Niddah 61b

בודקו שכונות שכונות כל שלש ושלש אצבעות לבד:

במחט מקום הזרע קשה והמחט מתעכב ליכנס בו:

חדש אין נבדק בחמה לפי שהוא עב ומהודק אבל שחוק נבדק בחמה שוטחו כנגד עיניו מקום הזרע הוי סתום ואין החמה נראית בבגדו כל כך:

שאבד בו כלאים שאם היה מכיר חוט הצמר בבגד הפשתן נותקו וכשר:

לא ימכרנו לעובד כוכבים דאתא העובד כוכבים ומזבן ליה לישראל:

צובעו ומותר שעל ידי הצבע הוא ניכר כדמפרש עמרא וכיתנא לא שליט בהו צבעא כי הדדי שהפשתן קשה לקבל הצבע יותר מן הצמר ואי לא מינכר בצבעא ודאי נפל:

מנליה לסבא הא דסמכינן אהכי:

שוע לשון חלק תרגום של חלק שעיע. כלומר שיהו חלוקין יחד במסרק:

בודקו שכונות שכונות תימה דמשמע דאם לא נמצא טהור ותימה דאמר לעיל לר"מ כל דבר שבחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן היא ואפילו רבנן לא פליגי לגבי דם כדאמרן לעיל האי דם מהיכא אתי וי"ל דהכא נמי דמי לגל דשמא מעצמו הלך או נתכבס על ידי שום דבר ולאו אדעתיה ואפשר דאפילו ר"מ מודה הכא דשכיח טפי מלמימר עורב בא ונטלה:

בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לעובד כוכבים וא"ת וליבטיל ברובא כדפרכינן בסוף תמורה (דף לד.) גבי שער נזיר שנארג בבגד ידלק וליבטיל ברובא ומשני בצפרתא שארג בו צורת צפור דחשיב ולא בטיל וי"ל דלא שייך בטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרין על ידי תערובות כך אסור המרובה כמו המועט:

לא ימכרנו לעובד כוכבים פרש"י דנקט אבד שאם היה מכירו נותקו מן הבגד ומותר וכן י"ל שהיה מותר למוכרו לעובד כוכבים אם היה ניכר אף בלא נתיקה וכן לעשות מרדעת לחמור וכל שכן תכריכים למת כיון שהכלאים ניכרין לא קני ליה ישראל מעובד כוכבים וכן המרדעת לא חיישינן דלמא מימליך לעשות בגד כדתנן במסכת כלאים (פ"ט מ"ד) מרדעת החמור ותכריכי המת אין בהם משום כלאים אי נמי לא חיישינן בעודה מרדעת שיעלנה על כתפו דתנן בהך סיפא לא יעלה את המרדעת על כתפו ואפי' להוציא בה את הזבל אבל בהצעה לא גזרינן הואיל ואין דרכה בהעלאה דמן התורה לא אסור אלא העלאה אבל להציעו תחתיו שרי ורבנן גזרו אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו בשאר כלאים אטו העלאה ובאין דרכו בהעלאה שרי להציעו תחתיו ואפילו מדרבנן ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן אבל אבד בו כלאים אסור למרדעת אע"ג דאין דרכו בהעלאה והיינו טעמא דתנן במסכת כלאים (שם מ"ב) הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן לפי שאין דרכן בהעלאה לא גזרו חכמים בהצעתן ובמרדעת נמי בעינן שלא יהא בשרו נוגע בהם דתו ליכא למיחש לכריכת נימא:

אבל עושה אותם תכריכין למת וכל שכן אם לא אבד ואבד דנקט לרבותא דאע"ג דאסירא כדפרישית דתכריכי המת שרו כדאמר במסכת כלאים (פ"ט מ"ד) תכריכי המת אין בהן משום כלאים דכיון דאסירי בהנאה לא משתמשי בהו ולא אתי לזבוני לעובד כוכבים וא"ת והאיכא לועג לרש שמלבישו בדבר האסור ומראה לו שאין לו עוד חלק במצות כדאמר בהתכלת (מנחות דף מא.) גבי ציצית וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש ופרשב"ם דאין בו איסור ואפילו לחי כי האי גוונא שאין המת נהנה בו וקשה דהא ציצית נמי אין החי חייב בו אם אין בו הנאת לבישה ומוכרי כסות דפטירי מכלאים פטורים נמי מציצית ומפרש רבינו תם דדוקא שייך לועג לרש בציצית משום דשקולה כנגד כל המצות כדנפקא לן במנחות (דף מג:) מוזכרתם את כל מצות ה' והא דאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף יח.) אמר ליה (רבי לרבי חייא) דליה לכנפך דלא לימרו למחר באין אצלנו ועכשיו מלעיגים אותנו אע"ג דיש למתים ציצית מכל מקום מה שאנו מראים עצמנו בפניהם מקיימי מצות והם אינם מצווין קרי לועג לרש ואם תאמר ועכשיו שאנו רגילין להסיר ציצית מטליתות המתים היאך הוא זה והא אמרינן במנחות (דף מא.) שלכתחילה צריך ליתן ציצית בבגדי המתים משום לועג לרש ובמתי מדבר מצינו בהמוכר הספינה (ב"ב דף עד.) שהיה להם ציצית מיהו מהא לא קשה שבכל ט' באב היו נכנסים בקבריהם חיים ולמחר הכרוז יצא הבדלו חיים מתוך המתים כדאיתא באיכה רבתי אבל על מנהגנו יש לתמוה מכח ההיא דהתכלת (מנחות דף מא.) ואור"י דבימי חכמים שכולן היו לובשים ציצית אם לא היה להם גם במותם לעג גדול היה שדומה כמו שהיו אומרים הואיל ומת אין צריך עוד ציצית אבל עכשיו שאין הכל לובשים ציצית בחייהם אם ישימו ציצית לכולן הוא יותר לועג לרש שבחייו לא קיים ובמותו יקיים ואם ישים למי שהיה לו בחייו ולא למי שלא היה לו יתביישו החיים כדתניא בפ' בתרא (לקמן נדה דף עא.) בראשונה היו מטבילין על גב נדות מתות והיו החיות מתביישות התקינו שיהיו מטבילין על הכל ועוד יש קצת סמך למנהגנו שמסירין הציצית ממסכת שמחות (פי"ב) שאבא שאול צוה את בניו קברוהו תחת מרגלותיו של אביו והתירו תכלת מאנפליונו מיהו טעמא של אבא שאול לא נתברר:

אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא תימה אמאי לא קאמר רב יוסף מילתיה אמתניתין דכלאים דתנן בהדיא תכריכין למת אין בהם משום כלאים ויש לומר דמהך מתניתין לא משמע אלא שכל זמן שהוא מת אין עליו משום איסור כלאים אבל הך דקתני דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אע"פ שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן שמע מינה שמצות בטילות לעתיד לבא:

שוע טווי ונוז פירש"י תרגום של חלק שעיע שחולקין אותו יחד במסרק וטווי יחד ונוז ארוג ורבנן גזור בארוג בלא שוע וטווי וקשה דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דאיצטריך קרא למשרי והלא חוטי תכלת חלוקין במסרק וטווי לבדם וע"ק דאי נוז ארוג הוא מאי פריך ואימא או שוע או טווי או נוז היאך יהיה שוע או טווי כלאים בלא נוז שהאריגה היא החיבור ועוד דלמה לי קרא דנוז לאריגה מיחדו נפקא דדרשינן מינה שתי תכיפות וכל שכן ארוג ומפרש רבינו תם דמדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהיה שוע טווי ונוז שוע כל אחד לבדו וכן נמי טווי וכן נוז לבדו ואחר כך יחדיו לחברם ופירוש נוז היינו שזור כדאיתא במשניות (כלאים פ"ט מ"ח) נוז נלוז ומליז הוא לאביו שבשמים אצטוו"ש הוא בלע"ז לשון עקש ופתלתול (דברים לב) ומשום הכי איצטריך קרא למשרי כלאים בציצית שחוטי הציצית שזורין כדאיתא בספרי פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת שזור אף לבן שזור וארוג נפקא לן מיחדו כדפרישית וחוטי דכיתנא מיירי בשלא נשזר ופריך ואימא או שוע כל אחד לבדו ואחר כך חברם או טווי כל אחד לבדו וחברם או נוז כל אחד לבדו וחברם אחר כך ומשני דהלכה כמר זוטרא מדאפקינהו קרא בחד לישנא [וע"ע תוס' יבמות ה: ד"ה עד שיהא]:

זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבוא י"מ משום דאמרינן בכתובות (קיא, ב) מתים שעתיד הקב"ה הלחיות בלבושיהן הן עומדין. וק"ל דמתים שהחיה יחזקאל יוכיחו דאמר בפרק חלק (סנהדרין צב, ב) אבא מהם ואלו תפלין שהניח לי אבי אבא מהם היו, ונ"ל לעתיד לבא משעת שמת קאמר ולומר שאין החי מצווה על המת כדרך שאמרו בקטנים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. וטעמא משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות בשעת מיתתו, ויש לעתיד לבא בזמננו ובזמן מועט, שלא תהא מכשילן לעתיד לבא וביומא (עז, ב) דעובר עד צוארו במים להקביל פני רבו ובשבת בחוזרים עם כלי זיינן.

והא דאקשינן לא שאנו אלא לספדו אבל לקברו אסור. משום דשעטנז לא אסרה תורה אלא לבישה והעלאה דומיא דלבישה, וסופדו לכבודו בלחוד הוא, והוי דומיא דמוכרי כסות שמוכרים כדרכן, אבל לקברו הוי דומיא דלבישה ולפי' אסור למ"ד אינן בטלות.

הא דאמרין כיון דנתקיה נתקיה. מסתבר דכללא הוא לכל איסורים דרבנן שאע"פ שהוחזק כאן איסור וסלקו ואינו יודע אם עבר כלו אם לאו ספיקו לקולא ומותר.

דאוריתא שוע טווי ונוז אמר רחמנא פרש"י ז"ל שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק שעיע, כלומר שיהיו חלוקים יחד במסרק. וכן פירשו טווי שיהו טווין יחד, ונוז לשון אריגה לומ' שיהו ארוגין יחד. ורת"ם ז"ל השיב מדאמרינן במנחות קשר העליון דאוריתא דאי סלקא דעתך לאו דאוריתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי והא קי"ל התוכף תכיפה אחת אינו חיבור, ואם כן כדברי רש"י ז"ל למה לי דשרא רחמנא הא אינן חלוקים במסרק יחד. לפיכך פר"ת ז"ל שוע כל אחד בפני עצמו וכן טווי כל אחד בפני עצמו, ושזור בפני עצמו ואח"כ יחדיו, ונוז אינו לשון אריגה ולא לשון חבור אלא לשון שזור והיינו דאצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית לפי שחוטי ציצית צריכין להיותן שזורין דכתיב פתיל תכלת ואמרינן בסיפרי (פרשת שלח פסקא קטז) פתיל תכלת טווי ושזור, אין לי אלא תכלת, לבן מנין אמרה תורה הטיל בו תכלת הטיל בו לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור, והיינו דאמרינן בפרק בתרא דעירובין (צו, ב) המוציא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה, מאי שנא לשונות דפסולה דאמרינן אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי ליכא לשפתא דגלימא שזרונהו וכו' מהכא שמעינן תרתי חדא דחוטי ציצית צריכין להינתן שזורין ועוד סתם בגדים אינן שזורין וסתם חוטין אינן שזורין והיינו דאמר הכא סתמא האי חוטא דכיתנא דהוי דרבנן משום דסתם חוטין אינן שזורין וסתם גלימא אינה שזורה והילכך לא הויא לא אלא מדרבנן. ורבי שמשון ז"ל הכריע בפירוש המשנה שלו בפרק אחרון של מסכת כלאים (פ"ט מ"ח) דנוז היינו אריג כדברי שאר המפרשים. מדקתני אין איסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ר' שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז הוא אביו שבשמים עליו דאלמא אריג לא מלשון יחדיו נפקא אלא מלשון שעטנז ובנמקי הרמב"ן ז"ל לאו מלשון נוז נפקא להו אלא מלשון יחדיו ורישיה דקרא נקט ולא דק ויפה אמר.

שבעה סמנין מעבירי על הכתם כתב הרמב"ם ז"ל דלענין בעלה שנינו שאינה חוששת אלא א"כ העבירו עליה סימנים ועבר, ובודאי אם העבירו עליה סימנין ולא עבר מסתברא דאינה טמאה דאפילו לגבי טהרות שנינו אמרו הרי זה צבע לגבי כתמים כ"ש שאין חוששין להם לבעלה דכתמים דרבנן, אבל מסתמא ודאי נראה שטמאה לבעלה בלא העברת סימנים והכא לטהרות שנו ותני והדר מפרש הטבילו ונעשה על גביו טהרות. ועוד נ"ל דאפילו תאמר דלגבי בעלה שנו לא נפקא מינה מידי דהא מדקתני ז' סימנים מעבירין אלמה אינה טהורה עד שתעביר עליו סימנין, וכן הדין דכיון דעריב ותני בעלה וטהרות לומר בעלה כטהרות, ולגבי טהרות על כרחין כל שלא העביר טהרותיו טמאות מספק עד שנדע שאינו עובר, ותניא בבריתא העביר עליו ששה סימנים ולא עבר העביר עליו צפון ועבר טהרותיו טמאות שאם העביר עליו סם שביעי מתחלה שמא עבר, וכיון שכן כל שלא העביר עליו אפילו לבעלה חוששת ואם עבר הרי זו בחזקת דם וטמאה ואם לא עבר ודאי בחזקת צבע היא וטהורה. והרמב"ן נ"ר פי' דלטהרות שנינו ויפה פירש.

זאת אומרת מצות בטלות לע״ל יש מפרשים משום דאמרינן בכתובו׳ מתי׳ שעתיד הקב״ה להחיו׳ בלבושיהן הם עומדין וקשיא לי דמתים שהחיה יחזקאל יוכיחו דאמרינן בפ׳ חלק אבא מהם ואלו תפלין שהניח לי אבא מהם היו ונ״ל לעתיד לבא משעה שמת קאמר ולומר שאין החי מצווה על המת כדרך שאמרו בקטנים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילם להזהיר גדולים על הקטנים וטעמא משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצוות משעת מיתתו ויש לעתיד לבא בזמניו ובזמן מועט שלא תהא מכשילן לעתיד לבא ביומא בעובר על צוארו במים להקביל פני רבו ובשבת בחוזרין עם כלי זיינן והא דאקשי לא שאנו אלא לספדו אבל לקברו אסור משום דשעטנז לא אסרה תורה לבושה והעלאה דומיא דלבישה וסופדו לכבודו בלחוד הוא והוי דומיא דמוכרי כסות שמוכרין כדרכן אבל לקוברו הויא דמיא דלבישה ולפיכך אסיר למ״ד אינן בטלות.

הא דאמרינן כיון דנתקיה נתקיה מתברא דכללא הוא לכל אסורין דרבנן שאעפ״י שהוחזק כאן איסור וחלקו ואינו יודע אם עבר כלו אם לאו ספקו לקולא ומותר דאורייתא.

שוע טוי ונוז אמר רחמנא פרש״י ז״ל שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק שעוע כלומר שיהו חלוקין יחד במסרק וכן פי׳ טווי שיהו טווין יחד ונוז לשון אריגה כלו׳ שיהא ארוגין יחד. ור״ת ז״ל השיב מדאמרינן במנחות קשר העליונה דאורייתא דאי ס״ד לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי והא קי״ל התוכף תכיפה אחת אינו חבור ואפי׳ כדברי רש״י ז״ל למה לי דשרא רחמנא והא אינן חלוקין במהרה יחד לפיכך פי׳ ר״ח ז״ל שוע כל אחד בפני עצמו וכן טווי כל א׳ בפני עצמו שזור לעצמו ומכיון שהן כך אסור לחברו יחד בשתי תכיפות וכן משמעו של כתוב לא תלבש שעטנז שוע בפני עצמו וטוי בפני עצמו ושזור בפני עצמו ואח״כ יחדיו ונוז אינו לשון אריגה ולא לשון חבור אלא לשון שזור והיינו דאצטריך רחמנא למשרא כלאים בציצית לפי שחוטי ציצית צריכין להיותן שזורין דכתיב פתיל תכלת ואמרי בספרי פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה הטיל בו לבן תכלת מה תכלת שזור אף לבן שזור והיינו דאמרינן בפ׳ בתרא דעירובין המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה מאי שנא לשונות דפסולה אמרינן אדעתא דגלימא צבועינהו חוטין נמי לימא אדעתא דגלימא טוינהו בשזורין שזורין נמי לימא לשפתא דגלימא עיפינהו. מהכא שמעינן תרתי חדא דחוטי ציצית צריכין להיות שזורין ועוד דסתם בגדים אינן שזורין וסתם חוטין אינם שזורין והיינו דאמר הכא סתמא האי חוטא דכיתנא דהוי דרבנן משום דסתם חוטין אינן שזורין וסתם גלימא אינה שזורה והילכך לא הוי אלא מדרבנן. ורבי׳ שמשון ז״ל הכריע בפי׳ המשנה שלו בפ׳ אחרון דכלאים דנוז היינו ארוג כדברי שאר המפרשים מדקתני אין אסור משום כלאים ולא טווי וארוג שנא׳ לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז רשב״א אומר נלוז ומעיז הוא אביו שבשמים עליו דאלמא אריג לאו מלשון יחדו נפקא אלא מלשון שעטנז ובמנמוקי הרמב״ן ז״ל לאו משום נוז נפקא להו אלא מלשון יחדו ורישי׳ דקרא נקט ולא דק ויפה אמר.

שבעה סמנין מעבירין על הכתם כתב הרמב״ם ז״ל דלענין בעלה שנינו שאינה חוששת אלא א״כ העבירו עליה סימנין ועבר ובודאי אם העביר עליו סימנין ולא ניכר מסתברא דאינה טמאה ואפי׳ לגבי טהרות שנינו אמרו הרי זה צבע כ״ש לגבי כתמים שאין חוששין להן לבעל דכתמים דרבנן אבל מסתמא ודאי נראה דטמאה בלא העברת סימנין והכא לטהרות שנו ותני והדר מפרש הטבילו ועשה על גבן טהרות ועוד נ״ל דאפי׳ תאמר דלגבי בעלה שנינו לא נפקא מינה מידי דהא מדקתני ז׳ סמנין מעבירין אלמא אינה טהורה עד שתעביר עליו סמנין וכן בדין דכיון דערב ותנא בעלה וטהרות בעלה טהרות ולגבי טהרות על כרחין כל שלא העביר טהרותיו טמאו׳ מספק עד שנדע שאינו עובר ותניא בבריתא העביר עליו ז׳ סמנין ולא עבר תעביר עליו צפון ועבר טהרותיו טמאות שאם העביר עליו דם שביעי מתחלה שמא עבר וכיון שכן כל שלא העביר עליו אפילו לבעלה חוששת ואם עבר הרי זו בחזקת דם וטמאה ואם לא עבר ודאי בחזקת צבע הוא והרמב״ן זצ״ל פי׳ דלטהרות שנינו ויפה פי'.

בגד שאבד בו כלאים כגון בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן או בגד של פשתן שאבד בו חוט של צמר הרי זה לא ימכרנו לגוי לא מפני שיהא אסור בהנאה אלא מחשש שמא יחזור וימכרנו לישראל וכן לא יעשנו מרדעת לחמור ולא שיהא מרדעת החמור אסור בכלאים מצד עצמו ואפילו היה הוא רוכב עליו שהרי אמרו לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אלא שאסרו חכמים לעשות כן שמא תכרך נימא אחת על בשרו ובמרדעת אין לחוש לכך וא"ת מפני שלפעמים כשרוצה להניחו על החמור מניחו על גבו הרי אמרו מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' אלא אין החשש אלא שמא יקרע בגדו ויטול מבגד המרדעת ויתפרנו עליו וילבשנו ומ"מ אם רצה להתיר בגד זה בלבישה יש לו תקנה ומה היא תקנתא צובעו ומותר שאין הצמר והפשתים עולים בצבע אחד ואם יש חוט של כלאים ניכר הוא לו מיד ונותקו משם ואם אינו מכירו בכך אומדין אותו שכבר נישר משם הואיל וכבר בדק ולא מצא ואם הכירו ונתקו אלא שנסתפק לו אם ניתק כולו אם לאו אף זה מותר הואיל וחוט זה מדברי סופרים הוא שאין כלאים מן התורה אלא בשוע טווי ונוז כיון דנתקיה נתקיה ולדעת גדולי הדור כך הוא כלל לכל איסורי סופרים שאע"פ שהוחזק שם איסור כל שסילקו משם אע"פ שאינו יודע אם עבר כלו אם לאו ספיקו להקל ומותר לא צבעו ולא ניתקו מותר הוא לעשות ממנו תכריכין למת ולא סוף דבר לספדו שאין כאן אלא כבוד בעלמא אלא אף לקברו שהוא לבישה גמורה שמאחר שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ואין מצות נוהגות בו ואין החי מוזהר עליו ומה שראוי לבאר בענין שוע טווי ונוז כבר ביארנוהו בכדי היכולת בראשון של יבמות:

בגד צבוע יש פוסקים שאין בו משום כתם מפני שאין הכתם ניכר בו כל כך ואע"פ שהוא דעת יחיד אצל רבים מ"מ בכתמים הקלו ועוד שהיה מקובל אצל היחיד כמו שהתבאר באחרון של סוטה שבפלמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס והוא כלי שעל ידו נעשין מיני זמר שבאותה בקשו לגזור על בגד צבעונין של אשה אע"פ שלא התבאר כן באותה משנה אלא שהניחום להקל על כתמיהן ומכל מקום מקצת גדולי הדורות פסקו כחכמים לאסור אלא שגדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון וכן עיקר:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן והוא שאמר שבעה סמנין מעבירין על הכתם וכו' משנה זו י"מ אותה לענין בעלה לומר שאינה חוששת לכתם אף בשאין שם דבר לתלות בה עד שיודע בבירור שהוא דם והוא שיעבירו עליו שבעה סמנין ואם עבר הכתם בסיבתם בידוע שהוא כתם ומטמאין אותה שכך הוא דרכה של דם לעבור על ידי סמנין אלו ואם לא עבר אינו דם אלא צבע ומטהרין אותה וכל שלא העבירו לדעתם אינה חוששת והדברים מתמיהים שאם כן לא תעביר ולא תחוש ובטלת דין כתמים ועוד אף לדבריהם שמפרשים אותה בבעל הרי אמרו שבעה סמנין מעבירין על הכתם כלומר טמאה מן הסתם עד שתעביר ולכשתעביר מיהא ולא יעבור הכתם תהא טהורה הא כל שלא העבירה טמאה מן הסתם וזו היא דעת שניה ואף גדולי הדור נסכמים בה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאין מטהרין את האשה מכתמיה על ידי סמנין כלל שאין בדיקת סמנין דבר ברור כל כך שנטהר בה את האשה וכל שכן בזמן הזה שאין אנו בקיאין כל כך בסמנין אלו והרי אמרו בנתר באלכסנדרי ולא באנטיפטרי וכן בבורית אנו מסופקים מהו ואין לנו בקיאות בדברים אלו אלא שאף בזמן שלהם אין ענין משנה זו נאמר לענין בעלה כלל אף לטהרה אחר העברה אלא לענין טהרות אם שלא להחליט את הטהרות לשריפה עד שיודע אם לטהר את הבגד שנמצא עליו הכתם ואמר שמעבירין עליו שבעה סמנין לבטלו ויטהר הבגד מכתמו להעלותו מטומאתו בטבילה שאם לא עבר צבע הוא ואם עברה אע"פ שרשומו ניכר בטל הוא:

ופירש בשבעה סמנין אלו רוק תפל ופירש בו שלא טעם כלום מתחלת הלילה וכן פרשוה בגמרא שישן כדרכו חצי הלילה האחרון והוא שאמרו והוא שעבר עליו מקצת הלילה בשינה ור"ל חצי האחרון שהרוק הבא אחר שינה חזק ביותר אלא שמ"מ אף במתנמנם כן וכן פירשוה בשלא השכים לשנות פרקו ר"ל שלא הרבה לדבר במשנה ובדרשה או בדבור שהוא רגיל בו כשלש שעות ומפני שרוב הדבור מחליש חוזק הרוק ומי גריסין ופירש בו לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש ר"ל שלוקח גריס של פול משולל מקליפתו ולועסו עד שיתלחלח בהבל פיו והוא שאמרו בגמרא הבלא דפומא מעלי ולא שיהא צריך לעירוב רוק שאין הלכה כדברי האומר צריך שיהא רוק תפל עם כל אחת ואחת אלא משום דהבלא דפומיה מעלי ואחר כך שמעבירו על הכתם ויש גורסין על עיקת נפש ר"ל בעינוי הנפש כלומר שלא טעם כלום ומי רגלים ופירשו בהם שהחמיצו ר"ל שהתחילו להסריח והוא משלשה ימים ואילך ואין בזה הפרש בין מי רגלים של ילד לשל זקן ולא בין של איש לשל אשה ולא בין עומדים מכסים לעומדים מגולים ולא בין של ימות החמה לשל ימות הגשמים אע"פ שאין החוזק שוה בהם ונתר הוא עפר הנקרא גריד"ה והוא בצבע האפר ובורית והוא הנקרא שאבו"ן ולא המין הידוע אצלינו שזהו צפון האמור בגמרא אלא אחד ממיניו וקימוניא והוא ניקורת היוצא מפיסולן של אבני גזית ואשלג ופירשו בגמרא שהוא פסולת היוצא מנקיבת קצת מרגליות היוצאות בקצת מחצבים שבים הטבילו וכו' ר"ל שהטביל את הבגד בעוד שהכתם עליו קודם העברת הסמנין ועשה על גביו טהרות ואח"כ העביר עליו את הסמנין אם לא עבר הכתם הרי זה צבע וטהרותיו טהורות ואינו צריך להטביל שהרי אין כאן טומאה ואם עבר או כיהה הרי ניכר שדם היה וטמא הוא והטבלתו אינו כלום שהרי עדין הכתם עליו והרי זה כטובל והשרץ בידו וצריך להטביל פעם אחרת שמהעברת סמנין ואילך בטל כח הדם וכן שמאחר שאינו יכול לצאת הרי הוא כטומאה בלועה וביאר עוד בהעברת סמנין אלו שצריך לכסכס את הבגד ר"ל לשפשפו בכל אחת מהן שישה פעמים וכל שהעבירן שלא על הסדר שהזכרנו אלא שהקדים אחד על חבירו או שהעבירן כלן כאחד לא עשה כלום ואין זה נסיון כלל ואפילו עמד בעינו עדין הוא בספק דם ומ"מ אם העבירו שלא כסדרן אינו חוזר לראש אלא מתחיל להשלים העברתן על הסדר ממקום ששינהו והוא שאמרו בגמרא הקדים שניים לראשונים ראשונים עלו לו שניים לא עלו לו ר"ל ראשונים לסדר שהזכרנו עלו לו וישלים אחריהן את השבעה על הסדר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

בד"ה לא ימכרנו לנכרי פרש"י כו' במרדעת נמי בעינן שלא יהא בשרו נוגע כו' עכ"ל דאע"ג דסתמא קתני במתני' מרדעת אין בהן משום כלאים נראה להם לדמוי לכרים וכסתות דאסר נגיעת בשר אבל הרא"ש כתב דבמרדעת שרי טפי נגיעת בשר משום דקשין הן:

ד"ה לא ימכרנו לעובד כוכבים וכו' כדתניא במסכת כלאים מרדעת החמור וכו' אין בו משום כלאים. פירוש והיינו כשהכלאים ניכרים אבל בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור דדלמא ממליך לעשות ממנו בגד כיון שאין הכלאים ניכרים:

בא"ד א"נ לא חיישינן בעודה מרדעת שיעלנה על כתפו ר"ל א"נ זהו החילוק בין אבד בו כלאים ובין היכא שהכלאים ניכרים דכשהכלאים ניכרים מותר לעשות ממנה מרדעת לחמור לישב עליה ולהציע תחתיו אבל להעלותה על כתפו אסור כדתנן בהך סיפא התם ולא גזרינן הצעה אטו העלאה הואיל ואין דרכו בהעלאה ולכך מותר לעשות ממנה מרדעת כדי להציעה אכל היכא שאבד בו כלאים אסור לעשות ממנה מרדעת אפילו להציע תחתיו דגזרינן הצעה אטו העלאה אע"פ שאין דרכה בהעלאה כיון שאין הכלאים ניכרים כך הם המשך וקישור דברי התוספות בדבור זה: