Commentary page

Niddah 41a

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Niddah 41a

Niddah 41a. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 208 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

אחר שריבה הכתוב ומיעט אמרת כו' הואיל וכתוב אחד ריבה וכתוב אחד מיעט מעתה יש לך לילך אחר אומד הדעת:

מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש שלאחר שבאו לעזרה אירע פסולן:

מפטר רחם נפקא דלא קדיש וכיון דחולין הוא למה לי למעוטי פשיטא אם עלה ירד:

מאמו אמו נפקא נמי דלא קדיש דגמר מבכור:

תרי קראי אמו אמו וזאת:

חד לבהמה דחולין ואוליד דרך דופן ואקדשיה ושמעינן מאמו אמו דלא קדיש וחד לבהמה דקדשים דעל כרחך ולד היוצא ממנה קדוש מאליו ואיצטריך למעוטי מזאת דאע"ג דקדיש אם עלה ירד הואיל ולא היה פסולו בקדש:

וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין נראה בעיני דלא גרסי' ליה ופירוש משובש הוא דכל שכן למאן דאמר משעת יצירה הן קדושים דהיינו במעי אמו דאיצטריך למעוטי מזאת:

הכי נמי מסתברא דכל הני פסולין דהכא בבהמות קדשים קאמר. ורובע ונרבע כגון שהקדישן ולבסוף נרבעו. ומוקצה ונעבד נמי בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן ויכול לאוסרן והכי נמי מוקמינן בפרק בתרא דזבחים (דף קיד.). ואתנן ומחיר כשנתן לה עובר בהמת קדשים קלים באתנן וקסבר בהוייתן הם קדושים ולא קודם לכן לפיכך איסור אתנן ומחיר חל עליהם וקדושה דממילא נמי חיילא עלייהו והרי הם קדושים. וכלאים וטרפה ויוצא דופן נמי בולדות קדשים:

12 more comments on this page.

Rashi on Niddah 41a · Sefaria

Tosafot

שהיה פסולן בקדש שאין פסולן יכול להיות עד אחר שהוקדש אבל רובע ונרבע מצי להיות בעודן חולין וקשה דאמרינן בזבחים פ' חטאת העוף (זבחים דף סח:) זר וסכין מטמאין אלמא חשיב אין פסולן בקדש אע"ג דלא שייכי עד לאחר שהוקדש ושמאל ולילה נמי הוה מטמאין אי לאו דאית להו הכשר במקום אחר כדאמר התם ודוקין שבעין קאמר רבי עקיבא דאם עלו לא ירדו משום דכשר בעוף אלמא חשיב פסולו בקודש אע"ג דיכול להיות קודם הקדש ונראה לפרש דהיכא דכיוצא בו כשר במקום אחר קרי פסולו בקדש ונשחט בלילה אית ליה הכשר באברים ופדרים ויוצא דמה שכן כשר באימורים ואימורים שכן כשר בבמה ונשפך דמה כיון שקבלה היתה בהכשר מיקרי פסולו בקדש ולשון פסולו בקדש היינו שאין כאן פסול גמור אלא נפסל בקדושתו וכן משמע דפריך התם מ"ש שמאל דאית ליה הכשר ביום הכיפורים ולילה באברים ופדרין ולכך אין מטמאין דהוי פסולן בקדש:

היינו דאיצטריך תרי קראי וא"ת וליבעי ג' קראי בכל הפסולין כמו בטרפה דחשיב הכא בהדייהו דבפרק קמא דמנחות (דף ו.) מצריך ב' קראי בטרפה חד לנטרפה קודם הקדשה וחד לנטרפה לאחר הקדשה ואפילו הכי איצטריך הכא למעוטי מזאת דאם עלתה תרד וה"נ בשאר פסולין ליבעי תרי קראי בלא קרא דזאת חד לקודם הקדש וחד לאחר הקדש דלא יעלו וקרא דזאת לירדו ויש לומר כיון דגלי לן קרא בטרפה ה"ה לשאר פסולים:

קסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים פרש"י דל"ג ליה דהא כ"ש למ"ד במעי אמן הן קדושים דאיצטריך למעוטי מזאת ונראה דגרס ליה ולרבותא נקטיה דאע"ג דבהויתן הן קדושים ולא קדם הקדשן לפסולן אצטריך קרא למעוטי כיון דהפסול לא בא תחלה אלא בבת אחת אבל לא מצי למגרס קסבר במעי אמן הן קדושים דהא בסוף פרק דם שחיטה (כריתות דף כג:) קאמר דקסבר ר"ש בהויתן הן קדושים וכן מוכח משמעתין דמוקי קרא דזאת לבהמת קדשים ואתנן ומחיר לא אשכחן אחר הקדש אפי' לרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון הדיוט הוא דאמר בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צ.) לכל נדר פרט לנדור שאין אתנן חל עלייהו ולא משכחת אלא בולדות קדשים וכמ"ד בהויתן הן קדושים ונתנם לזונה בעודם בבטן והכי מוקי לה בפ' פרת חטאת (זבחים דף קיד.) וכן פ"ה וא"ת דבשילהי תמורה (דף לג:) תנן אלו הן הנקברים קדשים שהפילו וחולין שנשחטו בעזרה ור"ש אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו משמע דלא פליג אקדשים שהפילו וכיון דבהוייתן הן קדושים אמאי יקברו והלא אין קדושה חלה עלייהו כדתנן פרק כיצד מערימין (תמורה דף כד:) רשב"ג אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עלייהו וקאמר דקסבר דבהויתן הן קדושים ואפילו קדושת דמים אין חלה עלייהו דאי חלה הא אמר בפרק אלו קדשים (תמורה דף יט:) מגו דנחתא קדושת דמים נחתא נמי קדושת הגוף ואם כן קדשים שהפילו דאסורים בהנאה לרבי שמעון אמאי ויש לומר דפליג גם ארישא אלא דלא נחת לפלוגי אלא בחולין שנשחטו בעזרה תדע דהא חשיב התם נמי בשר בחלב בקבורה ולרבי שמעון שרי בהנאה בפ"ק דבכורות (דף י.) א"נ י"ל דנפל קדושה חלה עלויה טפי מטומטום ואנדרוגינוס משום דאי הוה בר קיימא היה ראוי לקרבן וא"ת כיון דסבר בהויתן הן קדושים היאך קדושה חלה על יוצא דופן וכלאים דמ"ש מטומטום ואנדרוגינוס וי"ל דמיירי כגון שהקדישן בפה קודם שנולדו דאע"ג דאין קדושת אמן חלה עליהם קדושת פה חלה עליהם מיהו מתני' דכיצד מערימין (תמורה דף כד:) משמע דאפילו בקדושת פה אין קדושה חלה עליהם ועוד דבשילהי פ"ב דתמורה (דף יז.) קאמר אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים ואליבא דרבי יהודה ואמאי לא משכחת בהקדישו בפה ושמא י"ל דדווקא טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם:

ורבנן לטעמייהו וא"ת אע"ג דלא מטמאי לידה מ"מ ליטהר דם קישויה דאפי' בהפילה רוח פריך בפ"ק (לעיל נדה דף ח:) שיהא קישויה טהור אע"ג דאין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ויש לומר דהתם משום דבעי למימר דמיקרי לידה כדמייתי קרא כמו ילדנו רוח אבל הכא מיעטיה קרא מדין ולד:

Tosafot on Niddah 41a · Sefaria

Rashba

מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש פרש"י ז"ל דכל שאירע פסולו לאחר שבא לישחט בעזרה קרי פסולו בקדש. והקשו עליו בתוס' דבזבחים פרק חטאת העוף (זבחים סח, ב) חשיב רבי יוחנן מלק זר לא היה פסולו בקדש ושמואל נמי לא הוה חשיב פסולן בקדש אי לאו משום דמשכח להו הכשרא במקום אחר כדאיתא התם. ופירשו הם ז"ל דפסול שבא על ידי עבודה שכיוצא בה כשרה במקום אחר קרי פסולו בקדש. אי נמי שנשחטה בהכשר ואירע לה פסול לאחר מכן כטמא ופגול ונותר. ולשון פסולו בקדש משמע נמי הכין שאין פסולו פסול גמור אלא שנפסל בקדושתו.

מאמו אמו נפקא פרש"י ז"ל דלא קדוש וכיון דחולין היא למה לי למעוטיה מהכא פשיטא שחולין שעלו ירדו ואע"ג דאמר שמואל המקדיש את הטרפה צריכה מום קבוע לפדות עליו כדאיתא בפרק ב' דתמורה (יז, א) ואע"ג דטרפה אסורה באכילה משמע דנחתא לה קדושת הגוף כ"ש הני דשרו באכילה. י"ל דילמא התם על ידי תמורה דומיא דבעל מום קבוע דבההיא שמעתא. אי נמי י"ל דאע"ג דנחתיה לה קדושת הגוף ידעינן שפיר מהאי קרא דתרד כיון שבא הפסול בעוד שהיתה חולין.

וקסבר ולדות קדשים בהויתן קדושים כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן ליה דודאי כ"ש דלמ"ד ממעי אמן קדושים דאיצטריך קרא למעוטי מזאת דאע"ג דקדישי משעת יצירה כי נפקן דרך דופן אם עלו ירדו. ובתוס' כתבו דגרסי' ליה ולרבותא נקט ליה דאע"ג דקסבר ר' שמעון בהויתן קדושים כדאיתא בפרק דם שחיטה (כריתות כג, ב) אפילו הכי איצטריך קרא למעוטיה כיון דלא קדם פסולן להקדישן אלא דאתו בבת אחת.

והני מהכא נפקן מהתם נפקן מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע וכו'. ותו כלאים מהכא נפקן מהתם נפקן שור או כשב וכו' אלא איצטריך תרי קראי חד לבהמה דחולין וחד לבהמה דקדשים, תמיה לי מאי קא מקשה והני מהכא נפקן מהתם נפקן ומאי קאמר אלא איצטריך תרי קראי דאטו זאת תורת העולה מי קא מפרש להוציא רובע ונרבע ויוצא דופן וכל הנך דממעט בבריתא דתקשי לן תרי קרא למה לי והלא קרא סתמא הוא למעט הפסולין שאין פסולן בקדש שאם עלו ירדו, ומעתה זיל גמור כל חד וחד מקרא דידיה אי זהו שאין פסולו בקדש וירד ואיזה פסולו בקדש ולא ירד וי"ל דהכי קאמר למה אי בבהמה דחולין ואקדשה כלומר שקדם פסולו להקדשו למה לי זאת תורת למעוטי כלל לישתוק קרא מיניה ולא ליכתוב זאת ואנא ידענא שפיר דאם עלו ירדו דחולין נינהו ולא נחתא להו קדושת הגוף והילכך אם עלו ירדו אלא ודאי לא איצטריך קרא למעוטי בהמה דחולין אלא כי איצטריך קרא למעוטי הנך דקדשים שנפסלו לבתר דנחתא להו קדושת הגוף קודם פסולן ואי נמי בבת אחת בולדות קדשים למ"ד בהויתן קדושים דהוה להו איסור בבת אחת.

Rashba on Niddah 41a · Sefaria

Ritva

שהיה פסולן בקדש פרש״י ז״ל שאירע פסולן אחר שבאו לעזרה וכן פי׳ שם בפ׳ המזבח ולפי פי׳ זה לשון בקדש י״ל שהיה פסולן במקום הקדש והקש׳ בתוס׳ שהרי מלק בסכין אירע פסולו בעזרה ולא חשיב פסילו בקדש כדאיתא בפ׳ קדשי הקדשים וכן מלק זר לר׳ יוחנן ואף שמואל דחשיב לי׳ להכשרא היינו משום דמשכח ליה הכשירא במקום אחר וכן שמאל ולילה אי לאו דאית להו הכשירה ביום הכפורים באברים ופדרים כדאי׳ התם לכך פי׳ בתוס׳ דפסול הבא ע״י עבודה שכיוצא בה יש לה הכשר במקום אחר וכן שמאל ולילה אי לאו דלית להו היכשרא ביום הכפורים באברים מקרי פסולי בקדש כלומר שפסולו בדבר שהוא קדש במקום אחר וכן כל שנשחטה בהכשר ואירע לו פסול אחרי כן כלומר שנפסל בקדושתו ולאפוקי מלק בסכין לדברי הכל ומלק זר לר׳ יוחנן.

מאמו אמו נפקא פי׳ רש״י ז״ל מאמו נפקא דלא קדיש וכיון דחולין הוא פשיט׳ דאם עלה ירד ואיכ׳ דקשיא ליה ואמאי לא נחתא ליה קדושה כלל והא אמר שמואל המקדיש את העריפה צריכה מום קבוע לפדות עלה ואינה יוצאה לגזז ולעבד וכדאיתא בפ״ב דתמורה וכיון דכן בההיא דאסורא באכילה כ״ש בזו דשריא באכילה וי״א דההיא לא נחתא לה קדושה בגוף אלא ע״י תמורה דומיא דבעל מום קבוע דאתמר בההיא שמעתא והנכון יותר דהכא כיון שפסולו מתחלתו לא היתה לו שעת הכושר מעולם דנפל חשיב ליה רחמנא וכחתיכת בשר בעלמא ולהם לא קדיש אלא כאבנים ועצים כלל מה שאין כן בעריפה ולהכי אמרי דלא צריך ומיהו אף בעריפה אמעיט להורידו אם עלה מכיון שלא היה פסולו בקדש כדאמעיטו אידך מזאת כנ״ל.

וחד לבהמת קדשים וילוד דרך דופן וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין ורש״י ז״ל מוחק אותו דהא כ״ש דאצטריך מיעוטא למ״ד ממעי אמן קדושין ובתוס׳ קיימו הגירסא דלרבותא נקטיה דאפי׳ ס״ל כהוייתן הן קדושין אצטריך קרא לומר אם עלו ירדו והני מהכא נפקי מהתם נפקי וכו׳ לשון הגמרא מוכיח שזה בא לפרש מאי דקאמר הכי נמי מסתברא דעל כרחין אצטריכו תרי קראי כדאמרן דאי לא תימא הכי הרובע והנרבע וחבריו היכי אצטריך תנא למעוטי מהכא והלא אמעיטו להו מקרא דמן הבהמה מן הבקר ולמה לי למעוטינהו מוזאת אלא על כרחין חד לבהמה דחולין וחד לבהמה דקדשים הכא נמי אצטריכו תרי קראי מן הבהמה למעוטי רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד במס׳ תמורה יהיב להו רמיזה דגבי רביעה כתיב אשר יתן שכבתו בבהמה וגבי ע״ז כתיב כתבנית שור ואע״ג דבנוגח כתיב שור מסתברא לרבוי מעיקרא ע״ז דחמירא ומפ׳ התם דלית ליה ההיא דתנא דבי ר׳ ישמעאל דכי משחתם בהם דלר׳ ישמעאל מהתם נפקי נרבע ונעבד ומוקצה לע״ז דאמרי׳ לא שיחדו לע״ז בלבד כדפרש״י ז״ל דהא אין הקדש לע״ז אלא שנתנו לכומרי ע״ז והאכילוהו כרשיני ע״ז כדאיתא התם ואצטריכו תרי מיעוטי בנעבד ומוקצה דאי לא כתיב אלא חדא בנעבד הוה מוקמינן ליה וכל הני ממיעטי לרש״י ז״ל מדכתיב מן אבל רבי׳ מאיר ז״ל כתב במ׳ הוריות דכוליה קרא יתיר׳ הוא דהא לבתר הכי פריש בקר וצאן בעיקר הקרבן ולא מצטריך להאי ומהו כתיב מן הבהמה ולא כל הבהמה וכן בכולן והא דאוקימנא חד בבהמת קדשים פרישנא בבהמת שלמים דאליבא דר׳ יוסי הגלילי דאמר מעוט הוא ולפיכך יכול לאסרו באתנן ומחיר ונעבד כדפרש״י ז״ל ורובע ונרבע ונוגח כשהוא על פי הבעלים דאי לא בר קטלא הוא ואפילו להדיוט אסיר וכדאיתא התם וכדפרש״י ז״ל הכא.

תנו רבנן המקשה ג״י ויצא ולד דרך דופן הרי זה יולדת בזוב פי׳ המקשה וראתה דם ג׳ ימים בימי זיבה ואח״כ יצא ולד דרך דופן בלא שופי הרי זו יולדת בזוב כלו׳ הרי זו זבה גמורה דלא טהר רחמנא אלא קושי הסמוך ללידה והאי לאו לידה והא דנקט יולדת בזוב לאו דוקא ור׳ שמעון אמר אין זו יולדת בזוב ר׳ שמעון לטעמיה דמשיב לה לידה והוי קושי סמוך ללידה דטהריה רחמנא ודם היוצא משם טמא ור׳ שמעון מטהר.

אלא סיפא במאי פליגי פי׳ דאנן משמע לן דקושטא דמילתא דלקמן דמשם היינו דרך דופן דמשתעי ברישא ומשמע לן דלכ״ע דם טהור הוא כיון שלא יצא דרך רחם וא״כ שפיר קשיא לן במאי פליגי ולא עוד דאם תמצא לומר דפליגי אם הוא חשוב דם או לא איפכא מבעי ליה דלר׳ שמעון דחשיב דופן כרחם לענין לידה דילמא הכי לענין דם ורבנן לא לחשבוה דם.

אמר רבינא כגון שיצא ולד דרך דופן ויצא וכו' פי׳ ויצא בקושי ולא עוד אלא שאין קושי גדול מלידה ואזדא ר׳ שמעון לטעמיה דחשיב ליה קושי ורבנן לטעמייהו דלא חשבי ליה קושי לטהר אבל דם הבא דרך דופן דכ״ע טהור ובמקור מקומו קמפלגי פי׳ לענין טהרות שנגעו בדם אבל דכ״ע לא הוי דם נדה.

Ritva on Niddah 41a · Sefaria

Meiri

כבר ביארנו שהמקשה שלשה ימים בתוך ימי זיבה טהורה שהתורה טהרה דם זיבה הבא מחמת קשוי לידה מ"מ אם היתה מקשה והוציאו ולדה דרך דופן דם שראתה דרך רחם אף מחמת קשויה טמא שלא טהרה תורה דם קשוי אלא ביוצא דרך רחם והרי היא זבה גמורה ויולדת בזוב האמור כאן לאו דוקא שאין כאן לידה כלל ואם אין דם יוצא מן הרחם אלא שדמה יוצא דרך דופן אין בה בשביל אותו דם טומאת נדה כלל שאין זה אלא דם המכה ומ"מ אע"פ שהאשה טהורה הואיל ולא יצא דם דרך רחם וכמו שאמרו אין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה הדם עצמו מטמא כדם הנדה מפני שדרך מקור היא יוצאת והמקור מקומו טמא:

Meiri on Niddah 41a · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

תד"ה שהיה פסולן בקודש כו' ונראה לפרש דהיכא דכיוצא בו כשר במקום אחר כו' עכ"ל וליכא לאקשויי למאי דבעי למימר לא יוצא דופן דבכור הוא איכא פסולו בקודש דכשר בשאר קדשים דיש לומר כיון דיוצא דופן דבכור חולין הוא ליכא למכשריה משום דאיכא פסולו בקודש אלא בדבר שחל עליו שם הקודש:

פרש"י בד"ה הנ"מ דכל הני כו' כשנתן לה עובר בהמת קדשים כו' עכ"ל לא ידענא אמאי נקט קדשים קלים כיון דס"ל דבהוייתן הם קדושים ומה לי נתן לה קדשים קלים ומה לי נתן לה קדשי קדשים גם בפרק שני דזבחים ליתא אלא בולדות קדשים וכן בתוספות בשמעתין:

בא"ד וכלאים וטרפה ויוצא דופן נמי בולדות קדשים עכ"ל גם בכאן בכדי נקט טרפה בולדות קדשים דמצינן שפיר לאשכוחי בדאקדשן והדר נטרפה והכי איתא בספ"ב דתמורה וכן בשמעתין בתוס' וק"ל:

תוס' בד"ה קסבר ולדות כו' וי"ל דמיירי כגון שהקדישו בפה כו' עכ"ל ולפי זה הא דקאמר תלמודא וחד לבהמת קדשים דאוליד דרך דופן למאן דאמר דבהוייתן הם קדושים האי לבהמת קדשים דקאמר אולד קאי דאין צריך שיהיה האם קדוש כיון דאקדיש הולד בפה והכי משמע בפ"ק ובפ"ב דתמורה דבכלאים וטומטום ואנדרוגינוס קאמר אי אתה מוצא אלא בולדות קדשים וביוצא דופן אמר במקדיש ולד ויוצא דופן דהיינו ולד של בהמת חולין ומה שכתבו התוספות הכא דמשמע בפרק כיצד מערימים דאפילו קדושת פה אין חלה עליהם היינו בכלאים וטומטום ואנדרוגינוס אבל ביוצא דופן ודאי חלה קדושת פה וצריך לחלק דיוצא דופן מקרי טפי ראוי לקרבן מכל הני דהקלקול נראה בהן מתחלת בריאתן משא"כ ביוצא דופן דאין הקלקול ניכר בולד:

Chidushei Halachot on Niddah 41a · Sefaria

Maharam

ברש"י ד"ה הכי נמי מסתברא וכו' וכלאים וטריפה ויוצא דופן נמי בולדות קדשים. תימה למה הוצרך רש"י לפרש דטריפה איירי בולדות קדשים דהא בבהמת קדשים עצמה מצי איירי וכגון שנעשית טריפה אחר שהקדישה כמו שפירש ברובע ונרבע:

בתוס' ד"ה קסבר ולדות קדשים כו' א"נ י"ל דנפל קדושה חלה עלויה טפי כו'. ר"ל דלעולם אימא לך דר"ש לא פליג אקדשים שהפילו ומודה בהן דיקברו משום דקדושה חלה עלייהו אפילו למ"ד בהוייתן הן קדושים והא דתנן בכיצד מערימין רשב"ג אומר ילדה טומטום כו' אין קדושה חלה עלייהו נפל עדיף טפי מטומטום משום דאי הוה בר קיימא היה ראוי לקרבן:

Maharam on Niddah 41a · Sefaria

Original text

Segment 1

אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב וּמִיעֵט, אָמַרְתָּ: מְרַבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁהָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁלֹּא הָיָה פְּסוּלָן בַּקֹּדֶשׁ.

Rabbi Shimon explains: After the verse both included some disqualified offerings in this principle and excluded others, you should say: I include in the items that should not be taken down if they had been placed on the altar those whose disqualification occurred in the sacred area, i.e., the Temple courtyard, in the course of the sacrificial service, e.g., an offering that was slaughtered at night, or whose blood spilled before sprinkling. And I exclude those whose disqualification was not in the sacred area, such as an animal that copulated with a person, as these animals were disqualified before their sacrificial process began. This concludes the baraita .

Segment 2

קָתָנֵי מִיהַת יוֹצֵא דּוֹפֶן דְּלָא, מַאי לַָאו יוֹצֵא דּוֹפֶן דְּקָדָשִׁים? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: לָא, יוֹצֵא דּוֹפֶן דִּבְכוֹר.

The Gemara explains how this baraita supports the opinion of Rabbi Yoḥanan. The baraita teaches, in any event, that an animal born by caesarean section is not fit for sacrifice. What, is it not referring to one who consecrates an animal born by caesarean section and renders it a sacrificial animal? Evidently, although Rabbi Shimon maintains that a human birth by caesarean section has the halakhic status of a regular birth, he concedes that animals born in this manner are unfit for sacrifice. Rav Huna, son of Rav Natan, said: No, the baraita is dealing with a firstborn animal born by caesarean section, and it is this animal that is disqualified as an offering. A firstborn animal is sacred only if it emerged from the womb.

Segment 3

בְּכוֹר — מִ״פֶּטֶר רֶחֶם״ נָפְקָא!

The Gemara objects to this interpretation of the baraita : How can it be referring to a firstborn animal? The halakha that firstborn status does not apply to an animal born by caesarean section is derived from the phrase “opens the womb,” which teaches that only animals born in the natural manner are endowed with the sanctity of firstborn animals and may be sacrificed on the altar. Since an animal born by caesarean section is not sacred at all, and it is clear that a non-sacred animal cannot be sacrificed upon the altar, it is obvious that the animal must be taken down if it was placed there in error.

Segment 4

אֶלָּא מַאי, דְּקָדָשִׁים? מֵ״אִמּוֹ״ ״אִמּוֹ״ נָפְקָא!

The Gemara responds to this objection: Rather, what would you say? Would you say that the baraita is referring to an ordinary animal, not a firstborn, that had been consecrated as a sacrificial animal? But this animal is not sacred either, as derived from the verbal analogy of the term “its mother” stated with regard to the firstborn and the term “its mother” stated in connection with consecrated animals, as Rabbi Yoḥanan taught earlier. If one seeks to consecrate as an offering an animal that was born by caesarean section, it is not rendered sacred at all. Accordingly, the same reasoning applies as before: It is evident that a non-sacred animal may not be placed on the altar, and it must be removed if placed there in error.

Segment 5

הַאי מַאי? אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּקָדָשִׁים — הַיְינוּ דְּאִצְטְרִיכִי תְּרֵי קְרָאֵי; חַד לְבֶהֱמַת חוּלִּין דְּאוֹלִיד דֶּרֶךְ דּוֹפֶן וְאַקְדְּשַׁהּ,

The Gemara rejects this response: What is this comparison between firstborn animals and consecrated animals? Granted, if you say that the baraita is referring to animals that are consecrated to be offerings, that is why two verses are necessary: One verse, the verbal analogy between consecrated animals and firstborn animals, teaches that a non-sacred animal whose mother gave birth to it by caesarean section and whose owner subsequently consecrated it as an offering is not sacred at all, and must therefore be removed from the altar if it was placed there in error.

Segment 6

וְחַד לְבֶהֱמַת קָדָשִׁים דְּאוֹלִיד דֶּרֶךְ דּוֹפֶן, וְקָסָבַר וַלְדוֹת קָדָשִׁים בַּהֲוָיָיתָן הֵן קְדוֹשִׁים. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דִּבְכוֹר — מִ״פֶּטֶר רֶחֶם״ נָפְקָא!

And one verse: “This is the law of the burnt offering; that is the burnt offering that goes up on the pyre upon the altar” (Leviticus 6:2), teaches with regard to a sacrificial animal that gave birth by caesarean section, that although the offspring is sacred by virtue of its mother’s sanctity, it may not be sacrificed and must be removed from the altar if placed there in error. And the tanna of this baraita maintains that the offspring of sacrificial animals are automatically sacred upon their emergence from the womb. But if you say that the baraita is referring to a firstborn animal that was born by caesarean section, the halakha that this animal is not sacred is derived from the phrase “opens the womb.”

Segment 7

הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי: ״הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע וְהַמּוּקְצֶה וְהַנֶּעֱבָד וְהַכִּלְאַיִם״.

The Gemara adds: So too, it is reasonable to interpret the baraita in this manner, that it is referring to an offspring born to a sacrificial animal by caesarean section, from the fact that the baraita teaches that an animal that copulated with a person, and an animal that was the object of bestiality, and an animal that was set aside for idol worship, and an animal that was worshipped as a deity, and an animal that is an offspring of diverse kinds, must all be removed from the altar if placed there in error.

Segment 8

הָנֵי מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא! ״מִן הַבְּהֵמָה״ — לְהוֹצִיא הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע, ״מִן הַבָּקָר״ — לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד, ״מִן הַצֹּאן״ — לְהוֹצִיא אֶת הַמּוּקְצֶה, ״וּמִן הַצֹּאן״ — לְהוֹצִיא אֶת הַנּוֹגֵחַ.

The Gemara explains: Now are these disqualifications derived from here, from the verse adduced by the baraita ? No, they are derived from elsewhere, as taught in a baraita : The verse states: “You shall bring your offering from the cattle, even from the herd or from the flock” (Leviticus 1:2). The expression “from the cattle” serves to exclude from eligibility as an offering an animal that copulated with a person and an animal that was the object of bestiality. The expression “from the herd” serves to exclude an animal that was worshipped as a deity. “From the flock” serves to exclude an animal set aside for idol worship. The word “or” in the expression “or from the flock” serves to exclude an animal that gored a person, killing him. In all these cases the animal cannot be consecrated at all, and therefore it is not necessary for the Torah to teach that they must be removed from the altar if placed there in error.

Segment 9

וְתוּ, כִּלְאַיִם מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא: ״שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז״ — ״שׁוֹר״ פְּרָט לְכִלְאַיִם, ״אוֹ עֵז״ פְּרָט לְנִדְמֶה!

And furthermore, is the disqualification of an animal born of a mixture of diverse kinds derived from here? No, it is derived from elsewhere, as taught in a baraita : The verse states: “When a bull or a sheep or a goat is born, it shall be seven days under its mother; but from the eighth day and onward it may be accepted for an offering” (Leviticus 22:27). The term “a bull” serves to exclude an offspring of diverse kinds from being used as an offering, The phrase “or a goat” serves to exclude an animal that resembles another, i.e., a sheep that is the offspring of sheep but that looks like a goat, or vice versa. Once again, as these animals cannot be consecrated at all, it is not necessary for the Torah to teach that they must be removed from the altar if placed there in error.

Segment 10

אֶלָּא, אִצְטְרִיכוּ תְּרֵי קְרָאֵי: חַד לְבֶהֱמַת חוּלִּין, וְחַד לְבֶהֱמַת קָדָשִׁים. הָכָא נָמֵי: אִיצְטְרִיךְ תְּרֵי קְרָאֵי.

Rather, it must be that two verses are necessary for each of these cases: One to teach that a non-sacred animal that is subject to any of these disqualifications cannot be consecrated, and the other one to teach that with regard to a sacrificial animal that was born with this status by virtue of its mother’s sanctity, if it is subject to one of these disqualifications it may not be sacrificed and must be removed from the altar if placed there in error. Accordingly, it stands to reason that here too, in the case of an animal born by caesarean section, two verses are necessary for the same reason: One for a non-sacred animal, to teach that it cannot be consecrated, and another for the offspring of a sacrificial animal.

Segment 11

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְקַשָּׁה שְׁלֹשָׁה יָמִים, וְיָצָא וָלָד דֶּרֶךְ דּוֹפֶן — הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב, וְדָם הַיּוֹצֵא מִשָּׁם טָמֵא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.

§ The Sages taught in a baraita : Although a woman who experiences a discharge of uterine blood after her menstrual period is rendered a zava and must count seven clean days before immersing and purifying herself, if a pregnant woman experiences birth pangs accompanied by bleeding for three days after her menstrual period, at the end of which she gives birth, she is not rendered a zava , as the bleeding is attributed to the childbirth. And if the offspring emerged by caesarean section, she is considered one who has given birth during a period of ziva . But Rabbi Shimon says: She is not considered one who has given birth during a period of ziva . And the blood that emerges from there is ritually impure, but Rabbi Shimon deems it pure.

Segment 12

בִּשְׁלָמָא רֵישָׁא — רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ, אֶלָּא סֵיפָא בְּמַאי פְּלִיגִי? אָמַר רָבִינָא: כְּגוֹן שֶׁיָּצָא וָלָד דֶּרֶךְ דּוֹפֶן

The Gemara analyzes the baraita : Granted, the first clause of the baraita is clear: Rabbi Shimon conforms to his line of reasoning, cited in the mishna, that birth via caesarean section has the halakhic status of childbirth; and the Rabbis, i.e., the first tanna , conform to their line of reasoning, that birth via caesarean section does not have the halakhic status of childbirth. But in the latter clause, with regard to what matter do they disagree? Ravina said: The latter clause is referring to a case where the offspring emerged by caesarean section,

Niddah 41a

Niddah 41a

Rashi

Tosafot

Rashba

Ritva

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Maharam

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text