Talmud Builders

    Commentary page

    Sanhedrin 52a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 52a

    Sanhedrin 52a. The full printed text of this folio side — 27 numbered segments, about 512 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    האי את אביה מאי דריש ביה:

    מאי זו אהיכא קאי:

    מתני' משקעין אותו שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו מבחוץ:

    קשה לתוך הרכה כורכין סודר קשה לתוך הרכה מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו והקשה מחבל את גרונו ומנוולתו לפיכך קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגין:

    ומדליק את הפתילה בגמרא מפרש פתילה של אבר:

    מדליק מתיך:

    וחומרת את בני מעיו לשון חמרמרו מעי (איכה ב׳:י״א) כווצת:

    רבי יהודה אומר אין חונקין אותו בסודרין דאף הוא אם היה מת בידם ע"י חניקתם קודם זריקת הפתילה לא היו מקיימין מצות שריפה אף הוא לישנא בעלמא הוא כלומר אם יחניקוהו אף הוא ימות בידם ואין זו שריפה:

    24 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 52a · Sefaria

    Tosafot

    ההיא שריפה ממש הואי בת"כ איכא ב' ברייתות שנויות סתם דפליגי מעיקרא קתני כיצד היתה מיתתן שני חוטין כו' ונשרף גופן ובגדיהן קיימין שנאמר ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו ובתר הכי גבי יבכו את השריפה קתני שריפת נשמה וגוף קיים וא"ת והא אמרי' בפ' הישן (סוכה דף כה: ושם) מישאל ואלצפן היו שנדחו לפסח שני ואי שריפה ממש הואי לא נטמאו ויש לומר דשלדן קיימת הוה כדאמר בהמפלת (נדה דף כז:) מת שנשרף ושלדו קיימת טמא:

    אותם ולא בגדיהם ואם תאמר והא כתיב (ויקרא י׳:ה׳) וישאום בכותנותם ויש לומר דלא ידעינא אם בכותנות הנושאים או בכותנות הנישאים:

    ונילף מפרים הנשרפים המ"ל ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה:

    שכן מכשיר תימה דלא חשיב מכפר כדאמר בפרק נגמר הדין (לעיל סנהדרין דף מב.):

    הנך נפישי ומשום הכי לא קאמר הכא מכשיר ממכשיר עדיף כדאמרינן בפרק נגמר הדין (שם) א"נ מכשיר דהתם עדיף שזה הכשירו בכך וזה אדרבה נפסל בכך:

    Tosafot on Sanhedrin 52a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    דריש ביה הכי לפי שמצינו שחלק הכתוב בכהנים זכרים בין תמימים לבעלי מומים יכול נחלוק בבנותיהם ואם יש בהן מום נפסלו מן הכהונה ודינם כדין בנות ישראל ת"ל בת ובת ואפילו שיש בהן מומין בנות כהן הן:

    תני ר' ירמיה מה ת"ל את אביה היא מחללת שאם היו נוהגים בו קודש נוהגין בו חול היו נוהגין בו כבוד נוהגין בו בזיון. אומרין ארור שזה ילד ארור שזה גידל ארור שזה יצא מחלציו. אמר רב אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא ואפילו לרשיעא בר צדיקא כמאן כי האי תנא ור' ישמעאל נמי כהאי תנא סבירא ליה:

    כיון דתנא נגמר הדין מוציאין אותו לסקילה כו' עניינא דנסקל תני [נמי] הכא זו מצות הנסקלין והדר תני מצות הנשרפין [במצות הנשרפין] היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו כו' עד ומדליק פתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת וחומרת את בני מעיו מאי פתילה רב מתנה אמר פתילה של אבר יליף שריפה שריפה מעדת קרח. דכתיב בעדת קרח את מחתות החטאים האלה בנפשותם כלומר מגופה של מחתה נשרפה נשמתם שריפת נפש ובשר קיים אף הכא בעינן שריפת נפש וגוף קיים והיא פתילה של אבר. ר' אלעזר אמר שריפת עדת קרח שריפת גוף נמי הואי אלא שריפה שריפה מבני אהרן ילפינן דכתיב בהו וימותו לפני ה' שריפתן כעין מיתה הואי מה מיתה נטילת נשמה וגוף קיים אף שריפת בני אהרן נטילת נשמה וגוף קיים ותרווייהו אית להו פתילה של אבר. ורב מתנה אומר בני אהרן שריפת גוף הוי כאבא יוסי בן דוסתאי דתני שני חוטי אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה ונכנסו ב' בחוטמו של זה וב' בחוטמו של זה ושרפום ואקשינן והא כתיב ותאכל אותם כלומר ותאכל אותם אכילה (מבחוץ) משמע ושנינן אותם ולא בגדיהם. ומפני מה לא למדו שרפה שרפה מפרים הנשרפין דבעינן דומין הלומדין מן המלמדין וכך הוא הדין. וילפי אדם מאדם שכן הנהרג אדם ועדת קרח או בני אהרן כולן אדם. וכולן חוטאין ובכולן איבוד נשמה בלבד. ואין בהן תורת פיגול לאפוקי פרים הנשרפים שאינן בני אדם ואין נשרפין בשביל שחטאו ובשרם הוא הנשרף ולא נשמתן והן נעשין פיגול אדרבה מפרים הנשרפים הוה ליה למילף שכן שניהן הפרים והנהרג חוץ לעזרה שריפתם ושניהן מכשירין כמו שפירשנו למעלה. ושניהן נוהגין לדורות לאפוקי הני ששריפתן בעזרה היא ואינם לא מכפרין ולא מכשירין ואינן נוהגין לדורות דמאי דהוה הוה ושנינן הנך נפישן אלו שנים ואלו ג' ולתרווייהו חד שריפת נשמה וחד שריפה ממש מאי טעמא ילפי משריפת נשמה נילפו משריפה ממש. אמר רב נחמן אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. וזו היא פתילה של אבר:

    פי' לעגל מהרה:

    וכבר היו משה ואהרן מהלכין ונדב ואביהוא באין אחריהן ואמרו זה לזה מתי ימותו שני זקנים הללו ואנו שנינו ננהיג הדור והקב"ה אומר עתה תראו מי קובר את מי והיינו דאמרי אינשי נפישי גמלי סבי דטעיני משכי מהוגני פי' רבים גמלים זקנים נושאים עורות של

    Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 52a · Sefaria

    Meiri

    אע"פ שלא הופקעה קדושת הכהן בזנות בתו מ"מ מקילין היו בכבודו היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול כבוד נוהגין בו בזיון אומרין ארור שזו ילד ארור שזו גדל ארור שזו יצאה מחלציו ומכאן יצא לומר שאף רשע בן צדיק מותר לקרותו רשע בן רשע כמו שכתבנו במגלה:

    המשנה השניה והכונה בה להתחיל בענין החלק השני בתכונת המיתות ובפרט בתכונת השריפה ואמר על זה זו מצות הנסקלין ר"ל זו שכתבנו בפרק נגמר הדין היא מצות הסקילה ותכונתה אבל מצות הנשרפין ר"ל תכונת השריפה משקעין אותו בזבל או בעפר תיחוח עד ארכובותיו כדי שלא יתהפך אנה ואנה ויפול מן הבדיל הניתך על בשרו ויכוה ואחר שנשתקע מביאין שני סודרין אחד קשה ואחד רך הנותן קשה לתוך רך וכורך על צוארו שהסודר הרך לא יביאהו לפתוח פיו בנקל אלא אחר שיעור גדול ונמצא מתעגן במיתתו והקשה יחבל את גרונו ויתנוול ומתוך כך מביאין קשה בתוך רך ובאים שני עדיו זה מושך אצלו הסודר מצד אחד וזה מושך אצלו מצד אחר עד שקרוב ליחנק ופותח פיו בהכרח ומדליק את הפתילה ר"ל שהוא מתיך פתילה של אבר והוא בדיל או עופרת איזה שירצה ובא אחד וזורקה לתוך פיו וחומרת את בני מעיו ר"ל שורפת מלשון נחמרו בני מעיה כך למדוה מפי השמועה ששריפת נדב ואביהוא נשמה נשרפת וגוף קיים ומאחר ששריפה כזו נקראת שריפה אף אתה צריך לברור לו מיתה יפה אמר ר' יהודה אם מת בידיו לא היו מקיימין בו מצות שריפה אלא חנק אלא פותחין את פיו על כרחו בצבת וזורקה וכו' ואין הלכה כר' יהודה אלא כחכמים וכן בא ר' אלעזר בר' צדוק לחלוק שהשריפה בחבילי זמורות ואמר מעשה בבת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה ואמרו לו מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי והלכה כחכמים:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    לעולם ישנא אדם מדת הרבנות ויקדש בה עצמו אף במותר לו וכל שכן שלא יקנא בראותו כתר מעלה למי שראוי לה וכל שעושה כן יצפה לנקמת הדיין ולעונשיו דרך הערה אמרו כשהיו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכים אחריהם וכל ישראל אחריהם היו אומרין נדב ואביהוא זה לזה מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור אמר הקב"ה כך אתם אומרים נראה מי קובר את מי משל הדיוט אומר נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני:

    Meiri on Sanhedrin 52a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא ואידך ההיא שריפה ממש היא ומה דכתיב וימותו כו' כענין מיתה דתניא אבא יוסי בן דוסתאי אומר כמין ב' חוטין כו' נראה מתוך הסוגיין דהא כמין ב' חוטין כו' היינו אליבא דמ"ד שריפה ממש הוה אף הגוף אבל למ"ד נשמתן נשרפת וגוף קיים לא איצטריך לן למימר כמין ב' חוטין כו' אבל רש"י בחומש לא פירש כן שכתב בפרשת שמיני בכתנותם של מתים מלמד שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם כמין ב' חוטין כו' ויש ליישב ודו"ק:

    שם אי לאו ג"ש ה"א שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא כלל ואי כו' קמ"ל יש להקשות דאכתי ג"ש ל"ל אלא כיון דמצינו [בעדת קרח] דשריפת נשמה וגוף קיים מקרי שריפה ברור אותו לו מדרב נחמן וי"ל בדוחק דאי לאו ג"ש ה"א כיון דסתם שריפה בכל התורה שריפה ממש לא הוה מפקינן ליה מטעם ברור לו מיתה יפה ובעדת קרח דגלי גלי ואתי ג"ש לילף מעדת קרח ולא מבני אהרן ומטעם ברור לו כו' ודו"ק:

    שם וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך כו' ופירש רש"י איידי דאיירי בבני אהרן כו' אבל לשון וכבר הוא קשה דמשמע שהענין נמשך למעלה ונראה לומר משום דלמ"ד בעדת קרח נשמתן נשרפת והגוף קיים היינו כפי חטאן שרצו להקטיר קטורת לה' וכתיב הזר הקרב יומת דהיינו מיתה בידי שמים שהגוף קיים וכן למ"ד בבני אהרן דגופן קיים כפי חטאן אי למ"ד שתויי יין היו (כיון) שהוא במיתה בידי שמים ואי למ"ד שהורו הלכה בפני רבן היו חייבין מיתה בידי שמים ומש"ה למ"ד בעדת קרח דשריפה ממש היה דאף גופן נשרף הוצרך להוסיף בחטאו שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותן כו' בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה כו' דהיינו שנתקנאו במשה ואהרן ובכבודם נענשו דחרק עליהן שר של גיהנם שיניו דהיינו לכלות אף גופן כמ"ש במדת הקנאה ורקב עצמות קנאה שהכליון עולה אף לגוף והשתא קאמר נמי למ"ד בבני אהרן שריפה ממש דאף גופן נשרף לפי חטאן המפורסם כמ"ש לעיל לא היו ראויים לעונש זה רק למיתה בידי שמים וקאמר וכבר היו משה כו' שזה החטא של קנאת הכבוד היה ג"כ בהם שכבר קודם שחטאו בחטא המפורסם כמ"ש לעיל חטאו בחטא זה שהיו משה ואהרן מהלכין בדרך כו' דקדק לומר בדרך דאפילו בדרך שאין מכבדין עצמן בדרכים כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו היו נדב ואביהוא מקנאין במשה ואהרן שהלכו לפניהם ואמרו אימתי ימותו כו' ואני ואתה ננהיג את הדור לילך בראשונה וע"כ נענשו שנשרפו אף גופן ע"ש רקב עצמות קנאה ומזה יש לפרש ענין שני חוטין כו' כנגד משה ואהרן שנתקנאו בהם ונחלקו לד' ונכנסו ב' לחוטמו של זה כו' לפי שכ"א מהם נתקנא בכבוד של שניהם וק"ל:

    תוס' בד"ה ההיא שריפה ממש כו' ולקמן פריך ותהוי שריפה ממש ולילף שריפת ב"ד כו' עכ"ל בבני אהרן פריך לה לקמן אלא דה"ה בעדת קרח איכא למפרך הכי וחדא מינייהו נקט וק"ל:

    Chidushei Halachot on Sanhedrin 52a · Sefaria

    Maharam

    בגמרא אקפה רב חמא בר טוביה חבילות זמורות ושרפה וכו' טעה בדרב מתנה וכו' יש לתמוה מאי קאמר טעה בדרב מתנה הוה ליה למימר טעה במתני' דהא בפשטה דמתני' מבואר שאין מצות שריפה שישרפו הגוף בחבילי זמורות אלא שהבני מעיים נחמרים דהא קתני ופותח פיו ומדליק הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו וצריך לפרש דהכי קאמר דטעה בדרב מתנא שלא ידע לפרש מהו פירוש פתילה דמתני' ולא ידע לעשות באופן שירד האש לתוך הבני מעיים ומחמת ספק הלך והקיפה חבילי זמורות ושרפה דהיא השריפה לפי פשוטו:

    ע" ב ברש"י ד"ה לפי חרב כתיב פיפיות של חרב שני צדדים וכו' דברי רש"י הללו צריך פירוש לפירושו ונראה דר"ל דהכי מוכיח גמרא דלא בריז ליה מיבריז דמדכתיב לפי חרב משמע שימיתנה בצד האחד של החרב שהחרב יש לו שני פיות משני צדדים כדכתיב חרב פיפיות אלמא תרי פיות נינהו והכי קאמר פי חרב ד"ל שימיתנו בפה אחד וזה אינו אלא התזת הראש שמתיזין בצד אחד וק"ל:

    Maharam on Sanhedrin 52a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה ההיא וכו' וא"ת הא אמרינן פ' הישן עיין תשובת מעיל צדקה סי' מה:

    Gilyon HaShas on Sanhedrin 52a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    מַה תַּלְמוּד לוֹמַר:"אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת"? שֶׁאִם הָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ קֹדֶשׁ, נוֹהֲגִין בּוֹ חֹל (ויקרא כא, ט). נקיט תרתי דנוהגין בו קודש קאי על דברים שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (ויקרא כא, ח) 'וְקִדַּשְׁתּוֹ' לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון, כי דברים אלו אפקנהו קרא בלשון קדושה וחלוקה של כבוד קאי על דברים בלבד דאחר שיכבדו אותו בדברים עתה יבזוהו בדברים שאומרים אָרוּר שֶׁזּוֹ יָלַד וכו'.

    אָרוּר שֶׁזּוֹ יָלַד (ויקרא כא, ט) הא דנקטי הקללה בלשון 'אָרוּר' נראה לי בס"ד כי בתו יצאה מאבר התשמיש שלו שנקרא בשם 'אוֹת' וידוע כי 'תָּו' הוא לשון נבול כמו וְהִתְוִיתָ תָּו (יחזקאל ט, ד) והאשה כיון שנתארסה לאיש נעשה לה נבול שלא תוכל להזקק לזולתו דעתה חד רישא אית לה ולא שתי רישין דאתתא לבי תרי לא חזיא, על כן זו האשה אשר זינתה עם אחר חוץ מבעלה עשתה לה תרין רישין אחד בעלה ואחד הנואף לכן מדה כנגד מדה תתחלק אות ת' של תיבת 'אוֹ ת ' שהוא שם אבר התשמיש לשתים ותהיה שתי רישין ואז תיבת ' אוֹת ' תהיה אותיות ' אָרוּר ' ולכן מקללים בלשון ארור. והא דנקטי תלתא בבי ' יָלַד, גִּדֵּל, יָּצְאָה מֵחֲלָצָיו' נראה לי בס"ד דביאתה לעולם תלויה בשלשה חלוקות שהם האחד התאוה והשני חיבור גופא בגופא והשלישי ההזרעה ועל ידי צירוף שלשתם יצאה ונתהוית ונולדה זו מצד אביה לכן נקטי תלתא בבי כנגד שלשה חלוקות אלו שמהם יצאה זו.

    "בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג, חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ" בִּשְׁבִיל חֲנֻפָּה שֶׁהֶחֱנִיפוּ לְקֹרַח עַל עִסְקֵי לְגִימָה, חָרַק עֲלֵיהֶם שַׂר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שִׁנָּיו (תהלים לה, טז). פירש רש"י שהאכילם והשקם ונתחברו עמה. ונראה לי בס"ד שנרמז זה באותיות חֲנוּפָה חלק התיבה לשתים וקרי בה ' חָנוּ פֶּה ' רצונו לומר היו חונים אצלו להתחבר עמו בשביל הפה דאכילה ושתיה היא בפה. ומה שאמר ' חָרַק עֲלֵיהֶם שַׂר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שִׁנָּיו ' נראה על כי כוחות הדין מכונים בשם שיניים כנודע. גם אמר 'שִׁנָּיו' רמז לשי"ן של נח ש ושי"ן של ש טן שלוקח שר של גיהנם ארס מהם וזורקו ברשעים.

    וְנִכְנְסוּ שְׁנַיִם בְּחָטְמוֹ שֶׁל זֶה, וּשְׁנַיִם בְּחָטְמוֹ שֶׁל זֶה, וּשְׂרָפוּם (ויקרא י, ב). הא דנכנסו בחוטם ולא נכנסו בפה כדין הנשרפים בבית דין שזורק הפתילה לתוך פיו, נראה לפרש בס"ד לרמוז הם נענשו על אשר דברו דברים שלא כהוגן נגד גדולי הדור משה ואהרן שהיו אומרים זה לזה 'מָתַי יָמוּתוּ שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ, וַאֲנִי וְאַתָּה נַנְהִיג אֶת הַדּוֹר' ואף על גב דהיה להם עוד חטאים שזכרו רבותינו ז"ל בגמרא (עירובין סג.) אם לא היו חוטאים בדבור זה כנגד דודם ורבם היה מגין עליהם זכות דודם ורבם שלא היו נענשים בכך. וידוע דכל גדול הדור מכונה בשם חוטם כמו שאמרו בגמרא כשבא אותו הגמון להרוג את רבן גמליאל הודיעו ברמז שאמר בבואו לבית המדרש 'בעל החוטם מתבקש' (תענית כט.). או יובן בס"ד הא דנכנסו חוטין של אש בחוטם ולא בפה, כי כאשר נכנסו לפנים להקטיר נכנס החוטם קודם הפה והא דנתחלק האש לארבע חוטין מפני שהם נגעו בכבוד משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן ע"ה באותם דברים הנזכר לעיל וידוע דמשה רבינו ע"ה ואהרן הכהן ע"ה הם בנצח והוד וידוע דנצח והוד נקראים וָוֵי הָעַמּוּדִים דוגמת חוטין וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה (שמות ו, כו) דאורות נצח והוד החליפו מקומם ודו"ק.

    וּכְבָר הָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ, וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. יש להקשות למאי אצטריך בעל המאמר לסדר דברים בתורת הקדמה שהיו משה ואהרן מהלכין בדרך והיו נדב ואביהוא מהלכין אחריהם וכל ישראל אחריהם, לימא וּכְבָר אָמַר נָדָב לַאֲבִיהוּא וכו' ולא יאריך בכל הדברים הנזכר לעיל להודיענו אותם? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הפסוקים פרשת שמיני) דמשה רבינו ע"ה ואהרן הכהן ע"ה הם מאורות דחכמה ונדב ואביהוא מאורות נצח והוד דבינה ומפורש שם דנה"י [נצח הוד יסוד] דחכמה מתלבשים בנה"י [נצח הוד יסוד] דבינה וידוע דרך כינוי ליסוד דחכמה ולכך אמר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ, פירוש ביסוד דחכמה וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִין ' אַחֲרֵיהֶם ' דייקא כי הבינה היא אחר החכמה ומלבישים נה"י [נצח הוד יסוד] דבינה את נה"י דחכמה. ואמר עוד ' וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם ' רמז בזה על מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שם בסוד הכתוב וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה (ויקרא י, ו) כי בני ישראל היה בהם שני בחינות, האחת הם דור המדבר היוצאים מבחינת לאה אשת יעקב ובחינה השנית הם שאר ישראל היוצאים מבחינת רחל אשת ישראל ואלו הנקראים בֵּית יִשְׂרָאֵל כי אין בית אלא אשה, כלומר אשת ישראל היא רחל ולכך אמר 'וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה' דאלו הבחינה השנית שהם בֵּית יִשְׂרָאֵל הם שייכים לנדב ואביהוא יותר ולכך צריך לבכות עליהם עד כאן דבריו עיין שם. ולזה בעל המאמר עשה הקדמה תחילה להודיע מקום משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן ע"ה ואחר כך מקום נדב ואביהו ואמר וכל ישראל אחריהם הם הבחינה השנית דשייכי לנדב ואביהוא ומחמת כן אמר נדב לאביהוא 'מָתַי יָמוּתוּ שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ, וַאֲנִי וְאַתָּה נַנְהִיג אֶת הַדּוֹר' רצונו לומר הדור של בֵּית יִשְׂרָאֵל אלו דהם שייכים לנו יותר.

    Ben Yehoyada on Sanhedrin 52a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 52, Amud Aleph, about 512 words in 27 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 27 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 17 words

      Opens “הַאי ״אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת״, מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ?…”

    2. Segment 239 words

      Opens “מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר,…”

    3. Segment 315 words

      Opens “אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּמַאן קָרֵינַן ״רַשִּׁיעָא בַּר…”

    4. Segment 49 words

      Opens “זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין. מַאי תַּנָּא דְּקָתָנֵי זוֹ…”

    5. Segment 524 words

      Opens “מִשּׁוּם דִּתְנָא: נִגְמַר הַדִּין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסׇקְלוֹ.…”

    6. Segment 641 words

      Opens “מַתְנִי׳ מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין – הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ…”

    7. Segment 735 words

      Opens “רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הוּא, אִם מֵת…”

    8. Segment 825 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק: מַעֲשֶׂה בְּבַת…”

    9. Segment 99 words

      Opens “גְּמָ׳ מַאי פְּתִילָה? אָמַר רַב מַתְנָה: פְּתִילָה…”

    10. Segment 1019 words

      Opens “מְנָא לַן? אָתְיָא ״שְׂרֵיפָה״ ״שְׂרֵיפָה״ מֵעֲדַת קֹרַח.…”

    11. Segment 1121 words

      Opens “רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אָתְיָא שְׂרֵיפָה שְׂרֵיפָה מִבְּנֵי…”

    12. Segment 1216 words

      Opens “מַאן דְּיָלֵיף מֵעֲדַת קֹרַח, מְנָא לֵיהּ? דִּכְתִיב:…”

    13. Segment 1312 words

      Opens “וְאִידַּךְ: הָהִיא שְׂרֵיפָה מַמָּשׁ הִיא. וּמַאי ״בְּנַפְשֹׁתָם״?…”

    14. Segment 1426 words

      Opens “כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב…”

    15. Segment 1512 words

      Opens “וּמַאן דְּיָלֵיף מִבְּנֵי אַהֲרֹן מְנָא לֵיהּ? דִּכְתִיב:…”

    16. Segment 1639 words

      Opens “וְאִידַּךְ: הָהוּא שְׂרֵיפָה מַמָּשׁ הֲוַאי. וּמַאי דִּכְתִיב…”

    17. Segment 176 words

      Opens “וְהָכְתִיב: ״וַתֹּאכַל אוֹתָם״! אוֹתָם, וְלֹא בִּגְדֵיהֶם.…”

    18. Segment 1812 words

      Opens “וְנֵילַף מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִים, מָה לְהַלָּן שְׂרֵיפָה מַמָּשׁ…”

    19. Segment 1910 words

      Opens “מִסְתַּבְּרָא מֵאָדָם הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן אָדָם,…”

    20. Segment 209 words

      Opens “אַדְּרַבָּה, מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִים הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן…”

    21. Segment 212 words

      Opens “הָנָךְ נְפִישִׁין.…”

    22. Segment 2216 words

      Opens “מַאן דְּיָלֵיף מֵעֲדַת קֹרַח, מַאי טַעְמָא לָא…”

    23. Segment 2316 words

      Opens “אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ:…”

    24. Segment 249 words

      Opens “וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא דְּרַב נַחְמָן, גְּזֵירָה שָׁוָה…”

    25. Segment 2531 words

      Opens “אִי לָאו גְּזֵירָה שָׁוָה, הֲוָה אָמֵינָא: שְׂרֵיפַת…”

    26. Segment 2649 words

      Opens “וּכְבָר הָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְנָדָב…”

    27. Segment 273 words

      Opens “אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:…”

    Original text

    הַאי ״אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת״, מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ?

    what does he derive from this verse: “She profanes her father” (Leviticus 21:9), if he does not employ the term “her father” for a verbal analogy concerning a young betrothed woman who committed adultery, as Rabbi Akiva does?

    מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת״? שֶׁאִם הָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ קוֹדֶשׁ – נוֹהֲגִין בּוֹ חוֹל, כָּבוֹד – נוֹהֲגִין בּוֹ בִּזָּיוֹן. אוֹמְרִין: ״אָרוּר שֶׁזּוֹ יָלַד, אָרוּר שֶׁזּוֹ גִּידֵּל, אָרוּר שֶׁיָּצָא זוֹ מֵחֲלָצָיו״.

    The Gemara answers: He requires it for that which is taught in a baraita : Rabbi Meir would say: Why must the verse state: “She profanes her father”? To teach that if initially they would treat her father in a sacred manner, now they treat him in a profane manner. If previously they would treat him with honor, they now treat him with degradation. They say: Cursed is the one who bore this daughter, cursed is the one who raised this daughter, cursed is the one from whose loins this daughter emerged.

    אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּמַאן קָרֵינַן ״רַשִּׁיעָא בַּר רַשִּׁיעָא״, וַאֲפִילּוּ לְרַשִּׁיעָא בַּר צַדִּיקָא, כְּמַאן? כְּהַאי תַּנָּא.

    Rav Ashi says: In accordance with whose opinion do we call even a wicked person who is the son of a righteous person: A wicked person, the son of a wicked person? In accordance with whose opinion is it? It is in accordance with the opinion of this tanna , Rabbi Meir, who says that a sinful daughter profanes her father, and he too is treated with disgrace.

    זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין. מַאי תַּנָּא דְּקָתָנֵי זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין?

    § The mishna teaches: This describes the mitzva of those who are stoned, i.e., the process of execution by stoning. The Gemara asks: What was taught in the mishna with regard to which it teaches now: This describes the mitzva of those who are stoned?

    מִשּׁוּם דִּתְנָא: נִגְמַר הַדִּין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסׇקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת. וְאַיְּידֵי דְּקָא בָעֵי לְמִיתְנֵא מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין, תְּנָא נָמֵי זוֹ מִצְוַת הַנִּסְקָלִין.

    The Gemara answers: The Mishna states this because it teaches in the previous chapter (42b): When the trial has ended in a guilty verdict and the condemned man has been sentenced to stoning, he is taken out to be stoned. And it continues (45a): The place of stoning from which the condemned party is pushed to his death is a platform twice the height of an ordinary person. And since the Mishna wants to teach in the next mishna: The mitzva of those who are burned, and it will then proceed to describe the processes involved in carrying out the other forms of execution, it also teaches in this mishna: This describes the mitzva of those who are stoned, in order to summarize what was taught up to this point.

    מַתְנִי׳ מִצְוַת הַנִּשְׂרָפִין – הָיוּ מְשַׁקְּעִין אוֹתוֹ בַּזֶּבֶל עַד אַרְכוּבּוֹתָיו, וְנוֹתְנִין סוּדָר קָשָׁה לְתוֹךְ הָרַכָּה, וְכוֹרֵךְ עַל צַוָּארוֹ. זֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ וְזֶה מוֹשֵׁךְ אֶצְלוֹ, עַד שֶׁפּוֹתֵחַ אֶת פִּיו. וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו, וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו.

    MISHNA: The mitzva of those who are burned, i.e., the process of execution by burning, is carried out in the following manner: The executioners submerge the condemned one in dung up to his knees so he cannot move, and they place a rough scarf within a soft one, so his throat will not be wounded, and wrap these scarves around his neck. This one, i.e., one of the witnesses, pulls the scarf toward himself, and that one, the other witness, pulls it toward himself, until the condemned one is forced to open his mouth, as he is choking. And another person then lights the wick and throws it into his mouth, and it goes down into his intestines and burns his intestines and he dies.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הוּא, אִם מֵת בְּיָדָם – לֹא הָיוּ מְקַיְּימִין בּוֹ מִצְוַת שְׂרֵיפָה, אֶלָּא פּוֹתֵחַ אֶת פִּיו בִּצְבָת שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ, וּמַדְלִיק אֶת הַפְּתִילָה וְזוֹרְקָהּ לְתוֹךְ פִּיו, וְיוֹרֶדֶת לְתוֹךְ מֵעָיו וְחוֹמֶרֶת אֶת בְּנֵי מֵעָיו.

    Rabbi Yehuda says: But if this one who is condemned to death by burning accidentally died at their hands by strangulation, they have not fulfilled the mitzva of execution by burning for this person. Rather, the process is carried out in the following manner: One opens the mouth of the condemned person with prongs, against his will, and one lights the wick and throws it into his mouth, and it goes down into his intestines and burns his intestines and he dies.

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק: מַעֲשֶׂה בְּבַת כֹּהֵן אַחַת שֶׁזִּינְּתָה, וְהִקִּיפוּהָ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וּשְׂרָפוּהָ. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בֵּית דִּין שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה בָּקִי.

    Rabbi Elazar ben Tzadok said: An incident occurred with regard to a certain priest’s daughter who committed adultery, and they wrapped her in bundles of branches and burned her, contrary to the process described in the mishna. The Sages said to him: That court did not act properly; they did so because the court at that time was not proficient in halakha .

    גְּמָ׳ מַאי פְּתִילָה? אָמַר רַב מַתְנָה: פְּתִילָה שֶׁל אֲבָר.

    GEMARA: What kind of wick is the mishna referring to? Rav Mattana says: A wick of lead, i.e., a long, thin piece of lead in the shape of a wick, which is melted and poured down into the intestines.

    מְנָא לַן? אָתְיָא ״שְׂרֵיפָה״ ״שְׂרֵיפָה״ מֵעֲדַת קֹרַח. מָה לְהַלָּן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים, אַף כָּאן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים.

    From where do we derive that burning means this kind of death? It is derived from a verbal analogy between the burning that is described in the context of capital punishment (see Leviticus 21:9) and the burning described with regard to the assembly of Korah, when they were burned by God (see Numbers 17:4). Just as there, with regard to the assembly of Korah, they were killed by the burning of the soul within the body, but the body itself remained intact, so too here, the condemned one is executed by the burning of the soul, but the body remains intact. He is not executed by means of the burning of the body with wood, as in that case the body would be consumed.

    רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אָתְיָא שְׂרֵיפָה שְׂרֵיפָה מִבְּנֵי אַהֲרֹן, מָה לְהַלָּן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים – אַף כָּאן שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים.

    Rabbi Elazar says that there is a different source for this method of burning: It is derived from a verbal analogy between the burning that is described in this context and the burning that is described with regard to the deaths of Nadav and Avihu, the sons of Aaron (see Leviticus 10:6). Just as there, Nadav and Avihu were killed by the burning of the soul, but the body remained intact, so too here, the execution is carried out by the burning of the soul, but the body remains intact.

    מַאן דְּיָלֵיף מֵעֲדַת קֹרַח, מְנָא לֵיהּ? דִּכְתִיב: ״וְאֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם״, שֶׁנִּשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת וְגוּף קַיָּים.

    The Gemara asks: From where does the one who derives that burning means this kind of death from the assembly of Korah derive that their bodies were not burned? The Gemara answers: He derives it from that which is written: “And the firepans of these men who have sinned with their souls” (Numbers 17:3), which indicates that only their souls were burned, but their bodies were intact.

    וְאִידַּךְ: הָהִיא שְׂרֵיפָה מַמָּשׁ הִיא. וּמַאי ״בְּנַפְשֹׁתָם״? שֶׁנִּתְחַיְּיבוּ שְׂרֵיפָה עַל עִסְקֵי נַפְשׁוֹתָם.

    The Gemara asks: And how does the other Sage, who does not derive that burning means this kind of death from here, interpret the deaths of the assembly of Korah? The Gemara answers: That burning was actual burning of their bodies. And what is the meaning of the term: “With their souls”? It means that they were deemed liable to be killed by burning due to matters of sustaining their souls, i.e., they sinned because Korah helped them fulfill their bodily desires, and consequently they followed him.

    כִּדְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעוֹג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ״? בִּשְׁבִיל חֲנוּפָּה שֶׁהֶחְנִיפוּ לְקֹרַח עַל עִסְקֵי לְגִימָה, חָרַק עֲלֵיהֶן שַׂר שֶׁל גֵּיהִנָּם שִׁנָּיו.

    This latter explanation is in accordance with the statement of Reish Lakish. As Reish Lakish says: What is the meaning of that which is written: “With the flattering mockeries of spitefulness [ maog ] they gnash at me with their teeth” (Psalms 35:16)? It means that because of the flattery of those people who flattered Korah over matters of eating, i.e., because of the food and drink that he would give them, the minister of Gehenna gnashed his teeth over them, as they eventually sinned and fell into his hands. The word maog is interpreted homiletically here as alluding to uga , cake.

    וּמַאן דְּיָלֵיף מִבְּנֵי אַהֲרֹן מְנָא לֵיהּ? דִּכְתִיב: ״וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה׳״, כְּעֵין מִיתָה.

    The Gemara asks: And from where does the one who derives that burning means this kind of death from the sons of Aaron derive that their bodies were not burned? The Gemara answers: He derives it from that which is written: “And fire came out from before the Lord, and devoured them, and they died before the Lord” (Leviticus 10:2). The term “and they died” indicates that it was similar to a natural death, in which the body remains intact.

    וְאִידַּךְ: הָהוּא שְׂרֵיפָה מַמָּשׁ הֲוַאי. וּמַאי דִּכְתִיב ״וַיָּמֻתוּ״? דְּאַתְחֵיל בְּהוּ מִגַּוַּאי, כְּעֵין מִיתָה. דְּתַנְיָא, אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסְתַּאי אוֹמֵר: שְׁנֵי חוּטִין שֶׁל אֵשׁ יָצְאוּ מִבֵּית קוֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וְנֶחְלְקוּ לְאַרְבַּע, וְנִכְנְסוּ שְׁנַיִם בְּחוֹטְמוֹ שֶׁל זֶה וּשְׁנַיִם בְּחוֹטְמוֹ שֶׁל זֶה וּשְׂרָפוּם.

    The Gemara asks: And how does the other Sage, who does not derive that burning means this kind of death from here, interpret the death of the sons of Aaron? The Gemara answers: That burning was actual burning. And in that case, what is the meaning of that which is written: “And they died”? It means that the fire started from within them, and therefore it was similar to a natural death, which occurs within the person. As it is taught in a baraita : Abba Yosei ben Dostai says: Two threads of fire came out of the Holy of Holies and split into four, and two entered the nostrils of this one, and the other two entered the nostrils of that one, and the threads of fire burned them.

    וְהָכְתִיב: ״וַתֹּאכַל אוֹתָם״! אוֹתָם, וְלֹא בִּגְדֵיהֶם.

    The Gemara asks: But isn’t it written: “And devoured them [ vatokhal otam ]”? The usage of the expanded term “ vatokhal otam ,” instead of the terser vatokhlem , indicates a limitation, i.e., only they were consumed, to the exclusion of their bodies. The Gemara answers: The verse means that the fire devoured “them,” but not their clothes.

    וְנֵילַף מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִים, מָה לְהַלָּן שְׂרֵיפָה מַמָּשׁ – אַף כָּאן שְׂרֵיפָה מַמָּשׁ?

    The Gemara asks: And let us derive the correct method of execution by burning from the halakha of the bull offerings that are burned. Just as there, the reference is to actual burning, so too here, perhaps there should be actual burning.

    מִסְתַּבְּרָא מֵאָדָם הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן אָדָם, חוֹטֵא, נְשָׁמָה, פִּיגּוּל.

    The Gemara answers: It stands to reason that one should derive the halakha with regard to capital punishment from the death of a person, i.e., either from the assembly of Korah or the sons of Aaron, as they share common elements: They deal with a person, a sinner, and a soul that is taken through burning, i.e., the person dies as a result of the burning. Furthermore, the halakha of an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time [ piggul ], is not relevant in either case, whereas it is relevant to bull offerings that are burned.

    אַדְּרַבָּה, מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִים הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן מַכְשִׁיר לְדוֹרוֹת.

    The Gemara asks: On the contrary, one should derive the halakha with regard to capital punishment from the bull offerings that are burned, as both enable the fulfillment of a mitzva, whereas the deaths of the assembly of Korah and the sons of Aaron were not mitzvot. Furthermore, both of these are fixed halakhot for all future generations, whereas the deaths of the assembly of Korah and the sons of Aaron were onetime incidents.

    הָנָךְ נְפִישִׁין.

    The Gemara answers: Those elements that are shared by capital punishment and the deaths of the assembly of Korah and the sons of Aaron are more numerous than the elements that are shared by capital punishment and the bulls that are burned. Therefore, the halakha is derived from the assembly of Korah and the sons of Aaron.

    מַאן דְּיָלֵיף מֵעֲדַת קֹרַח, מַאי טַעְמָא לָא יָלֵיף מִבְּנֵי אַהֲרֹן? הָהוּא שְׂרֵיפָה מַמָּשׁ הֲוַאי. וְנֵילַף מִינַּהּ?

    The Gemara asks: With regard to the one who derives this halakha from the assembly of Korah, what is the reason he does not derive it from the sons of Aaron? Because in his opinion that was actual burning. But if this is the case, let us derive from the death of the sons of Aaron that execution by burning should be performed with actual burning; why does he derive from the assembly of Korah that hot lead should be used?

    אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר קְרָא ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה.

    Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The verse states: “And you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), which teaches that even with regard to a condemned prisoner one should select a good, i.e., a compassionate, death for him. The method of burning described in the mishna is certainly faster and less painful than the burning of the entire body.

    וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא דְּרַב נַחְמָן, גְּזֵירָה שָׁוָה לְמָה לִי?

    The Gemara asks: And since there is the halakha of Rav Naḥman, why do I need the verbal analogy? Even without this proof execution by burning would have been performed with hot lead, as it is a less painful form of death.

    אִי לָאו גְּזֵירָה שָׁוָה, הֲוָה אָמֵינָא: שְׂרֵיפַת נְשָׁמָה וְגוּף קַיָּים – לָאו שְׂרֵיפָה הִיא כְּלָל. וְאִי מִשּׁוּם ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, לַפֵּישׁ לֵיהּ חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת כִּי הֵיכִי דְּלִישְׂרוֹף לַעֲגַל. קָא מַשְׁמַע לַן.

    The Gemara answers: Were it not for the verbal analogy, I would say that a death that includes the burning of the soul, but the body itself remains intact, is not burning at all, and that it does not fulfill the mitzva of execution by burning. And if it is necessary to alleviate the condemned one’s pain due to the halakha of “And you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18), let the court increase for him the bundles of branches, so that he will burn quicker. Therefore, the verbal analogy teaches us that even internal burning is regarded as burning, and once this has been established it is taken into consideration that he must be executed in the least painful way.

    וּכְבָר הָיוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶן, וְכׇל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶן. אָמַר לוֹ נָדָב לַאֲבִיהוּא: אֵימָתַי יָמוּתוּ שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ וַאֲנִי וְאַתָּה נַנְהִיג אֶת הַדּוֹר? אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲנִרְאֶה מִי קוֹבֵר אֶת מִי. אָמַר רַב פָּפָּא, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: נְפִישֵׁי גַּמְלֵי סָבֵי דִּטְעִינִי מַשְׁכֵי דְהוּגְנֵי.

    Apropos the deaths of Nadav and Avihu, an aggadic midrash on this subject is quoted: And it had already happened that Moses and Aaron were walking on their way, and Nadav and Avihu were walking behind them, and the entire Jewish people were walking behind them. Nadav said to Avihu: When will it happen that these two old men will die and you and I will lead the generation, as we are their heirs? The Holy One, Blessed be He, said to them: We shall see who buries whom. Rav Pappa says: This explains the adage that people say: Many are the old camels that are loaded with the skins of young camels.

    אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:

    Rabbi Eliezer says: