Makkot 3a

מאי ניהו האי ממון ביד בעליו דקאמר ר"נ היינו דלא נעשה מעשה שעדיין לא שילם אלא שנגמר דינו לשלם:

משלשין בממון אם שלשה עדים הן או ארבעה משלשין ביניהם בית דין נעשין שליש ביניהן להשוותם בפרעון איש לפי חלקו אי נמי האי משלשין לישנא בעלמא הוא מחלקין הפרעון בין שלשתן והוא הדין נמי אם ארבעה הן מרבעין:

כל כמיניה בתמיה וכי יכול הוא לחזור בו ויפטר הנדון מלשלם:

העדנו אני ופלוני וחבירו אינו מודה:

וחוייבנו ממון בב"ד שהוזמנו והעמידנו הנדון בדין על הזמתנו וחייבונו בב"ד ומההוא שעתא ממונא הוא גבייהו ואין זה מרשיע את עצמו שכבר הרשיעוהו אלהים:

כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה שאינו נאמן על חבירו:

מתני' שגירש את אשתו בפנינו ביום פלוני וזה אומר לא גרשתי ואיני חייב לה כתובה ונמצאו זוממין בעמנו הייתם:

והלא בין היום כו' כלומר מה ישלמו אלו אם תאמר כל הכתובה והלא שמא ימות או יגרשנה היום או מחר וסופו ליתן לה כתובה נמצאו שלא היו מפסידין אותו כלום:

The gemara asks; How do we assess the amount the false witnesses have to pay based on how much they tried to make the husband lose? Which means, how do we assess the avantage the husband has in regards to the kesubah based on the fact he is currently married to the women, compared to the amount he would have to pay if he were to divorce her? There are two ways a husband can gain monetarily because his wife is currently married to him which will therefore minimize his loss. The first way is he can sell the land designated to the women in the kesubah, that he would eventually give her, to someone who will profit in a case where the woman dies first (In this case the husband will at least gain some monetary value from the property that will eventually go the women or the man who bought it, instead of him having to give it to all to her without first benefiting from it). The second way is he can buy the wife’s potential benefit she will get if she is widowed or divorced, which was written in the kesubah. In this case the woman will sell it for less than what is actually written in the kesubah, to the husband, and he will not have to pay her the money in a case where she is widowed or divorced (he will buy it for less now to not have to pay more later and is therefore minimizing his losses now, and that it what the false witnesses are trying to take away from him). In the second case, where he buys his wife's rights to the kesubah he would gain more than if he wanted to sell his land in order to minimize his losses. How so? If the kesubah was 100 maneh and the husband wanted to sell his potential benefit of selling the land, the buyer would give him 50 maneh. In this case the husband would benefit 50 maneh from the fact the woman is still married to him. In the first case the wife would sell her rights to the kesubah for 40 maneh and the husband’s benefit would be 60 maneh (the husband is paying X amount now to not have to pay 100 maneh later and his gain is the 100 he won’t have to pay latter minus the X amount he has to pay now). The reason he two potential values are different is because the wifes potential value is not worth as much to the buyer as the husbands potential value for two reasons, one in the case of the husband selling his land the buyer will automatically acquire the land in the event the women dies, while in the case he is buying the kesubah from the women he will need to go to court and collect the amount owed to her in the kesubah which is annoying, and this would cause the buyer to pay less; the other reason is in the case of selling the land the buyer will be able to benefit from the land by continually eating the produce of the land (until the wife is widowed or divorced, which would cause him to have to give it back), while there is no benit to having the wife’s kesubah in the meantime. This would cause the husband to be able to sell his potential benefit for 50 maneh, while the woman would only be able to sell it for 40 maneh. This would make it clear that the husband can buy the wife’s entire kesubah of 100 maneh for only 40 maneh, and the benefit of his wife being married to him is 60 maneh as explained before. The gemara asks how we assess this case. One way is looking at it based on someone buying the the wife’s potential benefit (if she would be divorced or widowed and got the money designated to her in the kesubah), which is 40 maneh causing the false witnesses to have to pay the rest, which is 60 maneh. They have to pay this because they made him lose the remaining 60 maneh by the false testimony that he divorced her because they were trying to make him pay the entire amount of the kesubah at 100 maneh. The language of the mishnah implies this because it says “we calculate how much a person would pay for the woman’s kesubah based on the chances she gets widowed or divorced.” Based on this it seems we base the amount on the wife's side. On the other hand it would not be correct to calculate it based on the women’s right to the kesubah and take the entire amount minus the potential value of selling it as explained before. This is because the husband might not have lost that amount of money through the false testimony because she might not have agreed to sell her right to the kesubah in the first place. This means we should not assess it in this way, and instead assess the amount based on how much a buyer would be willing to give the husband for the potential benefit of the kesubah land if the husband would want to sell it. This is 50 maneh in the example above which is the same amount the false witnesses would have to pay because that is what they tried to make him lose. When the mishna states “we assess how much a third party would be willing to pay for a women’s kesubah based on the chances if she is widowed or divorced,” it does not mean the wife's rights to the kesubah, but rather how much a person would pay the husband for the land designated in this kesubah whose status is in limbo because if the woman is widowed or divorced she will collect the land, but if she dies the husband will get the land permanently, thus the mishna means the court assess the amount based on the husbands potential benefit (50 maneh) and that is what the false witnesses have to pay (it is what they tried to make the husband lose).

אמר רב יהודה אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו כגון שבא ואמר אנו פלוני ופלוני העדנו והוזמנו בבית דינו של פלוני וחייבונו ממון זהו משלם לפי חלקו.

סד"א כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה איהו נמי לא משלם קמ"ל דמשלם לפי חלקו. אבל אחר שהעיד אם חוזר בו ואמר שקר העדתי לאו כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכי האי גוונא לא סגיא דאינו משלם על פי עצמו אלא עדותו שהעיד עדות נכונה חשבינן ומתקיימת. וכן אם נמצא אחד מן העדים זומם אינו משלם כלל דתניא לעולם אין משלמין ממון עד שיזומו שניהן. אבל אם הוזמו כולן משלמין כל אחד לפי חלקו דתנן משלשין במעות ואין משלשין במכות אבל העידו שחייב מלקות ונמצאו זוממין כל אחד לוקה: מתני' מעידנו את איש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה והלא בין היום בין למחר סופו ליתן לה כתובתה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה:

כיצד שמין אמר רב חסדא בבעל.

רב נתן בר הושעיא אמר באשה:

אמר רב פפא באשה ובכתובתה פי' כשם שהעידו עליה שגירשה בעלה ונתן לה כתובתה ונמצאו זוממין אינן משלמין לה כל כתובתה אלא לפי טובת הנאת כתובתה כאשר הוא מפורש בפרק החובל בחברו (פח: פט.) הלכה חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה כו' כן בכאן משלמין לאיש לפי טובת הנאתו בכתובת אשתו והיא תחתיו: כיצד אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם תמות אשה זו בחיי בעלה ויירשנה בעלה יזכה בה הקונה אותה מן הבעל ואם נתאלמנה או נתגרשה תגבה כתובתה ואבדו מעות הקונה וזהו שהיו מפסידין הבעל בעדותן שגירשה והוא שזממו לעשות לבעל. (וחלקו בזה רב חסדא אמר בבעל שמין אומדין כמה אדם רוצה ליתן כדי לקנות מזה הבעל מה שיירש כתובת אשתו לכשתמות והיא תחתיו כענין שפירשנו למעלה). ושומא זו רב חסדא אמר בבעל כלומר אומדין דעת זה הבעל בכמה מן המעות יתרצה זה למכור כתובת אשתו בטובת הנאה כענין שפירשנו למעלה. ורב נתן בר הושעיא אמר בדעת האשה אומדין ושמין בכמה תתרצה אשה זו שתמכור כתובתה בטובת הנאה כמו שפירשנו למעלה. ורב פפא הוסיף על דברי רב נתן ואמר באשה ובכתובתה הן שמין נמצא רב נתן ורב פפא חולקין על רב חסדא ורבו עליו: [כאן חסרים מן הכתב ג' שיטין וחצי]:

אימא וכן א"ר נחמן ותלמודא דלא קאמר וכן משום דר"ן לאו אדרבה קאי אלא אדר"ע גופיה:

משלשין בממון לקמן בדוכתא מפרשינן לה בס"ד ולעיל דאמרינן דלמ"ד כופרא ממונא משלמין היינו מההיא טעמא דמשלשין במון דאי לא היאך משלמין ליתן האי כופר והאי כופר כופר א׳ אמר רחמנא ולא שני כופרים ליתן האי חצי כופר והאי חצי כופר כופר א׳ אמר רחמנא ולא חצי כופר כדדרישנן בעלמא לענין מי שהרג שורו את הנפש בב"ד גבי שור של שני שותפין אלא כיון דקי"ל שמשלשין בממון כי יהיב האי חצי כופר והאי חצי כופר מצטרפין והוה ליה כופר א׳ שלם וזה ברור וכמו שכתבו בתוספות:

אמר רבא באומר עדות שקר העדתי ויש גורסין עדות שקר העדנו כלומר העדנו אני וחבירי ונראה פירושה לפי פשוטה וכן פי׳ כל הפרשנים ז"ל דמיירי בשלא הוזמו כלל אלא שאחח׳ מהם הזים לעלמו או לא ולחבירו ג"כ לומר עדות שקר העדנו כי לא היינו מצויים באותו מקו׳ אותו יום כלל דמסתמא להכי קרי ליה עד זומם לפי שסותר העדות בלשון הזמה וקאמר רבא שמשלם חלקו על פיו דנהי שאינו נאמן על חבירו נאמן הוא על עצמו ולא אמרינן בהא שאין משלמין ממון עד שיזומו שניהם דהאי בהזמת אחרים. ועו׳ דלמאן דגרים העדנו הרי הוזמו שניהם על פיו אלא דלא מהימן על חברי׳ וכי תימא והיאך נאמן אפילו על עצמו דאין אדם משים עצמו רשע. י"ל דההיא בחיוב שבגופו בלחו׳ אבל בממון פלגינן דיבוריה כאומר גנבתי או גזלתי שמשל׳ קרן ע"פ עצמו שהרי יוצא מדבריו שהוא מוד׳ שיש לחבירו ממון אצלו וכן במודה שנטל מחבירו ממון ריבית קצוצה חייב על פיו. ותדע דלמא"ד כופרא ממונא משלמין הם על פיהם אע"פ אומרי׳ עדות שקר העדנו כדאיתא בסוגיין. ופרכינן כל כמיניה כיון שהגי׳ שוב אינו חוזר ומגי׳. ואיכא למידק על פי׳ זה דמאי קושיא דהא אדרבא לפי שאינו יכול לחזור בו מעדותו והנדון מתחייב על פיהם הוא חייב לשלם מה שמפסידו בעדותו. וי"ל דלישנא דנקט רבא עד זומם קשיא ליה לתלמודא דמשמע מדין עד זומם משלם ולא מדינא דגרמי וכל שהוא מדין הזמה בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אפילו לגבי ממונא כדכתיבנא לעיל וכיון שזה אינו יכול לחזור מעדותו כאשר עשה הוא ולא כאשר זמם. וכן פי׳ רבי׳ מאיר הלוי ז"ל. ומיהו ק"ל בר מהכי נמי תיקשי לן היכי קרי ליה עד זומם דהא ליכא הזמה אלא מפי אחרים ואפילו אם בא הרוג ברגליו שזה וודאי גמיד שעודותם שקר אפ"ה אין כאן תורת הזמה כלל. וי"ל דאין ה"נ אלא דאידך עדיפא ליה לאקשויי דכיון דחיוב מדינא דגרמי הוא על כרחיך לא הוה למיקריי׳ עד זומם לפי שסתר עדותו בלשון הזמה. ובחבורה נאמר פי׳ אחר דה אדרבא בשהוזמו שניהם ולהכי קרי ליה עד זומם אלא שהאח׳ מהם אמר קודם שהוזמו עדות שקר העדתי או העדנו וקאמר רבא שמשלם בהזמה שהזימוהו העדים כמו חבירו ופריך תלמודא דהא כשיטא דהא מחמת הודאתו לא נתבטלה עדותו עד שנאמר שלא תחול עליו הזמה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וק"ל על פי׳ זה חדא מלשון באומר ועוד דהוה לן למימר כל כמיניה לפיכך אין לנו אלא הפירוש שפירשו כל המפרשים ז"ל:

אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחייבנו ממון פירש”י ז"ל דמשעת גמר דין הוי ממון גמור גבייהו ואין זה מרשיע עצמו שכבר הרשיעוהו אלהים עכ"ל ז"ל. ויש שדקדקו עליו דכיון דאנן לא ידעינן שנתחייב אלא על פיו מרשיע עצמו הוא כשאומר שהוזם ולא ק"ל הא כלל דמר"ן ז"ל לא קאמר אלא שלא הרשיע ולא נקרא מרשיע עצמו בענין זה אלא כל שמודה בקנס וכדאמר קרא גבי כפל אשר ירשיען אלהים פרט למרשיע את עצמו דמיירי במודה קנס אבל במודה ממון אפילו שבא מחמת קנס לא מיקרי מרשיע את עצמו שאלו היה כן לא היה משלם ע"פ עצמו ולכך תפס רבי׳ ז"ל לשון המקרא שכבר הרשיעוהו אלהים. וזה נ"ל ברור. ומסתברא דאפילו בהא לא אמרו שהם משלמין ע"פ עצמו אלא כשאומרים עדות שקר העדנו והוזמנו ונתחייבנו אבל אם אומרים עדות אמת העדנו אלא שהוזמנו ע"פ עידי שקר ונתחייבנו אין משלמין שהרי לפי דבריהם שלא כדין נתחייבו והפה שאסר הוא הפה שהתיר ואיכא נוסחי דגרסי הכי בהדיא באומר העדנו שקר ואף לנוסחי דגרסי העדנו והוזמנו הכי מתפרש אלא דנקט לישנא קלילא לפי שכבר הזכיר כן באוקמתא קמייתא וכשאומרים העדנו שקר והוזמנו שהם חייבים אפי׳ בשלא שלם הלה כלום ומשום כאשר זמם ולא כאשר עשה דאלו בשישלם פשיטא דחייב מדינא דגרמי דהדרי׳ לי׳ ממונא למאריה:

מתניתין מעידן אנו באיש פלוני שגרש את אשתו פלוני׳ ביום פלו׳ ובמקום פלו׳ ולא נתן לה כתובתה ונמצא שמחייבין לו לפרוע לה כל כתובתה ונגמר הדין על פיהם והוזמו והבעל תובע שישלמו לו כל הכתובה מדין הזמה והם אומרים שאין כאן הזמה דהא חייב היה בכתובתה אפילו לא גרשה וקתני הכא שאומרי וכו׳ ובגמרא מפרש מאי קאמר:

גמרא כיצד שמין א"ר חסדא בבעל רב נתן בר הושעיא אומר באשה רש"י ז"ל פי׳ בזה לשונות הרבה אבל הנכון שבלשונות הוא מה שפי׳ כי בכתובה שהבעל חייב לאשתו בעודה תחתיו יש שתי אומדנות האח׳ אומד זיווי ספק זכותה כשבאה למכור אותה בטובת הנאה כמה יתנו לה בזכות ההוא ואפילו הבעל עצמו כדי שיפטור מעכשיו ולא יעמו׳ באותו ספק שהסך הזה חשוב על האשה לגמרי ובזה הוא שאומר רב נתן בר הושעיא ששמין באשה לומר שאומדין כמה זכותה שוה בדרך זו ומנכין מכל הכתובה שיעור סך זה ומשלמין לבעל כל השאר לבעל היה מפסידים לו בעדותם. והאומד השני הוא שאומדין כמה שוה ספק זכותו של בעל בחיוב כתוב׳ זו אם בא למסור זכותו לאחרי׳ שיאכל הלוקח פירות הנכסים המיוחדי׳ לה מעתה ושאם מתה והוא יורשה שיזכו במקומו שהממון הזה הוא ממון של בעל גמור והעדים האלו משלמין לו אומד זה ופטורין מן השאר וזהו שאמר רב חסדא בבעל ובודאי שהאומ׳ שלו מרובה בדמים ללוקח יותר מליקח זכותה לפי שהלוקח מהבעל מחזיק בנכסים מעכשיו ואם יש שם פירות אכלם ומיהו תשלומי העדים גדולים יותר בששמין באשה כי בשומת הבעל אין משלמין לו אלא דמי הלוקח זו בלבד ובשומתן באשה משלמין מה שיש בכתובתה יותר על דמים שנותן לה הלוקח שהמותר ההוא ודאי מרובה בדמים שנותן הלוקח לבעל בספקו וטעמא דפלוגתייהו בזו דרב חסדא סבר דכיון דלבעל הם חייבים לשלם בדידיה אמרינן שזה לבד חשוב ממון שלו בשעה שהעידו עליו ורב נתן בר הושעיא סבר דכיון שהיו מחייבים אותן לפרוע כתובה שלא היה חייב לפרוע עתה אנן בכל הכתובה משערינן אלא שאנו מנכין מה שהבעל עצמו היה נותן לסלק מעליו אותו שעבוד כתובה שהיה מסתלק ממנו בעדותם כשפורע על פיהם. ורבי׳ מאיר הלוי ז"ל ואחרים מרבותינו המפרשים ז"ל הקשו על פי׳ זה שהרי לשון משנתינו אין משמעותו אלא במכירת ספק זכותה של האשה וכדקתני שאם נתארמלה או נתגרשה יגבה. וא"כ היה יכול רב חסדא ללומר ששמין בבעל ולפיכך פי׳ הם ז"ל דלכ"ע בספק מכירתה שמין כמו שאמרנו אלא שבאומ׳ זה נחלקו דרב חסדא סבר שאומדין בבעל כפי שניו ובריאותו אם הוא ילד או בריא או זקן או חולה כי לפי שנותיו ובריאותו שוה יותר ספק זכותה. ורב נתן בר הושעיא סבר ששמין באשה בשניה ובבריאותיה. וכן פי׳ הריא"ף ז"ל ועוד הוסיפו בענין זה למ"ד בבעל לשום בקפדנותו בבית וגם בותרונותו בממון אם יהא מהיר לגרשה אם לאו ומ"ד באשה סבר שאומדין בקפדנותה ג"כ כי אע"פ שאין בידה לגרש את עצמה מ"מ תוכל להקניטו ומעיקא ליה עד שיגרשנה. ואין פירושים אלו מחוורים דמאי דפריש בשנים ובבריאתו אינו מחלוק׳ דהא ודאי רב חסדא דאמר שאומדין בבעל לא לגבי שאר בני אדם קאמר שאם אשתו זקנה וחולה כמותו מה לנו לשאר בני אדם אלא ודאי לגבי אשתו קאמר אם הוא ילד והיא זקנה בריא והיא חולה או בהפך וא"כ הרי בכלל דברי רב חסדא גם דברי ר׳ נתן בר הושעיא וכן בכלל דברי ר"ן בר הושעיא. ואיבר׳ שבין קפדנותו לקפדנות׳ יש חילוק גדול אבל בשופטני עסקינן וכל שעושה אומד בשניה׳ הוא עושה אומ׳ כמו שעושה כל אדם בכל מקח שעושה שמעיין בכל הצדדין שאפשר להיו׳ באותו מקח. ורשב"ם ז"ל פי׳ דרב חסדא ורב נתן תרווייהו ס"ל שהאומד במכירת ספק זכותה אלא דר"ח סבר ששמין בדמים שיתן הבעל בספק זכותה שהוא מרובה לפי שבידו לגרשה ורב נתן סבר שאין שמין אלא במה שיתנו אחרים בזכותה זה שאינו כל כך. ואין פי׳ זה מחוור בעיני רבותינו ז"ל וגם בעיני דקשה לשון רב נתן שהיה לו לומר רב נתן אמר באחרים מאי באשה לכך נראה כפי׳ רש"י ז"ל שכתוב לעיל כי אע"פ מלשון משנתינו מורגל בתלמו׳ בספק מכירתה מ"מ מכללו אנו למדין מהו ספק מכירתו של בעל כי מה שמרויח הלוקח בזה מפסיד בזה ולכן תפס התנא הלשון ההוא לפי שהוא מורגל בכל מקום וכי מכירת האשה בטובת הנאה מצוי יותר ממכירת ספקו של בעל כנ"ל.

אמר רבא פפא באשה ובכתובתה ולפי גרסא זו רב פפא לא בא לחלוק אלא שבא לומר דבר חדש שאם לא כן היה לנו לגרוס רב פפא אמר בכתובתה וכן פי׳ רש"י ז"ל דרב פפא אמר כי שומא זו אינה אלא כתובה כדדכירנא בפ׳ אע"פי. ולאפוקי נכסי מלוג שאינן בכלל כתובה שבהם אין עדים משלמין כלום לבעל שיכולים לומר לא היינו יודעים שהיו לה. והרמב"ן ז"ל הקשה ע"ז שא"כ אפילו בתוספת ובנדוניא יומרו כן. ולא ירדנו לסוף קושיא זאת דהא איכא למימר דשאני נכסי מלוג לפי שרוב נשים אין להם נכסי מלוג וכי אית להו לית להו קלא כל כך לפי שאינן נכתבין בכתובה ויכולין לומר לא ידענו שהיו לה אבל תוספת ונדוניא רוב נשים יש להם ויש להם קול לפי שנכתבין בכתוב׳ ומיהו מודה רש"י ז"ל דכל היכא דידעינן דמפרסמ׳ מילתא דאית לה נכסי מלוג אפילו בנכסי מלוג אומדין וחייבין. והריא"ף ז"ל פי׳ באשה בכתובתה ששמין לפי גדלה וקטנה של ממון כתוב׳ שהממון הגדול משביח דעתו של לוקח יותר ממה שרוצה ליקח כשהממון קטן ואפילו שיקח לי חשבון. ורבי׳ מאיר הלוי ז"ל ואחרים ז"ל פי׳ בהפך כי יותר קופצין לקוחות בכתובה מועטת מכתוב׳ מרובה שאין הבעל קופץ לגרשה כל כך וכאותה שאמרנו נתנני ה׳ בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובה מרובה. ואחרים פירשו בכתובתה לפי השעבו׳ שיש לכתובתה מקרקע עידית או זבורית. ואין פי׳ זה נכון דמה חדש ר"פ בזה פשיטא וזה בכלל דברי רב חסדא ורב נתן הוא. ופי׳ רש"י ז"ל נ"ל נכון יותר מכולם בלשון ובענין והלכת׳ כרב חסד׳ וכרב פפא:

מתניתין מעידין אנו באיש פ׳ שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתנו לו מכאן ועד שלשים יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז מכאן ועד עשר שנים. אין לפרש שישלמו לו מה שאומדין שהיה זה יכול להרויח באלף זוז עד עשר שנים. חדא שאין זה משמעות לשון זה. ועוד דהא מידי דלא קיץ הוא שאין בו הזמה כמו שכתבנו למעלה. ועוד שזה גרמא בנזקין בעלמא הוא שפטור במילי דנזיקין בעלמא וכמו שאמרו בירושלמי במבטל כיסו של חבירו שהוא פטור וה"ה לענין הזמה כדכתיבנא לעיל ואפילו גזלן גמור אינו משלם אלא כשעת הגזילה. אלא פי׳ שישומו מה היה נותן הלוה למלוה עתה מחוב זה אם יפרענו עתה ומה היה מניח לו המלוה מזה מנכין שומא זו והשאר ישלמו לו כשיעור האומד שהיה נותן לסלק שעבוד זה מעליו לא היו מפסידין אותו וזה ברור: ומכאן דן מורי הרא"ה ז"ל במי שמכר או נתן שטר חוב לחבירו והאריך ללוה שזה בכלל מה שאמרו שאם חזר ומוחלו מחול וזה אריכתו אריכות דמקצת מחילה הוא וכן חייב לשלם מה שהפסי׳ באריכות זה ללוקח או למקבל המתנה כדרך שחייב אם מחלו לגמרי מדינ׳ דגרמי כדאיתא בדוכתא שאומדין כמה היה נותן הלוה באריכו׳ זה למלו׳ וישלימו לו מדינא דגרמי וכן אם מחל לו זכות ערבות או שעבו׳ שום קרקע שמין כמה יפחתו דמי החוב אם בא למוכרו מפני כן ומשלם לו:

עדים זוממין אין משלמין על פי עצמן מפני שהוא קנס כיצד הרי שהעידו ונחקרה עדותם ואח"כ ר"ל לאחר כדי דבור אמרו שקר העדנו ואין זה חייב לזה כלום ולא עוד אלא שהיום שהעדנו עליו במקום פלוני היינו או שאמרו שקר העדנו וכבר הוזמנו בעדותנו בבית דין פלני אין משלמין על פי עצמן ושמא תאמר נדון את הדבר כאלו אמרו גזלתיך או גנבתיך שחייב לשלם בזו לחייב עצמו הוא בא אבל האומר שקר העדתי אינו מכוין לחייב עצמו אלא להשיב עדותו אחור אבל אם אמרו העדנו על זה בכך והוזמנו בבית דינו של פלוני ונגמר דיננו ונתחייבנו מפי הבית דין לשלם לו כך וכך הרי אלו משלמין שאין זה אלא הודאת ממון הואיל והוא מעיד שכבר נתחייב בו ואם אמר האחד לבד כן ולא אמר האחר זה שאמר משלם חלקו לפי מנין העדים וחברו אינו משלם על פיו שאין משלם על פי עד אחד ואף כשהאחד משלם דוקא שאמר שכל העדות הוזמה הא אם אמר הוזמתי ולא אמר כן על האחרים אינו משלם שאין הזמה כלום אא"כ הוזמו כלם הא אם אמרו כלם כן כלם משלמין וכן הדין בכל קנס שבעולם שאם הודו שנתחייבו בו בבית דין פלוני משלמין על פי עצמן וחכמי הדורות שלפנינו פסקו כחכמים לומר שמשלמין על פי עצמן ואף בשקר העדנו והוזמנו בבית דינו של פלוני אע"פ שלא אמרו ונתחייבנו ממון וי"א שאף בעדות שקר העדתי לבד אע"פ שלא אמר שהוזם משלם מתורת דינא דגרמי שמן הדין אין חיוב בעדות אלא על ידי הזמה:

זה שבארנו שדין עד זומם קנס הוא פי' בכאן הטעם שהרי לא עשו מעשה ונהרגין וכן שהרי ממון ביד בעליו ומשלמין יש מדקדקין מכאן ר"ל ממה שאמר שהרי ממון ביד בעליו ומשלמין שכמו שאמרו בדיני נפשות הרגו אין נהרגין אף בדיני ממונות שלמו אין משלמין וכל שכן בעדות של מלקות שאם לקו אין לוקין ואף גדולי המפרשים רמזוה כן בהגהותיהם לענין מלקות ואין הדברים נראין כלל שלא הוזכרה דרשא זו בכל התלמוד אלא לענין הרגו ובפ' ד' מיתות למדוה מלאחיו ומשהרגו אין כאן אחוה וזו שבכאן פירושה שאף בלא שלמו משלמין הואיל ומ"מ להפסיד ממון באו ולא למעט אם שלמו שלא ישלמו שכל שאפשר בחזרה ודאי מחייבין אותם להחזיר וכן כתבו בתוספות וכן במלקות ר"ל שאם לקו האחרים לוקין ולא נאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא לענין הרגו וכן כתבוה גדולי המחברים ואף גדולי המפרשים כתבוה בתשובת שאלה כן אע"פ שבקצת מקומות חלקו בה לענין מלקות:

זה שאמרו בעדים זוממין שאם הרגו אין נהרגין שנמצאים מחמירין בהם כשלא הרגו יותר מכשהרגו קבלה היא ואין לנו בה טעם ומ"מ הגאונים כתבו הטעם שמאחר שהערימו שלא בשעת חמום מריבה ונקמה ושהוכפלה עבירתם ברציחה ועדות שקר אינם ראויים לכפרה ומתוך כך אין ענשם מסור לבית דין וכדרך שאמרו למעלה בסוגיא זו הוא שעושה מעשה במזיד לא יגלה כי היכי דלא ליהוי ליה כפרה הם שלא עשו מעשה במזיד יגלו כי היכי דליהוי להו כפרה ומ"מ נראה לי שאין הטעם אלא משום זילותא דבי דינא שלא יתפרסם שיהא מכשול זה יוצא מתחת ידם להיות זה נהרג בשקרות והשומעים סבורים שזה אירע להם במיעוט חקירה ודרישה ואף הם מחטטים אחריהם בצדדים אחרים לגבות מהם את חובם ובתוספות פי' הטעם שאף בנפשות היינו אומרים כן אי לאו דאין עונשין מן הדין ובממון מיהא עונשין מן הדין:

זה שביארנו שכל שאמרו שקר העדנו והוזמנו ונתחייבנו שחייבין לשלם לדברי הכל מ"מ עדותם אינה בטלה בכך והתובע יכול לומר איני מאמין שהוזמו שכיון שהגידו אין חוזרין ומגידין ועוד שהרי זה טוען אין אדם משים עצמו רשע ואין עדות זו כלום והעדות האחר קיים ואע"פ שלחיוב עצמו אנו אומרים בהוזמנו ונתחייבנו שמשלם ואין פוטרין אותו מצד שאין אדם משים עצמו רשע אין אומרין כן אלא לענין מיתה ומלקות אבל לענין תשלומין הודאת ממון הוא והודאת בעל דין כמאה עדים ואחר שביארנו שאין דין התובע נפקע בכך כל שכן שאם פרעו אינו חוזר וגובה ממנו בעדים אלו ולא עוד אלא שאינו משביעו שאין שבועה במקום שני עדים וכל שכן באחד שהרי שנים כיוצא בו אין מחייבין אותו ממון:

זה שביארנו באחד שהודה כן שאין חברו חייב בכך יש מי שאומר שהנתבע יכול להשביעו מצד עדותו של זה ואינו נקרא נוגע בדבר שהרי זה כראובן שתבע ללוי ולשמעון מנה שהלוה להם וכפר לוי והעיד שמעון שכך הוא שלוי חייב שבועה בעדות שמעון ואין הדברים נראין שהרי משאמר הוזמנו הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד ואפי' עשה תשובה הואיל ובשעת הזמה שחל בה העדות היה רשע הרי זה תחילתו בפסלות הא אם אמר העדנו שקר ועשינו תשובה ופייסנוהו לנתבע לשלם לו ואחר הוזמנו בזו ודאי משביעו על ידי עדותו זו ואע"פ שקודם הזמה הודו ששקר העידו הזמה חלה בהם שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם היה הנתבע טוענו בבריא שהוזם משביעו היסת:

יש שואלין עדים שהעידו בראובן שחייב לשמעון מנה והוזמו ואח"כ הודה ראובן שהוא חייב כעדותם של אלו אם משלמין אחר שמ"מ הם העידו שקר והוזמו או אין משלמין אחר שהענין כך היה ואין מפסידין אותו כלום ויראה שמאחר שאם באו עדים על כך פטורים כך הם פטורים על ידי הודאתו ויש מפקפקין בדבר שכל שיש עדים נתגלה הדבר למפרע שבן חיוב הוא משעת העדות אבל בהודאת בעל דין עכשיו הוא נעשה בר חיוב ויראה לי כדעת ראשון:

כבר ידעת שאין עדים זוממין משלמין עד שיזומו שניהם או כלם אם הם רבים בעדות אחת וכשנזומו כלם משלשין ביניהם את הממון לפי מה שהם הא במלקות ומיתה כלם לוקין או כלם נהרגין שאין מלקות לחצאין ואין צריך לומר מיתה:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר מעידים אנו באיש פלוני שגרש את אשתו ולא נתן לה כתובתה וזה אומר לא גרשתי שנמצאו גורמים לשלם לה כתובה מעכשיו אין אומרים לשלם לו כל הכתובה שהרי אפשר שאף בלא עדותם היה הוא מפסיד כתובה כגון אם תתאלמן או תתגרש אלא אומרין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו בספק שמא תתאלמן או תתגרש ותהא שלה ובספק שמא תמות היא בחייו ותהא שלו ויפסיד הלוקח את מעותיו ונחלקו בגמ' באומדנא זו בנוסח זה כיצד שמין רב חסדא אמר בבעל רב נתן בר הושעיא אמר באשה אמר רב פפא באשה בכתובתה וביאור ענין זה הוא שהכתובה בחיי בעלה אין אדם לוקח זכות האשה והוא לקיחתה בספק אלמנות או גירושין ולא זכות הבעל והוא לקיחתה בספק מיתת האשה אלא בטובת הנאה שאין אדם עשוי ליתן בכל שוויה על הספק וא"כ אף כשהעדים מעידין עליה והוזמו אין ראוי לחייבם אלא על טובת הנאה זו ומי שאמר שבבעל שמין הוא שאומדין בלוקח זכות הבעל כמה הוא נותן לו על כל זכותו שאם תמות היא בחייו יתן להם כתובתה מיד ואם נתאלמנה או נתגרשה בהדרת הנאה שלא יחזיר שיפסידו וכשיעור זה מחייבין את העדים שהרי שיעור זה הוא שאנו מפסידין לו ומי שאמר שבאשה שמין הוא שאומדין בלוקח זכות האשה כמה הוא נותן לה שאם תתאלמן או תתגרש יזכה הלוקח בכתובתה מיד ואם תמות היא בחייו שיפסידו וכשיעור זה פוחתין מתשלומי עדים לבעל שזהו זכותה והמותר הוא זכות הבעל שהיו מפקיעין אותו ממנו ומשלמין וזהו שיעור מרבה בתשלומין משומא העשויה בבעל שהאשה מצד שרגילות הלשון מתנבא עליה תמיד למות בחיי בעלה וכן שאם י"מ ימות הוא בחייה או תתגרש הרי היא מחוסרת גוביינא שיצטרכו לדון עם הבעל או עם המחזיקין בנכסיו והדבר מצוי לערער בפרעון כתובה אין אדם נותן על זכותה אלא דבר מועט וכל השאר הוא זכות הבעל ומשלמין אבל הבעל שהוא מוחזק נותנין לו יותר ואין אדם חושש בו לערער שאין אדם מצוי לערער במה שמכר הוא עצמו ולא היורשים במה שמכר האב ולא שתאמר שאם הכתובה מאתים נותנין לבעל מנה וחצי ולאשה אין נותנין אלא חצי מנה שאם כן שומת האשה והבעל הכל אחד שהרי שומת הבעל במה שנותנין לו ושומת האשה במה שנשאר שאין נותנין לה אלא שאם הכתובה מאתים נותנין לבעל מנה ולאשה חצי מנה ולשומת הבעל משלמין מנה ולשומת האשה משלמין מנה וחצי:

בגמרא לא עשו מעשה ונהרגין ומשלמין כו' היינו דרבה אימא כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה אמר רב פפא כו' וכך שמעתי כו' ולבי מגמגם בה חדא היכי מחייבינן להו זכות ספיקה כו' עכ"ל משום דלהאי פירושא ששמע לא נחית ביה לפרושי דשמין לרב חסדא בנכסי הבעל ולרב פפא בקרקע שייחד לה לכתובתה את ספיקא ואותו לא ישלמו אלא הנשאר ומשמע ליה כפשטה דזכות ספיקה ישלמו לו לפי נכסי הבעל או לפי הקרקע שייחד לה בכתובתה ולכך גמגם בה דהיכי מחייבינן כו' וק"ל:

תוס' בד"ה באומר עדות שקר העדתי כו' לכאורה משמע כו' משלם חלקו כו' דהא ליתא מאן כו' עכ"ל [כצ"ל] ור"ל דלכאורה משמע דאיירי בלא הוזמו אלא באומר א' מהם עדות שקר העדתי דהוי דינו כעד זומם לשלם על שביקש להפסיד ממון חבירו אע"ג שלא הפסיד ופריך כל כמיניה כיון שהגיד כו' והרי הפסיד ממון חבירו שחייב לשלם ונהי דחייב העד לשלם חלקו למאן דדאין דינא דגרמי כמ"ש הרא"ש בתשובה אין זה דין עד זומם דכתיב ביה כאשר זמם ולא כאשר עשה ואהא כתבו התוס' דאין נראה לפרש כן דהיאך בא רבא לומר לשלם על שביקש להפסיד באומר עדות שקר העדתי ולא הוזם דהא ליתא דין זה לשלם אכאשר זמם ולא עשה אלא בהזמה במקום פלוני עמנו כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה כיצד שמין כו' עולה לחמשים מנה בדרך זה כו' ולכך כשהבעל מוכר זכות כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מעידין אנו כו' ואע"ג דאמרי' האשה שאמרה גרשתני נאמנת ה"מ כו' אבל היכא דאיכא עדים כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דא"כ אמאי משלמין דהא טבא ליה עבדי דאי לאו סהדותייהו כלל הרי נאמנת והשתא שהעידו והוזמו גם היא אינה נאמנת די"ל דאי לאו סהדותייהו לא הוה מעיזה לומר גרשתני דמה"ט קאמרינן התם דאינה נאמנת היכא דאיכא עדים ודו"ק:

תוס' ד"ה באומר עדות שקר העדתי ושוב הוזם וכו' הא דכתבו התוס' ושוב הוזם משום דע"כ בהזמה נמי איירי דהא רב אמר במלתיה עד זומם משלם לפי חלקו אלא שעדיין יש לדקדק דהכל טעמא מאי דלמה נקיט רב למלתיה בכהאי גוונא באומר עדות שקר העדתי ואחד כך הוזם דהא החיוב אינו מצד ההזמה וי"ל דלרבותא נקטא דאע"ג דבהזמה אינו חייב עד שיזומו שניהם והוזם אח"כ אפ"ה חייב. ולא נראה דהא ליתא מאן דמשלם וכו' פי' וה"נ חיוב התשלומין אינו מצד ההזמה דהא אינו משלם עד שיזומו שניהם אלא ע"כ התשלומין הוא בא מחמת שאמר שקר העדתי:

בא"ד דהשתא יש לפרש כדאמר שקר העדתי סתר עדותו ד"ל והא דקאמר רב עד זומם משלם לפי חלקו היינו אותו השני שלא אמר שקר העדתי ולא סתר עדותו:

בגמרא אמר רבא באומר עדות שקר העדתי כל כמיניה כיון שהגיד כו' ופירש"י כל כמיניה בתמיה וכי יוכל הוא לחזור בו ויפטר הנדון מלשלם ולכאורה פירושו תמוה טובא דאדרבה מה"ט גופא דלא כל כמיניה לפטור הנדון מלשלם מש"ה צריך העד זומם לשלם לפי חלקו וכבר הרגישו בזה המפרשים וביחוד בס' לחם משנה שכתב דכוונת רש"י דכאן דאין יכול לפטור הנידון מלשלם א"כ אמאי קרי ליה עד זומם והיינו לפי מאי שהבין מפרש"י דאיירי שלא הוזם ואף לפ"ז פירושו דחוק מאד בין בל' רש"י ובין בל' הגמרא אמנם לע"ד נראה דרש"י מפרש הא דמשני רבא באומר עדות שקר העדתי היינו לאחר שכבר הוזם חזר ואמר עדות שקר העדתי ומשמע ליה לרבא דהא דתניא דבעינן דוקא שיזומו שניהם היינו דוקא אם עדיין אף לאחר שהוזמו עומדין בעדותן דאכתי ה"ל תרי ותרי מש"ה אין לך בו אלא חידושו שלא האמינה תורה אחרונים יותר מן הראשונים אלא דוקא כשהוזמו שניהם ולא כשהוזם אחד מהם משא"כ כשאותו עד שהוזם אומר עדות שקר העדתי ומודה לדברי עדי הזמה שפיר מצי סבר ר"י דמשלם לפי חלקו כיון שבזו ליכא חידוש ובהא מקשה הש"ס שפיר כל כמיניה כיון שהגיד כו' ועי' פירש"י וכי הוא יכול לחזור בו ויפטר הנדון מלשלם דודאי אילו היה יכול לפטור הנדון מלשלם ומהני עכ"פ חזרתו לפני ב"ד הוי א"ש משא"כ השתא דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד ואין יכול לפטור הנדון מלשלם א"כ הב"ד אין נזקקין לחזרתו כלל וכל מה שמודה בפניהם הוי כמודה חוץ לב"ד ולעולם יוכל לחזור מהודאתו ולומר מחמת ביעתות' הוא דאודי כדי לפטור הנדון ולפטור ג"כ מתשלומי הזמה ואפי' את"ל שצריך לשלם לצאת ידי שמים אכתי לא הוי ליה לר' יהודה למימר משלם דלשון משלם בדינא משמע כנ"ל ועוד יש לי לפרש בדרך אחר דרש"י נמי מפרש הא דאמר רבא באומר עדות שקר העדתי לאו אאותו עד שהוזם קאי אלא כפירוש התוספות דאעד שני קאי ולאו מטעמייהו דהתוס' אלא מטעם אחר דעיקר שינויא דרבא היינו שסובר דהא דבעינן דוקא שיוזמו שניהם היינו משום דבעינן לענות בו סרה ודרשינן עד שתסרה גופה של עדות ומש"ה כשלא הוזם אלא אחד מהם והשני עומד בעדותו לא שייך הזמה דבכה"ג לא הוסרה גופה של העדות דהשני קיים וחזי לאיצטרופי וכה"ג לאו סרה מיקרי משא"כ כשהוזם הא' והשני אומר עדות שקר העדתי ולפ"ז סרה כל העדות שפיר קרינן ביה לענות בו סרה ומש"ה קאמר ר"י אותו העד שהוזם משלם לפי חלקו ואהא מקשה הש"ס שפיר כל כמיניה כיון שהגיד וא"כ בכה"ג נמי לא סרה גוף העדות לגמרי כיון שהעד השני קיים ואינו נאמן לפטור הנדון מלשלם כיון דאי אתא עד אחרינא בהדיה חייב הנדון לשלם ועוד אפי' בעדותו לבד מחייב את הנדון שבועה כנ"ל ואף אם אפשר דרש"י לא כיון לזה אלא כפירושי הראשון שכתבתי אעפ"כ לא נמנעתי לכותבו שכן נ"ל עיקר לפי לשון סוגיית הש"ס עד שאני תמה על רבותינו בעלי התוס' דכיון דלקושטא דמלתא מפרשים דהאי באומר עדות שקר העדתי אעד השני קאי א"כ מי הכריחם לפרש עוד שהוזמו שניהם ולהוציא לישנא דעד זומם דרב יהודה מפשטיה והוצרכו לדחוק ג"כ בהא דמקשה גמרא כל כמיניה כו' טפי ה"ל לפרש בפשיטות כדפרישית ויש ליישב בדוחק והנלע"ד כתבתי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה באומר עדות שקר העדתי ושוב הוזם לכאורה משמע דכי אמר הכי וכו' עס"ה. עיין במהרש"א ונראה מדבריו שמפרש המשך לשון התוס' בענין זה דמ"ש בתחלה ושוב הוזם היינו שרוצים להכריח דאיירי בשוב הוזם והיינו שהוזמו שניהם כמ"ש בס"ה וע"ז כתבו דאע"ג דלכאורה משמע דאיירי שלא הוזם אלא באומר עדות שקר העדתי לחוד נמי משלם לפי חלקו כדין עדים זוממין ממש שאומרים עמנו הייתם חייבים לשלם אע"פ שהלה לא שילם עדיין אפ"ה חייב רחמנא משום קנס ובעי רבא למימר שכן הדין נמי בעדות שקר העדתי דהיכא דאמרי תרווייהו עדות שקר העדנו נמי חייבין לשלם אע"פ שהלה לא שילם והיינו דקרי ליה ר"י בלשון עד זומם ואתי ר"י לאשמעינן דבכה"ג דהיכא דאמר חד מינייהו עדות שקר העדתי בכה"ג אשכחן דעד אחד משלם לפי חלקו ומסקו דא"א לפרש כן משום דלא אשכחן משלם אלא בעמנו הייתם אע"כ דרבא נמי איירי דשוב הוזמו שניהם וכתב עוד שם לפרש לשון המקשה כל כמיניה לפמ"ש התוס' בתחילת דבריהם לכאורה משמע ע"ש ולענ"ד פי' זה דחוק מאד הן במ"ש בהמשך לשון התוס' דלפירושו האי לשון ושוב הוזם שכתבו תחלה מיותר הוא והן בעיקר הפי' שאינו עולה על הדעת כלל לפרש אף לכאורה דרבא מפרש מילתא דר"י דעד זומם בכה"ג דמה סברא הוא לומר כן ועוד דאפ' את"ל דעדות שקר נמי הוי כעד זומם לענין זה לשלם במה שביקשו להפסיד אפ"ה לא יהא הטפל חמור מן העיקר דבעיקר עדים זוממין בעינן שיוזמו שניהם ובעדות שקר העדתי יאמר ר"י דעד א' שהוזם נמי משלם ועוד דבעדים זוממין אין משלמין ע"פ עצמן אם לא כשאמרו נתחייבנו ממון בב"ד ובעדות שקר שלא בא לידי הזמה יסבור ר"י דאפי' עד א' משלם ע"פ עצמו ועוד לשון כל כמיניה לא שייך שפיר לפי פירושו כמבואר למעיין בדבריו וכ"ש במאי דפשיטא ליה דבעדות ממון נמי אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וכבר כתבתי שאינו כן כמ"ש ריב"א ור"י בפ"ק דב"ק ונראה דלשון הגמרא הכי משמע להו מדחשיב עדים זוממין בהדי כ"ד אבות נזיקין אלמא דבנזיקין נמי איירי וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדי' וכן משמע מסתימת לשון הטור (סי' ל"ח) אמנם בלשון הר"ן מצאתי שכתב ג"כ דבממון נמי שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה ועיין מה שאכתוב בזה דף ה' ע"ב לכך נראה יותר כמו שנראה מל' מהרש"ל ז"ל בס' ח"ש דכל דברי התוס' לעולם איירי בשוב הוזם אלא דלכאורה הוי משמע להו דבהוזם האחד והשני אומר עדות שקר העדתי הוי כאילו הוזמו שניהם וכ"ש היכא דאמרי תרווייהו עדות שקר העדנו ושוב הוזם אחד מהם וע"ז כתבו דלא נראה דכיון דלא אשכחן מאן דמשלם אלא דוקא בעמנו הייתם והיינו שהוזמו שניהם דבכה"ג גזירת הכתוב היא כנ"ל בכוונת מהרש"ל ז"ל אלא שגם זה מגומגם קצת לכך נראה יותר כדפרישית בל' רש"י ומתוך מה שכתבתי יש ליישב ג"כ לשון הטור במ"ש בשם ר"ת שנתקשו בהם הב"י וכל האחרונים וע"ש בל' הש"ך באריכות אלא שאין להאריך כאן והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב:

בגמרא כמאן דלא כר"ע משמע מל' סתמא דתלמודא מדדחיק לפרש מלתא דר"י דוקא באומר העדנו והוזמנו בב"ד ונתחייבנו ממון אלמא דהלכה כר"ע וכ"כ הרמב"ם והטור להדיא וכתב הב"י דמהכא פשיטא להו ומדאיירי נמי לעיל רבה ור"נ בטעמא דר"ע ואמרו תדע אלמא דהך סברא פשיטא להו טובא א"כ מסתמא דהלכה כר"ע דקסבר קנסא הוי ומ"ש הפוסקים והרי"ף והרא"ש והטור דיני הזמה אע"ג שאין דרכם לכתוב דינים שאינן נוהגים בזמן הזה היינו לענין דאי תפס לא מפקינן מיני' כמ"ש הב"י (סוף סי' ל"ח) ונראה שמטעם הזה השמיט הטור האי דינא דעד זומם משלם לפי חלקו אע"ג שיש בזה חידוש גדול אפ"ה כיון דלא שייך הכא לומר אי תפס לא מפקינן מיניה דהא למאי דמסקינן דלא משכחת להך מלתא אלא כשאומר הוזמנו בב"ד ונתחייבנו ממון א"כ לא שייך הך מלתא בזמן הזה שהרי אין הב"ד מחייבין אותן בזמן הזה כיון דקנסא היא כנ"ל. והוצרכתי להאריך בזה משום דלפי דמשמע מהסכמת כל הפוסקים דהלכה כר"ע דקנסא הוא א"כ תיקשי הלכתא אהלכתא במאי דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס הא קי"ל דאינו לוקה ומשלם והיינו כחכמים דלקמן במשנה (דף ד') במעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ודלא כר"מ דאמר לוקה ומשלם כדאיתא בפ' אלו נערות ובפ' מרובה ובפ' הפועלים ובכמה דוכתי ואנן הא מסקינן לקמן דטעמא דר"מ משום דס"ל כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא ולפ"ז משמע ע"כ דטעמא דחכמים משום דעדים זוממין ממונא הוא כמ"ש התוספות לקמן ובכל הסוגיות הנזכרים ומה שנלע"ד בזה יבואר לקמן במקומו אי"ה:

במשנה מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה פירש"י שגירש את אשתו בפנינו ביום פלוני וזה אומר לא גרשתיה ואיני חייב לה כתובה עכ"ל. ונראה לכאורה מל' רש"י שהעדים לא העידו בפירוש שלא נתן לה כתובה אלא עיקר עדותן על הגירושין לחוד אלא שע"י אותן העדות האשה תובעת כתובתה ואיירי בענין ששטר כתובתה בידה או במקום שאין כותבין לענין עיקר הכתובה בלבד אלא דלפ"ז קשי' לי דאכתי אמאי מחוייבין העדים לשלם טובת הנאת כתובתה הרי יכולין לומר שלא באו אלא להתירה לשוק שהרי הבעל אומר לא גרשתיה ולא להגבות כתובתה ועוד דהיאך העדים יודעין שלא פרע לה כתובתה דלא ראינו אינו ראיה וא"כ פשיטא דיכולין לומר שהיו סוברין שכבר פרע לה כתובתה לאחר גירושין א"כ לפ"ז נראה דהא דקתני ולא נתן לה כתובתה מן העדים הוא שאומרים בבירור שלא נתן לה כתובה כגון שהתנה בפירוש בשעת גירושין שאל יפרענה אלא בפניהם ואפשר שרש"י ג"כ הכי מפרש לה אלא שקיצר בלשונו ועיקר כוונת רש"י אינו אלא לפרש שצריכין לומר שגירש את אשתו ביום פלוני דבענין זה שייך הזמה דעמנו הייתם ביום פלוני כנ"ל. והוצרכתי להאריך בזה משום דנפקא מיניה לענין סוגיא דשמעתין כמו שאברר בסמוך:

בגמרא כיצד שמין א"ר חסדא כו' עיין בפרש"י ותוס' שהאריכו בפירושם ולדבר א' נתכוונו דכל השקלא וטריא ופלוגתא דהנך אמוראי היינו לענין עיקר הדין שנסתפקו אם אומרים זכות הבעל או זכות האשה וכדמפרשו מילתא בטעמא אלא שהרי"ף והרא"ש והר"ן מפרשו בע"א בשם הגאון הגדול דהא דאמרינן שמין בבעל או באשה היינו אם הוא ילד או זקן בריא או חלש קפדן או ותרן ומ"ד באשה היינו אם היא יולדת בצער ואם היא קנטרנית להקניטו שיגרשנה כו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בחיבורו ועיין בל' הרא"ש מה שהקשה על פירש"י ותוס' אמנם למאי דפרישית בסמוך נלע"ד לכאורה דכפירש"י ותוס' מוכרח בסוגיא דאי כפי' הגאון א"כ מעיקרא מאי קאמר כיצד שמין הא מסברא אית לן למימר דשמין בין באיש ובין באשה שאם עיקר הדין דשייך שומא בכל הני מילי לפי שהלוקח נותן עיניו בכל זה א"כ פשיטא שצריך לשום בשניהם בין באיש ובין באשה כיון שאפשר לקיים שניהם ואין זה סותר את זה משא"כ לפירש"י ותוס' א"ש כיון דבעיקר הדין קמיפלגי דאי אפשר לילך אחר שומת שניהם שהרי סותרין זא"ז שזכות הבעל שוה יותר מזכות האשה כמ"ש רש"י ותוס' באריכות ועוד דלפירושם קשה מה שדקדקתי בסמוך דהיאך שייך שומא זו לענין תשלומי הזמת העדים כיון דלא רמיא הך מילתא עלייהו למידק בשעה שהעידו אם הוא חולה או זקן או בריא או קפדן וכן להיפך כיון שאינן אלא דברים המסורים ללב ואין כל הדיעות שווין ואף שאיני כדאי להכניס ראשי בין הקדמונים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך וכאן לא באתי אלא ליישב שיטת רש"י ותוס' דנראה שמזה הטעם עצמו הוכרחו לפרש כן וכ"ש ממאי דמשמע להו דהאי בכתובתה דקאמר ר"פ היינו למעוטי נכסי מלוג לפי שאין זה מעיקר עדותן שיכולין לומר לא היו יודעין מזה אלמא דלעולם אין לחייב העדים אלא בדבר ברור במה שהוא מעיקר עדותן ורמיא עלייהו למידק וכדפרישית בסמוך וצ"ע ליישב שיטת הפוסקים בזה ודו"ק: