:
הני סיגלי פירוש עשבים רכים בעלי ריח בגופן מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים:
האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות פירוש ואף על פי שעקרן לאכילה ולא עביד לריחא כיון שמתכוין להריח מברך. הא בשאינו מתכוין להריח אף על פי שמריח ונהנה אינו מברך אלא במידי דעביד לריחא כדמוכח לקמן:
האי מאן דנפיק ביומא דניסן וכו' וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין שבא מזמן לזמן והוא ענין מחודש שאדם מברך על עצים יבשים שהפריחן הקדוש ברוך הוא. והיא בשם ומלכות:
בית שמאי אומרים מברך על השמן ופוטר את ההדס כך גרסת הר"י אלפסי ז"ל. פירוש כגון שהביא לפניהם שמן ערב והדס כמו כשרתא וכבישא שברכתו עצי בשמים כמו ההדס ופוטר זה את זה. וטעמא דבית הלל מפני שההדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא שקלטו מאחר:
שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו' ואף על גב שבסיכה ליכא ברכה מכל מקום חשיבותא הוא שמשתמשים בו בשני ענינים:
5 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Berakhot 43b · Sefaria
Penei Yehoshua
בגמרא רב פפא בריך אהדס ברישא וכו' א"ל ולא סבר ליה מר וכו' א"ל הכי אמר רבא הלכה כב"ה ולא היא. ולכאורה כמו זר נחשב דר"פ הוציא דבר שקר מפיו לתלות בוקי סריקי ברבא במה שלא אמר מעולם ואם נאמר דר"פ לבתר דשמע דהלכה כדברי המכריע הדר ביה ומשום כיסופא אמר משמיה דרבא זה נראה יותר תימא כיון דר"פ בתרא הוי וקי"ל כוותיה אפילו לגבי רבא רביה א"כ הו"ל למיחש שיקבעו התלמידים הלכה לדורות אפילו הוי אמר משמיה דנפשיה כ"ש השתא דאמר משמיה דרבא והנלע"ד בענין זה דר"פ לא הדר ביה דנהי דהלכה פסוקה היא דקי"ל הלכה כדברי המכריע היינו היכא דפליגי תרי תנאי והמכריע אומר קצת כדברי זה וקצת כדברי זה דבכה"ג הוי הלכה כדברי המכריע משא"כ בהאי הכרעה דר"ג דהכא דאמר אני אכריע והיינו לגמרי כב"ש דלגבי ב"ה אינה משנה בלא"ה לא דמי כלל לשאר הכרעות לכל הפירושים שכתבו התוס' בסוף פ"ק דפסחים בד"ה אין דעת שלישית מכרעת ע"ש שכתבו להדיא דמה"ט גופא הוצרך רבי יוחנן לומר בהך מילתא דר"ג דהלכה כר"ג דלאו מטעמא דמכריע ממש אתינן עלה וא"כ לפ"ו שפיר מצינן למימר דר"פ פליג אדרבי יוחנן בהא דכיון דבכה"ג לא קרינן הכרעה א"כ ממילא דהלכה כב"ה אפילו לגבי תנאי בתראי דפליגי עלייהו והיינו דאמר משמיה דרבא דהלכה כב"ה משום דשמעינן ליה בס"פ המפקיד גבי שליחות יד דפליגי ב"ש וב"ה ור"ע ופסק שמואל כר"ע ורבא אמר הלכה כב"ה ועיין מה שכתבתי בזה לעיל דף כ"ב דפליגי נמי ב"ש וב"ה ור"ע וקי"ל דהלכה כב"ה והבאתי שם כמה ראיות מכמה דוכתי שפסק הרמב"ם כב"ה לגבי ר"ע והיינו מהאי ראיה דרבא דס"פ המפקיד וא"כ אפשר דהא דמסיק סתמא דתלמודא ולא היא לזה הענין עצמו נתכוין דבאמת לא אמר רבא דבר זה בהאי מילתא גופא דשמן והדס אלא מכללא מסיק לה ר"פ דהכי אמר רבא בעלמא דהלכה כב"ה אלא דלאשתמוטי נפשיה דאפשר שאם יאמר דמכללא שמיע ליה לא ליקבלו מיניה כיון דרבי יוחנן פסק להדיא בהאי דהלכה כר"ג מש"ה אמר דבפירוש שמיע ליה מרבא הך מילתא גופא כיון דלקושטא דמילתא ר"פ נמי הכי ס"ל בהאי דשמן והדס דהכא כן נראה לי ובזה יש ליישב פסק דרב אלפס שהביאו התוס' אפילו לפי גירסת הספרים שלנו ודו"ק:
Penei Yehoshua on Berakhot 43b · Sefaria · unknown
Gilyon HaShas
גמ' ולא היא לאשתמוטי נפשיה עי' בקרבן עדה בירושלמי נזיר פ"ז דף כ"ה ד"ה איתניה ואנא מלקי. ועי' בתשובת הרלב"ח דף רע"ט ד"ה ובר מן דין:
רש"י ד"ה סמלק וכו' והוא מין עשב כדאמרינן אח"כ הני סגלי. מבואר דסיגלי לא הוי יסמין. וכמו שפי' רש"י סיגלי (ויול"ש בלע"ז). ועי' רש"י על התורה (בראשית ל יד) וברא"מ שם:
רש"י ד"ה מברך על השמן בורא שמן ערב עי' לקמן נ"ג ע"א ברש"י ד"ה אין מברכין עליו:
Gilyon HaShas on Berakhot 43b · Sefaria
Ben Yehoyada
מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ? מקשים כיון דיליף מקרא אם כן הוה ליה ברכת הריח חיובא מן התורה, ובודאי דיש להבין בפשיטות דזו אסמכתא בעלמא? אך נראה לי בס"ד כונתה ש"ס הוא מנין דמותר לברך על הריח? דסלקא דעתך אסור לברך מפני שהוא הנאה קצרה ועוברת מיד לא חשיבה הנאה לברך עליה בשם, ולזה מביא ראיה מפסוק כָּל הַנְּשָׁמָה דהיא הנאה חשובה וממילא שמעינן דמותר לברך עליה, ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת דקאמר בזה שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, וקשא והא קא חזינן שהגוף נהנה מן הריח? ובזה ניחא דרצונו לומר אין נהנה ממנו הנאה גמורה מפני שהיא הנאה קצרה ורוחנית שאין בה ממשות, אבל הנאת הנשמה ממנו היא הנאה גמורה וחשובה, שפועלת בשכל שהיא חלק הנשמה שהאדם יתפקח בו, כמו שאמרו ריחא וריחני פקחין. והא דנאמר בהנאת הריח (תהלים קנ, ו) כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות (דף פב), דכל כונות הריח רמוזים באותיות אלו שהם רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה', עיין שם, וענין אותיות אלו הם ט"ו כמנין י"ה, לכך נאמר בברכת הריח כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ.
עֲתִידִין כָּל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא, שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן. נראה לי בס"ד לְּבָנוֹן רמז לאור מקיף בסוד לְבֹנָה זַכָּה האמור בסמני קטורת, שהיא כנגד אור מקיף, וידוע כי אור מקיף אין הקליפות יכולים להנות ממנו בשום זמן ועידן, ולכן בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שלא נתנו שליטה ליצר הרע עליהם יהיה להם רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן, הוא אור מקיף שאין שליטה לחיצונים בו, ולזה אמר (הושע יד, ז) וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, על דרך מה שאמרו בזוהר הקדוש בפסוק (תהלים קכח, ג) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים, מה זית דא בין בסוותא בין בקייטא לא אתאבידו טרפו, ולזה ידמה אור מקיף דבין ישראל עושים רצונו של מקום בין אם אין עושים לא יוכלו החיצונים להנות ממנו, מה שאין כן או"פ זה תלוי במעשה התחתונים.
אִי אָמְרֶת בִשְׁלֹמֶא בְּהַדֵיה דִידֵיה שַׁפִּיר יש להקשות מנא לן להכריח כן דילמא אבוקה בשתים רצונו לומר בהדי דידיה, וירח בשלשה רצונו לומר אם מלבד האבוקה שבידו יש גם כן ירח אז הם כשלשה בהדי דידיה, וקא משמע לן דלא תימא כיון דירח ואבוקה שניהם אור אין נחשבים כל אחד בפני עצמו אלא בטל אור זה באור זה, להכי קא משמע לן דנחשבים לשנים, ואם כן לפי זה אם לא היה אבוקה אלא ירח לבדו אין נחשב הירח כשנים אלא כאחד? ונראה לי בס"ד דאם כן למה מאריך לומר אבוקה בשנים וירח בשלשה, והוה ליה למימר אבוקה וירח בשלשה, רצונו לומר שלשה בהדי דידיה, אלא ודאי הוא כדמסיק, מיהו עדיין יש להקשות על הבעיין מאי קא בעי, ממה נפשך אם ידע להאי חילוקא דאמר מר מאי מבעייא ליה, הא ודאי כונת המאמר בהדי דידי הדאם לא כן ארבעה למה לי, ואם לא ידע האי חילוקא דאמר מר אם כן מעיקרא איך הבין דברי רב דמחלק בין שנים לשלשה, והוה ליה לשאל תחלה מאי טעמא דרב? ונראה לי בס"ד דהבעיין חשב שהחילוק שיש בין שנים לשלשה הוא כך, דלשנים נראין ומזיקין ולשלשה נראין ואין מזיקין, ולא חשב שיש הפרש בין אחד לשנים כלל, ולכן שאל והשיב לו התרצן הא דאמר מר וכו'. ועוד נראה לי בס"ד דלעולם ידע הבעיין האי חילוקא דאמר מר דבשלשה אין נראין ובשנים נראין, אך חשב שיש עוד מדרגה אחרת והוא דבשלשה אף על פי שאין נראין לעינים עם כל זה נראין לראיית הלב, שיהיה האדם מפחד מעצמו כמו הך דאתמר בדניאל (י' ז') וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם, וכן מצינו בגמרא שעשו סגולות למי שמפחד ואינו יודע ממי מפחד, נמצא יש ראיה שהיא בלב וזו נמצאת אצל השלשה, אבל הארבעה גם ראיה זו לא תהיה, וחידש לו התרצן בשלשה אין נראין כל עיקר, רצונו לומר אפילו ראיית הלב, ואם כן הדרא קושיא ארבעה למאי אצטריך. והנה הרב ספר הברית מאמר ד' כתב הירח נראה בה כמו פני אדם, ובאמת אינו אלא כתמים קטנים בגופה, ולדעת הפלוסופים הם דברים הבולטים והשוקעים בגופה עיין שם, ולפי זה מה שכתב הרב פתח עינים ז"ל בשם הרמ"א ז"ל הירח ופני יעקב החקוקים בה הרי כאן שנים וכו', אין כונתו על זה הדמיון שנדמה לעיני האדם שיש בירח כמו פני אדם, אלא קבלה בידו שיש חקיקת פני יעקב בירח למעלה ואין זה נראה לנו, ונראה לי יעקב לאה עולה מספר ירח לכך, נחקקה צורת פניו בירח למעלה, וחקיקה עליונה זו אין נראית לעינינו. נמצא עתה אדם היוצא בלילה במקום דשכיחי מזיקין, יהיה לו הצלה מעלייתא על ידי הירח שנחשבת כשנים, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (תהלים עב, ז) וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, כלומר לעתיד יהיה רֹב שָׁלוֹם שימחו המזיקין לגמרי ולא נצטרך לשמירת הירח.
נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, מְנָא לָן? מִתָּמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לח) "הִיא מוּצֵאת" וְגוֹ'. קשא שמא חשבה אולי יודה מעצמו כשיראה הסימנים, ואין הכי נמי אם לא היה מודה אחר שראה הסימנים היתה מגדת שממנו נתעברה, ואם כן מנא לן דנח לאדם שיפיל וכו'? ונראה לי בס"ד דיליף לה ממה שמצינו שלא הראתה הסימנים אלא בגמר דין דכתיב (בראשית לח, כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ, כי ודאי קודם זה הביאו אותה לבד ודנו אותה, כי אולי ההיא אנוסה ופטורה, ויהודה היה יושב בדין והיה להוציא הסימנים ותאמר לו בפני בית דין לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, אך היא לא אמרה על הסימנים אלא אחר שגמרו דינה ויצאו להשרף, דהשעה דחוקה היתה, שאם יהודה לא היה מודה היתה נשרפת, דאחר שכבר יצאה מבית דין לא היתה חוזרת לומר להם דבר חדש שממנו נתעברה אם לא היה מודה הוא מעצמו, כי לא היו דבריה נשמעים מאחר כי בתחילה היה יושב הוא עם הבית דין כשדנו אותה ולא אמרה לו ממך אני הרה, ולכן עתה לא נשאר לה תקוה להנצל אלא רק אם הוא מעצמו יודה. או יובן דיליף לה מדכתיב מוּצֵאת בלא אל"ף, שנרמז כאן על הצתה באש, כמו שכתב הרב בעל הטורים ז"ל, ולמה שינה הכתוב בכך, אלא בא ללמדינו דבר זה. ונראה לי בס"ד לכך בחרה ליקח הסימנים ממנו שראשי תיבות שלהם פח"ם [ חֹ תֶמֶת פְּ תִילִים מַּ טֶּה], והיינו כי מעיקרא גמרה בדעתה שאם אחר כך לא יודה מעצמו תקבל להשרף ותהיה פח"ם ולא תביישנו, כי היא היתה חכמנית וידעה שאחר כך ידונו אותה בשריפה.
וְלֹא הִיא לְאִשְׁתַּמוּטֵי נַפְשֵׁיה הוּא דְעָבַד עיין פירוש רש"י ז"ל, וקשא איך ידבר שקר חס וחלילה? ונראה לי בס"ד שלא שיקר כלל, דלא אמר הכי אמר רבא הלכה כבית הלל שאמרו מברך על ההדס תחלה, אלא אמר הכי אמר רבא הלכה כבית הלל, ובלבו כיון על הלכה אחרת דאמר רבא הלכה כבית הלל, והשומעין חשבו שאמר על דבר זה, אך עדיין קשא איך לא חש לתקלה שיטעו השומעין בעיקר הדין? ונראה לי בס"ד דודאי אחר כך הגיד לחכמים ולתלמידים האמת שהוא לא כיון על זה, ורק באותה שעה לא רצה לפרסם הדבר שהוא טעה, מפני שהיו עומדין שם בני אדם עמי ארצות והיה בוש לפניהם, ולטעות של עמי הארצות לא חייש כי אלו אין שמים לבם על דבר הלכה, ואחר שהלכו ודאי הגיד לכל המבינים את האמת.
שִׁשָּׁה דְּבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק. מקשים בשם הרב ספר חסידים ז"ל לשון אַל יֵצֵא אַל יִכָּנֵס וְאַל יְסַפֵּר משמע איסורא, והכי הוה ליה למימר גְּנַאי לְתַלְמִיד חָכָם לָצֵאת כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם, וְלָצֵאת יְחִידִי, וְלָצֵאת בְּמִנְעָלִים הַמְטֻלָּאִים עד כאן? ונראה לי בס"ד כי אלו הששה דברים יש בהם איסורא לתלמיד חכם אם יעשה בתמידות, אבל באקראי בעלמא לית בה איסורא, דלא אתי לידי חשדא או לבזיון באקראי, אבל גנאי איכא גם באקראי, והכי קאמר שִׁשָּׁה דְּבָרִים יש בהם גְּנַאי מלבד האיסור, וכיון דאיכא גנאי אנחנו למידין דבאקראי אף על גב דליכא איסורא איכא גְּנַאי, דהכי מסתברא דגנאי שייך גם באקראי.
וּבְפַנְתָּא, לָא אֲמָרָן, אֶלָּא בְּאוֹרְחָא, אֲבָל בְּבֵיתָא לֵית לָן בָּהּ קשא למאי אצטריך לפרש לנו דבר זה, והלא קאמר להדיה אַל יֵצֵא? ונראה לי בס"ד דבא ללמדינו לא תימא בפנתא דוקא איסורא הוא דליכא בביתא אבל גְּנַאי איכא בביתא, ועוד נראה לי בס"ד דהוה אמינא כיון דאיכא איסורא או גְּנַאי אם יֵצֵא, צריך ליזהר גם בְּבֵיתָא מפני חשד, שהרואהו לובשו בבית חושב שלובשו גם בְּאוֹרְחָא, שיחשוב זהו מנעלו ואין לו אחר, לכך הוצרך לפרש בְּבֵיתָא לֵית לָן בָּהּ דליכא למיחש גם לחשדא.
אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּקְרוֹבוֹתָיו. נראה לי דאיירי במנהג הקדום שאין האשה מכסה פניה בשוק, דבמקום שמכסין פניהם למה אמר לפי שאין הכל בקיאין, הא אפילו הבקיאין לא ידעי לה כיון דמכסה פניה. מיהו יש להקשות למה נקיט בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ ולא נקיט אִמּוֹ? ונראה לי בס"ד כי האדם כרוך עם אמו מהיותו קטן, ורוב אנשי העיר יודעים שזו אמו כיון שמקטנותו כרוך אחריה ויוצא והולך עמה תמיד, ולמעוטי דאינשי דלא ידעי לא חיישינן. ועדיין יש לדקדק למאי אצטריך להאריך לומר אֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ, דסגי ליה באומרו אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, וזה הטעם דאין הכל בקיאין שייך בכולהו? ונראה לי בס"ד דהוא אמינא רק באשתו מנעו אותו, משום דהיא קרבות חדשה ויזדמן שהוא מספר עמה אחר שנשאה בשלש או ארבעה שבועות, דאז עדיין אין מכירים שזו היא אשתו, וכיון דזו קרבות חדשה ומזדמן כך, לזה מנעו אותו מלספר עם אשתו אפילו יש להם שנים מרובות נשואין זה עם זה דלא פלוג, אבל קרבות בתו ואחותו שהיא ישנה מקטנותם, הוא אמינא רובא דעלמא בקיאין בקרבותיהן ויודעים שזו בתו או אחותו ולא חיישינן לחשדא, לכך הוצרך לפרש אֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ. ואם תאמר יאמר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ ולא יאמר אִשְׁתּוֹ דאתייא, מכל שכן כיון שהיא קרבות חדשה, זה אינו דאי הוה נקיט בתו ואחותו, הוא אמינא דוקא אלו שאין דרים עמו ביחד שנשואין לאחרים, לכך חשו לחשדא משום דאין הכל בקיאין בהם, אבל אִשְׁתּוֹ שדרה עמו ביחד הכל בקיאין בהם, ומשום קרבות חדשה דיזדמן שמספר עמה אחר נשואין בשתים או שלש שבועות דעדיין לא ניכרו לכל לא חיישינן, לכך הוצרך לפרש אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. ובשם הרב אדרת אליהו דיקי ז"ל מתרצים, לכך הוצרך לומר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ משום דאלו נכרים על הרוב מצד פרצוף הפנים שהם דומין זה לזה, אבל אִשְׁתּוֹ נָכְרִית היא ואין צורתם דומין זה לזה, לכך אינה ניכרת עד כאן דבריו, ועל תירוץ זה יש להבין דאי משום הכי יאמר בתו ואחותו ולא לימא אשתו דאתייא מכל שכן?
2 more comments on this page.
Ben Yehoyada on Berakhot 43b · Sefaria · unknown
What this page contains
A full text unit for Berakhot, daf 43, Amud Bet, about 758 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 139 words
Opens “אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הַאי סִמְלָק…”
- Segment 243 words
Opens “רַב מְשַׁרְשְׁיָא אָמַר: הַאי נַרְקוֹם דְּגִינוּנִיתָא —…”
- Segment 359 words
Opens “אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּנָפֵיק בְּיוֹמֵי…”
- Segment 423 words
Opens “וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב:…”
- Segment 526 words
Opens “וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב:…”
- Segment 614 words
Opens “אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״תְּלֵה…”
- Segment 767 words
Opens “וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב:…”
- Segment 848 words
Opens “וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב,…”
- Segment 952 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: הֵבִיאוּ לְפָנָיו שֶׁמֶן וַהֲדַס, בֵּית…”
- Segment 1045 words
Opens “רַב פָּפָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ…”
- Segment 1158 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם שֶׁמֶן וְיַיִן, בֵּית…”
- Segment 1248 words
Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד…”
- Segment 1344 words
Opens “אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבוּשָּׂם לַשּׁוּק: אָמַר רַבִּי…”
- Segment 1423 words
Opens “וְאַל יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה: מִשּׁוּם חֲשָׁדָא. וְלָא…”
- Segment 1572 words
Opens “וְאַל יֵצֵא בְּמִנְעָלִים הַמְטוּלָּאִים: מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי…”
- Segment 1629 words
Opens “וְאַל יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק: אָמַר רַב…”
- Segment 1713 words
Opens “וְאַל יָסֵב בַּחֲבוּרָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ: מַאי…”
- Segment 189 words
Opens “וְאַל יִכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ: מִשּׁוּם דְּקָרוּ…”
- Segment 1925 words
Opens “וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף לֹא יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה:…”
- Segment 2021 words
Opens “וְאַל יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה: דְּאָמַר מָר הַמְהַלֵּךְ…”
Sages named on this page
- Rabbi Hiyya bar Abba [HaKohen] · Third Generation of Amoraim
Rabbi Hiyya bar Abba was a prominent disciple of Rabbi Yohanan, known for his precision in transmitting his teacher's teachings.
Source: Berakhot 43b · Segment 15 — “…בַּר אַבָּא. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: גְּנַאי הוּא…”
- Rav Mesharsheya · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Mesharsheya, a fourth-generation Amora and a prominent student of Rava, transmitted many legal rulings in his name.
Source: Berakhot 43b · Segment 2 — “רַב מְשַׁרְשְׁיָא אָמַר: הַאי נַרְקוֹם דְּגִינוּנִיתָא — מְבָרְכִין עִלָּוֵיהּ…”
Original text
אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הַאי סִמְלָק — מְבָרְכִין עִלָּוֵיהּ ״בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים״. אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: הָנֵי חִלְפֵי דְיַמָּא — מְבָרְכִין עֲלַיְיהוּ ״בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים״. אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאי קְרָאָה — ״וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ״.
Rav Giddel said that Rav said: Over this jasmine [ simlak ], one recites: Who creates fragrant trees. Rav Ḥananel said that Rav said: Over these spikenards, which grow next to the sea, one recites: Who creates fragrant trees. Mar Zutra said: What is the verse from which we derive that even a plant with soft stalks can be called a tree? From the verse: “She had taken them up to the roof and hidden them under the trees of flax” (Joshua 2:6); evidently, even stalks of flax are called “trees.”
רַב מְשַׁרְשְׁיָא אָמַר: הַאי נַרְקוֹם דְּגִינוּנִיתָא — מְבָרְכִין עִלָּוֵיהּ ״בּוֹרֵא עֲצֵי בְשָׂמִים״. דְּדַבְרָא — ״בּוֹרֵא עִשְׂבֵי בְשָׂמִים״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָנֵי סִיגְלֵי — מְבָרְכִין עֲלַיְיהוּ ״בּוֹרֵא עִשְׂבֵי בְשָׂמִים״. אָמַר מָר זוּטְרָא: הַאי מַאן דְּמוֹרַח בְּאֶתְרוֹגָא אוֹ בְּחַבּוּשָׁא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּירוֹת״.
Rav Mesharshiya said: Over this garden daffodil one recites: Who creates fragrant trees, while over a wild daffodil that grows in the field, one recites: Who creates fragrant plants. Rav Sheshet said: Over fragrant violets one recites: Who creates fragrant plants. Mar Zutra said: One who smells a citron [ etrog ] or a quince recites: Blessed…who gave pleasant fragrance in fruits.
אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּנָפֵיק בְּיוֹמֵי נִיסָן וְחָזֵי אִילָנֵי דְּקָא מְלַבְלְבִי, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁלֹּא חִיסֵּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לְהִתְנָאוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם״. אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ״. אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ? — הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה הָרֵיחַ.
On a related topic, the Gemara cites that Rav Yehuda said: One who goes out during Nisan and sees trees that are blossoming recites: Blessed…who has withheld nothing from His world, and has created in it beautiful creatures and trees for human beings to enjoy. Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: From where is it derived that one recites a blessing over scent? As it is stated: “Let every soul praise the Lord” (Psalms 150:6). He explains the verse: What is it from which the soul derives benefit and the body does not derive benefit from it? You must say: That is scent. Even over items from which only the soul derives benefit, one must recite a blessing and praise God.
וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: עֲתִידִים בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ טוֹב כַּלְּבָנוֹן. שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן״.
And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: The young men of Israel are destined to emit a sweet scent as the Lebanon, as it is stated: “His branches shall spread and his beauty will be as the olive tree, and his fragrance as Lebanon” (Hosea 14:7).
וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ״ — מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִפָּה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוּמָּנוּתוֹ בְּפָנָיו.
And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: What is the meaning of that which is written: “He has made everything beautiful in its time, and He has placed the world in their heart, yet so man cannot find out the work that God has done from the beginning even to the end” (Ecclesiastes 3:11)? This teaches that each and every individual, God has made his work pleasant for him in his own eyes. In that way, each individual will be satisfied with his work, enabling the world to function properly.
אָמַר רַב פָּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״תְּלֵה לֵיהּ קוֹרָא לְדָבָר אַחֵר, וְאִיהוּ דִּידֵיהּ עָבֵיד״.
Rav Pappa said: This is the proverb that people say: Hang a heart of palm on a pig, and he will continue to perform his standard activities. Although hearts of palm are a delicacy, a pig will roll it in the mud as is his wont. Every creature has its own particular tastes, and one cannot draw conclusions with regard to one based on the standards of another.
וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: אֲבוּקָה כִּשְׁנַיִם, וְיָרֵחַ כִּשְׁלֹשָׁה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: אֲבוּקָה כִּשְׁנַיִם בַּהֲדֵי דִידֵיהּ, אוֹ דִילְמָא אֲבוּקָה כִּשְׁנַיִם לְבַר מִדִּידֵיהּ? תָּא שְׁמַע: וְיָרֵחַ כִּשְׁלֹשָׁה, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בַּהֲדֵי דִידֵיהּ — שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְבַר מִדִּידֵיהּ, אַרְבָּעָה לְמָה לִי? וְהָאָמַר מָר: לְאֶחָד נִרְאֶה וּמַזִּיק, לִשְׁנַיִם נִרְאֶה וְאֵינוֹ מַזִּיק, לִשְׁלֹשָׁה אֵינוֹ נִרְאֶה כׇּל עִיקָּר. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ אֲבוּקָה כִּשְׁנַיִם — בַּהֲדֵי דִידֵיהּ. שְׁמַע מִינַּהּ.
And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: For one walking on a dark path, if he has a torch in his hand, it is like two were walking on that path and the light of the moon is like three. The Gemara raises a dilemma: Is a torch like two including the one carrying the torch or perhaps a torch is like two besides him for a total of three? Come and hear a proof from that which Rav said: And the moon is like three. Granted, if you say three including him, it works out well. However, if you say three besides him, why do I need four, what purpose do they serve? Didn’t the Master say: To one walking alone, a demon can be seen and cause him harm. To two people, a demon can be seen and does not cause them harm. To three people, it cannot be seen at all. Four people are no better than three. Rather, can’t we learn from this that a torch is like two, means two including him. The Gemara comments: Indeed, conclude from this.
וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מְנָלַן? — מִתָּמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִיא מוּצֵאת וְגוֹ׳״.
And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said; and some say Rav Ḥana bar Bizna said that Rabbi Shimon Ḥasida said; and some say Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is preferable, from an ethical perspective, for one to throw himself into a fiery furnace rather than humiliate another in public. From where do we derive this? From Tamar, the daughter-in-law of Judah, when she was taken out to be burned, as it is stated: “As she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying I am pregnant by the man to whom these belong, and she said examine these, to whom does this seal, cord and staff belong?” (Genesis 38:25). Despite her dire situation, she did not reveal that she was pregnant with Judah’s child; rather, she left the decision to him, to avoid humiliating him in public.
תָּנוּ רַבָּנַן: הֵבִיאוּ לְפָנָיו שֶׁמֶן וַהֲדַס, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַשֶּׁמֶן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַהֲדַס וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַשֶּׁמֶן. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אֲנִי אַכְרִיעַ. שֶׁמֶן — זָכִינוּ לְרֵיחוֹ וְזָכִינוּ לְסִיכָתוֹ, הֲדַס — לְרֵיחוֹ זָכִינוּ לְסִיכָתוֹ לֹא זָכִינוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ.
The Sages taught: If they brought before him both scented oil and a myrtle branch, Beit Shammai say: One recites a blessing over the oil first and over the myrtle branch thereafter . And Beit Hillel say: One recites a blessing over the myrtle branch first and over the oil thereafter. Rabban Gamliel said: I will decide this dispute in favor of the opinion of Beit Shammai, that one should recite a blessing over the oil first, as it is more significant. With regard to oil; we are privileged to enjoy its fragrance and we are privileged to enjoy it by anointing ourselves with it. With regard to the myrtle branch; we are privileged to enjoy its fragrance, we are not privileged to enjoy it by anointing ourselves with it. Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of the decisor, Rabban Gamliel.
רַב פָּפָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא. אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ שֶׁמֶן וַהֲדַס. שְׁקַל רַב פָּפָּא בָּרֵיךְ אַהֲדַס בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר בָּרֵיךְ אַשֶּׁמֶן. אָמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ? אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. וְלָא הִיא, לְאִשְׁתְּמוֹטֵי נַפְשֵׁיהּ הוּא דַּעֲבַד.
The Gemara relates: Rav Pappa happened to come to the house of Rav Huna, son of Rav Ika. They brought before him both scented oil and a myrtle branch. Rav Pappa took and recited a blessing over the myrtle branch first and then recited a blessing over the oil. Rav Huna said to him: And does the Master not hold that the halakha is in accordance with the opinion of the decisor? If so, you should have recited a blessing over the oil first. Rav Pappa said: Rava said the following: The halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel. The Gemara comments: That is not so, as Rava did not issue that ruling. Rather, Rav Pappa did this in order to extricate himself from an unpleasant situation and justify his conduct.
תָּנוּ רַבָּנַן: הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם שֶׁמֶן וְיַיִן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אוֹחֵז הַשֶּׁמֶן בִּימִינוֹ וְאֶת הַיַּיִן בִּשְׂמֹאלוֹ, מְבָרֵךְ עַל הַשֶּׁמֶן וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹחֵז אֶת הַיַּיִן בִּימִינוֹ וְאֶת הַשֶּׁמֶן בִּשְׂמֹאלוֹ, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עַל הַשֶּׁמֶן, וְטָחוֹ בְּרֹאשׁ הַשַּׁמָּשׁ. וְאִם שַׁמָּשׁ תַּלְמִיד חָכָם הוּא — טָחוֹ בַּכּוֹתֶל, מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי לְתַלְמִיד חָכָם לָצֵאת לַשּׁוּק כְּשֶׁהוּא מְבוּשָּׂם.
Our Sages taught in a baraita : If they brought before them both scented oil and wine, Beit Shammai say: He grasps the oil in his right hand, since he recites a blessing over the oil first, and the wine in his left hand. He recites a blessing over the oil and then he recites a blessing over the wine. Beit Hillel say the opposite: He grasps the wine in his right hand and the oil in his left hand. He recites a blessing over the wine and then he recites a blessing over the oil. And after he has recited a blessing over the oil and anointed his hands with it, he smears it on the head of the servant so that his hands will not remain perfumed. And if the servant is a Torah scholar, he smears the oil on the wall, as it is unbecoming for a Torah scholar to go out perfumed into the marketplace.
תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם: אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבוּשָּׂם לַשּׁוּק, וְאַל יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה, וְאַל יֵצֵא בְּמִנְעָלִים הַמְטוּלָּאִים, וְאַל יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק, וְאַל יָסֵב בַּחֲבוּרָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, וְאַל יִכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לֹא יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה, וְאַל יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה.
Tangential to the mention of conduct unbecoming a Torah scholar, the Sages taught in a baraita : Six things are disgraceful for a Torah scholar: He may not go out perfumed into the marketplace; he may not go out of his house alone at night; he may not go out wearing patched shoes; he may not converse with a woman in the marketplace; he may not recline and participate in a meal in the company of ignoramuses; and he may not be the last to enter the study hall. And some say that he may not take long strides and he may not walk with an upright posture.
אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבוּשָּׂם לַשּׁוּק: אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּמָקוֹם שֶׁחֲשׁוּדִים עַל מִשְׁכַּב זָכוּר. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּבִגְדוֹ, אֲבָל בְּגוּפוֹ — זֵיעָה מְעַבְּרָא לֵיהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: וּשְׂעָרוֹ כְּבִגְדוֹ דָּמֵי, וְאָמְרִי לַהּ כְּגוּפוֹ דָּמֵי.
The Gemara elaborates on the statements of the baraita . He may not go out perfumed into the marketplace; Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said that Rabbi Yoḥanan said: This prohibition only applies in a place where they are suspected of homosexuality. One who goes out into the marketplace perfumed, will arouse suspicion. Rav Sheshet said: We only said this with regard to his clothing that was perfumed, but with regard to his body, it is permitted, as his sweat causes the fragrance to dissipate. Rav Pappa said: In this regard, his hair is considered like his clothing. And some say: His hair is considered like his body.
וְאַל יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה: מִשּׁוּם חֲשָׁדָא. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא קְבִיעַ לֵיהּ עִידָּנָא, אֲבָל קְבִיעַ לֵיהּ עִידָּנָא — מִידָּע יְדִיעַ דִּלְעִידָּנֵיהּ קָא אָזֵיל.
He may not go out of his house alone at night because of suspicion of promiscuity. And therefore this was only prohibited if he does not have a set time during the night to study with his teacher, but if he has a set time, everyone knows that he is going to study with his teacher at his set time, and they will not be suspicious of him.
וְאַל יֵצֵא בְּמִנְעָלִים הַמְטוּלָּאִים: מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: גְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁיֵּצֵא בְּמִנְעָלִים הַמְטוּלָּאִים. אִינִי? וְהָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא נָפֵיק! אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: בִּטְלַאי עַל גַּבֵּי טְלַאי. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּפַנְתָּא, אֲבָל בְּגִילְדָּא — לֵית לַן בַּהּ. וּבְפַנְתָּא לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּאוֹרְחָא, אֲבָל בְּבֵיתָא — לֵית לַן בַּהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא בִּימוֹת הַחַמָּה, אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים — לֵית לַן בַּהּ.
He may not go out wearing patched shoes. This supports the statement of Rabbi Ḥiyya bar Abba, as Rabbi Ḥiyya bar Abba said: It is disgraceful for a Torah scholar to go out wearing patched shoes. The Gemara challenges: Is that so? Didn’t Rabbi Ḥiyya bar Abba himself go out wearing patched shoes? Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: It is only prohibited when the shoe has a patch upon a patch. And we only said this with regard to patches on the upper part of the shoe but if the patch is on the sole, this does not apply. And with regard to patches on the upper part of the shoe, we only said this when he is out on the road, but in his house, we need not be concerned. And we only said this with regard to the summer when the patches would be visible to all, but during the rainy season, when the mud obscures the view of the patches, we need not be concerned.
וְאַל יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק: אָמַר רַב חִסְדָּא: וַאֲפִילּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: אֲפִילּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, וַאֲפִילּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִילּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ — לְפִי שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּקְרוֹבוֹתָיו.
He may not converse with a woman in the marketplace. Rav Ḥisda said: Even if she is his wife. This was also taught in a baraita : One may not converse with a woman in the market, even if she is his wife, even if she is his daughter and even if she is his sister, for not everyone is well-versed in the identity of his female relatives and they will suspect that he is talking to women who are not his relatives.
וְאַל יָסֵב בַּחֲבוּרָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ: מַאי טַעְמָא? — דִּילְמָא אָתֵי לְאִמְּשׁוֹכֵי בָּתְרַיְיהוּ.
He may not recline and participate in a meal in the company of ignoramuses. The Gemara explains: What is the reason? Perhaps he will be drawn after them and emulate them.
וְאַל יִכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ: מִשּׁוּם דְּקָרוּ לֵיהּ ״פּוֹשֵׁעַ״.
He may not be the last to enter the study hall. The Gemara explains: Because they will call him negligent, in other words, careless and lazy.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף לֹא יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה: דְּאָמַר מָר, פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? לַהְדְּרֵיהּ בְּקִדּוּשָׁא דְבֵי שִׁמְשֵׁי.
And some say he may not take long strides, as the Master said: A long stride takes away one five-hundredth of a person’s eyesight. The Gemara asks: What is his remedy if he took long strides? The Gemara responds: He can restore it by drinking the wine of kiddush on Shabbat eve.
וְאַל יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה: דְּאָמַר מָר הַמְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה אֲפִילּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּאִילּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: ״מְלֹא כׇל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״.
And he may not walk with an upright posture, but slightly bowed, as the Master said: One who walks with an upright posture and in an arrogant manner, even four cubits, it is as if he is pushing away the feet of the Divine Presence, as it is written: “The entire world is full of His glory” (Isaiah 6:3). One who walks in an arrogant way shows a lack of regard for the glory and honor of God that is surrounding him, and thereby chases God from that place.