Niddah 14a

רוכבי גמלים אבריהם מתחממים בבשר הגמל ומוציאים זרע:

כולם רשעים כדאמר:

כולם צדיקים שדרים בסכנה ולבם לאביהם שבשמים:

דמכף לשון אוכף של חמור. אם יש לו אוכף האבר אינו מתחמם שהעץ קשה הוא ואם אין לו אוכף מתחמם בבשר החמור אבל דרך גמלים לרכוב בלא אוכף אלא במרדעת ומתחמם:

דמטרטין ירך מכאן וירך מכאן ואברו מתחמם:

דלא מטרטין רוכב כאשה:

מטרטין לשון מאזנים כדאמרי' במנחות (דף פז:) וכי טורטני יכניס:

אפרקיד פניו למעלה וגנות הוא שפעמים שיתקשה אבר תוך שינתו ויתגלה ועוד שידיו מונחות לו על אברו ומתחמם:

רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה ואע"ג דאמר שמואל בפ' יוצא דופן (לקמן נדה דף מג.) כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש אינו מטמא הכא דלמא הרגיש כל גופו ולאו אדעתיה:

רוכבי גמלים כולם רשעים החמרים מהן רשעים מהן צדיקים וא"ת דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף פב.) גמלים רובן כשרים חמרים רובן ליסטין וי"ל דהכא מיירי ברוכבים ומשום הרהור והתם לא מיירי ברוכבים אלא בנותנין סחורה על הגמלים והם הולכים ברגל רחוק במקום סכנה וחמרין [שהם ליסטים משום דבשעה שקונים] עושין רמאות במשא ובמתן:

אפרקיד פי' הקונטרס פניו למעלה וכן משמע בהמוכר את הספינה (ב"ב דף עד.) גבי מתי מדבר דגנו אפרקיד וחליף טייעא תותי ברכייהו ורומחא בידיה ולשון אפרקיד אפורייאה קדל (קדקדא) ולא כפירוש הערוך דפי' פניו מטה ולשון אפרקיד אפוי קיד ועוד קשה רי"ש דאפרקיד למה לי. [וע"ע תוספות פסחים קח. ד"ה פרקדן]:

לייט אמאן דגני אפרקיד פי' בקונטרס שידיו מונחות על מילתו ומתחמם ורשב"ם פירש שבגדיו נופלין על אמתו ומתחמם ומה שפי' עוד שפעמים [מתקשה ומתגלה] לא נראה דבבית סגור או אפל מאי א"ל. [ועוד שמעתי כששוכב אפרקיד מתחמם השדרה ומחמת זה יתקשה האבר ויבא לידי קרי. גליון:]

ק"ש כי מצלי אסור היינו כשהוא קצת אפרקיד אבל על צדו לגמרי שרי כדאמר בפ' מי שמתו (ברכות דף כד.) שנים שהן ישנים במטה זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן וקורין ק"ש:

וליחוש דלמא דם מאכולת הוא אבל על בדיקות דמטמאינן לה אם מצא דם לא פריך דדלמא חומרא היא אבל הכא פריך אמאי חייבין בקרבן דלמא מייתי חולין בעזרה ועוד נראה וכן פר"ח דפריך אנמצא על שלו כי לא נמצא על שלה אמאי מטמאין כיון דאיכא הוכחה דלא אתי מגופה:

דחוק הוא אצל מאכולת אין לפרש שאינה יכולה ליכנס אלא בדוחק ולפעמים נכנסת דא"כ הוה ליה למימר בסמוך ללישנא דדחוק הוא אימר איתרמויי איתרמי ולמה צריך להזכיר דשמש רצפה לכך י"ל בדוק הוא שאינה באה כלל סמוך לרחם מפני הזוהמא שיוכל השמש להכניס ודחוק הוא אצל מאכולת היינו דאינה נכנסת בשום פנים מאליה אלא שפעמים שמתקרבת לרחם כ"כ עד שהשמש מכניסה ומרצפה:

וטחתו בירכה פירוש במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם:

הגמלים כולם רשעים פירוש רשעים בדבר זה, הא במילי דעלמא צדיקים נינהו, כדאמרינן בפרק י' יוחסים (קידושין פב, א) הגמלים כולם צדיקים.

הא דאקשינן ליחוש דילמא דם מאכולת הוא. פירש רש"י ז"ל דאנמצא אשלה קאי. ואי ק"ל א"כ אין לך אשה שמטמאה בנדה בבדיקה, י"ל דבעלמא ודאי חיישינן אבל הכא מתוך דבדקה קודם ביאה ומצאה טהור ולאחר ביאה מיד בדקה ומצאה טמא רגלים לדבר דדם מאכולת הוא. עוד י"ל דהכא שאני כיון שנמצא על שלו ולא על שלה או על שלה ולא על שלו איכא לספוקי דילמא דם מאכולת הוא דאי מגופה אתא איבעי ליה לאישתכח בין על שלו בין על שלה. אבל ר"ח ז"ל פירש דעל שלו דוקא קא פריך וכן פירשו בתוספות וטעמא משום דכיון דנמצא בשלו ולא בשלה יש לחוש בדם מאכולת אבל בדידה כיון דשייכי בה דמים לא תלינן בדם מאכולת.

ופרקינן אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת. איכא דאמרי אותו מקום דחוק הוא אצל מאכולת ואיכא בינייהו כגון דאישתכח מאכולת רצופה. וכיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מהני לישני, נקטינן לחומרא ואפילו נמצא מאכולת רצופה טמאה נדה.

בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר מצאה עליו דם אמר רב טמאה נדה. פירש רש"י ז"ל כגון שנמצא הדם ביריכה. פירש לפי' שנמצא בעד וביריכה ולרבותא נקטיה כלומר דאע"ג דנמצא ביריכה ואיכא למיתלי דדם ביריכה הוה ולא תהא נדה אלא טמאה משום כתם קמ"ל דכיון דבדוק הוא אצלה היה רגלים לדבר דמגופה אתא ובודאי משוינן ליה. וכשמצאה בו גריס ועוד עסקינן הא פחות מגריס כיון דטחתו ביריכה טהורה דתלינן במאכולת. ותדע לך דהא לעיל פרכינן וליחוש דילמא דם מאכולת הוא ואי לאו דאותו מקום בדוק או דחוק אצל מאכולת הוה תלי במאכולת והילכך היכא דטחתו ביריכה ואיכא למתלי במאכולת תלי'. ועוד דהא משמע דהכא כיון דאיירינן בעד הבדוק ובעד שאינו בדוק ומפלגינן עלייהו בדין טחתו ביריכה והניחתו בקופסא ולא מפלגינן בינייהו בשעורין כלל אלמה תרוייהו חד שיעורא אית להו. ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך אמר לו ר' חייא אי אתה מודה לי דצריכה גריס ועוד א"ל אבל א"ל א"כ אף אתה עשיתו כתם דאלמה כל שאתה מצריכו גריס ועוד אינה טמאה נדה אלא טמאה משום כתם וא"כ הכא דמטמאינן לה משום נדה אל תצריכוה גריס ועוד דמדקאמר ליה אי אתה מודה לי שצריכה גריס ועוד אלמא בעד שאינו בדוק בלחוד הוא דבעו גריס ועוד אבל בעד הבדוק לה אפילו כל שהו, ל"ק דהא א"ל ר' דעל כרחי' בעיא גריס ועוד לאפוקי מדין מאכולת אלמא לאו כללא הוא דכל שצריכה גריס ועוד לא תהא טמאה אלא משום כתם. ועוד י"ל לומר דהכא הכי קאמר ליה אי אתה מודה לי שצריכה גריס ועוד ואפילו הניחתו בקופסא הא פחות מכאן תולי' להקל דמעיקרא הוה ביה, א"כ אף אתה חושש לעד זה שמתחלה היה בו כתם וכיון שאתה תולה להקל בפחות מגריס מה שאין כן בעד הבדוק שהניחתו בקופסא, אף ביותר מגריס נמי נתלה בו אע"פ שאין כן בעד הבדוק ואם אין אתה תולה להקל ביתר מגריס אף בפחות מכאן תטמאנה בהניחתו בקופסא כדרך שאתה מטמא בעד הבדוק ואמר ליה בעד שאינו בדוק על כרחינו אנו צריכים ליתר מכגריס הואיל ומאכולת מצויה להתמעך בו אבל יותר מגריס דנפק ליה מדין מאכולת אין אומרים שמא נתעסקה בו בכתמים או עברה בו בשוק של טבחין לפי שאינו מצוי שהעדים המוכנים לבדוק יתעסקו בהן או שיעברו בהם בשוק של טבחין כנ"ל. ור"ח ז"ל פירש ולמחר מצאה עליו דם על העד, וטיחתו ביריכה נמי לרבותא נקטיה כלומר אע"ג שיש לתלותו בדם מאכולת לא תלינן והרי זו טמאה נדה. ואיפשר דלדבריו אפילו בפחות מגריס מטמנין לה משום דרגלים לדבר דאי לא מאי רבותא כי טחתו ביריכה כיון דנפק ליה מדין מאכולת והר"ם במז"ל כן כתב והסברא הראשונה יותר נכונה להלכה. ודוקא בעגול הוא דתלינן בדם מאכולת אבל משוך כיון שבדקה בו והעד בדוק לה והכתם משוך רגלים לדבר דמגופה אתא וכדתניא העד שהוא נתון תחת הכר או תחת הכסת אם עגול טהור מפני שהוא דם מאכולת אם משוך טמא מפני שהוא דם קנוח ומייתינן לה לקמן בפרק הרואה (נדה נז, ב).

הא דאמרינן גמלים כלם רשעים פי׳ בתוס׳ שהם רשעים בדבר זה ולא תקשי אמאי דאמר בשלהי פ׳ עשרה יוחסין הגמלים כלם צדיקים וההיא במילי דעלמא.

ר׳ יהושע בן לוי וכו׳ מפורשת יפה בהלכות ברכות בס״ד.

ודילמא דם מאכלת היא פירוש וכל היכא דליכא כגריס ועוד והדם נועל דאיכא למיחש בדם מאכלת ניחוש ביה ויהא טמא ספק ואלו מתני׳ סתמא קתני שאפי׳ לא נמצא שם אלא דם טפה כחרדל טמאה ודאי פרש״י ז״ל דסתמא קשיא לן ואפי׳ על נמצא על שלה כשיעור ותיאוס וליכא למימר שא״כ אין לך נדה ודאית בדם טפה כחרדל בבדיקת עד דשאני הכא שיש רגלים לדבר כיון שנמצא על שלה ולא נמצא על שלו וגם לא נמצא על שלה בעד שלפני תשמיש אבל יש שפי׳ דלא קשי לן אלא בנמצא על שלו ולא על שלה דכיון דדם לאו מגופיה הוא ניחוש נמי לדם מאכלת אבל נמצא על שלה כיון דמגופה חזיא דשייכי בה דמים כאן נמצאו וכאן היו. וכן פי׳ ר״ח ז״ל ותוס׳ ויש סיוע לזה ממה שהביאוה כאן על פסקא דנמצא על שלו.

בדוק הוא כלומר שאין מאכלת נכנס שם כלל.

א״ד דחוק הוא כלו׳ דמילתא דלא שכיח הוא שיהא שם מאכלת אבל מ״מ דבר שאפשר הוא ואיכא ביניהו להיכא דאשתכח ביה מאכלת רצופה דלמאן דאמר דחוק הוא חוששין דמאכלת הוה תמן ושמש רצפה ואין כאן אלא טומאת ספק. ולימר׳ בדוק הוא טמאה ודאי דודאי האי מאכלת מעלמא אתאי לכאן כשהיא רצופה ודם מגופה הוא וכיון דלא איפסקא הלכתא כחד מהני לישנא נקטינן לחומרא ואפי׳ נמצאת מאכלת רצופה טמאה נדה.

אתמר בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר נמצא עליו דם פרש״י ז״ל שנמצא דם על ירכה ופי׳ שנמצא גם על ירכה דאלו לא נמצא על ירכה כלום יהא ודאי מן המקור הוא כי דבר רחוק הוא שידבק מן הירך בעד ולא נשאר בו שום רושם וגם אם נמצא על העד ולא נמצא על הירך כלום הא ודאי מן העד בא אבל עכשו שנמצא שם בשניהם יש מקום ספק אם נדבק מן הירך בעד או מן העד בירך ולפיכך נחלקו בו ופירשו רבותי לפי שיטה זו דמיירי כשהדם משוך או שיש בו כגריס ועוד דליכא למיחש לדם מאכלת כדאיתא לקמן במכילתין שאל״כ הא ודאי ליכא למ״ד שתהא טמאה ודאי דהא מקום זה אינו דחוק אצל מאכלת וכ״ש בדוק ולעיל מוכח בכל היכא דאינו בדוק ולא דחוק חיישינן לדם מאכלת ומפני שזה הדבר ברור ממקומו לא הוצרכו לפרש וסמכו על הסתם והרי זה כשמעתא דבסמוך דנקטוה בסתם ומתפרש לקמן מתוך הברייתא דמיירי בכגריס ועוד וה״ה לדם משוך כדאיתא לקמן במכילתין גבי עד שיהיה נתון תחת הכר או תחת הכסת שאמ׳ אם עגול טהור מפני שהוא דם מאכלת ואם משוך טמא ולפי׳ זה הסכים מורי הרשב״א נר״ו והוא הנר׳ נכון אבל י״מ והא דאמ׳ ונמצא עליו דם למחר היינו שנמצא על העד ולא נמצא על הירך כלום וכן פי׳ ר״ח ז״ל וגם הרמב״ם ז״ל ונקט טחתו בירכא לרבותא דאפ״ה לא אמר׳ מן הירך אתא והא ודאי לא אתיא אלא כשנמצא פחות מגריס ועוד ואשמועינן דלא חיישי׳ לדם מאכלת דאלו לדם בעלמא פשיטא דליכא למיחש דהיאך יהא דם מרובה על העד ולא יהא על הירך כלום ואין פי׳ זה נר׳ נכון מן הטעם שכתבנו לעיל.

והא חוששת אמרת לן ושביק רב דידיע בנפשיה דקא הדר ביה השתא מההיא סברא וסבירא ליה דהיא טמאה ודאי וכדמורין ביה מדרשא.

אתמר בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאת עליו דם ענין זה הוא הפך הענין של מעלה דבההיא דלעיל העד בדוק והספק נפל אחרי כן מפני הירך ובכאן הספק היה בעד ואח״כ לא נולד לו מקום ספק ואע״פ כן למעלה אמרו בבי מדרשא טמאה ודאי מפני שצד הגריעותא שבו חמור יותר וקולא דחשש יריכה אינו כ״כ מה שאין כן בזה דכיון שאין העד בדוק הרי הדבר יותר בחזקת התר כי אינו מועיל כל כך הנגעת העד שבא אח״כ וזה ברור. והא דאמרינן שלא היה העד בדוק הלשון מוכח שלא נטלתו מן האשפה או ממקום התורפא דא״כ הא ודאי אין כאן בדיקה ודכ״ע דיו דיהא כתם וגם פחות מכתם גם אלו היה מוצנע יפה משאר בדיקות אעפ״י שלא שלא בדקתו בתשמיש זה בדוק הוא בדיעבד ואעפ״י שראוי לבדקו כל שעה ואין דברינו כשנטלתו ממקום בינוני שאינו משומר לגמרי וגם אינו מקום התרופה אלא מקום שנותנת עדיה לפי שעה ולפי׳ נחלקו בדבר אם דנין בו להחמיר כאלו הוא מקום בדוק או אם נדין אותו כאשפה כיון שאינו משומר ודמים בעלמא מצויין שם לפעמים ולמסקנא טהרה רבי יוסי לגמרי ועשאו כמקום שאינו בדוק.

רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה עד שיטבולו ויעריבו שמשן מפני שרגילים לרכוב עליהם בלא אוכף ומתחמם בשרם בסמיכותה על עור הגמל ושמא מתוך חמומם ראו טפה של שכבת זרע ועל זו אמרו רוכבי גמלים כלם רשעים ומה שאמרו באחרון של קדושין הגמלים כלם חסידים גמלים לחוד ורוכבי גמלים לחוד שהגמלים ר"ל שמחמרים אחריהם ואינם רוכבים עליהם ומתוך ריחוק מהלכם נרתעים ושבים בכל לב והוא ענין הספנים גם כן שאמרו עליהם כלם צדיקים אבל רוכבי גמלים נאמר עליהם רשעים מצד שנהנין בחמום של עבירה וכיוצא בה אמרו החמרים יש מהן רשעים ויש מהן צדיקים ואיכא דאמרי הא דמיכף ר"ל שיש עליהן אוכף הא דלא מיכף ורוכבין עליהן בלא אוכף ואיכא דאמרי תרויהו בלא אוכף הא דמטרטון ר"ל שרוכב בפסוק רגלים דרך עמידת המאזנים הנקראות טורטני ונמצא בשרם מתחמם על העור הא דלא מטרטין אלא שרוכב כדרך אשה וכן כל כיוצא בזה:

אסור לאדם לישן פרקדן והוא שפניו למעלה או פניו למטה אלא שיעמוד מוטה לצד אחד ובשעת קרית שמע אף בהטיה אסור אא"כ לבעל בשר שישיבתו או שכיבתו מן הצד לגמרי קשה לו:

המשנה השלישית והכונה בה מענין החלק הראשון ובפרט לידע אם אירעה להם טומאה בשעת תשמיש היאך הוא דינם והוא שאמר נמצא על שלו טמאים כו' משנה זו פירושה לענין קרבן וצריך שתדע שפירושה בסמוך לוסתה שאם שלא בשעת וסתה אנוס הוא ולא היה לה לבדוק ושניהם פטורים מן הקרבן אלא שבעל סמוך לוסתה והיה סבור לבעול ולפרוש קודם הוסת ואירע לו שראת ואם הרגישה בראייתה שניהם חייבין ואין צריך בבדיקת העד אלא שלא הרגישה אבל בדק הוא בעד שלו ומצא ומאחר שמצא בעד שלו ודאי בשעת תשמיש נטמאת ושניהם חייבים בקרבן וכן שורפין במגען את התרומה ואין אומרין לחוש לדם מאכלת לחומרא שלא לשרוף את התרומה שאותו מקום אע"פ שאינו בדוק לגמרי אצל מאכלת מ"מ דחוק הוא אצלו ואין חוששין לו ומ"מ אם נמצא שם מאכלת רצוצה ר"ל מעוכה אין אומרין אותו מקום בדוק הוא לגמרי אצל מאכלת ומעלמא אתי אלא שמא דחק ונכנס ואין שורפין אלא תולין ומ"מ היא טמאה נדה אבל אם לא מצא הוא בשלו אלא היא מצאה בשלה אם כשיעור וסיס ר"ל שתיכף שיצא השמש הכניסה העד (שיצא) [שהיה] מוכן בידה בצד הפתח וקנחה ומצאה שניהן חייבין כל כיוצא בזה ודאי כבר היה שם ביציאת השמש ואם אחרה עד אחר זמן פטורין מן הקרבן ואחר זמן זה לא היה העד מוכן בידה שיעורו בכדי שתושיט ידה ותטלהו מתחת הכר או הכסת ותקנח בו ואם הוא בידה אם לא רצת לקנח במטה ושהת בכדי שתרד מן המטה להדיח פניה של מטה ותקנח ושניהן שיעור אחד הוא וכל ששהת כשיעור זה שניהם טמאים טומאת שבעה מספק שדנין אותו כבועל את הנדה אבל פטורין מן הקרבן ר"ל מקרבן חטאת ואף אשם תלוי אין כאן שהרי אין כאן איסור קבוע ואח"כ ר"ל ששהתה יותר משיעור זה ומצאה כתם שהרי היא כרואה מתחלה ואין דנין אותה כמשמשת נדה לטמא את בועלה אלא שהיא מטמאה טהרות מעת לעת אבל בועלה אינו טמא טומאת שבעה כבועל נדה אלא טומאת ערב כנוגע שאין טומאת מעת לעת מטמאה את בועלה כמו שהתבאר ור' עקיבא אומר שמטמאה את בועלה ומפני שסובר שמעת לעת שבנדה הואיל ומטמאה משכב ומושב אף היא מטמאה את בועלה ואין הלכה כמותו אלא כחכמים ומודים חכמים לר' עקיבא ברואה כתם שאם בא עליה אחר שנמצא הכתם בועלה טמא משום בועל נדה וא"ת פשיטא שאף בשלפניה אם בא עליה אח"כ מטמאה בועלה משום בועל נדה שמא הייתי אומר הואיל וטומאת כתמים דרבנן אף לאחר שנמצא הוה ליה כמעת לעת שבנדה ואף הבועלה לאחר שתמצא לא יהא כבועל נדה וקמ"ל דמאחר שבא עליה לאחר שנמצא מטמאין אותו למפרע:

זהו ביאור המשנה וכלו על הדרך שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

היה לה עד בדוק ר"ל שהוא נקי וקנחה בו לאחר תשמיש ומצאה בו דם או שלא עיינה בו אלא שהניחתו בקופסא או באיזה מקום ולמחר עיינה בו ומצאה בו דם אפילו כל שהוא טמאה ואפילו נמצאת מאכלת רצוצה על הכתם אין תולין בו שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכלת ואפילו היה הכתם עגול שהוא של מאכלת ואין צריך לומר במשוך אבל אם היה בדוק וטחתו בירכה או הניחתו תחת הכר או הכסת ולמחר נמצא עליו דם משוך טמאה בכל שהוא ואין תולין אותו במאכלת אע"פ שאם נמצא בחלוק אף במשוך תולין משום מאכלת שבעד החמירו כמו שיתבאר במשנת פרק הרואה ובעגול מיהא אף בזו תולין במאכלת שנתמעכה תחת הכר או תחת הכסת ואין מטמאין אותה אלא ביתר מכגריס בו אבל אם לא היה העד בדוק לה אם טחתו בירכה או הניחתו תחת הכר או הכסת טהורה לדברי הכל שהרי תרתי ספיקי נינהו שמא בעד עצמו היה קודם תשמיש שהרי לא היה בדוק לה ואם תמצא לומר לאחר תשמיש שמא מיריכה היה או תחת הכר נתמעך בה מאכלת אבל אם הניחתו בקופסא כל שהוא ביתר מכגריס טמאה אבל כגריס טהורה אף במשוך ויש חולקין להקל אף ביתר מכגריס וכן נראה לכאורה כמו שנבאר וא"ת מאי שנא עד שאינו בדוק משלש נשים שלבשו חלוק אחד ונמצא עליו דם שכלן טמאות בזו הויא לה כל חדא וחדא כבאה לישאל עליו ועל חברתה וכענין שני שבילים שבבת אחת טמאין:

ועד שאינו בדוק פירשו בתוספות כגון שהזמינה פקולין או צמר לבן ובדקתם ולא הניחתם אח"כ אלא שלא עיינה בהם סמוך לבדיקה אם יש עליו טיפי דמים אם ממאכלת אם משאר דברים הא בבגד שלא בדקה בו כלל או שבדקתו ואח"כ הניחתו טהורה שאם לא כן נטלה בגד מן האשפה וקנחה בו ומצאה בו דם תטמא ומ"מ גדולי הדור משיבין שכשנטלה בגד מן האשפה או אף בלקחה חלוק מן השוק וקנחה בו ודאי טהורה מכלום שאין המחלוקת אלא בבדיקה בעד שסתם עדים מוצנעים הם במקום שאין לתלות בהם לכתמים כגון לעבור בהם בשוק של טבחים וכיוצא בזה אבל מ"מ כל שהכינתו לעד ובדקתו אע"פ שהניחתו טמא עד שידע מאין בא או באיזה דבר יכולה לתלותו וזהו דבר פשוט אצלם בכל המסכתא כמו שאמרו בשלש נשים שלבשו חלוק אחד וכן שלש נשים ישנות במטה אחת או שישבו על ספסל אחד שטמאות ואין תולין במקרה שאינו ידוע וכן בכמה מקומות כיוצא בה:

דברים אלו שכתבנו בין בעד בדוק בין בשאינו בדוק יש חולקין בהן בקצת דברים מתוך כך אני מעירך מעט בביאור הסוגיא כדי שתעמוד על עקרי הדברים והוא שאמרו בדקה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר מצאה עליו דם ר"ל בעד אמר רב טמאה נדה ר"ל לא משום כתם לבד אלא משום נדה גמורה דודאי מגופה אתא ואם משוך טמאה בכל שהוא שדם קנוח הוא אבל אם הוא עגול דוקא ביתר מכגריס שאם כגריס ודאי תולין במאכלת שבירכה אחר שהוא עגול אלא ביתר מכגריס ויש חולקין בזו ומפרשים טמאה נדה אף בעגול ובכגריס או פחות משום דרגלים לדבר הואיל וקנחה בו וכן כתבוה גדולי המחברים ויש מביאין ראיה לדברנו מדתני במתניתין נמצא על שלה בשיעור וסיס טמאין וחייבין בקרבן והקשו וליחוש דלמא דם מאכלת הוא ותירץ אותו מקום בדוק הוא אצל מאכלת אלמא כל היכא דליתא להאי טעמא תולין במאכלת ומתניתין ודאי בעד בדוק היא דאי לאו הכי קרבן למה אלא ודאי הכא ביתר מכגריס אם הוא עגול ולימד שאין תולה בשוק של טבחים שאין דרכה לעבור בשוק של טבחים בעדים הבדוקים ולא נאמר כן אלא בחלוק ואע"פ שאפשר לדחוק שלא הקשו וניחוש דילמא דם מאכלת הוא אלא להחמיר שלא לשרוף עליה תרומה אבל לענין נדה אע"פ שהוא מקום מאכלת כל שנטמא בעד רגלים לדבר וחדא ספיקא במקום רגלים לדבר כודאי הוא מ"מ נראין הדברים כשיטתנו:

בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם רב אומר טמאה נדה ור' חייא אומר משום כתם ופירשוה בכגריס ועוד דנפק ליה מתורת מאכלת ולדעת ר' מדנפק ליה מדין מאכלת ודאי מגופה אתא וחזרו ואמרו על זו ר' מטמא ור' יוסי מטהר וכן אמרו כשטהר ר' יוסי לעצמו טיהר כלומר לשיטתו הלך שמטהר בעושה צרכיה אף בעומדת ור' כר' מאיר וודאי ר' יוסי אף מדין כתם מטהר שהרי בעושה צרכיה טיהר אף לכתחלה כמו שהתבאר שם ומאחר שפסקנו בעושה צרכיה כר' יוסי אף בזו הלכה כר' יוסי ולטהר בעד שאינו בדוק אף ביתר מכגריס ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאע"פ שהלכה כר' יוסי בעושה צרכיה בזו הואיל ורב ור' חייא שוים לטמא אי משום נדה אי משום כתם הלכה כדבריהם כל שהוא יתר מגריס ומשום דלא דמי עד לחלוק שאלו חלוק שאינו בדוק כתמו טהור ועד הואיל ובדקה בו ידים מוכיחות הם וכן פסקוה גדולי המחברים ולא עוד אלא שיש סוברים לפסוק שם כר' מאיר כמו שיתבאר שם:

תד"ה אפרקיד פ"ה פניו כו' אפוריא קדל קדקדא כו' עכ"ל נראה מדברי מהרש"ל שמחק מלת קדקדא והנראה לקיים כל הנוסחות ולהגיה מלת או וכצ"ל קדל או קדקדא וכן מפורש (בפרש"י) [בפי' תר"י] בפ' היה קורא דמלת (קדל) [קדן] מפורש שהוא שוכב על הקדל או שהוא שוכב על קדקדו והכל עולה על ד"א ע"ש גם לפירוש אחד בערוך אפוריא קדי והוא מלשון קדקדו וק"ל:

בד"ה לייט אמאן כו' שפעמים מתקשה ומתגלה כו' עכ"ל וכצ"ל בפרש"י והוא מפורש בפרש"י בר"פ היה קורא דשמא יתקשה אברו בתוך שינתו ונראה לרבים והוא דרך גנאי עכ"ל:

גמ' ק"ש כי מצלי אסור כו' ולא משום קישוי אלא שמקבל עול מ"ש דרך גאוה כפרש"י שם:

תוס' בד"ה ולמחר מצאה כו' וכגון שיש גריס ועוד דליכא חשש מאכולת כו' עכ"ל יש לדקדק לפי מה שפירשו התוס' לקמן דרבי חייא מודה הכא דטמאה נדה תקשי ליה לנפשיה בהך דהכא כיון דעשיתו כתם דצריך כגריס ועוד טומאתו נמי ספק ליהוי ויש ליישב בדוחק דודאי הכא בעד הבדוק וטחתו ביריכה ידע רבי חייא נמי הך סברא כיון דאיכא כגריס ועוד נפק לה מדם מאכולת ובודאי מגופה אתי דליכא למתלי במקמי הכי אבל לקמן דאיירי בעד שאין בדוק ואיכא למתלי במקמי הכי שפיר קאמר רבי חייא כיון דעשיתו כתם ובעי כגריס ועוד נהי דנפיק מדם מאכולת טומאתו נמי ליהוי ספק כיון דאיכא למתלי במקמי הכי:

בד"ה אמר שמואל טמאה נדה אפילו רב חייא כו' עכ"ל לכאורה דרבי חייא אית ליה בהך דהכא נמי טמאה משום כתם וכדסבר רב שימי ב"ח חוששת אמרת לן אלא דמשמע להו דרבי חייא מודה בהך מדלא פליג נמי הכא למימר דלא טמאה אלא משום כתם ואהך סברא הביאו ראיה מדברי שמואל גופיה דאיכא לפלוגי בין הך דהכא להך דרבי חייא ונקטו דברי רבי חייא ולא כתבו כך בפשיטות טפי אמלתא דרבי יוסי גופיה משום דאפשר דר"י טמאה משום כתם אית ליה הכא ובההיא דלקמן מטהר לגמרי אית ליה כמו שכתבו התוספות לקמן:

תוס' ד"ה ולמחר מצאה עליה וכו' א"נ שמא דם העד עצמו בא מדם יריכה כיון שנמצא וכו' כצ"ל ור"ל דאיירי שיש העד כאן לפנינו ונמצא עליו דם וכ"ת א"כ מאי ספקא יש כאן שאמר והא חוששת אמרת לן הספק הוא שמא יריכה נתלכלך מעלמא ודם העד עצמה בא מדם יריכה ונ"ל דהא דכתבו התוס' בתר הכי וכגון שיש כגריס ועוד וכו' לא קאי אשנוייא בתרא לחוד אלא גם אשנוייא קמא דהא עכ"פ צ"ל דאותו כתם הנמצא על יריכה צ"ל כגריס ועוד ואף ע"ג שכתבו מקצת הפוסקים שבכתם הנמצא על בשרה לא בעינן כגריס ועוד היינו במקום שנוכל להסתפק שמא מן המקור נפל אבל הכא איירי בנמצא ביריכה במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם כמ"ש התוס' בדבור שלפני זה דאל"כ בלא העד היתה טמאה ואין כאן שום חששא אלא שמא מן העד נתלכלך יריכה וא"כ ע"כ צ"ל שיש באותו כתם כגריס ועוד: