Niddah 15a

שמא כר"ע אתם אומרים שמטמאה את בועלה כל מעת לעת ואין לכם שיעור בדבר אלא מעת לעת:

לא שמענו את שיעורו וכר"א לא סבירא לן:

לא שהתה כדי שתרד אלא כדי שתשב ותבדוק ועודה במטה טמאין מספק דהיינו אחר אותיום כרב חסדא:

שהתה כדי שתרד דנפיש שיעוריה:

אחר הזמן הוא זה כלומר אחר אחר הוא זה:

וכן מעת לעת כלומר כשיעור הזה ומכאן ולהלן כל מעת לעת של בעילה אם בדקה ומצאתה טמאה בועלה מטמאה משום נוגע במעת לעת בנדה טומאת ערב וספק מדרבנן לתלות ואינו מטמא משום בועל נדה טומאת שבעה ואפילו לתלות:

נכנס להיכל לקמן מפרש לה:

בשלמא לרב חסדא דאמר כדי שתרד אחר אחר הוא היינו דמטהרי רבנן:

לא שהתה כדי שתרד מן המטה מטמאה את בועלה [וחייבת באשם תלוי] שהתה כדי שתרד כו' ר"ע אומר מטמאה בועלה. תימה אי ר"ע מודה ברישא כדמשמע דלא פליג אלא אסיפא א"כ סבר יש אם למסורת ובפ"ק דסנהדרין (דף ד.) אית ליה לר"ע יש אם למקרא גבי רביעית דם הבא משני מתים דקאמר נפשות קרינן וליכא למימר דהכא פליג נמי ברישא דהתנן פ' דם שחיטה (כריתות דף כב:) בחתיכה של קודש וחתיכה של חולין אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דברי ר"ע ואמאי חייב השני הא בשעה שאכל לא היו לפניו ב' חתיכות ולמאן דבעי ב' חתיכות פטור בכה"ג כדאמר התם בסוף פרקין ורבי נמי אית ליה בפ' ספק אכל (שם דף יח.) היכא דאכל את הראשונה במזיד והשניה בשוגג דחייב אשם תלוי על השניה ורבי סבר בפ"ק דסנהדרין (דף ד.) יש אם למקרא וצ"ל דיש שום חילוק בין מקרא למסורת זה למקרא ומסורת דעלמא דחייא בר רב דבעי ב' חתיכות סבר דכ"ע סברי הכא דיש אם למקרא ורב אסי דפליג עליה סבר דכ"ע סברי יש אם למסורת כמו שמצינו (ב"מ דף כב:) גבי יותן דומיא דיתן ועובד דומיא דעבד (פסחים דף כו:) ועוני דומיא דעני (שם לו.) וכפות דומיא דכפת (סוכה דף לב.) והתם יש טעמא אחרינא ותדע דכי פריך התם טובא לחייא בר רב ומשני ר"א היא דמחייב אשם תלוי על חלב כוי והא כמה תנאי פליגי במקרא ובמסורת ואמאי נקט טפי ר"א דשמותי הוא וגם המקשה וכי לא הוה ידע דטובא תנאי פליגי במקרא ובמסורת אלא כדפרישית ועוד י"ל דר"ע ורבי איירו דהראשון לא אכל כל החתיכה אלא חציה וכשאכל השניה היו עדיין ב' החתיכות לפניו וכענין זה מתרץ הירושלמי בהאשה רבה:

האי עד בידה ואין עד בידה מיבעי ליה פרש"י דה"ל לפלוגי הכל בשהתה וקשה דלמא מפליג בדידה באין עד בידה בין שהתה ללא שהתה ונראה לפרש דה"ל לפרושי בברייתא באין עד בידה כיון דמתניתין איירי ביש עד בידה:

כשמאי דאמר דיה שעתה ומ"מ מודה שמאי בחד אחר דטמא שבעה כיון דחייב אשם תלוי:

אמר רב למפרע ור"מ היא וא"ת דבפ"ק דיומא (דף ב.) תנן מפרישין כ"ג מביתו ז' ימים דשמא יבא על אשתו ספק נדה וקאמר כמאן כר"ע דאמר אף מטמאה את בועלה וקאמר רב חסדא דאתי אפילו כרבנן ובחד אחר מודו דבועלה טמא ז' אמאי לא משני שמא תמצא כתם דהא מודים חכמים לר"ע ברואה כתם וי"ל משום שמואל דאמר הכא מכאן ולהבא ועוד י"ל דהיא תבדוק חלוקה קודם פרישתו ואז לא נטמא הכהן קודם בדיקה וא"ת אמאי קאמר שמא תמצא אשתו ספק נדה לימא ודאי נדה אם תבדוק שיעור וסת סמוך לבעילה וי"ל דהא לא שכיחא:

הכי איתמר לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה לא היה לו לחזור ממה שאמר תחלה לא שנו אלא שאין לה וסת דאמת הוא דהיא בחזקת טהרה כדאמרינן בפ"ק (לעיל נדה יב.) כל לבעלה לא בעיא בדיקה אפילו אין לה וסת והיה יכול להוסיף ויש לה וסת נמי כשלא הגיע שעת וסתה כו' אלא מיישב הלשון שאמר תחלה בלא תוספת:

אפי' הגיע זמן וסתה מותרת תימה היאך מותרת הא אמרינן בשבועות פ"ב (דף יח:) ולקמן פרק האשה (נדה דף סג:) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וי"ל כששהתה אחר וסתה שבעה ימים שיכולה לטבול איירי דספק טבילה מוציאה מידי ספק ראתה כההוא דר' יוחנן דבסמוך ולמ"ד וסתות דאורייתא אפילו שהתה כשיעור זמן טבילה אסורה דודאי ראתה חשבינן לה ומתוך כך יש לדקדק דס"ל לרבי יוחנן דבסמוך וסתות דרבנן:

אמר ר"ל והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה פירש רש"י ז"ל עונתה כגון שלשים לראייתה דסתם נשים שוהות בין ראייה לראייה שלשים יום כדאמרינן בפ"ק (ט, ב) עונה בינונית שלשים יום. ונראה דלהאי פירושא ריש לקיש אשאין לה וסת קאי ומשום דמתניתין כל הנשים קתני ואפילו שאין לה וסת אתא ר"ל לאשמעינן דאם אין לה וסת מותרת דוקא כשמצא תוך עונתה אבל בא ומצאה לאחר עונתה אסורה עד שתבדוק אבל אם יש לה וסת אינה חוששת לעונה כלל דכיון דקביע ליה זמן אימר לא חזיא עד שעת וסת, דאורח אינו בא אלא בזמנו ורב הונא דאמר לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע עת וסתה לא אדר"ל קאי דר"ל לאו באשה שיש לה וסת איירי אלא באשה שאין לה וסת ורב הונא באשה שיש לה וסת ואמתניתין קאי ומר אמר חדא ומר אמר חדא.

ואסיקנא דרב הונא הכי קאמר לא שאנו אלא שלא הגיע שעת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה עד שתאמר לו טהורה אני. דקסבר וסתות דאורייתא וכודאי טמאה חשבינן לה וכדאמרינן לקמן (נדה טז, א) דלמאן דאמר וסתות דאורייתא לא בדקה ולא ראתה ולבסוף בדקה אעפ"י שמצאה טהור טמא כאלו ודאי נטמאת.

ורבה בר בר חנה אמר אפילו הגיע עת וסתה מותרת קסבר וסתות דרבנן. יש מי שפירש דאפילו בא בעת וסתה ממש ואי קשיא לך והא תנן (סד, א) היתה למודה להיות רואה ט"ו יום ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין, ואמרינן לקמן (דף סג, ב) והזהרתם את בני ישראל מטומאותם מכאן אמר ר' יאשיה הזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן, ואמרי נמי לקמן (נדה טז, א) דאפילו למאן דאמר וסתות דרבנן לא בדקה ולא ראתה טמאה עד שתבדוק ותמצא טהור, ויש מתרצים דהתם בשוהא עמה בעיר אבל הבא מן הדרך הקלו דכיון דאיכא תביעה אין לך בדיקה גדולה מזו, אבל מכל מקום בעונה סמוך לוסת תקשי לך עדיין דהא אפילו בודקת ומצאה טהור אסורה כל עונת הוסת. ושמא אף בזו הקלו בבא מן הדרך כדרך שהתירו לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך ואפילו בעונה הסמוכה לוסת. ולהאי פירושא לא קי"ל כרבה בר בר חנה ואע"ג דוסתות דרבנן משום דפליג אדר' יוחנן רביה דאמר אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ובא עליה, הא תוך זמן שלא תוכל לספור ולטבול אסורה. וכן כתב הראב"ד ז"ל דהא דרבה בר בר חנה פליגא אדר' יוחנן רביה וקי"ל כר' יוחנן. אבל בתוס' פירשו דרבה בר בר חנה נמי כר' יוחנן ס"ל ואף הוא לאחר כדי שתוכל לספור ולטבול קאמר ולאפוקי מדרב הונא דאמר דכטמאה ודאית חשבינן לה דלעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני ולא מהניא בה אפילו תביעה. ולפי שיטה זו כל אשה שיש לה וסת קבוע בעלה מחשב ובא עליה דוסתות דרבנן ולעולם אינו חושש לעונה למי שיש לה וסת שאין אורח בא קודם זמנו ואם אין לה וסת קבוע חושש לימי עונה ומחשב נמי ימי עונה ובא עליה הא בא מן הדרך לאחר עונה וקודם שתוכל לספור ולטבול אסורה.

ושמעינן מהא דאשה שאין לה וסת בעלה מוזהר עליה ביום עונתה דאפילו בבא מן הדרך אנו חוששים לה כריש לקיש ולא אשכחן מאן דפליג עליה. ומפרשים ראיתי משמו של רש"י ז"ל דהא דרב הונא קאי אדר"ל ולומר דריש לקיש דאמר והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה אפילו במי שיש לה וסת קאי ולומר דאילו לא ראתה בשעת וסתה חושש הא לעונה ונמצא שהוא חושש לוסת ולעונה שלאחר וסתה והוא שלא ראתה בשעת וסתה ומשכחת לה במי שוסתה מובלע בתוך זמן עונה הא במרוחק מזמן עונה אין מקום לחששא זו, ומכל מקום ברואה בשעת וסתה, בין בוסת מקורב רוחק בין בוסת קרוב אינו חושש לעונה כלל כיון דקביע לה זמן. ולהאי פירושא נמי אף מי שיש לה וסת ולא ראתה בשעת וסתה, בעלה מוזהר עליה לפרוש ממנה ביום העונה, וזו חומרא גדולה.

הא ד אמר רב הונא לא שנו אלא שאין לה וסת אבל יש לה וסת אסורה לשמש. ואקשינן כלפי לייא, ואמרינן אלא אי איתמר הכי איתמר לא שאנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה, קשיא לי, אמאי מפכי לה למימריה דרב הונא לגמרי, הא לא הוה לן למימר אלא הכי, אלא אי איתמר הכי איתמר לא שאנו אלא שיש לה וסת, אבל אין לה וסת אסורה לשמש דהא לא הוה קשיא לן בגוה אלא דאיפכא מסתברא, ומאי דהוה קשיא לן הוה לן לתרוצי. וי"ל משום דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן תמאקתני, דמשמע בין יש לה וסת בין אין לה וסת. והא דאמרינן איפכא מסתברא, לאו למימרא דדינא הכי, אלא הכי קאמר לרב הונא דמפליג בינייהו, אי איכא לאפלוגי איפכא מסתברא, אלא ודאי זו וזו מותרות, אלא אי איתמר הכי איתמר וזו ראיה גדולה, שאפילו אשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה כלל, שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב כל הנשים שיש להן וסת בחזקת טהרה לבעליהן, ואע"ג דאקשינן לעיל (נדה יא, ב) מהא מתניתין לשמואל, דאמר גבי מתניתין גבי בשעה בשעהשהיא עוברת לשמש את הבית. לא שאנו אלא לטהרות אבל לבעלה אינה צריכה בדיקה, ואקשינן מקמ"ל מתניתין הוא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, ופרקינן אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי באשה שיש לה וסת אבל אין לה וסת בעיא בדיקה, לאו למימרא דמתניתין דהכא דוקא בשיש לה וסת, אלא לדתירוצה תרוצה דלשמואל ולמשכח לה צריכותא הוא דקאמרינן כלומר שאילולי הא דשמואל היה אפשר לבעל הדין לחלוק דבשיש לה וסת היא, אבל קושטא דמתניתין ודאי אפילו בשאין לה וסת קא מיירי.

האי עד בידה ואין עד בידה מבעי ליה פי׳ כי לפי דבהך סתם שתרד מן המטה בעד בידה משמע כשלא גמר בדעתו פי׳ ולגבי שכבת זרע לא מטמא עד שיצא לחוץ אבל בהעראה איכא בועל נדה כדכתי׳ בהדיא.

ור״מ היא פי׳ דמחמיר בכתמים טפי מראיה כדק׳ בפ״ק בד׳ נשים דכתמן טמא למפרע התם אין שור שחוט לפניך דליכא חזקת התר גמור לסמוך עליו לטהר מכאן ולהבא כיון דאיכא כתם אבל הכא שור שחוט ודבר ברור לפנינו שלא לטמאה למפרע דהא בחזקת טהרה קמא ובשור שחוט שהוא עומד בחזקת התר וכן נר׳ פי׳ הלשון הזה בפ׳ האשה שנתארמלה בתחלתו ויש שפי׳ בהפך דגבי כתמים איכא שור שחוט שנשפך דמו לפנינו וגם מעת לעת דלמפרע אין לנו דם שור שחוט לתלות בו ובכאן אפשר לפרש כן אבל לא בההיא דהתם כדכתיבנא התם בס״ד ומיהו הכל יוצא לענין אחד.

א״ר שמעון בן לקיש והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונת' פירוש עונתה הוא הזמן שבין ראיה לראיה וסתם עונה בינונית ל׳ יום כדאית בפ״ק וסתם נשים שוהות כן כדפרש״י ז״ל ונראין דברים שלכך תפס לשון זה ולא אמר תוך זמן וסתה כדנקיט בעלמא ונקטי אמוראי דלק׳ משום דמיירי באשה שאין לה וסת ומיהו תהי דלית לה וסת עונה מיהת אית ליה דרגילה להפסיק בו טהרה אלא שפעמים מקדים או מאחר ואותו זמן שבינתים שהוא ברור לו ויודע שלא הקדימה בו זהו שאמרו כאן שמצאה בתוך וקמ״ל דלא חיישינן שמא תקדים ותראה בו שלא כמנהגה ומשום דמתני׳ סתמא קתני אשמועינן ר״ל דמיירי אפי׳ באותן שאין להן וסת ואשמועינן נמי אגב גררא דוקא תוך ימי עונתה ולא שתהא לעולם בחזקת טהרה לבעלה דפשטא דמתני׳ דהא לא אפשר ורב הונא איירי באשה שיש לה וסת ולאו דפליגא אדר״ל אלא דאיהו אשמועינן באשה שיש לה וסת אינה בחזקת טהרה אלא בשלא הגיע שעת וסתה ולאפוקי מסברא דרבה בר בר חנה ולא קאי אדר״ל אלא אמתני׳ והיינו דקאמר לא שנו והיינו דאמרי׳ אמ׳ רב הונא ולא אמרי׳ רב הונא אמר הילכך ר״ל אשמועינן דאפי׳ באשה שיש לה וסת יש זמן שהיא בחזקה טהר׳ ורב הונא אשמועינן דאפי׳ באש׳ שיש לה וסת יש זמן שאינה של טהרה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואע״ג דאמרי׳ לעיל בפ״ק גבי הא מתני׳ דאי לאו דשמואל הוה אמינא דמתני׳ באשה שיה לה וסת ואלו הכא מוקמינן לה אפי׳ באשה שאין לה וסת הא לא קשיא כלל דהתם הוה אמינא הוא דאמרי׳ ולאו דקאי הכי אמסקנא וזה ברור ושלא כדברי הרמב״ם ז״ל שהעמיד מתני׳ באשה שיש לה וסת בלבד.

והא דאמרי כלפי ליא איפכא מסתברה לאו דסבירא לן דאשה שאין לה וסת אסורה לעולם דא״כ אמאי טרחינן למעבד אוקמתא אחריתי לדרב הונא נימא דאיפכא איתמר אלא ודאי ה״ק דאם איתא דלית לן לאקומי מתני׳ בכל הנשי׳ איפכא הוה לן למימר ויש כיוצא בזה בתלמוד אלא אי אתמר הכי אתמר לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה וכו׳ יש שפירשו דהגיע עת וסתה ממש קאמר כלו׳ שבא בעונת ההפרש׳ שאמרו חכמי׳ מוהזהרתם את בני ישראל מטומאתן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן דרב הונא סבר שהיא אסורה לו מהאי דרשא דוהזהרתם דהא וסתות דאורייתא ועונת וסתות נמי דאורייתא ורבה בר בר חנה סבר שהיא מותרת לו בעונה זו דהא וסתות דרבנן ועונת וסתה נמי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכדאיתא בפ״ק דשבועות ובפרק הבא על יבמתו וגבי הבא מן הדרך הקלו עליו והתירוהו וכשם שהקלו עליו בזה כשיוצא מן הדרך למאן דאמר וסתות דרבנן וכדאית׳ בפ״ק דשבועות ובפ׳ הבא על יבמתו ולפי׳ אמר אפי׳ היא ישנה מותרת לו והלכתא כרבה בר בר חנה דהא קי״ל וסתות דרבנן והפי׳ הזה היה נראה קרוב והוא נכון יותר מכמה פירושים אחרים שפירשו אחרים אבל עכ״ז אינו נכון לסמוך עליו להקל חדא דכל כי האי קולא הוה להו לפרושי כדפרישו התם גבי היוצא מן הדרך ועוד דהא דרב הונא ודרבה בר בר חנה סתמא קאי על כלה מתני׳ ואפי׳ ברישא דמיירי כשהוא בעיר מדלא קאמר שבא ומצאה קודם שיגיע זמן עונתה וכ״ש שאין לפרש כן לדעת התוס׳ שפי׳ דההיא דפ׳ הבא על יבמתו לא התירו לא תשמיש אלא פקידה בעלמא דהיינו ריצוי ופיוס בדברים והנכון יותר דכי בא ה״פ שלא הגיע עת וסתה בימים שנפרש ממנה אבל אם הגיע עת וסת בנתים והוא בא אליה אח״כ אסורה היא לו ואפי׳ בבדיקה דהשתא אם אינה אומרת לו בפי׳ שבדקה בשעת וסתה מט׳ וסתות דאורייתא וכר׳ אליעזר דאמר לקמן דאשה שיש לה וסת שלא בדקה עצמה בשעת וסתה אסורה ואעפ״י שבדקה אח״כ ומצאת טהור ורבה בר בר חנה סבר דאפי׳ הגיע עת וסתה בינתים היא מותרת לו בבדיקה דהשתא או אפי׳ בתביעה לחוד למי שבא מן הדרך דתביעתה זו היא בדיקתה כדאיתא בפרק קמא מט׳ וסתות דרבנן וכר׳ יהושע דאמר שאם לא בדקה בשעת וסתה תבדוק אח״כ ותהא מותרת משום דסבר וסתות דרבנן ולא הוצרכה לפרש כאן יותר דכיון דאמרינן דמר סבר וסתות דרבנן ומר סבר וסתות דאורייתא ממילא שמעינן דכלא פלוגתא תליא בהא דאמרן שהגיע עת וסתה בינתים ולא בדקה והוא בא אח״כ לשמש בבדיקה דהשתא וכר׳ יוחנן דלקמן דאמר אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה לא פליגא אהא דרבה בר בר חנה כלל כדברי הראב״ד ז״ל דא״כ הוה מפרש לה תלמודא ולא איירי נמי בההיא ממש כדברי קצת התוס׳ מדלא אמרינן וכן אמר רב שמואל בר אבא א״ר אסי א״ר יוחנן ולישני דהכי תרי מימרי נמי לא שייכי אהדדי כלל אלא רבה בר בר חנה איירי בערה ושריא בתר וסתה בבדיקה או בתביעה כמ״ד וסתות דרבנן וההיא דר׳ אסי א״ר יוחנן איירי אפי׳ בישנה וקאמר שאם בא אחר וסתה וחישב ימי טומאתה וזמן טבילתה ומצא שכבר עבר הכל שבא עליה בלא שום תביעה ובדיקה מכיון דהוו תרי ספיקי כדמפ׳ לקמן דקסבר נמי וסתות דרבנן כדאמר רבה בר בר חנה תלמידיה והכי דייק לישנא דקאמר בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה ואי בערה היה קאמר האי לישנא ועוד לשיילה דהא היא נאמנת לו א״נ נימא תבדוק אלא ודאי כדאמרן וההיא דר״ל דלעיל דאמר הלשון הזה שבא ומצאה תוך ימי עונתה אפי׳ בישנה היא אבל רב הונא ורבה בר בר חנה איירו בערה ולהכי נקיט לישנא דאסורה או מותרת ודכ״ע כל שאמרה שבדקה עצמה בעונת וסתה ומצאה טהור מותרת לד״ה ואפי׳ למ״ד וסתות דאורייתא ואין לה לחוש עד שיגיע עת וסתה פעם אחרת ואין לה לשנות דיניה עד שתעקור וסתה ג׳ פעמים ולהאי שיטתא אתיא כלה שמעתא שפיר בלשונה ובעניניה.

והלכתא כר״ל וכרבה בר בר חנה וכאידך דר׳ יוחנן דלא פליגי אהדדי כלל ופירושים אחרים ראיתי בשמועה זו אבל זהו דנראה לי נכון ומחוור כפי קוצר דעתי.

אע"פ שהבועל נדה משהערה טמא לענין טומאת קרי שהיא טומאת ערב אין בעל קרי טמא עד שיזריע שנאמר אשר תצא ממנו והוא שאמרו כאן בשלא גמר ביאתו ובפרק המפלת יתבאר ושאר הדברים שבסוגיא דברים פשוטים הם ומפורש כל צרכן בפירושי גדולי הרבנים:

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר החלק השני והוא שאמר כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן הבאין מן הדרך נשיהן להם בחזקת טהרה כבר ידעת שהנשים יש מהן שיש להן וסת ימים ר"ל שרואה מזמן לזמן ויש מהן שאין לה וסת ימים אלא שיש לה וסת הגוף והוא שמפהקת או מתעטשת או חוששת בפי כריסה ויש מהן שאין להן וסתות אלו אלא שמועדות לראות לסבות ידועות כגון לקפיצות או לאיזה מאכל וזה אינו כלום אלא בצירוף זמן שאם לא כן ראייה על ידי אונס היא ואינה קובעת וסת אלא שיש לה צירוף זמן ומתוך כך הוא נקרא וסת המורכב ויש נשים שאין להם וסת כלל לא בזמן ולא במאורעות הללו ואינה מרגשת כלום עד שיבא הדם ומשנה זו מאחר שהוא אומר בה כל הנשים פירושו בין ביש לה וסת בין באין לה וסת ופירוש הדברים ביש לה וסת כל שהיא טהורה והוא בא לשמש שלא בשעת וסתה שאינה צריכה בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ולא בין תשמיש לתשמיש אלא בועל ושונה כמה שירצה אפילו בעל נפש עד עונת הוסת ובעונת הוסת אם בדקה ומצאה טהור שוהא עד שיעבור עונה שאחריו ואם מצאה טהור חזרה לתקונה אבל שלא בעונת הוסת אינה צריכה בדיקה שלא הוזכרה בדיקה אלא לטהרות ובאשה שאין לה וסת לפי מה שכתבנו בשם גדולי הפוסקים בפרק ראשון פירושה אחר ששמשה שלשה פעמים ולא ראת ששלשה פעמים צריכה לבדוק בעצמה לפני תשמיש ולאחר תשמיש וכל שבדקה שלשה פעמים ומצאה טהור הרי היא בחזקת טהרה ואינה צריכה בדיקה אלא שיראה שחושש לה משלשים לשלשים אע"פ שאין לה וסת ואף הוא בכל אלו אין צריך לחקרה אלא בא עליה בין עירה בין ישנה על מנת שלא תמחה:

ואח"כ פירש בבא מן הדרך והניח את אשתו בחזקת טהרה שהיא לו בחזקת טהרה ויכול לבא עליה ופירש ריש לקיש בגמ' כשהוא בא בתוך עונתה ופירושה באין לה וסת קבוע ומ"מ יש לחוש בו משלשים לשלשים שהוא סתם עונה והוא שפירשו דוקא שבא בתוך השלשים והשלים רב הונא את דבריו ביש לה וסת שאם הגיע שעת הוסת אסורה ודוקא בוסת הימים אבל בוסת המורכב שמא לא קפצה ואינה חוששת אלא משלשים לשלשים כסתם רוב עונות הא בוסת הימים והגיע וסתה אסורה ואע"ג דרב הונא מטעם וסתות דאוריתא קא אתי עלה וקיימא לן וסתות דרבנן מ"מ לענין פסק אף אסורה דקא אמרינן מדרבנן ומספק שמא יבא האורח בזמנו ואח"כ השלים בה רב שמואל שאם יש לה וסת והגיע שעת וסתה שאסרנוה אם עבר זמן הוסת בכדי שיעור ספירה הרי היא לו בחזקת טהורה שהרי יש כאן תרי ספיקי שמא לא בא האורח ואם תמצא לומר בא שמא ספרה וטבלה ואפילו בילדה שהיא בושה לטבול וודאי הוא הדין לאין לה וסת אם עברו שלשים ועוד אחריהן כשיעור ספירה ומכאן למדו רבים שדרך נקיות הוא לאשה לטבול בשעת טבילתה אף בשאין בעלה בעיר זו היא השטה הברורה בענין משנה זו ובסוגיא שלה וכל האמוראים שבה לא נחלקו אלא שר' שמעון בן לקיש דבר באין לה וסת ושיבא בתוך העונה ורב הונא דבר בשיש לה וסת ושיבא בתוך זמן הוסת ורב שמואל דבר ביש לה וסת ועבר זמן הוסת בכדי ספירה והוא הדין לאין לה וסת לזמן שלשים ויש בזה פירושים אחרים לרוב מפרשים וזה עיקר וכבר הסכמנו בה למה שפסקנו בענין זה בפרק ראשון וכל מה שנאמר בבא מן הדרך דוקא בשהניחה הוא בחזקת טהרה אבל אם הניחה בחזקת טומאה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני שאין ספק מוציא מידי ודאי:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שבאו עליה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

תד"ה לא שהתה כדי כו' וצריך לומר דיש חילוק כו' כמו שמצינו גבי יותן דומיא דיתן כו' והתם יש טעמא אחרינא כו' עכ"ל בפרק קמא דסנהדרין וסוכה האריכו התוס' בזה וקצרו כאן ולא ידענו לכוין דבריהם דהכא לפי דבריהם דהתם אבל כונתם דהכא נ"ל דרצה לומר דאיכא לפלוגי בין מקרא ומסורת דהכא לדעלמא ור' עקיבא ורבי דדרשי בעלמא המקרא שפיר מצו סברי הכא יש אם למסורת דכמו כן מצינו דהנך דמייתי דלכ"ע המסורת עיקר דרשינן כי יותן שהוא המקרא דומיא דכי יתן שהוא המסורת וכן עובד ועבד בפרק כל שעה וכן עוני דומיא דעני דפרק כל שעה דלא דריש ר"ע המקרא עוני מה שנאכל באנינות פרט למעשר שני משום דעני כתיב ודריש ליה פרט לעיסה שנילושה ביין כו' ולא דריש המקרא דעני אלא דומיא דעני דהיינו למלתא שאינו סותר המסורת דעוני דהיינו שעונין עליו דברים דמזה נראה שהמסורת עיקר וכן כפות דומיא דכפת דהמסורת עיקר לר"ע בפרק לולב הגזול דאית ליה לולב אחד מדכתיב כפת חסר ולא אזלינן בתר המקרא דכפות להצטרך שני לולבין ולא דרשי' המקרא אלא למלתא שחינו סותר המסורת דהיינו לרבי יוחנן בפרק לולב וערבה כפות שנים אחד ללולב ואחד למזבח דמזה נראה שהמסורת עיקר והוסיפו התוספות לומר דבההיא דכפת לא דרשינן כלל המקרא דהתם יש טעמא אחרינא לרבי יוחנן ב"ב כרבי לוי מה דקל דהשתא לא דרשינן לכולי עלמא התם כלל המקרא דכפות ודו"ק:

בד"ה אמר רב כו' אמאי לא משני כו' עכ"ל אע"ג דאכתי לא אתי מתניתין כרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר מכל מקום אהא דפריך כמאן כרבי עקיבא כולה ה"מ לשנויי דאתיא נמי כחכמים דפליגי עליה:

בא"ד קודם פרישתו כו' עכ"ל ר"ל דחד יומא ודאי צריך להיות הפרישה משום דהוי נוגע במעת לעת ומשום קרי וקודם פרישה זו הוה מצי לשמש על ידי בדיקת חלוקה קודם תשמיש:

בפרש"י בד"ה הכא הרי שור שחוט כו' ומיום שלבשתו היא בספק זה עכ"ל בכדי נקט הך מלתא הכא למאי דקיימינן לרבנן אלא לרבי מאיר דמחמיר בכתמים טפי מבראיה דלא מטמאה בועלה במע"ל צריך לומר האי טעמא דבכתמים הרי שור שחוט כו' ומיום שלבשתו כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה הכי אתמר לא שנו כו' והיה יכול להוסיף ויש לה וסת כו' עכ"ל ובלא תוספות ליכא למימר שלא לחזור ממה שאמר ל"ש אלא שאין לה וסת אבל יש לה וסת אסור והיינו בהגיע שעת וסתה דכיון דהא דאין לה וסת איירי דוקא בתוך ימי עונתה דומיא דהכי צריך לומר דאיירי איסורא דיש לה וסת אפילו בלא הגיע שעת וסתה דאם לא כן לפלוג כולה באין לה וסת וק"ל:

תוס' ד"ה שהתה וכו' ורבי אית ליה בפ' ספק אכל היכא דאכל את הראשונה וכו' כצ"ל:

בא"ד דחייא בר רב דכ"ע סברי הכא יש אם למקרא ר"ל אפילו התנאים דסבירא להו בעלמא יש אם למסורת ס"ל לענין אשם תלוי יש אם למקרא ורב אסי סבר דכ"ע סברי גבי אשם תלוי יש אם למסורת כמו שמצינו וכו' ר"ל דכמה ענינים מצינו דגם אותם התנאים דסבירא להו בעלמא יש אם למקרא מודו בהנך ענינים דיש אם למסורת ובכל א' יש שום טעם ומשמעות:

ד"ה אמר רב למפרע וכו' י"ל דהיא תבדוק חלוקה וכו' לשון התוספות מגומגם ותוכן הענין הוא דמשום כתם לא היו צריכין להפרישו ז' ימים דהא יכולה לבדוק חלוקה קודם שיבא עליה אף אם תמצא כתם בחלוקה אה"כ שהכתם הזה נעשה אחר הבעילה ולא היה בחלוקה קודם שבדקה החלוק ואם כן לא נטמא הכהן:

ד"ה אפילו הגיע זמן וסת כו' תימה וכו' ער אזהרה לבני ישראל וכו'. נראח לי דר"ל אם כן ש"מ דאפילו למאן דאמר וסתות דרבנן אפילו הכי צריך לפרוש ואם כן ה"ה דאסור לבא עליה עד שתאמר טהורה אני: