Talmud Builders

    Commentary page

    Sanhedrin 42b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 42b

    Sanhedrin 42b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 311 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    מתני' נגמר הדין לחובה:

    מוציאין אותו לסקלו איידי דסקילה רישא דכולהו ארבע מיתות היא מפרש מילי דידה ברישא והדר מפרש שארא בפירקין דלקמן כסדר:

    חוץ לבית דין רחוק מבית דין קצת:

    שנאמר הוצא אלמא לאו במקום הועד קטלוהו:

    והסודרין בידו לקמיה מפרש למאי מיבעי:

    והסוס רחוק ממנו כדי שיהא אדם רוכב על סוס ונמשך על צד בית הסקילה שיהא קרוב לרדוף אחר הנסקלין ומציל ומתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין:

    אמר אחד מב"ד יש לי ללמד עליו זכות:

    הלה העומד על הפתח ורוכב הסוס היה מכיר בו והוא רץ אחר המנהיגים ומעמידן עד שיחקרו ב"ד אם יהא טעם בדבריו של זה:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 42b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Tosafot

    בית הסקילה היתה חוץ לשלש מחנות היינו בירושלים דאיכא שלש מחנות ובתי דינין שבכל עיר ועיר היתה בית הסקילה חוץ לעיר כדפי' הקונטרס והיינו משום דכל עיירות המוקפות חומה יש להן דין מחנה ישראל כדתנן בפרק קמא דכלים:

    כי היכי דלא לתחזו בית דין רוצחים אמאי דמרחיקין רחוק מב"ד בית הסקילה יהיב טעמא כדפ"ה אבל חוץ לב"ד קרא קא דריש במתני' הוצא את המקלל והא דאמר בפ' נערה שנתפתתה (כתובית דף מד. ומה: ושם) נערה המאורסה שאין לה פתח בית אב ועובד ע"ז בעיר שרובה נכרים סוקלין אותם על פתח בית דין שאני התם דכתיב שעריך וכיון דלא אפשר מוקמינן אשער ב"ד והאי דלא יליף שאר נסקלין מהתם דנבעי שעריך דדלמא הוו להו נערה המאורסה ועובד ע"ז שני כתובים הבאים כאחד ועוד הא כתיב הוצא כדתנן במתניתין:

    ונאמר בפרים הנשרפים תימה והא בקדשים דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגזרה שוה ואיכא למ"ד בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נ.) דבתר המלמד אזלינן כיון דמלמד קדש אע"ג דלמד חול והיא גופה תימה בפר העדה מנא לן כיון דפר כהן משיח לא גמר אלא מהיקישא דדשן ולמאן דגמר בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) הימנו ודבר אחר א"ש דאגב דגמרינן ההוא מחנה שכתוב בו בהדיא גמרינן מיניה אחריני:

    שכן אדם דחוץ למחנה דשחוטי חוץ אאדם קאי כדפ"ה מיהו אע"ג דהיינו ודאי פשטיה דקרא מ"מ אם עמד בחוץ והכניס ידו לפנים ושחט או ששחט בסכין ארוכה שחיטתו כשירה כדאמרינן פרק שני דזבחים (דף לב.) ובריש חולין (דף ב:) ואם עמד בפנים והושיט ידו בחוץ ושחט בחוץ חייב דלאו בשוחט תליא מילתא אלא בבהמה דקדשים דקיימא בחוץ:

    פיגול הא דלא נקט נותר וטמא דלא חשיב אלא מידי דשייך בהוצאת מחנה מיהו קשה דלא חשוב פסול יוצא:

    משה היכא הוה יתיב וא"ת כל הני דפרים למה לי וי"ל דלא תימא נילף משחוטי חוץ דקדשים מקדשים:

    Tosafot on Sanhedrin 42b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Rabbeinu Chananel

    נגמר הדין מוציאין אותו לסקלו כו' ואקשי' וכי בית הסקילה חוץ לב"ד הוה והתניא בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות ושנינן אי מזדמנא מילתא ונפק בי דינא חוץ לג' מחנות מרחקינן לבית הסקילה טפי חוץ (למחנות) [לב"ד] כי היכא דלא ליתחזי ב"ד רוצחים ומנא לן דבית הסקילה היה חוץ לג' מחנות דת"ר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וכתיב בפרים הנשרפין אל מחוץ למחנה מה להלן חוץ לג' מחנות דכתיב בפר כהן משיח אל מחוץ למחנה ובפר העדה כתיב אל מחוץ למחנה וכתיב בדשן והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה הרי שלש מחנו' ויליף מקלל מפרי' הנשרפים מה להלן חוץ לג' מחנות אף כאן חוץ לג' מחנות. ואמרי' ולילף מקלל משוחט חוץ דכתיב ביה אשר ישחט אל מחוץ למחנה ואינו אלא מחוץ למחנה אחת ואמרינן מסתברא מפרים הנשרפין הוה לי' למילף שכן יש בהן הוציא אל מחוץ למחנה כשם שכתיב במקלל ובשוחט חוץ אין כתיב בו הוצא ועוד פר כהן משיח מכשירו לעבודה שאין חוטא מקריב לכפר הלא תראה ביום הכפורים חטאתו ואחר כך חטאת העם ומכפר חטאתו ומקלל מיתתו מכפרת כדכתיב ולארץ לא יכופר בדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו ומכשירו וי"א מדכתיב בפר העדה וסמכו זקני העדה את ידיהם ובמקלל כתיב וסמכו כל השומעים את ידיהם הנה זה מכשיר וזה מכשיר והיא הסמיכ' וכן פר העדה מכפר וחיוב מיתת ב"ד מכפרין ודחינן אדרבה משוחט חוץ הוה ליה למילף שכן המקלל אדם והשוחט חוץ אדם כמותו לאפוקי פרים דבהמות נינהו וזה חוטא וזה חוטא והפרים לא חטאו. וזה נשמתו ניטלת המקלל וזה נשמתו ניטלת השוחט חוץ שהוא בכרת לאפוקי פרים שבשרם נשרף. וכן המקלל ושוחט חוץ אין בהן פיגול. ואסיק' מכשיר ממכשיר עדיף ליה ושאר השמועה

    Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 42b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Meiri

    נגמר הדין וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על זה הפרק שהוא בא להשלים ענין החלק הרביעי והוא שכשביאר בפרק הראשון ענין משא ומתן של בית דין בדיני נפשות עד שפטורוהו או שחייבוהו יש צדדין שאף לאחר גמר דין צריכין להחזיר ולפטרו לפעמים כמו שיתבאר ויתחיל בו בבאור החלק החמישי בתכונת המיתות שנמסרו לבית דין והתחיל בזה הפרק בביאור זה החלק והתחיל בענין הסקילה שהיא החמורה שבכלם וסוף זה החלק והוא תכונת שאר המיתות והנידונים באיזו מן המיתות הם נידונים יתבאר בפרקים הבאים ועל זה הצד יתחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון אחר שגמרו את דינו והוציאוהו האיך היו מתנהגים בהולכתו ועל ועל איזה צד לפעמים היו מחזירין אותו ואם לא החזירוהו האיך מלמדים אותו להתודות השני תכונת הסקילה האיך היא וכן תכונת התלייה שעמה שמקצת הנסקלין נתלין כמו שיתבאר השלישי בכלל כל הרוגי בית דין מתי קוברים אותם ובאיזה מקום והנהגת קרוביהם באבלותם:

    זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

    והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר נגמר הדין לחייבו מיתה היו מוציאין אותו להרגו באותה מיתה שהוא חייב בה ומפני שהסקילה חמורה למדה בסקילה כמו שהקדמנו והוא שאמר מוציאין אותו לסקלו ובית הסקילה היה חוץ לבית דין שנאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה ר"ל חוץ לשלש מחנות והוא הדין לשאר המיתות שהיו בית דין הורגין בהם שמקומם חוץ לבית דין ובבית דין הגדול ר"ל בירושלים היה גם כן חוץ לשלש מחנות לפי מה שהתבאר בגמ' ר"ל חוץ לעזרה שהוא במקום מחנה שכינה וחוץ להר הבית שהוא במקום מחנה לויה וחוץ לכל העיר שהוא במקום מחנה ישראל ובשאר מקומות היה מקום ההריגה חוץ לעיר ואפילו היו קובעין מקום חוץ לירושלים עושין מקום ההריגה רחוק מהם כדי שלא ימהרו כל כך במיתתו שמא יבואו טוענים להציל ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו להניף בידו אם יצטרך על הדרך שיתבאר בסמוך שאם אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות זה מניף הסודר והסוס רחוק ממנו ר"ל מאותו שמביא הסודר וסוס זה הוא אחד שרוכב על סוס והוא רוכב והולך אחר המנהיגין את הנדון ובעל הסודר עומד לאחוריו רחוק ממנו בין עובי העם בכדי שאם יהיה זה מניף הסודר יהא הרוכב רואהו ומעכב את המנהיגין לראות אם יש טעם בדבר ויש שואלין למה לא היה מניף הסודר עומד במקום גבוה ויראוהו המנהיגין ולא נצטרך לרוכב על הסוס אלא שיהא הוא עומד בהר גבוה כמניפי המשואות וכמניפי סודר של שעיר עזאזל ולדעתי אינה שאלה שהמניף הזה היה לו לעמוד בתוך העם כדי שאם יאמר אחד יש לי ללמד עליו זכות יהא שומע מיד ומניף ולא היה יכול ליחד לעצמו מקום גבוה:

    אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות הלה מניף בסודר והסוס רץ ומעמידו ומחזירו לבית דין אפילו אמר הוא עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אפילו ארבעה וחמשה פעמים ופי' בגמ' שפעם ראשונה ושניה מחזירין אותו אע"פ שאין ממש בדבריו שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו ותתישב דעתו באותו מתון שהוא בא לבית דין ואם לא נמצא ממש בדבריו בשתי פעמים אלו מוציאין אותו ואם חזר ואמר יש לי ללמד על עצמי זכות אין מחזירין אותו אא"כ יש ממש בדבריו הא אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו כמה פעמים ומתוך דברים אלו פי' בגמ' שמוסרין לו בפעם זו שני תלמידי חכמים בדרך שיבינו אם יש ממש בדבריו אלו אם לאו החזירוהו ומצאו לו זכות פטרוהו לא מצאו לו יוצא ליסקל וכן הדין בשאר מיתות:

    והכרוז יוצא לפניו משיצא מבית דין בין פעם ראשונה בין כשיצא אחר שהחזירוהו ומכריז ואומר איש פלוני יוצא ליסקל או ליהרג במיתה פלונית על שעבר עבירה פלונית ופלוני ופלוני עדיו ופי' בגמ' שצריך שיאמר ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני שמא מתוך כך יבאו מזימים ומסיים בהכרזתו כל שיודע לו זכות יבא וילמד ואם אמר אחד יש לי ללמד מחזירין אותו על הדרך שבארנו לא מצאו לו זכות והוציאוהו עד שהיה רחוק ממקום הסקילה או ההריגה עשר אמות אומרין לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע בני שים נא כבוד לי"י אלקי ישראל ותן לו תודה הגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לי"י אלקי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי ומנין שנתכפר בוידויו שנאמר מה עכרתנו יעכרך י"י ביום הזה היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא ואם אין יודע להתודות אומרין לו שיאמר שתהא מיתתו כפרה על כל עונותיו ר' יהודה אומר אם היה יודע בעצמו שהוא מוזם ר"ל ששקר העידו עליו אומר שתהא מיתתו כפרה על כל עונותיו חוץ מזה ואמרו לו א"כ כל אדם יהא אומר כן כדי לנקות את עצמו אלא אפילו יודע ששקר העידו עליו מתודה ואומר שתהא מיתתו כפרה על כל עונותיו וכן הלכה היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין את בגדיו שנאמר ורגמו אותו בלא כסותו ומכסין אותו מלפניו והאשה מלפניה ומאחריה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים האיש נסקל ערום ר"ל בכיסוי מלפניו ואין האשה נסקלת ערומה אף בכיסוי מלפניה ומאחריה אלא בלבישת חלוקה וכן הלכה:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    זה שביארנו במשנה שבית הסקילה היה חוץ לעיר בכל מקום אע"פ שהדבר כן ברוב נסקלין יש מהם שנים שאין המדות שוות בהן והם נערה המאורסה ועובד עבודה זרה שנערה המאורסה שזינתה אם זינתה בבית אביה אע"פ שלא העידו עליה עד שהיא בבית חמיה נסקלת על פתח בית אביה ואם אין לה פתח בית אם נסקלת בבית הסקילה זינתה בבית חמיה קודם שימסור אותה האב אע"פ שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה נסקלת על שער העיר ואם היא עיר שרובה גוים נסקלת על פתח בית דין באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה הבעל אע"פ שהעידו שזינתה בבית אביה בעודה ארוסה נסקלת בבית הסקילה וכן בעבודה זרה סוקלין אותו על פתח שער שעבד בו ואם רוב גוים נסקל על פתח בית דין ודברים אלו גזירת הכתוב הן שבעבודה זרה כתוב אל שעריך מפי השמועה למדו שער שעבד בה ובנערה המאורסה כתוב אל שער העיר ואל פתח בית אביה הא שאר הנסקלין כלן נסקלין בבית הסקילה שהיה חוץ לעיר:

    זה שביארנו במשנה גם כן שאם היו בית דין קובעים מקום חוץ לירושלים היו עושין מקום הריגה רחוק מהם וכמו שאמרו בכאן דאי נפיק בי דינא ויתיב חוץ לשלש מחנות עבדינן בית הסקילה חוץ לבית דין יש שואלין והלא בזקן אמרו אם מצאן בבית פאגי אע"פ שהוא מקום שנידון כתוך העיר והמרה עליהן אין המראתו המראה שאין זה מקום הדין ונאמר וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם והוא הדין שאין דנין שאר דיני נפשות חוץ ללשכת הגזית והאיך אתה אומר שיהו קובעים להם מקום חוץ לירושלים עד שפירשו שמועה זו בסנהדרי קטנה שבשאר ארצות ואם בירושלים בסנהדרי קטנה שבפתח העזרה ושבהר הבית ואע"פ שענין חוץ לשלש מחנות אינו נאמר אלא בשאותו של עזרה מן המנין כמו שביארנו במשנה מ"מ למדנו לאותו שבהר הבית מיהא לחוץ לעיר וכן בשאר מקומות ולדעתי אין כאן קושיא כלל שכל שנקבע מקומם באיזה מקום שבתחום ירושלים הרי הוא מקום הדין כלשכת הגזית עצמה:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Sanhedrin 42b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוספות בד"ה ונאמר בפרים הנשרפים כו' תימה בפר העדה מנלן כיון דפר כהן משוח לא גמר אלא מהקישא דדשן כו' עכ"ל פירוש בכהן משוח איכא תלתא מחנות חדא דידיה והשני דפר העדה מדכתיב לגביה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון והשלישי דדשן מדכתיב לגביה על שפך הדשן כו' אבל בפר העדה לא הוו אלא תרתי דהיינו חדא דידיה ואידך דכהן משוח מהקישא דושרף אותו כאשר שרף וגו' אבל ההוא דדשן ליכא למגמר בהקישא דכהן משוח דדבר הנלמד בהקישא אינו חוזר ומלמד בהיקש ומיהו בדשן לא תקשי להו מנלן שלש מחנות דהא ההוא דפר העדה לא אתי בדשן בהקישא מכהן המשוח דבכהן המשוח דבר הנלמד בהיקש הוא די"ל כיון דנאמר בכהן משוח על שפך הדשן ישרף ע"כ בההוא דוכתא דשרף פר כהן המשוח עביד ליה הדשן דהיינו חוץ לג' מחנות ודו"ק:

    בד"ה משה היכא יתיב וא"ת כל הני דפרים למה לי כו' עכ"ל במהרש"ל י"מ מה הקשו התוספות הלא במסקנא אמרינן אי לא נאמר קאמר כו' השתא דאיכא קרא ג"ש לא צריך ואם נאמר כו' ונראה דלא ק"מ כו' כך נראה ליישב דעת התוספות אבל אי נחית לעומקא כו' עכ"ל והאריך עיין שם ודברים דחוקים הבין בדברי תוספות וכפי כוונתו היה להם להאריך במקום שקצרו בדבריהם אבל הנראה לי דעיקר קושיא הכא לאו מכח ג"ש נגעו בה אלא כיון דהוציא את המקלל וגו' תרתי מחנות משמע מטעמא דקאמר דעם משה ידבר והוא במחנה לויה הוה יתיב הכי נמי איכא למימר בהנהו והוציא דפרים דעם העוסק ידבר דהיינו הכהנים דהוה יתבי נמי במחנה לויה וא"כ כל הנהו והוציא לפרים ל"ל דחדא מנייהו נמי תרתי משמע וההוא דדשן הרי ג' ואהא תרצו דאע"ג דהוציא תרתי משמע מ"מ אי לאו יתורא דוהוציא בפרים לא הוה גמרינן מחד והוציא תרתי משום דהוה ילפינן קדשים מקדשים דשחוטי חוץ לאפוקי ממשמעותיה דלא משמע שם רק חדא ודו"ק כי הדברים ברורים הם למבין:

    מכאן עד סוף הפרק לא רציתי להעלות על הספר מחידושי הלכות רק מחידושי אגדות מפני שלא למדתי אז בישיבה בהיותי ביריד לובלין:

    Chidushei Halachot on Sanhedrin 42b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    בגמרא והא דקתני הכי נפקא מינה וכו' כי היכי דלא מתחזי בית דין רוצחים וכו' הא דאצטריך השתא להמתרץ למיהב טעמא למילתא והא על כרחך המקשה נמי הוה צריך לי טעמא למאי הצריך קרא להוציא חוץ לג' מחנות היינו משום דבשלמא לסברת המקשה דבעינן חוץ לג' מחנות ובירושלים חוץ לירושלים הוי הטעם משום קדושת המקום דומיא דמצור דמשתלח חוץ לג' מחנות אבל השתא משום דמשני דנפקא מינה דאי נפק בי דינא ויתיב חוץ לג' מחנות א"כ קשה טעמא מאי לכך אצטריך לשנויי כי היכא דלא מתחזי וכו':

    בתוס' ד"ה משה היכא יתיב וא"ת כל הני דפרים למה לי פי' למה אצטריך למכתב האי אל מחוץ למחנה דכתיב בפר העדה וגם האי אל מחוץ למחנה דכתיב גבי דשן ללמוד מהן ג' מחנות הא כיון דלר"פ כתיבי ג' מחנות במקל עצמו יליף פר כהן משוח בג"ש ממחנה מחנה ממקלל מה מקלל ג' מחנות אף פר כהן משוח ג' מחנות וממילא ידעינן דגם פר העדה צריך ג' מחנות מדכתיב ביה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון דהיינו פר כהן משוח וגם בדשן ידעינן ממילא ג' מחנות מדכתיב על שפך הדשן ישרף ותירצו התוס' וי"ל דלא תימא נילף משחוטי חוץ וכו' דאי לאו הני קראי לא הוה ילפינן פר כהן משוח ממקלל דליבעי ג' מחנות אלא הוה ילפינן משחוטי חוץ דלא בעי כ"א מחנה אחת משום דשחוטי חוץ דמי טפי לפר כהן משוח משום דהוה ילפינן קדשים מקדשים וק"ל:

    Maharam on Sanhedrin 42b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' מכשיר ממכשיר עדיף ליה ע"ל דף נב ע"א תוס' ד"ה שכן:

    Gilyon HaShas on Sanhedrin 42b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 42, Amud Bet, about 311 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 116 words

      Opens “מַתְנִי׳ נִגְמַר הַדִּין, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסוֹקְלוֹ. בֵּית…”

    2. Segment 245 words

      Opens “אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין, וְהַסּוּדָרִין…”

    3. Segment 317 words

      Opens “גְּמָ׳ וּבֵית הַסְּקִילָה חוּץ לְבֵית דִּין הֲוָה,…”

    4. Segment 435 words

      Opens “אִין, כִּדְקָאָמְרַתְּ. וְהָא דְּקָתָנֵי הָכִי, נָפְקָא מִינַּהּ…”

    5. Segment 546 words

      Opens “מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל…”

    6. Segment 626 words

      Opens “וְהָתָם מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהוֹצִיא אֶת כׇּל…”

    7. Segment 725 words

      Opens “כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ בְּפַר הָעֵדָה,…”

    8. Segment 821 words

      Opens “וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אַל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ בְּדֶשֶׁן, שֶׁאֵין…”

    9. Segment 913 words

      Opens “וְלֵילַף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ? מָה לְהַלָּן חוּץ לְמַחֲנֶה…”

    10. Segment 106 words

      Opens “מִסְתַּבְּרָא, מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִין הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף,…”

    11. Segment 117 words

      Opens “שֶׁכֵּן ״הוֹצֵא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר.…”

    12. Segment 126 words

      Opens “אַדְּרַבָּה, מִשְּׁחוּטֵי חוּץ הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף,…”

    13. Segment 135 words

      Opens “שֶׁכֵּן אָדָם חוֹטֵא, בִּנְשָׁמָה, פִּיגּוּל.…”

    14. Segment 144 words

      Opens “מַכְשִׁיר מִמַּכְשִׁיר עֲדִיף לֵיהּ.…”

    15. Segment 1532 words

      Opens “רַב פָּפָּא אָמַר: מֹשֶׁה הֵיכָא הֲוָה יָתֵיב?…”

    16. Segment 167 words

      Opens “הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לַעֲשִׂיָּיה? עֲשִׂיָּיה בְּהֶדְיָא כְּתִיבָא:…”

    Original text

    מַתְנִי׳ נִגְמַר הַדִּין, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסוֹקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל״.

    MISHNA: When the trial has ended in a guilty verdict and the condemned man has been sentenced to be stoned, he is taken out to be stoned. The place of stoning was outside the court and a little beyond it, as it is stated with regard to a blasphemer: “Take out him who has cursed to outside the camp, and let all that heard him lay their hands upon his head, and let all the congregation stone him” (Leviticus 24:14).

    אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין, וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְסוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אוֹמֵר אֶחָד: ״יֵשׁ לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת״, הַלָּה מֵנִיף בְּסוּדָרִין, וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידָן. וַאֲפִילּוּ הוּא אוֹמֵר: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת״, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו.

    One man stands at the entrance to the court, with cloths [ vehasudarin ] in his hand, and another man sits on a horse at a distance from him but where he can still see him. If one of the judges says: I can teach a reason to acquit him, the other, i.e., the man with the cloths, waves the cloths as a signal to the man on the horse, and the horse races off after the court agents who are leading the condemned man to his execution, and he stops them, and they wait until the court determines whether or not the argument has substance. And even if he, the condemned man himself, says: I can teach a reason to acquit myself, he is returned to the courthouse, even four or five times, provided that there is substance to his words.

    גְּמָ׳ וּבֵית הַסְּקִילָה חוּץ לְבֵית דִּין הֲוָה, וְתוּ לָא? וְהָא תַּנְיָא: בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.

    GEMARA: The Gemara asks: And was the place of stoning just outside the court and nothing more? Does it suffice that the place of execution is only a short distance from the court and no further? But isn’t it taught in a baraita : The place of stoning was outside the distance that is equivalent to the length of the three camps in the wilderness: The camp of the Divine Presence, the camp of the Levites, and the camp of the Israelites. In Jerusalem there were three corresponding camps: The Temple with its courtyard, the Temple Mount, and the rest of the city. The distance in the wilderness outside of the three camps corresponds to a place outside the city walls and limits.

    אִין, כִּדְקָאָמְרַתְּ. וְהָא דְּקָתָנֵי הָכִי, נָפְקָא מִינַּהּ דְּאִי נָפֵיק בֵּי דִינָא וְיָתֵיב חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, עָבְדִינַן בֵּית הַסְּקִילָה חוּץ לְבֵית דִּין, כִּי הֵיכִי דְּלָא מִיתְחֲזֵי בֵּית דִּין רוֹצְחִין. אִי נָמֵי, כִּי הֵיכִי דְּתִיהְוֵי לֵיהּ הַצָּלָה.

    The Gemara answers: Yes, it is as you said, that the place of stoning was outside the three camps. And the practical difference from the fact that the mishna teaches the halakha in this manner is that if it happened that the court went out and convened outside the three camps, even then the place of stoning is set up at a certain distance from the court, and not immediately adjacent to it, so that the court should not appear to be a court of killers. Alternatively, the reason the place of stoning must be distanced from the court is so that the condemned man might have a chance to be saved, i.e., so that during the time it takes for him to be taken from the court to the place of stoning someone will devise a claim in his favor.

    מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אַתָּה אוֹמֵר חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת? נֶאֱמַר כָּאן ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, וְנֶאֱמַר בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִין ״חוּץ לְמַחֲנֶה״. מָה לְהַלָּן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אַף כָּאן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.

    The Gemara asks: From where is this matter derived that the stoning is carried out outside the three camps? As the Sages taught a baraita with regard to the verse: “Take out him who has cursed to outside the camp” (Leviticus 24:14). This means: Outside the three camps, i.e., even outside the camp of the Israelites. Do you say that he is taken outside the three camps, or is he perhaps taken outside only one camp? Proof is brought that he must be taken outside the three camps: It is stated here that the condemned man is taken “outside the camp” and it is stated with regard to the bulls brought as sin-offerings that are burned that they must be burned “outside the camp” (Leviticus 4:12). Just as there, the bulls brought as sin-offerings are burned when outside the three camps, so too here, the condemned man is taken outside the three camps.

    וְהָתָם מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהוֹצִיא אֶת כׇּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אַתָּה אוֹמֵר חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת?

    The Gemara asks: And there, with regard to the bulls brought as sin-offerings that are burned, from where do we derive that they must be burned when outside all three camps? As the Sages taught in a baraita : It is stated about the bull brought as a sin-offering of the High Priest: “Even the whole bull shall he carry outside the camp unto a clean place, where the ashes are poured out, and burn it” (Leviticus 4:12), meaning that he should take it outside the three camps. Do you say that he takes it outside the three camps, or is he required to take it outside only one camp?

    כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ בְּפַר הָעֵדָה, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן״ – לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁנִיָּה.

    When the verse states with regard to the bull brought as a communal sin-offering: “He shall carry the bull outside the camp, and burn it as he burned the first bull” (Leviticus 4:21), it requires explanation, as there is no need for the verse to state “outside the camp,” since it is already stated at the end of that same verse: “And burn it as he burned the first bull,” which indicates that all the halakhot of the bull brought as a sin-offering of a High Priest apply to the bull brought as a communal sin-offering. What then does the verse mean when it states “outside the camp”? To give it a second camp, i.e., it indicates that it must be removed not only from the camp of the Divine Presence, corresponding to the Temple, but also from the Levite camp, corresponding to the Temple Mount.

    וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אַל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ בְּדֶשֶׁן, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״ – לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁלִישִׁית.

    And when another verse states with regard to the removal of the ash: “And he shall put off his garments, and put on other garments, and carry forth the ashes outside the camp to a clean place” (Leviticus 6:4), that verse also requires an explanation, as there is no need for the verse to state this, since it is already stated with regard to the bull brought as a sin-offering of a High Priest: “Even the whole bull shall he carry outside the camp to a clean place, where the ashes are poured out, and burn it on wood with fire; where the ashes are poured out shall it be burned” (Leviticus 4:12). The repetition of “outside the camp” indicates that he is required to give it a third camp, i.e., teaching that it is burned when outside the Israelite camp, corresponding to the land outside Jerusalem’s walls.

    וְלֵילַף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ? מָה לְהַלָּן חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת, אַף כָּאן חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת.

    The Gemara challenges this derivation of the halakha governing one who is sentenced to be stoned from the halakha governing the burning of bulls brought as sin-offerings. Perhaps the place of stoning should be learned from the halakha governing offerings slaughtered outside the Temple courtyard, about which the verse also uses the expression “outside the camp” (see Leviticus 17:3). Just as there, with regard to offerings slaughtered outside the Temple courtyard, these words mean: Outside only one camp, the camp of the Divine Presence, corresponding to the Temple, as the next verse states: “And he did not bring it to the door of the Tent of Meeting” (Leviticus 17:4), i.e., the camp of the Divine Presence, so too here, the condemned man should be stoned outside one camp.

    מִסְתַּבְּרָא, מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִין הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף,

    The Gemara answers: For three reasons it is reasonable to derive the halakha governing one who is sentenced to be stoned from the halakha governing bulls brought as sin-offerings that are burned.

    שֶׁכֵּן ״הוֹצֵא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר.

    The Gemara explains: As with regard to the man to be stoned for blasphemy it states: “Take out [ hotze ] him who has cursed to outside the camp,” which is similar to what is stated about the sin bull-offerings: “Even the whole bull shall he carry [ vehotzi ] outside the camp,” whereas with regard to offerings slaughtered outside the Temple courtyard it merely says: “Outside the camp.” Additionally, both in the case of stoning and in the case of the bulls brought as sin-offerings, going outside the camp renders the act fit, as the blasphemer may not be stoned and the bulls may not be burned inside the camp, in contrast to the case of the offerings slaughtered outside the Temple courtyard, where slaughtering them outside the camp renders the act forbidden. And additionally, both in the case of stoning and in the case of the bulls brought as sin-offerings, being outside the camp achieves atonement, as both capital punishment and sin-offerings atone for sin.

    אַדְּרַבָּה, מִשְּׁחוּטֵי חוּץ הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף,

    The Gemara rejects this reasoning: On the contrary, the halakha governing one who is sentenced to be stoned should be derived from the halakha governing offerings slaughtered outside the Temple courtyard, for four reasons.

    שֶׁכֵּן אָדָם חוֹטֵא, בִּנְשָׁמָה, פִּיגּוּל.

    The Gemara explains the four reasons: As in both cases it is a person who is outside, either the one who is taken outside for stoning, or the one who slaughters the offerings outside the Temple courtyard, whereas in the case of the bulls brought as sin-offerings, it is the bulls that are carried outside the camp. Additionally, both the blasphemer and the one who slaughters offerings outside the Temple courtyard have committed a sin, while the bull has not. Additionally, both the blasphemer and the one who slaughters offerings outside the Temple courtyard pay with their souls, as slaughtering an offering outside the Temple is punishable with karet . And lastly, both in the case of the blasphemer and in the case of offerings slaughtered outside the Temple courtyard, the halakha of disqualification of an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time [ piggul ] is not applicable, whereas this halakha is applicable to the bulls brought as sin-offerings.

    מַכְשִׁיר מִמַּכְשִׁיר עֲדִיף לֵיהּ.

    The Gemara explains: Nevertheless, the baraita prefers to compare one case requiring going outside the camp to render an act fit and another case requiring going outside the camp to render an act fit, rather than comparing one case requiring going outside the camp to render an act fit and another case of going outside the camp that renders the act forbidden, as this is the most notable of the factors mentioned.

    רַב פָּפָּא אָמַר: מֹשֶׁה הֵיכָא הֲוָה יָתֵיב? בְּמַחֲנֵה לְוִיָּיה. וַאֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְמַחֲנֵה לְוִיָּיה. ״וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל.

    Rav Pappa said: The matter of the location of the place of stoning can be derived from the verses themselves: Where was Moses sitting when the matter of the blasphemer was brought before him? In the Levite camp, as he was a Levite, and it was there that the blasphemer was brought for trial. And the Merciful One said to Moses: “Take out him who has cursed to outside the camp,” indicating that he should be taken outside the Levite camp into the Israelite camp. And later it says: “And Moses spoke to the children of Israel, and they brought him that had cursed out of the camp, and they stoned him with a stone. And the children of Israel did as the Lord commanded Moses” (Leviticus 24:23), teaching that he was taken outside the Israelite camp as well.

    הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לַעֲשִׂיָּיה? עֲשִׂיָּיה בְּהֶדְיָא כְּתִיבָא:

    The Gemara raises an objection: This additional verse is necessary to teach us about the implementation of God’s instructions, i.e., that the Jewish people did in fact carry out God’s command, but this verse should not be understood as referring to an additional camp. The Gemara answers: The implementation of God’s instructions is written explicitly, as it is stated in the continuation of the verse: