Commentary page
Sanhedrin 15a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerSanhedrin 15a
Sanhedrin 15a. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 412 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו כמו שהוא שוה דיודע הוא שאין לומר לשון ערך לכלי ואין ערכו קצוב וגמר ואמר לשם דמים דאין אדם מוציא דבריו לבטלה:
ערכין המטלטלין משמע שהערכין מיטלטלין:
במתפיס מטלטלין לערכו שאומר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן צריך ג' להוציאן מיד הקדש:
ר' אבהו אומר באומר ערכי עלי ואינו פורע ובא כהן למשכנו ומצא לו מטלטלין והכי קאמר הערכין דהיינו ערך אדם ובא ליתן מטלטלין נגבין בשלשה שמאין:
בשלמא לאפוקי מהקדש כגון דרב גידל ורב חסדא הוא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק עד שיפדנו בשויו:
אלא לעיולי כגון דר' אבהו:
עיולי נמי דילמא טעו ויקחנו להקדש ביותר משויו:
חד לגופיה דניבעי כהן:
21 more comments on this page.
Rashi on Sanhedrin 15a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA
Tosafot
האומר ערך כלי עלי נותן דמיו בפ"ק דערכין (דף ה.) מוקי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותימה דבפרק השולח (גיטין דף לח: ושם) אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש כו' משמע התם דהיינו דלא כר"מ דלדידי' קדוש לדמיו ונראה דההיא דערכין אליבא דר' מאיר קאמר רב וליה לא סבירא ליה וכן משמע התם (ערכין דף ה.) דפריך לר"מ פשיטא ואי אתא למימר דסבר כר' מאיר מאי פריך פשיטא אלא משמע דלא סבר כרבי מאיר אלא קאמר דלר"מ נותן דמיו א"נ איכא ב' לישני דרב בגיטין (דף לח:) חד במקדיש וחד במפקיר:
אדם מי קדוש וא"ת ולוקמא בעבד דקדוש כדאמרינן בסמוך דמועלין בשערו ואמר בהשולח (שם) המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברים רשאין להוציאם לחירות וי"ל דאדם לא משמע ליה דקאי אעבד אי נמי הכא פריך אליבא דרב דאמר (שם) המקדיש עבדו יצא לחירות:
שער העומד ליגזוז אף על גב דמעילה ילפינן מתרומה ולענין תרומה לא אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי דלענין האי לא ילפינן מתרומה דתמעול מעל ריבה כדדרשינן במעילה (דף יח:) לגבי כמה דברים:
אין מועלין כאן משמע דאין מעילה במחובר ובהדיא אמרי' הכי במסכת מעילה (דף יד:) וקשה לפי' רשב"ם דבפ' המוכר את הספינה (ב"ב דף עט. ושם) גבי מקדיש דקתני מועלין בבור ופי' כגון שהצניע חפצים בבור ולא יתכן דהיינו מחובר אלא שעקר חוליא מן הבור ונהנה ממנה:
בענבים העומדים ליבצר תימה דבפרק נערה (כתובות דף נא: ושם) פריך גבי זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי דצריכי לדיקלא קאמינא ומאי פריך והא רבנן דהכא לית להו הך סברא וי"ל דגבי בעל חוב מודה דלא גבי מדבר העומד לגזוז דלא סמכא דעתיה ועוד פר"ח דהתם פריך משום דבפרק הכונס (ב"ק דף נט:) פסיק רב כרבי שמעון דאמר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים ואין שמין אותן אגב שדה משמע דכבצורות דמיין:
אם אינו ענין לשוכב כו' ומהכא נמי בפ' ד' מיתות (לקמן סנהדרין דף נד:) ילפינן אזהרה לנשכב מה שוכב ענש והזהיר כו' ותימה ר' אבהו דפליג עלה התם כ"ג מנא לן וכן רבי שמעון דדריש מיניה התם (ד' ס.) דבני נח מוזהרים על כישוף מדאיתקש לשוכב עם בהמה וכן לבן עזאי דגמר מיניה דמכשף בסקילה בההוא פירקא (דף סז:) וי"ל דאי משום הקיש הל"ל קרא דאיש כי יתן את שכבתו בבהמה גבי מכשפה הלכך קרא דכל שוכב מיותר לנשכב כדדרשינן:
Tosafot on Sanhedrin 15a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA
Rabbeinu Chananel
בקרקעות לפיכך צריך עשרה בני אדם בפדיונם הקדישות נמי דמשלים בהו מנין ששה כהנים ליבעו ששה ועלתה בקושיא. הערכין המטלטלין בג' אוקמה רב גידל משמא דרב באומר ערך כלי עלי שצריך ג' לשומם וליתן דמיהן. ומתרץ ערכין של מטלטלין. ורב חסדא מתרץ לה מטלטלין של ערכין ובמתפיס לערכו מטלטלין. ור' אבהו מוקים לה באומר ערכי עלי בא כהן לגבות הימנו מטלטלין בג' קרקעות בעשרה. אסקנה דלרבנן דתנן בג' לית להו כהן כמו שאמרנו. הקרקעות תשעה וכהן מנא לן אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה בזו שאמרנו למעלה חד לגופיה. אידך הוי מיעוט אחר מיעוט כלומר כהן ולא ישראל כהן ולא ישראל מיעוט ישראל עשרה פעמים בזו הפרשה. וקי"ל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. כלומר אלו רצה הכתוב למעט ישראל היה כותב כהן פעם אחת ודיו. למה כתב עשרה פעמים לרבות אפילו כולן ישראל ואחד כהן. ואקשו אימא חמשה ישראל וחמשה כהנים ועלתה בקושיא:
ואדם כיוצא בהן אוקימנא באדם האומר דמי עלי שצריך עשרה לשומו כעבד כנעני וליתן דמיו ועבד הוא כקרקע דכתי' בהן בכנענים לרשת אחוזה וזה הואיל וצריך שומת דמים כעבד כנעני צריך עשרה. בעי ר' אבין שערו העומד ליגזז כגזוז דמי ונפדה על פי ג' או דילמא כיון דמחובר בגופו כגופו דמי וצריך עשרה. ופשטי לה מהא המקדיש עבדו אין מועלין בו רבן [שמעון בן] גמליאל אומר מועלין בשערו. וקי"ל בשערו העומד ליגזז פליגי תנא קמא סבר הואיל וליגזז עומד לא מיקדש עמו כי כגזוז דמי לפיכך הנהנה ממנו אין מועל. ורשב"ג סבר לאו כגזוז דמי לימא כי הני תנאי דתנן בפרק שבועות הדיינין ר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע כו' ר' מאיר כת"ק ורשב"ג כחכמים ואמרינן אפי' תימא ר"מ כרשב"ג אימור דאמר ר"מ בענבים דכיון דעבדי ליבצר כל מה דמשתהו בקרקע כחשי ויבשי אבל הכא בשערו דכמה דשביק ליה שבח הרי הוא כגופו. תני (בתוספתא פ"א) רשב"ג ור' אלעזר בר' צדוק אומרים אין מעברין השנה ואין עושין כל צרכי צבור אלא על תנאי כדי שיקבלו רוב צבור עליהן ומפורש (בגמ' בע"ז פ"ב) [בפירקין הל' ב']:
ירושלמי רב הונא הוה ידע שהדותא לההוא גברא אתו בעי מידון קמיה וכפר ביה ושרא רב הונא גרמיה מההוא דינא ואזל ואסהיד עליה קומי ב"ד חורין. א"ר יונתן ראה לשון שלימדני בן הנפח אלו אמר הרי השנה בעיבורה הייתי אומר אילו י"א יום שהחמה עודפת על הלבנה אלא הרי השנה מקודשת בעיבורה העיבור שהוסיפו לה חכמים ל' יום רב כהנא מדבית עלי קאתי והוו מאריך בצלותיה סגיא אמר כתיב אם יכופר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. אבל מתכפר בתפלה. מעשה ועיברו השנה מג' רועי בקר. א"ר חלבו וב"ד הסכים עליהן. א"ר אלעזר והיתה ידי על הנביאים החוזים שוא והקוסמים כזב בסוד עמי לא יהיו זה סוד העיבור ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי ואל אדמת ישראל לא יבואו זו ארץ ישראל. ר' אלעזר כד סליק לארץ ישראל אמר האי גבי חדא. כד מניניה בישיבה אמר הא תרתי.
Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 15a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Meiri
הערכין המטלטלין בשלשה פירשוה בגמ' במי שאמר ערכי עלי ובאו למשכנו עליו לבדק הבית שהערכים והדמים סתמם לבדק הבית ולמד שאם גבו ממנו מטלטלים שמין אותם בשלשה שכמו שצריך שומא בהוצאה מן ההקדש כן צריך שומא בהכנסה להקדש שלא ליטלן ביתר מדמיהן וכן אם התפיס הוא מעצמו מטלטלין לערכו ר"ל שכבר אמר ערכי עלי והיו לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי שנדרתי שחלה עליהם קדושה ועכשיו הוא בא לפדותן צריך שלשה לשומן ולהוציאן מיד ההקדש ור' יהודה אומר אחד מהם כהן ואין הלכה כדבריו והקרקעות תשעה וכהן ר"ל שאם הוזקקו לגבות ערכו מן הקרקע שלו אין מעריכין את הקרקע אלא בעשרה וכן בכל צד שאנו זקוקים להעריך קרקע כגון שהקדיש שדה מקנה ורוצה לפדותה אין מעריכין אותו אלא בעשרה ואחד מהן כהן ואדם כיוצא בהם שאם אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי כששמין אותו אין שמין אלא בעשרה ואחד מהן כהן וכן הדין במקדיש עבדו ושמא תאמר א"כ כשהקשו בגמ' אדם מי קדוש היה להם לתרץ בשהקדיש עבדו טעם הדבר מפני שלא היה ברור לו כן שהרי אמרו במסכת ערכין וגיטין שלשון שחרור הוא כלומר שיהיה בכלל עם קדש אלא שאין הלכה כן אלא גופו קדוש ואסור ליהנות בו עד שיפדה כמו שיתבאר במקומו:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא בארנוהו במשנה אלו הן:
האומר ערך כלי זה עלי לא אמר כלום שאין ערך לכלי ואין אומרים אדם יודע שאין ערך לכלי ונותן דמיו אלא פטור מכלום הערכין שעורן קצוב בתורה לפי שניו של נערך אבל הדמים ר"ל שאמר דמי עלי שמין אותו כעבד נמכר בשוק ושומא שלו בעשרה כמו שבארנו וכן הדין בדמי ידי או רגלי אפילו בשערו העומד ליגזז כגון שכבר שלח פרע וראוי להסתפר ואין אומרין בו כגזוז דמי הואיל וכל שעומדין במחובר הם משביחים:
כבר בארנו שהמקדיש את עבדו גופו קדוש ושאסור ליהנות ממנו ומ"מ אם נהנה ממנו בשוגג אין בו קרבן מעילה שאין מעילה אלא בתלוש והעבד הרי הוא כקרקע ומעתה אף בשערו המחובר לו אין מעילה ואפילו עומד ליגזז שאינו כגזוז כמו שבארנו ואף לדעת האומר יש מעילה בגדולים פירושו לאחר (מעילה) [שהקדיש] אע"פ שלא היה שם בשעת ההקדש ואף מה שאמרו המקדיש את הבור מועלין בו ובמה שבתוכו ר"ל המים פירושו כשעקר ממנו חוליא ונהנה בה וי"מ בה מעילת איסור אבל חיוב קרבן לא אף לענין שבועה כשם שאין נשבעין על הקרקעות כך אין נשבעין על המחובר בהן ומ"מ גדולי המחברים כתבו בזו שענבים העומדים ליבצר ותבואה העומדת ליקצר כמטלטלין הן הואיל וכל שמניחן מתקלקלות ואם טענו בהן והודה במקצתן נשבע מעתה עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר לא מסרת אלא חמש אם עומדות ליבצר חייב שבועה ומה שיש לפקפק בזה מצד טענת הילך כבר בארנוהו בראשון של מציעא ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו אף בזו שדין קרקע יש להן ואע"פ שבמקום אחר אמרו כל העומד לגדור כגדור דמי דוקא שמסרו לו לגדור וכן באלו אם מסרם לו לבצור אבל כל שמסרם לשמירה כקרקע הם וכבר הארכנו בה במציעא פרק השואל:
המשנה החמישית וענינה לבאר בה ענין החלק השני ואמר על זה דיני נפשות בעשרים ושלשה ולא בבית דין של שלשה ובכלל זה כל דיני נפשות באיזו מיתה שהיא וזה שאמר אח"כ הרובע והנרבע בעשרים ושלשה פירושו על השור שרבע את האשה ועל הבהמה שנרבעה מאיש שהרי האיש והאשה בכלל דיני נפשות היה ובא ולימד שאף דיני נפשות של בהמה אין נידונין אלא בעשרים ושלשה והיא סנהדרי קטנה שנאמר והרגת את האשה וכו' ואת הבהמה תהרוגו הקיש מיתת הבהמה למיתת האשה וכן שור הנסקל על שהמית אדם שנאמר וגם בעליו וכו' כמיתת בעלים כך מיתת השור וכן הארי והזאב והדוב והנמר והברדלס והוא מין אפעה והנחש אם היו בני תרבות שגדלו בבית האדם וקבלו תרבות ויש להם בעלים והמיתו מיתתן בעשרים ושלשה ואע"פ שלא נתפרשה סקילה אלא בשור אחד שור ואחד כל בהמה במשמע כמו שיתבאר בבבא קמא ט"ו ב' ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה שר' אליעזר סובר שאינן בני תרבות ואין להם בעלים ואפילו ראינו לאחד שמגדלן ברשותו אין משגיחין בכך עד שנסתלק מלהרגו ואין לבעלים שמירת חובה עליהם להתחייב עליהן מתורת ממונם אלא מתורת בור ברשות הרבים שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להתחייב בנזקיו וכן בכל שמגדל או עושה דבר המזיק ומעתה אין תורת גמר דין עליהם ליאסר בשרם ועורם בהנאה אפילו המיתו אלא כל הקודם להרגם אפילו אחר זכה בבשרן ועורן וכן אפילו לא המיתו רשאי להרגן כדין הפקר גמור שאין להם בעלים ור' עקיבא אומר בעשרים ושלשה כתנא קמא שיש להם תרבות ויש להן בעלים ואין לאדם להמיתם אא"כ המיתו וכשהמיתו נדונים בעשרים ושלשה ושאלו בגמרא היינו תנא קמא ותירצו נחש איכא ביניהו והוא שלדעת ר' עקיבא נחש מיהא אין לא תרבות ולא בעלים וכל הקודם להרגם בין המית בין לא המית זכה בו והלכה כר' עקיבא ושאר המשנה הלכה כסתמא:
ולענין פירוש מיהא יש לשאול בה שהרי בראשון של בבא קמא אמר ר' אליעזר בעצמו על אלו ר"ל הארי והזאב והנמר והברדלס שבזמן שהם בני תרבות אינם מועדים מתחלתם אלמא שבני תרבות הם ואפשר שמשנה זו נשנית על סתמן ואותה משנה נשנית על אותם שהוחזקו בתרבות או שמא אותה משנה באה לדעת ריש לקיש שפירש דברי ר' אליעזר כאן בשהמיתו אבל לא המיתו לא שיש להם תרבות ויש להם בעלים ולדעת זה בהמיתו מיהא אע"פ שאחד הורגן כגמר דין הוא שהרי לא מתורת הבור הוא הורגן ומעתה בשרם ועורם אסור בהנאה אלא שזכה לעשות מצוה על ידו ולדעת זה הנחש שלא המית אין ממיתין אותו אחר שהוא בן תרבות ויש לו בעלים ואם המית אחד הורג אותו ובשרו ועורו נאסר וזכה לשמים וכן יראה דעת גדולי המחברים והוא עיקר שהרי תניא כותיה כריש לקיש ואין לבא בה מצד מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש שהלכה כר' יוחנן שאין מחלוקת זו להם מצד עצמם אלא שחלוקים בדעת אחרים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
שור שהמית את האדם אם תם הוא נסקל ואין הבעלים משלמין כפר ואם מועד הוא נסקל ובעלים משלמין כפר שנאמר וגם בעליו יומת ופירושו יומת בממון או שבא לדרוש ממנו כמיתת בעלים כך מיתת השור ואי אתה רשאי לומר יומת ממש שנאמר מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו:
1 more comments on this page.
Meiri on Sanhedrin 15a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה האומר ערך כלי כו' וכן משמע התם דפריך לר"מ פשיטא ואי אתא כו' עכ"ל הסוגיא דהתם לא פריך פשיטא אדרב אלא אהא דקאמר כמאן אזלא הא דאמר רב כו' האומר ערך כלי נותן דמים כר"מ פריך פשיטא דכר"מ אתיא והשתא מצינן למימר שפיר דרב כר"מ ס"ל ואין להם ראיה מהתם ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה אם אינו כו' ותימה ר' אבהו דפליג עלה כו' וי"ל דאי משום היקשא כו' עכ"ל הכא לא נחתו התוס' לתרץ תמיהתם אדר' אבהו אבל בפ' ד' מיתות כתבו התוס' דלר' אבהו נמי הא דבעי כ"ג דריש ליה מדאפקי' לנשכב בלשון שוכב כו' ע"ש וק"ל:
Chidushei Halachot on Sanhedrin 15a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Sanhedrin, daf 15, Amud Aleph, about 412 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 135 words
Opens “הָאוֹמֵר: ״עֵרֶךְ כְּלִי זֶה עָלַי״ – נוֹתֵן…”
- Segment 219 words
Opens “רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: בְּמַתְפִּיס מִטַּלְטְלִין לַעֲרָכִין.…”
- Segment 333 words
Opens “רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: בְּאוֹמֵר ״עֶרְכִּי עָלַי״, בָּא…”
- Segment 419 words
Opens “אֲמַר לֵיהּ: סְבָרָא הוּא, מָה לִי עַיּוֹלֵי,…”
- Segment 521 words
Opens “רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כּוּ׳. אָמַר לֵיהּ רַב…”
- Segment 629 words
Opens “הַקַּרְקָעוֹת תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל:…”
- Segment 713 words
Opens “מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן:…”
- Segment 825 words
Opens “וְאָדָם כְּיוֹצֵא בָּהֶן. אָדָם מִי קָדוֹשׁ? אָמַר…”
- Segment 914 words
Opens “בָּעֵי רַבִּי אָבִין: שֵׂעָר הָעוֹמֵד לְיִגָּזֵז, בְּכַמָּה?…”
- Segment 1024 words
Opens “תָּא שְׁמַע: הַמַּקְדִּישׁ אֶת עַבְדּוֹ – אֵין…”
- Segment 1142 words
Opens “נֵימָא: הָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי. דִּתְנַן, רַבִּי…”
- Segment 1244 words
Opens “וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בַּעֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת…”
- Segment 1328 words
Opens “דִּינֵי נְפָשׁוֹת כּוּ׳. קָא פָּסֵיק וְתָנֵי, לָא…”
- Segment 1435 words
Opens “דִּכְתִיב: ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״.…”
- Segment 1531 words
Opens “שׁוֹר הַנִּסְקָל בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל…”
Sages named on this page
- Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim
Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.
Source: Sanhedrin 15a · Segment 10 — “…אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מוֹעֲלִין…”
- Rabbi Yose bar Hanina · Amoraim · First Generation of Amoraim
Rabbi Yose bar Hanina was a preeminent first-generation Amoraic sage and a leading disciple of Rabbi Yochanan, whose halachic and aggadic teachings…
Source: Sanhedrin 15a · Segment 12 — “וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בַּעֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לִיבָּצֵר עָסְקִינַן.…”
- Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…
Source: Sanhedrin 15a · Segment 3 — “…בַּעֲשָׂרָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: בִּשְׁלָמָא לְאַפּוֹקֵי…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Sanhedrin 15a · Segment 6 — “…מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה, חַד…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Sanhedrin 15a · Segment 15 — “…הַשּׁוֹר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: מִמַּאי דְּהַאי ״וְגַם בְּעָלָיו…”
Original text
הָאוֹמֵר: ״עֵרֶךְ כְּלִי זֶה עָלַי״ – נוֹתֵן דָּמָיו. מַאי טַעְמָא? אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין עֵרֶךְ לִכְלִי, וְגָמַר וְאָמַר לְשׁוּם דָּמִים. מִשּׁוּם הָכִי נוֹתֵן דָּמָיו. הַאי ״עֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין״? ״עֲרָכִין שֶׁל מִטַּלְטְלִין״ מִבַּעְיָא לֵיהּ! תְּנִי: עֲרָכִין שֶׁל מִטַּלְטְלִין.
With regard to one who says: The valuation of this utensil is incumbent upon me to donate, he must give the monetary value of the utensil to the Temple treasury. What is the reason for this halakha ? A person knows that a utensil has no valuation, i.e., that the term valuation is not relevant to a utensil, and therefore it must be that he decided to donate money and says this expression as a reference to its monetary value, using the term imprecisely. Due to that reason, he gives its monetary value. The Gemara challenges: According to this explanation, this term: Valuations that are movable property, is not precise; the tanna should have used the term: Valuations of movable property. The Gemara answers: Emend the statement and teach: Valuations of movable property.
רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי: בְּמַתְפִּיס מִטַּלְטְלִין לַעֲרָכִין. הַאי ״עֲרָכִין הַמִּטַּלְטְלִין״? ״מִטַּלְטְלִין שֶׁל עֲרָכִין״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי: מִטַּלְטְלִין שֶׁל עֲרָכִין.
Rav Ḥisda says that Avimi says a different explanation: Rav’s statement is discussing one who associates the object of his vow with movable property for the valuation. In other words, he took a vow to pay a valuation, and did not have actual money to pay the vow, so he consecrates movable property for this purpose. This property is then appraised by three experts. The Gemara challenges: According to this explanation, this term: Valuations that are movable property, is not precise; the tanna should have used the term: Movable property of valuations. The Gemara answers: Emend the statement and teach: Movable property of valuations.
רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: בְּאוֹמֵר ״עֶרְכִּי עָלַי״, בָּא כֹּהֵן לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ מִטַּלְטְלִין – בִּשְׁלֹשָׁה, קַרְקָעוֹת – בַּעֲשָׂרָה. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: בִּשְׁלָמָא לְאַפּוֹקֵי מֵהֶקְדֵּשׁ בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה, אֶלָּא לְעַיּוֹלֵי לְהֶקְדֵּשׁ שְׁלֹשָׁה לְמָה לִי?
Rabbi Abbahu says: Rav’s statement is discussing a case of one who says: My monetary valuation is incumbent upon me to donate. If the priest came to collect movable property from him to pay the vow, it must be evaluated by three experts, and if he came to collect land it must be evaluated by ten. Rav Aḥa of Difti said to Ravina: Granted, to take out property from consecration by redeeming it we require a panel of three experts, because if an error is made in the calculation, this will lead to the sin of misuse of consecrated property. But to elevate property to the status of consecration, why do I need three judges?
אֲמַר לֵיהּ: סְבָרָא הוּא, מָה לִי עַיּוֹלֵי, מָה לִי אַפּוֹקֵי? אַפּוֹקֵי מַאי טַעְמָא: דִילְמָא טָעֵי. עַיּוֹלֵי נָמֵי דִּילְמָא טָעֵי.
Ravina said to him: This is based on logical reasoning: What difference is it to me if he is elevating the property to consecration, and what difference is it to me if he is removing it? If he is removing it, what is the reason a court is needed? It is because perhaps he will err and set a price that is too low. When he is elevating it to consecration there is also a concern that perhaps he will err and cause a loss for the Temple treasury.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כּוּ׳. אָמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״כֹּהֵן״. אֶלָּא לְרַבָּנַן, ״כֹּהֵן״ לְמָה לְהוּ? קַשְׁיָא.
§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says that when calculating the valuation of consecrated property, one of the people consulted must be a priest. Rav Pappa said to Abaye: Granted, according to the opinion of Rabbi Yehuda, this is understandable, as it is written in the Torah portion about redeeming consecrated property: “Priest” (see, e.g., Leviticus 27:14). But according to the opinion of the Rabbis, who say that any person is fit for this, why do they need the word “priest”? The Gemara concludes: Indeed, the matter is difficult.
הַקַּרְקָעוֹת תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה, חַד לְגוּפֵיהּ, הָנָךְ הָוֵי מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, וְאֵין מִיעוּט אַחַר מִיעוּט אֶלָּא לְרַבּוֹת, דַּאֲפִילּוּ תִּשְׁעָה יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֵן.
§ The mishna teaches that valuations of consecrated land are to be made by nine judges and one priest. The Gemara asks: From where is this matter derived? Shmuel says: Priests are written in this Torah portion ten times (Leviticus, chapter 27). One instance of the word “priest” is for the matter itself, i.e., to teach that there is a need for a priest. These other instances of the word are a restrictive expression following a restrictive expression, as every additional instance of “priest” is a restrictive term. And there is a hermeneutical principle that a restrictive expression following a restrictive expression serves only to amplify and include other matters, in this case teaching that even nine Israelites and one priest may perform the valuation.
מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: אֵימָא, חֲמִשָּׁה כֹּהֲנִים וַחֲמִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִים? קַשְׁיָא!
Rav Huna, son of Rav Natan, objects to this explanation: According to the principle that a restrictive expression following a restrictive expression serves only to amplify, say that the procedure should require five priests and five Israelites, as the first incidence of the word “priest” indicates an actual priest, the second time the term serves to amplify and teach that even an Israelite is fitting, and then the third time it again indicates specifically a priest. According to this analysis, the final result would require five priests and five Israelites. The Gemara concludes: Indeed, it poses a difficulty.
וְאָדָם כְּיוֹצֵא בָּהֶן. אָדָם מִי קָדוֹשׁ? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּאוֹמֵר ״דָּמַי עָלַי״. דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״דָּמַי עָלַי״ – שָׁמִין אוֹתוֹ כְּעֶבֶד הַנִּמְכָּר בַּשּׁוּק. וְעֶבֶד אִתַּקַּשׁ לְקַרְקָעוֹת.
§ The mishna teaches that just as the valuation of consecrated land is performed by nine judges and one priest, the valuation of a person for the purpose of a vow is performed in a similar manner. The Gemara asks: Can a person be consecrated? It is not possible to consecrate a person, and therefore it is unclear what sort of valuation would be necessary. Rabbi Abbahu says: The mishna is referring to one who says: My monetary value is incumbent upon me to donate to the Temple treasury. As it is taught in a baraita : With regard to one who says: My monetary value is incumbent upon me, the court appraises him as a slave who is sold in the market, and the price that would be paid for him as a slave is the amount he must give to the Temple treasury. And as a slave is compared to land with regard to halakhot of transactions, the valuation is performed by a panel of nine experts and a priest, as is done when land is appraised.
בָּעֵי רַבִּי אָבִין: שֵׂעָר הָעוֹמֵד לְיִגָּזֵז, בְּכַמָּה? כְּגָזוּז דָּמֵי, וּבִשְׁלֹשָׁה? אוֹ כִּמְחוּבָּר דָּמֵי, וּבַעֲשָׂרָה?
Rabbi Avin raises a dilemma: With regard to a person’s hair that was consecrated and which is ready to be shorn, by how many judges is the appraisal made? Is such hair deemed similar to hair that has already been shorn, and accordingly it is appraised like other movable property, i.e., by three judges, or is it considered as hair still attached to the body and accordingly appraised by ten judges?
תָּא שְׁמַע: הַמַּקְדִּישׁ אֶת עַבְדּוֹ – אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מוֹעֲלִין בִּשְׂעָרוֹ. וְקַיְימָא לַן דְּבִשְׂעָרוֹ הָעוֹמֵד לִיגָּזֵז פְּלִיגִי. שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara suggests: Come and hear a resolution of the dilemma from a baraita : Concerning one who consecrates his slave, a person who derives benefit from the slave is not liable for misuse of consecrated property, since the slave’s body does not become consecrated. Rabban Shimon ben Gamliel says: One who derives benefit from the slave’s hair is liable for misuse of consecrated property. And we maintain that it is with regard to hair that is ready to be shorn that they disagree. The Gemara concludes: Learn from here that the question of whether such hair is viewed as already shorn is a dispute between tanna’im .
נֵימָא: הָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי. דִּתְנַן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד? עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לָךְ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הַמְחוּבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע.
The Gemara suggests: Let us say that the opinion of these tanna’im is like the opinion of those tanna’im . As we learned in a mishna ( Shevuot 42b): Rabbi Meir says: There are entities that are like land in one aspect, and are not like land in other aspects; and the Rabbis do not concede to him. How so? If one said to another: I gave you ten vines laden with grapes and I want to receive their value, and the other says: There were only five, Rabbi Meir deems the defendant liable to take an oath, in accordance with the halakha concerning one who admits to part of a claim. And the Rabbis say: Any item that is attached to the land is viewed as the land itself, and the halakha is that there is no oath in cases of claims with regard to land.
וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בַּעֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לִיבָּצֵר עָסְקִינַן. מָר סָבַר: כִּבְצוּרוֹת דָּמְיָין, וּמָר סָבַר: לָאו כִּבְצוּרוֹת דָּמְיָין. לָא, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם, (כֹּל) כַּמָּה דְּשָׁבְקַתְּ לְהוּ מִיכְחָשׁ כָּחֲשִׁי. אֲבָל שְׂעָרוֹ, (כֹּל) כַּמָּה דְּשָׁבְקַתְּ לְהוּ אַשְׁבּוֹחֵי מַשְׁבַּח.
And Rabbi Yosei bar Ḥanina says: In this mishna, we are dealing with grapes that are ready to be picked. One Sage, Rabbi Meir, holds they are considered as grapes that have been picked, i.e., movable property, and one Sage, the Rabbis, holds they are not considered as grapes that have been picked. This suggestion is rejected: No, this cannot be proven from here, as you may even say that the opinion of the Rabbis with regard to the hair is similar to the opinion of Rabbi Meir in the mishna. Only there, with regard to the vines, Rabbi Meir says that they are viewed as already picked, because the more he leaves them on the vine, the more they become lean and deteriorate. Consequently, the grapes are viewed as picked. But in the case of his hair, the more he leaves it on his head the more it improves, as longer hair has a greater value. Consequently, it cannot be said that hair that is ready to be shorn is viewed as already shorn.
דִּינֵי נְפָשׁוֹת כּוּ׳. קָא פָּסֵיק וְתָנֵי, לָא שְׁנָא רוֹבֵעַ זָכָר וְלָא שְׁנָא רוֹבֵעַ נְקֵבָה. בִּשְׁלָמָא רוֹבֵעַ נְקֵבָה, דִּכְתִיב: ״וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה״. אֶלָּא רוֹבֵעַ זָכָר, מְנָא לַן?
§ The mishna teaches that cases of capital law are judged by twenty-three judges, and that an animal that copulated with a person is also judged by twenty-three judges. The Gemara comments: The mishna categorically teaches this halakha , indicating that there is no difference if this was an ox that copulated with a male, and there is no difference if it was an ox that copulated with a female. The Gemara asks: Granted, the source for this halakha is clear in the case where it copulated with a female, as it is written explicitly: “And if a woman approaches any animal and lies down with it, you shall kill the woman and the animal” (Leviticus 20:16). But with regard to an ox that copulated with a male, from where do we derive that the animal is to be killed?
דִּכְתִיב: ״כׇּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְשׁוֹכֵב, תְּנֵיהוּ עִנְיָן לְנִשְׁכָּב. וְאַפְּקֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן שׁוֹכֵב, לְאַקּוֹשֵׁי נִשְׁכָּב לְשׁוֹכֵב: מָה שׁוֹכֵב – הוּא וּבְהֶמְתּוֹ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אַף נִשְׁכָּב – הוּא וּבְהֶמְתּוֹ בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה.
The Gemara answers: As it is written: “Whoever lies with an animal shall be put to death” (Exodus 22:18). If this verse is not needed for the matter of the one who actively lies with the animal, i.e., a male who sexually penetrates the animal, apply it to the matter of the one who causes the animal to lie with him, by being penetrated by the animal. There is another verse (Leviticus 20:15) that explicitly addresses a man penetrating the animal sexually; this verse from Exodus is therefore understood to be referring to the case where he causes the animal to penetrate him. And the Merciful One brought this forth using the active term “lies,” to compare one who causes the animal to lie with him to one who actively lies with the animal, in order to teach that just as in a case of one who lies with an animal, he and his animal are to be judged by twenty-three judges, so too, in the case of one who causes an animal to lie with him, he and his animal are to be judged by twenty-three judges.
שׁוֹר הַנִּסְקָל בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״. כְּמִיתַת הַבְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרָבָא: מִמַּאי דְּהַאי ״וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״ לִכְמִיתַת בְּעָלִים כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר הוּא דַּאֲתָא?
§ The mishna teaches that an ox that is to be stoned is judged by twenty-three judges, as it is stated: “The ox shall be stoned and also its owner shall be put to death” (Exodus 21:29). From this verse it is derived that just as the manner of the death of the owner, so is the manner of the death of the ox. Consequently, it follows that twenty-three judges are necessary to adjudicate the case of the ox that is to be stoned. Abaye said to Rava: From where do we know that this phrase: “And also its owner shall be put to death,” comes to teach that just as the manner of the death of the owner, so is the manner of the death of the ox?