Talmud Builders

    Commentary page

    Berakhot 13b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Berakhot 13b

    Berakhot 13b. The full printed text of this folio side — 29 numbered segments, about 684 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    איכא דמתני לה להא דרבה בב"ח:

    בפרק ראשון כל פרשת שמע:

    ע"כ מצות כוונה כו' כולה מפרש לה ואזיל:

    א"ר יאשיה עד כאן פרק ראשון:

    מצוות כוונה כו' קס"ד דכוונה בלא קריאה:

    מכאן ואילך פרשת והיה אם שמוע:

    שתהא שימה כנגד הלב דהא ושמתם דכתיב לאו בקריאה וכוונה איירי אלא בשימת תפילין של יד שיהא שם אותה על גובה של יד כנגד הלב על קבורת הזרוע ברדו"ן:

    ה"ג ההוא בדברי תורה כתיב כדמוכח קרא ולמדתם אותם את בניכם וגו':

    16 more comments on this page.

    Rashi on Berakhot 13b · Sefaria

    Tosafot

    אשר אנכי מצוך דאי כדקא אמרת הוה ליה למכתב אשר צויתיך דמצוך משמע אפילו מכאן ואילך ומ"מ אצטריך האלה דאי לאו הכי הוה אמינא דאף פרשה שנייה בכלל:

    אמר רבא הלכה כרבי מאיר והכי הלכתא דקיי"ל כרבא דהוא בתראה:

    על לבבך בעמידה בירושלמי מפרש לאו דאי היה יושב עומד אלא דאם היה מהלך עומד אע"ג דב"ה אמרי כל אדם קורא כדרכו מ"מ מצוה מן המובחר לעמוד כשהוא מהלך לפי שאינו מיושב כל כך ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה עומד וכן הלכה דמהלך בדרך מצוה לעמוד בפסוק א' ובעינן כונה בפסוק ראשון לבד וכן איתא בתנחומא רב יהודה בשם שמואל אמר אסור לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד ויקרא וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו:

    שואל מפני היראה וכו' ר"מ ור' יהודה הלכה כרבי יהודה דאמר אפילו באמצע משיב מפני הכבוד א"כ נראה שמותר לענות קדיש וקדושה באמצע ק"ש דאין לך מפני הכבוד גדול מזה אבל באמצע י"ח אסור דמשמע לקמן בפ' אין עומדין (ברכות ד' לא.) דבין גאולה לתפלה אין לענות וכ"ש בתפלה עצמה ומי שמתפלל לבדו וש"צ מגיע למודים ישחה למודים אבל לא יאמר מודים ודוקא שהיה באמצע הברכה אבל בסוף הברכה לא דנראה ככורע בשביל הברכה ואמרינן (לקמן ברכות ד' לד.) דאין לכרוע בכל ברכות אלא באותן שתקנו חכמים ור"ת היה רגיל שהיה ממתין בעושה פלא כדי לענות קדיש וקדושה עם הצבו' והי' סובר אפי' שהה כדי לגמור את הכל אינו חוזר לראש:

    Tosafot on Berakhot 13b · Sefaria

    Rav Nissim Gaon

    ההוא מיבעי לי לכדר' יצחק דאמר ר' יצחק צריכה שתהא שימה כנגד הלב. אתפילין של יד קאי ועיקרה במס' דמנחות (דף לז) בפר' הקומץ את המנחה:

    שאני ר' יוחנן דבעל בשר הוה איתיה לפירושיה בבבא מציעא בפ' השוכר את הפועלין (בבא מציעא דף פד) אמר (רבא) [רב פפא] אבריה דר' יוחנן בת ה' קבין ואמרי לה בת ג' קבין:

    Rav Nissim Gaon on Berakhot 13b · Sefaria

    Rashba

    שמע ישראל ה' וכו' אחד עד כאן צריך כוונת הלב דברי רבי מאיר, אמר רבא [הלכה כר' מאיר] וכן הלכתא. וכדאמר נמי רב יצחק בריה דרב שמואל בר שילא וכן רבה ורב יוסף כדאיתא בסמוך. וכוונה זו מסתברא לי דדוקא לכתחילה הא לא כיון יצא, דהא קיימא לן דמצות אין צריכות כוונה ואפילו פסוק ראשון, דאם איתא דכל הני אפילו בדיעבד קא מיירי לידוק מנייהו מצות צריכות כוונה כדדייקינן ממתניתין דקתני אם כיון לבו יצא, אלא ודאי כדאמרן, דמשום דקתני במתניתין אם כיון לבו יצא משמע הא לא כיון לא יצא, ולפום כן אתי למידק מינה דמצות צריכות כוונה, אבל הכא צריך קא אמרי, וצריך לכתחילה ולמצוה כתיקונה הוא, הא דיעבד יצא. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ב מהל' קריאת שמע ה"א): הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו, והשאר אם לא כיון לבו יצא, ואפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות, עכ"ל. ואי איתא, כי דייקינן ממתניתין שמעית מינה מצות צריכות כוונה אמאי דחינן לה, הוה ליה למימר אין הכי נמי ובפסוק ראשון, ולולי שהוא ז"ל בעצמו פסק דמפסוק ראשון ואילך שאפילו קורא להגיה יצא, היה אפשר לתרץ דהא קתני במתניתין היה קורא את שמע אם כיון לבו יצא משמע שצריך כוונה בכולי ק"ש, והיינו דקשיא ליה ופריק דכוליה בעינן שלא יהא קורא כמגיה, אלא שהוא ז"ל פסק תרתי דכל חדא מגלה על חברתה דליתא. אבל בתוספתא (פ"ב, ה"ב) יראה קצת שאם לא כיון לא יצא, דתניא התם: הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו, רבי אחאי אומר משום רבי יהודה אם כיון את לבו בפרק ראשון אע"פ שלא כיון לבו בפרק אחרון יצא. אלא מיהו לאו ראיה היא, דיצא דקאמר לאו למימרא אלא שאם לא כיון לבו לא יצא ידי מצוה כתיקונה קאמר, וצריך ואינו צריך קאמר, וכדקתני לה לההיא בגמרין. ואפשר לי לומר עוד דפסוק ראשון צריך כוונה ואפילו בדיעבד, ואין דבר זה תלוי באידך דמצות צריכות כוונה דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים, אבל כאן צריך כוונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב. וכענין שאמרו גם כן בברכה ראשונה של תפלה בשלהי פרק אין עומדין (ברכות לד, ב). והטעם שבשאר המצות שהן מצות עשה כל שעשה מצותו אף על פי שלא נתכוין לה הרי קיים מצות עשייה אלא שאין זה מן המובחר, וכל שכן שיצא אם כיון לצאת אף על פי שהרהר באמצע המצוה, אבל אלו שהן קבלת מלכות שמים או סדור שבחים אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים. וזו היא שחלקו בין ברכה ראשונה לשאר ברכות או בין פסוק ראשון לשאר, שאם הדברים תלוין במצות צריכות כוונה או אין צריכות מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר הברכות. וזה נראה יותר וזה דרך האמת. והא דקא בעי שמעת מינה מצות צריכות כוונה, משום דמשמע ליה דבכולי ק"ש קאמר, ואפשר היה לו לתרץ כאן בפסוק ראשון כאן מפסוק ראשון ואילך. וכן נראה גם מדברי הראב"ד ז"ל בשלהי פרקין. ומפסוק ראשון ואילך אפילו קורא להגיה ממש יצא, דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל (שם). ואפשר דאף על גב דמדרבנן היא, כוונת קריאה מיהא בעינן וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל.

    אמר רב נתן בר מר עוקבא עד על לבבך בעמידה פירוש: לאו בעמידה ממש קאמר, שאלו היה יושב עומד, אלא שאם היה מהלך עומד כדי שתתיישב דעתו עליו, וכדגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"א): מה אם היה יושב עומד, לא אם היה מהלך עומד.

    ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה, ואזדא רבי יוחנן לטעמיה וכו' מהכא משמע דהאי פלוגתא באידך פלוגתא דעד היכן צריך כוונת הלב שייכא, וכיון דאיפסיקא הלכתא כר"מ דאמר פסוק ראשון בלבד אף לעמידה נמי אינו צריך אלא פסוק ראשון. וכ"כ רבנו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' ק"ש ה"ג). אבל מקצת מן הגאונים פסקו כמר עוקבא בר נתן. ואיכא מרבוותא ז"ל דרמו שמעתתא אהדדי, דרבא פסק הכא כרבי מאיר דאמר פסוק ראשון צריך כוונת הלב ותו לא, ולקמן (ברכות טז, א) גבי פועלים קורין בראש הזית וכו' אמרו דדוקא פרק שני אבל פרק ראשון לא. וכן לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז באצבעותיו (יומא יט, ב), והכא לגבי עמידה אמרו עד על לבבך בעמידה, והרבה תירוצים נאמרו בהא. והנכון מה שכתב הרב יצחק ב"ר יהודה בן גיאת ז"ל בהלכותיו וז"ל: הלכה כר' מאיר בסתם או יושב או עומד או מוטה שדעתו מיושבת עליו, אבל מהלך בלבד שאין דעתו מיושבת עליו צריך לעמוד כדי שתתיישב דעתו עליו, והעוסק במלאכה צריך ליבטל ממנה עד שיקרא פרק ראשון ואחר כך יחזור למלאכתו, שכיון שעוסק במלאכתו אם אי אתה מצריכו כל כך נמצאת מצוה קלה עליו הלכך יבטל ממלאכתו עד סוף פרק ראשון ואחר כך יחזור למלאכתו. נמצא היושב והעומד כיון שאין עוסק בכלום ודעתו מיושבת עליו ואימת המצוה עליו דיו לכוין פסוק ראשון ותו לא. והמהלך שאין מלאכה בידו להתעסק בה דיו לעמוד וליישב דעתו עד על לבבך. אבל המתעסק במלאכתו כיון שהוא טרוד במה שלפניו צריך להתיישב ולהתבטל עד סוף פרק ראשון, ורמיזה וקריצה כעסק מלאכה דמי [ואסור כל] פרק ראשון, ע"כ.

    אמר ליה בר פאתי בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל מלכות שמים. כלומר: שמפסיק וקורא פסוק ראשון. ושמעינן מינה שמפסיקין מדברי תורה לקריאת שמע. ודוקא לפסוק ראשון שהוא מן התורה וכן ליציאת מצרים, כי הא דרבי דהוה מהדר אשמעתא דאית בה יציאת מצרים כדי להזכירה בזמנה. ושמא אין מפסיקין מיד אלא תוך זמנו דהיינו תוך שלש שעות.

    פרקדן פירוש: בין שוכב ופניו למעלה ובין שוכב ופניו למטה.

    מתני' בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב ובאמצע שואל מפני היראה. פירש רש"י ז"ל: אדם שהוא מתירא שמא יהרגנו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' קריאת שמע הט"ז). ותמיה לי, אי מפני סכנת נפשות צריכא למימר, פשיטא שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש והא לא צריכה הכא למתני, וכדאקשינן במסכת שבת (ל, א) גבי המכבה את הנר בשביל החולה שישן. ועוד דמה שהתירו בקריאת שמע אסרו בתפלה ואפילו הכי בסכנת עקרב התירו (לקמן ברכות לג, א). ועוד שהרי בברייתא שנינו היה קורא את שמע ופגע בו אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב, ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב, דאלמא משמע לכאורה דבהני דאיתיה בברייתא אית בהו מפני הכבוד ואית בהו מפני היראה, ובכל הני דהיינו אביו או רבו ומי שגדול ממנו בחכמה ליכא חד שמתיירא ממנו שמא יהרגנו. אלא ודאי מפני הכבוד היינו מי שגדול ממנו בחכמה, וכדאמרינן לקמן בגמרא גבי רב בר שבא שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא, כלומר כיון שאינו גדול כמוהו בחכמה, ואביו ורבו היינו מפני היראה שהוא מצווה ביראתם, גבי אב דכתיב (ויקרא יט, ג) איש אמו ואביו תיראו. ורבו דכתיב (שם שם, לב) מפני שיבה תקום ויראת. ותנן (אבות פ"ד, מי"ב) מורא רבך כמורא שמים. וכן פירשו הגאונים ז"ל.

    Rashba on Berakhot 13b · Sefaria

    Ritva

    למד על כל הפרשה כולה שהיא צריכה כונה פירוש פרק ראשון קרי פרשה כולה וכן מוכיח סוגיין לקמן דקתני ור' יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה ור' אחא לא אמר אלא פרק ראשון:

    מכאן ואילך כונה בלא קריאה פירוש על ידי הרהור והאי תנא דמוקי על לבבכם למצות צריכות כונה שתהא שימה כנגד הלב נפקא לה מדוכת' אחרינא אי נמי דתרתי שמעית מינה דלישנא דקרא נמי מוכח הכי דכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם:

    ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כונת הלב דברי ר' מאיר וזו היה ק"ש של ר' יהודה הנשיא, אמר רבא הלכה כר' מאיר. וכן הלכה וכיון דכן לא בעינן כונת תיבות אלא פסוק ראשון:

    ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשי'. וטעמא משום שהיה עוסק בתורה כל היום ולא רצה להתבטל כדי לקרותה כולה כיון שיוצא בפסוק ראשון:

    אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל מלכות שמים. כלומר שמפסיק מלימודו כשהגיע זמן ק"ש וקורא פסוק ראשון ושמעינן מינה שמפסיקין לק"ש דאוריית' והיינו פסוק ראשון וכן ליציאת מצרים נמי והטעם שהיה מעביר ידו על עיניו שלא יסתכל לכאן ולכאן ויכוין דעתו יפה:

    חוזר וגומרה פירוש לאחר שעומד מבית מדרשו. או לא וכו' עד היינו דקא מהדר אשמעת' דיציאת מצרים, כלומר שהיה דרכו בכל יום ללמוד הלכה אחת מענין יציאת מצרים כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה, דאע"ג דהוה איפשר ליה כוליה יומא מ"מ כיון שקבעוה בק"ש היה רוצה לאומרה תכף שהיה קורא ק"ש. ואליב' דר' שמעון ברבי דאמר חוזר וגומרה שמעינן דאע"ג דנפיק אינש ידי ק"ש דאוריית' איפשר ליה למיקרי ק"ש בברכות דרבנן בתר הכי דהא רבי אע"ג דהוה נפיק ידי ק"ש דאורייתא בפסוק ראשון שהיה אומר אפי' הכי היה חוזר ואומרה בברכות והוי ק"ש וברכות דרבנן הילכך אנן דאמרינן בצפרא רבונו של עולם וחתמינן ומיחדים את שמך ואומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מקמי דנקרי ברכות ק"ש ונפקי ביה ידי חובת ק"ש דאוריייתא אפי' הכי איפשר לן למקרי בתר הכי ק"ש דרבנן בברכות וזהו להלכה אבל למעשה צריך להזהר דיש לומר דדוקא רבינו הקדוש שהיה תורתו אומנותו אבל אנן דלא הוי הכי טפי עדיף לן למיקרי ק"ש דאורייתא בברכות וכן ראוי הילכך אמרינן הכי ומיחדים שמך ואומרים ה' אלהינו ה' אחד. וכיון דשמעינן מהכא דאע"ג דקרא אינש ק"ש דאוריית' והיינו פסוק ראשון ויצא ידי חובה אפילו הכי איפשר ליה למיקרי ק"ש דרבנן בברכות הוא הדין דאי קרא ק"ש דרבנן בברכות איפשר למיפק ידי ק"ש דאורייתא ונפקא לן מינה למנהגא דילן שאנו קורין ק"ש בערב קודם יציאת הכוכבים וק"ש דאוריית' לא הויא אלא ביציאת הכוכבים אפי' הכי יכלינן למיעבד ושרו רבנן משום דוחקא דצבורא וכדי שיתפלל אדם עם הצבור ובלבד שיקרא ק"ש דאוריית' על מטתו דאע"ג דנפיק ידי ק"ש דרבנן איפשר ליה למיקרי ק"ש דאורייתא דהיינו אחר צאת הכוכבים. ולהאי פירושא חובה הוא לקרות ק"ש על מטתו:

    בפסוקא קמא צערן פירוש שלא תניחני לישן עד שאקרא פסוק ראשון. ומהא שמעינן דלא בעינן כונה אלא בפסוק ראשון כדפסקינן לעיל דהא רבה ורב נחמן עבדי עובד' כך:

    Ritva on Berakhot 13b · Sefaria

    Meiri

    חכמים הרבה נחלקו בכונה הצריכה לק"ש אי זו כונה הוא צריך בה ועד איזה מקום שבה, וכלל הדברים בענין זה שאין דבר שבק"ש צריך כונה לצאת אפילו מפסוק ראשון מפני שהכלל ידוע מצות אין צריכות כונה וכל הפרשיות כולן צריכות כונה לקרוא לא שיהא קורא להגיה, ועיקר המחלוקת בדבר זה הוא כונת הלב, ר"ל שיכון לבו ליחד את שמו ית' אע"פ שאינו מתכוין לצאת ומפרטיה של כונה זו שאם היה מהלך עד היכן צריך שיעמוד, וכן אם היה עוסק במלאכהעד היכן הוא צריך שיתבטל ממלאכתו ובדברים אלו נחלקו הרבה חכמים, ומחלוקת זו תלויה בסוגיא זו, אמרו עד על לבבך עד כאן צריך כונה מכאן ואילך לא דברי ר' אליעזר ור' עקיבא אומר והלא כבר נאמר אשר אנכי מצוך וכו' כלומר שמשמע לשון להבא כלומר מה שאני מצוך עדיין הכל יהא על לבבך וזהו כל פרק ראשון, ובברייתא אחרת שנו צריך שיכון את לבו בכלה ר"ל בכל ג' פרשיות ור' אחאי אומר כיון שכיון בפרק ראשון שוב אינו צריך, ואפסיק בגמ' בתרוייהו כאן דאמר בפרק ראשון, ואחר כך נחלקו ר' זוטרא ור' יהושע שלדעת ר' זוטרא על לבבך עד כאן מצות קריאה וכונה מכאן ואילך מצות קריאה בלא כונה, ודבר זה יש מפרשים אותו עד על לבבך דוקא ואע"פ דמקשי ליה מעל לבבכם דפרשה שניה אפשר שהמקשה מקשה לו לומר שיהא צריך כונה בכל הפרשיות כברייתא שניה דלעיל, והשיבו דהאי על לבבכם לומר שתהא תפלה של יד שימה כנגד הלב ומכל מקום עד על לבבך דוקא, ויש מפרשים דעד על לבבך לאו דוקא אלא כל פרק ראשון מדמקשי ליה מעל לבבכם דפרשה שניה דאי לאו הכי הוה ליה לאקשויי מאשר אנכי מצוך ודברי נביאות הם דמי שאני ליה למימר פרק ראשון, אלא ודאי עד על לבבך דוקא, ולר' יהושע עד כאן מצות כונה וקריאה מכאן ואילך מצות כונה בלא קריאה דהרהור כדבור ואע"ג דכתיב בשניה לדבר בם ההוא לאגמורי בניהו תורה וודאי הא דר' יהושע ליתא דהרהור לאו כדבור אף בשאר פרשיות ואי מפרשת לה כדבר שלא בהשמעת אזנים כולהו לא פליגי דבדיעבד יצא, ומכל מקום תרויהו מודו דעד על לבבך צריך כונה, ואחר כך אמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, עד כאן כונת הלב דברי ר' מאיר ופסק רבא כמותו ונדחו כל שאר ההלכות. ואחר כך הניחו לשון כונה והזכירו לשון עמידה והוא שאמרו אמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה ור' יוחנן אמר כל הפרשה ראשונה בעמידה אלא דקאמר בתר הכי ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר הלכה כר' אחאי דקאמר לעיל הואיל וכיון בפרק ראשון שוב אינו צריך אלמא דכונה ועמידה חדא מחתא נינהו ומדפסיקנא בכונה פסוק ראשון אף בעמידה כן, ומכל מקום למטה [דף טז.] אמרו האומנים קורין בראש האילן ואמרו שם רמי ליב רב מרי לרב תנן האומנים וכו' ורמינהו הקורא את שמע צריך שיכוין לבו עד שהעלו בסוף השמועה כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני, עד שתירצו גדולי הפוסקים דבטול מלאכה וודאי צריך לכל פרק ראשון אבל עמידה וכונת הלב דיו בפסוק ראשון, והוא שאמרו במס' יומא [יט:] הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו והעמידוה בפ' ראשון ומשום דהא משוי ליה עראי, והם בענין זה כמלאכה זהו דעת גדולי הפוסקים, וקצת מגיהים הלכותיהם סוברים עליהם לפסוק ראשון ואין דבריהם נראים שאף גדולי הפוסקים אינם אומרים שרבא תירצה שזה אי אפשר לפי הסוגיא הנאמרת שם, אלא שמכיון שנתספק רבא בשאלתו ושאל לו מידי שמיע לך בהא וקבל תשובתו נראה שאף הוא היה מסכים בה, והוא קושיא דידיה אדידיה, ומכל מקום גדולי המפרשים סוברים שמאחר שבמס' יומא פירשוה כי היכי דלא לישויה עראי, הליכה תכף לפסוק ראשון עראי הוא ומתוך כך פסקו לפסוק ראשון שצריך לכלם ועד על לבבך עמידה וכל שכן בטול מלאכה, ולפרק ראשון כולו בטול מלאכה אלא שאין דבריהם נראין לי מדקאמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, ונמצא הענין חלוק על ג' מחלוקות לדעת מגיהי ההלכות, אין אנו צריכים לשום דבר אלא בפסוק ראשון ר"ל עד ה' אחד, אבל שלא כיון לבו בפסוק ראשון כתבו גדולי המחברים שלא יצא אף בדיעבד ונראין דבריהם ממה שאמרו בברייתא הקורא את שמע צריך שיכון את לבו ור' אחאי אומר כיון את לבו בפרק ראשון יצא, אלמא דבפרק ראשון מיהא לא יצא, כל שכן לדידן בפסוק ראשון, אלא שיש חולקים לומר דוקא לכתחלה וממה שאומר בסוגיא זו לשון צריך דמשמע לכתחלה ועקר הדברים כדעת ראשון. ואע"פ שאמרו במסכת מגלה פרק עומד ויושב [כ"ה.] שאם אמר שמע כל הפסוק כלו שני פעמים שמשתקים אותו, ההיא בשליח צבור שיש לו לכוין ביותר ואין סבורים עליו שמחמת שלא כיון הוא מחזירו, אלא מחשש שתי רשויות אבל יחיד לא שמצד שלא כיון הוא שלא יצא וצריך לחזור, הא משם ואילך אין צורך בכונת הלב ולא לעמידה ולא לביטול מלאכה, ולדעת גדולי הפסוקים שפסוק ראשון הוא צריך לכל אלו, אבל משם ואילך אין צורך לכונת הלב ולא לעמידה, אבל בטול מלאכה הוא צריך לכל הפרשה הראשונה וכמו שאמרו בפרק זה בסוגית המשנת האומנין כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני, ולדעת גדולי המפרשים פסוק ראשון הוא צריך בכלם ומשם עד על לבבך אע"פ שאינו צריך לכונת הלב מכל מקום צריך הוא לעמידה ולבטול מלאכה, ומעל לבבך על סוף הפרשה הראשונה אינו צריך אלא בטול מלאכה, אבל בטול מלאכה מכל מקום צריך, ושאר פרשיות לדברי הכל אינו צריך לאחת מכל אלו, וכל שאמרנו שצריך עמידה לא שאם היה יושב עומד, אלא שאם היה מהלך מתעכב, וכן היא שנויה בתלמוד המערב ובברייתא אמרו הכתף אע"פ שמשאו על כתפו הרי זה קורא אבל בשעה שפורק וטוען לא יקרא ובין כך ובין כך לא יתפלל עד שיפרוק:

    אע"פ שמה שכתו׳ על לבבך רומז על כונת הלב הרי הוא רומז גם כן על תפלה של יד שתהא שימה כנגד הלב כמו שיתבאר במקומו:

    מאחר שפסוק ראשון צריך לכונה יתירה מצוה לקורא שיאריך באחד ולא באלף שהרי אם יאריך בה יהא במשמע אין חד, וכן הוא בתלמוד המערב אלא שיאריך בדל״ת שבה נגמרה המלה, ומכל מקום לא יחטוף בחי"ת שלא יפסיד כונת המלה, ושיעור הארכתו בדל"ת הוא עד כדי שיצייר בלבו היותו ית' מולך על השמים ועל הארץ ועל ארבע רוחות העולם ומפני זה נהגו להצדיד את הראש ולהניעו על צדדין אלו, ומכל מקום אם רצה שלא להצדיד אח הראש אינו צריך שאין הדבר תלוי בהצדדת הראש ובתנועותיו אלא בהרגשת הלב, ראיה לדבר מה שאמרו בסוגייא זו, לא חזינא ליה לר' דמקבל מלכות שמים ואמרו לו כשמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל עליו מלכות שמים, ואם היה מצדיד מכירים היו בהצדדה, וכן אינו צריך לשיעור יתר על אותו שהזכרנו, וקצת נקדנין מאריכים ביותר ללא צורך ובתלמוד המערב אמרו ר' ירמיה הוה מאריך סגיא אמר ליה זעירא לית צריך כל הכן, אלא כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובד׳ רוחות העולם:

    אמר שמע ישראל ר"ל פסוק ראשון עד ה' אחד, ואחר כך נאנס בשינה יצא מפני שפסוק ראשון הוא עיקר ק״ש, ויצא בפסוק זה מצות עשה שבה אע"פ שלא קרא יותר ומכל מקום לא יצא ידי מצות חכמים מקריאת הפרשיות ומקריאת הברכות ומכל מקום אם קראם אחר כן או קודם לכן יצא ידי מצות חכמים בדיעבד, מכאן אתה למד שאין מפסיקים תלמוד תורה לקרות את שמע אלא בפסוק ראשון, שהרי אמרו בכאן זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא כלומר שהוא אומר פסוק זה ואחר כך הולך ושונה ואינו עומד ממשנתו עד שעבר זמנה, ומכל מקום לא נאמר כן אלא במי שתורתו אומנותו כמו שיתבאר בראשון של שבת, ואף זה ראוי לו לחזר בתוך זמן ק"ש אחר שמועות שיהא המכוון שבהם דברים שמשמען בדברים האמורים בק"ש כגון שמועות שבתפלין ומזוזות ויציאת מצרים וכיוצא באלו, והוא שאמרו בסוגיא זו שטורח היה לו להזכיר שמועה של יציאת מצדי' כדי להזכירה בזמנה ומכל מקום גומר היה את שמע אחר זמנה, ולדעת קצת אף בברכות היה גומרה הואיל ומשום עסק תורה הפסיק דאי שלא בברכות מה הוצרך לומר שחוזר וגומרה, וכן יש שמקשים שהרי במסכת שבת אמרו שאף אלו שתורתם אומנותם צריכים להפסיק לק"ש וא"כ היאך לא היה ר' מפסיק, עד שתירצו שמא הוה ר׳ סובר ק״ש דרבנן ואינה כלום שאם כן חדא מניהו דלא כהלכתא וכן תירצו שמא תלמוד תורה של ר' צריכים היו בה למעשה, וכבר ביארנו שם שכל שצריכים בו למעשה אין מפסיקין אף לק"ש כמו שאמרו שם כשהיינו עוסקים בעבור שנה ביבנה לא היינו מפסיקים בה לא לק"ש ולא לתפלה ובזו יתקיימו שתיהן אלא שאין הדברים נראים להיות תלמודו בכל יום למעשי צבור, אלא שיש לומר שלא אמרו שם מפסיקים במי שתורתו אומנותו אלא בפסוק ראשון על הדרך שביארנו:

    אף הזכרה של יציאת מצרים של ברכה אחרונה או של פרשה אחרונה יוצא בה אף אחר זמן ק"ש בדיעבד אע"פ שמכל מקום עיקר תקנתה אחר ק"ש מיד, מקצת חכמי הדורות האחרונים היו מוחים מטעם זה שלא לומר פסוק זה של שמע ישראל וכו' בפסוקי דזמרה כמו שנהגו רבים לאמרו בתפלת רבון העולמים ובסוף פסוקי דזמרה מפני שיצא בכך ידי מצות עשה שבה והיאך יברך עליה אחר כן, ומכל מקום יראה לי שאין כאן ברכה לבטלה כמו שביארנו בברכות אלו שענין בפני עצמו הן שאף ק"ש אין מעכבת אותן ועוד שהרי זה דעתו לקרוא את שמע והרי הוא כמתכוין באלו שלא לצאת:

    פרקדן ר"ל ששוכב שלא מן הצד הן פניו למעלה הן פניו למטה לא יקרא את שמע מפני שנראה כמזלזל בה ואפי' הטה עצמו מעט אין ראוי לו לקרות אלא אם כן הוא מוכרח מצד שהוא בעל בשר ביותר או לסבה אחרת, לא סוף דבר שהקריאה אסורה לפרקדן אלא אף לישן פרקדן אסור מפני שמביא עצמו לידי הרהור, ומכל מקום אם הטה עצמו מעט מותר:

    המשנה השניה בפרקים וכו' כונת המשנה לבאר באיזה מקום שבק"ש הוא יכול להפסיק ואמרו על זה בפרקים פי' בן הפסקות ומפרש בסוף המשנה שפרקים אלו בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והוה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב ואמר על זה שבפרקים אלו רשאי להפסיק ולהקדים שלום למי שלא הקדימו לו ואף מפני הכבוד אע"פ שאין לו יראה ממנו כמו אם פגע בו רבו או גדול בחכמה ואין צריך לומר שמשיב אם הקדימו האחר שלום, ובאמצע אינו מפסיק מפני הכבוד אלא מפסיק מפני היראה כגון גדול משאר האומות אפילו לשאול וכל שכן להשיב, אבל לכל אדם לא שאע"פ שאין הברכות מעכבות מכל מקום לכתחלה אסור, ויש מפרשים בענין מפני היראה אביו או רבו ומפני הכבוד כל שגדול ממנו בחכמה, ומביאים ראיה ממה שאמרו בברייתא היה קורא את שמע ופגע בו אביו או רבו או מי שגדול ממנו בפרקים שואל מפני הכבוד ובאמצע מפני היראה אלמאא שבאותם שהזכיר יש יראה וכבוד, ולדעתי אין זה נראה שעל כל אותם שהזכיר הוא אומר שבפרקים שואל וביראה לא פי' בה כלום, ואם תאמר אם תפרש מפני היראה שחושש שמא יהרגנו כמו שפירשו גדולי הרבנים וגדולי המחברים, מה הוצרכה והרי אין דבר עומד בפני פקוח נפש ואף בתפלה שאסרו בכל הפסק התירו עקרב והוא הדין לכל חשש הריגה, אלא חשש שנאה ויראת איזה היזק:

    ור' יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם והלכה כר' יהודה ומשיב ושואל שהתרנו לא סוף דבר בלשון הקודש, אלא אף בכל לשון שהרי אף לגוי אנו מפסיקים, ואמצע הפרק שאמרנו לא סוף דבר בסוף פסוק אלא אף באמצע פסוק וזהו שאמרו בתלמוד המערב עד כדון באמצע פרשה, באמצע פסוק ר' ירמיה מרמז ר' חנינא משתעי ר' הונא בשם ר' יוסף ודברת בם יש לך רשות לדבר בם ומכל מקום יש שמסלסלין בכך לומר שלא להפסיק באמצע אלא אם כן בהפסק ענין כגון שיאמר וקשרתם לאות על ידך ולא השלים הדבור שהוא על ידך לא יפסיק וכן בכולם ואם עשו כם לדעתם חוזר לתחלת הדבור, וקדיש וקדושה וברכה יש שמתירים להפסיק אף באמצע הפרק וקצת חכמי קטאלוניא מתרים אף לענות אמן לשליח צבור והם דברים זרים, ויש שאין מתירים בכך אף לפרקים שלא הותר לדעתם הפסק אלא בכדי שאלת שלום שהוא שיעור תוך כד דבר, ויש חולקים להפסיק אף ביתר מכאן מפני היראה, אלא שבאלו ר"ל לקדיש ולקדושה וברכו נוהגים בכל מקום שלא להפסיק אלא שיהא הקורא שותק ושומע מפי הצבור, או מפי שליח צבור שמאחר ששומע כעונה נוח לו לצאת שלא בהפסק, ויש אוסרים אף לשתוק בכונת שמיעה שמאחר ששומע כעונה הוה ליה הפסק ואין הדברין כלום:

    2 more comments on this page.

    Meiri on Berakhot 13b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה על לבבך כו' לאו דאי היה יושב עומד אלא דאם היה מהלך בדרך עומד אע"ג דב"ה כו' כצ"ל:

    גמרא אימא סיפא ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב כו' מאי כו' אלא מפני הכבוד כו' ק"ק דאימא בסיפא נמי משיב שלום לכל אדם ובהא פליג עליה דר"י ויש ליישב וק"ל:

    Chidushei Halachot on Berakhot 13b · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    למד על כל הפרשה כולה שהיא צריכה כונה פירוש פרק ראשון קרי פרשה כולה. וכן מוכיח סוגיין לקמן דקתני ור' יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה. ור' אחא לא אמר אלא פרק ראשון:

    מכאן ואילך כונה בלא קריאה פירוש על ידי הרהור והאי תנא דמוקי על לבבכם למצות צריכות כונה שתהא שימה כנגד הלב נפקא לה מדוכתא אחרינא. אי נמי דתרתי שמעית מינה דלישנא דקרא נמי מוכח הכי דכתיב ושמתם על דברי אלה על לבבכם:

    תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריכה כונת הלב דברי ר' מאיר וזו (היה) [היא] קריאת שמע של ר' יהודה הנשיא. אמר רבא הלכה כר' מאיר - וכן הלכה. וכיון דכן לא בעינן כונת תיבות אלא בפסוק ראשון:

    תנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא קריאת שמע של ר' יהודה הנשיא - וטעמא משום שהיה עוסק בתורה כל היום ולא רצה להתבטל כדי לקרותה כולה כיון שיוצא בפסוק ראשון:

    אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על גבי עיניו מקבל מלכות שמים - כלומר שמפסיק מלימודו כשהגיע זמן קריאת שמע וקורא פסוק ראשון. ושמעינן מינה שמפסיקין לקריאת שמע דאורייתא והיינו פסוק ראשון וכן ליציאת מצרים נמי. והטעם שהיה מעביר ידו על עיניו שלא יסתכל לכאן ולכאן ויכוין דעתו יפה:

    חוזר וגומרה פירוש לאחר שעומד מבית מדרשו:

    או לא וכו' עד היינו דקא מהדר אשמעתא דיציאת מצרים כלומר שהיה דרכו בכל יום ללמוד הלכה אחת מענין יציאת מצרים כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה. דאף על גב דהוה איפשר ליה כוליה יומא מכל מקום כיון שקבעוה בקריאת שמע היה רוצה לאומרה תכף שהיה קורא קריאת שמע. ואליבא דר' שמעון ברבי דאמר חוזר וגומרה שמעינן דאף על גב דנפיק אינש ידי קריאת שמע דאורייתא איפשר ליה למיקרי קריאת שמע בברכות דרבנן בתר הכי. דהא רבי אף על גב דהוה נפיק ידי קריאת שמע דאורייתא בפסוק ראשון שהיה אומר אפילו הכי היה חוזר ואומרה בברכות והוי קריאת שמע וברכות דרבנן. הילכך אנן דאמרינן בצפרא רבונו של עולם וחתמינן ומיחדים את שמך ואומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד מקמי דנקרי ברכות קריאת שמע ונפקי ביה ידי חובת קריאת שמע דאורייתא אפילו הכי איפשר לן למקרי בתר הכי קריאת שמע דרבנן בברכות. וזהו להלכה אבל למעשה צריך להזהר דיש לומר דדוקא רבינו הקדוש שהיה תורתו אומנותו אבל אנן דלא הוי הכי טפי עדיף לן למיקרי קריאת שמע דאורייתא בברכות וכן ראוי. הילכך אמרינן הכי ומיחדים שמך ואומרים ה' אלהינו ה' אחד. וכיון דשמעינן מהכא דאף על גב דקרא אינש קריאת שמע דאורייתא והיינו פסוק ראשון ויצא ידי חובה אפילו הכי איפשר ליה למיקרי קריאת שמע דרבנן בברכות. הוא הדין דאי קרא קריאת שמע דרבנן בברכות איפשר למיפק ידי קריאת שמע דאורייתא. ונפקא לן מינה למנהגא דילן שאנו קורין קריאת שמע בערב קודם יציאת הכוכבים וקריאת שמע דאורייתא לא הויא אלא ביציאת הכוכבים אפילו הכי יכלינן למיעבד ושרו רבנן משום דוחקא דצבורא וכדי שיתפלל אדם עם הצבור. ובלבד שיקרא קריאת שמע דאורייתא על מטתו דאף על גב דנפיק ידי קריאת שמע דרבנן איפשר ליה למיקרי קריאת שמע דאורייתא דהיינו אחר צאת הכוכבים. ולהאי פירושא חובה הוא לקרות קריאת שמע על מטתו:

    בפסוקא קמא צערן פירוש שלא תניחני לישן עד שאקרא פסוק ראשון. ומהא שמעינן דלא בעינן כונה אלא בפסוק ראשון כדפסקינן לעיל דהא רבה ורב נחמן עבדי עובדא כך:

    Shita Mekubetzet on Berakhot 13b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא עד רבי יאשיה אמר עד כאן מצות קריאה ופרש"י עד כאן היינו פרק ראשון. ומה שהוצרך רש"י לפרש כן בדברי רבי יאשיה טפי מדמר זוטרא היינו משום דדברי רבי יאשיה על כרחך א"א לפרש בענין אחר דבין למאי דס"ד מעיקרא בין למסקנא מכאן ואילך ע"כ אפרשה שניה קאי דכתיב על לבבכם לדבר בם משא"כ במילתא דמר זוטרא נהי למאי דס"ד מעיקרא נמי ע"כ אפרשה ראשונה קאי משום ודברת בם מכל מקום למסקנא דמסיק עד כאן מצות כוונה וקריאה שפיר מצינו למימר דעד כאן היינו שני פסוקים דפ' ראשונה ממש והיינו כדברי ר"א בברייתא לעיל וכפי' התוס' לפי שהם תלוים בייחודו באהבתו וביראתו מיהו בענין הך כוונה דרבי יאשיה לא ידענא מה טיבו כיון שאינו תלוי בייחוד השם ואפשר דסבירא ליה כיון דבדברי תורה כתיב הרהור כדיבור דמי כמו שאפרש לקמן בעזרת האל או שענינה שלא יסיח דעתו תמיד מתורה ולהגות בה כפי יכולתו וללמדו עם בניו לכשיגיעו לכלל הזה והיינו דמסיק אגמרו לבנייכו כי היכי דליגרסו והא דמסיים הפסוק בשכבך ובקומך היינו נמי בענין זה שתמיד לא יסיח דעתו מדברי תורה כדכתיב בשכבך תשמור עליך ולכאורה נמי לישנא דקרא הכי דייק דכתיב ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם ומסיק הכא דהיינו כי היכי דליגרסו בהו תו לא שייך לישנא דבשבתך בביתך אס"ד אק"ש קאי הוה ליה למכתב בשבתם בביתם בלכתם בדרך אע"כ הפרשה שניה בד"ת כדפרישית:

    שם ת"ר שמע ישראל עד כאן צריכה כוונת הלב אמר רבא הלכה כר"מ. כבר כתבתי לעיל בסמוך דהאי כוונת הלב לא הוי דומיא דמצות צריכות כוונה דאיירי ביה לעיל דהאי כוונה דהכא לאו לענין לצאת איירי אלא קבלת עול מלכות שמים וכן נראה דאלת"ה תיקשי דרבא אדרבא ממ"נ דאי סבירא ליה פסוק ראשון דשמע ישראל לבד הוא מדאורייתא כמו שכתבו קצת פוסקים ומש"ה סובר דצריכה כוונה הא בפרק ראוהו ב"ד מסיק רבא דמצות א"צ כוונה אפילו מדאורייתא ומדמה הש"ס התם שופר לק"ש ואי ס"ל דכל הפרשה כולה היא מדאורייתא ואפ"ה לא בעי כוונה א"כ מ"ש פסוק ראשון דמצריך ביה כוונה אע"כ דהאי כוונה דהכא היינו קבלת מלכות שמים כדפרישית ולפ"ז שפיר מצינו למימר דרבא סובר דכל הפרשה ראשונה היא מדאורייתא כדאשכחן לר"ע בברייתא דלעיל דע"כ סובר דכל הפרשה מדאורייתא מדמצריך כוונה ובהא מילתא דהוי מדאורייתא לא אשכחן דפליג ביה ר"מ. מיהו מלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו שכתב להדיא דאפילו בפרשה ראשונה יצא אפילו בקורא להגיה חוץ מפסוק ראשון דבעי כוונה א"כ נראה מדבריו שיצא לו מדברי רבא שפסק הלכה כר"מ ומשמע ליה דהאי כוונה דהכא הוי דומיא דכוונה דלעיל ולפ"ז נראה דס"ל פסוק ראשון לבד הוי דאורייתא אלא שעדיין צ"ע ודעתי לפרשו אי"ה בקונטרס אחרון:

    שם ת"ר שמע ישראל כו' זהו ק"ש של ר"י הנשיא נראה דאין להוכיח מכאן דפסוק ראשון של ק"ש לבד הוא מן התורה ולא כל פרשה ראשונה דאפילו אי הוי כל הפרשה מן התורה לא הוי צריך רבי להפסיק ממשנתו בשביל כך והיינו כמו שכתב הרא"ש ז"ל דאע"ג דקיי"ל בפ"ק דשבת דאפילו מי שתורתו אומנותו צריך להפסיק לק"ש היינו דוקא באדם שלומד לבדו אבל מי שלומד תורה ברבים א"צ להפסיק אלא בפסוק ראשון לבד כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. והשתא א"ש נמי הא דבעי למימר בסמוך דרבי לא היה חוזר וגומרה וכפרש"י לאחר שעמדו תלמידיו כיון דמ"מ אף לאחר כך היה לומד תורה לבדו שהיתה תורתו אומנותו וכיון שכבר עבר זמן ק"ש ודאי ת"ת טפי עדיף כדתנן לעיל בפ"ק הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה אלמא דקורא בתורה טפי עדיף וכ"ש למי שתורתו אומנותו וכן מהאי דאמרינן בסמוך במימרא דרבי אילא משמיה דרב שאם אמר שמע ישראל ונאנס בשינה יצא נמי אין להוכיח דפסוק ראשון לבד הוי דאורייתא שכבר פירשו הרא"ש ז"ל דאיירי שקורא שאר פרשה ראשונה כשמתנמנם דומיא דההיא דאמר ר"נ לדרו עבדו בסמוך:

    שם פיסקא בפרקים שואל כו' השתא משאל שאיל אהדורי מיבעיא כו' חסורי מחסרא והכי קתני כו' ואצ"ל שמשיב. יש לדקדק דבכמה דוכתי אשכחן דקתני מתני' בזו וא"צ לומר זו ולא הוצרכו לומר חסורי מחסרא אלא דשאני הכא דהאי בבא דמשיב לא זו בלבד דאתיא בק"ו משואל אלא דאתיא נמי בק"ו בבין הפרקים דמשיב כיון דאפילו באמצע משיב מש"ה הוצרך לאוקמי כולה מתני' בחסורי מחסרא דהא ודאי הנך תרי בבי דחשיב בחד גוונא איצטריך לן לאוקמא וכן משמע בירושלמי וק"ל:

    Penei Yehoshua on Berakhot 13b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' זו ק"ש של ריה"נ עי' בר"י בפרקין יא. ד"ה מתני' האומנין:

    תוס' ד"ה שואל כו' דמשמע כו' ע' תשובת באר שבע סימן י:

    Gilyon HaShas on Berakhot 13b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּ'אֶחָד', מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו נראה לי בס"ד הטעם כי הַמַּאֲרִיךְ בְּאֶחָד, צריך שיאריך שיעור שימליכהו למעלה ולמטה ובארבע רוחות שהם שש קצוות, וששה פעמים אחד [13] עולה מספר ג' הוויות [78], שהם שלשה ראשונות שהם מספר מזלא, שמשם נמשכים החיים בסוד 'בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא מלתא'. אי נמי כיון דמאריך באחד צריך לכוין למסור עצמו על קדוש ה' בסקילה שריפה הרג וחנק, ומאחר דמפקיר חייו לכבודו יתברך, לכך מדה כנגד מדה מאריכין לו ימיו ושנותיו, אך קשא, והלא ימים בכלל שנים הם, והוה ליה למימר שנותיו בלבד, ונראה לי בס"ד מאריכין לו ימיו באיכות, כי יש ערב יאמר מי יתן בוקר ובוקר יאמר מי יתן ערב, וזה ימיו פורחים כאבק, אין בהם סימן ברכה, ואומרו שנותיו על הכמות, ומה שאמר ר' אחא בר יעקב שצריך להאריך בדל"ת, הנה בזה מובן הפסוק (משלי ח' ל"ד) אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם, רצונו לומר יזהר בדל"ת של אח ד בקריאת שמע שחרית, ודל"ת דאח ד דקריאת שמע ערבית, להמליך הקב"ה בשמים ובארץ וד' רוחות ודו"ק.

    וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לַיִיט אַמַאן דְּגָנִי אַפַּרְקִיד קשא לפי פרוש א', שהוא רק מטעם דרואין אותו בקישוי, ויתגנה לפניהם ולאו משום קרי, אם כן רבי יהושע בן לוי לא איירי בישן בחשך, או בחדר סגור עליו לבדו, והשתא לפי זה ליכא קושיא? ונראה לי בס"ד דודאי רבי יהושע בן לוי איירי בכל גוונא, והיינו טעמא כיון דהוא מלומד לישן על גביו בחשך, או בחדר סגור עליו, אז אם יזדמן שישן עם בני אדם ואיכא אור אף על גב שהוא נזהר לכתחילה שלא ישן שם בפני אלו אפרקיד, עם כל זה אחר שישן כראוי, הוא מתהפך לישן אפרקיד, ואינו מרגיש בתוך שנתו מפני כי הוא מלומד בכך, לכן גם על מה שישן כך בחדר סגור, או בחשך לייט רבי יהושע בן לוי, והנה רש"י ז"ל בנדה פירש עוד טעם אחר להא דרבי יהושע בן לוי, משום דידיו מונחת על האבר ומתחמם, ויש בזה איסור קרי, ולא הביא כאן אותו טעם, משום דכאן משני כי מצלי שפיר דמי. ולפי טעם הנזכר גם כי מצלי נמי, מיהו קשא, מאי מקשי הש"ס מהא דרבי יהושע בן לוי, דילמא רבי יהושע בן לוי איירי בפרקדן שוכב על גבו, דאתי ליה קשוי ונגלה קשוייו, אבל רב יוסף איירי בטוחות פניו בקרקע? ונראה לי כיון דפרקדן משמע פניו, ומשמע על גבו, לא הוה רב יוסף נקיט בסתם.

    Ben Yehoyada on Berakhot 13b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Berakhot, daf 13, Amud Bet, about 684 words in 29 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 29 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 114 words

      Opens “״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״. מִכָּאן…”

    2. Segment 211 words

      Opens “אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי…”

    3. Segment 341 words

      Opens “אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא דְתַנְיָא. הַקּוֹרֵא אֶת…”

    4. Segment 432 words

      Opens “תַּנְיָא אִידָךְ. ״וְהָיוּ״ — שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ.…”

    5. Segment 516 words

      Opens “מַאי שְׁנָא מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת קְרִיאָה —…”

    6. Segment 613 words

      Opens “הָכִי קָאָמַר: עַד כָּאן מִצְוַת כַּוָּונָה וּקְרִיאָה,…”

    7. Segment 722 words

      Opens “וּמַאי שְׁנָא עַד כָּאן מִצְוַת כַּוָּונָה וּקְרִיאָה…”

    8. Segment 816 words

      Opens “הַהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר: ״וְשַׂמְתֶּם…”

    9. Segment 931 words

      Opens “אָמַר מָר, רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: עַד כָּאן…”

    10. Segment 1013 words

      Opens “הָכִי קָאָמַר: עַד כָּאן, מִצְוַת קְרִיאָה וְכַוָּונָה,…”

    11. Segment 1122 words

      Opens “וּמַאי שְׁנָא עַד כָּאן מִצְוַת קְרִיאָה וְכַוָּונָה…”

    12. Segment 1214 words

      Opens “הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב. וְהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא:…”

    13. Segment 1322 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳…”

    14. Segment 1423 words

      Opens “תַּנְיָא סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״, מַאֲרִיכִין…”

    15. Segment 1526 words

      Opens “רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי [חִיָּיא…”

    16. Segment 1633 words

      Opens “אָמַר רַב נָתָן בַּר מָר עוּקְבָא אָמַר…”

    17. Segment 1719 words

      Opens “וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבָּה בַּר…”

    18. Segment 1842 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳…”

    19. Segment 1947 words

      Opens “חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ? בַּר…”

    20. Segment 205 words

      Opens “כְּדֵי לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּזְמַנָּהּ.…”

    21. Segment 2161 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אִילָא בְּרֵיהּ דְרַב שְׁמוּאֵל בַּר…”

    22. Segment 2225 words

      Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף: פְּרַקְדָּן, לֹא יִקְרָא קְרִיאַת…”

    23. Segment 2315 words

      Opens “אָמְרִי, מִיגְנָא כִּי מַצְלֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי,…”

    24. Segment 245 words

      Opens “וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן מַצְלֵי וְקָרֵי!…”

    25. Segment 256 words

      Opens “שָׁאנֵי רַבִּי יוֹחָנָן דְּבַעַל בָּשָׂר הֲוָה.…”

    26. Segment 263 words

      Opens “בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל וְכוּ׳.…”

    27. Segment 2728 words

      Opens “מֵשִׁיב מֵחֲמַת מַאי? אִילֵּימָא מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, הַשְׁתָּא…”

    28. Segment 2841 words

      Opens “מֵשִׁיב מֵחֲמַת מַאי? אִילֵּימָא מִפְּנֵי הַיִּרְאָה —…”

    29. Segment 2938 words

      Opens “חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: בַּפְּרָקִים — שׁוֹאֵל…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Judah the Prince · Others · Fourth Generation of Tannaim

      Rabbi Judah the Prince (Rebbi) was a leading sage of the fourth generation of Tannaim, famous for compiling the Mishnah.

      Source: Berakhot 13b · Segment 18 — “…קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא. אֲמַר לֵיהּ רַב…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Berakhot 13b · Segment 21 — “…תְּצַעֲרַן. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבָּה:…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Berakhot 13b · Segment 14 — “…יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וּבַדָּלֵית. אָמַר…

    • Sumchus · Third generation of Tannaim

      Sumchus ben Yosef was a prominent disciple of Rabbi Meir Baal HaNes and a colleague of Rabbi Judah haNasi, renowned for his…

      Source: Berakhot 13b · Segment 14 — “תַּנְיָא סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״, מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Berakhot 13b · Segment 21 — “…אִילָא בְּרֵיהּ דְרַב שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: אָמַר…

    Encyclopedia entries citing this page

    Original text

    ״אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ״. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ צְרִיכָה כַּוָּונָה.

    “Which I command you this day, will be upon your heart.” Surely the word these, does not come to limit the mitzva of intent. On the contrary, from here you derive that the entire portion requires intent.

    אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא.

    Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva; the entire portion requires intent.

    אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא דְתַנְיָא. הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ, רַבִּי אַחָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁכִּוֵּון לִבּוֹ בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אַחָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה.

    Some teach this halakha stated by Rabbi Yoḥanan with regard to that which was taught in a Tosefta , where there is a tannaitic dispute. The first tanna holds: One who recites Shema must focus his heart for the entire Shema . Rabbi Aḥa says in the name of Rabbi Yehuda: Once he focused his heart for the first paragraph alone, he no longer requires intent. With regard to this Tosefta , Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with Rabbi Aḥa who said in the name of Rabbi Yehuda. While this differs from the previous version in form, it arrives at the same conclusion.

    תַּנְיָא אִידָךְ. ״וְהָיוּ״ — שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ. ״עַל לְבָבֶךָ״ — רַב זוּטְרָא אוֹמֵר עַד כָּאן מִצְוַת כַּוָּונָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת קְרִיאָה. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: עַד כָּאן מִצְוַת קְרִיאָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת כַּוָּונָה.

    It was taught in another baraita on this subject, which cited different opinions. From: And they will be, recited in Shema , it is derived that it may not be recited out of order. From: Upon your heart, Rav Zutra says: To this point, there is the mitzva of intent; from here on, beginning with the second paragraph, there is only the mitzva of recitation. Rabbi Yoshiya says that it means the opposite: To this point, there is the mitzva of recitation; from here on there is only the mitzva of intent.

    מַאי שְׁנָא מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת קְרִיאָה — דִּכְתִיב: ״לְדַבֵּר בָּם״? הָכָא נָמֵי הָא כְתִיב ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״!

    At first the Gemara understands that Rav Zutra required recitation only in the second paragraph, while in the first paragraph only intent was required. Therefore, the Gemara asks: What is different, that from here on, beginning with the second paragraph, there is the mitzva of recitation? Is it because it is written: “And you shall teach them to your children, to speak of them” (Deuteronomy 11:19)? This is no proof, as here too, in the first paragraph it is written: “And you shall speak of them.” The mitzva of recitation applies to the first paragraph as well.

    הָכִי קָאָמַר: עַד כָּאן מִצְוַת כַּוָּונָה וּקְרִיאָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ — קְרִיאָה בְּלֹא כַּוָּונָה.

    Rather, he is saying as follows: To this point there is the mitzva of both intent and recitation, but from here on, there is only the mitzva of recitation without intent.

    וּמַאי שְׁנָא עַד כָּאן מִצְוַת כַּוָּונָה וּקְרִיאָה דִּכְתִיב ״עַל לְבָבֶךָ … וְדִבַּרְתָּ בָּם״. הָתָם נָמֵי הָא כְּתִיב ״עַל לְבַבְכֶם … לְדַבֵּר בָּם״.

    Again the Gemara asks: According to Rav Zutra, what is different, that to this point, in the first paragraph, there is the mitzva of both intent and recitation because there are two requirements in the first paragraph, as it is written: “Upon your heart…and you shall speak of them”? There, too, in the second paragraph it is also written: “And you shall place these words upon your heart…to speak of them,” indicating that intent is also required in that paragraph.

    הַהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר: ״וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה״ — צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא שִׂימָה כְּנֶגֶד הַלֵּב.

    The Gemara responds: That verse is necessary to derive that which was taught by Rabbi Yitzḥak, who said: “And you shall place these words” refers literally to the paragraphs of Shema found in the phylacteries. The verse teaches that the placement of the phylacteries of the arm must be opposite the heart.

    אָמַר מָר, רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: עַד כָּאן מִצְוַת קְרִיאָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ — מִצְוַת כַּוָּונָה. מַאי שְׁנָא מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת כַּוָּונָה — מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״עַל לְבַבְכֶם״, הָכָא נָמֵי הָא כְּתִיב ״עַל לְבָבֶךָ״!

    The Gemara now attempts to clarify the second opinion in the baraita . The Master said, Rabbi Yoshiya says: To this point at the end of the first paragraph, there is the mitzva of recitation; from here on there is the mitzva of intent. The Gemara asks: What is different, that from here on, beginning with the second paragraph, there is the mitzva of intent? Is it because it is written in the second paragraph: “And you shall place these words upon your heart”? That is no proof, as here too, in the first paragraph it is written: “Upon your heart.”

    הָכִי קָאָמַר: עַד כָּאן, מִצְוַת קְרִיאָה וְכַוָּונָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ — כַּוָּונָה בְּלֹא קְרִיאָה.

    The Gemara responds that he is saying as follows: To this point, there is the mitzva of both recitation and intent, but from here on, there is only the mitzva of intent without recitation.

    וּמַאי שְׁנָא עַד כָּאן מִצְוַת קְרִיאָה וְכַוָּונָה — דִּכְתִיב ״עַל לְבָבֶךָ״ ״וְדִבַּרְתָּ בָּם״, הָתָם נָמֵי הָא כְּתִיב ״עַל לְבַבְכֶם … לְדַבֵּר בָּם״!

    The Gemara continues: And what is different, that to this point, in the first paragraph, there is the mitzva of recitation and intent because there are two requirements, as it is written: Upon your heart as well as: And you shall speak of them? There, too, with regard to the second paragraph isn’t it written: And you shall place these words upon your heart …and you shall teach them to your children, to speak of them?

    הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב. וְהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: אַגְמִירוּ בְּנַיְיכוּ תּוֹרָה, כִּי הֵיכִי דְּלִיגְרְסוּ בְּהוּ.

    Rabbi Yoshiya responded: That verse refers to Torah study in general, not to the recitation of Shema in particular. And the Torah says the following: Teach your children Torah, that they will be well-versed in them.

    תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ — עַד כָּאן צְרִיכָה כַּוָּונַת הַלֵּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רָבָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר.

    The Sages taught in another baraita with regard to one who recites Shema and utters the verse, “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One.” Intent of the heart is only required to this point. This is the statement of Rabbi Meir. Rava said: In this matter, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

    תַּנְיָא סוֹמְכוֹס אוֹמֵר: כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּ״אֶחָד״, מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וּבַדָּלֵית. אָמַר רַב אָשֵׁי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲטוֹף בַּחֵית.

    It was taught in a baraita , Sumakhos says: One who extends his intonation of the word One [ eḥad ] while reciting Shema , is rewarded that his days and years are extended. Rav Aḥa bar Ya’akov said: This is only true if he extends the letter dalet , so the word eḥad is sounded in its entirety. Rav Ashi said: This is only so long as one does not pronounce the letter ḥet hurriedly.

    רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי [חִיָּיא בַּר אַבָּא], חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה מַאֲרֵיךְ טוּבָא, אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאַמְלֵיכְתֵּיהּ לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וּלְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם — תּוּ לָא צְרִיכַתְּ.

    The Gemara relates that Rabbi Yirmeya was seated before Rabbi Ḥiyya bar Abba. He saw that he was greatly extending his pronunciation of eḥad . He said to him: Once you have crowned Him in your thoughts over everything above, in Heaven, below, on earth, and in the four corners of the heavens, you need not extend any further.

    אָמַר רַב נָתָן בַּר מָר עוּקְבָא אָמַר רַב יְהוּדָה: ״עַל לְבָבֶךָ״ בַּעֲמִידָה. ״עַל לְבָבֶךָ״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא עַד ״עַל לְבָבֶךָ״ בַּעֲמִידָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ — לֹא. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ בַּעֲמִידָה.

    Rav Natan bar Mar Ukva said that Rav Yehuda said: One must recite upon your heart, while standing in one place. The Gemara is perplexed: Does it enter your mind that upon your heart alone must be recited while standing in one place? What distinguishes that phrase from the rest of Shema ? Rather, say: One must recite until upon your heart while standing in one place. From here on, one need not stand in one place. Rabbi Yoḥanan said: One must recite the entire first portion while standing in one place.

    וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי אַחָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה.

    The Gemara notes: Rabbi Yoḥanan is consistent and follows his reasoning expressed elsewhere, as Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Aḥa who said in the name of Rabbi Yehuda; one is required to recite the entire first paragraph of Shema with intent.

    תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַבִּי חִיָּיא: לָא חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַבִּי דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ מַלְכוּת שָׁמַיִם. אֲמַר לֵיהּ: בַּר פַּחֲתֵי, בְּשָׁעָה שֶׁמַּעֲבִיר יָדָיו עַל פָּנָיו, מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם.

    The Sages taught in a baraita : The single verse, “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One”; this is Rabbi Yehuda HaNasi’s recitation of Shema . The Gemara relates: Rav said to his uncle, Rabbi Ḥiyya: I did not see Rabbi Yehuda HaNasi accept the kingship of Heaven upon himself, meaning that he did not see him recite Shema . Rabbi Ḥiyya said to him: Son of noblemen [ bar paḥtei ], when Rabbi Yehuda HaNasi passed his hands over his face in the study hall in the middle of his lesson, he accepted the yoke of the kingdom of Heaven upon himself, as his Shema was comprised of a single verse.

    חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ, אוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ? בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר: אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אוֹמֵר: חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ. אֲמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא ״אֵינוֹ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ״, הַיְינוּ דִּמְהַדַּר רַבִּי אַשְּׁמַעְתָּא דְּאִית בַּהּ יְצִיאַת מִצְרַיִם. אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ חוֹזֵר וְגוֹמְרָהּ, לְמָה לֵיהּ לְאַהְדּוֹרֵי?

    Rabbi Yehuda HaNasi’s students and members of his household disputed: Does he complete Shema later or does he not complete it later? Bar Kappara says: He does not complete it later. Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, says: He completes it later. Bar Kappara said to Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi: Granted, according to my position, that I say that Rabbi Yehuda HaNasi does not complete Shema later, that is why when he taught, Rabbi Yehuda HaNasi would specifically seek a topic that included the exodus from Egypt, as by so doing he fulfills the mitzva to remember the Exodus; a mitzva that others fulfill in their recitation of the last paragraph of Shema . But according to you, who says that he completes his recitation of Shema later, why, when he teaches, would he specifically seek a topic that included the exodus from Egypt?

    כְּדֵי לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּזְמַנָּהּ.

    Rabbi Shimon responded: Rabbi Yehuda HaNasi did so in order to mention the exodus from Egypt at its appointed time, during the time of the recitation of Shema .

    אָמַר רַבִּי אִילָא בְּרֵיהּ דְרַב שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָּא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: אָמַר ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ וְנֶאֱנַס בְּשֵׁינָה — יָצָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרוּ עַבְדֵּיהּ: בִּפְסוּקָא קַמָּא — צַעֲרַן, טְפֵי — לָא תְּצַעֲרַן. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבָּה: אֲבוּךְ הֵיכִי הֲוָה עָבֵיד? אֲמַר לֵיהּ: בִּפְסוּקָא קַמָּא הֲוָה קָא מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ, טְפֵי — לָא הֲוָה מְצַעַר נַפְשֵׁיהּ.

    Based on this halakha , Rabbi Ila, son of Rav Shmuel bar Marta, said in the name of Rav: One who recited the verse, “Hear, Israel, the Lord is our God, the Lord is One,” and was immediately overcome by sleep, fulfilled his obligation to recite Shema . Similarly, Rav Naḥman said to his slave, Daru: If you see that I have fallen asleep, bother me to recite the first verse, do not bother me to recite any more than that. Similarly, Rav Yosef said to Rav Yosef, son of Rabba: What would your father do? Rav Yosef, son of Rabba, said to him: He would exert himself not to fall asleep in order to recite the first verse, he would not exert himself to recite any more than that.

    אָמַר רַב יוֹסֵף: פְּרַקְדָּן, לֹא יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע. מִקְרָא הוּא דְּלָא לִיקְרֵי, הָא מִיגְנָא שַׁפִּיר דָּמֵי? וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָיֵיט אַמַּאן דְּגָנֵי אַפַּרְקִיד!

    Rav Yosef said: One who is lying [ perakdan ] on his back may not recite Shema , for lying that way is unbecoming. The Gemara asks: Is that to say that one may not recite Shema in this position, but to sleep lying in that position is permissible? Didn’t Rabbi Yehoshua ben Levi curse one who sleeps lying on his back?

    אָמְרִי, מִיגְנָא כִּי מַצְלֵי — שַׁפִּיר דָּמֵי, מִקְרָא אַף עַל גַּב דְּמַצְלֵי נָמֵי — אָסוּר.

    The Gemara answers: If one lies on his back while leaning slightly to the side, it is permissible. Nonetheless, to recite Shema in this position, even though he is leaning, is prohibited.

    וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן מַצְלֵי וְקָרֵי!

    The Gemara asks: Wouldn’t Rabbi Yoḥanan lie on his back, lean slightly and recite Shema ?

    שָׁאנֵי רַבִּי יוֹחָנָן דְּבַעַל בָּשָׂר הֲוָה.

    The Gemara responds: The case of Rabbi Yoḥanan is different, because he was corpulent and it was difficult for him to read any other way.

    בַּפְּרָקִים שׁוֹאֵל וְכוּ׳.

    The mishna cited Rabbi Meir’s statement: At the breaks between paragraphs, one may greet an individual due to the respect that he is obligated to show him, and may respond. And in the middle of each paragraph, one may greet an individual due to the fear that the individual may harm him if he fails do so, and may respond.

    מֵשִׁיב מֵחֲמַת מַאי? אִילֵּימָא מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, הַשְׁתָּא מִשְׁאָל שָׁאֵיל, אַהְדּוֹרֵי מִבַּעְיָא?! אֶלָּא: שׁוֹאֵל — מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם — לְכָל אָדָם. אֵימָא סֵיפָא: ״וּבָאֶמְצַע שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וּמֵשִׁיב״.

    About this, the Gemara asks: He may respond due to what circumstance? If you say that one may respond due to respect; now that we learned that one may greet another due to respect, is it necessary to say that one may respond due to respect? Rather, it must be explained as follows: One may greet due to respect and respond with a greeting to any person. But if that is the case, say the latter clause of the mishna: In the middle of each paragraph one may greet due to fear and return another’s greeting due to fear.

    מֵשִׁיב מֵחֲמַת מַאי? אִילֵּימָא מִפְּנֵי הַיִּרְאָה — הַשְׁתָּא מִשְׁאַל שָׁאֵיל, אַהְדּוֹרֵי מִבַּעְיָא? אֶלָּא — מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. הַיְינוּ דְּרַבִּי יְהוּדָה! — דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וּבַפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם?

    Here too, it must be clarified: He may respond due to what circumstance? If you say that one may respond due to fear; now that we have learned that one may greet another due to fear, is it necessary to say that one may respond due to fear? Rather, it must mean that one may respond to another’s greeting even due to honor. If so, that is identical to the opinion of Rabbi Yehuda, as we learned in the mishna: In the middle of each paragraph, one may greet another due to fear and respond due to respect. At the breaks between paragraphs, one may greet another due to respect and respond with a greeting to any person. If so, what is the dispute between them?

    חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: בַּפְּרָקִים — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב. וּבָאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁהוּא מֵשִׁיב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֶמְצַע — שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד,

    The Gemara says: The mishna is incomplete; it is missing an important element, and it teaches the following: At the breaks between the paragraphs, one may greet due to respect, and, needless to say, he may respond due to respect. In the middle of each paragraph one may greet due to fear, and, needless to say, he may respond due to fear. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: In the middle of each paragraph one may greet due to fear and respond due to respect.