Shevuot 45b

אי הכי דמשום טרדא דבעל הבית שקלוה לשבועה מיניה:

אפילו קצץ נמי אפילו נחלקו על הקציצה ליהמנוה לשכיר בשבועה:

המוציא מחבירו היינו אומן:

עליו הראיה צריך להביא עדים ולא יהא נאמן בשבועה:

אי הכי דבעה"ב טרוד ושמא שכח אפי' תבעו שכיר לאחר שעבר זמן גבייתו המפורש בב"מ בפרק המקבל (בבא מציעא דף קו:) שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום לישבע נמי שכיר ולשקול:

וכי שכיר עובר על בל תגזול לקבל שכרו ב' פעמים:

לא שנו דנשבע ונוטל:

ששכרו בעדים שיש עדים שאמר לו עשה עמי מלאכה היום בשכר ועשה עמו:

אפילו קצץ נמי וא"ת והא ה"ל כאיני יודע אם גזלתיך דפטרי רב נחמן ורבי יוחנן בהגוזל בתרא (שם) ובהשואל (ב"מ דף צז:) וי"ל דהתם לא מודה מידי אבל הכא שמודה במקצת ה"ל כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' ונ' לא ידענא דאמרינן התם מתוך שאינו יכול לישבע משלם:

קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי לא קאמר המע"ה ואי לא מייתי ראיה מפסיד אלא ישבע בעה"ב ויפסיד אומן כדאמר לקמן וא"ת ולישני ליה כגון ששכרו שלא בעדים ונאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כדאמרי' בסמוך וי"ל דשאני הכא דמודה במקצת לא היה יכול להעיז ולכפור הכל אי נמי דלקמן מוקי לה בשכרו בעדים דומיא דרישא:

אי הכי אפילו עבר זמנו נמי אע"ג דאין שייך כאן אי אמרת בשלמא אין לחוש שעדיין לא פירש שום טעם ואע"פ שפירש רב נחמן משום כדי חייו לא משמע דקאי אהא אי הכי:

כי מטא זמן חיוביה רמי אנפשיה ומדכר וא"ת ימתינו לעולם עד למחר ואי לא מדכר יהא שוכר זה צריך להביא ראיה ועוד אמאי עקרוה רבנן לשבועה מבעה"ב הא כיון דמיחייב שבועה רמי אנפשיה וי"ל כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה ואין נותן לב להיות נזכר פן יהא מוחזק שקרן ועי"ל דהא חזקה דאין בעה"ב עובר על בל תלין לא מהניא אלא כי איכא חזקה בהדה חזקה דאין שכיר משהא שכרו וכשתובעו בב"ד והצריכוהו להמתין עד למחר הרי לא שהה:

וכי שכיר עובר משום בל תגזול אע"ג דהך חזקה איכא נמי גבי בעה"ב חמיר ליה לאיניש חד לאו כתרי לאוי ועוד דבלאו הכי משני שפיר וא"ת דמה בכך דאין שכיר עובר בבל תגזול מ"מ כיון דבעה"ב רמי אנפשיה ומדכר ה"ל ברי וברי ופטור כיון דכופר הכל ויש לומר דטעמא דרמי אנפשיה ומדכר לא חשיבא כחזקה דשכיר וכי משני הכא תרי חזקי לא בא לומר דעדיפי מדשכיר אלא שקולות נינהו:

מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם תימה מה מועיל כאן מגו דאין שייך מגו אלא לענין שלא לחושדו שמשקר במזיד אבל הכא שפיר מהימנינן ליה דודאי הוא סבור שפרע אלא שאנו תולין ששכח לפי שהוא טרוד בפועליו דאטו משום מגו יהא נזכר יותר ואין שייך כאן מגו כלל והכי מוכח בריש האשה שהלכה (יבמות קיד, ב) (ושם) דלא מהימנא לומר מת במלחמה במגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו משום דאמרה בדדמי וסבורה לומר אמת ואין לנו להאמינה במה שהיא שמא טועה מתוך שהיתה יכולה לשקר ואע"ג דבההיא שמעתא גופה מיבעיא לן בהחזיקה היא מלחמה בעולם מי אמרינן מה לה לשקר מגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם התם דוקא מיבעיא לן כיון דדייקא כולי האי שמחזקת מלחמה וי"ל דהכא כיון דאין טוען שמא אלא ברי ואומר ודאי שלא שכח אין לנו להחזיקו כמשקר כיון דאית ליה מגו אבל כשאין לו מגו אינו נאמן דשמא שכח מחמת שהוא טרוד בפועליו ומחמת שסבור שפרע טוען ברי אף על פי שמסופק [ועיין תוספות כתובות פז ב ד"ה דמיפרע]:

מתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר נאנסו תימה לפירוש הקונטרס שפירש בהגוזל קמא (בבא קמא קז, א) (ושם) דבפקדון שיכול להעיז אפילו כופר הכל חייב א"כ כי אמר נמי להד"מ חייב שבועה ולפר"ת נמי דלא מיחייב שבועה לא בכפירה ולא בנאנסו אא"כ הודה במקצת קשה דאפילו רבי חייא בר אבא ורמי בר חמא דלא מחייבי בהודאה ונאנסו בלא כפירה בהודאה וכפירה בלא נאנסו מודו דחייב דכמה משניות לעיל לא מזכיר גבי פקדון נאנסו כלל ובהלואה נמי דילפינן מפקדון מחייבינן בכפירה והודאה אע"ג דלא שייך נאנסו אם כן כשמודה במקצת כי אמר נמי להד"מ אההיא דנאנסו מחייב וליכא מגו וליכא למימר דפריך כי נמי הודה יהא נאמן אההיא דנאנסו (אם) מתוך שיכול לומר אההיא דהודה להד"מ דא"כ תקשה ליה מכל מודה מקצת שיהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל אלא ודאי התם לא שייך מגו דאין אדם מעיז לכפור הכל מיהו לפריב"א דמפרש דבטענה דשייכא בפקדון דהיינו נאנסו מיחייב כופר הכל אתיא שפיר הכא דפריך מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם והוי פטור כיון דליכא הודאה כי אמר נאנסו פטור אע"ג דאין זה מגו טוב דאין אדם מעיז לכפור הכל אבל נאנסו דאין חבירו מכיר בשקרו נוח לו לטעון מ"מ פריך שפיר לשמואל דאית ליה כי האי מגו דנוח לו לומר טפי נתתי לך שכרך שלא יחשדהו השכיר כמשקר במזיד לפי שהוא טרוד והשתא ניחא דפריך אדשמואל טפי ולא פריך אמאי דאמרינן מגו בכל התורה:

בעדים אין צריך כו' תימה דאמרינן בריש ח"ה (בבא בתרא כט, א) (ושם) דמשכחת חזקה דג' שנים כגון דאתו בי תרי ואמרו אגרנא מיניה ודיירנא ביה תלת שנין ופריך הני נוגעי בעדות הן דאילו אמרי הכי אמרינן להו הבו אגרא להאיך ומאי קשיא הא אין צריך לפורעו בעדים ולהימניה במגו דאי בעי אמר יהיבנא אגרא להאיך וי"ל שלא היו רשאין לומר כן לפי שיראים פן יזכה האחד בדין ויצטרכו ליתן פעם שניה ועוד אמר ר"י דלמאי דתקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לומר פרעתי כדאמרינן בהדיא בפרק שני דקידושין (דף מג:):

ואקשינן משום דבעל הבית טרוד בפועליו ושוכח ואפי' בקציצה בעת שטוען השכיר כי שתי סלעים קצצת לי בשכרי והמשכיר אומר לא קצצתי לך אלא אחת ישבע השכיר ששתים קצצת לי ויתן לו שתים אלמה תניא בזה המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם יש ראיה לשכיר נוטל שתים ואם לאו נשבע בעל הבית ונותן לו אחת. ופרקינן קציצה דכירי לה אינשי ולא מינשי בעל הבית:

אי הכי דבעל הבית טרוד בפועליו יתן ליה לשכיר אפילו לאחר זמנו.

ופרקינן חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין פעולת שכיר וחזקה נמי אחריתי דאין שכיר משהה שכרו אצל בעלים:

אמר רב נחמן לא שנו שהשכיר נשבע ונוטל אלא בזמן שיש עדים ששכרו. אבל אין עדים ששכרו לעשות בפועל אצלו מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ופרעתי לך שכרך. וכן א"ר יוחנן וכן אמר רב: ומקשי רבא עליה אי הכי שבועת השומרים דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם היכי משכחת לה ניצא מדיכול למימר ליה לא היו דברים מעולם. וקי"ל דהאומר לא היו דברים מעולם כיון שאינו מודה מקצת הטענה אין עליו שבועה יכול נמי למימר נאנסו ואין עליו שבועה. ודחינן כגון דאפקיד ליה בעדים דלא יכול למימר לא היו דברים מעולם: ועוד אקשינן ואפילו הכי יכול לומר לו החזרתי לך פקדונך וקי"ל כי המלוה בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים וכאילו לא היו דברים מעולם הוא טוען ואין חייב שבועה ופרקינן בשהפקיד אצלו בשטר דלא יכול למימר ליה החזרתיו לך דא"ל אי הכי שהחזרת לי. שטרך בידי מאי בעי הוה לך למשקל שטרך מידי: וסלקא שמעתא שהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים אבל המפקיד בשטר צריך להחזיר לו בעדים ולית הלכתא הכי אלא כרב חסדא דפשט לה בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע) שאפילו המפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים. ואם טען ואמר החזרתי לך נאמן ובשבועה ולא יכול למימר ליה שטרך בידי מאי בעי. מגו דאי אמר נאנסו נאמן ואין עליו אלא שבועת השומרים כי נאנסו כן זה אינו חייב אלא שבועה שהחזרתיו לך ודיו. ורבא הוא עצמו אמר בפרק חזקת הבתים כי המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. וחזר בו וכן הלכתא: ירושלמי. א"ר בון בעל הבית ע"י שעסריו מרובין תקנו שבועה לשכיר. ודכוותה תקנו לבעל הבית שאם עבר זמנו אינו נשבע ונוטל. תני ר' חייא לסיועיה אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו אחר שנה נשבע ונוטל. א"ר יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד וקי"ל כר' יוסי ואתינן למפשט דנשבע השכיר ונוטל אפילו בששכרו שלא בעדים מהא דתניא שכיר בזמנו נשבע ונוטל.

כיצד בזמן שאמר לו שכרתני ולא נתת לי שכרי והוא אומר נתתי לך הרי זה נשבע ונוטל. אבל אם אמר לו שתים קצצת לי והוא אומר לא קצתתי אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה.

ודייקינן מדסיפא בראיה רישא בדליכא ראיה ואפילו הכי נשבע השכיר ונוטל.

א"ה קצץ נמי האי אי הכי ליכא לפרושי באי אמרת בשלמא, דאיזה טעם אמר מעיקרא שתתיישב לן האי קושיא דקציצה אי תלינן תקנה דשכיר בההוא טעמא, אלא בלא אי אמרת בשלמא מפרשינן ליה, ויש לנו כיוצא בזה במקצת מקומות בתלמוד, והכא אפשר למ"ד ברי ושמא ברי עדיף לא אמרינן קא מקשה וכמו שכתבתי למעלה דהכא כיון דאתה תולה טענתו בטרדא ובטוען אחת קצצתי ודאי והשנית איני יודע, ומיהו נ"ל דא"א לומר כן דהא קציצה עעכ באומר לא קצצתי אלא באחת והילך א"נ לא קצצתי אלא אחת ונתתיו לך כבר, אלא אליבא דמ"ד ברי עדיף קא מקשה.

וחדא דאין השכיר משהה שכרו ואקת גבי בעה"ב נימא דאיכא תרתי חדא דאינו עובר משום בל תלין וחדא דאינו עובר משום בל תגזול דהא תני (ב"מ קי"א א') הכובש שכר שכיר עובר בכל השמות הללו וחד מנייהו משום בל תגזול, תירץ הר"י הלוי ז"ל משום דבולהו איסורא דלאו נינהו וכולהו כחד חשבינן להו וכחזקה חדא היא דלא עבר אאיסורא דלאו ומשקם אמר אידך חזקה דשכיר דאינו משהה דהוו להו תרי מזקי ותרי גופי.

הא דאמר רב נחמן אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. איכא למידק כיון דתלינן טענת בעה"ב בשכחה משום טירדא מאי מגו איכא, ויאל דכיון דלאו שכוח גמור הוא אלא כמסתפק נקיט עד דנרמי אנפשיה, טענה יפה ממנה היה יכול לומר ולימא שלא שכרו מעולם, דכל שמודה ששכרו ואנן סהדי דבעה"ב מתוך טרדת פועליו הוא אומר לעיתים אין טענתנו יפה כל כך, אלא שזה רוצה לטעון טענת אמת, וא"נ יעל דמה שחייבו חז"ל את בעה"ב אינו מן הדין, שלא לעולם שוכח מחמת טרדא, אלא תקנה בעלמא תקינו וכל כי האי אמרינן ביה אפי' ממ כי הא. עוד יש לדקדק שאין אומר בכל מקום מגו במקום שהטענה שטוען יפה לו מן הטענה שאנו תולין שהיה יכול לטעון, והכא בטוען פרעתיך יפה לו כי יחשבו השומעין שפרעו או שהוא משום טרדות פועליו שכח ולא יחשדו השומעין ואפי' הפועל במשקר לדעת, ואילו בטוען לא שכרתיך מעולם ואין לו דבר לתלות בו יחזיקו אותו או השומעין או הפועל בשקרן גמור. ודבר זה שאלתי למורי ה"ר יונה זעל והשיב דכיון דאפי' בטענת פרעתיך יש בה העזה שלא פרע ואומר שפרעו אם רצה לשקר גם הוא היה טוען שלא שכרו אעעפ שיש בטענה וו העזה יותר, וכן מצאתי לאחר מכאן בתוס' דבין כך ובין כך כופר בכל שיש בו העזה, ושמעתי משום רבינו האיי גאון זעל דכיון דאין חיובו של בעהוב מן הדין אלא מן התקנה משום חשש שכחה בסבת טרדא אף אנו נעמידנו על דינו כל שיש בו מגו, וזה נכון.

א"ל רבא מאי מעליותא דא"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה כו'. איכא למידק וכי רבא לא מודה בדין מגו והלא מגו דאורייתא הוא וכדאיתא בבתובות, ואי לית ליה מאי שנא דמותיב ליה הכא מכלהו מגו דעלמא דלא אותיב שבועת השומרין היכי משכחת לה, וי"מ דרבא הכא לא קשיא ליה אלא אהא דרב ושמואל דאית להו מ במאי דאיכא למימר דלא טען אלא בדדמי דסבור שמא פרעו כשפרע את השאר, ולפיכך אקשי אם איתא דאמרי' מגו להמניה אפי' במאי דאפשר דא"ל בדדמי א"כ אף אנו נאמר כן בשומרין שיהיו נאמנין בטענת נגנבו או נאנסו, אלא (מ"ט) [‬ש״מ] דלא אמרי' מיגו במאי דאפשר דאמר בדדמי דאפשר דס"ל דפטור בששמר כדרך ששמר הוא וכההיא דאמרינן (ב"מ צ"ג ב') ידעת בי בבר אחתיך דמצי לעבורי חדא חדא וכיוצא בזה, וה"נ גבי שכיר דדילמא אמר בדדמי לא מהימן במיגו. וי"מ דרבא משום דפטרי ליה רב ושמואל לגמרי קשיא ליה וטעמא דודאי משום כדי חייו דשכיר הוה להו לרבנן לתקוני שישבע בעה"ב מיהא ומשום תקנת השכיר עקרוה מבעה"ב ושדיוה אשכיר וכיון שכן אפי' איכא מיגו ישבע בעה"ב מיהא דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דהא גבי שומרין איכא מיגו ואפ"ה לא פטרינן להו משבועה, והראשון נראה עיקר דאפשר דאמרי' מגו אפי' לאפטורי משבועה וכדכתיבנא לקמן בסמוך. כתב ר"ח ז"ל וסלקא שמעתא דהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזירו בעדים אבל המפקיד בשטר צריך להחזיר לו בעדים, ולית הלכתא הכי אלא כרב חסדא דפשט לה בפ' המוכר את הבית שאפי' המפקיד אצל חבירו בשטר אין צריך להחזיר לו בעדים, ואי טען ואמר החזרתים נאמן ובשבועה ולא יכול למימר ליה שטרך בידי מאי בעי מגו דאי בעי אמר נאנסו נאמן כי אמר החזרתים נאמן ואין עליו אלא שבועת השומרין וכן זה אין חייב אלא שבועה שהחזרתים לך ודיו, ורבא הוא עצמו אמר בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מ"ה ב') המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים וחזר בו וכן הלכה ע"כ. ויש מרבותי שהקשו על דברי הרב ז"ל דרבא לא חזר בו דהכא ה"ק דמדינא דהך טענה הוה לן למימר דצריך להחזיר לו בעדים משום דא"ל שטרך בידי מאי בעי כדאמרי' לגבי הלואה והילכך כי טעין נאנסו ליכא לאפטורי מההיא שבועה במגו דהא ליכא שום מגו ומיהו כיון דהימניה רחמנא בשבועת השומרין חזרנו לומר דאף המפקיד אצל חברו בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו דמאי נאמן נאמן בשבועה דהיינו דאסיקנא התם בפ' המוכר את הבית, וכבר כתבתיה אני שם בס"ד. ורב האיי גאון ז"ל כן כתב המפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בעדים אי בעי למיפטר נפשיה משבועה חמורה. ומיהו אפשר שאף הרב ז"ל נתכוון לומר דהא דאמרינן מכלל דהמפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בעדים הא ודאי ליתא דהאי אתיא כמ"ד התם בפ' המוכר את הבית דאינו נאמן במגו דנאנסו דגריע טענת החזרתי משום דא"ל שטרך בידי מאי בעי כדאיתא התם, אלא אנן לא קיי"ל הכי אלא כדאסיקנא התם דנאמן משום מגו ובשבועה, כנ"ל שלכך נתכוון הרב ז"ל בוה. אלא שאני תמיה שאעא לפרש כן בכאן שצריך עכ"פ להחזיר לו בעדים, שהרי לא באנו בשמועה זו אלא לומר שבועת השומרין היכי משכחת לה אי אמרת מגו, דאי בלא עדים הא איכא מגו דהחזרתי, ומתוך כך העמידה רמי בר חמא במפקיד בשטר, ואם איתא דדוקא צריך להחזיר בעדים קאמר אכתי שבועת השומרין היכי משכחת לה דאילו בלא שטר נאמן בלא שבועה משום מגו ובשטר אינו נאמן ואפי' בשבועה א"כ אזלה לה שבועת השומרין, א"ו לא קאמר אלא לומר דאינו נאמן בלא שבועת השומרין דאילו משום להד"מ אי נמי משום החזרתי אינו נאמן דא"ל שטרך בידי מאי בעי הילכך משכחת לה לשבועת השומרין במפקיד בשטר, ומינה דאף בשטר נאמן לומר החזרתי מגו דאי בעי לומר נאנסו ומאי נאמן בשבועה. והר"י הלוי ז"ל כתב דהא דאוקמינן הכא לשבועת השומרין דוקא בשהפקיד אצלו בשטר ליתא, דבלא שטר נמי לא אמרי' מגו דמגו לאפטורי משבועה לא אמרי', דהא מודה מקצת ועד אחד דאיכא למימר בהו מגו ואפ"ה לא מפטרי משבועה, ועוד שנינו המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ולא מהימן בלא שבועה מגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי. וזה אינו מחוור דהא אנן קיי"ל כרב ושמואל דפטרי שוכר אפי' משבועה במיגו דאי בעי אמר לא שכרתיך מעולם ומינה הוצרך רמי בר חמא למימר דשבועת השומרין לא משכחת אלא במפקיד בשטר, ואי אמרת דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרי' א"כ דחית להא דרב ושמואל וכדאמר ליה רבא לרמי בר חמא. והראיה שהביא הרב ז"ל ממודה מקצת ליתא דהתם ליכא מיגו וכדאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע כלומר ואינו פטור משום מיגו דאי בעי כופר חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ואדרבה מיניה איכא למידק דבעלמא כל היכא דאיכא מיגו נאמן, ומעד אחד ליכא ראיה דהתם עשאו רחמנא לעד אהד לגבי שבועה כשנים לגבי ממון דבכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה ובשנים בממון לא מפטר במיגו דמיגו במקום עדים לא אמרינן, הא בעלמא אפילו לאפטורי אמרינן מגו, ומכיר כליו וספריו ביד אחר דינא הוא שיטול בלא שבועה אלא תקנת חז"ל וכמו שאמרו בירושלמי א"ר אבא בר ממל בדין הוא שלא ישבע ולמה אמרו שישבע אלא מפני בעלי בתים שלא יהיו בעלי בתים מטופלים עם הגנבים. ומיהו איכא למידק טובא דכיון דאפי' מיגו לאפטורי משבועה אמרינן הא דרב ושמואל א"כ ע"כ שבועת השומרין דוקא במפקיד בשטר, ואילו בכולי תלמודא לא משמע הכי אלא משמע דשבועת השומרין אפי' בלא עדים ובלא שטר היא, דאי לא לא אפשר דלא משתמיט בשום דוכתא תנא או אמורא דלשמועי', ומסוגיא דהכא ליכא למשמע מינה מידי דלאו בדוקא איתמר, ותדע דהא רמי בר חמא הוה בעי לאוקמה במפקיד בעדים ואידחי והדר מהדר לאוקמה במפקיד בשטר אלמא דחייתא בעלמא נינהו, ועוד דאיהו גופיה דדחיק ומוקי לה בשטר איהו הוא דקא מהדר בסמוך לאוקמה אפי' שלא בשטר ובלא עדים וכדאמרינן קרי רמי בר חמא עליה דרב ששת וישם דוד את הדברים האלה על לבו משום דנפק ודק ואשכח לדחויה להא דרב ושמואל בשכיר, ואע"ג דרב נחמן פריק ליה מ"מ שמעינן מינה דרמי בר חמא מעיקרא לאו בדוקא אמרה להא דשבועת השומרין דאינה אלא במפקיד בשטר ובעי לדחוייה להא דרב ושמואל אלא כי היכי דלא נוקי לשבועת השומרין דוקא במפקיד בשטר. והרמב"ן ז"ל הביא עוד ראיה דשבועת השומרין אפי' בלא עדים ובלא שטר היא, מדאמרינן בב"ק (ס"ג א') הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל וקי"ל דאין תשלומי כפל בשומרין אלא בשנשבע שבועת השומרין שנגנבה וכדאמרי' התם ונקרב בעה"ב ונקרב לשבועה, וההיא ודאי בלא שטר הוא דאי בשהודה לו מתחילה שמצא לו אבידה וכתב לו שטר עליה אין זה שומר אבידה דאמרו שהוא כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסף אלא שומר ממונו לדעת הוא, אלא ודאי בשלא עשה לו שטר הוא ואפ"ה נשבע שבועת השומרין בב"ד דאם לא נשבע לא היה משלפ תשלומי כפל וכמו שאמרנו, וכיון שכן קשיא טובא דהא קי"ל כי הא דרב ושמואל בששכרו שלא בעדים דפטור משום מיגו ולא קיימא הא אא"כ נאמר דאין שבועת השומרין אלא במפקיד בשטר דליכא מיגו ואנן הא אמרינן דאפי' שלא בשטר ובלא עדים איכא, וליתא דהא דמותיב ליה רבא לרמי בר חמא לאו לאפלוגי אהא דרב ושמואל קאתי אלא משום דשבחה רמי בר חמא ואמר כמה מעלייתא הך שמעתא קאמר ליה רבא מאי מעליותא דנימא מגו במאי דאפשר דטעי וטעין בדדמי דמתוך טרדת פועליו דמי ליה דפרעיה כדפרע לאחריני, דאי הכי שבועת השומרין דחייב רחמנא נימא מגו לאפטורי', אלא משום דאפשר דאמר בדדמי דסבור הוא דשמר כדרכו ולא שמר וכיוצא בזה הוא טוען ולפיכך לא מיפטר וכמו שכתבתי למעלה, ומשום קושיא זו הוא דרמי בר חמא דחיק ומהדר לאוקמי שבועת השומרין בשטר, ומיהו קי"ל כרב ושמואל ורב נחמן דאמרי משמיה דשמואל, דאנן לא דחינן מילתא דתליא באשלי רברבי משום קושיא ואיכא נמי לשבועת השומרין בלא עדים ובלא שטר וכדאמרן, ועוד דאפשר לחלק בין הא דרב ושמואל דליתיה אלא מן התקנה בלבד ומשום בדי חייו דשכיר לשבועת השומרין דאורייתא וכמו שכתבתי למעלה. ולענין מה שאמרנו למעלה דמגו לאפטורי משבועה אמרי' ולגבי שבועת השומרין לא אמרי' וכמו שכתבתי, הטעם כמו שאמרנו דשאני שומרין דאיכא למיחש דילמא בדדמי אמר הא בעלמא דליכא למיחש דלמא אמר לה בדדמי אפילו מיגו לאפטורי משבועה אמרי'. ירושלמי, היה עבד, וב"ד מוסרין שבועה לעבד, היה חשוד, וב"ד מוסרין שבועה לחשוד ע"כ, ונראה שחזרה שבועה על בעה"ב דמשום תקנת השכיר תקנו שבועה והיה להם לתקנה על בעה"ב שהוא הנתבע כדין כל הנשבעין שבתורה אלא משום תקנתו של שכיר תקנו והטילוה עליו שישבע ויטול וכל שהוא עבד או חשוד מטילין אותה על בעה"ב, דלפטרו בלא שבועה א"א כדאמרינן לקמן גבי קציצה. עוד אמרו בירושלמי היו שניהם חשודים בפלוגתא דר"מ ור' יוסי היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה דברי ר' יוסי ר"מ אומר יחלוקו, פשיטא מת בעה"ב השכיר נשבע ליורשין ואפי' מת השכיר יורשיו נשבעין ליורשי בעה"ב כלום תקנו אלא בשכיר שמא ביורשין ע"כ, פי' בתמיה כלומר אחר שאמר שהשכיר נשבע ליורשי בעה"ב מי נימא דאפי' יורשי השכיר נשבעין ונוטלין, והשיב כלום תקנו אלא בשכיר אבל ביורשין מי תיקנו אלא הפסידו.

א"ה אפילו קצץ נמי פירוש אא"ב טעמא משום כדי חייו בלחוד איכא למימר דדיו שתקנו לו כן היכא דפליגי אפרעון דהוי מילתא דשכיחא אבל כי פליגי בקציצה דלא שכיחא לא עביד ליה תקנתא אבל השתא דאמרת דאיכא טעמא נמי דבעל הבית טרוד בפועליו הוא וטענותיו שמא אפילו בקציצה נמי נחקין ועל הדרך הזה נתפרש אידך דפרכינן בסמוך א"ה עבר זמנו דבשלמא אי טעמא משום כדי חייו כיון דעבר זמנו ולא תבעו לא תקון ליה רבנן אבל אי טעמא משום דבעל הבית טרוד בפועליו הוא אפלו עבר זמנו נמי:

קציצה ודאי מידכר דכירי לה אינשי פירוש דקציצה מקמי טרדת דפועלים הות ומשום טרדא דפועלים דהשתא לא מיתנישי ליה וכי רמי אנפשיה מאי דקצץ שחרית שפיר מדכר השתא משא"כ בפרעון דהשתא נולד ערעור זה וסבור שפרעו לזה ואולי לא פרע אלא לאחר. א"ה עבר זמנו נמי פירוש דאע"ג דלאחר זמנו אין לו טרדה דפועלים מ"מ קס"ד דכיון דטעה בזמנו לומר שפרעו שוב לא יהא נזכר ופרקינן דחזקה לא עבר משום בל תלין וכי מטי זמניה רמי אנפשיה ומידנר שפיר. גבי ב"ה איכא תרי חזקי וכו' ואיכא דק"ל אמאי לא חשיב חזקה דממונא דאוקי ממינא בחזקת מריה דעדיפא בכל דוכתא וי"ל דההיא כבר אסתלקא לה (בזדונו) [בזמנו] משום כדי חייו ולא מצינן השתא אלא החזקות המסיעות את טענתו דכי מטי זמניה רמי אנפשיה ומידכר וקושטא קא טעין השתא תו איכא דק"ל דהא בב"ה איכא בשהיית שכרו שמות טובא וכדאמרינן בפרק המקבל שעובר משום ה' שמות ול"ק דכולהו לגבי האי עניינא דבעינן לאוכוחי דקושטא קא טעין חדא חזקה היא ועוד דבל תגזול דשכיר דהוי בקום ועשה חמיר מ"ה הללו שהן בשב ואל תעשה:

אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא ששכרו בעדים וכו' מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר לו שכרתיך ונתתי שכרך ואיכא למידק דכיון דב"ה טרוד בפועליו הוא ואמר בדדמי היכי מהימנינן ליה במיגו וי"ל דה"ק דכיון דאית ליה מיגו ודאי רמי אנפשיה ומינכר דאי בעו למיטען שקרא מה לו לשקר בזו דלימרו אינשי טרוד בפועליו הוא לימא לא שכרתיך מעולם. ומיהו הא וודאי קשיא היכי אמרינן מיגו ממעיז לשאינו מעיז דאלו אמר לא שכרתיך היה מעיז פניו בפני השכיר הזה והשתא דאמר פרעתיך אינו מעיז פנים דמימר אמר שפיר משום דטרוד בפועליו הוא דאמר הכי ומורי הרא"ה ז"ל כתב דכי אמרינן הכא דיכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך בשבועה הוא וממעיז לשאינו מעיז נאמן בשבועה כדגמר ממודה במקצת והיינו עובדא דעזי דאכלי חושלא בנהרדעי כדפי' בפרקין דלעיל והא דלא אדכירו הכא שבועה משום דהא פשיטא דתקון שבועה בשכיר בב"ה או בשכיר וה"ק ל"ש שהשכיר נשבע אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך וכו' יכול לומר שכרתיך ובשבועה דב"ה מיפטר וק"ל דהא כי קלסה רמי בר חמא להא ואמר כמה מעלייא הא שמעתא אהדר עליה רבא דא"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא א"כ היכי משכחת לה דאלמא הכא בלא שבועה אמרינן מיגו וי"ל דרמי בר חמא מיטעא הוה טעי בהא וסבור דאמרינן מיגו אפילו ממעיז לשאינו מעיז בלא שבועה ומש"ה פרכיה רבא דאילו בשבועה מודה ליה רבא ואנן לא קי"ל כדרמי בר חמא זו שיטת מורי רבינו ז"ל ודוחק יש בה וכן כל הגאונים ז"ל פסקו דנאמן בשבועת היסת בלחוד ומתקנתא דרב נחמן וא"כ הדרן קושיין לדוכתה והרב רבינו יונה ז"ל תירץ דכיון דכי טעין שכרתיך ונתתי לך שכרך בברי איכא קצת העזה אע"ג דלא מעיז כולי האי כאלו אמר לא שכרתיך אפילו הכי אמרינן ביה מיגו דמאן דמעיז בקצת מעיז בהרבה ואינו מחוור ויותר נראין דברי רבינו האיי ז"ל דהכא כיון דכולה משום תקנתא דשכיר הוא היכא דאיכא מיגו כל דהו אוקמוה רבנן אדין תורה. איתמר נמי וכו' אמר רמי בר חמא כמה מעלייא האי שמעתא עיקר הפירוש דאלו הוי האי מיגו גמור לא הוה צריך רמי בר חמא לומר כמה מעלייא הא שמעתא ולא הוה פריך עלה רבא דהא פשיטא דמיגו דאורייתא הוא וסברא נמי הוא כדאיתא בפרק האשה שנתארמלה אלא משום דהוי מיגו דגריעא דאמרינן ליה בדדמי וממעיז לשאינו מעיז ואמרי ליה בלא שבועה דנקיטת חפץ הוה מקלס ליה רמי בר חמא ורבא פריך ליה דודאי לאו מעלייא היא דממעיז לשאינו מעיז לא אמרינן מיגו אלא בשבועה כדין מודה במקצת דאם איתא דאמרינן ליה בלא שבועה שומרים דחייבינהו רחמנא שבועה היכי משכחת לה דהא אית להו מיגו דלא היו דבר מעול' או החזרתי אלא ודאי משום דאלו טעין הכי הוי מעיז בפני בעל הבית שיודע האמת כמוהו וכי טעין שנגנבו או נאנסו אינו מעיז דהא לא ידע ב"ה במילתא חייביה רחמנא שבועה:

מכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר לו בעדים פי' הא לאו הכי אינו נאמן אפי' בשבועה דהכי משמע ל' דצריך להחזיר לו בעדים ואיכא למידק דבפרק המוכר את הבית אמרי' שהמפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך נאמן בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו ונאמן בשבועה וי"ל דמאי דאמרי' הכא הוא מקמי דחייב רחמנא שבועת השומרים ופטריה בשבועה דנאנסו דאית ליה מיגו כן תירץ הרמ"ה ז"ל וא"ת וכי משום דהואי מעיקרא אמרי' בגמרא הכא מכלל דתרווייהו ס"ל וי"ל דהא נפקא לן מינה השתא שאם קבל אחריות הפקדון עליו דלא מצי טעין נאנסו דאינו יכול לומר החזרתי לך ואכתי איכא למידק דהכא אסקי' דלא חייב רחמנא שבועת השומרים אלא כשהיה פקדון בשטר דליכא מיגו וזה תימא דהא לא איתמר בשום דוכתא ואדרבא אמרינן בפ' הגוזל הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל דכתיב על כל אבידה וכמ"ד שומר אבידה כשומר חנם דמי וזה פשיטא דלעולם ליכא תשלומי כפל אלא בתר שבועת השומרים כדכתיב בפ' בהדיא וגבי אבידה ליכא שטרא שאם עשה לו שטר פקדון מן האבידה ההיא שוב אין לה דין אבידה אלא דין פקדון וא"כ ש"מ שחייב רחמנא שבועת השומרין אפי' בפקדון בלא עדים וכ"ש בפקדון בעדים בלא שטר וי"ל דאה"נ וסוגיין דהכא פליגא אסוגיין דעלמא וכן יש לתרץ בקושיא דלעיל דאקשי' מההיא דהמפקיד אצל חבירו בשטר שנאמן בשבועה אלא דקשיא טובא דא"כ מידחייה מימרא דרב ור"י ושמואל ור"י דאמרי שאם שכרו שלא בעדים יכול לומר שכרתיך ונתתי לך במיגו דכל עיקר לאוקומה ההיא סברא אלא במה דתירץ רמי בר חמא וקילסה דשבועת השומרים דחייב רחמנא היינו במפחיד בשטר דוקא וכיון דההיא ליתה לידחייה לה עיקר מימרא דהני אמוראי וי"ל דגבי שכיר דתקנתא דרבנן היא הכל מודים דאמרי' מיגו לאוקמיה אדינא דאורייתא וכדפריך לעיל ורמי ב"ח הוה טעי ומקלס ואמר כמה מעלייא הא שמעתא למימרא דדיינינן הכי בכל דוכתא לומר מיגו אפי' כי הא דהוי ממעיז לשאינו מעיז ועל הא פריך פירכא דלאו מעליותא היא לומר כן בעלמא דא"כ בהמפקיד בשטר ודחייה בעלמא היא ולית הלכתא כוותיה וכדאמרן ובעלמא לא אמרי' כי האי מיגו אלא בשבועה אבל בשכיר אמרי' ליה ואפי' בלא שבועה לדעת הגאונים ז"ל מטעמא דאמרן ועם הפי' הנכון והמוכרח הזה אידחייא לה הראיה שהביא מכאן הרא"ם ז"ל דלא אמרי' מיגו בשום דוכתא לאיפטורי משבועה ואדרבא הוא דע"כ לא פליג רבא הכא אלא משום דלא הוי מיגו מעלייא דהו"ל ממעיז לשאינו מעיז הא אילו הוי מיגו מעליי' מודה הוא דפטר ליה אפי' משבועה גם הראיה שהביא ממודה במקצת דלא אמרי' מיגו לאיפטורי משבועה דהא כופר בכל פטור משבועה ומודה במקצת חייב ולא מהני לה מיגו לפוטרו משבועה אדרבא היא דשאני התם משום דהוי ממעיז לשאינו מעיז והראיה שהביא מנסכא דר' אבא דלא הימנוה בשבועה לגמרי אין חטפי ודידי חטפי מיגו דאי בעי אמר לא חטפי דנאמן בשבועה הא מחינא לו אמוחא שדין תורה הוא בע"א שיכחשנו נתבע בשבועה או שיהא עומד במקום ב' גם הראיה שהביא ממשנת המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול ולא אמרו שיהא נוטל בלא שבועה בנק"ח מיגו דאי בעי אמר אתה מכרתם לי אינה ראיה כלל חדא שכבר אמרו בירושלמי דההיא אינו דין אלא תקנה שלא יהו בעלי בתים מוטפלים לגנבים ועוד דהתם מיגו ממעיז לשאינו מעיז הוא ידע בעל הכלים שלא מכרם לו ואינו יודע בכמה לקחם זה וזה ברור:

זה שביארנו במשנה שהשכיר נשבע ונוטל כבר ביארנוה במשנה מטעם שבעל הבית טריד בפועליו וכשפרע קצתם הוא סבור שפרע את כלם מעתה לא נאמרו הדברים אלא בשנחלקו בפרעון אבל אם נחלקו בקציצה כגון זה אומר שתים קצצת לי וזה אומר לא קצצתי אלא אחת המוציא מחברו עליו הראיה והוא שאמרו סתם קציצה מדכר דכירי אינשי ויש בזו דרכים יתבארו למטה:

תנאי שני יש בדין זה והוא שאין שכיר נשבע ונוטל אלא בשתובע בזמנו ר"ל בסוף היום אבל אם עבר זמנו בעל הבית נשבע היסת ונפטר חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין כי מטא זמניה רמי אנפשיה ומדכר וכן דוקא שאין שכיר משהא שכרו ויתבאר למטה שאם יש לו עדים שתבעו בזמנו נשבע ונוטל כל יום התביעה וביאור דבר הוא שזמנו הוא כל הלילה שעשה עמו ביום שלפניו הרי כל אותה הלילה נשבע ונוטל אבל למחרתו נשבע בעל הבית ונפטר ואם הביא עדים שהיה תובעו כל לילה שהוא זמנו נשבע ונוטל בכל המחרת ולא עוד ואם הביא עדים שהיה תובעו במחרת נשבע ונוטל כל הלילה וכן כמה ימים עונה אחר התביעה ויש שואלין אחר שכן למה משביעין נמתין עד הערב ולירמי אנפשיה יש לומר שבשתא דעל על ומכיון שבזמנו אמ' נתתי אף לאחר זמנו נותן לב על כך:

תנאי שלישי יש בדין זה והוא שלא נאמר להיות השכיר נשבע ונוטל אלא בששכרו בעדים שאי אפשר לו לכפור בשכירותו אבל אם שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ואין כאן להפקיע דין מגו ר"ל שלא שכרו מתוך שאין אדם מעיז שהרי מתוך שיש לו כסות עינים בפרעתי מצד הטירדא וזה כופר לומר לא נפרעתי אף הוא מחליש כח העזות לומר אחר שהוא אומר לא נפרעתי אף אנו נאמר לא שכרנו ונשבע בעל הבית היסת ונפטר או שבועת התורה אם הוא מודה מקצת ואם לא היה לו אלא עד אחד של שכירות אינו כלום נמצאת למד שתבעו לאחר זמנו שביארנו שנשבע בעל הבית היסת ונפטר פירושו אע"פ ששכרו בעדים:

מחלקת קציצה שאירעה בין שכיר לבעל הבית שלשה דרכים יש בה כיצד אם הוא מודה מקצת כגון שתים קצצת לי לא קצצתי אלא אחת על הדרך שביארנו נשבע בעל הבית שבועת התורה ונפטר לא היה מודה מקצת אלא שאמר שכיר שתים קצצת לי ולא נתת לי אלא אחת והלה אומר אחת קצצתי וכבר נתתיה או שאמ' שכיר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת והא לך אם שכרו בעדים אלא שלא ידעו כמה פסק לו ותבעו בזמנו נשבע בעל הבית שבועת המשנה כעין של תורה ופטור כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש וכן סדרוה גאוני ספרד וגדולי המחברי' אחריהם מן הטעם שנבאר בסמוך ואם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו נשבע בעל הבית היסת שלא קצץ לו אלא אחת שכבר נתנה או שמזומן לו וטוען עליה הילך ופטור:

כפר בעל הבית את השכירות ר"ל שטען שלא שכרו והביא השכיר עדים ששכרו ונחלקו אח"כ בקציצה אין בעל הבית נאמן בה שהרי זה כאומר לא לויתי ממנו שאינו נאמן עוד בפרעתי והילכך נוטל שכרו בלא שבועה על הדרך שנוטלין פועלים שבאותה העיר על הסך הפחות שבהם מכל הימים שבירר שעשה עמו מלאכה:

שבועה זו כבר ביארנו שהיא שבועת המשנה וביארנו ששבועת המשנה בנקיטת חפץ היא שאם לא כן הרי היא כשבועת היסת והרי שבועת היסת לא הותקנה בימי חכמי המשנה ושמא תאמר א"כ מהו שאמרו כאן עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר אלמא שאותה שבועה שהיתה ראויה להטיל על בעל הבית היא שאנו מטילין על השכיר ואותה שבועת היסת היא כדין מנה לי בידך אין לך בידי תדע שלפי מה שסדרנו בשם גאוני ספרד כך פירושו עקרוה לשבועה שהיה ראוי להם לתקנה על בעל הבית בנקיטת חפץ כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש והטילוה על השכיר והוא שאמרו למטה בענין קציצה ילמדנו רבינו אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת מי נשבע אמ' להם בזו ישבע בעל הבית ויפסיד האומן קציצה מדכר דכיר לה והקשה למה ישבע בעל הבית כלל ומאחר שמקשה כן אתה צריך לפרש שאין כאן הודאת מקצת כגון שאמ' הילך או נתנה על הדרך שביארנו והרי זה כמנה לי בידך אין לך בידי והשיב שכך היתה התקנה או יביא ראיה ויטול או ישבע בעל הבית ויפסיד האומן וודאי לא היה מקשה לו על שבועת היסת שהרי בכל מחלקת היא אלא שבועת המשנה ולמדת שמחלקת קציצה במקום שאין שם הודאת מקצת נשבע בעל הבית שבועת המשנה על הדרך שכתבנו:

זו היא שטת גאוני ספרד וגדולי המחברים אחריהם ומ"מ גדולי הראשונים שבגלילות אלו נוטים לומר שבזו פטור בהיסת ומה שאמרו למטה ישבע בעל הבית ויפסיד האומן פירושו בהודאת מקצת ומה שהקשו למה ישבע בעל הבית מפני שהיה סבור שאין חיוב שבועה במודה מקצת אלא במלוה ופקדון והשיבו שאף על השכירות הוא:

המפקיד אצל חברו בעדים יכול לומר לו החזרתי ונשבע היסת שהחזיר ונפטר הפקיד אצלו בשטר אינו נאמן בהחזרתי אא"כ נשבע על כך שבועת התורה אבל בשבועת התורה נאמן כאלו אמ' נאנסו כמו שביארנו בבתרא פרק הבית הא מ"מ אם טען שנאנסו אפי' היה הפקדון שלא בעדים צריך שבועת התורה ששבועת השומרים אף אם הפקיד שלא בשטר ושלא בעדים היא ואין מתוך של לא היו דברים מעולם או של החזרתי מפקיעו משבועה שנאנסה ושמא תאמר ומה אתה צריך לכך והרי אין כאן מגו שזה שאינו אומר לא היו דברים מעולם מפני שאין אדם מעיז הוא יראה לי שאין כאן עזות גמור שמתוך שהוא אומר לו בחשאי נאנסו והוא אינו מאמין ומעמידו בדין אף הוא מוצא עצמו לומר לא היו דברים ועל הדרך שביארנו בשכיר למעלה ונמצא המיגו שלם ואעפ"כ אינו מפקיע שבועת האונס שאין מיגו להפקיע את השבועה ושמא תאמר א"כ היאך אמרת בשכיר שאם שכרו שלא בעדים בעל הבית נאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך פירשו גאוני הראשונים מפני שעקר שבועתה אינה מן התורה אלא מתקנת השכיר ואף התקנה היתה ראויה להשביע את בעל הבית וכשיש שם מיגו בא המיגו לפטור בעל הבית מממון אף בלא שבועה אבל שבועת השומרים שהיא מן התורה אין דין מיגו מפקיעה ואם תשיבני מסוגיא זו שהיה רבא מקשה משבועת השומרים לשבועת השכיר כמו שאמר א"כ שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה אלמא שדינן אחד פירשו הם שלא הקשה כן אלא לרמי בר חמא על מה ששבח את השמועה ואמ' כמה מעליא האי שמעתא ומאחר שקלסה כל כך היה נראה מדבריו שחביב לו מתוך להפקיע כל שבועה ותרצוה לאותה שטה כמו שתירצוה ומ"מ לענין פסק אף רבא מודה לעקר השמועה להיות דין מתוך מפקיע שבועת השכיר ולא שבועת השומרים:

בד"ה אי הכי אפי' כו' לא משמע דקאי אהא אי הכי עכ"ל דלא נראה להו לחלק בין עבר זמנו בין לא עבר זמנו לטעמא דמשום כדי חייו כמ"ש הר"ן אבל לעיל גבי פירכת אי הכי אפי' קצץ נמי כו' ודאי דנראה להם לחלק בין חילוקין בתשלומין ובין חילוקין בקציצה לטעמא דמשום כדי חייו כמ"ש הר"ן אבל מהר"י אבן ל"ב הבין בדברי התוס' דר"ל דלא משמע דקאי אהא אי הכי משום דהוי קשיא להו למה הפסיק תלמודא בהנך קושיין וליתיב ליה בעדים וליתיב ליה מעיקרא כו' משמע דאי הכי לא קאי אהאי טעמא דכדי חייו כו' עכ"ל ועוד האריך וא"א לומר כן דא"כ תקשי להו נמי הכי לעיל גבי אי הכי אפילו קצץ כו' דהפסיק בהו נמי בכל הנהו קושיין וק"ל:

בד"ה מתוך כו' וי"ל דהכא כיון דאין טוען שמא אלא ברי ואומר ודאי כו' עכ"ל אבל התם ההוא ודאי נמי דמת במלחמה דקאמר בדדמי הוא ודו"ק:

בד"ה מתוך שיכול כו' לשמואל דאית ליה כי האי מגו דנוח לו לומר טפי נתתי לך כו' עכ"ל כבר כתבו לעיל דאין זה מגו טוב אבל משמע להו לפרש כן משום דנוח לו לומר טפי כו' כעין מגו דנאנסו דפריך מיניה וק"ל:

בד"ה בעדים אין צריך כו' ועוד אור"י דלמאי דתקון רבנן שבועת היסת לא כו' עכ"ל ובתוס' בפ' ח"ה דחו תירוץ זה דהא אמתני' קאי התם ועדיין לא נתקנה שבועת היסת וק"ל:

בד"ה בשטר צריך כו' אבל התם דאיירי בעסקא דפלגא מלוה כו' עכ"ל היינו במאי דפסק רבא הלכתא כדייני גולה דאיירי בעסקא אבל בהך דהמפקיד אצל חבירו בשטר כו' לא פסק רבא כרב חסדא וס"ל דאינו נאמן וק"ל: