Niddah 49b

ר' יהודה אומר לא כך בודקין אותה דהא קולא הוא דאיידי דדחיק להו לשולים אימא עיילי מיא לגוה אפילו בנקב קטן אלא הכי בדקינן לה כופה פי הקדרה לתוך העריבה קודם שיתן המים ואח"כ נותן מים בעריבה עד שיהו מים צפין על שוליה אם כנסה בידוע כו':

אם האור מעמידה שלא יצא המשקה בידוע שנקב קטן הוא ואינו ראוי להכניס משקה:

שהאור מעמיד אפילו נקב גדול:

רמץ גחלים ואפר בוערים:

היה טורד טיפה אחר טיפה כלומר וזו נמי בדיקה אם נתן לתוכו מים והן יוצאין טיף אחר טיף בידוע שכונס משקה:

ה"ג מאי איכא בין תנא קמא לר' יהודה כינוס ע"י הדחק איכא בינייהו - לת"ק הוי כינוס כדפרישית:

יש בו צפורן ואפי' היא יתרה כגון אצבע ששית:

מטמא במגע ובמשא ובאהל דהוי אבר חשוב ואפי' ליכא כזית בשר מטמא באהל דקי"ל האברים אין להן שיעור בפ' יוצא דופן (לעיל נדה דף מג:). אין בו צפורן לא הוי אבר ומיהו מטמא במגע ובמשא כדין עצם כשעורה שהרי יש בו עצם:

יש בו עצם ואין בו צפורן מטמא במגע ובמשא אבל לא באהל בפ' אלו מומין (בכורות מה.) אית דמפרש טעמא גזרה שאינה נספרת על גב היד אטו נספרת אבל באהל המת לא גזרו דעבדי היכרא דלא לישרוף עליה תרומה וקדשים ואית דאמר משום דעצם כשעורה נגע בה ותימה להאי טעמא אמאי מטמא במגע כשנוגע בבשר ואינו נוגע בעצם דאי משום דבשר הוי יד ושומר לעצם האמר רב בפרק העור והרוטב (חולין דף קיח:) דאין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ורבינו הגדול דהכא היינו רב ויש לומר דגזרו חכמים אטו לפעמים דיש בעצם כפול אי נמי נגיעת בשר אטו נגיעת עצם או גזרו מגע אטו משא:

כל המטמא מדרס היינו מק"ו דפכין קטנים ובפ' כיצד הרגל (ב"ק דף כה:) פירשנו:

תנינא חדא זימנא תימה מאי קושיא הא כמה כללות תנא במתני' אע"ג דתנא להו בדוכתא אחריתי דקתני כל שהוא חייב בפאה חייב במעשר כו' ושמעינן לה ממתני' במסכת פאה (פ"א מ"ד) דקתני לקיטתו כאחד ומכניסו לקיום ובמעשר לא תני ליה וכן כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ושמעינן לה ממתניתין דראשית הגז וכל שיש לו ביעור יש לו שביעית שמעינן נמי ממתני' דשביעית וי"ל דלא פריך אלא אדרב יהודה דמאי הוצרך למימר לאתויי ממזר הכא והתם והשתא אתי שפיר דלא קאמר דההיא דסנהדרין (דף לו:) לאתויי חלל דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות כדתנן התם אין כשר לדיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה אלא לא פריך אמתני' כי אם על רב יהודה וארב יהודה לא מצי לשנויי דחדא לאתויי חלל דמלישנא דסיפא דאחד דיני ממונות דקתני דאין כשר לדיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה משמע אבל כשר לדיני ממונות ולכל הפחות מוקמינן אחלל דכשר וצ"ל דרב יהודה אתא לאשמועינן דגר וממזר כשרים לדיני ממונות דפסולין לדיני נפשות שמעינן ממתני' דהתם וגרסינן הכא כמו שיש ספרים דגרסי בסנהדרין (דף לו:) אי אשמועינן גר משום דראוי לבא בקהל כו' ואי אשמועינן ממזר דבא מטפה כשרה להכי כשר לדיני ממונות אבל גר אימא לא ול"ג איפכא כמו שהיה בספרים אי אשמועינן גר משום דבא מטיפה פסולה ולכך פסול לדיני נפשות דרב יהודה לא אתא לאשמועי' הא דפסול לדיני נפשות כדפרישנא:

לאתויי ממזר וא"ת ואמאי לא קאמר לאתויי בעל מום דפסול בדיני נפשות ומפיק לה בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו:) ובריש מצות חליצה (יבמות דף קא.) כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום וי"ל דלא איירי אלא בפסול יוחסין וה"נ איתא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כז:) דפריך והא עד זומם דדיני ממונות דכשר לדיני נפשות ופסול לדיני ממונות ומשני בפסול יוחסין קמיירי:

חדא לאתויי גר משמע דכשר אע"ג דאין אמו מישראל ותימה דבפ' החולץ (יבמות דף מה:) אמרי' דרבא אכשר לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה וי"ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כדאמר בפרק מצות חליצה (יבמות דף קב.) גר דן חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולא כמו שפירש שם בקונט' דלענין דיני נפשות איירי הא דדן את חברו אבל בדיני ממונות דן אפי' ישראל וא"ת דבפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עו:) על גמרא דמי שהוחזקו אבותיו כו' דפריך למימרא דלא אוקמינן פסולין ורמינהי הכל כשרין כו' ואמר רב יהודה לאתויי ממזר ומאי קושיא לישני דהיינו דוקא לדון ממזר כיוצא בו דומיא דגר ואם נאמר דהכא מיירי בגר שאמו מישראל הוה אתי שפיר וי"ל דשאני ממזר דכיון דאביו ואמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה תדע דהא דדרשינן עליך הוא דבעינן מקרב אחיך וממזר מקרי שפיר עליך דבא מזרע ישראל ואם ממזר פסול לדון את ישראל מיפסיל נמי לדון את ממזר חברו והא דתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה היינו מדרבנן דמדאורייתא אפי' ממזר חשיב מקרב אחיך והא דעביד צריכותא בין גר לממזר אע"ג דחלוקין זה מזה כדפי' נקט צריכותא לפי שהמשנה שנויה סתם ואין חלוק זה מפורש בה וא"ת בפ' מצות חליצה (יבמות דף קא:) דא"ל רב שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינן בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ורגיל ר"ת לומר דאותו רב שמואל היינו בנו של רב יהודה הינדואה דאמר בפ"ק דקידושין (דף כב:) דגר שאין לו יורשין הוה ונתגייר הוא ובנו וכן משמע הלשון דקאמר ואנא גר אנא משמע דהוא עצמו נתגייר וכיון דלא היתה אמו מישראל לשאר דינין נמי מיפסיל ואמאי הוצרך להביא קרא דחליצה וגם רב יהודה היאך בררו לדיין וי"ל דקבלו עליהם החולץ והחולצת דבדיני ממונות הוי כשר ולחליצה מיפסיל כדאמר התם אי נמי התם לחליצת גרים מיירי ואין להאריך כאן יותר:

כל הכשר לדון כשר להעיד וא"ת והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה והיא שופטה את ישראל בעת ההיא ובשלהי פ"ק דב"ק (דף טו.) דרשינן אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכי היכי דהאי קרא מיירי בנדונין מיירי נמי בדיינין כדדרשינן בהמגרש (גיטין פח:) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ואשה פסולה להעיד כדאמר בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל.) וי"ל דה"ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד אי נמי נהי דבנידונין הוי אשה בכלל מ"מ בדיינים אין אשה בכלל ודבורה היתה דנה ע"פ הדיבור אי נמי לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו שני אנשים שני מעל פי שנים עדים ואית דילפי מוישארו שני אנשים במחנה:

תנינא חדא זימנא הכל כשרין לדון דיני ממונות תימא מאי קושיא דכולהו נמי תנינא כל חדא וחדא בדוכתא כדמפרש לקמן גבי כל שחייב בפיאה חייב במעשרות וכל שיש לו ביעור יש לו שביעית, דהכא לאו לגופייהו איצטריך אלא אגב גררא דכיוצא בו קתני להו לכולהו, ותירצו בתוספו' דמימרא דרב יהודה בלחוד הוא דקשיא להו למאי איצטריך לפרושי כאן תרי זימני והכי קאמר תנינא חדא זימנא וכבר פירשה התם רב יהודה ומתרצינן דחדא מינייהו לאו ממזר איתמר אלא נר ותרוייהו איצטריכו ליה. ודומה לה איכא בשבת פרק ר' עקיבא (קלג,.) דקאמר וצריכא על מימריה דרב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כר' עקיבא כל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. וא"ת מכיון דאין כאן משנה מיותרת מאין לו לרב יהודה לרבות גר וממזר. תירץ הרמב"ן נ"ר דרב יהודה סברא דנפשיה קאמר דכולהו פסולין שהם ישראלים, כשרים לדון דיני ממונות ולא מיפסלי יוחסין אלא לדיני נפשות.

וצריכי דאי אשמועינן ממזר משום דאתי מטפה כשרה אבל נר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא ואי אשמועינן גר משום דראוי לבוא בקהל. ה"ג בספרי דוקני ואהכל כשרים דרישא קאי, אבל לדיני נפשות לא צריכא לאשמועינן גר וממזר דאפילו חלל נמי פסול להו, וכדקתני בסנהדרין (לב, א) ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא לויים כהנים וישראלים המשיאים לכהונה, אלמא חלל פסול דאף הוא אינו מן המשיאין לכהונה. ויש גורסים וצריכא דאי אשמועינן ממזר משום דאין ראוי לבוא בקהל ואי אשמועינן גר משום דאתי מטפה פסולה ואסיפא דקתני ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות קאי, ולפי גרסא זו מפרשי דחלל כשר לדון דיני נפשות דהא לא מפיק רב יהודה אלא גר, ומשיאים לכהונה דקתני התם לאו לאפוקי חלל אלא לאפוקי גר וממזר והיינו דקא פריש רב יהודה והא דתנן בקידושין (עו,.) אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ומפקינן לה מדכתיב ונשאו אתך בדומים לך, ההוא בסנהדרין קבועין אבל כשר הוא להושיבו בדיני נפשות ולהמנות לשעה עמהן. הריא"ף ז"ל פי' לזו במס' סנהדרין לגר שאמו מישראל. ואינו מחוור בעיני דאי בגוי שבא על בת ישראל לאו גר מיקרי דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואי בגר שבא על בת ישראל לאחר שנתגייר לאו בא מטפה פסולה הוא וכבר כתבתיה בארוכה ביבמות פ' מצות חליצה בס"ד.

מטמא במגע ובמשא פי׳ מדין עצם כשיש בו כשעורה.

ואינה מטמאה באהל פי׳ שאין בו כזית בשר מדין אבר לאיתיי סאה ותרקב וה״ה לכלי חרס דאע״ג דחזי למדרס אינו מטמא במדרס לפי שאינו נעשה אב הטומאה וכדאיתא בפ׳ ר׳ עקיבא אלא דנקט הא דרויחא טפי ונפקא מקרא דמשכבות בהדיא.

תנינא חדא זימנא הקשו בתוס׳ מאי קושיא דהא כל הני דתנינן הכא כלהו מיתנו בדוכתיהו כדמפרש לקמן גבי כל שחייב במעשרות אלא דהכא אגב גררא דכיוצא בו נקיט להו ותירצו דמימרא דרב יהודה ק׳ להו למה להו למהדר ולפרושה הכא כיון דהא אמרה בדוכתא אחריתא ויש כיוצא בזה בפ׳ ר׳ עקיבא דפרכינן ועבדינן צריכותא על מימרא דרב יהודה אמר שמואל וא״ת וכיון דמתני׳ גופא לא מייתרא מנא ליה לרב יהודה דחדא לאתויי וחדא לאתויי ממזר וי״ל כמו שתירץ הרמב״ן ז״ל דרב יהודה מסברא דנפשיה ידע לה דגר וממזר כשרין לדיני ממנות וסמך ידו אהא וא׳ אאידך חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וא״ת והיאך נשתבשו לומר בשתיהן ממזר וי״ל דמשום דלא מסיימי ואיכא בתלמידי רב יהודה דתני ממזר אהא ואיכא דתני ליה אהא באה״נ ששמע זו וזו ושנה בשתיהן ממזר. חדא לאתויי גר כבר פירשתי במס׳ יבמות וגם במס׳ סנהדרין דגר שאמו מישראל כשר לדון דיני ממונות אפילו בישראל אבל אם אין אמו מישראל פסול דלא גרעו דיני ממונות אעפ״י שאין אמו מישראל כדאיתא בפ׳ מצות חליצה דעליך הוא דבעי מקרב אחיך ומיהו דיני נפשות אינו דן אפי׳ על חברו דלא גרע גר גרור מדינו של שור שהוא בסנהדרי כשרה הילכך הא דאמרינן הכא דגר כשר לדיני ממונות אם לישראל הוא הוה בעינן אמו מישראל וק׳ דהיכי דמי אם בגוי שבא על בת ישראל אין זה גר אלא ישראל דגוי הבא על בת ישראל הולד כמוה ואי כשהיה אביו גר כשבא על בת ישראל היכי אמרינן דבא מטפה פסולה לכך יש לנו לומר ע״כ דמיירי בגר שאין אמו מישראל וכשר לדון דיני ממונות את חברו ופסול לדיני נפשות אפי׳ לחברו ואפי׳ שאמו מישראל והכשר כשר לעולם והפסול פסול לעולם ולאו בחדא גוונא איירי בתרווייהו.

ג״ה וצריכא דאי אשמועינן גר משום דאתי מטפה פסולה וכו׳ ולא נהירא דלפום הא עבדינן צריכותא לפסולה דדני נפשות וזו לא נצרכה דהא פשיטא ואפי׳ חלל פסול לכך וכדתנן בסנהדרין שאין דנין דיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה ותנן נמי שאין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה ונפקא לן מדכתיב ונשאו אתך בדומין לך דאין לתרץ דהנהי להושיבו קבוע בסנהדרין אבל לפי שעה דמנה הוא עמהן לדיני נפשות מדלא פרישו ליה בגמ׳ והגרסא הנכונה וצריכא דאי אשמועינן גר דראוי לבא בקהל וכו׳ ואי אשמועינן ממזר דאתי מטפה כשרה והוי כולה צריכותא משום דיני ממנות.

והא דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד ש״מ דאשה פסולה לדון וק׳ מהא דכתיב והיא שופטה את ישראל וכבר פרשתיה בסנהדרין גם בפ״ק דקדושין בס״ד.

לאתויי סומא בא׳ מעיניו פי׳ דאינו כשר לדיני ממונות דאולו לדיני נפשות פשיטא אפילו מחוסר שום אבר אחד דכולך יפה רעיתי ומום אין בך ועובדא דלקמן בדיני ממונות הוה והא פשיטא ובדין הוא דיכול לומר לאתויי גר שאין אמו מישראל שהוא כשר לעדות ופסול לדין ישראל אלא דכיון דכשר לדון לחברו לא פסיקנא ליה ואידך עדיפא לי'.

כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון ר"ל כל הכשר לדון אף בדיני ממונות כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון אף דיני ממונות ומשנה זו פי' בגמ' שלדעת ר' מאיר נאמרה שסובר בסומא באחת מעיניו שהוא פסול לדון מדכתוב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מקיש דינין לנגעים מה נגעים סומא באחת מעיניו פסול דהא כתוב לכל מראה עיני הכהן אף דינין כן וכן דורש בו מה נגעים ביום דכתוב וביום הראות בו אף דינין ביום וכן דורש בו מה דינין שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים ואע"פ שהדינין בשלשה והנגעים ביחיד בזה גזירת הכתוב הוא דכתוב או אל אחד מבניו ללמד שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים ואין הלכה כמותו באחת מהן אלא הנגעים נראים בקרובים שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו וכן אע"פ שהנגעים ביום דיני ממונות אע"פ שתחלת הדין צריך שיהא ביום גמר דין מיהא כשר בלילה ומעתה אף סומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות כמו שביארנו בסנהדרין ומ"מ יכולים היו בעלי התלמוד להעמיד משנתנו באוהב ושונא שכשרים להעיד ופסולים לדין אלא שזה דבר שאינו עומד על אופן אחד שהאהבה והשנאה מתחלפות תמיד מצד הסבות והמתחדשין ישנו הרצון וברוב הענינים האהבה והשנאה חוזרות למצוע ולבינוניות לא אהבה הפוסלת ולא שנאה המקלקלת ומתוך כך לא רצו להעמידה בענין זה וכן פירשוה גדולי המחברים בפירושי המשנה וגדולי הדורות מתרצים שלא פסלו אוהב ושונא לדין אלא לכתחלה וכמו שאמרו לא לידון איניש דינא לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה אבל בדיעבד כשר אחר שלא הטה את הדין ולפי דרכנו למדנו שבסומא בשתי עיניו פסול בין לדון בין להעיד ומה שמצינו ברב ששת שהיה דן את הדין כמו שאמרו בכתבות אתא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסיה וכן ברב יוסף דאתאי יבמה קמיה לחלוץ כדאיתא בפרק מצות חליצה נראה שלא היו באין לפניהם אלא להוראה והיו ממנים תלמידיהם לדון על פיהם והיה הדין מתיחס להם מצד חכמתם ויש סוברים להכשיר סומא בשתי עיניו לדון ואין הדברים כלום וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין:

בד"ה ר' יהודה הוא אומר לא כן בודקין אותה דהא קולא הוא כו' עכ"ל לפסול למי חטאת ודאי דחומרא הוא אבל קולא הוא לגבי טומאה מיהו בכלי המיוחד למשקין לטומאה נמי טהרתו בכונס משקה כמ"ש התוס' בס"פ המצניע:

תוס' בד"ה תנינא חדא זימנא כו' והשתא א"ש דלא קאמר כו' לאתויי חלל כו' ואדרב יהודה לא מצי לשנויי כו' עכ"ל ר"ל דהך סיפא דהתם ואין כשר לדיני נפשות אלא מן המשיאין כו' אינו אלא פירושא דהכל כשרין לדון ד"מ ואין הכל כו' דקתני ברישא הוא והוה מצי למימר דכולה אתא לאתויי חלל ואצטריך תרתי מתני' דאי לא תני אלא חדא לא הוה מוקמינן לה דכשר בד"מ אלא בחלל אי נמי דאצטריך ההיא דסנהדרין לפסול אפילו חלל בד"נ וההיא דהכא אצטריך דאפילו ממזר או גר כשרים לד"מ וכן מ"ש דאדרב יהודה לא מצי לשנויי דחדא לאתויי חלל כו' צ"ל דהיינו נמי בכה"ג דחדא לפסול אפי' חלל בד"נ וחדא דאפי' ממזר או גר כשרים לד"מ כך נ"ל תוכן דבריהם אבל מ"ש בסוף דבריהם דלהכי לא מוקמינן לה אחלל משום דלישנא דסיפא כו' משתמע אבל כשר לד"מ ולכל הפחות מוקמינן אחלל כו' אין זה מובן דמאי איכפת לי' דממתני' משתמע כשרות לחלל בד"מ דלהא ודאי לא אצטריך לאשמועינן חלל דמק"ו מממזר או מגר נמי שמעינן [ליה] אבל מ"מ אצטריך ליה לאשמועינן פסלות אף לחלל בד"נ ואי משום דפסלות לחלל בד"נ נמי שמעינן ממתניתין דהתם דקתני ואין כשר לד"נ אלא מן המשיאין כו' עיקר דבר זה חסר מדבריהם ומי הכריח אותם לאין צורך שכתבו דכשרות לחלל בד"מ משתמע נמי מדיוקא דמתני':

בגמ' וצריכי דאי אשמועינן גר וכו' נ"ל דהאי צריכותא לפי פשוטו דקאי אמתני' ליכא לפרושי ככל צריכותא דעלמא משום דבחדא סברא הוי סגי ליה דאי לא תנא אלא חדא מתני' הוה מוקמינן לה אגר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר לא דהא הכא לא שייך לומר דלכתוב ממזר ולא בעי גר דהכא לא שייך למתני בהדיא לא גר ולא ממזר דהא לא תני תנא דמתני' ע"א כלל וצ"ל דהוי כמו תרי שנויי כאילו אמר אי לא תני אלא חדא מתני' הוה מוקמינן לה אגר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר לא או לאידך גיסא דלא הוה מוקמי' לה כ"א אממזר משום דבא מטיפה כשרה אבל גר לא לכך צריכה תרוייהו וק"ל:

בתוס' ד"ה תנינא חדא זימנא וכו' והשתא א"ש דלא קאמר דההיא דסנהררין לאתויי חלל וכו'. יש להקשות מאי קאמר דהל"ל דההיא דסנהדרין אתי לאתויי הלל וע"כ צ"ל דר"ל וההיא דהכא אתיא לאתויי ממזר דא"כ תקשי לן תרוייהו ל"ל דלכתוב ממזר דאינו ראוי לבא בקהל ואפ"ה כשר בדיני ממונות כ"ש חלל דמותר לבא בקהל דכשר לדיני ממונות דהשתא ליכא למימר ההיא צריכותא דאמר בגמרא אגר וממזר אי אשמועינן ממזר משום דבא מטיפה כשרה וכו' דחלל הוי יותר טיפה כשרה מממזר ולכאורה היה נראה לפרש כוונת התוס' דר"ל כן דאי אמתני' פריך ה"ל לשנויי דההיא דסנהדרין אתי לאתויי חלל ועיקר הרבותא אתא לאשמועינן דאפי' חלל פסול בדיני נפשות ומתני' דהכא אתי לאתויי ממזר ולאשמעינן דאפי' ממזר כשר בדיני ממונות והשתא לא קשה מידי ולא נצטרך לשום צריכותא דכה"ג צריך לפרש התוס' בדבור שאחר זה דמקשו וא"ת אמאי לא קאמר לאתויי בעל מום פסיל לדיני נפשות וכו' אבל לפי זה לא יתיישב לישנא דתוס' דקאמר בתר הכי וארב יהודה לא מצי לשנויי וכו' דמלישנא דסיפא וכו' משמע אבל כשר לדיני ממונות דלמה להו לתוס' לסיומי הכי דהא לפי זה לא אתי לאשמועינן דחלל כשר בדיני ממונות דכ"ש הוא מממזר אלא לאשמועינן דפסול בדיני נפשות אתי ועוד י"ל דברי התוס' דר"ל דאי פריך אמתני' ה"ל לשנויי דההיא דסנהדרין אתא לאתויי חלל וההיא דהכא ממזר מאי אמרת דלכתוב הך דהכא לחוד דאפי' ממזר כשר וכ"ש חלל זה אין קושיא כלל דאי לא תני אלא מתני' דהכא הוה מוקמי' לה דאתא לאתויי חלל אבל ממזר ה"א דפסול אף לדיני ממונות דהא לא שייך למימר דלתני הכא בהדיא ממזר דכשר לדיני ממונות דאין זה משיטת התנא דלא תני אלא כללים כל הראוי לדון וכו' ויש וכו' דומיא דאידך בכא ולכך הוה מוקמינן לה שפיר אחלל אבל השתא דתני ההיא דסנהדרין דאתא לאתויי חלל דכשר ע"כ הך דהכא אתי לאתויי אפי' ממזר דכשר ודוגמת שיטה זו פירשנו שיטת הצריכותא דבגמ' לפי פשוטו דאוקי אמתני' אלא שגם לפי זה לא יתיישב לישנא דתוס' דמסיימי בתר הכי וארב יהודה לא מצי לשנויי דחדא לאתויי חלל וכו' דבלא זה פשיטא דארב יהודה לא מצי לשנויי הכי דהא ע"כ היה צ"ל דבחדא קאמר ר"י בהדיא דאתי לאתויי חלל ובחדא קאמר דאתא לאתויי ממזר והשתא חלל למה לי כיון דאשמועינן דממזר כשר כ"ש חלל אלא שלפי פירוש זה יש ליישב דהוכרחו התוס' לסיים כן דלא תקשה דאדרב יהודה נמי איכא לשנויי הכי דאההיא דסנהדרין קאמר ר"י דאתא לאתויי חלל ואהך דהכא קאמר דאתא לאתויי ממזר והוצרך למימר נמי דההיא דסנהדרין אתי לאתויי חלל דאי לא אתמר מלתיה דרב יהודה כ"א אהך דהכא לחוד לאתויי ממזר הוה פרכינן לר"י גופיה מנא ליה לאוקמא הך דהכא דאתא לאתויי ממזר דלמא לא אתיא אלא לאתויי חלל לכך אשמועינן ר"י בההיא דסנהדרין דאתיא לאתויי חלל א"כ הך דהכא ע"כ אתיא לאתויי דאפי' ממזר כשר לכך מסיימי התוס' דאר"י לא מצי לשנויי הכי משום דא"כ לא נימא כ"א אהך דהכא לחוד דאתיא לאתויי ממזר דאחלל ליכא לאוקמי דפשיטא הוא דחלל שמעינן מסיפא דההיא דסנהדרין בלא מלתיה דר"י הלכך אר"י ליכא לשנויי הכי אלא דבחדא קאמר דאתיא לאתויי גר ובחדא קאמר דאתיא לאתויי ממזר וצריכו תרוייהו כדאיתא בגמ' כנ"ל עיקר וק"ל וצ"ל לפירוש התוס' דהא דמכשיר ר"י גר וממזר לדיני ממונות ואוקי מתניתין דחדא אתיא לאתויי גר וחדא ממזר מסברא דנפשיה קאמר כן דהא מדיוקא דמתני' ליכא למידק כלל דכוון דאמתני' לא שייך למפרך תנינא חדא זמנא כמ"ש התוס' דלא תני הכא הני כללי כ"א אגב אחריני א"כ איכא לאוקמי תרוייהו דלא אתו אלא לאתויי חלל דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות ואע"ג דכבר שמעינן לה מההיא דסנהדרין תנא לה נמי הכא אגב כללי אחריני וק"ל:

ד"ה לאתויי ממזר וא"ת אמאי לא קאמר לאתויי בעל מום דפסול לדיני נפשות וכו'. ר"ל וההיא דהכא אתי לאתויי דאפי' ממזר כשר לדיני ממונות והשתא אצטריכו תרוייהו וק"ל: