Commentary page
Niddah 9a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerNiddah 9a
Niddah 9a. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 469 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
קושי סמוך ללידה שלא שפתה בינתים ודם הקושי מחמת הולד הוא בא:
רחמנא טהריה מזיבה בתוך י"א יום בפרק בנות כותים (לקמן נדה לו:):
אמר רב פפי אין ודאי דלאו לידה היא אבל לענין דיה שעתה חשיב ולד דמעת לעת דרבנן:
רב פפא אמר אף על גב דלאו ולד הוא אפילו הכי דיה שעתה דטעמא דמעוברת דיה שעתה משום דראשה ואבריה כבדין מחמת חולי ולפיכך דמיה מסולקין הלכך בהריון של רוח נמי ראשה ואבריה כבדין:
ואח"כ הוכר עוברה סמוך לראייתה מיד:
וסתות דאורייתא אותה בדיקה שהצריכוה לאשה להבדק בשעת וסתה דבר תורה הוא הלכה למשה מסיני דאורח בזמנו בא ואם בא יום וסתה ולא בדקה מחזקינן לה טמאה לקמן בפרק כל היד (נדה דף טז.) וקא מבעיא לן אם לא בדקה ביום וסתה בימי עיבורה מהו:
אם היתה במחבא מחמת פחד כרכום או ליסטין:
ה"ג אלמא וסתות דאורייתא וכיון דאיכא חרדה כו':
17 more comments on this page.
Rashi on Niddah 9a · Sefaria
Tosafot
קושי סמוך ללידה רחמנא טהריה וא"ת דבפרק בנות כותים (לקמן נדה לו:) אמר דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ופריך ונימא דמה מחמת עצמה ולא מחמת אונס ומשני מטהר אני בולד שכן יש לו טהרה אחרי כן מה שאין כן באונס והשתא והא בלידת רוח אין טהרה ויש לומר דפריך אואי בעית אימא דקאמר התם ולד אין לך אונס גדול מזה:
[ אי נמי הואיל ואיכא לידה דיש טהרה אחרי כן איכא לאוקמיה קרא בכל ענין לידה אפילו בלידת רוח שאין טהרה אחרי כן בשפיר שאינו מרוקם אע"ג דאין טהרה אלא בשפיר מרוקם. גליון:]
הא ליכא חרדה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא [כי הגיע שעת וסתה] וא"ת ודלמא לעולם וסתות דרבנן ומיירי דהשתא בדקה עצמה ומצאה טמאה וכי איכא חרדה טהורה למפרע ולא מטמאינן אלא משעה שמצאה טמאה ואילך הא ליכא חרדה ובדקה אחרי כן ומצאה טמאה טמאה משעת וסתה דהכי אמרינן פרק כל היד (לקמן נדה דף טו.) למ"ד וסתות דרבנן [בדקה אחרי כן] ומצאה טמאה טמאה טהורה טהורה ולמ"ד וסתות דאורייתא אפילו בדקה ומצאה טהור טמא דאורח בזמנו בא (וי"ל דסמיך ארישא דתנא פ' בנות כותים (לקמן נדה לט.) הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא ומיהו קשה דבפרק כל היד (נדה דף טז.) מוכיח מהכא דסבר רבי מאיר וסתות דאורייתא ואיכא מאן דלא מפרש התם רישא כר' מאיר ואם כן דלמא ר"מ פליג ארישא) וי"ל דדייק מדקתני מסלקת הדמים משמע הדמים הידועים בה והמבוררים לבא אלמא וסתות דאורייתא:
לפיכך דרבי מאיר למה לי השתא לא' בעי לשנויי [מהו דתימא] דתרתי בעי רבי מאיר קמ"ל לפיכך דבחד סגי דאין סברא שלא תהא מסולקת בדמים אלא ע"י שני דברים אבל על ר' יוסי ס"ד שתהא מסולקת באחד מב' דברים או בזה או בזה:
ונוגע טמא וא"ת והלא מזין עליו נמי בעי טבילה והערב שמש כמו נוגע וי"ל דמ"מ הוי חדוש שזה בא לו טומאה על ידי הזאה וזה בא לו טהרה ע"י הזאה א"נ בטהור שמזין עליו בחנם קאמר הכא וכרבנן דפ"ק דיומא (דף יד.) דתניא טהור שנפל עליו הזאה טמאתו דברי רבי עקיבא ורבנן אמרי ק"ו על הטמא טהור על הטהור לא כ"ש:
נוגע ונושא דטמא היינו בחנם אבל כדי להזות על הטמא לא:
ועוד מזה בעי כבוס בפ' יוצא דופן (לקמן נדה דף מב:) מפורש מה שמקשים על זה מנבלת בהמה טמאה:
מאי מזה נושא וא"ת ומנ"ל לאפוקי קרא ממשמעותיה וי"ל מדכתיב והזה הטהור על הטמא משמע שהוא טהור לעולם ואע"ג דדרשינן נמי (ביומא דף מג:) הטהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שטהור בפרה תרתי ש"מ: [ה"ג א"נ כיון דצורך מצוה הוא נוגע סברא הוא דטהור) (בח' מזין עליו) ע"כ ודוחק] (א"נ):
Tosafot on Niddah 9a · Sefaria
Rashba
הא דבעי ר' ירמיה מר' זירא דאתה ואח"כ הוכר עוברה מהו קשיא לן מאי קא מיבעיא ליה כל מדות חכמים כך, בארבעים סאה היה טובל בארבעים סאה פחות קרטוב אינו טובל. ויש מפרשים דר' ירמיה הכי קא בעא מיניה גבול שנתנו לה חכמים משיהא ראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה, והיינו משיהא העובר נכר, וקרוב לפנניו, משהיא מרגשת בעצמה, או דילמא גבול שנתנו לה חכמים הכרת העובר ממש הוא, וקודם לכן אפילו בסמוך אינה מטהרתה. וא"ל אף איבריה אינן כבדין עליה אלא משעת הכרת העובר ממש, אין הולד חי ומכביד עליה אלא מזמן זה ואילך. ואינו מחוור בעיני, דא"כ לא הוה ליה למיבעיא אלא אי ראשה ואיבריה כבדין עליה קודם הכרת העובר סמוך לו מלפניו, או אין ראשה כבד עליה אלא משהוכר העובר ממש. ועוד, דאי ר' ירמיה הוה טעי וסבר, דראשה ואיבריה כבדין עליה קודם הכרת העובר וסמוך לו, לא הוה ליה לר' זירא לאהדורי ליה בכי האי לישנא, מידי הוא טעמא, אלא הכי הוא דהוה ליה למימר, אין ראשה כבד עליה אלא משעה שהוכר העובר ממש. ונראה לי לפרש דהכי בעא מיניה, מי אמרינן דמשהוכר עוברה דקתני, היינו דמשהוכר העובר איגלי מילתא דקודם הזמן הזה מעת לעת דמיה מסולקין, דאי לא, כי קא חזיא סמוך ממש להכרת העובר מפני מה מטהרים אותה מעת לעת למפרע, לא הוה לן לטהרה למפרע עד שיעברו עליה כ"ד שעות לאחר הכרת העובר, אלא משמע דהכרת העובר הוי גלוי דמעת לעת מסולקת דמים למפרע והילכך אף זו שראתה סמוך להכרת העובר לא מטמיא, או דילמא משהוכר העובר ממש דמיה מסולקים ולא קודם לכן, אלא משום דמעת לעת דרבנן הקלו בה לטהר למפרע משעה שהוכר העובר, והילכך כיון דבעידנא דחזאי אכתי לא הוכר העובר, מטמיא. וא"ל ר' זירא מידי הוא טעמא אלא משום דראשה כבדה עליה וכיון שהדבר תלוי בסבה, עד שעה שהגיע הסיבה שהיא כבדות ראשה ואיבריה אין דמיה מסולקין, הא אין הדבר תלוי אלא בהכרת העובר ממש כנ"ל.
הא דבעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן הגיע עת וסתה בימי עבורה איכא למימר דלבעלה דוקא קאמר, כלומר אם צריכה בדיקה לשמש את הבית או לא, אבל לטהרות צריכה היא בדיקה, וכדקתני במתניתין אעפ"י שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה או היושבת על דם טוהר, דאלמא אף מעוברת ומניקה צריכה בדיקה. ואי נמי איכא למימר לטהרות קאמר, והכי נמי מסתברא לי טפי, דהכא לא איירי בבדיקת בעלה כלל, אלא גבי מתניתין דעסוקה בטהרות קא אתינא, ועלה קא מיבעי ליה הגיע עת וסתה בימי עבורה אם צריכה בדיקה בעת וסתה מיהא, ואהדר ליה דלא. ועוד, דהא ודאי כל שצריכה בדיקה לטהרות צריכה אף לבעלה, דהא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן בין שיש לה וסת בין שאין לה וסת כדאיתא לקמן, ואפילו הכי בעסוקה בטהרות צריכה בדיקה אף לבעלה, ואפילו בשיש לה וסת וכדתנן ואע"פ שאמרו דייה שעתה וכו' פעמים צריכה לבדוק שחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה, א"כ כל שצריכה בדיקה לטהרות צריכה בדיקה אף לבעלה. ואי אמרת דלבעלה קא בעא מיניה, ובשאינה עסוקה בטהרות. הוי ליה לפרושי לבעל הגמרא הכין בהדיא, כיון דבשמעתין דעסוקה בטהרות קא מייתי ליה, ועוד דכל דבעי לבעלה ולא לטהרות בהדיא קאמר ופרש לבעלה מהו, ככל הני בעיי דשלהי פרקין דמפרשי בהדיא לבעלה. ומתניתין דאע"פ שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר, לאו כללא הוא לכולהו ארבעה נשים ואפילו אמעוברת ומניקה, אלא אבתולה וזקנה וכאידך דר' יוחנן דלקמן (נדה י, ב), דאמר במה אמרו דייה שעתה בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאת מעת לעת, וא"ר יוחנן לא שאנו אלא בתולה וזקנה אבל מעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי מניקתן. וא"ת אם כן לימא חוץ מן הנדה ומניקה, דיש בכלל מניקה יושבת על דם טהור, אבל השתא דקתני היושבת על דם טוהר משמע דדוקא היושב על דם טוהר, הא מניקה צריכה בדיקה והוא הדין למעוברת. איכא למימר נדה ויושבת על דם טוהר איצטריכא ליה, נדה לאשמועינן דאין האשה קובעת וסת בימי נדה היכא דחזיתיה ממעין פתוח, ואע"ג דקובעת היכא דחזיתיה ממעין סתום כדעת ר' יוחנן וכ"ש דאיצטריך אליבא דר"ל, ויושבת על דם טוהר במבקשת לישב, ולאשמעינן דמעין אחד הוא כרב. וא"ת מ"מ סתמא קתני דכל הנשים צריכות בדיקה חוץ מזו. לא היא, דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהם חוץ. ורישא דמתניתין נמי קתני במה אמרו דייה שעתה, ואפ"ה אוקמה שמואל ורבי יוחנן בבתולה וזקנה בלבד, והילכך סיפא נמי ארישא סמיך ובהנך דרישא דהיינו בתולה וזקנה קא מיירי נמי בסיפא כנ"ל.
הכא נמי דמיה מסולקים ולא בעיא בדיקה מדקאמר ולא בעיא בדיקה, משמע דאפילו לכתחילה לא בעיא בדיקה, דמסולקת דמים לגמרי חשבינן לה, ואין צריך לפרוש ממנה עונה סמוך לוסתה, וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל והרב ר"ז ז"ל, ואפילו למאן דאמר וסתות דאורייתא, וכ"ש לדידן דקיי"ל כמאן דאמר וסתות דרבנן. אבל מדברי הראב"ד ז"ל נראה, שהוא מפרש לא בעיא בדיקה בדיעבד, לומר שאם עברה ולא בדקה ולא ראתה לא בעיא בדיקה מיום זה ואילך, דחזקה כיון דמסולקת דמים היא ולא הרגישה, בידוע שלא בא האורח בזמנו. ומשמע ליה רב ז"ל הכין מדמדמי לה להיתה במחבא והגיע עת וסתה ולא בדקה טהורה ומשמע ליה לרב ז"ל מדקתני והגיע עת וסתה ולא בדקה דוקא קתני ולא בדקה דיעבד, הא לכתחלה צריכה בדיקה. והראשונה נראה עיקר. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים בסוף אלו דברים (פסחים עב, ב) גבי אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור, דפרכינן התם מ"ש יבמתו, דקא עביד מצוה, אשתו נמי מצוה קא עביד, ומשני באשתו מעוברת, ופריך והא איכא שמחת עונה, ומפרק סמוך לוסתה דמשמע מיהא דאע"ג דמעוברת, צריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה. תירצו בתוס' דלמאי דמוקמינן לה בסמוך לוסתה לא מוקמינן לה במעוברת. ולי נראה, דאפילו אמעוברת קאי, ומיירי בג' חדשים ראשונים שלא הוכר העובר, דבג' החדשים הראשונים הרי היא ככל הנשים וחוששת לוסתה וצריכה בדיקה, ואסורה לשמש עונה אחת סמוך לוסתה, ובאותן ג' חדשים ליכא מצוה, ואדרבה קשה לה וקשה לולד ומ"מ שמחת עונה איכא.
Rashba on Niddah 9a · Sefaria
Ritva
הנח מעת לעת דרבנן פי׳ וכיון דטהרתה למפרע לא הדרה ומטמי׳ לה למפרע משום הא שאינו אלא סייג ואע״ג דאיגלאי דהוראה בטעות הוה.
ר״פ אמר מידי הוא טעמא וכו' נראה דלאו משום דפליג אדרב פפי דהא טעמא תריצא הוא אלא דניחא ליה לאשמועינן האי טעמא דהוי קושטא דמילתא ונפקא לן מינה נמי שאפי׳ לא באת לישאל על טהרותיה עד עכשיו מטהרין לה משא״כ לדברי ר״פ.
או דילמא כיון דבסמוך להכי חזאי לא מטמי' הק׳ בתו׳ ומאי קא מבעיא ליה דהא פשיטא דכל מדות חכמים כך הם במ׳ סאה אדם טובלו ובמ׳ סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול והנכון דכל מה שנאמר בזה לפי לשון הגמרא דאנן מספקא לן דדילמא הא דקתני משהוכר עוברה היינו משהתחיל העובר לעשות הכר שלו בכובד ראש ואברים דהיינו ודאי הגורם סלוק דמים כדאמרינן לעיל בהדיא אלא דחיישינן דילמא רבנן רצו לתלות הדבר ממש בהכרת העובר לפי שאין הקדמת כובד ראש שוה בכל הנשים רצו לתת לכלן גבול אחד כשיוכר עוברה ממש לעין והיינו דאהדר ליה דודאי ליכא בהא ספקא שאפילו יתלו הדבר בכובד ראש אין כובד ראש העושה סלוק דמים בא בכל הנשים אלא אחר הכרת העובר ממש והיינו דא״ל מידי הוא טעמא וכו׳ וזו אין ראשה כבד עליה ממש דבר של עיקר ומיהו מודה הוא שעושה צד כובד הראש קודם לכן שהרי לא נחלקו בטבע ובמציאות. וא״ת כיון דסלוק דמים אינו אלא מהכרת העובר ואילך כשבאתה מיד איך אנו מטהרין אותה למפרע מעת לעת אדרבה י״ל דאתמול חזאי קודם סלוק דמים וי״ל דכיון דאיכא נשים שמסתלק דמן בכובד ראש הקל יום א׳ קודם הכרת העובר ממש לא רצו חכמי׳ לחלוק בדבר כיון דמעת לעת דרבנן כנ״ל.
או דילמא כיון דדמיה מסולקין לא בעיא בדיקא איכא למידק מאי קמבעיא ליה דהא מתני׳ היא אעפ״י שאמרו דייה שעתא צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר אלמא אידך מעוברת ואידך צריכו׳ בדיקה וי״מ דההיא לכתחילה והכא מבעיא לן בדיעבד אם לא בדקה עצמה בשעת וסתה אם היא טמאה ותדע דההיא מתני׳ דמאבואה דפשטי׳ בגמרא בדיעבד היא וה״ק דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה בדיעבד וזה דעת הראב״ד ז״ל ולשון לא בעיא בדיקה ובעיא לא משמע הני ומתני׳ דמאבואה פשיט׳ לן דכיון דקתני שדמיה מסולקין ממנה שאפי׳ לכתחילה היא אלא דאיידי דקתני רישא טמאה נקט סיפא טמאה דמשמע דיעבד וי״מ דמתני׳ דלקמן בעסוקה בטהרות וכיון דבעיא בדיקה לטהרות אף לבעלה נמי בעינא וכדאיתא בסוף פרקין וכי קמבעיא לן בשאינה עסוקה בטהרות ולגבי בעלה איבעיא בדיק׳ כלל וגם זה אינו נכון חדא דכי בעי תלמודא לגבי בעלה לחוד בהדיא מפרש לה כהכי כדאי׳ סוף פירקין ועוד דכולה מתני׳ דאיירי עד השתא בעסוקה בטהרות הן וא״כ מאי דבעיא בגמרא גביהו דהא נמי איירי דאי לא הוה ליה לפרושי והנכון דאנן מספקא לן הא דקתני חוץ מנדה והיושבת על דם טוהר אי הוי דוקא דאפשר דלא הוי דוקא אלא דאצטרי׳ למתני נדה לאשמועינן דאין נדה קובעת וסת ואשמועינן יושבת על דם טוהר דמעין א׳ הוא כדאיתא בגמרא ותדע דהא ברישא קתני במה אמר דייה שעתא בראיה ראשונה ואיכא מ״ד בגמר׳ דלא קאי אלא אבתולה וזקנה וה״ה דאפשר באידך לאו דוקא ואין למדין מן הכללות אעפ״י שנאמר בהן חוץ ומש״ה לא פשטינן לה מהני.
טעמא דאיכא חרדה וכו' אלמא וסתות דאורייתא וק״ל דאפי׳ מ״ד וסתות דרבנן מודה באם לא בדקה טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור וא״כ דילמא הכא הכי דייקי׳ טעמא דאיכא חרדה דטהורה לגמרי בלא בדיקה הא ליכא חרדה טמאה עד שתבדוק ומ״ל דס״ל דוסתות דאורייתא וי״ל דאה״נ והכא ארישא דמתני׳ דהתם סמכינין דש״מ שאם הגיע וסתה ולא בדקה טמאה ואפי׳ בדקה אח״כ ומצאה טהורה והיינו כמ״ד וסתות דאורייתא ודכותה בתלמודא.
הכא נמי דמיה מסולקין ולא בעיא בדיקה כבר פי׳ לעיל דלישנא משמע דלא בעיא בדיקא כלל ואפי׳ למ״ד וסתות דאורייתא וכ״ש למאי דק״ל וסתות דרבנן ואי ק״ל הא דאמ׳ בפסח שני אשתו נדה בעלה חייב יבמתו נדה בעל פטור והוינן בה יבמתו אמאי פטור מקרבן דטועה בדבר מצוה הוא אשתו נמי הא איכא מצות פריה ורביה ופרקינן במעוברת והא איכא מצות עונ׳ ופרקינן בסמוך לוסתה דעלמא אפי׳ מעוברת צריך לפרוש סמוך לוסתה וכ״ש דבעיא בדיקה לטהרות ומכאן היה מביא הראב״ד ראיה לפי׳ דסוגיין בדיעבד וליתא דהא כבר תרגמוה התוס׳ דהתם במעוברת קודם שהוכר עוברה א״נ דכי הדר אוקי׳ בסמוך לוסתה הדר מפירוקא קמא דאוקימ׳ במעוברת ומוקמינן לה באשה דעלמא וסמוך לוסתה.
לפיכך דר״מ ל״ל פי׳ דאע״ג דהאי לפי׳ הוי לקולא פשי׳ דלפום טעמא דידיה א״א לחלק בין חומרא לקולא דא״כ סתרו אהדדי.
ועוד מזה טעון וכו' הני הוו חדא ועוד דלא צריכי להדדי.
2 more comments on this page.
Ritva on Niddah 9a · Sefaria
Meiri
המקשה שני ימים בתוך אחד עשר יום שהם ימי זיבה ובשלישי ילדה כבר ביארנו שאינה יולדת בזוב שכל שיום הלידה סמוך ליום הקושי אינו דם הזיבה וי"א שאף בהפילה כן כל שהפילה דבר הראוי ליקרא ולד ומה שאמרו אין קושי בנפלים כמו שיתבאר דוקא בהפילה רוח או דבר שאינו של קיימא ר"ל דבר שאינו ראוי ליקרות ולד ובזה ודאי הרי זו יולדת בזוב שאין זו לידה ואע"פ שבטומאת מעת לעת חשבנוה כלידה להיות עבורה נקרא עבור כמו שביארנו בסמוך התם שאני אי משום דמעת לעת דרבנן אי משום דמ"מ הואיל וראשה ואיבריה כבדים עליה דמיה מסולקין אבל לענין קשוי אינה קרויה לידה ואם הפילה ולא ידעה מה הפילה הרי זו ספק יולדת בזוב ספק אינה יולדת בזוב ויש פוסקין שאין קושי לנפלים אף בולד גמור וכן ראיתיה לרוב מפרשים אלא שגדולי המחברים ראיתי שהביאו זו של הפילה ולא ידעה מה הפילה שהיא ספק יולדת בזוב נראה שהם סוברין כדעת ראשון שאם לא כן למה ספק והלא אף אם היה ולד יולדת בזוב היא אלא שאפשר שכתבו ספק זה מצד שסוברים שבלידה זו אפשר לפתיחת הקבר בלא דם כמו שנבאר בפרק שני ושמא אין כאן אלא ראיית שני ימים:
ראתה דם קודם שהוכר עוברה ותכף שפסקה ראייתה הוכר עוברה הרי זו מטמאה מעת לעת שאין סלוק הדמים עד שעת הכרת העובר שהולד מכיר חיותו ומכביד עליה ראשה ואיבריה ודמיה מסתלקין ומשם ואילך דייה שעתה ומן הדין לא היה לנו לטהרה אלא עשרים וארבע שעות אחר הכרת העובר שהרי כשראתה בשעת הכרת העובר הואיל ומאתמול לא היו ראשה ואיבריה כבדים אין דמיה מסולקין כל כך אלא הואיל ומעת לעת דרבנן הקלו בו אבל כל שראתה קודם הכרה אפילו הוכר בסמוך לראיה מטמאה מעת לעת:
דבר תורה כל אשה בין שיש לה וסת קבוע בין אין לה וסת קבוע אינה אסורה לביתה עד שתראה או שתרגיש ביאת הדם מן המקור לבית החיצון וכן לטהרות אלא שחכמים גזרו להרחיק ממנה עונה סמוך לוסתה וסמכוה למקרא מדכתוב והזרתם את בני ישראל וכן גזרו שאם בדקה בשעת וסתה ומצאה טהור שתשהא עונה שמא תתאחר מלבא וכן גזרו בשאין לה וסת קבוע שתטמא טהרות מעת לעת ואם יש לה וסת קבוע שדיה שעתה שתבדוק עצמה בשעת וסתה ואם לא בדקה ועשתה בטהרות כל שתבדוק עצמה ותמצא טמא טמאה משעת הוסת מחשש שמא האורח בזמנו בא ועל זה אמרו וסתות דרבנן שאלו היו מן התורה היתה צריכה לחוש מן התורה לשעת וסתה שלא לשמש אף בבדיקה ולטמא את הטהרות מן התורה אף בבדיקה:
ומ"מ יש נשים שאף שיש להן וסת קבוע אינן צריכות לחוש בו כלל והם ימי מיניקתה וימי עבורה ומעתה כשהגיע עת וסתה בימי עבורה ר"ל משהוכר עוברה אינה חוששת ומשמשת עם בעלה בלא בדיקה ולפי סוגיא זו אף לדעת האומר וסתות דאוריתא כן אלא שאין אנו צריכין לה שהלכה וסתות דרבנן ושמא תאמר והלא אמרו בפסחים פרק אלו דברים ע"ב ב' שהבא על אשתו נדה בשוגג חייב חטאת אבל הבא על יבמתו נדה בשוגג פטור מפני שכל העושה מצוה ונעשית על ידה עבירה בשוגג פטור וכן הלכה אלא ששאלו שם מאי שנא יבמתו דקא עביד מצוה אשתו נמי מצוה קא עביד ותירץ באשתו מעברת והקשה מעברת נמי הא איכא שמחת עונה ותירצה בסמוך לוסתה ובאשתו הוה ליה למשיילה אבל יבמתו שאינו רגיל בה לא הוה ליה למשיילה ומשמע מ"מ שאף המעוברת אסורה סמוך לוסתה מתוך כך גורסין שם בתוספות אלא בסמוך לוסתה כלומר ולא במעוברת ויש לפרשה אף במעוברת וקודם שהוכר עוברה הא משהוכר עוברה משמשת ואינה צריכה בדיקה ופירשוה בתוספות אף לכתחלה ואע"פ שמגדולי המפרשים מצריכין בדיקה לכתחלה עד שיעברו עליה שלש עונות במחילה מהם אין הדברים נראין שהרי להדיא אמרו לא בעיא בדיקה:
יש מי שאומר שזו שאמרו שאינה צריכה בדיקה דוקא לבעלה אבל לטהרות צריכה וכדקאמרו במתניתין אע"פ שאמרו דייה שעתה צריכה להיות בודקת וכו' וי"מ דאף לטהרות לא בעיא בדיקה דא"כ כל שבזמן טהרות מיהא אף אני אומר מיגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לביתה אלא אף לטהרות אינה צריכה בדיקה ומה שאמרו במשנתנו אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה לבדוק אבתולה וזקנה קאי ולא אמעוברת ומיניקת ועל הדרך שאמרה ר' יוחנן במה שאמרו במשנתנו שלא נאמרה דייה שעתה אלא בראייה ראשונה אבל בשנייה מטמאה למפרע דדוקא אבתולה וזקנה כמו שיתבאר למטה:
אף החרדה מסלקת את הדמים וכל שהיתה במחבא מחמת כרקום או לסטים והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה מותרת מאותו יום ואילך אע"פ שבשאר נשים אסורה עד שתבדוק ומ"מ אף זו לכתחלה חוששת ליום הוסת אף בוסת שאינו קבוע מפני שלפעמים ממהרת את הדם אע"פ שרוב פעמים מסלקתו מצד שאיבריה מתפרקין בסבתה וכל שכן שאין הדבר מוחלט כל כך שהרי בפרק אחרון ע"א א' אמרו פחדא צמית ר"ל מסלקת את הדמים אבל ביעתותא ר"ל בהלה פתאום מרפה וכדכתיב ותתחלחל המלכה ודרשו בו שפירסה נדה ואין כל הדעות שולטים להכריע בין פחד לבהלה ולמדת מ"מ שכל שדמיה מסולקין אינה צריכה בדיקה לביתה וכל שכן בתולה וזקנה ומיניקת שדייה שעתה ושאינה צריכה לחוש לשעת הוסת:
ומינקת זה כבר ביארנו ששיעורה כל עשרים וארבעה חדשים אפילו גמלתו בתוכן או מת ומשם ואילך חוזרת לסורה אפילו מניקתו:
מי חטאת קראן הכתוב מי נדה לומר שהן אב הטומאה לטמא אדם הנוגע בהן או הנושאן שלא לצורך מצוה וכיצד היא טומאתן אם מי החטאת שנגע בהן או שנשאן יש בהן שיעור הזאה והוא בכדי שיטביל בהם ראשי גבעולין של אזוב טמא הוא ובגדים שעליו בין במגעו בין במשאו אבל אם אין שם כשיעור זה מטמאין במגע הוא ולא בגדיו אבל אין מטמאות במשא כלל הא הנוגע בהן או הנושאן לצורך המצוה אין לו טומאה כלל מעתה המזה טהור ואין צריך לומר את שמזין עליו זה שכתבנו במי חטאת ששיעורן בכדי שיטביל ראשי הגבעולין פירושו במים שבכלי שצריך שיהיו בכלי מים בכדי שיעור זה אבל האדם או הכלי שמזין עליו אין בו שיעור אלא כל שמתכוין המזה להזות עליו כל שנגע כל שהוא מאותן המים באיזה המקום שבבשרו עלתה לו הזאה ובלבד באיברים שבגלוי והלשון לענין זה אינה כאיברים שבגלוי ולא עלתה לו הזאה:
Meiri on Niddah 9a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה הא ליכא חרדה כו' וי"ל דסמיך ארישא כו' ומיהו קשה דבפרק כל היד מוכיח כו' ואיכא מאן דלא מפרש התם רישא כר"מ כו' וי"ל כו' עכ"ל אין דבריהם מובנים לן דמאי אולמא להו הך רישא אמאי לא נימא נמי בכה"ג קמיירי הך רישא דבדקה השתא ומצאה טמאה דטמאה משעת וסתה דבליכא חרדה קאיירי גם מה שהקשו אההיא דפרק כל היד מהא דאיכא בפרק בנות כותים מאן דלא מפרש רישא כר"מ כו' אמאי לא תקשי להו כן אהך דהכא דקיימינן בה למאי שתירצו דסמיך ארישא ומלשון התוס' שכתבו בתירוצם בתרא וי"ל כו' ולא כתבו וע"כ נראה לפרש דדייק כו' נראה שכל זה שכתבו וי"ל דסמיך ארישא כו' ומיהו קשה דבפרק כל היד כו' אינו מלשון התוס' אלא גליון דהשתא וי"ל דדייק מדקתני מסלקת כו' הוא תירוץ לקושייתם דלעיל ואף אם הוא גליון נראה ליישב דבריו בדוחק דרישא משמע להו דלא בדקה השתא דהכי מפרשינן הך מתני' בפ' בנות כותים אבל יש לה וסת מותרת וצריכה בדיקה כו' הזידה ולא בדקה טהורה הגיעה שעת וסתה ולא בדקה טמאה דע"כ הזידה ולא בדקה טהורה דקתני היינו דלא בדקה השתא ומצאה טמאה וטכורה מכאן ולהבא קאמר דאי בדקה השתא ומצאה טמאה טמאה מהשתא קאמר טהורה מקודם לכן לא הוה אצטריך ליה לאשמועינן דטהורה כיון דלא בדקה עצמה שלא בשעת וסת קמיירי מהיכי קא באת לטמאה ודומיא דהכי אית לן למימר בהגיע שעת וסתה ולא בדקה דלא מצאה טמאה השתא ואפ"ה טמאה כמאן דאמר וסתות דאורייתא הוא והא דקשיא להו אההיא דפרק דכל היד מההיא דבנות כותים דאיכא מאן דלא מפרש לה כר"מ ולא קשיא להו דהכא אפשר לומר דודאי הכא לא נחית להכי ומוכח שפיר מסיפא ואם תקשה דלא מוכח דוסתות דאורייתא ומיירי דהשתא בדקה ומצאה טמאה כו' וכדאמרי' בפ' כל היד למאן דאמר וסתות דרבנן הריני אומר לך דארישא סמיך ואית ליה לרבי יוחנן בפשיטות דכולה ר"מ היא וכדמסיק בפרק בנות כותים אבל בפרק כל היד דנחית להך מלתא ומצי איירי דהשתא בדקה ומצאה טמאה כו' וע"כ דלא מוכח לה כלל אביי אלא דארישא סמיך קשיא להו שפיר דלא ה"ל למסתם הוכחתו מלהשמיט לאתויי הרישא דמי יימר לן דארישא סמיך בהוכחתו ואית ליה בפשיטות דכולה ר"מ היא כיון דאיכא מאן דלא מפרש התם הרישא כר"מ ודו"ק:
בד"ה ונוגע טמא וא"ת כו' שזה בא לו טומאה על ידי נגיעה וזה כו' עכ"ל מתוס' דפ"ק דיומא והקשו שם אמאי הדר ביה ממאי דאוקמוה מאי מזה נוגע ולימא הכי הא דלא בעי נוגע כיבוס כי לא נגע שיעור הזאה ודבעי כיבוס בדנגע שיעור הזאה וע"ש באורך:
Chidushei Halachot on Niddah 9a · Sefaria
Maharam
ד"ה קושי סמוך ללידה וכו' ומשני מטהרי' אנו בולד וכו' התוספות קצרו השיטה דהתם במקום שהיה להם להאריך והכי איתא התם דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אתה אומר וכו' או אינו אלא מחמת אונס כשהוא אומר אשה כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור פי' דזוב משמע מ"מ טמא מה אני מקיים דמה דמה מחמת עצמה ומה ראית לטהר את הולד ולטמא באונס מטהר אני בולד שיש טהרה אחריו וכו' ואב"א מאי דעתך לטהר באונס ולטמויי בולד אין לך אונס גדול מזה והשתא לפי האיבעית אימא אין נפקא מינה באין טהרה אחריו אלא הטעם תלוי בלידה דע"כ צריך לאוקמי קרא דמטהר אולד וא"כ ה"ה בלידת רוח כיון דאקרי לידה רחמנא טהריה וק"ל:
ד"ה הא ליכא חרדה ולא בדקה טמאה אלמא וסתות דאורייתא וא"ת דלמא וסתות דרבנן וכו'. המשך דברי התוספות כך הם וא"ת דלמא לעולם אימא לך דר"מ ס"ל וסתות דרבנן ולכך ס"ל דמועיל סילוק דמים אבל מ"ד וסתות דאורייתא אינו מועיל שום סילוק וכ"ת אי ס"ל לר"מ וסתות דרבנן בלא חרדה נמי טהורה ול"ל טעמא דחרדה מסלקת הדמים אצטריך דהכא איירי דהשתא לאחר הוסת זמן מה בדקה ומצאה טמאה וכ"ת אם כן מה מועיל חרדה הא טמאה היא לענין זה מועיל דלא מטמאינן לה למפרע משעת הוסת הואיל ואיכא חרדה אבל אי ליכא חרדה כיון דמצאה עצמה השתא טמאה הוי טמאה למפרע משעת הוסת אפילו למ"ד וסתות דרבנן וא"כ הא דקתני ר"מ אם היתה במחבא וכו' ולא בדקה טהורה ר"ל טהורה מלטמא למפרע משעת הוסת וק"ל:
בא"ד ומיהו קשה בפרק כל היד מוכיח מהכא וכו' י"ל למה מקשו התוספות מפרק כל היד משמעתין ה"ל לאקשויי דהא הכא בשמעתין מוכיח נמי דסבר ר"מ וסתות דאורייתא וע"כ צ"ל דסמיך ארישא כדבסמוך ואיכא לאקשויי דלמא ר"מ פליג ארישא ויש ליישב דהכא עיקר כונתו של ר"י אינו כ"א לפשוט הבעיא אי מועיל סילוק דמים אי לא ור"י ס"ל דמתני' דפרק בנות כותים רישא וסיפא כולה ר"מ היא כדאיכא מאן דמפרש לה התם כן בפרק בנות כותים ופשיט מינה אפילו למ"ד וסתות דאורייתא כיון דדמיה מסולקים לא בעיא בדיקה ולא אתי השתא להוכיח דר"מ סבר וסתות דאורייתא דזה ס"ל לרבי יוחנן בפשיטות דרישא וסיפא כולה רבי מאיר היא ואמר טעמא דאיכא חרדה וכו' וסמיך ארישא דמתניתין דהתם אבל התם בפרק כל היד לא אתי אביי התם אלא להוכיח ממתני' זו דר"מ סבירא ליה וסתות דאורייתא ואי אמרת דאין לו שום הוכחה אחרת אלא דסמוך ארישא א"כ תקשה ליה הא נמי אין הוכחה מוכרחת דאיכא למימר ולפרש מתניתין דהתם דר"מ פליג ארישא ולכך מקשו התוספות מפרק כל היד וק"ל:
ד"ה לפיכך דרבי מאיר וכו' השתא לא בעי לשנויי מהו דתימא דתרתי בעי ר"מ וכו' כצ"ל:
Maharam on Niddah 9a · Sefaria
Gilyon HaShas
גמרא בעידנא דחזאי אין ראשה וכו' ק"ל דאף בחזאי אחר שהוכר עוברה אמאי לא מטמאה מעל"ע דאיך שייך לומר דדמיה מסולקין הא אנן חיישינן שהדם בא מע"ל מקודם ובההיא שעתא עדיין לא היתה בחזקת מסולקת וא"כ אדרבה כיון דעתה היא מסולקת רגלים לדבר יותר דהדם בא מאתמול כשלא היתה מסולקת:
שם לפיכך דר"מ ל"ל כעין זה לקמן ס ע"א ובב"מ כט ע"א:
Gilyon HaShas on Niddah 9a · Sefaria
Ben Yehoyada
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? דִּכְתִיב "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא, לֹא אֶחָד" (איוב יד, ד). נראה לי בס"ד החלב טהור והדם טמא ויש לנו לחשוב מספר החלב [40] עם כולל האותיות שלו שעולה מ"ג אבל הדם [44] אין לחשוב לו כולל כי הוא כלל גדול בתורה מרובה מדה טובה ממדת פרענות ונמצא מספר דם יתר על מספר חלב אחד לרמוז מִי יִתֵּן טָהוֹר טהור הוא חלב מִטָּמֵא הוא הדם אֶחָד כלומר יחידו של עולם הוא הקדוש ברוך הוא הנקרא אֶחָד גזר שיתהפך הטמא להיות טהור. והנה צריך להבין למה עשה השם יתברך כן שהדם נעכר ונעשה חלב שיברא את האשה בלא וסת דמים כלל ועם כל זה יתן לה חלב בדדיה להניק את בנה וכאשר נעשה כן בבעלי חיים שאין להם וסת דם נידות ויש חלב להניק? ונראה לי בס"ד עשה השם יתברך תחלת מזונו של אדם באופן זה שיהיה מן הדם הטמא שנהפך לחלב להורות לאדם אחר כך שאף על פי שחטא ודבק בכוחות הטומאה שנעשו מן עוונותיו עם כל זה גדולה תשובה שמהפכת הזדונות לזכיות ויקבל עליהם שכר כאשר רואה בעיניו שדם הטמא נהפך לחלב שהוא מזון טהור וכן הטעם לרבי יוחנן דמפרש לקרא על שכבת זרע שהוא טמא ונוצר ממנו ולד טהור.
Ben Yehoyada on Niddah 9a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Niddah, daf 9, Amud Aleph, about 469 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 112 words
Opens “קוֹשִׁי סָמוּךְ לַלֵּידָה רַחֲמָנָא טַהֲרֵיהּ! אָמַר רַב…”
- Segment 220 words
Opens “רַב פָּפָּא אָמַר: מִידִּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא…”
- Segment 329 words
Opens “בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: רָאֲתָה,…”
- Segment 424 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: מִידִּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא מִשּׁוּם…”
- Segment 536 words
Opens “בְּעָא מִינֵּיהּ הָהוּא סָבָא מֵרַבִּי יוֹחָנָן: הִגִּיעַ…”
- Segment 632 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם…”
- Segment 720 words
Opens “אַלְמָא וְסָתוֹת דְּאוֹרָיְיתָא, וְכֵיוָן דְּאִיכָּא חֲרָדָה —…”
- Segment 838 words
Opens “מְנִיקָה עַד שֶׁתִּגְמוֹל וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מְנִיקָה…”
- Segment 926 words
Opens “רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים:…”
- Segment 1027 words
Opens “כְּשֶׁתִּמָּצֵא לוֹמַר, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — דָּם…”
- Segment 119 words
Opens “״לְפִיכָךְ״ דְּרַבִּי מֵאִיר לְמָה לִי? מִשּׁוּם ״לְפִיכָךְ״…”
- Segment 1215 words
Opens “וּ״לְפִיכָךְ״ דְּרַבִּי יוֹסֵי לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא…”
- Segment 1337 words
Opens “תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשָׂה חָלָב,…”
- Segment 1415 words
Opens “וְרַבָּנַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ שִׁכְבַת זֶרַע,…”
- Segment 1526 words
Opens “וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵלּוּ מֵי הַנִּדָּה, שֶׁהַמַּזֶּה…”
- Segment 1616 words
Opens “וְהָכְתִיב ״מַזֶּה״, וְהָכְתִיב ״נוֹגֵעַ״! וְעוֹד, ״מַזֶּה״ בָּעֵי…”
- Segment 1724 words
Opens “וְלִיכְתּוֹב ״נוֹשֵׂא״! קָא מַשְׁמַע לַן דְּעַד דְּדָרֵי…”
- Segment 1829 words
Opens “אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ צְרִיכָה שִׁיעוּר, הָנֵי…”
- Segment 198 words
Opens “וְהַיְינוּ דְּאָמַר שְׁלֹמֹה: ״אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה…”
- Segment 2026 words
Opens “אֵיזוֹ הִיא זְקֵנָה? כֹּל שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ…”
Original text
קוֹשִׁי סָמוּךְ לַלֵּידָה רַחֲמָנָא טַהֲרֵיהּ! אָמַר רַב פַּפֵּי: הַנַּח מֵעֵת לְעֵת דְּרַבָּנַן.
as with regard to blood emitted while experiencing labor pain close to the time of a proper birth, the Merciful One deems it pure, and it should not be treated as the blood of a zava . Rav Pappi says: The miscarriage is not considered a proper birth and therefore her blood is considered the blood of a zava . And leave aside the first baraita and do not raise a contradiction from it, as the halakha that a woman who sees menstrual blood is retroactively impure for a twenty-four-hour period, which is the topic under discussion in that baraita , applies by rabbinic law, and they did not impose this stringency in the case of a woman who miscarries.
רַב פָּפָּא אָמַר: מִידִּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא מִשּׁוּם דְּרֹאשָׁהּ כָּבֵד עָלֶיהָ וְאֵבָרֶיהָ כְּבֵדִין עָלֶיהָ, הָכָא נָמֵי רֹאשָׁהּ וְאֵבָרֶיהָ כְּבֵדִין עָלֶיהָ.
Rav Pappa says: That reason for the halakha that a pregnant woman is not retroactively impure when she experiences bleeding is only because her head and limbs feel heavy to her. Her physical state is compromised, which also causes her regular menstrual cycle to cease. Here, too, in the case of a pregnancy that precedes a miscarriage, even if it is not considered a proper birth, her head and limbs felt heavy to her during her pregnancy, and therefore it can be assumed that she did not experience a prior menstrual flow.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: רָאֲתָה, וְאַחַר כָּךְ הוּכַּר עוּבָּרָהּ, מַהוּ? כֵּיוָן דִּבְעִידָּנָא דַּחֲזַאי לֹא הוּכַּר עוּבָּרָהּ — מְטַמְּיָא, אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דִּסְמִוךְ לַהּ חֲזַאי — לָא מְטַמְּיָא?
With regard to the mishna’s ruling that the time of a pregnant woman is sufficient, Rabbi Yirmeya asked Rabbi Zeira: If she saw blood and only afterward her fetus became known to all who see her, what is the halakha ? One can claim that since at the time when she saw the blood her fetus was not yet known, therefore she becomes impure; or perhaps, since she saw blood in close proximity to the time that her fetus became known, she does not become impure.
אֲמַר לֵיהּ: מִידִּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא מִשּׁוּם דְּרֹאשָׁהּ כָּבֵד עָלֶיהָ וְאֵבָרֶיהָ כְּבֵדִין עָלֶיהָ? בְּעִידָּנָא דַּחֲזַאי — אֵין רֹאשָׁהּ כָּבֵד עָלֶיהָ וְאֵין אֵבָרֶיהָ כְּבֵדִין עָלֶיהָ.
Rabbi Zeira said to him: That reason for the halakha that a pregnant woman’s time is sufficient is only because her head and limbs feel heavy to her. In this case, where she was yet unaware of her pregnancy at the time when she saw her menstrual flow, neither her head nor her limbs felt heavy to her. Therefore she is impure retroactively, like any other woman.
בְּעָא מִינֵּיהּ הָהוּא סָבָא מֵרַבִּי יוֹחָנָן: הִגִּיעַ עֵת וִסְתָּהּ בִּימֵי עִבּוּרָהּ וְלֹא בָּדְקָה, מַהוּ? קָא מִיבַּעְיָא לִי אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר וְסָתוֹת דְּאוֹרָיְיתָא. מַאי? כֵּיוָן דִּוְסָתוֹת דְּאוֹרָיְיתָא בָּעֲיָא בְּדִיקָה, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּדָמֶיהָ מְסוּלָּקִין לָא בָּעֲיָא בְּדִיקָה?
§ A certain elder asked Rabbi Yoḥanan: If the time of a woman’s fixed menstrual cycle arrived during her pregnancy and she did not perform an examination, what is the halakha ? I raise this dilemma only according to the opinion of the one who said that the obligation for a woman to perform a self-examination during her fixed menstrual cycle applies by Torah law. What is the halakha ? According to that opinion, one can claim that since the obligation of an examination during one’s fixed menstrual cycle is by Torah law, she is required to perform an examination even during her pregnancy. Or perhaps, since her blood has stopped, as a pregnant woman generally does not experience a flow of menstrual blood, she is not required to perform an examination.
אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה בְּמַחֲבֵא וְהִגִּיעַ שְׁעַת וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה — טְהוֹרָה, שֶׁחֲרָדָה מְסַלֶּקֶת אֶת הַדָּמִים. טַעְמָא דְּאִיכָּא חֲרָדָה, הָא לֵיכָּא חֲרָדָה וְהִגִּיעַ וִסְתָּהּ וְלֹא בָּדְקָה — טְמֵאָה.
Rabbi Yoḥanan said to him: You learned the answer to your dilemma from a mishna (39a): Rabbi Meir says: If a woman was in hiding from danger, and the time of her fixed menstrual cycle came and she did not examine herself, nevertheless she is ritually pure, as it may be assumed that she did not experience bleeding because fear dispels the flow of menstrual blood. Rabbi Yoḥanan explains the proof: The reason she is pure is that there is fear, from which it may be inferred that in a case where there is no fear and the time of her fixed menstrual cycle arrived and she did not examine herself, she would be impure.
אַלְמָא וְסָתוֹת דְּאוֹרָיְיתָא, וְכֵיוָן דְּאִיכָּא חֲרָדָה — דָּמֶיהָ מְסוּלָּקִין, וְלָא בָּעֲיָא בְּדִיקָה. הָכָא נָמֵי — דָּמֶיהָ מְסוּלָּקִין, וְלָא בָּעֲיָא בְּדִיקָה.
Rabbi Yoḥanan concludes: Evidently, from the fact that Rabbi Meir rules that a woman is impure if the time of her period passed without a proper examination, he maintains that the obligation for a woman to perform an examination at the time of her fixed menstrual cycle applies by Torah law. And, nevertheless, since there is fear, her blood has stopped and she is not required to perform an examination. Here, too, in the case of a pregnant woman, her blood has stopped and therefore she is not required to perform an examination.
מְנִיקָה עַד שֶׁתִּגְמוֹל וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מְנִיקָה שֶׁמֵּת בְּנָהּ בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע חֹדֶשׁ — הֲרֵי הִיא כְּכׇל הַנָּשִׁים, וּמְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה. לְפִיכָךְ, אִם הָיְתָה מְנִיקָתוֹ וְהוֹלֶכֶת אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים — דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
§ The mishna teaches: The time of a nursing woman is sufficient until she weans her child from nursing. The Sages taught in a baraita (see Tosefta 2:1): With regard to a nursing woman whose child dies within twenty-four months of his birth, she is like all other women with regard to her impurity status after seeing menstrual blood, and therefore she transmits ritual impurity retroactively for a twenty-four-hour period or from examination to examination. Therefore, if a woman continued to nurse her child for four or five years, her time is sufficient and she does not retroactively transmit impurity for the entire four or five years. This is the statement of Rabbi Meir.
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: דַּיָּין שְׁעָתָן כׇּל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע חֹדֶשׁ, לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה מְנִיקָתוֹ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים — מְטַמְּאָה מֵעֵת לְעֵת וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה.
Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei and Rabbi Shimon all say: With regard to nursing women, their time is sufficient for an entire twenty-four months. Therefore, if she nursed him for four or five years, then after the first twenty-four months have passed, she transmits ritual impurity retroactively for a twenty-four-hour period or from examination to examination.
כְּשֶׁתִּמָּצֵא לוֹמַר, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר — דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשָׂה חָלָב, לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — אֵבָרֶיהָ מִתְפָּרְקִין, וְאֵין נַפְשָׁהּ חוֹזֶרֶת עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע חֹדֶשׁ.
The Gemara discusses the reasoning of each opinion: When you analyze the matter you will find that one must say that according to the statement of Rabbi Meir the case is that menstrual blood spoils and becomes milk. Therefore, it follows that this status continues for as long as she is nursing. By contrast, according to the statement of Rabbi Yosei and Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, her limbs become dislocated and her spirit, i.e., her full strength and her regular menstrual cycle, does not return to her until twenty-four months have passed.
״לְפִיכָךְ״ דְּרַבִּי מֵאִיר לְמָה לִי? מִשּׁוּם ״לְפִיכָךְ״ דְּרַבִּי יוֹסֵי.
The Gemara asks: Why do I need the statement of Rabbi Meir: Therefore, if a woman continued to nurse her child for four or five years, her time is sufficient? Since his reasoning is that the menstrual blood of a nursing woman spoils and becomes milk, it is obvious that this applies as long as she continues to nurse him. The Gemara answers: This statement is indeed extraneous. It merely serves to form a parallel between the statement of Rabbi Meir and that of the other Sages. In other words, it was appended due to the statement: Therefore, if she was nursing him for four or five years, then after the first twenty-four months have passed, she transmits ritual impurity retroactively for a twenty-four-hour period or from examination to examination, which is referring to the opinion of Rabbi Yosei.
וּ״לְפִיכָךְ״ דְּרַבִּי יוֹסֵי לְמָה לִי? מַהוּ דְּתֵימָא רַבִּי יוֹסֵי תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
The Gemara further asks: And why do I need the statement: Therefore, if she was nursing him for four or five years, then after the first twenty-four months have passed, she transmits ritual impurity retroactively for a twenty-four-hour period or from examination to examination, which is referring to the opinion of Rabbi Yosei? The Gemara explains that this clause is necessary, lest you say that Rabbi Yosei holds that there are two reasons that a pregnant woman’s time is sufficient, both because her blood spoils and because her limbs become dislocated. Therefore, the additional clause teaches us that Rabbi Yosei maintains that the reason is only that her limbs become dislocated, and consequently she transmits retroactive impurity after twenty-four months.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשָׂה חָלָב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵבָרֶיהָ מִתְפָּרְקִין, וְאֵין נַפְשָׁהּ חוֹזֶרֶת עָלֶיהָ עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע חֹדֶשׁ. אָמַר רַבִּי אִלְעַאי: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? דִּכְתִיב: ״מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד״.
That explanation is also taught in a baraita : Menstrual blood spoils and becomes milk; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: Her limbs become dislocated and her spirit does not return to her until twenty-four months have passed. The Gemara analyzes their respective reasons. Rabbi Ilai says: What is the reason of Rabbi Meir? It is based upon a verse, as it is written: “Who can bring a pure thing out of an impure? Is it not the One?” (Job 14:4). In other words, is it not true that the One, i.e., God, can bring a pure thing, such as milk, out of an impure thing, such as menstrual blood?
וְרַבָּנַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ שִׁכְבַת זֶרַע, שֶׁהוּא — טָמֵא, וְאָדָם הַנּוֹצֵר מִמֶּנּוּ — טָהוֹר.
The Gemara asks: And the other Sages, i.e., Rabbi Yosei, Rabbi Yehuda, and Rabbi Shimon, how do they interpret this verse? Rabbi Yoḥanan says that according to those Sages this verse is referring to semen, which is impure, and yet the person that is formed from it is pure.
וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵלּוּ מֵי הַנִּדָּה, שֶׁהַמַּזֶּה וּמַזִּין עָלָיו — טָהוֹר, וְנוֹגֵעַ — טָמֵא. וּמַזֶּה טָהוֹר? וְהָכְתִיב: ״וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו״! מַאי ״מַזֶּה״? — נוֹגֵעַ.
And Rabbi Elazar says: Those Sages maintain that this verse is referring to the water of sprinkling, i.e., the purification water mixed with the ashes of the red heifer. As the individual who sprinkles the water and the one upon whom the water is sprinkled are both pure, and yet one who touches the purification water is rendered impure. The Gemara asks: Is the one who sprinkles the water actually pure? But isn’t it written: “He who sprinkles the water of sprinkling will wash his clothes, and he who touches the water of sprinkling will be impure until evening” (Numbers 19:21)? The Gemara responds: What is the meaning of the term: “He who sprinkles”? It means: He who touches.
וְהָכְתִיב ״מַזֶּה״, וְהָכְתִיב ״נוֹגֵעַ״! וְעוֹד, ״מַזֶּה״ בָּעֵי כִּבּוּס, ״נוֹגֵעַ״ לָא בָּעֵי כִּבּוּס! אֶלָּא, מַאי ״מַזֶּה״? נוֹשֵׂא.
The Gemara asks: But it is written: “He who sprinkles,” and it is written in the same verse: “And he who touches.” How can these two terms be referring to the same individual? And furthermore, that verse states that one who sprinkles requires the washing of his clothes, indicating a severe level of impurity, whereas one who touches does not require the washing of his clothes. Evidently, the phrase “he who sprinkles” is not referring to one who touches. Rather, the Gemara explains: What is the meaning of: “He who sprinkles”? This is referring to one who carries the purification waters.
וְלִיכְתּוֹב ״נוֹשֵׂא״! קָא מַשְׁמַע לַן דְּעַד דְּדָרֵי כְּשִׁיעוּר הַזָּאָה. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר הַזָּאָה צְרִיכָה שִׁיעוּר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין צְרִיכָה שִׁיעוּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
The Gemara asks: But if so, let the Torah write explicitly: One who carries. Why does it state “he who sprinkles” when it is referring to carrying? The Gemara answers: The use of the term sprinkling in reference to carrying teaches us that one becomes impure only by carrying the measure required for sprinkling. The Gemara asks: This works out well according to the one who said that sprinkling requires a minimum measure of water. But according to the one who said that sprinkling does not require a minimum measure of water, what can be said? According to this opinion, there is apparently no concept of a measure required for sprinkling.
אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ צְרִיכָה שִׁיעוּר, הָנֵי מִילֵּי — אַגַּבָּא דְּגַבְרָא, אֲבָל בְּמָנָא — בָּעֵינַן שִׁיעוּר. כְּדִתְנַן: כַּמָּה יִהְיוּ בַּמַּיִם וִיהֵא בָּהֶן כְּדֵי הַזָּאָה? כְּדֵי שֶׁיִּטְבּוֹל רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וְיַזֶּה.
The Gemara answers: Even according to the one who said that sprinkling does not require a minimum measure of water, that statement applies only to the measure of purification water that must be sprinkled onto the back, i.e., onto the body, of the impure man. In this regard, any amount will suffice. But with regard to the vessel into which one dips the hyssop in order to sprinkle the water, it requires a certain measure of water. As we learned in a mishna ( Para 12:5): How much water must be in the vessel so that it will be enough for sprinkling? It must be enough to dip the tops of the stems of the hyssop branch, used in the rite of purification, into the water and sprinkle it.
וְהַיְינוּ דְּאָמַר שְׁלֹמֹה: ״אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״.
The Gemara concludes the discussion of the purification waters with the following observation: And that is the meaning of that which King Solomon said: “I said I would become wise, but it eludes me” (Ecclesiastes 7:23). According to tradition, even Solomon in his great wisdom could not understand the contradictory nature of the sprinkling of purification water, as it renders an impure person pure, and a pure person impure.
אֵיזוֹ הִיא זְקֵנָה? כֹּל שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ עוֹנוֹת [סָמוּךְ לְזִקְנָתָהּ]. הֵיכִי דָמֵי סָמוּךְ לְזִקְנָתָהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה: כֹּל שֶׁחַבְרוֹתֶיהָ אוֹמְרוֹת עָלֶיהָ ״זְקֵנָה הִיא״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
§ The mishna teaches: Who is the woman characterized as an elderly woman in this context? It is any woman for whom three typical menstrual cycles of thirty days passed at a stage of her life close to her old age, during which she saw no menstrual blood. The Gemara asks: What is considered close to old age? Rav Yehuda says: Any woman about whom her friends say that she is an elderly woman. And Rabbi Shimon says: