Talmud Builders

    Commentary page

    Berakhot 15b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 15b

    Berakhot 15b. The full printed text of this folio side — 30 numbered segments, about 622 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי ובהא איכא למימר דאפילו ר' יהודה מודה דלא שמעינן דפליג בק"ש אלא דיעבד:

    מדסיפא ר' יהודה דקתני ר' יהודה מכשיר בקטן:

    ודילמא כולה ר' יהודה היא וחסורי מחסרא והכי קתני הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו – והא כדאיתא והא כדאיתא:

    בד"א דקטן לכתחלה לא בקטן שלא הגיע לחנוך אבל הגיע לחנוך אפי' לכתחלה שרי. הגיע לחנוך מצות כגון בן תשע ובן עשר כדאמרינן ביומא פרק בתרא (ד' פב.):

    במאי אוקימתא למתניתין דמגילה:

    כרבי יהודה ואשמעת לן דכי אמר ר' יהודה בק"ש יצא דיעבד קאמר ולא לכתחלה:

    אלא הא דתני כו' תורם ואע"פ שהוא צריך לברך ואין אזניו שומעות מני:

    אלא מאי בעית למימר דר' יהודה היא דק"ש אפי' לכתחלה קאמר כי היכי דתיקו הא דר' יהודה בריה דר' שמעון בן פזי אליביה והאי דאפליגו בדיעבד להודיעך כחו דר' יוסי:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 15b · Sefaria

    Tosafot

    דילמא ר' יהודה וחסורי מחסרא וכו' תימה דאין זה בשום מקום דקאמר חסורי מחסרא ולאוקמי אליבא דחד תנא ועוד לוקמיה כר' יוסי ובלא חסורי מחסרא. וי"ל משום דלקמן פסקינן כר' יהודה לכך ניחא לאוקמיה אליבא דר' יהודה:

    אבל בשאר מצות יצא וא"ת הא לעיל אמר דשאר מצות ילפינן מק"ש כגון תרומה ומגילה וברכת המזון. וי"ל דרב יוסף פליג אסוגיא דלעיל:

    בין הדבקים רב אלפס מוסיף כגון וחרה אף דאם לא יתן ריוח אז נראה כמו וחרף וכן מוסיף וראיתם אותו וזכרתם את ועשיתם את שצריך ליתן ריוח בין מ"ם שבסוף תיבה לאל"ף שבתחלת תיבה שאחרי' וכן צריך להתיז זיי"ן של תזכרו שלא ישמע שי"ן למען שיהיה לנו שכר מצות ואין לנו לעשו' על מנת לקבל פרס:

    Tosafot on Berakhot 15b · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    תני ר' (יאשיה) [אושעיא] קמיה דרבא וכתבתם הכל בכתב ואפי' צוואות נמי אמר ליה דאמר לך מני ר' יהודה היא דאמר גבי סוטה אלות כותב צוואות אינו כותב. עיקר דבריו של ר' יהודה במס' סוטה בפ' היה מביא את מנחתה (דף יז) בא לו לכתוב המגילה מאיזה מקום היה כותב ר' יהודה אומר כל עצמו לא היה כותב אלא יתן ה' אותך ובאו המים המאררים וגו' ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 15b · Sefaria

    Rashba

    אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע אבל בשאר מצות דברי הכל יצא והלכך מתניתין דמגילה לצדדין קתני, חרש לכתחילה ושוטה אפילו בדיעבד, והא כדאיתא והא כדאיתא. ותרומה וברכת המזון אתיא בין לרבי יוסי בין לרבי יהודה, ורבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי כרבי מאיר. והקשה הראב"ד ז"ל לרב יוסף דאמר דבדיעבד יצא והסכת ושמע בדברי תורה כתיב, אם כן לכתחילה אמאי צריך להשמיע לאזנו. ותירץ דהא דאמרינן בדברי תורה הוא דכתיב בהסכת לחודיה קאמר, כלומר, הסכת כדי שתקיים אותם, אבל שמיעת האוזן צריך לכתחילה, משום דכתיב ושמע, וגבי קריאת שמע פליגי, דרבי יוסי סבר כיון דבשאר מצות נמי לכתחילה צריך שמיעת האוזן מדכתיב ושמע, אם כן שמע ישראל דכתיב לגבי קריאת שמע למה לי, שמע מינה לעיכובא, ורבי יהודה סבר שמע דכתיב לגבי קריאת שמע בכל לשון שאתה שומע הוא, ושמיעת האוזן לכתחילה נפקא לן משאר כל המצות דכתיב ושמע. ולדידי קשיא לי דהא רבי יהודה משמיה דרביה דמצריך שמיעת האוזן בקריאת שמע לכתחילה משמע ישראל מפיק ליה ואפילו הכי בדיעבד יצא. וגדולה מזו דרבי מאיר אפילו לכתחילה שרי בלא שמיעת האוזן, וכל שכן בשאר מצות ואף על גב דכתיב הסכת ושמע. אלא שנצטרך עוד לומר דבהסכת ושמע גופיה פליגי, דרבי יוסי ורבי יהודה משמיה דנפשיה דרשי ושמע להשמיע לאזנך ולכתחילה, ורבי יהודה משמיה דרביה ורבי מאיר לא דרשי ליה כלל אלא לדברי תורה כלומר הסכת וקבל. ובשמע ישראל נמי פליגי, דרבי יהודה דריש מיניה שמיעת האוזן ולכתחילה, ורבי מאיר מוקי לה לכל לשון שאתה שומע, אבל השמעת האוזן לא צריכה כלל דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הדברים אמורים.

    אמר רב הלכה כדברי שניהם להקל ירושלמי (בפרקין ה"ד): דלכן מה נן אמרין, סתמא ורבי יוסה הלכה כסתמא. רבי יוסה ורבי יהודה הלכה כרבי יוסה. ומה צריכא דאמר רב הלכה כדברי שניהם להקל, אלא בגין דשמע דתני לה רבי חייא בשם רבי מאיר לפום כן צריך למימר הלכה כדברי שניהם להקל.

    Rashba on Berakhot 15b · Sefaria

    Ritva

    אלא הא דתני יהודה בריה דר' שמעון בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם אפילו לכתחלה מני וכו'. מדמייתינן הא דר' שמעון בן פזי הכא משמע דליכא חילוק בין ק"ש דאורייתא לברכת תרומה דרבנן דאי לא תימא הכי א"כ מאי קושיא דהא לא דמיין אהדדי, ואסיקנא דר' יהודה אפי' לכתחלה קאמר והא דקתני הקורא משום ר' יוסי ואי קשיא ההיא דברכת המזון הא דידיה שרי לכתחלה והא דרביה בדיעבד:

    תנן התם במגלה הכל כשרין וכו' מאן תנא חרש דיעבד נמי לא דלישנא דחוץ משמע ליה השתא אפי' דיעבד, אי נמי דס"ל דחרש דומיא דשוטה וקטן דאפי' דיעבד נמי אין קורין: ודילמא ר' יהודה היא ודיעבד שפיר דמי דאמרינן דלשון חוץ לא משמע אלא לכתחלה:

    הוה אמינא צריך ואין לו תקנה כלומר דלא יצא ואפילו בדיעבד קמ"ל:

    אמר רב יוסף מחלוקת כלומר אם צריך השמעת האוזן בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא. והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב. כלומר לא בא להשמעת האוזן אלא לכונת הלב לשינון והיינו בהרהור אע פ"י שאינו מוציא בשפתיו:

    וכתבתם הכל בכתב ואפי' צואות כגון וקשרתם וכתבתם ולמדתם איצטריך, כלומ' איצטריך טעמא דוכתב דס"ד לילף כתיבה כתיבה מהתם כלומר אי כתר הכא וכתב אע"ג דהתם איכא מיעוטא והכא ליכא אכתי הוה אמינא לילף ג"ש מוכתב וכתב מה התם אלות אין צואות לא דשמעינן ממיעוטא אף הכא נמי אע"ג דליכא מיעוטא ניליף מג"ש דצואות לא כתב רחמנא וכתבתם לאפוקי מג"ש:

    עני רבא בתריה כגון על לבבך וכו' וצריך להתיז ז' של תזכרו דלא ליתחזי סמ"ך:

    אמר ר' חמא בר חנינא כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה אפילו נתחייב בדינה של גיהנום מצננין אותו לו שנאמר בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון. אל תקרי בפרש אלא בפרש, כלומר בפרש מלכים דהיינו תיבות ק"ש שהוא עול מלכות שמים. שדי בה כלומר בזכותה תשלג בצלמות:

    Ritva on Berakhot 15b · Sefaria

    Meiri

    תפלין ומזוזות כשאדם כותב בהם פרשיות של שמע צריך שיכתוב אותם בשלימות ואפילו בדברים שאין עיקר הדבר תלוי בהם אלא שהן צואות כגון וקשרתם וכתבתם צריך לכתוב ואע"פ שלענין פרשת סוטה אמרו שצריך לכתוב עקר הדברים לבד שהם האלות אבל צואות כגון והשביע הכהן וכתב הכהן אינו צריך לכתוב בהן, בתפלין ומזוזות מיהא צריך לכתוב הכל בשלימות:

    הקורא את שמע צריך שיתן ריוח בין הדבקים כלומר להפריד בין שתי אותיות הדומות זו לזו שסמוכות אחת לחברתה מפני שהם מצויות להבליעם אחת בחברתה כגון על לבבך, בכל לבבך, על לבבכם, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ, ואע"פ שבמלות עשב בשדך וכן הכנף פתיל אין אחת נקראת כמו האחרת ואין מצויה להבליע אחת בחברתה שמא יקראם בסגנון אחת או שמא בזמן התלמוד היו קורין אותה בסגנון תנועה אחת, ויש שאומר כן באותו וזכרתם תזכרו ועשיתם ואין הדברים נראים, וצריך להתיז ז' של תזכרו שלא תדמה לסמך, ובשם הגאונים ריאיתי שצריך להזהר שלא להבליע יו"ד שבוהיו שלא ידמה כאלו אומר והאו, ושיפסיק בין וחרה אף שלא ידמה כאומר וחרף ולהתיז עי"ן כאשר נשבע, ובתלמוד המערב אמרו שצריך לשהות בין היום לעל לבבך ובין היום לאהבה. אע"פ שאמרו שלא להפסיק בק"ש תקנו להפסיק בה בברוך שם כבוד מלכותו מפני שאמרו יעקב אבינו על ענין זה כשקבץ בניו וזרזם כולם על ייחוד השם והשיבו כלם בלב אחד שמע ישראל וכו', וסמך עליהם ונה אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו וכו' אלא שמתוך שלא קבעו משה רבינו אנו אומרים אותו בחשאי ודבר זה התבאר במס' פסחים:

    Meiri on Berakhot 15b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    פירש"י בד"ה בד"א דקטן לכתחלה לא בקטן שלא הגיע כו' עכ"ל ק"ק מי הכריחו לפרש כן דקטן לכתחלה לא ומשמע דדיעבד אפילו קטן שלא הגיע לחינוך ש"ד דאימא דשבק סברת המקשה דלעיל דקטן אפילו דיעבד נמי לא כדקאמר מה שוטה וקטן דיעבד נמי לא כו' ויש ליישב ודו"ק:

    תוס' בד"ה דלמא ר"י וחסורי כו' דאין זה בשום מקום דקאמר חסורי מיחסרא ולאוקמא אליבא דחד כו' עכ"ל יש לפרש הב' קושיות דאע"ג דבכל מקום מהדרינן לאוקמא מתני' לחד תנא היינו היכא דלא משמע דאיכא פלוגתא אבל הכא כיון דמשמע דרבי יהודה פליג לא ה"ל למימר חסורי מיחסרא כו' לאוקמא כחד תנא ועוד לוקמא כרבי יוסי בפשיטות בלא חסורי כו' ומיהו אשכחן כה"ג דקאמר חסורי מיחסרא ואוקמא כחד תנא בס"פ הכותב דקאמר אלא כולה רשב"ג וחסורי כו' ע"ש ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Berakhot 15b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    אלא הא דתני יהודה בריה דר' שמעון בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם אפילו לכתחלה מני וכו' - מדמייתינן הא דר' שמעון בן פזי הכא משמע דליכא חילוק בין קריאת שמע דאורייתא לברכת תרומה דרבנן. דאי לא תימא הכי אם כן מאי קושיא דהא לא דמיין אהדדי. ואסיקנא דר' יהודה אפילו לכתחלה קאמר. והא דקתני הקורא משום ר' יוסי. ואי קשיא ההיא דברכת המזון הא דידיה שרי לכתחלה והא דרביה בדיעבד:

    הוה אמינא צריך ואין לו תקנה כלומר דלא יצא ואפילו בדיעבד קמ"ל:

    אמר רב יוסף מחלוקת כלומר אם צריך השמעת האוזן בקריאת שמע. אבל בשאר מצות דברי הכל יצא:

    אמר רב יוסף מחלוקת כלומר אם צריך השמעת האוזן בקריאת שמע. אבל בשאר מצות דברי הכל יצא:

    והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב כלומר לא בא להשמעת האוזן אלא לכונת הלב לשינון. והיינו בהרהור אף על פי שאינו מוציא בשפתיו:

    וכתבתם הכל בכתב ואפילו צואות כגון וקשרתם וכתבתם ולמדתם:

    איצטריך כלומר איצטריך טעמא דוכתב:

    דסלקא דעתך לילף כתיבה כתיבה מהתם כלומר אי כתב הכא וכתב אף על גב דהתם איכא מיעוטא והכא ליכא אכתי הוה אמינא לילף גזירה שוה מוכתב וכתב מה התם אלות אין צואות לא דשמעינן ממיעוטא אף הכא נמי אף על גב דליכא מיעוטא ניליף מגזירה שוה דצואות לא. כתב רחמנא וכתבתם לאפוקי מגזירה שוה:

    3 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Berakhot 15b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא ואלא ר"י אפילו לכתחלה והקשה בספר לחם משנה בהל' מגילה היאך אפשר לומר כן דא"כ אדקתני סיפא ר"י מכשיר בקטן הו"ל למימר ר"י מכשיר בחרש ובקטן ומה שנראה לי בזה ליישב כתבתי במס' מגילה גם מה שהקשה ב"י והלחם משנה שם על הרמב"ם שפסק נגד סוגיא דשמעתין כתבתי ג"כ שם ע"ש ותמצא נחת:

    שם אלא אי איתמר כו' אמר רב יוסף כו' אבל בשאר מצות ד"ה יצא. והרשב"א בחידושיו הקשה בשם הראב"ד ז"ל דבשאר מצות אפילו לכתחלה מנ"ל כיון דמסקינן דהסכת ושמע בדברי תורה כתיב ונדחקו מאד ליישב הסוגיא ע"ש באריכות ולענ"ד לא ידענא למה הוצרכו לדחוק בכך דהא בפשיטות מצינו למימר דהא דקאמר רב יוסף דבשאר מצות לכתחלה לא היינו מדרבנן כי היכא דפשיטא לן בכל הסוגיא דלעיל דאפילו בברכת תרומה שהיא דרבנן אפ"ה אמרו דלא יתרום לכתחלה ואע"ג דלגבי חרש הוי קצת בדיעבד דמצוה בו יותר מבשלוחו אפ"ה העמידו דבריהם לתקן כדאורייתא לענין לכתחלה וכמ"ש התוספות בד"ה אי ר"י וא"כ היינו נמי טעמא דר' יוסף לענין שאר מצות וברכות. מיהו אין אנו צריכין למדה זו לפי מה שמצאתי מבואר בירושלמי דהא דבעינן בשאר מצות לכתחלה להשמיע לאזנו דרשינן לה מקרא דכתיב והאזנת למצותיו אלא דהתם בעי למימר מהאי קרא אית ליה לרבי יוסי דאפי' בדיעבד לא יצא והיינו כטעמא דידיה דדרשא דקרא אפילו דיעבד משמע משא"כ להנך תנאי דמוקי דרשא דקרא לענין לכתחילה לחוד א"כ הך דרשא דשאר מצות מדכתיב והאזנת למצותיו נמי מוקי לה לענין לכתחלה לחוד כנ"ל נכון לפי שיטת ירושלמי. ולפ"ז ממילא נתישבה ג"כ קושיית התוספות שכתבו דרב יוסף פליג אסוגיא דלעיל ולכאורה יש לתמוה אמאי פליג רב יוסף אכל הך שקלא וטריא דמשמע בפשיטות דשאר מצות ילפינן מק"ש ולמאי דפרישית א"ש דהשקלא וטריא דלעיל היינו דוקא למאי דס"ד מעיקרא דהא מלתא דצריך להשמיע לאזנו לא אשכחן אלא גבי ק"ש לחוד משא"כ השתא דמייתי ר"י קרא דהסכת ושמע ומסיק דבדברי תורה כתיב והיינו לענין דצריך להשמיע לאזנו וכמו שאבאר בלשון רש"י בסמוך ולפ"ז מצינן למימר בפשיטות דטעמא דרבי יוסי בק"ש לאו משום דרשא דשמע ותרתי ש"מ וזה דוחק ובפשיטות מצינו למימר דטעמא דר' יוסי היינו משום דיליף ק"ש בג"ש מדברי תורה והיינו כהך ברייתא דמייתי הש"ס לקמן אמתני' דהאומנין דדריש הך גז"ש וקי"ל דאין ג"ש למחצה. ולפ"ז א"ש טובא דר' יוסי דריש נמי שמע דבכל לשון ואתיא סוגיא דר"פ אלו נאמרים אפילו כרבי יוסי והשתא א"ש נמי הא דלא קאמר בר"פ תרתי ש"מ היינו כרב יוסף דהכא ודוק היטב. ובזה יתיישב גם כן שיטת הרי"ף ז"ל דמייתי הך מימרא דרב יוסף והקשה עליו הראב"ד ז"ל למאי דמסיקנן דאפילו בקריאת שמע בדיעבד יצא ולמאי דפרישית א"ש דאיצטריך לאשמעינן הך מילתא גופא דבשאר מצות לכתחלה צריך שיוציא בשפתיו כמו שאבאר עוד בק"א:

    בפרש"י בד"ה האי הסכת ושמע בד"ת כתיב כדאמרינן בפרק הרואה כתתו עצמיכם על דברי תורה עכ"ל. ולכאורה נראה מדבריו דהשתא הדר ביה רב יוסף מהאי דרשא דדריש הסכת ושמע לענין להשמיע לאזנו ואפי' בד"ת אינו צריך ולשון הסוגיא לא משמע כן דהא ר"י גופא מייתי קרא דהסכת ושמע ותו לא שייך שפיר לשון אלא אי איתמר והול"ל אלא אמר ר"י משא"כ לשון אלא אי איתמר משמע דלישנא בעלמא הוא שנתחלף בין ב' הלשונות בין יצא ללא יצא ועוד אי להך דרשא דפרק הרואה לחוד הוא דאתי א"כ אכתי שמע בד"ת ל"ל לכך נראה דלמסקנא נמי בד"ת צריך להשמיע לאזנו אפילו בדיעבד תדע שכן הוא כדמשמע בר"פ כיצד מעברין בעובדא דברוריה דביתהו דר"מ ומשמע דאפי' בלחש אסור ללמוד אלא בכל רמ"ח איבריו ואתיא לה מקרא ומייתי נמי במעשה דתלמידו של ר"א שהיה שונה בלחש ושכח תלמודו א"כ כ"ש בלא השמיע לאזנו דלא יצא ומה שהביא רש"י הך דפרק הרואה היינו משום דלכאורה פשטא דקרא דהסכת ושמע לא איירי בד"ת אלא בעשיית מצות ממש כדכתיב סיפא דקרא ועשית את מצותיו ואת חוקיו לכך מייתי מסוגיא דפרק הרואה דע"כ בד"ת כתיב מדכתיב הסכת והיינו כתתו עצמיכם לד"ת כנ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Berakhot 15b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, מְצַנְּנִין לוֹ גֵּיהִנּוֹם. נראה לי בס"ד דאיירי בצדיק גמור שיורד לגיהנם לפי שעה, כדי למשוך ולעלות משם נשמות, וכדי שלא יצטער אותה שעה מאש גיהנם, מצננין לו, ושוב ראיתי שכן כתב הגאון הצל"ח ז"ל, יעיין שם. ובזה יובן טעם נכון מה יש בזה מדה כנגד מדה, והוא כי אש גיהנם הוא כולו חלק אחד, ועצם אחד, ואם יצטנן האש בשביל אותו צדיק נמצא הרשעים שצריכים להשרף בכל רגע באין הפסק ומנוח הם ניצולים, ואיך יתכן זה?! ולכך ראוי שלא יצטנן בשביל הצדיק ההוא, אך באמת אם זה הצדיק מדקדק בקריאת שמע, שנותן ריוח בין הדבקים להבדיל בין תיבה לתיבה, כן הקב"ה יעשה הבדלה בין האש שיורד שם הצדיק, ובין האש שהוא דולק על הרשעים, ועל ידי כן אותו האש שיורד בו הצדיק יצטנן, ואותו האש ששורף את הרשעים ישאר בחומו, כיון שנבדלו זה מזה, ונעשה כמו כותל מפסיק בניהם, ונמצא הוה מדה כנגד מדה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם למדה כנגד מדה, כי הקורא במהירות בלתי הרווחה בין תיבה לתיבה יהיה הבל פיו חם יותר, כי ההבל יוצא מקרב האדם חם הרבה, ואם יקרא לאט לאט כדי לתת ריוח בין תיבה לתיבה, יצטנן ההבדל קצת בתוך הפה דהיינו בעודו באויר הפה, לכן המדקדק באותיותיה שנותן ריוח מוכרח שקורא בנחת, שאז יצטנן ההבל בתוך פיו קצת ולכך מצננין לו גיהנם, והנה ראשי תיבות פסוקים פרשת שמע ופרשת והיה אם שמע עולה ת"ז [407], כמנין אתה [406] עם הכולל, ובזה יובן (תהלים כג, ד) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי, רצונו לומר זכות הפסוקים שראשי תיבות שלהם 'אתה', שאני מדקדק בהם הוא עִמָּדִי.

    שֶׁנֶּאֱמַר (שם סח) "בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים, בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן. יש להקשות היכא רמיזא קריאת שמע בתיבת 'שדי'? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבו המקובלים ז"ל בקריאת שמע האדם עושה שני כתרים, כתר תורה וכתר מלכות, והכונה הוא כי פסוק שמע ישראל הוא יחוד התפארת הנקרא תורה, וביחוד זה נעשה כתר תורה, ופסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחוד המלכות, ובו נעשה כתר מלכות, נמצא בקריאת שמע יש תיקון ב' כתרים, וכל כתר [620] הוא ב' פעמים יש [310], ונמצא 'שני כתר' הוא 'ד' פעמים יש', וזה נרמז בתיבת שַׁדַּי שהוא ד' י"ש על קריאת שמע שבה נעשה שני כתרים. אי נמי, נראה לי שני פסוקים של קבלת מלכות שמים יש בהם 'מ"ט אותיות', ופסוק וְאָהַבְתָּ שבו עיקר קבלת עול מצות, דכתיב ביה בְּכָל לְבָבְךָ, בשני יצריך, וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אפילו נוטל נפשך, וּבְכָל מְאֹדֶךָ, אפילו נוטל ממונך, שגם זה הפסוק חשוב לממני באותיות, יש בו ט"ל [39] אותיות, סך הכל ג' פסוקים הנזכרים הם פ"ח [ 88 ], ונשאר בקריאת שמע רכ"ו [ 226 ] תיבות עם כפל ג' תיבות, נמצא סך הכל מספר שַׁדַּי [ 314 ], ודו"ק.

    לָמָּה נִסְמְכוּ אֹהָלִים לִנְחָלִים? עיין פירוש רש"י ז"ל ופירוש התוספות ז"ל, וכתב הרב פתח עינים ז"ל דרש"י ז"ל לא רצה כפירוש התוס' ז"ל, משום דְמַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב קאי על אהלי ישראל שדרים עם כל בני ביתם, ולהכי פירש כַּאֲהָלִים נָטַע ה', דאפשר לפרשו בתי כנסיות ובתי מדרשות עד כאן, עיין שם. ויש להקשות בזה אכתי מאי אלומי האי מהאי, כמו דְאֲהָלִים שניה, יש לפרשו בשמים ויש לפרשו בתי מדרשות, כן אהלים ראשונה, נמי יש לפרשו מקום דירה ויש לפרשו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואדרבה אהלים ראשונה מפורש בדברי רבותינו ז"ל להדיה שפירשו על בתי כנסיות ובתי מדרשות, והנה בפרק חלק דרשו רבותינו ז"ל הכי, בקש שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מַה טּבוּ אהָלֶיךָ, שלא תשרה שכינה מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, לא תמשך מלכותם כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, לא יהיה להם זתים וכרמים כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, לא יהיה ריחן נודף כַּאֲהָלִים נָטַע הֳ', נמצא לפי זה בדרש רבותינו ז"ל מפורש דאהלים הם בשמים, ולפי זה נמצא 'נחלים' סמיכי ל'אהלים קמא', טפי מסמוכה ד'אהלים בתרא', יען ששם תיבות כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר מפסיקין ביניהם, אבל מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל לא חשיב הפסק, יען כי הם ענין אחד, דהשראת שכינה בישראל הוא בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ועוד נראה לי בס"ד להתוספות דמפרשי הסמיכות לאהלים קמא יתיישב טפי, יען כי כתיב כִּנְחָלִים בכ"ף הדמיון, ובאהלים קמא לא יש כ"ף, ובזה יובן שפיר דרשת ר' חמא דדריש 'אהלים כנחלים', מה שאין כן אם נפרש הסמיכות לאהלים בתרא, איך תתיישב הדרשה אהלים כנחלים, מאחר דכ"ף הדמיון הוא כאהלים בתרא? אך רש"י ז"ל סבל דוחק זה ופירש הסמיכות לאהלים בתרא, מפני שראה דר' חמא לא מייתי אלא רק קרא דכנחלים נטיו, ואם הסמיכות לאהלים קמא הוה ליה למימר להזכיר פסוק מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקֹב גם כן, ואם כן ר' חמא עצמו למה עשה הסמיכות עם אהלים בתרא, ולא עם אהלים קמא? נראה לי משום דאהלים בתרא כתוב בפסוק אחד עם נחלים, מה שאין כן אהלים קמא הוא פסוק בפני עצמו, ונראה נמי לומר דר' חמא לית ליה דרשת פרק חלק דהתם דריש אהלים לשון בשמים, ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר, למה רש"י ז"ל בחומש הביא שני הפרושים דאהלים, וכאן לא כתב פירוש של בשמים כלל, ובזה ניחא, דכאן מפרש דברי ר' חמא דלית ליה האי פירוש דבשמים.

    Ben Yehoyada on Berakhot 15b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 15, Amud Bet, about 622 words in 30 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 30 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 112 words

      Opens “דִּילְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּלָא,…”

    2. Segment 220 words

      Opens “לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי, חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֶה…”

    3. Segment 35 words

      Opens “וְדִילְמָא הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא.…”

    4. Segment 418 words

      Opens “וּמִי מָצֵית לְאוֹקְמַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא מִדְּקָתָנֵי…”

    5. Segment 544 words

      Opens “וְדִילְמָא כּוּלַּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא וּתְרֵי גַוְונֵי…”

    6. Segment 626 words

      Opens “בְּמַאי אוֹקִימְתָּא, כְּרַבִּי יְהוּדָה — וְדִיעֲבַד אִין,…”

    7. Segment 720 words

      Opens “מַנִּי? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי יוֹסֵי.…”

    8. Segment 822 words

      Opens “אֶלָּא מַאי, רַבִּי יְהוּדָה — וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה…”

    9. Segment 923 words

      Opens “לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי יוֹסֵי. אִי…”

    10. Segment 1052 words

      Opens “לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי.…”

    11. Segment 1120 words

      Opens “הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה…”

    12. Segment 1218 words

      Opens “אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב שֵׁילָא: הֲלָכָה…”

    13. Segment 1321 words

      Opens “וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, הֲוָה…”

    14. Segment 1422 words

      Opens “וְאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם…”

    15. Segment 1518 words

      Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחֲלוֹקֶת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל…”

    16. Segment 1633 words

      Opens “מֵיתִיבִי: לֹא יְבָרֵךְ אָדָם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ,…”

    17. Segment 174 words

      Opens “וְהָכְתִיב ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״!…”

    18. Segment 184 words

      Opens “הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.…”

    19. Segment 194 words

      Opens “״קָרָא וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ״.…”

    20. Segment 2010 words

      Opens “אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: הֲלָכָה…”

    21. Segment 2132 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: מַאי…”

    22. Segment 2232 words

      Opens “וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה רֶחֶם שֶׁמַּכְנִיסִין…”

    23. Segment 2311 words

      Opens “תָּנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא: ״וּכְתַבְתָּם״ —…”

    24. Segment 2433 words

      Opens “אָמַר לֵיהּ: דַּאֲמַר לָךְ מַנִּי — רַבִּי…”

    25. Segment 2518 words

      Opens “אַטּוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וְכָתַב״?…”

    26. Segment 2627 words

      Opens “אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נֵילַף ״כְּתִיבָה״ ״כְּתִיבָה״…”

    27. Segment 2714 words

      Opens “תָּנֵי רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ דְּרָבָא: ״וְלִמַּדְתֶּם״ שֶׁיְּהֵא…”

    28. Segment 2820 words

      Opens “עָנֵי רָבָא בָּתְרֵיהּ: כְּגוֹן ״עַל לְבָבֶךָ״, ״עַל…”

    29. Segment 2932 words

      Opens “אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַקּוֹרֵא…”

    30. Segment 307 words

      Opens “וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: לָמָּה נִסְמְכוּ…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Berakhot 15b · Segment 15 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחֲלוֹקֶת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל בִּשְׁאָר מִצְוֹת…

    Encyclopedia entries citing this page

    Original text

    דִּילְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּלָא, הָא דִיעֲבַד — שַׁפִּיר דָּמֵי.

    Perhaps it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and although ab initio a deaf-mute may not read, after the fact his reading is valid?

    לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּקָתָנֵי, חֵרֵשׁ דּוּמְיָא דְּשׁוֹטֶה וְקָטָן. מָה שׁוֹטֶה וְקָטָן דִּיעֲבַד נָמֵי לָא — אַף חֵרֵשׁ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא.

    The Gemara responds: This could not enter your mind, as it was taught: A deaf-mute, an imbecile, and a minor, in one phrase in our mishna; to teach that a deaf-mute is similar to an imbecile and a minor. Just as in the case of an imbecile and a minor, even after the fact, their reading is not valid, so too the reading of a deaf-mute, even after the fact, is not valid.

    וְדִילְמָא הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא.

    The Gemara rejects this assertion based on their appearance in a common list: And perhaps this case is as it is and that case is as it is; although listed together, the circumstances of each case may be different, and no definite proof can be drawn from their juxtaposition.

    וּמִי מָצֵית לְאוֹקְמַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה? וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא?!

    The Gemara objects from a different perspective: And can you really establish that the first clause in the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But from what was taught in the latter clause of the mishna: And Rabbi Yehuda deems a minor fit to read the Megilla, this proves by inference that the beginning of the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda?

    וְדִילְמָא כּוּלַּהּ רַבִּי יְהוּדָה הִיא וּתְרֵי גַוְונֵי קָטָן, וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִילָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, אֲבָל קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ — אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה כָּשֵׁר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן.

    The Gemara rejects this challenge as well: And perhaps the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and there are two types of minors, and the mishna is incomplete and it teaches as follows: All are fit to read the Megilla except a deaf-mute, an imbecile, and a minor. In what case is this said? With regard to a minor who has not yet reached the age of training to fulfill the mitzvot. However in the case of a minor who has reached the age of training, even ab initio he is fit to read the Megilla. This is the statement of Rabbi Yehuda, as Rabbi Yehuda deems a minor fit, and his statement here comes to elucidate and not to dispute.

    בְּמַאי אוֹקִימְתָּא, כְּרַבִּי יְהוּדָה — וְדִיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא? אֶלָּא הָא דְתָנֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ — תּוֹרֵם לְכַתְּחִלָּה,

    The Gemara asks: In accordance with whose opinion did you establish the mishna? In accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that after the fact, yes, his reading is valid, but ab initio , no, he may not read? However, that baraita which was taught by Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi: A deaf person who speaks but does not hear may, ab initio , separate teruma .

    מַנִּי? לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי יוֹסֵי. אִי רַבִּי יְהוּדָה, דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִילָּה לָא. אִי רַבִּי יוֹסֵי, דִּיעֲבַד נָמֵי לָא!

    In accordance with whose opinion is this baraita ? Neither the opinion of Rabbi Yehuda nor with the opinion of Rabbi Yosei. As, if you say that it is Rabbi Yehuda’s opinion, didn’t he say that after the fact, yes, he fulfilled his obligation, but ab initio , no, he may not fulfill his obligation in that manner? And if you say that it is Rabbi Yosei’s opinion, didn’t he say that even after the fact he did not fulfill his obligation?

    אֶלָּא מַאי, רַבִּי יְהוּדָה — וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי? אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: לֹא יְבָרֵךְ אָדָם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ, וְאִם בֵּירֵךְ — יָצָא, מַנִּי?

    This Gemara rejects this objection: But rather, what, will you explain the baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and a deaf-mute is also fit to fulfill his obligation even ab initio ? However, that which was taught in a baraita : One may not recite the Grace after Meals in his heart, inaudibly, and if he recited the blessing in that manner, he fulfilled his obligation, in accordance with whose opinion is that baraita ?

    לָא רַבִּי יְהוּדָה וְלָא רַבִּי יוֹסֵי. אִי רַבִּי יְהוּדָה, הָא אָמַר אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי, וְאִי רַבִּי יוֹסֵי, הָא אָמַר אֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא!

    It is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yehuda nor with the opinion of Rabbi Yosei. As if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t he say that even ab initio he may fulfill his obligation in that manner? And if you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, didn’t he say that even after the fact he did not fulfill his obligation?

    לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי. וְלָא קַשְׁיָא הָא — דִידֵיהּ, הָא — דְרַבֵּיהּ. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. אָמַר לוֹ רַבִּי מֵאִיר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״, אַחַר כַּוָּנַת הַלֵּב הֵן הֵן הַדְּבָרִים.

    The Gemara responds: Actually, we can explain that the baraita : A deaf person may, ab initio , separate teruma , is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, according to whom a deaf-mute is also permitted to do so even ab initio . With regard to the opinion expressed that he is prohibited to recite Shema and Grace after Meals ab initio , there is no difficulty, as this is his own opinion and that is his teacher’s opinion. As it was taught in a baraita : Rabbi Yehuda said in the name of Rabbi Elazar ben Azarya: One who recites Shema must make it audible to his ears, as it is stated: “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One.” The baraita continues: Rabbi Meir said to him: But it says: “Which I command you this day, upon your heart”; meaning that the significance of the words follows the intention of the heart and even ab initio one need not recite Shema audibly. The opinion that after the fact, a deaf person fulfilled his obligation to recite Shema is the opinion of Rabbi Elazar ben Azarya.

    הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה כְּרַבֵּיהּ סְבִירָא לֵיהּ, וְלָא קַשְׁיָא, הָא — רַבִּי יְהוּדָה, הָא — רַבִּי מֵאִיר.

    The Gemara notes: Now that you have arrived at this point and the entire baraita has been cited, even if you say that Rabbi Yehuda holds in accordance with the opinion of his teacher, it is, nevertheless, not difficult. As this baraita that holds that he may not recite Grace after Meals ab initio but after the fact he fulfilled his obligation is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, while this baraita permitting a deaf person to separate teruma ab initio is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

    אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב שֵׁילָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

    Rav Ḥisda said that Rav Sheila said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda who said in the name of Rabbi Elazar ben Azarya, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda as cited in our mishna.

    וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה, קָמַשְׁמַע לַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.

    The Gemara explains: And although that may seem redundant, both statements are necessary, as had Rav Ḥisda only taught us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, I would have said, as was suggested in the Gemara above, that Rabbi Yehuda permits to do so even ab initio . Therefore, he teaches us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda who said it in the name of his teacher, Rabbi Elazar ben Azarya; ab initio one must recite Shema in a manner audible to his own ears.

    וְאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲוָה אָמֵינָא צָרִיךְ וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה. קָמַשְׁמַע לַן הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

    And had Rav Ḥisda only taught us that the halakha is in accordance with Rabbi Yehuda in the name of Rabbi Elazar ben Azarya, I would have said that the phrase: Must make it audible, means not only must he recite it that way ab initio , but also after the fact he has no remedy if he failed to do so. Therefore, he teaches us that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; ab initio one must recite Shema in a manner audible to his own ears, but if he failed to do so, after the fact his recitation is valid.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחֲלוֹקֶת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, אֲבָל בִּשְׁאָר מִצְוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא יָצָא, דִּכְתִיב: ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״.

    Rav Yosef said: The dispute as to whether or not a deaf person fulfills his obligation is only in the case of the recitation of Shema , but with regard to the rest of the mitzvot, everyone agrees that he does not fulfill his obligation if he does not hear his recitation, as it is written: “Pay attention, and hear, Israel” (Deuteronomy 27:9); meaning that one is required to listen and hear.

    מֵיתִיבִי: לֹא יְבָרֵךְ אָדָם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ, וְאִם בֵּירֵךְ — יָצָא. אֶלָּא אִי אִתְּמַר — הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַב יוֹסֵף מַחֲלוֹקֶת בִּקְרִיאַת שְׁמַע, דִּכְתִיב ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, אֲבָל בִּשְׁאָר מִצְוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל יָצָא.

    The Gemara objects based on what was taught in a baraita : One may not recite the Grace after Meals in his heart, inaudibly, and if he recited the blessing in that manner, he fulfilled his obligation. In this example of the rest of the mitzvot, the obligation to hear the recitation of the blessing is only ab initio . Rather, Rav Yosef’s statement must be emended. If this was said, it was said as follows; Rav Yosef said: The dispute as to whether or not a deaf person fulfills his obligation is only in the case of the recitation of Shema , as it is written: “Hear, Israel.” But regarding the rest of the mitzvot, all agree that a deaf-mute fulfills his obligation.

    וְהָכְתִיב ״הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל״!

    The Gemara asks: Isn’t it written: “Pay attention, and hear, Israel”?

    הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב.

    The Gemara responds: That verse is written with regard to matters of Torah; one must pay close attention to what is written in the Torah.

    ״קָרָא וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ״.

    We learned in the mishna: One who recited Shema and was not sufficiently precise in his enunciation of its letters, Rabbi Yosei says: He fulfilled his obligation. Rabbi Yehuda says: He did not fulfill his obligation. Similarly, there is a dispute whether or not one who recites Shema in a manner inaudible to his own ears fulfilled his obligation; the anonymous first tanna says: He fulfilled his obligation. Rabbi Yosei says: He did not fulfill his obligation.

    אָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם לְהָקֵל.

    Rabbi Tavi said that Rabbi Yoshiya said: The halakha is in accordance with the statements in both disputes that rule leniently .

    וְאָמַר רַבִּי טָבִי אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: מַאי דִּכְתִיב ״שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה. שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם״. וְכִי מָה עִנְיַן שְׁאוֹל אֵצֶל רֶחֶם? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: מָה רֶחֶם מַכְנִיס וּמוֹצִיא, אַף שְׁאוֹל מַכְנִיס וּמוֹצִיא.

    Incidental to citing one statement by this combination of Sages, the Gemara cites another statement in their name: And Rabbi Tavi said that Rabbi Yoshiya said: What is meant by that which is written: “There are three that are never satisfied…the grave and the barren womb” (Proverbs 30:15–16)? We have to ask: What does a grave have to do with a womb? Rather, this juxtaposition comes to tell you: Just as a womb takes in and gives forth, so too a grave takes in and gives forth with the resurrection of the dead.

    וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה רֶחֶם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בַּחֲשַׁאי, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. שְׁאוֹל שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁמּוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת? מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִים אֵין תְּחִיַּית הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה.

    And is this not an a fortiori inference: Just as the fetus is placed into the womb in private, and the baby is removed from it with loud cries at childbirth; the grave into which the deceased is placed with loud cries of mourning at burial, is it not right that the body should be removed with loud cries? From this verse there is a refutation to those who say that there is no Torah source for the resurrection of the dead.

    תָּנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא: ״וּכְתַבְתָּם״ — הַכֹּל בִּכְתָב, אֲפִילּוּ צַוָּאוֹת.

    Rabbi Oshaya taught the following baraita before Rava: The verse, “And you shall write them [ ukhtavtam ] on the door posts of your house and your gates” (Deuteronomy 6:9), should be understood as though it were written: “And you shall write them completely [ ukhtav tam ],” i.e., in their entirety. Everything must be in writing in the mezuza or phylacteries, even the commands to write mezuzot and phylacteries.

    אָמַר לֵיהּ: דַּאֲמַר לָךְ מַנִּי — רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר גַּבֵּי סוֹטָה — אָלוֹת כּוֹתֵב, צַוָּאוֹת אֵינוֹ כּוֹתֵב. וְהָתָם הוּא דִכְתִיב: ״וְכָתַב אֶת הָאָלוֹת הָאֵלֶּה״, אֲבָל הָכָא דִּכְתִיב: ״וּכְתַבְתָּם״ — אֲפִילּוּ צַוָּאוֹת נָמֵי.

    Rava said to him: Who said this baraita to you? It was Rabbi Yehuda, who said with regard to the scroll of the sota that one writes curses, but one does not write commands and instructions how to administer the potion to the sota . According to Rabbi Yehuda, in the case of mezuzot and phylacteries the Torah taught that even the commands must be written in order to distinguish it from sota . There, in the case of the sota , it is written: “And the priest shall write [ vekhatav ] these curses in a scroll” (Numbers 5:23); only the curses are recorded in the scroll, and nothing more. But here in the case of mezuza , where it is written: “And you shall write them [ ukhtavtam ],” even the commands must also be written.

    אַטּוּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וְכָתַב״? טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״אָלוֹת״. אָלוֹת אִין, צַוָּאוֹת — לָא.

    The Gemara questions this: Is that to say Rabbi Yehuda’s reason for writing only the curses in the sota scroll is because the verse in the portion of sota says: “And the priest shall write [ vekhatav ],” as opposed to: “And you shall write them [ ukhtavtam ]”? Rabbi Yehuda’s reason is because it is written in the portion of the sota : These curses, meaning curses, yes, they must be recorded; commands, no. If that is Rabbi Yehuda’s reasoning, there is no reason to derive the requirement to write the commands from the phrase: And you shall write them, in the case of the mitzva of mezuza . Derive it simply from the fact that the Torah did not distinguish between the various components of the portion.

    אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נֵילַף ״כְּתִיבָה״ ״כְּתִיבָה״ מֵהָתָם: מָה הָתָם — אָלוֹת אִין, צַוָּאוֹת לָא. אַף הָכָא נָמֵי — צַוָּאוֹת לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״וּכְתַבְתָּם״ — אֲפִילּוּ צַוָּאוֹת.

    The Gemara responds: “And you shall write them” was necessary, as otherwise it might have entered your mind to say: Let us derive it by means of a verbal analogy, writing mentioned here from writing mentioned there, that just as there curses, yes, commands, no; so too here, commands, no. Therefore, the Torah wrote: And you shall write them in their entirety, even the commands.

    תָּנֵי רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ דְּרָבָא: ״וְלִמַּדְתֶּם״ שֶׁיְּהֵא לִמּוּדְךָ תָּם — שֶׁיִּתֵּן רֶיוַח בֵּין הַדְּבָקִים.

    On a similar note: Rav Ovadya taught a baraita before Rava: That which was stated: “And you shall teach them [ velimadtem ] to your children” (Deuteronomy 11:19) teaches that your teaching must be complete [ tam ] that one should leave space between adjacent words, where the last letter of the first and the first letter of the second are identical. One must distinguish between the words and enunciate each one clearly.

    עָנֵי רָבָא בָּתְרֵיהּ: כְּגוֹן ״עַל לְבָבֶךָ״, ״עַל לְבַבְכֶם״, ״בְּכָל לְבָבְךָ״, ״בְּכָל לְבַבְכֶם״, ״עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ״, ״וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה״, ״הַכָּנָף פְּתִיל״, ״אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ״.

    Rava responded after him by way of explanation: For example, one must enunciate al levavekha and not read them as one word. So too, al levavkhem , bekhol levavekha , bekhol levavkhem , esev besadkha , va’avadtem mehera , hakanaf petil , and etkhem me’eretz . Because the last letter of the first word and the first letter of the second are identical, the words are liable to be enunciated together and the correct meaning is liable to be obscured.

    אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ מְצַנְּנִין לוֹ גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן״ — אַל תִּקְרֵי ״בְּפָרֵשׂ״ אֶלָּא ״בְּפָרֵשׁ״, אַל תִּקְרֵי ״בְּצַלְמוֹן״ אֶלָּא ״בְּצַלְמָוֶת״.

    On this same topic, Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: Anyone who recites Shema and is punctilious in enunciating its letters, Gehenna is cooled for him, as it is stated: “When the Almighty scatters [ befares ] kings over it, it will snow in Tzalmon” (Psalms 68:15). Do not read befares , When He scatters, but befaresh , When he enunciates. When one enunciates the name of God with precision, God will fulfill the verse: It will snow in Tzalmon, on his behalf. Do not read beTzalmon , in Tzalmon, but betzalmavet , in the shadow of death, a reference to Gehenna. As reward for enunciating God’s name precisely, God will cool Gehenna for him.

    וְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: לָמָּה נִסְמְכוּ

    Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, also said: Why were