Talmud Builders

    Commentary page

    Niddah 27b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Niddah 27b

    Niddah 27b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 387 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    פרידה גרגיר:

    סופו של רקב כתחלתו:

    מה תחלתו כשנקבר אם יש דבר הראוי לירקב ולעשות רקב של מת:

    גנגילון בטול. שאותו דבר אחר מבטלו אף סופו לאחר שנעשה רקב כשנקבר כהלכתו ד"א המתערבת בו מבטלו ולשון גנגילון דבר העומד כנגדו לבטלו ולקלקלו. ולקמן פריך הואיל וטעמא דר"ש ברקב כדאמר השתא גבי שליא דליכא למימר הכי מ"ט:

    מאי היא דאמר תחלתו ד"א נעשה לו גנגילון:

    שאין לו רקב שאין רקב שלו מטמא:

    ערום בארון של שיש או ע"ג רצפה של אבנים דהשתא אין תערובת ברקבוביתו:

    נקבר בכסותו דאיכא רקבובית או אפילו ערום בארון של עץ דאיכא רקבובית:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Niddah 27b · Sefaria

    Tosafot

    גלגילון פירש בערוך דבר הנגלל עמו:

    למעוטי הרוג דמחוסר דם והא דאמר עולא בפ' כ"ג (נזיר נא.) אין רקב למת אלא לבא מן הבשר מן הגידין ומן העצמות א"כ משמע דאין רקב טמא אא"כ בא משלשתן יחד אבל רקב מדם לא בעי מ"מ אם חסר מדמו בשעה שנקבר אין לו דין רקב:

    מלא תרוד ועוד פ"ה כגון שנקבר בכסותו ואין נראה לרשב"ם דבתחלה מודו כ"ע דדבר אחר נעשה לו גלגילון ונראה לרשב"ם דהכא מיירי בנקבר ערום ודרכן היה לטוח כוכין בסיד ומיד שנתרקב היה התרוד ממנו טמא ואח"כ נפל מן הסיד ונתערבה עם הרקב שכבר היה טמא ומהך לא עביד צריכותא דקמ"ל משום דא"א שלא יהא תרוד מרקב קודם שנתערב בו עפר:

    כדי לפרסמה שפטורה הא דתנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עז.) מבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים התם א"צ פרסום דהכל יודעים שיש ולד בשליא:

    משום בטול ברוב נגעו בה וא"ת דבבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות כג.) גבי נבלה בטלה בשחוטה וקאמר אין מטמאה במגע אבל מטמאה במשא דטומאה כמאן דאיתא דמיא ופריך מחררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא משום בטול ברוב אלמא דכמאן דליתיה דמיא ומשני משום דה"ל טומאה סרוחה ופריך הניחא לבר פדא דדריש עד לגר אלא לר' דדריש עד לכלב קשיא ואמאי לא מקשה מהך דשפיר דאינו מטמא באהל משום בטול ברוב אלמא כמאן דליתיה דמי והשתא לא מצי לשנויי משום דהוי טומאה סרוחה דאפילו מת סרוח מטמא וי"ל משום דאיכא למדחי דטעמא משום בילבול צורה כדר"ל ולא משום בטול ברוב אי נמי כיון דטעמא דשפיר משום מת שלם אע"ג דטומאה כמאן דאיתיה דמי אין להחשיבו שלם כיון שנתבטל ברוב לגמרי:

    מת שנתבלבלה צורתו מנלן דטהור וקשה מאי פריך ליה ר' יוחנן האמר בסמוך דר' יוחנן כר"א וא"כ ר"ל ניחא טפי דקאי כרבנן דקתני במסכת אהלות וחכמים מטהרים וי"ל דר"י ור"ל אליבא דרבנן פליגי דר"ל סבר דלרבנן דמטהרי ברובע ה"נ דמטהרי אפילו בשלם בשאין שלדו קיימת ונתבלבל צורתו אבל שלדו קיימת טמאה מדרבי יצחק דאתיא כרבנן דאי כר"א אפי' אין שלדו קיימת טמא דהא מטמא ר"א ברובע של אפר וא"ל לר' יוחנן מנלן הא דרבנן מטהרו משום בלבול צורה דלמא טעמא דרבנן דכשנשרף אין עוד שם מת עליו אפילו כולו שלם ושלדו קיימת אבל שפיר שם מת עליו וטמא אי לאו משום דבטל ברוב ומילתא דרבי יצחק לא אתיא כרבנן אלא כר"א דמטמא מת שרוף וחסר ושלדו קיימת נקט לטהר פתחים קטנים א"נ קסבר ר' יוחנן דרבנן לא מטהרי אלא ברובע דחסר אבל אם העפר שלם אפי' אין שלדו קיימת טמא והשתא אתי שפיר שא"צ לחלק בין שפיר ושליא למת שנשרף ואין שלדו קיימת דשניהם שוין לר"ל ולר' יוחנן ובירושלמי איכא שפיר שנתבלבל צורתו מהו ר' יוחנן אמר טמא ר"ל אמר טהור איתיביה ר"ל לר' יוחנן מרבי יצחק מגדלאה ומשני דבר תורה אפילו שלדו קיימת טהורה מפני מה אמרו טמא מפני כבודו פירוש מפני כבודו של מת הוא דלא בטל וזהו כפירוש ראשון דאף בשלדו קיימת טהור דבר תורה וחולק על הגמרא שלנו דמוקי לה כר"א מילתא דרבי יצחק והתם מוקי לה כרבנן:

    Tosafot on Niddah 27b · Sefaria

    Rashba

    הא דאמרינן מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות טמא פרש"י ז"ל שנקבר בכסותו או ע"ג רצפה של אבנים דלית להו לרבנן שיהא לו ד"א גנגילון אפילו בתחלתו. ואינו מחוור דהא ודאי בתחלתו לכולי עלמא ד"א נעשה לו גנגילין וכדמשמע לעיל דאמרינן קסבר ר"ש סופו כתחלתו אלמא בתחלתו כולי עלמא מודו בה דאי לר' שמעון בלחוד מאי סופו כתחלתו תחלתו נמי לא נעשה לו גנגלי' לרבנן ובנזיר פרק כ"ג (נא, א) מוכח נמי הכין אלא מיירי בשנקבר ערום בארון של שיש אלא שנפחתה מערה ונתערב בו עפר מועט וקסבר תנא קמא דרוב מתים יש להם רקב מלא תרווד ילכך מלא תרוודשבכאן רקב של מת והמותר עפר בית הקברות ואלמלא שיש שם תרווד ועוד על כרחנו אין כאן מלא תרווד רקב דעפר שנפל שם להיכן הלך אלא דקשיא לי דא"כ מאי עפר בית הקברות רקב בית הקברות הוי ליה למימר ועוד דאי בשנפחת מערה אמאי א"א בתרווד ועוד שלא יהא בו מלא תרווד רקב הכל לפי שיעור העפר שנתערב בו, ואי אמרת שלא נפל שם אלא עפר מועט א"כ היינו אידך דמלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא. ועוד דלא הוי ליה למימר מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות אלא עפר קבר שכנסו כולו אם יש בו תרווד ועוד טמא דהא אם נטל משם מלא תרווד ועוד ונשאר שם יותר לא אמרינן הכין לפום הדין פירושא דהא טעמא משום דאין לך מת שאין בו בכולו מלא תרווד רקב הוא, אלא נראה שהיו קוברים כל מתיהם בלא כסות וברצפה של אבנים ופעמים שעל ידי חרישה או על ידי גשמים בארך הימים הארונות מתקלקלים והרקב שבהן מתפזר ומתערב בעפר בית הקברות ומפני שהוא מקום קבר אנו חושבים כל העפר ששם שהוא רקב וכדאמרינן בעלמא (שבת, זבחים קיג, ב) כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל בשר אבותיו. והכא לפי שיש שם רקב הרבה קא סברי רבנן בתרווד ועוד ממנו יש בו מלא תרווד רקב וכודאי משוינן ליה ואזלי לטעמייהו דאמרי דלא אמרינן סופו כתחלתו. ועדיפא מיניה דהתם מלא תרווד רקב ידוע שנתערב בו עפר כל שהוא והכא כשאינו ידוע כנ"ל.

    הא דאמרינן מת שנתבלבלה צורתו מנא לן דטהור קשיא לן. מאי קשיא ליה לר' יוחנן אדרבה דר"ל ניחא טפי דקאי כרבנן ואינו דר' אליעזר דבהדיא קתני ר' אליעזר אומר אפר שרופין שיעורן ברובע וחכמים מטהרים ור' יוחנן כר' אליעזר כדאמרינן בהדיא בסמוך. ואי אפשר לומר דקסבר ר' יוחנן דרבנן לאו לגמרי פליגי אלא בשיעורא בלחוד דא"כ לא הוה קתני וחכמים מטהרין דמטהרים לגמרי משמע אלא הכין הוי ליה למימר וחכמים אומרים שיעורן בכך וכך. וי"ל דר' יוחנן סבר דלא בבלבול צורה ליגי רבנן אלא משום שעושה אפר ממש הא בבלבול צורהבעלמא מודו. והא דאמר רב אשי ר' יוחנן דאמר כר' אליעזר לאו למימרא דלית ליה כרבנן אלא דר' אליעזר ודאי מסייעא ליה ודרבנן לא פליגא עליה אלא משום דטעמייהו דרבנן לא מיפרשה אי דוקא באפר שרופין אבל בבלבול צורה מודו או דילמא היינו אפר שרופין היינו בלבול צורה משום הכי לא אמר דר' יוחנן כדרבנן ואמר דר' יוחנן מיהא כר' אליעזר.

    Rashba on Niddah 27b · Sefaria

    Ritva

    איזהו מת שיש לו רקב וכו׳ נקבר בכסותו או בארון של עץ ע״ג רצפה וכו׳. פי׳ או או קאמר דכל היכא דאיכא חדא מהני אין לו רקב דכי איכא חדא מנייהו עושה גנגולין בתחלתו ושוב אין לו רקב ובמ׳ נזיר פי׳ יפה בס״ד.

    אבל נתפזר אימת מודין ליה לר״ש פי׳ דכיון דנתפזר בטל לגבי הבית ונטהר ושוב אינו חוזר ונעור קמ״ל.

    ואי אשמועינן בהא קאמר ר״ש וכו' פי׳ דאי אתמר בהא ה״א דטעמא דר״ש לאו דסופו נעשה גנגילין ולא משום דנתפזר ונטהר ואינו חוזר וניעור קמ״ל אידך דטעמא דידיה משום גנגלין הוא ונקט הא משום כח דר״ש ואידך משום כחן דרבנן.

    מלא תרוד רקב ועוד עפר בית הקברות טמא ור״ש מטהר פירש״י ז״ל דמיירי דנקבר בארון של עץ או בכסותו ולית להו לרבנן טעמא דגנגלין אפי׳ בתחלתו ובריתא דלעיל ר״ש היא והק׳ בתוס׳ חדא דבריתא דלעיל דבע׳ ר״ש היא כדמוכח בנזיר פ׳ כ״ג וכל הגאונים ז״ל קבעוהו הלכה ועוד דכיון דאמר לעיל לר״ש סופו כתחלתו מה תחלתו וכו׳ נר׳ דתחלתו דבר ברור הוא לד״ה לכך פי׳ דהכא מיירי כשנקבר ודאי בארון של שיש ערום אלא שנפתחה קצת מערה דאפשר שיפול שם קצת עפר ומיהו ומסתמא לא נפחתה ולא נפל שם אלא בסופו לאחר שנעשה רקב אלא שאין ידוע בשיעור תרוד ועוד זה אם יש בו תרוד רקב או אם כלו רקב אם נתערבנו עפר ואין בו אפי׳ תרוד רקב דרבנן מטמאים דרוב מתים יש להם תרוד רקב ור״ש מטהר דלא סגיא בלא ועוד עפר ונעשה גנגלין אפי׳ בסופו ואלו לא נמצא שם אלא מלא תרוד מצומצם אף חכמים מטהרין ממה נפשך דהא לא סגיא דלית כאן עפר כל שהוא ואין כאן שיעור רקב ולהכי נקט ועוד וא״ת כיון שנמצא שם פחות וא״א ליפול בו עפר ולא נודע שיעורו האיך אמרו חכמים שא״א כמלא תרוד רקב הרי הכל הוא לפי העפר שנפל שם וי״ל דכיון דרוב מתים יש להם תרוד רקב או יותר זה חשוב להם כודאי אף לטמא ודאי ולומר שלא נפל שם אלא עפר מועט או שלא נפל שם כלל ומורי הרשב״א נר״ו הקשה דא״כ הול״ל מלא תרוד ועוד רקב בית הקברות דהא הרקב ודאי והעפר ספק ועוד הל״ל עפר הקבר דהא לפום האי פי׳ בקבר מסיים איירינן ואמאי נקט עפר בית הקברות לכך פי׳ הוא נר׳ דמיירי שכנסו אותו מעפר בית הקברות שמוחזקים לקבור שם בלא כסות וברצפה של אבנים אלא שפעמים ע״י גשמים או חרישה באורך הימים מתקלקלים הארונות והרקב שבהם מתפזר ומתערב בעפר בית הקברות ומפני שהוא מקום קבר אנו חוששין כל עפר שיש שם הוא רקב וכדאמרינן בעלמא כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל בשר אבותיו והכא לפי שיש שם רקב הרבה קסברי רבנן דתרוד ועוד ממנו יש בו תרוד רקב וכודאי משוינן ליה ואזדו לטעמי׳ דלא אמר סופו כתחלתו ועדיפא מינה דהתם למלא תורד רקב ידוע שנתערבו עפר כל שהוא והכא בשאינו ידוע עכ״ל נר״ו.

    בהמה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר איכא דק״ל מהא דתנן פ׳ בהמה המקשה מבכרת שהפילה שליה ישליכנה לעכברים והא ודאי עדיפא שליה מדם קפוי זה של חררת דם ולאו קושיא היא למאי דמפ׳ תלמודא בסמוך דחררות דם זו לאו משום שיש בו קדושה נקברת אלא לפרסומי למילתא שנפטרה מן הבכורה וגבי שליה לא צריך פרסום דכ״ע ידע שהיא פוטרת שאין שליה שאין עמה ולד ומיהו אף היא אינה קדושה הילכך ישליכנה לכלבים.

    משום בטול ברוב נגעו בה כלו׳ דדמי לידה וכן על החררה ומבטלה לה דאיכא למידק דהכא קתני ר׳ חייא דטומאה בלולה ברוב בין למגע בין למשא ואלו בבכורות פ׳ הלוקח א״ר חייא נבלות ושחוטות בטלות זו בזו ופרש׳ ר״י בר חנינא התם דלמגעי בטלה דיש לומר דשחוטה נגע אבל במשא דליכא למימר אינה הכי דל אינה בטלה ולאו קושיא דהתם פרכי׳ דכותא דהא מדרב׳ א״ר חייא ומשני דטומאה סרוחה שאני א״נ דכי אומר טומאה בטלה ברוב לח בלח או יבש ביבש בדבר שאינו חשוב אבל חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחין נהי דלמגע בטלה למשא אינה בטלה.

    אפי׳ לא ילדה אלא כעין שהזריע אמו טמאה לידה פי׳ להרבות כעין זה של שליה שכבר היה ולד אלא שנימוח אחר כך ואעפ״י שנמוח קודם שיצא.

    אר״ל שפיר שנטרפו מימיו נעשה כמת שנתבלבל צורתו הלשון הזה נר׳ דאלו מת שנתבלבל צורתו הכל מודים שהוא טהור וק׳ דא״כ מאי הוא דקאמר ליה ר׳ יוחנן מת שנתבלבל צורתו מנ״ל ותו הא לק׳ בעפר שרופין איכא רבנן דמטהרין וליכא למימר דהתם בשיעורא פליגי רבנן לומר שצריך יותר מרובע ולא משמע הכי לישנא דקתני וחכמים מטהרין ולפי נסח׳ דרש״י ז״ל לקמן בסמוך ר׳ יוחנן דאמר כר׳ אלעזר ומ״מ אדמותיב ליה ר׳ יוחנן מהא דהכא ליסייעיה מההיא דהתם דקיימי רבנן כוותיה ומה שנ׳ יותר נכון בזה לפי סוגיית ההלכה דהכל מודים במת שנתבלבלה צורתו טהור לדברי חכמים מיהת וכן הקבלה ביד כלם ובפי׳ בלבול צורה זו פליגי ור״ל סבר דכל מת שנכתת הרבה עד שאינו ניכר בו תוכן צורת גוף כלל ומשונה מגוף אדם כלל אעפ״י שעיקר חומר שלו קיים ועדיין הוא לח הוא כעץ בעלמא ושוב אינו מטמא באהל ואפי׳ כלו כאן שלם והיינו דקאמר דגם שפיר זה שנטרפו מימיו כבצים הטרופות בקערה עד שאינו ניכר שהיה זה מברית ולד כלל נעשה כמת שנתבלבלה צורתו ור׳ יוחנן פליגי בהא דמשום בלבול צורה בזה אינו טהור לשום אדם ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר׳ אלעזר דע״כ לא מטהרי רבנן אלא באפר שרופין והיינו דא״ל לר״ל מנ״ל דמת שנתבלבלה צורתו טהור עד שאתה מדמה שפיר שנטרפה דהא ודאי לא מייתית ליה מההיא דעפר שרופין ואפי׳ לרבנן דהא נטרפו מימיו לא דמי לההיא ומדבריך ניכר שאתה דן אותה מיהת דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא דדייקת מינה הא אין שלדו קיימת טהור ואתה סבור דכל שנטרפו מימיו וכיוצא בו היינו שאין שלדו קיימת ומי׳ אפי׳ לפי פירושך זה אדדייקת הכי לקולא דוק לחומרא דנקט שלדו קיימת משום דבהכי חשיב מת גמור גדול כמטהר פתחים קטנים שאין בהם ד׳ טפחים ואלו לא היה שלדו קיימת היה נדון כחתיכת מת שמטמא אפי׳ פתחים קטנים בטפח כשסוף הטומאה לצאת משם כדאיתא באהלות ושתיק ר״ל ולא מצא תשובה והתלמוד בא לברר טעמו של ר׳ יוחנן ולכך הביא דברי רבינא ורב אשי דמוכח מנייהו דאפי׳ רבנן לא מטהרי כי הא דר״ל והיינו דאמר א״ל רבינו לרב אשי ר׳ יוחנן דאמר כמאן גרסת הספרים הישנים דאמר כרבנן ופי׳ אפי׳ כרבנן אבל רשי׳ גורס דאמר כר״א וק׳ היכא שביק רבנן ואמר כר״א דשמותי הוא ונראה שאף לגרסא זו ה״פ דר׳ יוחנן מאי דאמר לעיל ודאי מתניתא דלעיל ודאי מתניתא דלעיל משיטת ר״א למד כן וכטעם שלו אמרה דכי היכי דלדידיה אפי׳ שריפתו אינו מוציאו מתורת מת כך בלבול צורתו אינו מוציאו מתורת מת לרבנן שא״א שיהיה כל ההרחקה הזאת בין ר״א ורבנן אלא ודאי דדוקא נקט תנא עפר שרופין גם לרבנן ולא משום כחו דר״א בלחוד והלכתא כר׳ יוחנן דרבי׳ דר״ל דה״ד מת שנשרף ושלדו קיימת הכי ריהטא.

    Ritva on Niddah 27b · Sefaria

    Meiri

    מלא תרוד רקב שכתבנו שגרגיר עפר מבטלו לדעת ר' שמעון נאמרה כמו שכתבנו ומפני שהוא סובר סופו כתחלתו אבל הלכה שמכיון שירד לטומאה אין תערובת מבטלו ואע"פ שתחלתו ר"ל קודם שירד לטומאה דבר אחר נעשה לו גרגלין ר"ל דבר אחר המתערב עמו עומד כנגדו לקלקלו ולהפקיעו מדינו שלא לירד לטומאה בסופו ר"ל אחר שירד לטומאה אין אומרין כן:

    מלא תרוד רקב זה שכתבנו פירשו במסכת נזיר נ' ב' שהוא שיעור מלא חפנים ומטמא במשא ובאהל אבל לא במגע הואיל ואי אפשר שיגע בכלו ומאחר שביארנו שבתחלתו מיהא תערובת עפר מפקיעו מטומאה אין דין רקב אלא במת שנקבר ערום ובארון של שיש על גבי רצפות של אבנים אבל נקבר בכסותו או בארון של עץ או על גבי רצפה של לבנים אין לו רקב שהרי יש בה תערובת ואף בתלמוד נזיר אמרו ששני מתים שקברם זה בצד זה או שגזזו שערו וצפרניו וקברום עמו או שקברו אשה ועוברה שבמעיה עמה אין להן רקב:

    מת שחסר ממנו כלום אין לו טומאת רקב מעתה אין רקב אלא במת מאיליו אבל הרוג אין לו טומאת רקב שכבר חסר דמו:

    נתפזר מלא תרוד זה בתוך הבית חציו בזוית זה וחציו בזוית זה הואיל ושניהם תחת אוהל אחד מצטרפין ומטמאין כל המתאהל שם כדין כזית מן המת שחציו בזוית זה וחציו בזוית זה שמצטרף כמו שיתבאר במקומו:

    זה שנקבר ערום ובארון שלו שיש וברצפה של אבנים שיש לו דין רקב כמו שביארנו אם לאורך הזמן נתקלקל הארון ונתערב עפר הקבר בתוכו עד שלא נודע איזהו רקב ואיזהו עפר ואפשר שאין כאן רבו רקב אלא חציו עפר מ"מ הואיל והמת במקומו כל שיש שם יותר ממלא תרוד דנין מלא תרוד שבו כרקב מה שאין כן ברקב שנתפזר בעפר אחר שדנין אותם מחצה על מחצה ויש נוגעין בה מכח חומרו של עפר וכמו שאמרו כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל בשר אבותיו ואין נראה כן שהרי בהדיא הוא אומר אי אפשר למלא תרוד ועוד שלא בו מלא תרוד רקב וגדולי הרבנים פירשוה בענין אחר וזה עיקר:

    בהמה גסה שהיתה מבכרת והפילה חררא של דם אין בה משום קדשת בכור מפני שדם הלידה רבה על מיחויו של ולד ובטלו והפקיעו מתורת ולד לענין קדשת בכור ומ"מ הבהמה נפטרה מן הבכורה ואין ולד הבא אחריו בכור ואע"פ שאין בחררה זו קדשה קוברין אותה כדי לפרסם שנפטרה מן הבכורה ואין חררא זו מטמאה במגע ולא במשא הואיל ואין לה צורת נפל מפני שהיא בטלה ברוב כמו שכתבנו:

    כבר למדת מדברינו שזה שאמרו שהשיליא בבית הבית טמא הוא מחשש שמא בשעה שיצאה היה ולד נמוח הא משנימוח אינו מטמא מעתה שפיר שטרפוהו במימיו עד שנתבלבלה צורתו ונמוחה אינו מטמא וכן המת שנשרף ואין שלדו קיימת אינו מטמא אבל אם שלדו קיימת מטמא ושלדו ר"ל צורת תבניתו כגון שלא נתפזר כלל וכגון שלא נשרף לגמרי אלא שנתחרך או שנשרף על גבי קטבלא כעין ארון שמונעת האפר מלהתפזר ולפי דרכך למדת שאפר השרופים טהור לגמרי וי"מ שלדו קיימת השדרה והצלעות:

    המת בבית כל הפתחים שבו טמאים לטמא כלים שתחת המשקוף לפי שהמת ראוי לצאת דרך כלם ולא נודע באיזה מקום ומ"מ פתחים קטנים שאין בהן ארבעה על ארבעה אינן בכלל זה לפי שאין המת ראוי לצאת בהן ואף בשאר הפתחים דוקא בשכלם נעולים או כלם פתוחים אבל מקצתן נעולות ומקצתן פתוחות הצילו הפתוחות את הנעולות ואף בכלן פתוחות או נעולות כל שחישב להוציאו באחת מהן הציל את השאר אע"פ שבשאר דברים כי אמרו בדאוריתא אין ברירה בזו הוצלו כלן אפילו חשב בה אחר מיתה כמו שביארנו בראשון של יום טוב:

    Meiri on Niddah 27b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' ותני רבי חייא עלה אינה מטמאה כו' מתוס' דבכורות פ' הלוקח תני ר' חייא דקאמר היינו שהיה שונה בו במלתיה דר"א ב"י דאינו מטמא כו' והכי איתא בהדיא בתוספתא עכ"ל ע"ש:

    תוס' בד"ה מלא תרוד ועוד כו' ומהך לא עביד צריכותא דקמ"ל כו' עכ"ל פי' תלמודא דקאמר טעמא דרבנן ומהך לא עביד צריכותא משום דא"א כו' צ"ל השתא דהיינו קודם שנתערב בו עפר ודו"ק:

    בד"ה מת שנתבלבל כו' אי נמי קסבר ר"י דרבנן לא מטהרי אלא ברובע דחסר אבל אם העפר שלם כו' עכ"ל יראה דלפי תירוץ זה ג"כ יש לפרש הא דקאמר רבי יוחנן דאמר כמאן כר"א ה"פ ר"י דאמר דרבי יצחק מגדילאה נמי מטמא באין שלדו קיימת ע"כ ההיא דר"י מגדילאה כר"א דוקא דמטמא אפילו ברובע דלרבנן לא הוו הפתחים קטנים טמאים משום דחזו לאפוקי חד חד אבר כיון דהוי העפר חסר ממת שלם ועוד יש לומר דהכי קאמר ר"י דבא לומר דאף באין שלדו קיימת טמא כמאן כלומר מהיכן יצא לו סברא זו כיון דרבי יצחק מגדילאה לא קאמר טמא אלא בשלדו קיימת לית לן לטמא אף בשלדו אינה קיימת אם לא מצא שום תנא דסבר הכי וקאמר כר"א דאית ליה הכי והשתא קאמר רבי יוחנן דרבנן לא פליגי עליה אלא ברובע אבל בעפר ממת שלם מודו וק"ל:

    Chidushei Halachot on Niddah 27b · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה מת שנתבלבל צורתו וכו' הכי נמי דמטהרי אפילו בשלם שאין שלדו קיימת וכו' כצ"ל:

    Maharam on Niddah 27b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה מת שנתבלבלה כו' דרבנן לא מטהרי כו' עי' בר"ש פ"ב דאהלות מ"א:

    Gilyon HaShas on Niddah 27b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Niddah, daf 27, Amud Bet, about 387 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “פְּרִידָה אַחַת עָפָר, וְנָפֵיל לֵיהּ שִׁיעוּרָא!…”

    2. Segment 224 words

      Opens “אֶלָּא אָמַר רַבָּה: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן,…”

    3. Segment 330 words

      Opens “מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ מֵת שֶׁיֵּשׁ לוֹ…”

    4. Segment 432 words

      Opens “וְאֵיזֶהוּ מֵת שֶׁאֵין לוֹ רָקָב? נִקְבַּר בִּכְסוּתוֹ,…”

    5. Segment 525 words

      Opens “גּוּפָא: מְלֹא תַּרְוָד רָקָב שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ עָפָר…”

    6. Segment 622 words

      Opens “וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא — בְּהַהִיא קָאָמְרִי…”

    7. Segment 720 words

      Opens “וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא — בְּהָא אָמַר רַבִּי…”

    8. Segment 830 words

      Opens “תַּנְיָא אִידַּךְ: מְלֹא תַּרְוָד וְעוֹד עֲפַר בֵּית…”

    9. Segment 920 words

      Opens “הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם סוֹפוֹ…”

    10. Segment 1041 words

      Opens “וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:…”

    11. Segment 1125 words

      Opens “וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא עֲלַהּ: אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא…”

    12. Segment 1222 words

      Opens “אַלְמָא וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, וְאַמַּאי תָּנֵי רַבִּי…”

    13. Segment 1312 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמוֹדֶה…”

    14. Segment 1427 words

      Opens “אָמַר הָהוּא סָבָא לְרַבִּי אַמֵּי: אַסְבְּרַהּ לָךְ…”

    15. Segment 1511 words

      Opens “רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שָׁפִיר שֶׁטְּרָפוּהוּ בְּמֵימָיו —…”

    16. Segment 1640 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: מֵת…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Eliezer ben Yaakov [II] · Second Generation of Tannaim

      A leading sage of the second generation of Tannaim and a student of Rabbi Akiva, Rabbi Eliezer ben Yaakov is known for…

      Source: Niddah 27b · Segment 10 — “…אֱלִיעֶזֶר — דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בְּהֵמָה…

    Original text

    פְּרִידָה אַחַת עָפָר, וְנָפֵיל לֵיהּ שִׁיעוּרָא!

    one grain of dirt in a certain place in the mixture. That grain of dirt is thereby nullified by the dust of the corpse, and consequently the measure of the dust increases.

    אֶלָּא אָמַר רַבָּה: הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, סוֹפוֹ כִּתְחִלָּתוֹ — מָה תְּחִלָּתוֹ נַעֲשֶׂה לוֹ דָּבָר אַחֵר גַּנְגִּילוֹן, אַף סוֹפוֹ נַעֲשֶׂה לוֹ דָּבָר אַחֵר גַּנְגִּילוֹן.

    Rather, Rabba said that this is the reason for the opinion of Rabbi Shimon: The halakha with regard to a corpse in its ultimate state of dust is like the halakha in its initial state of decomposition: Just as with regard to its initial state, if another matter is mixed with the decomposing corpse it serves as a nullification [ gangilon ] of the corpse’s impurity, as the dust of a decomposed corpse can impart impurity only if it is not mingled with the dust of any other substance, so too, in the corpse’s ultimate state of dust, if another matter is mixed with it, that serves as a nullification of the impurity of the dust.

    מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ מֵת שֶׁיֵּשׁ לוֹ רָקָב, וְאֵיזֶהוּ מֵת שֶׁאֵין לוֹ רָקָב? נִקְבַּר עָרוֹם בְּאָרוֹן שֶׁל שַׁיִשׁ אוֹ עַל גַּבֵּי רִצְפָּה שֶׁל אֲבָנִים — זֶהוּ מֵת שֶׁיֵּשׁ לוֹ רָקָב.

    The Gemara asks: What is the source for the halakha that the dust of a corpse imparts impurity only if it is not mingled with the dust of any other substance? The Gemara answers: As it is taught in a baraita : Which is a corpse that has the halakha of dust, i.e., whose dust imparts impurity; and which is a corpse that does not have the halakha of dust? If a corpse was buried naked in a marble coffin or on a stone floor, that is a corpse that has the halakha of dust that imparts impurity. Since any dust found there must have come from the corpse, it imparts impurity.

    וְאֵיזֶהוּ מֵת שֶׁאֵין לוֹ רָקָב? נִקְבַּר בִּכְסוּתוֹ, אוֹ בְּאָרוֹן שֶׁל עֵץ, אוֹ עַל גַּבֵּי רִצְפָּה שֶׁל לְבֵנִים — זֶהוּ מֵת שֶׁאֵין לוֹ רָקָב. וְלֹא אָמְרוּ רָקָב אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד, לְמַעוֹטֵי הָרוּג דְּלָא.

    And what is a corpse that does not have the halakha of dust? If a corpse was buried in its cloak, or in a wooden coffin, or on a brick floor, that is a corpse that does not have the halakha of dust that imparts impurity, as it is assumed that some of the dust is from particles of the clothes, wood, or bricks, and the dust from a decomposed corpse imparts impurity only if it is not mingled with the dust of any other substance. The baraita adds another halakha with regard to the impurity of the dust of a corpse: And the Sages said that the dust of a corpse is impure only with regard to the corpse of a person who died naturally, excluding one who was killed, whose dust is not impure.

    גּוּפָא: מְלֹא תַּרְוָד רָקָב שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ עָפָר כֹּל שֶׁהוּא — טָמֵא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. מְלֹא תַּרְוָד רָקָב שֶׁנִּתְפַּזֵּר בַּבַּיִת — הַבַּיִת טָמֵא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.

    § The Gemara returns to discuss the matter itself, i.e., the baraita cited above that clarifies the opinion of Rabbi Shimon: In the case of a ladleful of dust from a corpse into which any amount of dirt fell, the house is impure; and Rabbi Shimon deems it pure. The baraita continues: In the case of a ladleful of dust from a corpse that was scattered in the house, the house is impure. Provided that there is a sufficient amount of dust in the house, the house is impure, even if the dust is scattered. And Rabbi Shimon deems it pure.

    וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא — בְּהַהִיא קָאָמְרִי רַבָּנַן מִשּׁוּם דְּמִכְּנִיף, אֲבָל נִתְפַּזֵּר — אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאֵין מַאֲהִיל וְחוֹזֵר וּמַאֲהִיל.

    The Gemara comments: And it is necessary for the baraita to state both of these halakhot . As, if the baraita had taught us only the first halakha , with regard to dust from a corpse in which dirt was mixed, one might have thought that it is specifically in that case that the Rabbis say the house is impure, because the dust is concentrated in one place; but if the dust was scattered, one might say that the Rabbis concede to Rabbi Shimon that the house is pure. The reasoning is that if an item overlies a collection of dust of a corpse that is insufficient to render it impure and also overlies another collection of similar size, where together these collections constitute a sufficient amount to render the item and everything under it impure, it is not impure.

    וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהָא — בְּהָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאֵין מַאֲהִיל וְחוֹזֵר וּמַאֲהִיל, אֲבָל בְּהָא — אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן, צְרִיכָא.

    And if the baraita had taught us the halakha only with regard to this second case, where the dust of the corpse was scattered, one might have thought that it is specifically in this case that Rabbi Shimon says that the house is pure, as an item that overlies an insufficient collection of the dust of a corpse and also overlies another collection, where together these collections constitute a sufficient amount to render the item impure, is not impure. But in that first case, where dirt was mixed with the dust of the corpse, one might say that Rabbi Shimon concedes to the Rabbis that the house is impure. Therefore, it is necessary for the baraita to teach both cases.

    תַּנְיָא אִידַּךְ: מְלֹא תַּרְוָד וְעוֹד עֲפַר בֵּית הַקְּבָרוֹת — טָמֵא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְלֹא תַּרְוָד וְעוֹד עֲפַר בֵּית הַקְּבָרוֹת שֶׁאֵין בּוֹ מְלֹא תַּרְוָד רָקָב.

    There is a different dispute between Rabbi Shimon and the Rabbis that is taught in another mishna ( Oholot 2:2): If a house contains a ladleful of dirt from a cemetery and slightly more, the house is impure; and Rabbi Shimon deems it pure. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of the Rabbis? The Gemara answers: They deem the house impure as it is impossible for slightly more than a ladleful of dirt from a cemetery not to contain a ladleful of dust from a corpse.

    הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם סוֹפוֹ כִּתְחִלָּתוֹ, גַּבֵּי שִׁלְיָא מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם בִּטּוּל בְּרוֹב נָגְעוּ בָּהּ.

    § The Gemara asks: Now that you say that the reason that Rabbi Shimon deems the house pure, in a case where it contains dust from a corpse in which dirt was mixed, is that in his opinion the halakha of a corpse in its ultimate state of dust is like the halakha in its initial state of decomposition, then with regard to a case where there is an afterbirth in the house, what is the reason that Rabbi Shimon deems the house pure? Rabbi Yoḥanan says: The Sages touched upon it, i.e., deemed the house pure, due to the nullification of the disintegrated offspring by the majority of the blood that emerged during the miscarriage, in which the afterbirth was mixed.

    וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי שִׁמְעוֹן — הָא דַּאֲמַרַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בְּהֵמָה גַּסָּה שֶׁשָּׁפְעָה חֲרָרַת דָּם, הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר, וּפְטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה.

    And Rabbi Yoḥanan follows his line of reasoning in this regard, as Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Shimon and Rabbi Eliezer ben Ya’akov both said the same thing, i.e., they both issued rulings based on the same principle. The relevant statement of Rabbi Shimon is that which we said, i.e., that if a woman discharged an afterbirth the house is pure, as the offspring is nullified by the blood that emerged during the miscarriage. Rabbi Eliezer ben Ya’akov said that which is taught in a mishna ( Bekhorot 21a): Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: In the case of a large animal that expelled a mass of congealed blood, that mass must be buried, as perhaps there was a male fetus there, which was consecrated as a firstborn when it emerged, and the animal is exempt from having any future offspring being counted a firstborn.

    וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא עֲלַהּ: אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא, וּמֵאַחַר שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא, אַמַּאי תִּקָּבֵר? כְּדֵי לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה.

    And Rabbi Ḥiyya teaches a baraita with regard to that halakha : The mass of congealed blood does not impart ritual impurity, neither through physical contact nor through carrying it. It does not have the status of an unslaughtered animal carcass, which does impart impurity in such manners. The Gemara asks: But since the mass does not impart impurity, neither through contact nor through carrying, which indicates that it is not considered a fetus, why must it be buried? The Gemara answers: It must be buried in order to publicize that the animal is exempt from having its future offspring being counted a firstborn.

    אַלְמָא וָלָד מְעַלְּיָא הוּא, וְאַמַּאי תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֵינָהּ מְטַמְּאָה לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשּׁוּם בִּטּוּל בְּרוֹב נָגְעוּ בָּהּ.

    The Gemara asks: If the animal’s subsequent offspring is not counted a firstborn, evidently the mass is treated like a full-fledged offspring. But if so, why does Rabbi Ḥiyya teach that it does not impart impurity, neither through physical contact nor through carrying? Rabbi Yoḥanan says: It is due to the halakhic nullification of a foreign substance in a majority of permitted substances that the Sages touched upon it, to exclude it from impurity through contact or carrying. In other words, the fetus is considered a full-fledged offspring, but it does not impart impurity, because it is nullified by the rest of the congealed mass.

    אָמַר רַבִּי אַמֵּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה.

    § The Gemara resumes its discussion of the opinion of Rabbi Shimon that if a woman discharges an afterbirth in a house, the house is pure. Rabbi Ami says that Rabbi Yoḥanan says: And Rabbi Shimon concedes that its mother is impure with the impurity of a woman after childbirth.

    אָמַר הָהוּא סָבָא לְרַבִּי אַמֵּי: אַסְבְּרַהּ לָךְ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְגוֹ׳״, אֲפִילּוּ לֹא יָלְדָה אֶלָּא כְּעֵין שֶׁהִזְרִיעָה — טְמֵאָה לֵידָה.

    A certain elder said to Rabbi Ami: I will explain to you the reason for the statement of Rabbi Yoḥanan. As the verse states: “If a woman bears seed and gives birth to a male, she shall be impure seven days, as in the days of the menstruation of her sickness she shall be impure” (Leviticus 12:2). This indicates that even if a woman gives birth to an offspring that is similar only to the seed that she bore, i.e., if the offspring liquefied and became similar to semen, the woman is impure with the impurity of a woman after childbirth.

    רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שָׁפִיר שֶׁטְּרָפוּהוּ בְּמֵימָיו — נַעֲשֶׂה כְּמֵת שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה צוּרָתוֹ.

    § Reish Lakish says: In the case of a fetus in a gestational sac, that was mashed in its amniotic fluid by being shaken violently, it is rendered like a corpse that was deformed, and therefore it does not impart impurity to other items that are under the same roof.

    אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: מֵת שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה צוּרָתוֹ מְנָלַן דְּטָהוֹר? אִילֵּימָא מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שַׁבְּתַאי אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַגְדְּלָאָה, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק מַגְדְּלָאָה אָמַר רַבִּי שַׁבְּתַאי: מֵת שֶׁנִּשְׂרַף וְשִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת טָמֵא, מַעֲשֶׂה הָיָה וְטִמְּאוּ לוֹ פְּתָחִים גְּדוֹלִים

    Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: From where do we derive that a corpse that was deformed is pure? If we say it is derived from that which Rabbi Shabbtai says that Rabbi Yitzḥak from Migdal [ Migdala’a ] says, and some say from that which Rabbi Yitzḥak from Migdal says that Rabbi Shabbtai says, that cannot be correct. The Gemara cites the relevant statement: With regard to a corpse that was burned but its form [ veshildo ] still exists, i.e., it still has the form of a human corpse, it is impure. There was an incident involving such a corpse, and the Sages deemed impure all items that were under the large openings of the house where the corpse was located, as these openings were fit for the removal of the corpse from the house through them.