Talmud Builders

    Commentary page

    Berakhot 18b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 18b

    Berakhot 18b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 733 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    גזיזי דברדא חתיכות של ברד והקרח שקורין גלאנצ"א בלע"ז והיינו ביום השלג:

    ונחת וטבל לקריו כדי לעסוק בתורה:

    דתנא סיפרא דבי רב תורת כהנים:

    חלל רשע על צדקיהו הוא אומר ועדיין בימי יחזקאל חי היה וקורהו חלל:

    לקריתא להתעסק בעבודת אחוזתם:

    אייקר תלמודייהו אשתכח תלמודם מגרסתם. אייקר הוכבד עליהם מחמת שכחה:

    צערא דידהו צער גופם ממש כגון עקיצת הרימה:

    שתי רוחות של שתי ילדות מתות:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 18b · Sefaria

    Tosafot

    בן איש חי אטו כולי עלמא בספרים מדויקים כתיב חי וקרינן חיל ומן הכתיב דייק הכי שלא כתיב חיל אלא חי:

    בתוך הבור שהוא באמצע הספרים:

    סיפרא דבי רב מהארי דריש שהוא חמור שבספרים:

    אלמא ידעי מדקאמר לעגל קא אתית ולא מצי לשנויי כדלעיל דומה קדים ואמר להו דהיינו דוקא לאלתר אבל כל כך לא היה מקדים דהוא עצמו אינו יודע:

    Tosafot on Berakhot 18b · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    דילמא דומה הוא דקדים מכריז להו במסכת סנהדרין בפרק כל ישראל יש להן חלק (דף צד) אמרי' אמר ר' יוחנן אותו מלאך שהוא ממונה על הרוחות דומה שמו:

    ת"ש דאבוה דשמואל הוו מפקדי גביה זוזי דיתמי אמר ליה דאמרו לי כל הנך שני דלא עיילת למתיבתא דר' אפס הכא נמי לא תיעול. איתיה לפירושה במסכת כתובות בפרק הנושא את האשה (כתובות דף קג) דתנו רבנן בשעת פטירתו של רבי כו' אמר להם לחכמי ישראל אני צריך נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם אל תספדוני בעיירות והושיבו ישיבה לאחר ל' יום שמעון בני חכם גמליאל בני נשיא חנינא בר חמא ישב בראש ודאמרי' עלה לא קביל עליה ר' חנינא שהיה ר' אפס גדול ממנו ב' שנים ומחצה יתיב ר' אפס ברישא ויתיב ר' חנינא אבראי ואתא לוי יתיב גביה ומשום הכא לא עיילוה ללוי למתיבתא דרקיעא עד דבעא שמואל רחמי עליה ועיילוה:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 18b · Sefaria

    Ritva

    מפני שאני קבורה במחצלת של קנים והיתה מתביישת מפני הרוחות אחרות ששטות. ואע"פ שהגוף אינו זז ממקומו, יש לומר דדוגמת מה שמכוסה הגוף כך נראית הנשמה. והאי סוגיא סבר לה כמ"ד הכל נידונים בר"ה:

    Ritva on Berakhot 18b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בתוס' בד"ה אלמא ידעי כו' כ"כ לא היה מקדים דהוא עצמו כו':

    Chidushei Halachot on Berakhot 18b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    מפני שאני קבורה במחצלת של קנים והיתה מתביישת מפני הרוחות אחרות ששטות. ואף על פי שהגוף אינו זז ממקומו יש לומר דדוגמת מה שמכוסה הגוף כך נראית הנשמה. והאי סוגיא סבר לה כמאן דאמר הכל נידונים בראש השנה:

    Shita Mekubetzet on Berakhot 18b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי כו' והמתים אינן יודעין מאומה אלו רשעים שבחייהם קרוים מתים. לכאורה אכתי לא ידעינן פירושא דקרא דקאמר והמתים אינן יודעין מאומה דאטו משום שבחייהם קרוים מתים אינן יודעין מאומה. ונ"ל דקאי שפיר ארישא דקרא דכתיב כי החיים יודעים שימותו והיינו דאותן הצדיקים שבמיתתן קרוין חיים במה שהולכין מחיל אל חיל בישיבה של מעלה ונהנים ג"כ מזיו השכינה א"כ מה"ט גופא כל ענינם בעה"ז בתורה ובמעשים טובים על דרך התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין כדפרישית לעיל בס"פ היה קורא במימרא דרבי יוחנן דאמר סוף אדם למות וא"כ לפ"ז מסיק שפיר כי החיים יודעים שימותו דלפי שיודעים שימותו וחרדין ועצבין תמיד מיום המיתה ואינן יודעים מתי ימותו נמצא כל ימיהם בתורה ובמ"ט ובכך מוסיפין חיים על חייהם שאחר מיתתם וע"ז מסיק בסיפא דקרא והמתים אינן יודעים מאומה דברשעים הוא להיפך והכי פירושו דקרא והמתים דהיינו הרשעים שבחייהם קרויין מתים שאינן עוסקין אלא בחיי שעה ואינן יודעים מאומה מעניני עה"ב ולשם כך קרוים מתים שהרי נמשלו כבהמות נדמו כדפרישית לעיל גבי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה. מיהו בעיקר הענין שצדיקים במיתתן קרוים חיים והרשעים בחייהם קרוים מתים נ"ל לפרש בפשיטות לפי שהדבר ידוע שאדם הראשון תחלת בריאתו היה בג"ע ולאחר שחטא אמר לו הקב"ה כי ביום אכלך ממנו מות תמות נ"ל דהיינו במה שגירש אותו הקב"ה באותו יום ממש מג"ע וזו היתה מיתתו שחזר לעולם התוהו ונמשל כבהמה נמצא א"ש טובא שצדיקים במיתתן קרוים חיים לפי שהן בג"ע שהוא תחלת בריאת אדם הראשון וממילא ברשעים הוא להיפך שבחייהם קרוים מתים כיון שאין להם חלק בעה"ב שהוא הג"ע כנ"ל:

    Penei Yehoshua on Berakhot 18b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ואף ר' יונתן הדר ביה עי' סוטה דף לד ע"ב תוס' ד"ה אבותי:

    רש"י ד"ה ונחת כו' כדי לעסוק בתורה עי' ב"ק דף פ"ב ע"ב תוס' ד"ה אתא:

    Gilyon HaShas on Berakhot 18b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    "רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל" שֶׁרִבָּה וְקִבֵּץ פְּעָלִים לַתּוֹרָה נראה לי הרבה תלמידים הגונים שהם בעלי מעשה, ולא חכמים בלבד שיפה דורשים, ואין יפה מקיימים. אי נמי פועלים 'פועל ים', כלומר פעולה של הים, שאינו יוצא חוץ מן הגבול שלו, דכתיב (ירמיהו ה, כב) אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ, וכן התלמיד חכם אף על פי שיחכם הרבה, צריך ליזהר שלא יצא חוץ מן השורה והגבול של דרך ארץ, ומה שנקרא בן איש חי טפי מצדיקים אחרים, כבר פירש סודן של דברים רבינו הגדול בשער רוח הקודש הנדפס (דף כ"ו) יעיין שם, ומה שאמרו דְּתָבַר גְּזִיזֵי דְּבַרְדָא וְנָחַת וְטָבַל, הנה בזה היה עושה כונת הַ שֶׁלֶג [333], שהוא מספר שלשה פעמים אל"ף [111], ויש בזה במה שמועילים לכמה דברים, וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל, וכן בספר נהר שלום לרבינו הרש"ש ז"ל.

    מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁנָּתַן דִּינָר לֶעָנִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת, וְהִקְנִיטָתוֹ אִשְׁתּוֹ, וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. הנה בודאי שהאמת יורה דרכו, שהנכון לפרש בזה כמו שכתב מהרש"א ז"ל בשם הריטב"א ז"ל שדבר זה היה במראה החלום וזה ברור ופשוט, אך החלום הזה ראה אותו מתוך הרהורו שהרהר אותה הלילה בענין הפרנסה של עולם הזה, וענין זה היה לו חוץ מדרכו ומנהגו, כי אותו שהיה ריב"ב או ר"י בן עילאי היה דרכו כל לילה לישן מתוך הרהור דברי תורה, ולא היה נותן על לבו עניני עולם הזה כלל, ורק אותה הלילה הקנטה שהקניטתו אשתו בשביל הפרנסה, היא היתה סבה שהרהר בענין הפרנסה של עולם הזה, ולכן מוכח אותם הרהורים שלו הראו לו מן השמים מראה החלום הזה, וענין זה של מראה החלום רמזו חכמינו ז"ל בדבריהם, באומרם וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, עולם הזה אצל אותו חסיד נחשב כבית הקברות, ותמיד היה נזהר ונשמר לבלתי ישים מחשבותיו והרהוריו שם, שנחשבים אצלו הרהורים של עניני עולם הזה כטומאה של בית הקברות, שהאדם נשמט ובורח ממנה, ורק אותה הלילה הסיבה ההיא נדמה לו להניח הרהוריו שם. וטעם אחר יש בודאי לחכמינו ז"ל שכינו זה בשם בית הקברות, ולא אמרו ראה בחלום, ועיין בספר הצל"ח ז"ל מה שכתב בזה.

    אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ אפשר שהיא קראה אותה בשעה שאמרה חברתי פלניתא, ואותו השם היה שם פלאי שהוא יודע של מי היה, ומכח זה הכיר אותו חסיד מי היתה אותה אשה הקבורה במחצלת, וספר החלום לאשתו כמו שהוא, ואמר השם שלה גם כן כאשר שמע בחלום, אך תלמודא השמיט השם שלה, כי אין צורך להודיענו שמה גם כן, או אפשר שלא הזכירה אותה בשמה, אלא אמרה כמו דנקיט בש"ס, אך במראה החלום נדמו לעיני אותו חסיד אותם שני רוחות שהם מלובשים בדמות הגוף שלהם, והוא היה מכיר אותה האשה בחייה וידע מי היא והגיד לאשתו.

    אָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתִּי, אֵינִי יְכוֹלָה, שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. כתב הר"ב בש"ע אף על פי שהגוף אינו זז ממקומו, יש להבין דוגמת מה שמכוסה הגוף כן נראית הנשמה, והאי סוגיא סבירא ליה כמאן דאמר הכל נדונים בר"ה עד כאן לשונו. אך הגאון הצל"ח ז"ל פירש כל זמן שבשר הגוף קיים אין הנפש יכולה להפרד ממנו עד שיכלה בשר הגוף לגמרי ואז עולה, ולכך מצוה לקבור בקרקע, כדי שיכלה הבשר מהרה, ולכן התכריכין הם של פשתן שנרקבים במהרה ולא יעכבו רקיבת הגוף, וזו שנקברה במחצלת של קנים שהיתה אמה עניה, ולא היה ספוק בידה להלבישה תכריכין פשתן, וקברה אותה בעיטוף מחצלת קנים, וזה אינו מתרקב בנקל כל כך, נשאר הגוף קיים בבשרו, ולא היתה יכולה להפרד ולעלות למעלה, ובשנה שניה היתה סבורה חברתה שבמשך שנה שעברה נרקב המחצלת עם הבשר, ותהיה יכולה לעלות למעלה ולכן אמרה לה בואי ונשוט, וזו השיבה שעדיין לא נרקב המחצלת, ולכן גם הבשר לא נרקב, ואינה יכולה לעלות עד כאן לשונו. ופירוש הרב יבא נכון לפי פשט הלשון, אך מה שאמרו שהיתה אמה עניה לכך נקברה במחצלת, זה דוחק, דלא נשמע כזאת, דאם ימות עני ודאי יעשו לו תכריכין משל צבור, ועוד אם היה כך, אם כן ידוע דבר זה לאחרים שקברו אותה כך, ומן הגמרא נראה שלא היה ידוע דבר זה אפילו לאמה, אלא מכח זה הספור של החסיד, שאז אמרה אשתו לאמה בואי ואראיך בתך שהיא קבורת במחצלת, וכן נמי מוכח ממה שאמרה אותה הרוח לחברתה דברים שביני לבינך, נשמעו בין החיים. לכן נראה לי בס"ד דלעולם היתה קבורה בתכריכין כנהוג, אך ידוע שיש רשעים הנקראים אמגושי שדרכם לחפור קברות בלילה בסתר, להפשיט תכריכין של המתים לצורך מעשה כשוף כנזכר בגמרא, ואולי שקרה לזאת כך שאמגושי לקח התכריכין, ממנה ונזדמן שהיה אצל קברה מחצלת מושלכת שם, וכרך אותה בה והחזירה לקברה.

    לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת פירוש אחר שראה שבשנה שעברה סיבבו לו הרהורים אשר הרהר בענייני עולם הזה לראות חלום שבו הצליח מצד הפרנסה, לכן גם בשנה זו ישן מתוך הרהורים של פרנסה, כדי לראות חלום הנוגע להרווחתו.

    דִּזְעִירִי, הֲוָה מַפְקִיד זוּזֵי לְגַבֵּי אוּשְׁפְּזִיכְתֵּיהּ, עַד דְּאָתָא וְאָזִיל לְבֵי רַב, שְׁכִיבָא. אָזַל בַּתְרָהּ לַחֲצַר־מָוֶת. נראה ודאי האי עובדא ועובדא דזעירי, היה גם כן במראה חלום, אך אותו חסיד ראה החלום מתוך הרהורים אשר הרהר קודם שינה בעניני עולם הזה, ולכך נאמר בו לן בבית הקברות, כמו שנאמר לעיל, אבל שמואל וזעירי הם עשו שאלת חלום על ידי כונות ופסוקים הידועים להם, כדי לראות את הנפטר, ולשאל ממנו, ולכן בתרווייהו נקיט 'חצר מות', ולא אמר 'בית הקברות', כי חצר מות הוא מקום אסיפה וקבוץ רוחות המתים אשר משם יעלו למתיבתא דרקיע, ומקום אסיפתן למטה נקרא חצר מות, רצונו לומר חצר של רוחות המתים.

    אֲבוּהָ דְשְׁמוּאֵל ת"ש דאבוה דשמואל וכו'. הנה בשאלות ותשובות הגאונים כתוב בתשובה לרבינו האי גאון ז"ל, וז"ל וששאלתם אבוה דשמואל למה לא נקרא בשמו, אמרו שאביו של שמואל הלך בסחורה למקום רחוק, לימים מצאה אותו מדיית אחת שהיתה יודעת בלשון העופות, ותבעתו לדבר עבירה, ונתנה לו אלף ככרי כסף, ואמר לה למה, אמרה לו שמעתי שבזה הלילה תוליד בן שלא יהיה כמוהו בחכמה, וכששמע זה הלך בקפיצת הדרך בלילה לביתו, וידע את אשתו, ונתעברה ושב לדרכו בקפיצה, וכשבא הדבר לבית דין הלקוה, וילדה בן ונקרא שמואל, ואחר כך בא אביו והעיד עליו, והיה שמואל אומר אני הרגשתי כשהלקו את אמי והכוני ברצועה על ראשי, שמקום הרצועה ניכר בראשי שפצעו אותי, ועל זה היו קורין אותו אבוה דשמואל, להודיע לכל שאביו היה. ונראה לומר שאמו היתה מנקת אותם הימים, והיתה טהורה שאין לה דרך נשים, דאם לא כן איך בא עליה תיכף, והלא היתה צריכה ז' נקיים וטבילה, מאחר שעברו כמה ימים משהלך בעלה כמפורש במעשה, או שכבר פסקו דמיה וטבלה קודם הליכת בעלה, ובדרך הקרוב לנס נתעברה אותה לילה, והא דלא חש ללעז, והיה לו להודיע לשני בני אדם שאותה לילה הוא בא לביתו נראה לי כי ודאי קפיצת הדרך עשה על ידי שם, והסכים להשתמש בשם בשביל מצוה להוליד בן חכם גדול. אך בחזרה איך ישתמש לצורך ממונו, שהוא מוכרח לחזור תיכף בשביל מסחרו שיש לו שם ממון? לכך עשה כונת השם שנשתמש בו פעם אחת לצורך הליכה, ולצורך חזרה, ולכן לא היה יכול להתעכב, וגם לא היה יכול לעשות הפסק בדיבור שידבר עם שום אדם, שאם היה מדבר היה נפסק כח השמוש שעשה קודם יציאתו, וצריך לעשות שמוש חדש לצורך חזרתו, ולכך ודאי אפילו עם אשתו לא דבר כלום, אלא בעל בשתיקה ברגע אחד, והלך לו למקומו בכח אותה האמירה של שמוש השם אשר הזכיר קודם שיצא, ונראה לי דבר זה סיבה דלא אסתייעא מלתא שיהיה שמואל נסמך לקראו רבי, בשביל עין הרע של אותה מדיית שידעה שיוליד בן גדול בחכמה. ונראה כי אמו קראתו שמואל, מפני שידעה מן התפלה שהתפלל ריב"ב על אביו, שיוליד בן שיהיה כשמואל, דכתיב ביה (שמואל א' ג' כ') כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַהֳ', בשביל אותה סחורה של המשי אשר מכרו אביו לריב"ב בדבור בעלמא, ונתייקר אחר כך ולא רצה לחזור בו, ולכך קראתו שמואל, שתתקיים בו תפלת הצדיק ריב"ב ע"ה.

    אַדְהָכִי, חַזְיֵיהּ לְלֵוִי דְּיָתִיב אַבְּרָאִי פירוש באותה חצר מות, שהוא מקום אסיפה וקיבוץ הרוחות שנדמה לו במראה החלום, נדמה לו גם כן שיש בו מקום פנימי ששם שוכנים רוחות המכובדים יותר, ומקום חיצון ששם רוחות קטנים מאותם היושבים בפנימי, ולכן תרתי קאמר ליה, הא' אמאי יתבת אבראי, ולא לפנים שהוא מקום מכובד יותר, ועוד שנית, מ"ט לא סלקת למתיבתא דרקיע כד סליק אבא, מאחר כי לוי ואבוה דשמואל היו חברים בתורה בהיותם בעולם הזה, ראוי גם כן שיעלו וירדו במתיבתא דרקיע ביחד.

    Ben Yehoyada on Berakhot 18b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 18, Amud Bet, about 733 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 142 words

      Opens “״בֶּן אִישׁ חַי״: אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא בְּנֵי…”

    2. Segment 224 words

      Opens “״וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר…”

    3. Segment 336 words

      Opens “״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״ — אֵלּוּ רְשָׁעִים,…”

    4. Segment 431 words

      Opens “בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא נְפוּק לְקִרְיָיתָא. אִייַּקַּר לְהוּ…”

    5. Segment 523 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: וְלָא יָדַע? וְהָא כְּתִיב:…”

    6. Segment 610 words

      Opens “אָמְרִי: בְּצַעֲרָא דִידְהוּ — יָדְעִי, בְּצַעֲרָא דְאַחֲרִינָא…”

    7. Segment 793 words

      Opens “וְלָא? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁנָּתַן דִּינָר…”

    8. Segment 883 words

      Opens “לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְשָׁמַע…”

    9. Segment 956 words

      Opens “אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מִפְּנֵי מָה אֶשְׁתָּקַד שֶׁל…”

    10. Segment 1039 words

      Opens “לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְשָׁמַע…”

    11. Segment 117 words

      Opens “דִּילְמָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא שָׁכֵיב, וְאָזֵיל וְאָמַר לְהוּ.…”

    12. Segment 1245 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: דִּזְעֵירִי הֲוָה מַפְקֵיד זוּזֵי גַּבֵּי…”

    13. Segment 135 words

      Opens “דִּלְמָא דּוּמָה קָדֵים וּמַכְרֵיז לְהוּ.…”

    14. Segment 14102 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲווֹ קָא מַפְקְדִי…”

    15. Segment 1536 words

      Opens “אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אֲבוּהּ, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא…”

    16. Segment 1649 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ: זוּזֵי דְיַתְמֵי הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ:…”

    17. Segment 1752 words

      Opens “וְאַף רַבִּי יוֹנָתָן הֲדַר בֵּיהּ, דְּאָמַר רַבִּי…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Berakhot 18b · Segment 14 — “…נַפְשֵׁיהּ לָא הֲוָה שְׁמוּאֵל גַּבֵּיהּ. הֲווֹ קָא קָרוּ לֵיהּ:…

    Encyclopedia entries citing this page

    Original text

    ״בֶּן אִישׁ חַי״: אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא בְּנֵי מֵתֵי נִינְהוּ? אֶלָּא: ״בֶּן אִישׁ חַי״ — שֶׁאֲפִילּוּ בְּמִיתָתוֹ קָרוּי חַי. ״רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל״ — שֶׁרִיבָּה וְקִבֵּץ פּוֹעֲלִים לַתּוֹרָה. ״וְהוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב״ — שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ לֹא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלֹא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי.

    He was referred to in the verse as son of a living man. The Gemara wonders: Is that to say, the fact that the Bible referred to him with that appellation, that all others are children of the dead? Rather, the verse should be explained as follows: The son of a living man who lives forever, who even in death is referred to as living. Man of Kabze’el who had done mighty deeds, as he accumulated and gathered many workers for the sake of the Torah. Who killed the two lion-hearted men [ Ariel ] of Moab, as after his death he left no one his equal, in either the First Temple or the Second Temple periods, as the Temple is called Ariel (see Isaiah 29:1), and the two Ariel refers to the two Temples.

    ״וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג״, אִיכָּא דְאָמְרִי: דְּתַבַּר גְּזִיזֵי דְבַרְדָּא, וּנְחַת וּטְבַל. אִיכָּא דְאָמְרִי: דִּתְנָא סִיפְרָא דְבֵי רַב בְּיוֹמָא דְסִיתְוָא.

    The Sages disagreed over the interpretation of the rest of the verse: “And who descended and slew the lion in the pit on the snowy day.” Some say that this means that he broke blocks of hail and descended and immersed himself in the water to purify himself. Others say that he learned all of the Sifra , the halakhic midrash on the book of Leviticus of the school of Rav, on a winter’s day.

    ״וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״ — אֵלּוּ רְשָׁעִים, שֶׁבְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִין ״מֵתִים״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת״, חַי הוּא! אֶלָּא, הַמֵּת מֵעִיקָּרָא.

    In contrast to the righteous, who are referred to as living even after their death, the verse states explicitly: “The dead know nothing.” These are the wicked, who even during their lives are called dead, as the prophet Ezekiel said in reference to a king of Israel who was alive: “And you are a slain, wicked prince of Israel” (Ezekiel 21:30). And if you wish, say instead that the proof is from here: “At the mouth of two witnesses or three witnesses the dead shall be put to death” (Deuteronomy 17:6). This is puzzling. As long as the accused has not been sentenced to death, he is alive. Rather, this person who is wicked is considered dead from the outset.

    בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא נְפוּק לְקִרְיָיתָא. אִייַּקַּר לְהוּ תַּלְמוּדַיְיהוּ. הֲווֹ קָא מִצַּעֲרִי לְאִדְּכוֹרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ: יָדַע אֲבוּן בְּהַאי צַעֲרָא? אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: מְנָא יָדַע? וְהָא כְּתִיב: ״יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדָע״.

    The Gemara relates a story on this topic: The sons of Rabbi Ḥiyya went out to the villages to oversee the laborers. They forgot what they had learned and were struggling to recall it. One of them said to the other: Does our deceased father know of our anguish? The other said to him: From where would he know? Isn’t it written: “His sons are honored yet he shall not know it, they come to sorrow and he shall not understand them” (Job 14:21)? The dead do not know.

    אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ: וְלָא יָדַע? וְהָא כְּתִיב: ״אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת כְּמַחַט בַּבָּשָׂר הַחַי!

    The other said back to him: And do the dead truly not know? Isn’t it written: “Only in his flesh does he feel pain, in his soul does he mourn” (Job 14:22)? Based on this verse Rabbi Yitzḥak said: Gnawing maggots are as excruciating to the dead as the stab of a needle to the flesh of the living. The dead must have the capacity to feel and know.

    אָמְרִי: בְּצַעֲרָא דִידְהוּ — יָדְעִי, בְּצַעֲרָא דְאַחֲרִינָא — לָא יָדְעִי.

    In order to reconcile this contradiction they said: They know of their own pain but do not know of the pain of others.

    וְלָא? וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁנָּתַן דִּינָר לְעָנִי בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, וְהִקְנִיטַתּוּ אִשְׁתּוֹ, וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְשָׁמַע שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ לָזוֹ. אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם, וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם? אָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: אֵינִי יְכוֹלָה, שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. אֶלָּא לְכִי אַתְּ, וּמַה שֶּׁאַתְּ שׁוֹמַעַת אִמְרִי לִי. הָלְכָה הִיא וְשָׁטָה וּבָאָה. וְאָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה בָּרָד מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ הוּא וְזָרַע בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה. שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לָקָה, שֶׁלּוֹ — לֹא לָקָה.

    The Gemara challenges this: And is it so that the dead do not know of the pain of others? Wasn’t it taught in a baraita : There was an incident involving a pious man who gave a poor man a dinar on the eve of Rosh HaShana during drought years, and his wife mocked him for giving so large a sum at so difficult a time? And in order to escape her incessant mockery, he went and slept in the cemetery. That night in his dream (Ritva, HaKotev , Maharsha), he heard two spirits conversing with each other. One said to the other: My friend, let us roam the world and hear from behind the heavenly curtain [ pargod ], which separates the Divine Presence from the world, what calamity will befall the world. The other spirit said to her: I cannot go with you, as I am buried in a mat of reeds, but you go, and tell me what you hear. She went, and roamed, and came back. The other spirit said: My friend, what did you hear from behind the heavenly curtain? She replied: I heard that anyone who sows during the first rainy season of this year, hail will fall and strike his crops. Hearing this, the pious man went and sowed his seeds during the second rainy season. Ultimately, the crops of the entire world were stricken by hail and his crops were not stricken.

    לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, וְשָׁמַע אוֹתָן שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתָּהּ: בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לָךְ, אֵינִי יְכוֹלָה שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים?! אֶלָּא לְכִי אַתְּ, וּמַה שֶּׁאַתְּ שׁוֹמַעַת בּוֹאִי וְאִמְרִי לִי. הָלְכָה וְשָׁטָה וּבָאָה. וְאָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה שִׁדָּפוֹן מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ וְזָרַע בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִשְׁדַּף וְשֶׁלּוֹ לֹא נִשְׁדַּף.

    The following year, on the eve of Rosh HaShana, the same pious man went and slept in the cemetery at his own initiative, and again he heard the two spirits conversing with each other. One said to the other: Let us roam the world and hear from behind the heavenly curtain what calamity will befall the world. She said to her: My friend, have I not already told you that I cannot, as I am buried in a mat of reeds? Rather, you go, and tell me what you hear. She went, and roamed, and returned. The other spirit said to her: My friend, what did you hear from behind the curtain? She said to her: I heard that those who sow during the second rainy season blight will strike his crops. That pious man went and sowed during the first rainy season. Since everyone else sowed during the second rainy season, ultimately, the crops of the entire world were blighted and his crops were not blighted.

    אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מִפְּנֵי מָה אֶשְׁתָּקַד שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לָקָה וְשֶׁלְּךָ לֹא לָקָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִשְׁדַּף וְשֶׁלְּךָ לֹא נִשְׁדַּף? סָח לָהּ כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ. אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנָּפְלָה קְטָטָה בֵּין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ חָסִיד וּבֵין אִמָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ רִיבָה. אָמְרָה לָהּ: לְכִי וְאַרְאֵךְ בִּתֵּךְ שֶׁהִיא קְבוּרָה בְּמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים.

    The pious man’s wife said to him: Why is it that last year, the crops of the entire world were stricken and yours were not stricken, and now this year, the crops of the entire world were blighted and yours were not blighted? He related to her the entire story. They said: It was not even a few days later that a quarrel fell between the pious man’s wife and the mother of the young woman who was buried there. The pious man’s wife said to her scornfully: Go and I will show you your daughter, and you will see that she is buried in a mat of reeds.

    לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְשָׁמַע אוֹתָן רוּחוֹת שֶׁמְסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם וְנִשְׁמַע מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד מַה פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, הֲנִיחִינִי, דְּבָרִים שֶׁבֵּינִי לְבֵינֵךְ כְּבָר נִשְׁמְעוּ בֵּין הַחַיִּים. אַלְמָא יָדְעִי.

    The following year, he again went and slept in the cemetery, and heard the same spirits conversing with each other. One said to the other: My friend, let us roam the world and hear from behind the heavenly curtain what calamity will befall the world. She said to her: My friend, leave me alone, as words that we have privately exchanged between us have already been heard among the living. Apparently, the dead know what transpires in this world.

    דִּילְמָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא שָׁכֵיב, וְאָזֵיל וְאָמַר לְהוּ.

    The Gemara responds: This is no proof; perhaps another person, who heard about the conversation of the spirits secondhand, died and he went and told them that they had been overheard.

    תָּא שְׁמַע: דִּזְעֵירִי הֲוָה מַפְקֵיד זוּזֵי גַּבֵּי אוּשְׁפִּיזְכָתֵיהּ. עַד דְּאָתֵי וְאָזֵיל לְבֵי רַב, שְׁכִיבָה. אֲזַל בָּתְרַהּ לַחֲצַר מָוֶת, אֲמַר לַהּ: זוּזֵי הֵיכָא? אֲמַרָה לֵיהּ: זִיל שַׁקְלִינְהוּ מִתּוּתֵי צִנּוֹרָא דְּדָשָׁא בְּדוּךְ פְּלָן, וְאֵימָא לַהּ לְאִימָּא, תְּשַׁדַּר לִי מַסְרְקַאי וְגוּבְתַּאי דְּכוּחְלָא בַּהֲדֵי פְּלָנִיתָא דְּאָתְיָא לִמְחַר. אַלְמָא יָדְעִי!

    With regard to the deceased’s knowledge of what transpires, come and hear a proof, as it is told: Ze’iri would deposit his dinars with his innkeeper. While he was going and coming to and from the school of Rav, she died, and he did not know where she had put the money. So he went after her to her grave in the cemetery and said to her: Where are the dinars? She replied: Go and get them from beneath the hinge of the door in such and such a place, and tell my mother that she should send me my comb and a tube of eyeshadow with such and such a woman who will die and come here tomorrow. Apparently, the dead know what transpires in this world.

    דִּלְמָא דּוּמָה קָדֵים וּמַכְרֵיז לְהוּ.

    The Gemara rejects this proof: Perhaps the angel Duma, who oversees the dead, comes beforehand and announces to them that a particular individual will arrive the next day, but they themselves do not know.

    תָּא שְׁמַע: דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הֲווֹ קָא מַפְקְדִי גַּבֵּיהּ זוּזֵי דְיַתְמֵי. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ לָא הֲוָה שְׁמוּאֵל גַּבֵּיהּ. הֲווֹ קָא קָרוּ לֵיהּ: ״בַּר אָכֵיל זוּזֵי דְיַתְמֵי״. אֲזַל אַבָּתְרֵיהּ לַחֲצַר מָוֶת. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא! אֲמַרוּ לֵיהּ: אַבָּא טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: אַבָּא בַּר אַבָּא נָמֵי טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אֲמַר לְהוּ: בָּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל הֵיכָא? אֲמַרוּ לֵיהּ סְלֵיק לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. אַדְּהָכִי חַזְיֵיהּ לְלֵוִי דְּיָתֵיב אַבָּרַאי. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי יָתְבַתְּ אַבָּרַאי? מַאי טַעְמָא לָא סָלְקַתְּ? אֲמַר לֵיהּ, דְאָמְרִי לִי: כָּל כִּי הָנָךְ שְׁנֵי דְּלָא סְלֵיקְתְּ לִמְתִיבְתָּא דְּרַבִּי אַפָּס וְאַחְלֵישְׁתֵּיהּ לְדַעְתֵּיהּ, לָא מְעַיְּילִינַן לָךְ לִמְתִיבְתָּא דִרְקִיעָא.

    The Gemara cites another proof: Come and hear, as it is told: They would deposit the money of orphans with Shmuel’s father for safekeeping. When Shmuel’s father died, Shmuel was not with him, and did not learn from him the location of the money. Since he did not return it, Shmuel was called: Son of him who consumes the money of orphans. Shmuel went after his father to the cemetery and said to the dead: I want Abba. The dead said to him: There are many Abbas here. He told them: I want Abba bar Abba. They said to him: There are also many people named Abba bar Abba here. He told them: I want Abba bar Abba, the father of Shmuel. Where is he? They replied: Ascend to the yeshiva on high. Meanwhile, he saw his friend Levi sitting outside the yeshiva, away from the rest of the deceased. He asked him: Why do you sit outside? Why did you not ascend to the yeshiva? He replied: Because they tell me that for all those years that you didn’t enter the yeshiva of Rabbi Afes, and thereby upset him, we will not grant you entry to the yeshiva on high.

    אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתָא אֲבוּהּ, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא בָכֵי וְאַחֵיךְ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא קָא בָכֵית? אֲמַר לֵיהּ: דְּלַעֲגָל קָא אָתֵית. מַאי טַעְמָא אַחֵיכְתְּ? דַּחֲשִׁיבַתְּ בְּהַאי עָלְמָא טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: אִי חֲשִׁיבְנָא — נְעַיְּילוּהּ לְלֵוִי. וְעַיְּילוּהוּ לְלֵוִי.

    Meanwhile, Shmuel’s father came and Shmuel saw that he was crying and laughing. Shmuel said to his father: Why are you crying? His father replied: Because you will come here soon. Shmuel continued and asked: Why are you laughing? His father replied: Because you are extremely important in this world. Shmuel said to him: If I am important, then let them grant Levi entry to the yeshiva. And so it was that they granted Levi entry to the yeshiva.

    אֲמַר לֵיהּ: זוּזֵי דְיַתְמֵי הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁקְלִינְהוּ בְּאַמְתָא דְרִחְיָא. עִילָּאֵי וְתַתָּאֵי — דִּידַן, וּמִיצְעֵי דְּיַתְמֵי. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא עֲבַדְתְּ הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִי גָּנְבִי גַּנָּבֵי — מִגַּנְבוּ מִדִּידַן. אִי אָכְלָה אַרְעָא — אָכְלָה מִדִּידַן. אַלְמָא דְּיָדְעִי! — דִּילְמָא שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל, כֵּיוָן דַּחֲשִׁיב קָדְמִי וּמַכְרְזִי: פַּנּוּ מָקוֹם.

    Shmuel said to his father: Where is the orphans’ money? He said to him: Go and retrieve it from the millhouse, where you will find the uppermost and the lowermost money is ours, and the money in the middle belongs to the orphans. Shmuel said to him: Why did you do that? He replied: If thieves stole, they would steal from our money on top, which the thief would see first. If the earth swallowed up any of it, it would swallow from our money, on the bottom. Apparently, the dead, in this case Shmuel’s father, know when others will die. Since Shmuel did not die the next day, clearly the angel Duma could not have informed them ( Tosafot ). The Gemara responds: Perhaps Shmuel is different, and because he is so important they announce beforehand: Clear place for his arrival.

    וְאַף רַבִּי יוֹנָתָן הֲדַר בֵּיהּ, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן לַמֵּתִים שֶׁמְסַפְּרִים זֶה עִם זֶה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר״. מַאי ״לֵאמֹר״? — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָכֶם כְּבָר קִייַּמְתִּיהָ לִבְנֵיכֶם.

    In any case, with regard to the crux of the issue, Rabbi Yonatan also reconsidered his opinion, as Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: From where is it derived that the dead converse with each other? As it is stated: “And the Lord said to him, this is the land that I swore to Abraham, Isaac and Jacob, saying: I will give it to your offspring” (Deuteronomy 34:4). What is the meaning of “saying”? It means that God told Moses: Go and tell Abraham, Isaac, and Jacob, that the oath that I swore to you I have already fulfilled for your descendants.