Talmud Builders

    Commentary page

    Shevuot 30b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Shevuot 30b

    Shevuot 30b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 445 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    אי נמי לשודא דדייני יש דין שאינו תלוי בראיית עדים ולא בשבועה אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות ולחייב כגון הנך דכתובות (דף פה:) ההוא דאמר להו נכסיי לטוביה ואתו שני טובייה ואמרינן התם שודא דדייני למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה אי נמי לשני שטרות של מכר שנכתבו ביום אחד ואין ידוע למי מסר המוכר שטרו תחלה אמרינן שודא דדייני אף כאן כך שלח לי אם הדין תלוי בשודא דדייני זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא שודא לשון השלכה כדמתרגמינן ירה בים שדי בימא (שמות ט״ו:ד׳):

    מחלוקת ר' יהודה וחכמים:

    דביתהו דרב הונא משמת רב הונא:

    אפרח עלי בר אווזא ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפני האווז הפורח ובא עלי:

    (דיינים ס"א כלומר תמיה על זה מה דהוה עביד רב נחמן ואומר זה לא דבר):

    הדיינין בישיבה והבא לחלוק כבוד היכי עביד דקאים:

    ומשני דיתיב וכו' כלומר לא עומד ולא יושב אלא כאדם שיתיר רצועה מן הסנדל:

    בטש בעט:

    14 more comments on this page.

    Rashi on Shevuot 30b · Sefaria

    Tosafot

    אי נמי לשודא לפר"ת דמפרש דשודא למי שירצה הדיין ליתן יתן צריך לומר דהכא היה בעל דין שכנגדו ת"ח והיה ירא שמא יתן לו כדאמר (כתובות פה:) תלמיד חכם קודם גבי נכסיי לטוביה ולכך שלח ליה שגם זה ת"ח ויעשה שודא למי שירצה:

    הכל מודים בעדות דכתיב ועמדו שסמכו לשני אנשים ולא כתיב ושני אנשים אשר להם הריב יעמדו ועי"ל דקאי נמי אאשר להם ריב דהיינו בעלי דינין ובגמר דין כדאמרינן בסמוך דאית לן לאוקומה דומיא דעדים דהוי כגמר דין:

    אפרח עלי בר אווזא אע"ג דבעינן קימה שיש בה הידור כדאמרינן פ"ק דקדושין (דף לג.) מ"מ אין איסור שהרי עומד היה ועי"ל דהיא היתה יודעת שבפניה עמד ושלא עשה אלא משום סתימת טענת בעל דינה ובלאו הכי לא דמי לעומד. מפניו בבית הכסא ובבית המרחץ דהתם ליכא הידור כלל:

    והאמר מר בשעת גמר דין כו' אע"ג דהיה יכול להושיבה כדאמר בסמוך דעשה דכבוד תורה עדיף וה"נ עשה דכבוד תורה שהיתה אשת חבר איכא למימר שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת בעל דינה אפי' בשעת גמר דין אע"פ שגמר הטענות או שמא אין באשת חבר לאחר מיתה עשה דכבוד תורה עדיף:

    אבל איסורא אין חכמה בסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין דף יח:) דפריך גבי כ"ג מעיד מוהתעלמת לא מצי לשנויי הא דמעיד היינו באיסורא דא"כ אפי' מלך נמי דגבי איסורא לא אמרן שתהא אימתו עליך משום דאין חכמה כו' מיהו תימה דהכא שב ואל תעשה הוא ובפרק מי שמתו בברכות (דף יט:) מוכח דשרי אפי' באיסור דפריך גבי המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה משום בזיון המת ומשני שב ואל תעשה שאני וי"ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים לכך שב ואל תעשה שרי תדע דבקרובים לא דחי כבוד דידהו פסח ומילה וכן לפשוט כלאים בשוק גנאי גדול כגנאי מת מצוה להכי פריך מינה אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי באיסורא אפי' בשב ואל תעשה ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ"ש פריך וה"מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה או שמא אכתי לא אסיק אדעתיה האי שנויא ועי"ל דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה והכא כדפירש בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ובממונא שרי אפי' מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתי ראיה מיניה כגון שרוצה אחר ליטלו והשתא נמי ניחא הא דאיצטריך לשנויי התם שאני ממונא דאתיהב למחילה [וע"ע תוס' ב"מ ל: ד"ה אלא]:

    עשה דכבוד תורה עדיף וא"ת כ"ש כבוד מלך שהרי אינו יכול למחול על כבודו ואמאי אוקמיה שמעון בן שטח לינאי המלך בפרק כ"ג בסנהדרין (דף יט.) ויש לומר דשאני דיני נפשות דחמירי אי נמי במקום שאין חכם מוחל על כבודו חמיר כבוד תורה מכבוד מלך ומה שיכול למחול משום דתורה דיליה היא [וע"ע תוספות זבחים טז. ד"ה מיושב]:

    Tosafot on Shevuot 30b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר עולא אמר רב הונא מחלוקת בבעלי דינין בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעמידה. ודיינין בישיבה כדכתיב (ויעמד העם על משה וגו' וכתיב) וישב משה לשפט את העם [ויעמד העם על משה וגו'] אימת הוא גמר דין כדבעי דיינא למימר איש פלוני אתה חייב. פי' ערקתא דמסני. תרגום שרוך נעל:

    אמר רבה בר רב הונא צורבא מרבנן דידע בשהדותא וזילא ביה מילתא למיזל ומיסהד קמי דיינא דבציר מיניה לא ליזיל.

    דתנן מצא שק או קופה וכל דבר שאינו דרכו ליטול הרי זה לא יטול. והיינו דכתיב והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם. כיצד זקן ואינה לפי כבודו.

    והני מילי בעדות ממון אבל איסורא אין חכמה ואין תבונה וגו' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. עמידת העדים עשה הוא שנאמר ועמדו שני האנשים וכבוד תורה עשה הוא שנאמר והדרת פני זקן קיום עשה דכבוד תורה עדיף: פי' סניגרון כמו מליץ יושר הוא. כלומר מראה לבעל דין היאך יטעון.

    וכן שלא ישב תלמיד בור לפני הדיין וכן אם יודע אדם בחברו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו לא לדין ולא לעדות.

    וכן היודע בדין שהוא מרומה שלא יחתכנו.

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 30b · Sefaria

    Rashba

    א"נ לשודא פירש רש"י: רואין הדיינים ואומדין בדעתם למי היה אומר ליתן המתנה הנותן ואי זה מהם דעתו יותר קרובה לנותן ונותנין לו. וקשה דאם כן אין יכולין הדיינין לתת למי שירצה דמוכרחים הם ליתן למי שיראה בעיניהם שהיתה דעת הנותן ליתן יותר. ובירושלמי (כתובות פ"י ה"ד) אמר שודא שוחדא דדיינא כלומר תנו שוחד לדיין שהכל תלוי בו ומה שירצה יעשה. וכן נראה נמי ודאי בכתובות (פה, ב) שזה הכל תלוי בדיין, ובכ"מ דשייך למימר שודא דדייני אין הולכין אחר לב הנותן כלל, דאמר התם גבי מי שאמר נכסי לטוביה והיו בעיר ב' טוביה, שאם אחד מהם ת"ח והאחר ע"ה ת"ח קודם, שכן וקרוב שכן קודם, שניהם שודא דדייני, הרי בכאן שאין אנו יכולין לדעת דעת הנותן, ולפיכך אנו אומרים שודא דדייני כלומר שהכל תלוי בדיין. ועוד ראיה מדאמר (קידושין עד, א) גבי נאמן הדיין לומר לזה זיכתי ולזה חייבתי, במה דברים אמורים בזמן שהדין לפניו אבל אם יצא הדין מלפניו אינו נאמן, ואקשינן וכי יצא הדין נמי ליהדר לידיניה, כלומר דכיון שהכל תלוי בדיין יחזור ויסדרם להם פעם אחת, ופרקינן בשודא דדייני, כלומר דכיון דדין שודא הכל תלוי בדעת הדיין אינו נאמן עכשיו דשמא דעת אחרת הי"ל בשעת פסק דין.

    אבל בעדים דברי הכל בעמידה יש מי שאומר דאם העידו בישיבה אין עדותן עדות, והביאו ראיה ממה שאמר בפ"ב דזבחים (טז, א) מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב ת"ח, ומדקאמ' פסולה משמע דאפילו בדיעבד נמי פסול, והר"ם ב"נ ז"ל כתב דאינו נראה כן, דהא התם אמרו ביושב ת"ח, ובשלמא אי אמרת דבעלמא בדיעבד מיהא עדותו עדות אלא דלכתחלה מצוה בעמידה דכתיב ועמדו, בת"ח עבדי' אפילו לכתחלה משום דכבוד תורה עדיף דעדות מיהא עדות בישיבה, אלא אי אמרת דבעלמא אפילו בדיעבד פסולה ת"ח היאך מושיבין אותו, וא"ת משום כבוד תורה דזילא ביה מילתא, לימרו דלא ליסהיד וכדאמרינן במלך, ואני יש בידי ראיה מפורשת ממה שאמרו בגיטין פרק מי שאחזו קורדיקוס (עא, א)בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות, וגרסינן בירושלמי (פ"ז ה"א) אמר ר"ל זאת אומרת מעידין מיושב, הנה שהכשירו בירושלמי בקורדיקוס דהוי כדיעבד, ולמדוה מדקתני בודקין אותו לעדיות, והתם בזבחים פסול לכתחלה קאמר, והוא הדין לבעלי דינין בשעת גמר דין, ואם תאמר אם כן מה אמרו (סנהדרין יט, א) לינאי המלך עמוד על רגליך, והאיכא כבוד מלכות, אמרו מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דדילמא דיני נפשות לעולם בעמידה, אי נמי שהוא ישב מעצמו עד שלא נתנו לו ב"ד רשות. ודיינים שקבלו עדות כשהן עומדים מה שעשה עשוי בדיעבד, והכין איתא בירושלמי בפרק מיתות ב"ד (סנהדרין פ"ז ה"ח) דתנן גבי מגדף והדייני' עומדין על רגליהן שקורעין ולא מאחין, וגרסינן עלה בירושלמי ר"ש בן לקיש אמר מכאן לדיינין שקבלו עדותן עומדין דינם דין. ומה אמרו בסמוך גבי דביתהו דרב הונא והאמר מר אבל בשעת גמר דין דברי הכל ב"ד בישיבה ובעלי הדין בעמידה, לאו למימרא שאם בא להושיב שניהם שאינו רשאי, שהרי אפילו עד ת"ח מושיבין וכ"ש בעלי דין בעת גמר דין אלא דביתהו דרב הונא לאחר מיתת רב הונא הוה וכמו שפירש רש"י ז"ל (ד"ה דביתהו) ואין כאן עשה מן התורה. וכתב הרמב"ן ז"ל שכן ודאי נר', מדאלו לת"ח לא הוה צריך לבר אווזא, אלא מיקם הוא קאים להדיא מקמיה, ואפילו הוי בעל דיניה איניש אי לא הוי קאים מקמי חבר ולא חייב לסתום טענת' דאידך, שהכל יודעים דחייב אדם להדר פני חכם דכתיב (ויקרא יט, לב) והדרת פני זקן להושיב את שניהם, ועכשיו נהגו להושיב את הכל מפני המחלוקת.

    Rashba on Shevuot 30b · Sefaria

    Ritva

    אבל בעדים דברי הכל בעמידה פי' בעמידת עדים ובעלי דינים והיינו דאמרינן בפ' כ"ג בעובדא דינאי מלכא עמוד על רגליך ויעידו בך והכי מוכח מהא דאמרינן בסמוך דהא בבעלי דינים נמי כתיב ועמדו ואי בגמר דין לא מוקים ליה ר"י לקרא במאי מוקים ליה אלא ודאי משום דאפשר דמוקים ליה בשעת עדות בלחוד מש"ה איצטרך למיהב טעמא לאוקמה נמי בשעת גמר דין מטעמא דשעת עדות כגמר הדין דבעלי דינין דמו לענין עדות מיהת ואמר רחמנא ועמדו אלמא קים להו דבשעת עדות אפילו בעלי דינין בעמידה דהא בתרווייהו כתיב ועמדו ב' האנשים אשר להם הריב כך פי' בתוס' ומיהו הא דאמרינן בעדים ד"ה בעמידה ה"מ לכתחלה כל היכא דאפשר אבל כל היכא דלא אפשר אפילו לכתחלה בישיבה דהא אמרינן בפרק הגוזל שאם היו העדים חולים מקבלים העדים שלא בפני בעל דין שלא ימותו וסתם חולים אינם יכולים לעמוד ועוד מדאמרינן בפ' מי שאחזו קורדייקוס כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדות וכן דקדק שם בירושלמי הדא אמרה מקבלים עדות מיושב לא מפסיל דאי ס"ד דמפסיל גבי ת"ח היכי שרינן לכתחלה כדאיתא לקמן אי משום כבודו לא ליזיל כלל כדאמרי' היכא דבי דינא זוטר מיניה אלא ודאי דלא מפסיל בעלמא בדיעבד וגבי צורבא מרבנן עשאוהו כדיעבד וכן אנו מוצאים מהא דאמרינן שהדיין בישיבה שאינו מעכב בדיעבד מדאמרינן בסנהדרין גבי עדי מגדף והדיינים בשעת עדות עומדים על רגליה' וקורעים ואמרי' עלה בירושלמי מכאן לדיינים שקבלו עדות עומדים דינם דין והא דאמרי' בזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות התם פסול לכתחלה קאמר וכן פסקו רבינו הרמב"ן ורבותי ז"ל ועכשיו יש טעם למה שנהגו (בעלי דינין להושיב אכל) [הכל להושיב בעלי דינין] ואפילו בשעת עדות ובשעת גמר דין שעשו כן מפני המחלוקת שלא יהיו עשירים עומדים ועניים יושבים דכיון שאין זה מעכב עשאום כדיעבד וכן כתבו הגאונים והרמב"ם ז"ל:

    דביתהו דרב הונא וכו' עד והאמר מר וכו' אבל בשעת גמר דין ד"ה דיינים בישיבה בעלי דינין בעמידה ואע"ג דהשתא לא הוה גמר דין פירש"י ז"ל כי שאלה היא ששואל הש"ס מה יעשה בשעת גמר דין ולשון והאמר מר קושיא משמע לכן הנכון כמו שפי' רבינו מאיר הלוי ז"ל מה הועיל לה הכבוד הזה שסופו לבא לידי קלון דבשעת גמר דין יצטרך להעמידה ויהא הוא בישיבה. וא"ת והא אמרינן לקמן דצורכא מרבנן מותבינן ליה משום כבוד וי"ל דההוא דצורבא מרבנן גופיה אבל כבוד אשתו וקרוביו אינו אלא מדרבנן ונהי דשרייה תגריה ברישא דאיכא רווחא לחבריה כדמוכח ההיא דפ' שני דייני גזילות עמידה דגמר דין לא דחינן אמטו להא ורש"י ז"ל פי' דהאי עובדא הוא לאחר מיתה ולפ"ז י"ל שאין בזיון לחבר שתהא אלמנתו עומדת בשע' גמ"ד דהא דאמרי' דאפרח בר אווזא דוקא באשת חבר או בקרוביו אבל בת"ח עצמו א"צ לזה אלא שעומד לפני שניהם (ואי אניסא זילא הוא קמיה) [ואי אינש זילא הוא אידך קאים] מקמיה חבר לחוד וליכא משום מסתם טענתיה דכ"ע ידעי והדרת פני זקן. לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב וכו' גירסת רש"י ז"ל ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא לית לן בה פי' שאם יש לו זמן קבוע לתורתו עמו ליכא חשדא דהא ידעי דלעידנא אתא ויש גורסים דלא פתח ליה בעידנא אבל פתח ליה בעידנא לית לן בה ופי' בו שלא פתח בדינו כלל אפילו להזמינו לדין לפניו על תרעומות זו אבל פתח להזמינו לדין ליכא חשדא דהא ידע דלעידנא אתא ואקדים ולא עוד אלא שבעל דין יודע דכיון שהרב יודע שיש לו דין עמו לא יסבול לזה לסדר טענותיו לפניו ואגב אורחין שמעינן מהכא דהרב דן לתלמידו ואף על פי שחשוב עליו כבנו כדאי' בירושלמי:

    האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא בי' מלתא למיזל גבי דינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל פי' לישנא דלא ליזיל משמע שאפי' רצה לילך אין לו לילך ואין לו למחול כבודו בכך לבזות תורתו ואע"ג דאיכא פסידא דהאי דידע ליה בסהדות' דהא מתנית' דמצא שק או קופה פסיד' דאבידה איכא ואפ"ה פטור מאותה מצוה משום כבודו ואע"ג דהתם אם רצה להשיב משיב שאני התם דאיכ' כמה ת"ח שעושים כן בשלהם אבל להתבזות לפני דינא דזוטר מיניה לא (כ"ש) [כבוד תורתו] ודעת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דה"ה לצורב' מרבנן דזילא ביה מילתא למיזל לדינא בהדי עם הארץ או למיזל לגבי דיינא דבציר מיניה דלא ליזיל אלא משלחין לו שלוחי ב"ד או מוקי' אנטלר למאן דסבר דנתבע ממנה אנטלר או אזיל לפני ב"ד חשוב ולא אמרינן בהא עבד לוה לאיש מלוה דעשה כבוד תורה עדיף וכן היה דן מורי ותלמידו מ"ו הרא"ה ז"ל ולפ"ז הא דנקט הכא דידע סהדות' לרבותא הוא דאע"ג דלא שייך בה אנטלר ודאיכ' פסידא להאי דליכ' ב"ד חשוב לא ליזיל:

    אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה וכו' ושמעי' מהכא דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי השבת אבידה היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו ולא באינש דעלמא משום כבוד עושרו דעשה של מצוה עדיף או שיתן מי שיעשה במקומו דהכא לגבי סהדות' לא אמרו לא ליזיל אלא לצורבא מרבנן. אבל באיסור' אין חכמה וגו' לנגד ה' ודוקא במילת' דמקבלין סהדות' כגון דאיכא אחרינא בהדיה או במקום שעושים ע"פ אחד לעשות סייג לתורה הא לא"ה הוא אסור להעיד יחידי כדאית' בעובד' דזיגוד וטוביה במסכת מכות דף ל"א:

    רב יימר הוה ידע לי' סהדות' אותבינהו לכוליה ופי' בין לעדים ובין לבעל דין דכיון דרב יימר ומר זוטרא דהוו צורבי מרבנן הוה מותיב להו משום עשה דכבוד תורה אך לאידך הוה מותיב מפני כבודם שלא יהא א' יושב וא' עומד אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. והקשו בתו' א"כ למה העמידו לינאי המלך דהא איכא עשה דמורא מלכות וכבודו דעדיף מעשה דכבוד תורה דאילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ותירץ דלגבי מילי דידן עשה דמלכות עדיף כדי שתהא מוראתו על העם אבל לגבי שכינה מחמירין טפי לגבי מלך להכניע לבו לפני השי"ת וכדכתיב לבלתי רום לבבו וזהו שא"ל לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך שלא מלפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם ובמקומה בפ' כ"ג יש לי בזה תירוץ אחר:

    שלא יעשה סניגרון לדבריו עיקר הפירוש מלשון סניגור שהוא מליץ שלא יאמר בדבריו לשון שיהא בו שום מליצה לבעל הדין לטענותיו שיהא כעורני הדיינין:

    אחתכנו פי' ואפילו אחר הדרישה וחקירה דאי לא פשיטא דהא ק"ל דאפילו בדיני ממונות בעינן דרישה וחקירה בדין מרומה כדאית' בפרק דיני ממונות בתרא:

    Ritva on Shevuot 30b · Sefaria

    Meiri

    כל שהדיין יכול להראות כבוד לתלמיד חכם או לאשת חבר בכדי שאין האחר מכיר בדבר עד שיסתתמו טענותיו הרי זה עושה מעשה היה באחד מן הגדולים שבאה אשת חבר לפניו לדין ובשעת גמר דין שהיתה היא צריכה לעמוד היה פוסח אם יעמוד מלפניה שמא יסתתמו טענותיו של בעל דינה ואע"פ ששעת גמר דין היה מ"מ הרי עדין בידו לטעון ואם לא יעמוד יזלזל בכבוד אשת חבר וצוה לשלוחו שיפריח את העוף עליו עד שיהא נראה כעומד מפני טיסת העוף ואחר שעמד עמד ולמדת שכל שרצה לכבד בעלי הדין בשעת גמר דין ולהיות עומד עמהם אע"פ שאמרו בעל דין בעמידה ודיין בישיבה דכתי' וישב משה וכו' אם רצה לעמוד עמהם כאדם הרוצה להתיר קשרי מנעלו עושה וכן כל כיוצא בזה:

    דברים אלו ואזהרות אלו לא נאמרו אלא אצל הדיין אבל שלוחי בית דין שבאו לכבד את התלמיד או בן המעלה אין קפדין בכך שאין טענות בעל דין מסתתמות אלא מצד הדיין ומ"מ ראוי להם שלא להרבות בכך:

    תלמיד חכם היודע לחברו בעדות והוא מזדקק בכך לילך אצל פחות ממנו אם לא רצה למחול על כבודו ולילך אין הכרח בכך לחלל כבודו בשביל אחרים וכענין מה שאמרו באבדה מצא שק או קפה אם אין דרכו ליטול אם היה שלו לא יטול ודוקא בדברים שבממון אבל בדברים של איסור אין חכמה ואין תבונה לנגד י"י כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב ודיני נפשות ומכות בכלל איסורין הם ומזקיקין אותו כמו שביארנו בסנהדרין:

    אע"פ שרוב דברים שכתבנו יצאו לנו מן המקרא שכתבנו ר"ל בצדק תשפוט עמיתך יש בו סרך רמז לדבר אחר והוא שלעולם יהא אדם דן את חברו לכף זכות בפעלה שיש לדון בה בשתי דרכים ואין הכרע באחת מהן אלא מצד האומד וכן שיוצאה מבן אדם שאין הכרעה אצלנו בענינו אם רשע אם צדיק הא כל שהפעולה מכרחת לצד אחד במי שאין לנו הכרעה בענינו דנין אחר הכרע הפעולה ואם יש לנו בבעליה ידיעה בענינו דנין אחר הנהגתו ואפי' היה בפעולה הוראה להפך הדברים כמו שכתבנו בילדותנו בחבור התשובה:

    אף זה שאמרה תורה בענין הדין מדבר שקר תרחק הרבה דברים למדין ממנו לענין הדין היה לתלמיד חכם דין עם עם הארץ לא יבא התלמיד לפני הדיין תחלה מפני שנראה כרוצה להטעים לו דבריו ואם היה הדיין רבו ויש לו עתים קבועים לפניו וזו העת הוא מן השעות הקבועות לו עמו נכנס ואין בכך כלום:

    ראה הדיין שיצאה שגגה מפיו והכיר בשגגתו לא יעשה לה סניגור ר"ל שיחזקנה בראיות ובפלפולין אלא יחזור למה שלבו נוטה שהוא אמת וכן לא יושיב הדיין תלמיד בור לפניו שנ' מדבר שקר תרחק:

    ומנין לדיין שהיה יודע בחברו שהוא גזלן או פסול לדין וכן עד שיודע בחברו שהוא גזלן שלא יצטרף עמו שנ' מדבר שקר תרחק:

    מנין לדיין שהיה יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידים לפני אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים אלא שיסלק עצמו ממנו ת"ל מדבר שקר תרחק ולא סוף דבר יודע שכן בודאי אלא כל שהוא מכיר בראיות הטענות או ברמאות הבעל דין ומ"מ אין לו להעביר עליו את דינו ולהטותו מתוך רמאותו שאין לו לסמוך כל כך על דעתו ולא אמרו קיים לית ביה מילתא היא אלא בסמך עד אחד שיודע בו שאינו משקר לו כמו שיתבאר בכתובות פ"ה א' בע"ה:

    Meiri on Shevuot 30b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה א"נ לשודא כו' שכנגדו ת"ח כו' ולכך שלח ליה שגם זה ת"ח כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דלר"ת דמפרש שודא על הדיין כו' איירי בשניהם ת"ח כו' בשלמא לפרש"י הא דיהבינן לת"ח ולא לע"ה זהו נקרא שודא וא"כ שפיר קאמר א"נ לשודא עכ"ל אבל בפרק הכותב מוכח בהדיא דלא מיקרי שודא בת"ח וע"ה אלא בב' ת"ח דהכי איתא שם שכן ות"ח ת"ח קודם כו' שניהם קרובים שניהם שכנים שניהם ת"ח שודא דדייני וכן הקשה אבן ל"ב על דברי התוס' דהכא ונראה ליישב דבריהם דודאי לפרש"י נמי שודא דקאמר הכא איירי בב' ת"ח אלא משום דלפרש"י אתיא בפשיטות הא דשלח לו הכי וסיפר בו [כל] המעלות עולא חבירינו כו' שאף אם גם חבירו ת"ח היה יכריע רב נחמן דעת הנותן שלזה נתכוין ליתן אבל לפי' ר"ת בב' ת"ח אין אומדין דעת הנותן למי נתכוין אלא שהדיין יתנו למי שירצה צ"ל נמי הכא דלא שלח ליה הכי כדי שיתנו לו אלא כיון שגם זה ת"ח יתנו רב נחמן למי שירצה וזה ברור בדברי התוס' ודו"ק:

    בד"ה והאמר מר כו' איכא למימר שלא רצה להושיבה שלא לסתום כו' עכ"ל מיהו אכתי קשה מאי קשיא ליה מהא דדיינין בישיבה היכא הוה קאים הא איכא למימר דעשה דכבוד תורה עדיף ולהכי היה עומד מפניה שהיתה אשת חבר ויש ליישב דלא נימא דעשה דכבוד תורה עדיף בכה"ג דלקמן בת"ח דב' העשין בגופיה דטוב לו לעבור בעשה דהעמדה כדי לקיים עשה דכבוד תורה ולישב אבל עשה דדיינין בישיבה לא נידחית מפני עשה דכבוד תורה של אחר ועוד מקשים לתירוצם שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת בעל דינה כו' אכתי אמאי לא הושיבה ואותיב נמי לבעל דינה כדאמרינן בהני עובדי דלקמן וי"ל דהני עובדי דלקמן מצינן לאוקמא בתחלת דין ולכך הביאו בקושייתם מההיא דאמרינן בסמוך דעשה דכבוד תורה עדיף דאיירי בעדים דומיא דגמר דין אבל מהנהו עובדי דלקמן דהושיבו ת"ח מצינן לאוקמא שפיר דוקא בתחלת דין וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shevuot 30b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    בֹּא וְאַפְרַח עָלַי בַּר־אַוְזָא, וְשָׁדִי עִילוּאִי וְאֵיקוּם פירוש כשראה אותה מרחוק ידע שבאה אצלו לדין דקדמה לו הידיעה מכח קובלנא דידיה ואמר לשמעיה שיצא לגג ויפריח עליו בר אווזא שהיה נמצא שם כדי שיקום והרואה לא ירגיש שקם בפניה אלא יחשוב שקם בשביל בר אווזא. אך קשא למה להמצאה זו דאית בה טרחא היה לו לקום להביא דבר מן הזיז או מן החלון ואז לא ניכר לבעל דין שקם מפניה? ונראה לי בס"ד רצה שידע שמעיה שהוא מקפיד שלא לעשות לה כבוד בגלוי ובפרהסיא בשביל שלא יהיו מסתתמין טענות בעל דין דלכך גם שמעיה יהיה נזהר בכך שלא לעשות לה כבוד בפרהסיא שמא יחשוב בעל דין שהוא צוה את שמעיה לעשות לה אותו כבוד.

    אָמַר לֵיהּ הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, עֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עָדִיף. נראה לי מלבד כי הסברה מחייבת בזה עוד נפיק מזה כבוד לכל התורה כי כבוד תלמיד חכם הוא מן תיבת אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא (דברים י, כ) ועל ידי דרשה זה אנחנו דורשין כל אתין שבתורה שלא נכתבו לבטלה ולולי דרשה זו היינו מוכרחים שלא לדרוש האתין כמו שאמרו בגמרא גבי שמעון העמסוני שהיה דורש כל אתין שבתורה (פסחים כב:).

    מִנַּיִן לְדַיָּן שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סָנִיגְרוֹן לִדְבָרָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז). נראה לי בס"ד מלת סָנִיגְרוֹן היא מורכבת משתים והם 'סני וגרון' והיינו סני לשון סנסן כמו אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו (שיר השירים ז, ט) וגרון כפשוטו מקום שיוצא ממנו הדבור כמו קרא בגרון אל תחשוך והכונה לאותו הדבור הראשון שיצא מן הגרון שלו לא יעשה לו סנסנים להעמידו ולחזקו אפילו אם נראה בעיניו אחר כך שטעה בו בראשנה מפני שהוא בוש לחזור מדבריו הראשונים.

    מִנַּיִן לְדַּיָּן שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, וְכֵן עֵד שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף עִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז). הקשה מהרש"א ז"ל בשלמא בדיין אפשר לומר שהדיין הפסול מטעהו בסברא שלא כדין אבל בעד שמעיד לפי ראות עיניו ומשמע אזניו איך אפשר שיטעהו להעיד שקר? ונראה לי בס"ד דהחשש הוא שלא יצטרף עמו דלפעמים יהיו העדים כותבים שטר ומוכרח שיכתבו בפנינו אנחנו עדים חתומים מטה וכו' דכיון שאמרו אנחנו עדים נמצא כל אחד מעיד על חבירו שהוא בר עדותו וכשר להעיד ואם הוא גזלן ופסול לעדות איך יגיד עליו שהוא בר עדות במה שאמר אנחנו עדים? או יובן בס"ד אפילו בעדות שמעיד בעל פה בפני בית דין עם חבירו גם כן יגיע לזה שמעידין עליו הפסד כי אף על גב דגוף העדות היא אמת עם כל זה אם יזדמן שיש לאותו אדם שמעידין עליו איזה טענה של מגו שבזו הטענה יוכל לפטור עצמו בדין מאותו דבר שמעידין עליו ואף על פי שהוא אמת אך מחמת שיש שני עדים שמעידים על אותו דבר הפסיד זכות זה שיש לו מן טענת מיגו דקיימא לן 'מיגו במקום עדים לא אמרינן' (תוספות בבא בתרא לא:) ובאמת אם עד אחד מהם פסול ליכא שני עדים וממילא יש לו מגו אך עתה שנצטרף זה עם הפסול נעשו שני עדים ואין יכול לטעון מיגו ועיין לכנסת הגדולה (חושן משפט סימן פב הגה"ט אות ס') שהביא מן מהרשד"ם (חלק ב') שכתב דהרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים סבירא ליה 'מיגו במקום עדים פסולים אמרינן' ועיין עוד שם באות ע"ג וקל"ז שכתב הא ד'מיגו במקום עדים לא אמרינן' אינו אלא במקום שני עדים אבל לא במקום עד אחד עיין שם ועיין במטה שמעון ז"ל ואם כן זה שיודע שהעד השני הוא פסול ועם כל זה מצטרף עמו להעיד שבזה נעשו שני עדים בדבר הוא מפסיד לזה בעל הדבר מזכות שיש לו בטענת מיגו.

    Ben Yehoyada on Shevuot 30b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shevuot, daf 30, Amud Bet, about 445 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “אִי נָמֵי לְשׁוּדָא דְּדַיָּינֵי.…”

    2. Segment 242 words

      Opens “אָמַר עוּלָּא: מַחְלוֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִינִין; אֲבָל בְּעֵדִים…”

    3. Segment 328 words

      Opens “לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל…”

    4. Segment 440 words

      Opens “דְּבֵיתְהוּ דְּרַב הוּנָא הֲוָה לַהּ דִּינָא קַמֵּיהּ…”

    5. Segment 531 words

      Opens “וְהָאָמַר מָר: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל…”

    6. Segment 632 words

      Opens “אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָּא…”

    7. Segment 748 words

      Opens “רַב בַּר שֵׁרֵבְיָא הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ…”

    8. Segment 845 words

      Opens “וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָּא…”

    9. Segment 945 words

      Opens “וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָּא…”

    10. Segment 1025 words

      Opens “הָנֵי מִילֵּי בְּמָמוֹנָא, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא – ״אֵין…”

    11. Segment 1139 words

      Opens “רַב יֵימַר הֲוָה יָדַע לֵיהּ סָהֲדוּתָא לְמָר…”

    12. Segment 125 words

      Opens “(סִימָן: סָנֵיגָרוֹן, בּוּר, גְּזֵלַת, מִרְמָה)…”

    13. Segment 1325 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סָנִיגָרוֹן…”

    14. Segment 1422 words

      Opens “מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁיּוֹדֵעַ לַחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, וְכֵן…”

    15. Segment 1514 words

      Opens “מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁיּוֹדֵעַ בַּדִּין שֶׁהוּא מְרוּמֶּה, שֶׁלֹּא…”

    Sages named on this page

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Shevuot 30b · Segment 2 — “אָמַר עוּלָּא: מַחְלוֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִינִין; אֲבָל בְּעֵדִים – דִּבְרֵי…

    Original text

    אִי נָמֵי לְשׁוּדָא דְּדַיָּינֵי.

    Alternatively, Rav Yosef informed me that Rav Ulla is a Torah scholar with regard to circumstances where the ruling is not clear-cut and the decision is rendered based on the discretion of the judges, that is, when the court is unable to rule solely based on the testimony presented in court and the judges arrive at their ruling based on their sense of the matter. Rav Yosef informed Rav Naḥman that if the case is decided based on judicial discretion, Rav Ulla is worthy of having the decision ruled in his favor.

    אָמַר עוּלָּא: מַחְלוֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִינִין; אֲבָל בְּעֵדִים – דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה, דִּכְתִיב: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״. אָמַר רַב הוּנָא: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן; אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִין בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה, דִּכְתִיב: ״וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם״.

    § Ulla says: The dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the obligation to stand in court is only with regard to the litigants; but with regard to the witnesses, everyone agrees that they testify while standing, as it is written: “Then the two men shall stand” (Deuteronomy 19:17). Rav Huna says: The dispute whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing, as it is written: “And Moses sat to judge the people and the people stood” (Exodus 18:13).

    לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִין בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה; דְּהָא עֵדִים כִּגְמַר דִּין דָּמוּ, וּכְתִיב בְּהוּ: ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים״.

    The Gemara presents an alternative version of the statement of Rav Huna: The dispute whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing, as concerning the witnesses, the status of the stage of their testimony is like that of the stage of the verdict, and it is written concerning them: “Then the two men shall stand.”

    דְּבֵיתְהוּ דְּרַב הוּנָא הֲוָה לַהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר: הֵיכִי נַעֲבֵיד? אִי אֵיקוּם מִקַּמַּהּ – מִסְתַּתְּמָן טַעֲנָתֵיהּ דְּבַעַל דִּינָא. לָא אֵיקוּם מִקַּמַּהּ – אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא כְּחָבֵר. אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: צֵא וְאַפְרַח עֲלַי בַּר אֲוָוזָא וּשְׁדִי עִלָּוַואי, וְאֵיקוּם.

    The Gemara relates: The wife of Rav Huna had a trial pending before Rav Naḥman. Rav Naḥman said: What should we do? If I will arise before her in deference to her status as the wife of a Torah scholar, the claims of the other litigant will be suppressed, as it will be mistaken as a display of preference for the wife of Rav Huna, since not everyone is aware that one is required to show deference to the wife of a Torah scholar. If I will not arise before her, that would run counter to the principle that in terms of deference, the status of the wife of a ḥaver is like that of a ḥaver , who is devoted to the meticulous observance of mitzvot. Rav Naḥman said to his attendant: Go outside and cause a duck to fly and cast it onto me, and in that way I will be forced to arise in a manner that will fulfill the obligation to rise, without intimidating the other litigant.

    וְהָאָמַר מָר: מַחְלוֹקֶת בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל בִּשְׁעַת גְּמַר דִּין – דִּבְרֵי הַכֹּל דַּיָּינִים בִּישִׁיבָה וּבַעֲלֵי דִינִין בַּעֲמִידָה! דְּיָתֵיב כְּמַאן דְּשָׁרֵי מְסָאנֵיהּ, וְאָמַר: ״אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי״, ״אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּיב״.

    The Gemara asks: But doesn’t the Master, Rav Huna, say: The dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis whether the litigants are required to stand is only at the time of the deliberation, but at the time of the verdict, everyone agrees that the judges issue the verdict while sitting and the litigants receive the verdict while standing? How, then, can Rav Naḥman rise? The Gemara responds: One may fulfill both requirements in a case where he sits like one who unties his shoe, neither completely standing nor completely sitting, and says his verdict: So-and-so, you are innocent, and so-and-so, you are guilty.

    אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – מוֹתְבִינַן לֵיהּ לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, וּלְעַם הָאָרֶץ נָמֵי אָמְרִינַן לֵיהּ ״תִּיב״; וְאִי קָאֵי – לֵית לַן בַּהּ.

    § Rabba bar Rav Huna says: In this situation where a Torah scholar [ tzurva merabbanan ] and an am ha’aretz have a court case with one another, we seat the Torah scholar, and to the am ha’aretz we also say: Sit. And if he chooses to stand due to deference, we have no problem with it.

    רַב בַּר שֵׁרֵבְיָא הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, אוֹתְבֵיהּ וְאוֹתֵיב נָמֵי לְבַעַל דִּינֵיהּ. אֲתָא שְׁלִיחָא דְּבֵי דִינָא, בְּטַשׁ בֵּיהּ וְאוֹקְמֵיהּ לְעַם הָאָרֶץ, וְלָא אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא ״תִּיב״. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָא מִסְתַּתְּמָן טַעֲנָתֵיהּ! אָמַר רַב פָּפָּא: מֵימָר אָמַר, אִיהוּ הָא אוֹתְבַן, שְׁלִיחָא הוּא דְּלָא מִפַּיַּיס מִינַּאי.

    The Gemara relates: Rav bar Sherevya had a trial pending before Rav Pappa. Rav Pappa seated him and also seated his litigant counterpart, who was an am ha’aretz . An agent of the court came and kicked and stood the am ha’aretz on his feet to show deference to the Torah scholars there, and Rav Pappa did not say to him: Sit. The Gemara asks: How did Rav Pappa act in that manner by not instructing the am ha’aretz to sit again? But aren’t the claims of the am ha’aretz suppressed by Rav Pappa’s perceived preferential treatment of Rav bar Sherevya? The Gemara responds: Rav Pappa said to himself that the litigant will not perceive bias, as he says: The judge seated me; it is the agent of the court who is displeased with me and compelled me to stand.

    וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, לָא לִיקְדּוֹם צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְלִיתֵּיב, מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כְּמַאן דְּסָדַר לֵיהּ לְדִינֵיהּ. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא קְבִיעַ לֵיהּ עִידָּנֵיהּ, אֲבָל קְבִיעַ לֵיהּ עִידָּנֵיהּ – לֵית לַן בַּהּ; מֵימָר אָמַר: בְּעִידָּנֵיהּ טְרִיד.

    And Rabba bar Rav Huna says: In this situation where a Torah scholar and an am ha’aretz have a court case with one another, let the Torah scholar not come to court early and sit with the judge in order to learn from him, due to the fact that by doing so he appears as one who is consulting the judge to arrange his legal claims, and that is prohibited. And we said this only in a case where there is not a fixed time for the Torah scholar to study with the judge at that hour; but if there is a fixed time for him to study with the judge at that hour, we have no problem with it, as the other litigant will say: He is occupied with his fixed study time, and the fact that he sat before the judge is unrelated to the case.

    וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּיָדַע בְּסָהֲדוּתָא, וְזִילָא בֵּיהּ מִילְּתָא לְמֵיזַל לְבֵי דַיָּינָא דְּזוּטַר מִינֵּיהּ לְאַסְהוֹדֵי קַמֵּיהּ – לָא לֵיזִיל. אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה וְאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל – הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל.

    § And Rabba bar Rav Huna says: In the case of a certain Torah scholar who knows testimony relevant to a certain individual, but it is a demeaning matter for him to go to the court consisting of a judge who is less prominent than he in order to testify before him, let him not go and testify. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: We learn that halakha in a mishna ( Bava Metzia 29b) as well: If one found a sack or a basket, and it is not his typical manner to take it, he shall not take it in order to return it to its owner. Evidently, a Torah scholar may refrain from performing the mitzva to return a lost item (see Deuteronomy 22:1–3) if it is not in keeping with his stature.

    הָנֵי מִילֵּי בְּמָמוֹנָא, אֲבָל בְּאִיסּוּרָא – ״אֵין חׇכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״; כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חִלּוּל ה׳ – אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְרַב.

    The Gemara notes: This matter applies only with regard to cases involving monetary matters; but in cases involving ritual matters, the dignity of the Torah scholar is not a consideration, as it is written: “There is neither wisdom nor understanding nor counsel against the Lord” (Proverbs 21:30), from which it is derived: Wherever there is desecration of the name of the Lord, one does not show deference to the teacher. Rather, the Torah scholar forgoes the honor due him in order to avoid violation of any prohibition that would desecrate the name of God.

    רַב יֵימַר הֲוָה יָדַע לֵיהּ סָהֲדוּתָא לְמָר זוּטְרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַמֵּימָר, אוֹתְבִינְהוּ לְכוּלְּהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר, וְהָאָמַר עוּלָּא: מַחְלוֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִינִין, אֲבָל בְּעֵדִים – דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה! אֲמַר לֵיהּ: הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, וַעֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עָדִיף.

    The Gemara relates: Rav Yeimar knew testimony relevant to the case of Mar Zutra. He came before Ameimar, who seated all the witnesses in deference to Rav Yeimar. Rav Ashi said to Ameimar: But doesn’t Ulla say that the dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda with regard to the obligation to stand in court is only with regard to the litigants, but with regard to the witnesses, everyone agrees that they testify while standing? Ameimar said to him: This, i.e., witnesses standing during testimony, is a positive mitzva, and that, i.e., treating Torah scholars with deference and allowing Rav Yeimar to sit, is a positive mitzva, and the positive mitzva of deference to the Torah takes precedence. Ameimar seated Rav Yeimar in deference to the Torah. In order to prevent a miscarriage of justice, he seated all the witnesses.

    (סִימָן: סָנֵיגָרוֹן, בּוּר, גְּזֵלַת, מִרְמָה)

    § The Gemara provides a mnemonic for the ensuing discussion: Advocacy, ignoramus, robbery, fraud.

    תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה סָנִיגָרוֹן לִדְבָרָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״. וּמִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁלֹּא יֵשֵׁב תַּלְמִיד בּוּר לְפָנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.

    The Sages taught: From where is it derived that a judge should not engage in advocacy [ saneigeron ] for his own statements and devise various pretexts to justify his erroneous rulings? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter” (Exodus 23:7). And from where is it derived with regard to a judge that a student who is an ignoramus should not sit before him to discuss the proceedings? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.” When an ignorant student engages in the proceedings, he is apt to cause the judge to err in judgment.

    מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁיּוֹדֵעַ לַחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן, וְכֵן עֵד שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן – מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף עִמּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק״.

    From where is it derived that a judge who knows that another judge is a robber and is disqualified from serving as a judge; and likewise, a witness who knows that another witness is a robber and is disqualified from serving as a witness; from where is it derived that he should not join him in judgment or testimony? It is derived as the verse states: “Distance yourself from a false matter.”

    מִנַּיִן לַדַּיָּין שֶׁיּוֹדֵעַ בַּדִּין שֶׁהוּא מְרוּמֶּה, שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְהָעֵדִים מְעִידִין – אֶחְתְּכֶנּוּ, וִיהֵא

    From where is it derived that in a case where a judge who knows that the witnesses testifying before him are lying even though he is unable to prove it through their cross-examination and with regard to the verdict the result will be that it is fraudulent, that he should not say: Since the witnesses are testifying and I cannot prove their deceit, I will decide the case based on their testimony, and let