Berakhot 43a

אהדר קרעיה לאחוריה קרע שקרע בהספד רבו החזיר החלוק לאחוריו ומה שלאחור לפנים כדי לקרוע קרע אחר להראות אבל עכשיו כיום המיתה על שהיו צריכים להוראה ואין יודעים להורות:

רמי להו כו' כדרמינן לעיל וע"כ מבעי ליה לאוקומי ברייתא בהכי וקתני אחד מברך לכולם דקביעות הוא:

הביאו להם מים כך היו רגילים:

נוטל ידו אחת לקבל בה כוס ששותה לפני המזון:

עלו על המטות והסבו:

חוזר ונוטל ב' ידיו שצריך לאכול בשתיהן:

אע"פ שכל אחד ואחד ברך לעצמו צריכין עוד ברכה שאין ברכה ראשונה פוטרתו שאין הראשון קרוי שלפני המזון שאינו במקום סעודה והאי בתרא הוא יין שלפני המזון:

אחד מברך לכולן דכיון דהסבו הוקבעו:

EVERY ONE WASHES ONE HAND The Braiso says that as the group gathers before the meal, and they are served a cup of wine, each guest washes one hand and recites a b’rochoh on the wine. The reason for washing at this point is not mentioned in the Braiso. There are three different opinions mentioned in three Tosfos throughout shas about this. Here Tosfos offers the following reason: The reason one must wash is because of the honor of the b’rochoh. And this is not similar to one who washes for fruit, who is considered arrogant, because he washes when the Rabanan did not require him to do so, since he does not wash both hands. He is showing that this hand washing is not to fulfill an obligation. If, in his mind it was a required hand washing he would wash both hands, by washing only one hand he is sending a clear message that this is not a required washing.

IF WINE CAME BEFORE THEM After the guests moved to the dining room, they washed both hands. The Braiso says that if wine was then brought before them, one would recite a b’rochoh for all. Why did they have to recite a b’rochoh at all? They had already each recited a b’rochoh earlier. Even though, wine that one drinks before the meal covers the b’rochoh for wine that is drunk after the meal, and by a kal v’chomer it should certainly cover this cup of wine which is also drunk before the meal, so why is another b’rochoh required at all? Tosfos answers: This case is different, since they went into the dining room from the antechamber to recline, which is a change of place and that change of place necessitates a new b’rochoh.

BECAUSE [WHILE EATING], THE THROAT IS NOT AVAILABLE When Ben Zomo was asked why when wine is brought during the meal each guest must recite their own b’rochoh, he responded because they are in the process of swallowing their food. Rashi says that they cannot pay proper attention to the one reciting the b’rochoh since they are preoccupied with eating their food. According to Rashi’s explanation, one can make an argument that if the one who intends to recite the b’rochoh informs the other guests that he is about to recite the b’rochoh this would be acceptable, because they would then know to immediately swallow their food and pay attention to the b’rochoh. And there are those who say that when the one who is reciting the b’rochoh says “please pay attention, my masters”, and they refrain from eating in order to listen to the b’rochoh and answer אמן, that they are exempt from reciting a b’rochoh. They have fulfilled their obligation by listening to the b’rochoh that was recited. And so it would appear from the Yerushalmee that comments about the Braiso, this has been said that each and every guest must recite a b’rochoh, when it is one of the guests who wants to recite a b’rochoh for all of them, but if it is the master of the house who recites the b’rochoh for all, they are exempt from reciting a b’rochoh for themselves, because they all pay attention to the master of the house when he is the one who recites the b’rochoh for all. R’ Cheeyoh says that even when the master of the house is at home and he recites the b’rochoh the others have not fulfilled their obligation. R” Cheeyoh disagrees with those who would say that when the master of the house recites the b’rochoh, the guests have fulfilled their obligation. So too, he would disagree with the ruling that if one called the attention of the listeners they would fulfill their obligation, but the majority opinion seems to hold that when the master of the house recites the b’rochoh all the listeners need not recite their own b’rochoh. Tosfos tells us that not all agree with those who rule that if one calls the attention of the listeners, they are exempt from reciting their own b’rochoh. And this ruling that if the one who recites the b’rochoh, calls the attention of the listeners’ one can recite the b’rochoh for all does not appear correct to Rabainu Elchonon, for once the Rabanan instituted that each one should recite the b’rochoh himself, he cannot fulfill his obligation at all with his associate’s b’rochoh. And also, it does not make sense to differentiate between when one is free and when one is not free to listen to the b’rochoh, for if one begins to differentiate between each and every case it is likely that he will come to err in judgment. It therefore makes more sense to say that the Rabanan established the rule that during the meal one cannot fulfill his obligation to recite a b’rochoh by listening to his associate and they did not allow for any differentiation. Tosfos now turns his attention to another b’rochoh that is sometimes recited when drinking wine. When one brings a second variety of wine to the table, one need not recite a בורא פרי הגפן a second time, but he does need to say the b’rochoh of הטוב והמטיב, expressing his thanks to Hashem who is good to him and good to others. And as far as the b’rochoh of הטוב והמטיב is concerned, there are those who say that when one recites the b’rochoh all agree that others who are listening are exempt from reciting the b’rochoh themselves. For the very b’rochoh means that Hashem was good to him, the one who is reciting the b’rochoh, and is good to others who are also drinking of this wine. The b’rochoh specifically speaks of at least two recipients of Hashem’s beneficence and should therefore be recited for at least two people. Since this b’rochoh requires two people, even when said during the meal the listeners’ fulfill their obligation by listening. Rabainu Yechiel disagrees with this ruling for two reasons. The first: And Rabainu Yechiel said that it is not correct to say that the b’rochoh of הטוב והמטיב can be said by one in order to exempt others during the meal for the issue that the throat is not empty is also relevant for הטוב והמטיב. The reason for the b’rochoh does not change the physical reality that one is in the midst of swallowing during the meal and cannot properly concentrate on listening to the b’rochoh. The second reason Rabainu Yechiel disagree with the ruling differentiating between בורא פרי הגפן and הטוב והמטיב. And he does not differentiate between הטוב and the b’rochoh on wine. For because of that reason that the b’rochoh needs to be said for two people because of its text that Hashem is good to him and is good to others, which implies that the b’rochoh must be said for at least two recipients of Hashem’s beneficence, that does not necessarily means that he must exempt others with the recital of the b’rochoh. For we see that, the b’rochoh, Hashem is good to others is relevant and can be said even when those others are not present as we say later in perek HoRo’eh (59b), where the Gemara says: if they said to him, your wife gave birth to a male, he says הטוב והמטיב ברוך, thanking Hashem who has been good to him, the father, and good to his wife even though his wife is not present when the b’rochoh is recited. We see that the b’rochoh needs to be said when there are two recipients of Hashem’s kindness, but it need not be said in the presence of both recipients. So too, when one recites the b’rochoh of הטוב והמטיב on wine, there need not be a second recipient who is fulfilling his obligation of reciting the b’rochoh while it is being recited. As long as there is a second recipient of Hashem’s goodness the b’rochoh can be recited even in his absence, when he certainly would not be fulfilling his obligation to recite the b’rochoh. Tosfos now addresses another issue; the custom of standing during Havdoloh when the one who recites the b’rochos is exempting the others who are listening. However, the issue of Havdoloh requires some contemplation, for we do not sit or recline to establish ourselves as a group, as the Mishna and Gemara have required for meals. And perhaps it can be said that since they establish themselves to be a group for fulfilling the Havdoloh obligation, they are established as a group for the entire matter, the b’rochos on wine and havdoloh. And for this reason, it is fine and good for the one reciting havdoloh and the listeners that they should sit during havdoloh, for the it appears as an established group and the one who recites exempts them from their obligation to recite havdoloh, because they are fulfilling their obligation by listening to the one who recites havdoloh.

OVER ALL THE INCENSE ONE RECITES WHO CREATES FRAGRANT TREES. Tosfos wonders why the Gemara had to teach us that one recites the b’rochoh בורא עצי בשמים on all incense. The incense is in fact woods of בשמים, that is the proper b’rochoh to be recited. Even though the incense is burned when one enjoys the fragrance and the woods of the בשמים are no longer intact when we benefit from them, we must still recite בורא עצי בשמים.

גמרא איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה, ורבי יוחנן אמר אפילו יין נמי מהניא ליה הסבה. ולענין פסק הלכה משמע דהלכתא כאיכא דאמרי דלחומרא הוא, דכן דרכן של גאונים ז"ל בכל מקום לפסוק כאיכא דאמרי לגבי ממונא ולגבי איסורין היכא דהוי לחומרא. והלכך יין בעי הסבה ומהניא ליה הסבה, אבל שאר דברים חוץ מפת ויין לא מהניא להו הסבה. ואלא מיהו ממעשה דבר קפרא ותרין תלמידיה דאייתיאו קמיהו דורמסקין ופרגיות ושלקות ונתן רשות לאחד מהן לברך כדאיתא לעיל (ברכות לט, א) משמע דאפילו לשאר דברים נמי מהניא הסבה. ונראה לי מתוך אותו מעשה דרב ודאי להדין לישנא בתרא ס"ל דלא מהניא הסבה כלל אלא לפת בלבד ואפילו יין דחשוב לא מהניא ליה לדידיה, ורבי יוחנן ס"ל דבכל מילי מהניא הסבה אלא משום דשמעיה לרב דאמר יין לא מהניא ליה הסבה נקט איהו נמי יין והוא הדין לכל מילי אי קבעו ליה דוכתא והסבו, ומכל מקום הסבה בעו, דהשתא רב סבר דאפילו יין לא מהניא הסבה, ואנן נימא דסבירא ליה לר' יוחנן דשאר דברים לא בעו הסבה. אבל הר"ם במז"ל (ברכות פ"א, הי"ב) כתב דפת ויין בעו הסבה אבל שאר דברים לא בעו הסבה. ונראה דפסק כלישנא קמא וטעמא משום דהוי בדרבנן והלך אחר הלשון המיקל. ואין כך דעת הראב"ד ז"ל בהשגותיו.

בא להן יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת ואף על גב דאמרינן (חולין קו, א) הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, הכא שאני דמשום שמא יגע בידו ליין וכל שבמשקין צריך נטילת ידים, והיינו דלא צריך אלא ידו אחת.

ירושלמי (ה"ו) תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלין ועל הקתדראות עד שכולן מתכנסין, הביאו להן יין כל אחד ואחד נוטל ידו אחת, הביאו להם פרפריות כל אחד ואחד מברך לעצמו. מכאן נלמוד שאין צריך ליטול שתי ידיו לפת הבאה בכסנין אלא די בידו אחת שלא תקנו נטילת שתי ידים אלא לפת בלבד.

חוזר ונוטל שתיהן משום דתיכף לנטילת ידים ברכה.

בא להם יין אף על פי שכל אחד בירך לעצמו אחד מברך לכולן. ואף על פי ששנינו בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון וכל שכן זה שהוא לפני המזון. שאני הכא דכיון שעלו והסבו הוי ליה כשנוי מקום דקיימא לן בפסחים בפרק ערבי פסחים (פסחים קג, א) דשנוי מקום צריך לברך.

לפי שאין בית הבליעה פנוי פירש רש"י ז"ל: שאין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע. ואמרו משמו ז"ל שאם אמר באמצע סעודה סברי רבותי והן מניחין לאכול כדי לשמוע ברכה שפיר דמי, ואחד מברך לכולן. ומקצת מרבותינו הצרפתים חלוקין בדבר דכיון שתקנו חכמים לברך כל אחד ואחד לעצמו אינו יוצא בברכת חבירו. ובירושלמי אמרו שאין בית הבליעה פנוי ואם יענה אמן שמא יבא לידי סכנה, דגרסינן התם (ה"ו): אין עונין אמן באמצע הסעודה שאין משיחין בסעודה, פירוש שמא יקדים קנה לושט. וגרסינן תו התם: שאלו את בן זומא מפני מה אמרו וכו', אמר לון מפני שאין בית הבליעה פנוי. א"ר מונא הדה אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסור למימר ליה אסותא בגין סכנתא דנפשיה. ואף על פי שאינו צריך לענות אמן דשומע כעונה, נראה דאפילו הכי חששו שאם אתה מתיר להם לצאת כולם בברכת האחד ואפילו בשמיעה, יבא לידי עניית אמן ויבא לידי סכנה.

מתני' והוא אומר על המוגמר אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. פירש רש"י ז"ל: אף על פי שלא הביאו את המוגמר אלא לאחר ברכת המזון שאינו מצרכי הסעודה, אפילו הכי מי שברך על היין והתחיל בברכות אחרונות גומרן. והראב"ד ז"ל דחה פירוש זה מתוך הירושלמי דגרסינן התם (ה"ז): על הא מתניתין מה בין מוגמר ליין שבאמצע המזון, התם כלהון נהנין כחדא הכא כל חד וחד שתי לנפשיה. דאלמא במוגמר הבא בתוך הסעודה עסקינן דומיא דיין הבא בתוך הסעודה, והיינו דקשיא להו לבני מערבא מה בינו ובין יין הבא בתוך הסעודה שאין אחד מברך לכולן. ועל כן פירש הוא ז"ל דאמוגמר הבא בתוך הסעודה קאמר, וארישא דמתניתין קאי דקתני הסבו אחד מברך לכולן וקתני הכא דאותו שבצע תחילה הוא שמברך על היין לאחר המזון והוא שאומר על המוגמר המובא באמצע להריח, והא דקתני אף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה, פירושא בעלמא הוא, כלומר שמוגמר הבא באמצע טעון ברכה הוא, שאף על פי שאין מביאין מוגמר אלא לאחר סעודה לגמר את הידים להעביר הזוהמה, ואין מברכין על הריח אלא אם כן עשוי להריח כדאיתא לקמן בפרק אלו דברים (ברכות נג, א), אפילו הכי כשבא בתוך הסעודה הוא ודאי להריח בא וצריך ברכה ואותו שהתחיל בברכות הוא גומר ומברך. ולפי פירוש זה אין מתיישב במה שאמרו בגמרא מדקתני והוא מכלל [דאיכא] דעדיף מיניה, מסייע ליה לרב דאמר רב חייא בר אשי אמר רב כל הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה, דאלמא פשטא דהא שמעתא לכאורה משמע דהוא אומר על המוגמר על המברך בסוף קאי. וגירסא אחרת מצאתי בירושלמי (שם): מה בין יין מה בין מוגמר, מוגמר כולם מריחין, יין אחד טועם.

גמרא מיתיבי אין מברכין עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית קיסר ועל אפרסמון של בית רבי ועל ההדס שבכל מקום. יש ספרים דגרסי: תיובתא. וכתב רב האי גאון ז"ל דמתוך גירסא זו היה נוהג מר שמואל ראש כלה רביה דרב אחא משבחא ז"ל שלא לברך עצי בשמים אלא על ההדס בלבד. וכתב הגאון ז"ל עוד: והשתא לא קא חזינא אדם במתיבתא דמסיק בהא שמעתא תיובתא אלא כולהו בגרסיהו מפרקי לה הדס וכל דדמו ליה. ונקטין מלתא מן סמלק וחלפי ימא ונרקום דגינותא ומאי דהוא כיוצא בהן, מברכין עליה עצי בשמים, ואף על גב דאית בהו מאי דרכיך אמרי לך לא אכפת לן כדמוציא עלין מעצו כדפרשינן לעיל דהא חלפי ימא הכין אינון, והיינו דקאמר מר זוטרא מאי קראה דכתיב (יהושע ב, ו) ותטמנם בפשתי העץ, והא פשתן דרכיך ואיקרי עץ, והני מילי אמרינן מדרב אחא ז"ל, מדקאמרינן גבי חלפי ימא עצי בשמים דמספקא לן אי ממין אילן הוא או לא הואיל ורכיך, מכלל דכל היכא דאיכא עץ בורא עצי בשמים מברכין עליה, ותניא נמי גבי כלאי הכרם כי האי גוונא, כל שמתחלת ברייתו מוציא עלין מין ירק, וכל שמתחלת ברייתו מוציא עץ מין אילן הוא, ובצלף הוא דפליגי בית שמאי ובית הלל דדמי לעץ ודמי לירק, ובהכין נהוג עלמא השתא. עד כאן לשון גאון ז"ל. ופירוש הדס וכל דדמי ליה כלומר שיהא עיקרו לריח כהדס, לאפוקי עצי אתרוג ותפוחים שאין עיקר נטיעתן לריח. כן פירשו בתוספות.

אמר רב לא שנו אלא פת דבעיא הסבה פירוש וה"ה כל דבר מאכל דבעי קביעותא לפטור אחרים לענין ברכה שלפניו. אבל יין לא בעי הסבה. פירוש דיין מתוך שהוא ענין שתיה לא בעי קביעותא כל כך וכל שהן ביחד סגי להו: ור' יוחנן אמר אפי' יין בעי הסבה, ואיכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה, פירוש הוא וכל דדמי ליה דהוא מידי דבר אכילה, אבל יין דהוא מידי דשתיה לא מהניא ליה הסבה לענין ברכה לפניו דאין קבע לשתיה. ור' יוחנן אמר יין נמי מהני ליה הסבה, דאפי' לשתיה נמי מהני קביעותא, ואפי' רב נמי לא פליג אלא לענין שתיה כי הויא לחודה, אבל היכא דהוי קביעותא לאכילה ה"ה דהוי קביעותא לענין שתיה ואחד מברך לכולן והכי מוכח לקמן והיינו נמי מתני' דקתני בא להן יין אחר המזון אחד מברך לכולן. והוי יודע דלא נחלקו מעולם אלא ביין משום דהוא מידי דשתיה, אבל מידי דבר אכילה דינו כפת לענין ברכה לפניו וכדאית' לעיל במעשה דבר קפרא. וקיי"ל כר' יוחנן בתרווייהו דיין בעי הסבה ומהני ליה הסבה הילכך כולהו שוין בין מידי דאכילה בין מידי דשתיה ובכולהו מהניא להו הסבה ובעו הסבה לענין ברכה לפניו שאחד מברך לכולם אבל אין זימון לענין ברכה. שלאחריו בשום דבר אלא בפת וכדקיי"ל דאין זימון לפירות:

כיצד סדר הסבה אורחין נכנסין וכו' פי' אורחין נכנסין בביתו של בעל הבית ויושבין במקום אחד מהבית לא במקום המוכן להם לאכול שם עד שיתקבצו כל האורחין העתידין לאכול באותה סעודה עם בעל הבית זה שהן מפוזרין הנה והנה שאין מן המוסר לאורחים ולא לבעל הבית שישבו אלו שקדמו במקום המוכן לאכול שם עד בוא חבריהם ואז ישבו ביחד הבכור כבכורתו:

בא להן יין כל אחד מברך לעצמו פירוש דהשתא כשהן יושבין לא הויא קביעותא כלל, שאף הם אינן ברשות עצמן אלא ברשות בעל הבית ועתידין לעמוד לעקור ממקומן לאלתר שיבוא בעל הבית ויאמר להן להסב ומפני שהיו רגילין לשתות יין קודם סעודה לפיכך נוטל כל אחד ידו אחת, ואע"ג דאמרינן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח הכא שאני שהוא צריך ליטול הכוס באותו יד ושמא יגע בידו ביין וכל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים והיינו דלא צריך אלא ידו אחת:

עלו והסבו כלומר לסעודה והביאו להם מים אעפ"י שכל אחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו, פירוש משום דלסעודה בעי נטילת ידים, ומיהו אם שמר אותו יד בשנוטל עכשיו ידו אחרת דיו דאשתכח השתא דנטל שתיהם לחצאין וקיי"ל דידיו טהורות לחצאין, אלא דאורחא דמלתא קתני דאיידי דנוטל ידו אחרת נוטל שתי ידיו:

הביאו להן יין אע"פ שכ"א בירך לעצמו א' מברך לכולן משום דהשתא הויא קביעותא ואעפ"י שכבר ברכו תחלה ושנינו בירך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון, וכל דכן הכא שהוא לפני המזון, שאני הכא דכיון שעלו והסבו הו"ל שינוי מקום וקיי"ל בערבי פסחים דשינוי מקום צריך לברך:

אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי פירוש מפני שאינן ראויין לשתות בשעת ברכה שהן אוכלין וכיון שאין ראויין לשתות אין ראוי שיהיו פטורין באותה ברכה, ולפיכך תקנו שיהא כל אחד מברך לעצמו, וכיון דתקון לגמרי תקון למימרא דאפי' הראוין לשתות נמי אין יוצאין:

והוא אומר על המוגמר מדקתני הוא מכלל דאיכא עדיף מיניה פירוש ואפ"ה כיון שהתחיל בברכות הוא מברך לכולהו ברכות. מסייע ליה לרב חייא בר אשי אמר רב הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה. פירוש דהכא נמי דומיא דהא דמי שהתחיל במצוה ליטול ידיו גומר ג"כ המצוה ומברך. ומיהו הני כללי למימרא דמסתמא הכי דינא אבל אם בא זה לחלוק כבוד לאחר או שהיה גדול ביניהם ורוצה לשנות הרשות בידו שהגדול רשאי לחלק הברכות וליתן רשות לברך קצת לאחר וקצת לאחר:

משתעלה תמרתו פירוש מכיון שהתחיל לתמר חייב לברך. ודוקא בעוד שעיקרו קיים אבל לאחר שעיקרו כלה ליכא ברכה בריחו כיון דאין לו עיקר, ומכיון שהתחיל לתמר מברך ואע"ג דלא ארח אכתי דומיא דהמוציא דמברך קודם שיאכל:

בעל הבית שהלך לזמן את קרואיו ואותן שבאו ממתינים את האחרים ודרך כבוד מוזגים להן את הכוס שלא לעמוד בטלין ראוי להם ליטול יד אחת ר"ל אותה שנוטלים בה את הכוס, ואע"פ ששמועת הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח לא ביד אחת נאמרה דוקא בידים נקיות אבל ידיו מאוסות לא, וכמו שאמרו יצא להשתין נוטל ידו אחת וכו' ואין מדרכי המוסר לשאול להם בכך ומתוך כך ראוי להזמין להם מים ליטול כל אחד מהם ידו אחת, ויש מפרשים הטעם מפני שהמשקים עלולים לקבל טומאה ומ"מ דיו בדיו אחת שאין צורך בשתיה ליגע אלא ביד אחת וכל אחד ואחד מברך לעצמו שאין כאן קביעות מקום:

באו כלן והתחילו להסב מביאים להם מים לנטילה של סעודה שכל לאכילה צריך נטילת שתי ידיו, ומ"מ אם שימר היד האחת שכבר נטל ידיו בנטלה האחרת שהנוטל ידיו בזה אחר זה ידיו טהורות, וזה שכתבנו שכל לאכילה צריך נטילת שתי ידיו נראה לקצת מפרשים שבפת הבאה בכסנין דיו בידו אחת כיין, והוא שאמרו שם בסדר הסבה כל אחד נוטל ידו אחת הביאו להם פרפרות מברך כל אחד לעצמו ר"ל באותה נטילה שלא תקנו חכמים נטילת שתי ידיו אלא בפת הא שאר דברים מתוך מיעוט אכילתן אין צורך בניגעת שתי ידיו לדבר הנאכל, ויש אומר שפת הבאה בכסנין הרי היא כפירות ואין צריכות נטילה כלל אלא משום יין נקיט להה ומטעם שני שכתבנו שהמשקים עלולים לקבל טומאה, ויש מפרשים כיון שכל שקובע לעצמו לשתות צריך נטילת שתי ידיו, וזו שאמרו בג' של יומא [ל' ע"א] הפליג לדבר עם חברו נוטל שתי ידיו משום הסח הדעת, והעמדנוה שם לצורך שתיה אף בלא קבע ההיא בסעודה נאמרה ומחשש שמא יטול פרוסה ויתן לתוך פיו הא שלא בסעודה דיו באחת, ואם בא להם יין בתוך המזון צריכים כלם לברך ולא נפטרו אף אותן שברכו לעצמן ואפילו לא היה שם שנוי מקום שאין דעתם לברך על של סעודה כלל, ומה שאמרו ברך על היין שלפני המזון פטר את שלאחר המזון וכל שכן זה שהוא לפני המזון [הג"ה כוונתו כמ"ש הרשב"א בחי' דכיון שעלו והסבו הוי כשינוי מקום] דהא שני שהוא כשנוי מקום או שנעתקו להסב ולא היה דעתם מתחלה לשל סעודה כלל ומ"מ אחד מברך לכלן שהרי הסבה קובעתן:

מה שביארנו במשנה שהמתחיל לברך הוא הוא שזוכה בכל הברכות, אף במקום שיש גדול הימנו נאמר כן שאם הוא הגדול חשיבותו גורמת לו לכלן אלא שיש גדול הימנו ונותן לו רשות ומשהורשה לראשונות הורשה לכלן ובדומה לו אמרו שהנוטל ידיו במים אחרונים תחלה זריזותו זוכה לו והוא מזומן לברכת המזון וכגון שאמרנו, דגדול סתם יהא אחד מהם נוטל לברכה:

ומוגמר זה שביארנו במשנה שצריך לברך על ריחו הוא עשון של בשמים, ומאימתי מברכין על ריחו משיעלה תמרתו אע"פ שעדיין לא הריח שכל שהוא לפניו ואינו תלוי בדעת אחרים אין חוששין שמא יסתלק מלפניו וכל המוגמרות כלן מברך עליהן בורא עצי בשמים אע"פ שאין עצים שלהם בעין או עשבי בשמים אם היה זה הנשרף עשב חוץ ממוגמר שנעשה מן המור שהרי מין חיה הוא ואין מברכים עליו אלא מיני בשמים, ויש מי שפוסק שאין מברכין עשבי בשמים או עצי בשמים אלא כשהעשבים או העצים בעין ואין דבריהם נראין :

הדס שבכל מקום עץ בשמים הוא ומברכים עליו עצי בשמים וכן השומר וכל העצים הנותנים ריח טוב, מקצת גאונים נהגו שלא לברך עצי בשמים אלא על ההדס ומפני שהם גורסים בקושיא הבאה על זעירי שכל המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים ממה דתני אין מברכים עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית ר' ושל בית קיסר כלומר שהם חשובים ועל ההדס שבכל מקום, והם גורסים תיובתא, הא כן אנו אין לנו לברך אלא על ההדס שהרי מלשון לה נתמעטו כל העצים אע"פ שהם בעין, ותמה על עצמך היאך אפשר לומר כן והלא אמרו בסמוך בסמלק ונרגיס דבינונייתא ודדברא שמברכים עליהן בורא עצי בשמים, אלא אף לגרסא זו אנו מפרשים כך כל המוגמרות כלן מברך עליהן עצי בשמים אע"פ שאין עצים שלהם בעין והקשה ממה שאמרו אין מברכין אלא על אפרסמון של בית ר' וכו' שעצים שלהם בעין בתוך השמן ועל ההדס ר"ל שהוא גוף העת והוא הדין בכל שהוא גוף העץ, ואף ברוב נסחאות אין בהן תיובתא אלא שמתרץ הדס וכל דדמי ליה, ומ"מ אע"פ שהדין כך אינה גרסא נכונה שהרי הוא לא הקשה אלא מן המוגמרות, אלא שהם מפרשים הדס וכל דדמי לי שיהא עשוי להריח, ולהוציא עצי אתרוגים ותפוחים שאין עיקרן להריח, אפילו לא היה העצים בעין מברכין עליהן עצי בשמים:

שמן אפרסמון הוא שלוקחים עץ אפרסמון ומטילין אותו לתוך זכוכית מלאה שמן וקולט השמן את הריח הואיל ואין שום ממש של עץ בשמן אין מברכין עליו בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב אבל שמן שנתבשלו בשמים בתוכו והוא הנקרא כשרתא כלומר שהוכשר בבשול הבשמים או ששרו בשמים כתושים לתוכו והוא הנקרא משחא כבישא או שנטחנו בשמים בתוכו והוא הנקרא משחא טחינא מברך עצי בשמים, וגדולי הרבנים פירשו כשרתא קושט, ויש מפרשים דוקא בשבא להריח אבל אם לא בא אלא להעביר את הזוהמא אין מברך עליו עצי בשמים אלא בורא שמן ערב ויש אומר ולא כלום:

אע"פ שמברכים על שמן זה שנתבשם מ"מ בגדים וכיוצא בהן שקלטו ריח מוגמר או בושם אין מברכין על אותו ריח כלל וכן הדין אם נטלן בידו והלכו להם בלא ברכה ויצאה לו ריח מתוך ידו, ויש אומר על צבע הנקרא גאראנא שמברכים על הבגדים הצבועים הימנה הואיל ומיני הצבע נבלעים שם ולא יראה כן: :

בד"ה בא להם יין כו' ואע"ג דיין כו' כל זה הדיבור שייך לעיל בברייתא דכיצד סדר הסיבה כו' וק"ל:

בד"ה הואיל ואין כו' היה אומר דלא היא דהא שייך נמי אין בית הבליעה כו' כצ"ל:

אמר רב לא שנו אלא פת דבעיא הסבה פירוש והוא הדין כל דבר מאכל דבעי קביעותא לפטור אחרים לענין ברכה שלפניו:

אבל יין לא בעי הסבה פירוש דיין מתוך שהוא ענין שתיה לא בעי קביעותא כל כך וכל שהן ביחד סגי להו:

ור' יוחנן אמר אפילו יין בעי הסבה:

ואיכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה פירוש הוא וכל דדמי ליה דהוא מידי דבר אכילה אבל יין דהוא מידי דשתיה לא מהניא ליה הסבה לענין ברכה לפניו דאין קבע לשתיה:

ור' יוחנן אמר יין נמי מהני ליה הסבה דאפילו לשתיה נמי מהני קביעותא. ואפילו רב נמי לא פליג אלא לענין שתיה כי הויא לחודה אבל היכא דהוי קביעותא לאכילה הוא הדין דהוי קביעותא לענין שתיה ואחד מברך לכולן והכי מוכח לקמן. והיינו נמי מתניתין דקתני בא להן יין אחר המזון אחד מברך לכולן. והוי יודע דלא נחלקו מעולם אלא ביין משום דהוא מידי דשתיה אבל מידי דבר אכילה דינו כפת לענין ברכה לפניו וכדאיתא לעיל במעשה דבר קפרא. וקיימא לן כר' יוחנן בתרווייהו דיין בעי הסבה ומהני ליה הסבה. הילכך כולהו שוין בין מידי דאכילה בין מידי דשתיה ובכולהו מהניא להו הסבה ובעו הסבה לענין ברכה לפניו שאחד מברך לכולם. אבל אין זימון לענין ברכה שלאחריו בשום דבר אלא בפת וכדקיימא לן דאין זימון לפירות:

כיצד סדר הסבה אורחין נכנסין וכו' - פירוש אורחין נכנסין בביתו של בעל הבית. ויושבין במקום אחד מהבית לא במקום המוכן להם לאכול שם עד שיתקבצו כל האורחין העתידין לאכול באותה סעודה עם בעל הבית זה שהן מפוזרין הנה והנה. שאין מן המוסר לאורחים ולא לבעל הבית שישבו אלו שקדמו במקום המוכן לאכול שם עד בוא חבריהם ואז ישבו ביחד הבכור כבכורתו:

בא להן יין כל אחד מברך לעצמו פירוש דהשתא כשהן יושבין לא הויא קביעותא כלל שאף הם אינן ברשות עצמן אלא ברשות בעל הבית ועתידין לעמוד לעקור ממקומן לאלתר שיבוא בעל הבית ויאמר להן להסב. ומפני שהיו רגילין לשתות יין קודם סעודה לפיכך נוטל כל אחד ידו אחת. ואף על גב דאמרינן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח הכא שאני שהוא צריך ליטול הכוס באותו יד ושמא יגע בידו ביין וכל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים. והיינו דלא צריך אלא ידו אחת:

עלו והסבו כלומר לסעודה:

בגמ' פיסקא הסבו אחד מברך אמר רב לא שנו אלא פת כו' אבל יין לא בעי הסבה כו' איכא דאמרי אמר רב לא שנו כו' אבל יין לא מהני ליה הסבה. וכתב הרא"ש ז"ל ללישנא קמא כל מידי דחשיב בעי הסבה ומידי דלא חשיב לא בעי הסבה. וללישנא בתרא מידי דחשיב מהני הסבה ודלא חשיב לא מהני הסבה. ולכאורה יש לתמוה דסברות הפוכות כזו לא מצינו בכל הש"ס שהם ממש ב' הפוכים בנושא א' ועכ"פ הו"ל לתלמודא ולהפוסקים לפרש טעמא דמלתא. ולכאורה היה נ"ל ליישב ל' הגמרא בענין זה דללישנא קמא הא דקאמר רב דיין לא בעי הסבה איין דלפני המזון ולאחר המזון דמתני' קאי ובהנך הוא דקאמר דלא בעי הסבה והא דקאמר בלישנא בתרא דביין לא מהני הסבה איין דתוך המזון דמתני' קאי דלא מהני הסבה דבכל ענין אמרינן במתניתין דתוך המזון כ"א מברך לעצמו ובהכי הוי א"ש השקלא וטריא דבסמוך דמקשינן אדרב מברייתא דכיצד סדר הסבה והיינו כלישנא קמא מרישא דברייתא לענין לפני המזון וללישנא בתרא מסיפא דברייתא דבא להם יין משמע דתוך הסעודה איירי וכמו שאבאר בסמוך. אלא דא"א לפרש כן דאם כן ללישנא בתרא ע"כ יסבור ר"י דאפילו יין שבתוך המזון נמי מהני הסבה והא ליתא דהא למאי דאמרינן בסמוך משמיה דבן זומא דטעמא דתוך המזון היינו משום דאין בית הבליעה פנוי ואמרינן בירושלמי דטעמא משום סכנה וכ"כ הפוסקים והמפרשים א"כ מה מהני בזה מיהו לפמ"ש התוספות דיש מפרשים דכשאומר סברי מורי אפילו תוך הסעודה אחד פוטר לכולם וכתב שכן משמע בירושלמי אם כן אפשר דמה"ט גופא מהני הסבה דכיון דהסבו הוה ליה כאילו אמר סברי דמסתמא כ"א מכוין למה שעושה חבירו שהניח מלאכול כדי לברך וממילא מכוון לצאת בברכתו כך היה נראה לי לכאורה אלא דמשיטת הפוסקים משמע בפשיטות דתוך הסעודה לא מהני הסבה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב:

והנלע"ד ליישב בזה על פי מ"ש הכ"מ בפ' א' מהל' ברכות שהרמ"ה ז"ל השיג על הרמב"ם ז"ל על מה שכתב בתשובתו לחכמי לוניל דלפי חשיבות הדבר יש לברך ברכה לכל א' בפני עצמו ועל זה כתב הרמ"ה דאדרבה לפי חשיבות הדבר יש לומר דא' מברך לכולן להוציא את הרבים י"ח כו' ע"ש בל' הכ"מ ובאמת דלענ"ד דברי הרמ"ה ז"ל בזה תמוהין דבפ' כל הבשר ולקמן בפ' ג' שאכלו משמע להדיא להיפוך דמצוה לחלק וכמו שאבאר לקמן וראיתי עוד בל' הכ"מ שם שכתב בשם הרמ"ך שכתב גם כן כסברת הרמ"ה דא' מברך לכולן עדיף טפי משום ברב עם הדרת מלך וכתב שכן דעת ר' אלפס ובהכי אתיא ליה שפיר ההיא דפרק כל הבשר דהתם לא הוו אלא תרי עכ"ל בשם הרמ"ך אלא דאכתי קשה טפי על סברת הרמ"ך מסוגיא דלקמן בפרק שלשה שאכלו בעובדא דיהודה בר מרימר ומר בר"א ורבי אחאי דאף על גב דתלתא הוו אפ"ה בעו למימר דאפילו ברכת זימון לא שייך אלא היכא דאיכא אדם גדול אבל היכא דכי הדדי נינהו חילוק ברכות עדיף ומשו"ה בריך איניש לנפשיה ומשמע התם דאף ע"ג דאמר להו מרימר דלאו שפיר עבדו היינו דוקא משום דידי זימון לא יצאו משא"כ היכא דלא שייך זימון משמע בפשיטות דחילוק ברכות עדיף זה שלא כדברי הרמ"ך והרמ"ה ומה שיש לדקדק בזה אין להאריך כאן ויבואר בפרק שלשה שאכלו נקטינן מיהו דיש סברות לכאן ולכאן אי חילוק ברכות עדיף או א' מברך לכולן עדיף נמצא דלפ"ז שפיר מצ"ל דבהנך סברות פליגי הני תרי לישני אליביה דרב דללישנא קמא דוקא בפת דחשיב טובא בעי הסבה דבלא הסבה כל א' מברך לעצמו משום דח"ב עדיף אבל יין דלא חשיב כ"כ מש"ה לא בעי הסבה ובכל ענין לא בעינן שכ"א יברך לעצמו אלא אפילו בא' מברך לכולן סגיא מה שאין כן ללישנא בתרא סבר רב כשיטת הרמ"ה וסייעתו דאדרבה א' מברך לכולן עדיף ומש"ה פת דחשיב מהני הסבה כדי שיברך א' לכולן אבל יין דלא חשיב דלא מהני הסבה ובכל ענין יכול לעשות כמו שירצה. ובזה מצאתי מקום ליישב שיטת תשובת הרמב"ם ז"ל לחכמי לוניל ממה שהשיגו עליו הכ"מ ושאר מפרשים קדמאי ובתראי ואין להאריך כאן והמשכיל יבין מדעתו דבהכי א"ש כל השקלא וטריא בברייתא דכיצד סדר הסבה ומכל מה שכתבתי כאן נ"מ נמי לר"י לענין שאר פירות ע"פ שיטת הפוסקים דפסקו כלישנא קמא לקולא והיינו משום דלקושטא דמלתא קיי"ל לקמן בפרק שלשה שאכלו ובפרק כל הבשר דמצוה לחלק דח"ב עדיף והיינו ללישנא קמא ומשום הכי אית לן לאוקמא מילתא דר"י אליבא דהלכתא ודוק היטב:

ועוד נ"ל ליישב בד"א יותר פשוט דהנך תרי לישני דרב בהכי פליגי דללישנא קמא פת חשיב טפי מיין שכל הסעודה נקראת ע"ש פת ופוטרת כל מיני מאכל ואפילו כל מיני משקה לשיטת רוב הפוסקים לבר מיין ועוד שטעונה בה"מ לאחריה מדאורייתא משא"כ ביין וללישנא בתרא יין חשיב טפי אפילו מפת והיינו כדאמרינן לעיל דשאני יין דגורם ברכה לעצמו וכפרש"י והתוס' דהיינו משום דבהרבה מקומות הוא בא ומברכין עליו כגון בקידוש והבדלה וברכת אירוסין וכה"ג טובא כדאמרינן בר"פ כיצד מברכין שאין אומרים שירה אלא על היין ואם כן מהאי טעמא סבר לישנא בתרא דעדיף אפילו מפת נמצא דכ"ז היינו דוקא אליביה דרב מה שאין כן לר"י פת ויין כי הדדי נינהו דבכל חד אשכחן חדא לטיבותא אם כן בשאר פירות אפשר דלא איירי כלל רב ור"י ובהכי הוי א"ש הך ברייתא דס"פ ראוהו ב"ד דקתני אהבה בריה דרב זירא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין כו' וכתב רש"י שם דלאו דוקא ברכת לחם ויין אלא אפילו ברכת פירות וריחני וכ"כ כל הפוסקים ואם כן לכאורה יש לתמוה מ"ש דקתני ברכת היין טפי משאר ברכות הנהנין ולמאי דפרישית א"ש ואין להאריך כאן יותר ויבואר במקומו בחידושינו ס"פ ראוהו בית דין ועיין עוד בסמוך:

שם רבי יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסבה וכתב הרא"ש ז"ל דכל היכי דבעינן הסבה ולא הסבו אין אחד יוצא בברכת חבירו אע"ג דשומע כעונה ואפילו אמר אמן נמי לא יצא וכ"כ הטור והש"ע בפשיטות ולא הביאו שום חולק וכן נראה ג"כ מלשון הרמב"ם ז"ל אלא שלא כתבו טעם לדבר. אלא שראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דקשיא ליה טובא דבאמת אמאי בעי' שיברך כ"א ואין אחד יוצא בברכת חבירו והא קיי"ל בברכות הנהנין שאם לא יצא מוציא וקיי"ל נמי דעונה אמן כמוציא ברכה מפיו דמי ולא עוד אלא ששומע כעונה כו' ע"ש ובסוף דבריו כתב וצריך לי עיון עכ"ל א"כ נראה מדבריו גם כן שסובר כשיטת הפוסקים אלא דבמה שכתב וצריך עיון יש לי ליישב על דרך שכתבתי לעיל דכל היכי דשייך הסבה ולא הסבו גלו אדעתייהו דלא ניחא להו להשתתף כאחד אלא להפרד איש מאחיו מש"ה אין אחד יוצא בברכת חבירו. ולא דמי להא דקיי"ל בברכת הנהנין שאם לא יצא מוציא. דהתם נמי טעמא דמלתא משום דכל ישראל עריבין זה בזה וכחבורה אחת דמי ונראה דהיינו נמי טעמא דשומע כעונה וכן בענין עניית אמן אם כן לפ"ז כל היכא דשייך הסבה ולא הסבו תו לא שייך ה"ט כדפרי' מש"ה אין א' יוצא בברכת חבירו אא"כ אמר לו בפירוש שיתכוון להוציאו כנ"ל נכון ליישב טעם שיטת הפוסקים. ויתכן יותר לפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ברכות הלכה יו"ד כל הברכות כולן כו' חוץ מברכת הנהנין כו' שאינו מברך לאחריה אלא אם כן נהנה עמהם כו' ומדכתב עמהם משמע שרוצה בזה לתרץ כל הקושיות שהקשה הרשב"א ז"ל והיינו כדפרישית דכל שאכלו ביחד הו"ל כאילו נשתתפו ומש"ה דמי לשאר מצות שאחד מוציא רבים בכל ענין משום דכל ישראל עריבים זה בזה לענין שכר מצות ועונשין וה"נ דכוותיה דכיון שאכלו כאחד חל עליהם חובת הברכה ויש לכ"א חלק באותה ברכה שכולן עריבים זה בזה משא"כ כשלא נהנה עמהם אלא כ"א אוכל בפני עצמו תו לא שייך ה"ט דאין אכילתו והנאתו מצטרף לאכילה והניית חבירו כן נ"ל נכון ואין להאריך יותר ועיין עוד בסמוך. אמנם בעיקר דברי הפוסקים שהבאתי דמשמע להו בפשיטות דכל היכא דבעינן הסבה ולא הסבו אין א' יוצא בברכת חבירו אפילו בדיעבד. לא ידעתי מהיכן יצא להם דמתני' וכולה שמעתין דהכא לענין דיעבד איירי דהא שפיר מצ"ל דאה"נ דבדיעבד יצא מהנך טעמי שכתב הרשב"א ז"ל אלא דבמתניתין ובשמעתין בעיקר דינא דלכתחלה איירי דכ"א מברך לעצמו משום דחילוק ברכות עדיף ומצוה לחלק כדאמרינן לקמן בפרק שלשה שאכלו דאמר אביי נקטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק ומייתי דתניא נמי הכי בברייתא וה"נ אמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ו ע"א) ש"מ אין מזמנים על הפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק ומייתי נמי הך ברייתא ומדלא קאמר חייבים ליחלק דהוי משמע דאין א' נפטר בברכת חבירו ממילא משמע דלקושטא דמלתא ליכא אלא מצוה בעלמא לכתחלה אבל בדיעבד יצא ואפשר דהא דפשיטא להו להפוסקים דבדיעבד נמי לא יצא היינו משום דלא בעי הסבה ומהני הסבה הכי משמע להו דלענין דיעבד איירי. ואפשר עוד דהך ברייתא דלקמן בפרק שלשה שאכלו ובפרק כל הבשר דקתני שנים שאכלו מצוה ליחלק בד"א כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא ומדנקיט ל' יוצא משמע להו דבשניהם סופרים אפילו בדיעבד לא יצא אלא דבאמת אין בזה הכרח כמו שאבאר לקמן. ואחר העיון יותר יגעתי ומצאתי את שאהבה נפשי בלשון הב"י בסוף סי' רי"ג שכתב בשם ספר אוהל מועד שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה דבכל ברכות שהן של אכילה ושתיה כל שבירך א' ושמעו האחרים בין ברכה שבתחלה בין ברכה שבסוף יצא ושומע כעונה ולכתחלה אין עושין כן לפי שאין זימון לפירות עכ"ל והיינו לגמרי כדפרישית ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול ולפ"ז מאי דמספקא ליה להרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין הדר פשיטא ליה בתשובותיו דבדיעבד ודאי יצא וכן נראה לי מלשונו בחידושיו בר"פ שלשה שאכלו ושם אבאר יותר אי"ה ודוק היטב:

שם א"ד אמר רב לא שנו כו' אבל יין לא מהני ליה הסבה. יש לתמוה טובא דהא מדקאמר רב ל"ש משמע דאמתניתין קאי ואם כן הא קתני בהדיא דביין שלאחר המזון א' מברך לכולם וכיון דהאי לאחר המזון דמתניתין איין דתוך הסעודה קאי קודם בה"מ כדמוכח מהא דאותביה רבא לרב נחמן לעיל בשמעתין אם כן ע"כ דהא דאחד מברך לכולן היינו משום הסבו אלמא דמהני מיהא ביין הסבו ובשלמא ללישנא קמא דרב איכא למימר כדפרישית לעיל דהאי אם בא להם יין בבא בפני עצמו היא ולא אהסבו דלעיל קאי משא"כ ללישנא בתרא קשיא ונהי דלמסקנא אתי שפיר טעמא דמתניתין דמגו דמהניא הסבה לפת מהניא הסבה ליין ולפ"ז ע"כ דרב לא איירי אלא ביין הבא בפני עצמו שלא בשעת סעודה אלא דמ"מ למאי דמקשה בסמוך מברייתא דסדר הסבה דלא אסיק אדעתיה הך סברא דמגו דמהניא א"כ תיקשי ליה מתניתין מאי אולמא הך ברייתא ממתניתין (ואפשר דאה"נ דללישנא בתרא מצי לאקשויי ממתניתין אלא כיון דמייתי הך ברייתא לאותובי ללישנא קמא מש"ה מקשה מינה נמי אלישנא בחדא) והנראה בזה דממתניתין לא פסיקא ליה לאקשויי כיון דלמאי דס"ד השתא ע"כ הוי משמע ליה דללישנא בתרא דרב נמי האי בא להם יין בבא בפני עצמה היא ולאו אהסבה קאי והא דקתני לאחר המזון א' מברך לכולן היינו בכוס של בה"מ עצמו כדמשמע מדקאמר ואומר על המוגמר וכדפרישית ובכוס של בה"מ עצמו אפשר דמודה רב דאחד מברך לכולן לא מיבעיא היכא שיש ברכת זימון ביניהם אלא אפילו בלא זימון מטעמא דפרישית לעיל משא"כ מברייתא דסדר הסבה מקשה שפיר דהאי בא להם יין דסיפא דברייתא לא מצינן לאוקמי בכוס של בה"מ מדקתני עלה אע"פ שכל אחד וא' בירך לעצמו וכו' משמע דאתי לאשמעינן הך מילתא גופא שצריכין לחזור ולברך ואין נפטרין בברכות ראשונות דאי בכוס של בה"מ מילתא דפשיטא היא אע"כ דאיין שבתוך הסעודה לאחר המזון קאי א"כ מקשה שפיר מיהו למסקנא דמשנינן מגו דמהני ממילא מפרשינן נמי לאחר המזון דמתניתין בכה"ג ביין שבתוך הסעודה קודם בה"מ כן נראה לי ודו"ק:

שם ולהיאך לישנא וכו' קשיא סיפא שאני התם דמגו דקא מהניא וכו' עיין בכ"מ בפ"א מהלכות ברכות מה שהקשו חכמי לוני"ל למה שכתב הרמב"ם דבמידי דחשיב מברך כל אחד לעצמו ומידי דלא חשיב כגון פירות לכ"ע א' מברך לכולן אם כן תיקשי ליה הך סוגיא דהכא היאך מפרש לה ומסיים הכ"מ דע"כ גירסא אחרת היה לו להרמב"ם ז"ל כאן ולמאי דפרישית לעיל דהנך תרי לישני דרב פליגי בהכי היה אפשר ליישב שיטת הרמב"ם אף לפי גירסתינו אלא שהרמב"ם ז"ל גופא השיב לחכמי לוני"ל בדרך אחר ע"ש והנלע"ד בזה בכוונת הרמב"ם יבואר בק"א ועיין עוד בר"פ שלשה שאכלו:

בתוס' בד"ה הואיל ואין בית הבליעה פנוי ויש מפרשים כשאומר סברי וכו' וכן משמע בירושלמי גבי הך ברייתא וכו' ואין נראה לרבינו אלחנן וכו' עכ"ל. ולכאורה לשון ואין נראה תמוה דממ"נ אי משמע ליה לר"א לפשוט כברייתא דתני רבי חייא דאפילו בע"ה בביתו א"כ כ"ש דלא מהני סברי ואי לא סגי ליה בהך ברייתא דרבי חייא כיון דבירושלמי משמע דרבי יהושע בן לוי פליג אדרבי חייא ובכמה דוכתי כתבו התוס' דבסדר תנאים ואמוראים פסקו הלכה כריב"ל בכל מקום א"כ היאך מכריע רבינו אלחנן מסברא דנפשיה דלא כריב"ל אלא דבאמת שזה הלשון שכתבו התוס' בת"ק דרבי חייא לא נמצא כן בירושלמי שלפנינו שלא נזכר כלל זה הלשון מפני שהכל פונים אצל בע"ה וא"כ נראה דהנך יש מפרשים שכתבו התוס' מסברא דנפשייהו משמע להו טעמא דת"ק בירושלמי דהכא ומשמע להו דאהך חלוקה כל אחד מברך לעצמו או א' מברך לכולן קאי דבהא הוא דשני לן בין אורחין לב"ה דכיון שהכל פונים אצל בע"ה בית הבליעה פנוי מש"ה משמע להו דהוא הדין כשאומר סברי א"כ לפ"ז לרבי' אלחנן שאין נראה לו הך סברא דהכל פונים אצל בע"ה משמע ליה לפרש שיטת הירושלמי בענין אחר לגמרי דלאו אחילוקא דאחד מברך לכולן או כל א' מברך לעצמו קאי אלא אעיקר דינא דהסבו לענין ברכת המוציא קאי וכן משמע מל' הרשב"א בחידושיו או אבבא דברכה אחת פוטרת מה שלאחריה קאי דבכה"ג איכא לפלוגי בין בע"ה לבני ביתו וכן נראה מל' הירושלמי שלפנינו אלא שבמקום אורחין גרסינן התם אמר ריב"ל מתניתין בשבוע הבן אבל בעל הבית לא אלא דנראה שהתוס' גירסא אחרת היה להם בירושלמי שבירושלמי דידן לא משמע נמי דריב"ל ורבי חייא אברייתא דסדר הסבה קאי אלא אמתניתין אלא דלפי גירסת התוס' אברייתא דסדר הסבה קאי ואם כן כ"ש דיש לנו לומר דאין נראה לרבי' אלחנן לפרש לענין א' מברך לכולן אלא אהך בבא דהסבו או אפרפרת ויין של תוך המזון לא פטר את שלאחר המזון ע"ש ותמצא כדברי כן נראה לי ודו"ק:

פיסקא והוא אומר על המוגמר מכלל דאיכא דעדיף מיניה אמאי הואיל והוא נטל ידיו תחלה באחרונה. לכאורה לשון הסוגיא תמוה היא גופא תיקשי למה נטל ידיו תחילה כיון דאיכא דעדיף מיניה דלא שייך לומר חטוף ובריך אלא היכא דליכא גדול דבדאיכא גדול לאו כל כמיניה. ונלע"ד ליישב עפמ"ש בל' המשנה דהאי דינא דמברך על המוגמר לפי פשטא דלישנא דמתני' ולשון הסוגיא דהכא משמע שהוא לאחר סעודה ממש לאחר בה"מ היה דרכם להביאו אלא דהרשב"א בחידושיו כתב בשם הראב"ד ז"ל דאיירי במוגמר שקודם בה"מ ע"ש שכתב שכן משמע מלשון הירושלמי שהבאתי לעיל דפריך מה בין יין למוגמר ונדחק לפרש סוגיא דשמעתין אמנם לע"ד נראה דפשטא דמתניתין ודאי איירי בכל ענייני מוגמר שהיו רגילין להביא בין תוך הסעודה ובין לאחר הסעודה ולאחר בה"מ (כדמשמע ספ"ב דביצה במוגמר דר"ג דהיה מביאין אף קודם הסעודה) נמצא דלפ"ז א"ש לישנא דמתניתין דה"ק דאותו א' שבירך לכולן על היין שלאחר המזון בתוך הסעודה הוא מברך על המוגמר שאח"כ בין תוך הסעודה ובין לאחר גמר הסעודה לאחר בה"מ ולא זו אף זו קאמר כדמשמע לשון אע"פ דאי אמוגמר שלאחר בה"מ לחוד קאי מאי אף ע"פ שאין מביאין אלא לאחר הסעודה דקאמר הא בהכי איירי אע"כ כדפרישית והשתא א"ש דהירושלמי דמקשה מה בין יין למוגמר אמוגמר דבתוך המזון קאי בעיקר דינא דיין של תוך המזון כ"א מברך לעצמו ובמוגמר משמע ליה דלעולם אחד מברך לכולן משא"כ בסוגיא דהכא עיקר הקושיא אמוגמר דלאחר הסעודה קאי דקתני נמי והוא אומר וקשיא לי' נהי דעל אותו מוגמר שבתוך הסעודה אע"ג דאיכא דעדיף מיניה מ"מ כיון שנתן בע"ה או הגדול רשות לברך שיוציא את כולם אין צריך ליתן רשות שנית דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור ואפי' בה"מ בכלל מה"ט גופא משא"כ במוגמר שלאחר הסעודה דהיינו לאחר בה"מ שכבר נתפרדה החבילה דתו לא שייך לומר המתחיל במצוה אומרים לו גמור אם כן מקשה שפיר אמאי לא יברך הגדול או מי שיתן לו רשות שנית וע"ז משני שפיר הואיל והוא נטל ידיו תחלה לבה"מ דודאי היינו אותו שבירך על היין שלאחר המזון מה"ט דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור וממילא מסתמא האי נתינת רשות היה ג"כ על המוגמר שיברך מי שנטל ידיו תחלה וכדמייתי עובדא דרבי ורבי חייא ורב דאע"פ שרבי היה בע"ה וגדול מרב אפ"ה אמר לרב שיברך דבבע"ה וגדול תליא מילתא ליתן רשות לכל מי שירצה כן נ"ל נכון וברור ודו"ק:

גמ' שאני התם דמגו דקא מהניא ליה הסבה עי' לעיל דף ל"ט ע"א ברש"י ד"ה זקנה ובתוס' ד"ה נתן:

קָם רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אַהֲדַר קַרְעֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ, וְקָרַע קְרִיעָה אַחֲרִינָא יש להקשות למה עשה כן, והלא הדין בש"ע (סי' שמ) דאם קרע על מת אחד ומת לו מת אחד תוך שבעה מוסיף על אותו קרע טפח עיין שם, וכן הוא היה לו להוסיף על אותו קרע עצמו? ונראה לי בס"ד הא שהחזיר קרע הראשון לאחריו וקרע קרע אחר לפניו, להורות על שני חסרונות שחסרו מן רב, הא' מימים שעברו שלא שמשו אותו כראוי, דהראיה דין ברכת המזון לא גמרו עדיין, והב' מימים הבאים שנעדר מהם לגמרי, ולכן עשה שיהיו הקרעים א' לפניו וא' לאחוריו, ונראה דההוא סבא היה אליהו זכור לטוב, על פי הכלל הידוע בסתם ההוא סבא דאתמר בש"ס, ובא לכבודו של רב אשר נצטערו עתה על פטירתו צער מחדש.

רַב וְרַבִּי חִיָּא הֲווּ יָתְבֵי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי בִּסְעוּדָתָא קשא דהוה ליה למימר להקדים ר' חייא לרב? ונראה לי בס"ד דאותו היום כיון שהסכים רבי להזמין את רב על ברכת המזון לכך גזר שישב למעלה מן ר' חייא דודו, ואין מסרבין לגדול, ובפרט גזירת נשיא. אי נמי נראה לי בס"ד דנקיט לרב קודם ר' חייא כדי לתרץ בזה קושיא איך רבי יכבד את רב, ולא יכבד את ר' חייא, שהיה גדול מן רב בחכמה ובשנים, ועוד שהיה דודו שחייב רב בכבודו, אך מוכרח לומר כי רב בא וישב בסעודה קודם שבא ר' חייא, ומעת שבא רב הסכים רבי בדעתו שיזמין את רב לברכת המזון, ובעת ההיא לא בא ר' חייא עדיין, ולכן כשבא ר' חייא לא רצה רבי לחזור מהסכמתו שהסכים, ואין בזה גרעון בכבוד ר' חייא, כי הוא וכל המסובין הבינו מדעתם דבר זה, ולכן נקיטה ש"ס את רב קודם ר' חייא, לאו למימר שהיה מקומו קודם ר' חייא, אלא לומר שרב בא לסעודה קודם והוו יתיב קמיה רבי קודם שבא ר' חייא, והוצרך ללמודינו דבר כדי לתרץ בזה קושיא הנזכרת.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא בַּר פַּחְתֵּי, עַיֵּין בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא קָאָמַר לָךְ. פירוש בן גדולים, כנזכר בגליון, ויש להקשות למה עתה קראו כן? ונראה לי בס"ד כי באמת תימה על רב איך לא הבין מדעתו שאמר לו כן בשביל להזמינו לברכת המזון דהא ודאי דרכו של רבי היה בכך דכל אדם שמזמינו לברכת המזון אומר לו כן, ובודאי רב היה בסעודתו של רבי כמה פעמים וראה סימן זה, ואמאי הֲוָה מְרַתֵּת? אך התירוץ לזה הוא פשוט, כי רב ראה דר' חייא גדול ממנו היה שם ולא הזמינו, ואין דרך ארץ בברכת המזון להזמין הקטן בפני הגדול, ובפרט גבר כר' חייא שהיה מפורסם גדול והוא היה דודו של רב, לכך לא סלקא דעתו דרב שהיה מזמינו לברכת המזון בדברים אלו ולזה הֲוָה מְרַתֵּת, ובא ר' חייא והגיד לו טעם ברמז, ואמר לו 'בַּר פַּחְתֵּי' פירוש בן גדולים, כלומר אף על פי שאני גדול ממך עם כל זה כיבדך בעבור כבוד אבותיך, ולעיל פרשנו טעם אחר על אשר כיבדו בפני ר' חייא, ודברי תורה כְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע.