Bava Metzia 72a

אית ליה זכיה דתנן זכין לקטן בפרק מי שמת (ב"ב דף קנו:):

וזקפן עליו במלוה לאחר זמן חישב עמו על הרבית וזוקף הכל ביחד במלוה וכתב לו שטר עליהם כך וכך אני חייב לפלוני:

וגובה את הרבית דמשעת זקיפה הוי כגבוי:

בין כך ובין כך אסיפא פליג וטעמא כדמפרש ואזיל שלא יאמרו כו':

שטר שיש בו רבית שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה ברבית כך וכך לזמן פלוני:

המוקדמין למלוה:

פסולין דבעי למיטרף לקוחות מזמן הכתוב בו ועדיין לא הלוה ושטר הלקוחות קודם למלוה וזה מוציא שטרו והוא קודם והוא שקר:

פסולים ואינו טורף מן המשועבדין ואפילו מן המאוחר למלוה:

שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואין גובה לא את הקרן ולא את הרבית - פריב"ם דאין גובה ממשעבדי אבל מבני חרי גבי ע"פ אותו השטר דעדים אינם פסולים דאינם עדי חמס דאין מרויחים כלום בדבר וקשה דתניא בתוספתא [פ"ה] דמכלתין המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו בא לב"ד יקרעוהו והשתא אי גבי ביה מבני חרי אמאי יקרעוהו ימתינו עד שיגבה בו קודם וי"ל שאסור להשהותו מיהו נראה דר"מ קניס לגמרי ולא גבי ביה כלל כמו שטרי חוב המוקדמים דמוקמינן בסמוך כר"מ ואף על גב שגם שם פי' בקונטרס דאין פסולין אלא לגבות ממשעבדי אין נראה דפסולין משמע דלא גבי ביה כלל והא דפריך נהי דלא גבי מזמן ראשון ליגבי מזמן שני הוה מצי למימר נמי נהי דלא גבי ממשעבדי ניגבי מבני חרי אלא רבותא פריך דאפי' ממשעבדי ניגבי מזמן שני ובסמוך דפריך אעובדא דפרדיסא אלא הא דאמר רבי יוחנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון נימא דלא ניתן ליכתב ולא משני משום דטעמא דלא ניתן ליכתב לא מהני אלא דלא גבי ממשעבדי משום דס"ל דודאי מהני לפוסלו לגמרי ולא גבי ביה כלל והא דלא מיבעיא ליה אלא אי גבי ממשעבדי אבל מבני חרי פשיטא ליה דגבי אף על גב דלא ניתן להיכתב התם הוא דפשיטא ליה דגבי היינו משום שהמוכר היה מודה ללוקח שלא פרע ועוד נראה דאפי' יש עדים אחרים או שחייב מודה אפ"ה קניס ר"מ דהכי משמע דאין גובה קרן דומיא דרבית ובתוספתא (שם) נמי משמע דאפילו במלוה על פה קניס דקתני המלוה את חבירו ברבית ובא לפני ב"ד קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית שהיה ר"מ אומר שטר שיש בו רבית כו' ובפ' המניח (ב"ק דף ל:) נמי מדמינן לההוא דקנסו גופן משום שבחן דמפסיד גוף הממון הוא הדין דקניס בגוף המלוה אע"פ שיש לדחות דהתם עבירה נעשית בגוף הממון יותר מכאן דכאן עיקר עבירה בשטר כדאמרינן התם משעת כתיבה עבד ליה שומא ולכך לא קנסו אלא בשטר ומיהו רבנן נראה דודאי לא קנסו כלל ומשמע לכאורה דגבי לרבנן בשטר קרן אפילו ממשעבדי ור"מ נמי לא פליג אלא משום דקניס ותימה דאמאי אין העדים פסולים כיון שעוברים על לא תשימון (שמות כב) אע"פ שאין מרויחים יש להם לפסול מידי דהוה אעבריין אוכל נבילות להכעיס דקי"ל (סנהדרין דף כז.) כאביי דפסול והא דלא חשיב להו בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד:) ה"נ לא חשיב לוה אלא הוי בכלל מלוה הבאה ברבית כדמפרש התם. מלוה הבאה ברבית והוא הדין נמי עדים בכלל ואין לפרש כגון שאין רבית מפורש בשטר אלא כתב סתם פלוני חייב לפלוני מנה וכללו הקרן עם הרבית והעדים לא ידעו דא"כ בסמוך דקאמר ר' יוחנן דמודו רבנן בשטרי חוב המוקדמין גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ה"נ נגזור שמא יגבה רבית בתורת קרן ואין לומר נמי דכיון שהרבית מפורש בשטר אין העדים עוברין על לא תשימון כיון דיודעין העדים דבית דין לא יגבו על ידם רבית ולכך השטר כשר והא דתנן במתני' (לקמן בבא מציעא דף עה:) דעדים עוברין היינו כשאין ניכר הרבית בשטר ויודעים עדים שיש בו רבית דהא אהאי שטרא גופי' אמרי' בפרק המניח (ב"ק דף ל:) ובפרק המוכר פירות (ב"ב דף צד: ושם ד"ה וחכמים) דמשעת כתיבה עבד ליה שומא וי"ל דאיירי הכא ברבית דרבנן ולא מיפסלו באיסור דרבנן כיון שאין מרויחים כלום אע"פ שבעבירה דאורייתא היו נפסלים אי נמי אפי' ברבית דאורייתא יש להכשיר דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים ולכך כשרים כדאמרינן נמי (לעיל בבא מציעא דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל קשה ההיא דשטרי חוב המוקדמים היאך העדים כשרים דמוקמינן לה כר"מ אבל לרבנן גובה מזמן שני ולר"מ נמי היה גובה אי לאו משום דקניס ורבי יוחנן נמי לא קאמר דפסולים לרבנן אלא משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון והלא העדים הללו במתכוין חתמו שקר והקדימו את הזמן וי"ל כגון שיש עדים שמעידין עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות או כגון שאומרים טעינו בשנת המלך אי נמי בשיפורא בין מלא בין חסר ולא הזכירו בשטר בכמה בשבת אלא בכמה בחדש:

קונסין אותו ואינו גובה וכו' ואע"ג דאמרי' בפ' אע"פ (כתובות דף. ס:) הלכה כר"מ בגזירותיו היינו דוקא בגזירותיו ולא בקנסותיו והכא קנס הוא דכה"ג נמי פסקו בהלכות [גדולות] כרבנן דר"מ במעוברת חבירו ומינקת חבירו דאם נשא יוציא לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס ולא כר"מ דאמר לא יחזיר עולמית (. סוטה דף כו.) דהוי קנסא וראיה מדבעי בהחולץ (יבמות דף לז.) אם אינסבא לכהן (לא) [אי] החמירו לגרש כיון שאינו יכול לחזור ולכנוס דגרושה אסורה לכהן [וע"ע תוס' זבחים קד. ד"ה א"ר עקיבא]:

אמר אביי לאו היינו דרבי אסי דאמר רבי אסי כו' תימה מה ענין דר' אסי לכאן וי"ל דהכא לא מיבעיא ליה אי גבי ממשעבדי אי לא אלא משום דפשיטא ליה דנאמן לומר פרעתי משום דלא ניתן ליכתב ומיבעיא ליה אי לא גבי ממשעבדי כיון דאין השטר מועיל אלא ע"פ הודאתו או דילמא גבי ועל זה בא אביי להביא מדרבי אסי דכי היכי דמודה בשטר מהני הודאתו לגבות ממשעבדי אע"פ שאם היה אומר מזויף הוא היה צריך קיום ה"נ הכא גבי פרדיסא ולא שייך כאן לגרוס אין צריך לקיימו אלא גרסי' לאו היינו דרבי אסי דאמר ר' אסי מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים ולפי זה כשמקשה על רבא מההיא דלשבח קרקעות בלא רבא היה יכול להקשות מיד לכ"ע מ"ש הכא דנאמן לומר פרעתי ובנמצאת שאינו שלו אינו נאמן כל זמן ששטר מכר בידו אלא נטר עד לבסוף ומקשה על רבא מגביית משעבדי השנוי בפירוש בברייתא:

ר' יוסי אומר בין כך ובין כך, גובה את הקרן וגובה את הרבית. כלומר בנכרי שלוה מעות מישראל ונתגייר, בין זקפו ואחר כך נתגייר ובין נתגייר ואחר כך זקפו, וכדמפרש טעמא דר' יוסי בגמ', שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה, אבל בישראל שלוה מעות מנכרי, מודה ר' יוסי לרבנן דאם קודם שנתגייר זקפו במלוה גובה את הרבית, ואם לאחר שנתגייר אינו גובה את הרבית.

אמר רב הונא הלכה כר' יוסי ובירושלמי (דפרקין ה"ה), פליג בר קפרא אפילו בישראל שלוה מנכרי, דגרסינן התם, ר' יוסי אומר ישראל שלוה מן הנכרי ונתגייר, זקפו עליו עד שלא נתגייר גובה את הקרן וגובה את הרבית, ואם זקפו משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, תני בר קפרא גובה את הקרן ואת הרבית, אמר ר' יעקב בר אחא מאי טעמא דבר קפרא, מכיון שאתה מבריחו מן הרבית אף הוא נעשה גר שקר, ע"כ. אבל אנן לא קיימא לן כבר קפרא דירושלמי, דיחיד הוא אצל ר' יוסי ורבנן. ובנכרי שלוה מעות מישראל דאמר ר' יוסי דבין כך ובין כך גובה את הרבית, יש מי שאומר דוקא שזקפו אבל לא זקפו לא, ויש מי שאומר אפילו לא זקפו, וזה נראה לי יותר, דכיון שלא זקפו עד שלא נתגייר מה לי זקפו מה לי לא זקפו, דהא טעמא אינו אלא משום דבהיתר נתרבה עליו, ואין זה כאבק רבית דנימא זקיפה כפרעון ולא מסלקינן ליה בלא דהכא אפילו אבק רבית ליכא, וטעמא דכדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה איתיה אפילו בשלא זקפן, הלכך לעולם גובה את הקרן ואת הרבית, ועוד דאם איתא הוה להו לאפלוגי בדידה, במה דברים אמורים כשזקפן עליו במלוה אבל לא זקפן גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, אלא משמע כדאמרן, כך נראה לי. שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית. פירש רש"י ז"ל שכתוב בו פלוני לוה מפלוני [מנה ברבית], כך וכך לזמן פלוני. וסעד לדבריו יש, מדאמרינן בסמוך גבי שטרי חוב המוקדמין, אמר ר' יוחנן אפילו תימא רבנן, (ורבית) גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, ואם אין רבית מפורשת בשטר אף בהא ניגזור שמא יגבה את הרבית. וגובה ואינו גובה שאמרו, יש מפרשים ממשעבדי קאמרי, אבל מבני חרי אפילו ר' מאיר מודה. וא"ת אם כן במה הוא גובה מן המשועבדים לרבנן, והלא עדיו פסולין הם ובני מלקות נינהו, משום דקא עברי אלאו דלא תשימון עליו נשך, וכל דארבעים בכתפיה אינו כשר. י"ל דעדים לא משמע להו דעברי נינהו בלא תשימון, דעל מלוה הוא דמשמע להו לאינשי, וכיון שכן לא מפסל לעדות ולשבועה בכך, וכדאמר בריש מכילתין (ה, ב), והא קא עבר בלא תחמוד, ופריקנא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, ואי נמי בעי הכרזה בפסולים דרבנן וברייתא בלא וא"ת עוד, לרבנן היאך גובה ממשעבדי, נימא לא ניתן ליכתב. לא היא, דכיון דכתוב ביה בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה, אע"פ שחזר וכתב ורבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו, ואע"פ שהריבית לא ניתן ליכתב, הקרן ניתן ליכתב, אבל בשטרי חוב המוקדמים זה הכתוב בו לא ניתן להכתב כלל. ויש מפרשים, דגובה ואינו גובה מבני חרי קאמרי, דלר' מאיר קנסינן ליה ולא גבי כלל ואפילו חייב מודה, ולרבנן גובה מבני חרי כשחייב מודה או בעדים אחרים המעידים על אותה מלוה על פה. וראייתם מדתניא בתוספתא (פ"ה ה"ט), המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו, בא לבית דין יקרעוהו. והרמב"ן ז"ל כתב דאינה ראיה, שאע"פ שגובין קרן על ידי שטר זה, כיון שהבעלים עצמם מצווין לקרעו אף בית דין קורעין אותו, אבל אם הוציא מלוה שטרו בבית דין גובה את הקרן על פי שטר זה. וכן מסתברא לי, דאלו לבני חרי למה להו למנקט פלוגתייהו בשטר שכתוב בו רבית, לימא מלוה שיש בה רבית ר' מאיר אומר אינו גובה וכו', וכי תימא. דלרבותא נקטיה לומר דאפילו בשטר דמילתא אלימתא, לר' מאיר אינו גובה אפילו קרן ולרבנן גובה קרן לבד ומבני חרי ולא ממשעבדי, לא היא, דלר' מאיר כיון דטעמיה משום קנסא מה לי בשטר מה לי בעל פה, ולרבנן הא לא מפרשא בהדיא דלא לגבי קרן ממשעבדי, ואם איתא הוה להו לפרושי בהדיא, וחכמים אומרים גובה את הקרן מבני חרי ואינו גובה את הרבית, כיון שעקר חדושא בשטר היינו דאינו גובה אלא מבני חרי. ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא, דכיון שהביאוה עם שטרי חוב המוקדמים דפסולים ולדמויי לה, וההיא דוקא פסולין לגבי משעבדי ולא לגבי בני חרי, דלכולי עלמא מבני חרי גבי, דאלמא אפילו לר' מאיר לא קנסינן ליה להפסיד לגמרי, הכא נמי לא להפסיד לגמרי אלא שלא לגבות ממשעבדי, אבל מבני חרי גבי, ולרבנן קרן אפילו ממשעבדי כשטרי חוב המוקדמים אליבא כר' שמעון בן לקיש דגבי לרבנן ממשעבדי מזמן שני. והרמב"ן ז"ל כתב, דאלו היתה רבית מפורשת בשטר, כלן נפסלין כבר, ואינו גובה בשטר זה ממשעבדי, אלא הכא בשטר שאין הרבית מפורשת בו ולא ידעו העדים באותה רבית, אלא שבאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל רבית היתה שם כך וכך, ואי נמי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמרו הן בעצמן כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת נפשות וכך וכך רבית יש בו דנאמנים (עי' כתובות יח, ב). וא"ת אם כן ליגזור לרבנן שמא יגבה את הרבית, וכמו שגזרו בשטרי חוב המוקדמין שמא יגבה מזמן ראשון. י"ל דשאני (התם) [הכא], דאפילו יטרוף הרבית אין בו איסור בקרן, ואפילו יטרוף מן הלקוחות, שהקרן ניתן ליכתב, ואע"פ שיש בו אסור ברבית, רבנן לא קנסי היתרא אטו איסורא, אבל התם אי גבי מזמן ראשון הרי טרף הכל שלא כדין מן הלקוחות, ולא ניתן להכתב כלל מן הזמן הראשון. ומ"מ מודה הוא הרב ז"ל דגובה את הקרן שאמרו, ממשועבדים קאמר.

הא דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין פירש רש"י ז"ל פסולין לגבות בו ממשעבדי אבל מבני חרי מגבא גבי, וכן עקר, מדאמר נהי דלא גבי מזמן ראשון [ניגבו] מזמן שני, ואוקמה שמעון בן לקיש במחלוקת שנויה ור' מאיר היא, אבל לרבנן (מכר) [גבי] מן המשועבדים מזמן שני, ור' יוחנן נמי דאמר אפילו תימא רבנן וגזרה שמא יגבה מזמן ראשון, משמע דדוקא משום גזרה, (דמגבי) [דאי גבי] ביה מזמן שני מן הלקוחות אתי למגבי מזמן ראשון, ולענין גביית לקוחות, הא מבני חרי מגבא גבי דליכא גזרה כלל. וא"ת והלא עדים פסולים הם שהקדימו השטר. וי"ל כגן שלא הקדימו השטר אלא שכתבו שטר ללוה אע"פ שלא היה מלוה עמו ובשטר דלא אקנייתא, וכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דפסול, כדאמר רב אסי בפרקין קמא (יג, א) גבי מצא שטר חוב, ודלא כאביי דאמר עדיו בחתומין זכין לו, ומאן דלא ידע דרב אסי לא מפסיל ולא רשע הוא. אי נמי כשטעו בין מלא לחסר. א"נ שהיו אנוסים מחמת נפשות, וכשאין כתב [ידם] יוצא ממקום אחר ונודע הדבר על פיהם. ובירושלמי במסכת (ראש השנה) [שביעית פ"י ה"ג] אמרו, מי מודיע, ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן החתומים בשטר מודיעים. לא כן אמר (ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן) (אמר ר' שמעון בן לקיש) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שהוחקרה עדותם בבית דין, תמן כשאמרו לא חתמנו כל עקר, ברם הכא אומרים על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ע"כ, ובמס' ראש השנה פרק קמא (ב, א בד"ה אמר) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

הכי גרסינן לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים. ולא גרסינן מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, דהא קיימא לן כמאן דאמר צריך לקיימו, אלא גובה מנכסים משועבדים גרסינן, ולא איתיידע היכא אמרה רב אסי. וא"ת והיאך גובה בהודאתו מנכסים משועבדים, ליחוש לקנוניא, דכל שחב לאחרים אינו נאמן, כדאמר בפרק האשה שנתארמלה (כתובות יט, א), לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. י"ל דגובה מן המשועבדים ששעבד לאחר הודא קאמר, וקא משמע לן דאע"ג דלא נתקיים בחותמיו לא אמרינן כיון דלא סהדי מפקי לקלא לא יטרוף, אלא אמרינן כיון דמודי ביה הוי שטרא, דאיהו משוי ליה שטרא, והכי קאמר, כי היכי דאמר רב אסי דמשוינן ליה שטרא אפומא דידיה ואפילו לגבות ממשעבדי, הכי נמי משוינן ליה שטרא אפומיה, ואע"ג דטעין מכירה בטלה היא גובה אפילו ממשעבדי.

ישראל שלוה מן הגוי מעות ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר הגוי אם נתגייר אחר שזקפן עליו ונעשה קרן גובה את הכל ואם זקפן אחר שנתגייר אינו גובה אלא את הקרן ולא מן הרבית כלל אפילו אותו שעלה בגיותו הואיל ולא נזקף להיותו קרן בגיותו וגוי שלוה מישראל ונתגייר הגוי אפילו זקפן אחר שנתגייר גובה הישראל את הכל ר"ל כל הרבית שעלה בעודו גוי הואיל וזקפו אע"פ שלאחר שנתגייר זקפו כדי שלא יאמרו לא נתגייר זה אלא שלא לחסר מעותיו ומ"מ אם לא זקפן מיהא אינו גובה ויש חולקין להתיר אף בשלא זקפן הואיל ומ"מ הטעם אינו אלא שלא יאמרו וכו' ומ"מ תלמוד המערב חולק בהוראה זו שכתבנו והוא שאמרו שם ר' יוסא אומר ישראל שלוה מן הגוי ונתגייר בין שזקפן עד שלא נתגייר בין שזקפן אחר שנתגייר אינו גובה את הרבית גוי שלוה מישראל ונתגייר אם זקפן עד שלא נתגייר גובה את הקרן ואת הרבית ואם זקפן משנתגייר גובה את הקרן לבד ופירש הטעם מכיון שאתה מבריחו מן הרבית אף הוא נעשה גר שקר ואע"פ שירושלמי במקום בבלי אינו משנה מ"מ בזו האחרונה נראין דבריהם מדברינו:

שטר שכתוב בו רבית והוא שכתוב בו פלני לוה מפלני מנה במנה וסלע או שנזקף הסלע עם המנה כקרן גמור ונתברר שהסלע של רבית היה גובה את הקרן אפילו ממשעבדי ואינו גובה את הרבית כלל אפילו מבני חרי ולא סוף דבר ברבית קצוצה אלא אף ברבית של דבריהם שאין הפרש בין רבית קצוצה לשל דבריהם אלא בשקדם וגבה שהקצוצה יוצאה בדיינין ואבק רבית אינו יוצא בדיינין יש מי שאומר שלא אמרו אינו גובה את הרבית אלא ממשעבדי אבל מבני חרי גובה כמלוה על פה וראיתם ממה שאמרו בסוגיא זו בשטרי חוב המוקדמין במחלוקת שנויה ור' מאיר היא ואם לא כן היאך הוא במחלוקת שנויה והלא שטר מוקדם גובה מיהא מבני חרי ואין זה כלום שהמוקדם לא נעשה איסור בגוף ההלואה אלא בזמן והרי גוף ההלואה בענין רבית כזמן בענין שטר מוקדם וכשם שהזמן נפסל מכל וכל עד שאינו טורף אפילו מזמן שני כך גוף ההלואה נפסל בשטר שיש בו רבית עד שאינו גובה אותה כלל לדעת ר' מאיר אלא שמ"מ הלכה כרבנן ברבית שגובה את הקרן ולא את הרבית ויש אומרים שאין הקרן נגבה לדעת חכמים אלא מבני חרי שהרי העדים עברו בלאו והיאך טורפין על פיהם ולא יראה כן שלא נקרא רשע ליפסל לעדות אלא בעברה שיש בה מלקות ואע"פ שבעברה שבממון פוסלין אותו אע"פ שאין שם מלקות לא נחשבו כפסולי עדות בענין רבית אלא מלוה ולוה כמו שיתבאר במקומו:

שטרי חוב המוקדמים פסולין שהרי אפשר שיבא לטרוף לקוחות שלא כדין והמאוחרין כשרים שאין כאן פסידת לקוחות ואם המלוה מחל שעבודו תבא עליו ברכה ושטר מוקדם לא סוף דבר ואינו טורף מזמן ראשון אלא אף מזמן שני אינו טורף ואע"פ שברבית לא קנסנו ההתר על גב איסור אף בזו לא משום קנס התר על גב איסור אלא שאם נגבה בשטר זה מן הלקוחות אף מזמן שני יש לחוש שמא יבא לגבות בו אף מן הראשון ומתוך כך אמרו שאינה טורפת אף מזמן שני ואילך אלא הרי היא כמלוה על פה וגובה מבני חרי ועיקר דבר זה יתבאר במסכת בבא בתרא וכבר ביארנוה בחבור זה ובפירושנו במסכת ראש השנה ויש אומרים מכאן שאין לפרש שטר שיש בו רבית שנזקף הקרן עם הרבית שכיוצא בזה אף הקרן אינו גובה שיש לחוש שמא יגבה אף הרבית כחששא זו שבשטר מוקדם:

לא סוף דבר בשטר מוקדם שאינו גובה מן המשועבדים אלא אף כל שטר שנעשה באונס אינו כלום והמעות כמלוה על פה מעשה היה באחד שמשכן כרמו לחברו לעשר שנים במשכנתא דסורא וכשאכלה שלש שנים בתורת משכונה אמר לבעל הכרם מכור לי כרמך לחלוטין והריני נותן לך דמי כלה ואם לאו הריני כובש שטר המשכונה ואומר שבתורת מקח ירדתי בה ועמדתי בה שני חזקה ולא אצטרך לשטר ראה לוה זה שכלתה לו הרעה והודה לדבריו והלך לו וכתב ממנו שטר מתנה לבן קטן שהיה לו והקטן הרי הוא זוכה וקונה אע"פ שאינו מקנה ואמר שכתב שטר מתנה זו לבנו הלך וכתב שטר מכר לבעל המשכונה והרי שהמכר לא היה כלום אלא שחוזר המוכר ותובע לו מעותיו בשטר מכר שבידו שהרי קבל לו אחריות ואמרו חכמים שאינו גובה מן המשועבדים ששטר זה לא נתן ליכתב ובעל השטר שקבלו הורע על עצמו וכל שטר שלא נכתב אלא באונס אינו גובה מן המשועבדים וכן הדין באנס הכופהו למכור לו שדהו ומסר מודעא ומכר לו שמא תאמר אחר שכן לא היה צריך זה להקנותה לבנו ימסור מודעא בפני שנים ודיו אפשר שחשש שהמוכר יזקיקהו לבטל כל מודעא שמסר ושימסור:

בד"ה אמר אביי כו' מה ענין דרב אסי לכאן כו' עכ"ל ר"ל דלכאורה דהכא קמבעיא ליה משום כיון דלא הוה זביני ולא הוה קנין השטר כלום ומאי מייתי מדרב אסי דהוה שטר קנין גמור כיון דמודה ביה וק"ל:

גמ' זביני זוזי כמלוה בשטר דמי וגובה מנכסים משועבדים וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה שטר שיש בו רבית וכו' דאינן עדי חמס וכו' משמע דריב"ם פסק כרבא דלא פסל מומר אוכל נבלות להכעיס אלא אוכל נבלות לתיאבון דבעינן עד חמס דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס:

בא"ד ובסמוך דפריך אעובדא דפרדיסא וכו' נימא דלא ניתן להכתב ולא משני משום דטעמא דלא ניתן להכתב לא מהני אלא דלא גבי ממשעבדי. ר"ל לישני ליה דמשום הכי קאמר רבי יוחנן דטעמא דשטרי חוב המוקדמין פסולין משום גזרה שמא יגבה מזמן הראשון משום דלטעם זה אינו גובה אפי' מבני חורין גבי שטר שיש בו רבית לרבי מאיר אבל אי הוה קאמר משום דלא ניתן להכתב לא היה מהני אלא דלא גבי ממשועבדים הכי משמע לפום ריהטא דטעמא דלא ניתן להכתב לא מהני אלא שלא לגבות ממשעבדי מדלא מבעי ליה גבי עובדא דפרדיסא אלא אי גבי ממשעבדי או לא והתם לא בעי אלא מטעם דלא ניתן להכתב כמו שפי' התוס' לקמן דף זה בד"ה אמר אביי לאו היינו דרב אסי וכו' אלא ודאי גבי שטר שיש בו רבית אפי' לרבי מאיר גובה את הקרן מבני חורין על פי השטר זה אינו דלעולם לא גבה אפי' מבני חורין על פי השטר אי כפר ביה והא דלא משני הכי לקמן אפירכא דפריך נימא משום דלא ניתן להכתב משום דסבירא לה להגמרא דטעמא דלא ניתן להכתב מהני נמי שלא לגבות בו כלל אפי' מבני חרי:

בא"ד אע"ג דלא ניתן להכתב התם הוא דפשיטא ליה דגבי משום דהמוכר וכו' כצ"ל:

בא"ד מידי דהוה אמומר אוכל נבלות להכעיס וכו' כצ"ל:

ד"ה קונסים אותו וכו' וכהאי גוונא פסקו הלכות גדולות כרבנן דרבי מאיר במעוברת חבירו וכו' כצ"ל:

בא"ד וראיה מדבעי בהחולץ אם אנסיבת לכהן אי החמירו לגרש כיון דאינו יכול לחזור ולכנוס וכו' כצ"ל. ור"ל מדבעי כן שמע מינה דהלכה כרבנן דישראל מותר (להכניס) [לחזור] ולכנוס ולא כר"מ. ומה שכתבו התוס' מדבעי בהחולץ וכו' הוא דף ל"ו:

ד"ה אמד אביי לאו היינו דר' אסי וכו' מ"ש דנאמן לומר פרעתי ובנמצאת שאינו שלו אין נאמן כל זמן ששטר מכר בידו וכו' כצ"ל:

תנו רבנן ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית יש למדין מכאן דהוא הדין גוי שיש לו שטר חוב על ישראל ויש בו רבית מפורש ועד שלא זקפו במלוה מכר הגוי או נתן אותו שטר חוב לישראל דאסור אותו ישראל לגבות הרבית כגוי עצמו שנתגייר וכן היה אומר מורי. ואין הראיה מחוורת דשאני הכא שהגוי הזה הוא עצמו הלוה מעות אלו וכשגובה אותן עכשיו נראה רבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל ואף על פי שבשעת הלואה גוי היה השתא בשעת גוביינא ישראל הוא מה שאין כן בגוי שמכר חובו לישראל שהישראל הגובה אותו לא לוה כלום ואין כאן רבית מן הלוה למלוה. הריטב"א.

רבי יוסי אומר בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה את הרבית. כלומר בגוי שלוה מעות מישראל ונתגייר בין זקפן ואחר כך נתגייר ובין נתגייר ואחר כך זקפן וכדמפרש טעמא דרבי יוסי בגמרא שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. אבל בישראל שלוה מעות מגוי מודה הוא רבי יוסי לרבנן דאם קודם שנתגייר זקפן במלוה גובה ואם לאחר שנתגייר אינו גובה את הרבית. ואמר רבא וכו' הלכה כרבי יוסי. ובירושלמי פליג בר קפרא אפילו בישראל שלוה מגוי דגרסינן התם רבי יוסי אומר ישראל שלוה מן הגוי ונתגייר זקפן עליו עד שלא נתגייר גובה את הקרן ואת הרבית ואם זקפן משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. תני בר קפרא גובה את הקרן ואת הרבית אמר רבי יעקב בר אחא טעמא דבר קפרא מכיון שאת מבריחו מן הרבית אף הוא נעשה גר שקר. עד כאן. אבל אנן לא קיימא לן כבר קפרא דבירושלמי דיחיד הוא אצל רבי יוסי ורבנן. ובגוי שלוה מעות מישראל דאמר רבי יוסי דבין כך ובין כך גובה את הרבית יש מי שאומר דוקא שזקפן אבל לא זקפן לא. ויש מי שאומר אפילו לא זקפן וזה נראה לי יותר דכיון שלא זקפן עד שלא נתגייר מה לי זקפן מה לי לא זקפן דהא טעמא אינו אלא משום דבהיתר נתרבה עליו ואין זה כאבק רבית דנימא זקיפן בפרעון ולא מסלקינן ליה בלא זוזי דהכא אפילו אבק רבית ליכא וטעמא דכדי שלא יאמרו דבשביל מעותיו נתגייר זה איתא אפילו בשלא זקפן הילכך לעולם גובה את הקרן ואת הרבית. ועוד דאם איתא הוה להו לאיפלוגי בדידיה במה דברים אמורים בשזקפן עליו במלוה אבל לא זקפן גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית אלא משמע כדאמרן כן נראה לי. הרשב"א.

שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה יש מפרשים ואף על גב דאיסורא דאורייתא יש כח ביד חכמים להפקיר ממונו וליתן לזה ולי נראה דאיסורא דרבנן בלחוד הוא כיון דחיוב הרבית הוא מזמן גיותו שיטה.

וזה לשון הריטב"א וטעמא דרבי יוסי כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. פירוש וכיון שאינו אלא מדרבנן ומפני מראית העין בעלמא יש לנו להתיר מהאי טעמא דרבי יוסי וכן הלכה. עד כאן.

שטר שיש בו רבית פירש רש"י שכתוב בו רבית מפורש פלוני לוה מפלוני רבית לזמן פלוני. והקשו עליו דאם כן היכי אמרי רבנן שגובה את הקרן והלא עדים פסולין הן שעברו על לא תשימון עליו נשך. ויש שתירצו דלא מיפסלי בהכי מן הסתם דהא לא משמע להו לעדים לא תשימון אלא על המלוה וכתביה רחמנא בלשון רבים. אי נמי דקרא על בית דין קאי דמזהר להו רחמנא שלא יניחו לעשות הלואה זו או שלא יגבו אותה וכדאמרינן בעלמא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ולא מיפסלי עדים אלא כשהתרו בהם קודם לכן וכן דעת הרמב"ם ויש ראיה לדבריו דהתם בסנהדרין לא אישתמיט תנא למיתני פסולה אלא בלוה ומלוה ולא בערב ועדים. אבל רבינו הגדול הרמב"ן סובר שהעדים פסולין דלא תשימון דמיירי בלשון רבים אשימה דשטרא דעבדי עדים משמע להו לאינשי ואפילו לפי דעת הרמב"ם אין פירוש רש"י מחוור דהא ודאי לאו בשופטני וברשיעי עסקינן דיכתבו רבית מפורש בשטר שלהם ויחתמו עדים שכפרו באלהי ישראל וכי נפיק לבית דין או קרעי ליה לדרבי מאיר או מרעי ליה לרבית לדעת חכמים ועוד מדלא קתני שטר שכתוב בו רבית. לפיכך הנכון כפירוש ר"י שיש בו רבית סתום שזקפוהו קרן ונודע על פי ידים אחרים שהעידו כן ולא ידעו עדי השטר בדבר ואפילו על פי עדי השטר עצמו משכחת נמי שאומרים שלא הרגישו ברבית אלא לאחר שמסרו השטר לידם והא פרישנא לה בבבא קמא בסייעתא ושמיא. הריטב"א.

וחכמים אומרים גובה את הקרן יש מפרשים דגבי אפילו ממשעבדי. ואי קשיא לרבנן אמאי גבו ממשעבדי נימא לא ניתן ליכתב וכי תימא נהי דלא ניתן ליכתב רבית קרן ניתן ליכתב ליקשי לה בגמרא וליפרוק כדאקשי אלא הא דאמר רבי יוחנן וכו'. לאו קושיא היא דהכא כיון דכתיב ביה בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה אף על פי שחזר וכתב מרבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו ואף על פי שזה לא ניתן ליכתב זה ניתן ליכתב אבל גבי שטרי חוב המוקדמין זמן הכתוב בשטר לא ביתן ליכתב כלל. אי נמי דרבי יוחנן מפרשא ליה טפי. הרמב"ן. וזה לשון הריטב"א: וחכמים אומרים גובה את הקרן פירוש ואפילו מנכסים משועבדים כדמשמע מסוגיין להדיא והיינו דאמרינן דרבנן לא קנסי היתרא. והא דתני בתוספתא שטר שיש בו רבית שבא לבית דין יקרעוהו רבי מאיר היא אי נמי רבנן וכשהרבית מפורש בו ולדעת הרמב"ן דמשוי להו עדים פסולים. עד כאן. ויש מפרשים דגובה ואינו גובה מבני חורין קאמר וראייתם מדתניא בתוספתא המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו וכו'. והרמב"ן כתב דאינה ראיה דאף על פי שגובין קרן על ידי שטר זה כיון שהבעלים עצמן מצווין לקרעו אף בית דין קורעין אותו אבל אם הוציא פלוה שטרו בבית דין גובה את הקרן על פי שטר זה. וכן מסתברא לי דאלו לבני חרי למה להו למינקט פלוגתייהו בשטר שכתוב בו רבית לימא מלוה שיש בה רבית רבי מאיר אומר אינו גובה וכו' וכי תימא דלרבותא נקטיה לומר דאפילו בשטר דמילתא אלימתא לרבי מאיר אינו גובה אפילו קרן ולרבנן גובה קרן לבדן ומבני חרי ולא ממשעבדי. לא היא דלרבי מאיר כיון דטעמיה משום קנסא מה לי בשטר מה לי בעל פה ולרבנן הא לא מפרשא בהדיא דלא ליגבי קרן ממשעבדי ואם איתא הוה ליה לפרושי בהדיא וחכמים אומרים גובה את הקרן מבני חורין ואינו גובה את הרבית כיון שעיקר חדושן בשטר היינו דאינו גובה אלא מבני חורין. ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא דכיון שהביאה עם שטרי חוב המוקדמין דפסולין ולדמוייה לה וההיא דוקא פסולים לגבי משעבדי ולא בני חורין דלכולי עלמא מבני חורין גבי דאלמא אף לרבי מאיר לא קנסיה ליה להפסיד לגמרי הכא נמי לא להפסיד לגמרי אלא שלא לגבות ממשעבדי אבל מבני חורין גבי ולרבנן קרן אפילו ממשעבדי כשטרי חוב המוקדמין אליבא דריש לקיש דגבי לרבנן ממשעבדי מזמן שני. הרשב"א.

והא דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין פירושה בין שכתבו בניסן והקדימו זמנן מתשרי שלפניו בין שכתבו בניסן ולא לוה עד תשרי או שקדמה כתיבת השטר לחתימתה פסולין. פירש רש"י שאינו טורף ממשועבדים מכלל דמבני חורין גבי. ועיקר מדאמרינן אלא הא דאמר רבי יוחנן וכו' נימא לא ניתן ליכתב ומשום לא ניתן ליכתב ודאי לא פסלינן ליה לגמרי אלא ממשעבדי לא גבי אבל מבני חורין גבי דומיא דמעשה דפרדיסא דפשיט לן כמלוה על פה דמי. ומאן דאוקמה בשחייב מודה אבל משום האי טעמא דלא ניתן ליכתב מפסיל שטרא לגמרי לא דק דהאי טעמא דלא ניתן ליכתב לא גזרה הוא אלא טעמא לאפסולי שטרא דלא גבי ממשעבדי שאין שעבוד הכתוב בו שעבוד מאחר שלא ניתן ליכתב. ועוד דהוה לן למימר בגמרא זביני לא הוי זביני שטרא כשר וגובה מנכסים משועבדים או פסול מדקאמרינן כמלוה על פה דמו משמע דכמלוה על פה הוא מחמת שטר זה שאם שטר זה פסול לא למלוה על פה הוא אלא מלוה בלא עדים הוא אלא ודאי לא ממעטינן משום האי טעמא אלא שאינו גובה מנכסים משועבדין. הרמב"ן.

והמאוחרין כשרים דאחולי אחליה לשעבודא קמא ובשטרי מקח וממכר בין מוקדמין בין מאוחרים פסולים. ויש שטרי חוב מאוחרין פסוליה היכא דלא שיעבד ליה אלא נכסי דקנה עד ההוא יומא ולא שיעבד ליה נכסי דעתיד למיקני ואי מאחרי ליה לשטרא דילמא זבין לוה ארעתא בין זמן ההלואה לזמן הכתוב בשטר והוי משתעבדי ליה למלוה על ההוא שטרא שלא כדין לפיכך צריך לאיזדהורי בשטר מכר לכתוב יום המכירה בפירוש בכמה בחדש דאי כתיב בניסן סתמא דילמא הדר זבניה ניהליה בסוף ניסן ואיהו קטעין אין זבנתיה ניהלי בחד בניסן ואנא זבינתיה ניהלך בעשרה בניסן והדרית וזבנתיה מינך בעשרים בניסן והאי שטרא דאיתא בידי בר עשרים בניסן הוא.

בתוספות בד"ה שטר כו' פריב"ם דאין גובה ממשעבדי אבל מב"ח גבי כו' דעדים אינן פסולים דאינן עידי חמס כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על פירושו מה ראה לפרש כן כיון דאיפסקא הלכתא להדיא בגמרא כאביי דלא בעינן עד חמס והוא א' מיע"ל קג"ם משומד אוכל נבילות להכעיס. ויש ליישב משום דקי"ל דאינו פסול מדאורייתא אלא היכא שעבר עבירה שיש בה חיוב מלקות אע"ג דלאו עבירה דחמס והיינו טעמא דמשומד אוכל נבילות כו' משא"כ בעדי ריבית אע"ג שעוברין בלאו דלא תשימון אפ"ה אין לוקין כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ד מהל' מלוה דמש"ה לא פסילי לעדות ואע"ג שכתב הב"י בח"מ סי' ל"ד בשם רבינו ירוחם דמדרבנן מיהא פסול לעדות אפי' בעבירה שאין בה מלקות י"ל דריב"ם לא ס"ל הכי אלא אפי' מדרבנן לא פסילי כשאין בה מלקות אלא במידי דחמס דוקא וק"ל:

בא"ד מיהו נראה דרבי מאיר קניס לגמרי ולא גבי ביה כלל כמו שטרי חובות המוקדמים כו' עכ"ל. זה הלשון צריך עיון דמשמע דלפי סברתם עכשיו דאינו גובה מבני חורין היינו אם כופר או שטוען פרעתי. אבל אם מודה הלוה גובה הקרן מב"ח. אלא אח"ז (חסר כאן סוף הענין):

בא"ד ועוד נראה דאפי' יש עדים אחרים או שחייב מודה אפ"ה קניס ר"מ עכ"ל. והיינו דוקא בשטר שיש בו ריבית אבל בש"ח המוקדמים אף לר"מ גובה מב"ח אם חייב מודה כמ"ש התוספות פרק המניח דהתם האיסור לא נעשה אלא בכתיבת השטר מש"ה קניס ליה ר"מ בכל ענין השטר לפוסלו לגמרי אבל גוף הלואה לא נעשית באיסור משא"כ בריבית שגוף הלואה נעשה באיסור קניס ליה לגמרי בכל דמי ההלואה אף אם חייב מודה:

בא"ד אף שיש לדחות וכו' דכאן עיקר עבירה בשטר כדאמרינן התם משעת כתיבה עביד ליה שומא עכ"ל. מה שכתבו כן בלשון דחיה היינו משום דאיכא למימר דהא דקאמר משעת כתיבה עביד ליה שומא לאו דוקא אלא משעת הלואה עביד שומא וכ"כ מהר"א ששון בתשובותיו סי' קס"ב דקושטא דמלתא הכי הוא מיהו קשה לפירוש ריב"א שכתב דאף השטר לא פסלינן אלא לענין שא"ג ממשועבדים א"כ הקושיא במקומה עומדת מסוגיא דפרק המניח ויש ליישב דריב"א סובר דלא שייך לקנוס לענין ב"ח משום דלוה נמי עביד איסורא ולמה יהא חוטא נשכר אלא דעיקר כוונת התוספות ליישב הלשון דקנסו גופן והיינו במה שכתבו דשייך שפיר לשון גופן דעיקר גוף השטר לענין שיעבוד כן נ"ל וק"ל:

בא"ד ומיהו רבנן נראה וכו' ומשמע לכאורה דגבי לרבנן בשטר קרן אפילו ממשעבדי וכו' ותימא דאמאי אין העדים פסולין עכ"ל. לכאורה נראה דמאי דפשיטא להו דלרבנן גובה אף ממשעבדי היינו משום דמוכח כן מסוגיא דשמעתין דאלת"ה לא הוי מקשה מידי מש"ח המוקדמים אלא דלפ"ז היא גופא קשיא מנ"ל למקשן להקשות דלמא ר"מ ורבנן לא פליגי אלא לענין ב"ח כשחייב מודה אי קנסינן התירא אטו איסורא אבל ממשועבדים או כשהלוה כופר בו כ"ע מודו שהשטר פסול משום שהעדים פסולים וא"כ ה"ט נמי בש"ח המוקדמים דכ"ע מודו דפסולי מה"ט גופא שהעדים פסולים ובשלמא לפי' ריב"ם וכן ללשון ראשון של התוספות דר"מ גופא מודה דלא קנסינן אלא לפסול השטר א"כ ע"כ לאו היינו מטעם שהעדים פסולים דהא ר"מ נקט בהדיא קונסין אותו משמע דלא מדינא פסול השטר אלא משום קנס ומדר"מ נשמע לרבנן שאין העדים פסולים והיינו כשקלא וטריא דשמעתין וכמו דמסקו התוס' אבל ללשון ב' של התוס' דר"מ איירי לענין ב"ח אף כשחייב מודה א"כ מצינן למימר דרבנן נמי לא פליגי עליה אלא בהא אבל השטר פסול לכ"ע משום שהעדים פסולים וה"ט נמי דשטרי חוב המוקדמים ואפשר שזהו באמת כוונת התוספות להקשות אסוגיא דשמעתין ומסקו בסוף דבמוקדמים א"א לומר שטעם הפיסול משום שהעדים פסולים דהא מצינו כמה מוקדמים שאין העדים פסולים וכמו שאבאר בסמוך אע"כ דטעמא משום קנסא הוא וא"כ מקשו שפיר דהא בשטר שיש בו ריבית לא קנסו רבנן מה שנעשה בהיתר וא"כ התם נמי ליגבו מזמן שני ואין להקשות עדיין מנ"ל למקשה להקשות דלמא רבנן בשטר שיש בו ריבית נמי ס"ל דקנסינן ליה לפסול השטר לענין משועבדים או אם כפר בו ומטעם קנס ולא פליגי עליה דר"מ אלא דסברי דלא שייך לקונסו לענין ב"ח כשחייב מודה אלא די"ל דללשון ב' של התוספות סובר התלמוד לסברא פשוטה דלא שייך לקנוס לחצאין וכיון דמצינו דבמוקדמים קנסינן לפסול כל השטר והיינו כיון שעשה עבירה בגוף השטר ולא בהלוואה א"כ ממילא בריבית מאן דקניס יקנוס בכל הקרן אף כשחייב מודה כיון שכל הלואה נעשה באיסור אבל אכתי קשה מנ"ל לתלמודא דרבנן סברי דלא קנסינן היתרא משום איסורא בשום דוכתא עד דקשיא להו משט"ח המוקדמים דלמא רבנן נמי מודו דקנסו אלא דבשטר שיש בו ריבית סברי דלא שייך לקונסו לענין ב"ח להפסיד הקרן מהמלוה כיון דלוה נמי עביד איסורא וכדי שלא יהיה חוטא נשכר ויש ליישב כיון דקושיא זו לא שייך אלא למסקנת התוספות דר"מ סובר דאף מב"ח א"ג אף כשחייב מודה וכדמייתו התוספות ראיה דאפילו במלוה ע"פ קניס ר"מ א"כ קשה אמאי נקט בברייתא שטר שיש בו ריבית ליפלגו במע"פ אע"כ להודיע כוחן דרבנן דאף בשטר פליגי וס"ל דגובה אף ממשעבדי וא"כ מקשה שפיר ודו"ק:

בא"ד ואין לפרש כגון שאין הריבית מפורש בשטר וכו' ה"נ נגזור שמא יגבה הריבית בתורת הקרן. עיין מ"ש בפ' המניח ודע שהרמב"ן מפ' הסוגיא באמת שאין הריבית מפורש בשטר ואפ"ה א"ש דדוקא בש"ח המוקדמים שייך לגזור ולפסול כל השטר שכולו נעשה באיסור שאם היה גובה מזמן ראשון כל הגוביינא שלא כדין משא"כ בריבית לא שייך לגזור כלל קרן משום ריבית כיון דלעולם יגבה הקרן כדין וא"כ הקרן מיקרי היתר והשטר נכתב כדין על הקרן עיין בנ"י ודו"ק:

בא"ד אבל קשה ההיא דשטרי חוב המוקדמים היאך העדים כשירים עכ"ל רוב המפרשים כתבו דמשכחת לה שפיר שהעדים לא הקדימו הזמן אלא שכתבוהו בזמנו בניסן ולא לוה עד תשרי ואע"ג דקי"ל אין כותבין שטר ללוה בלא מלוה אם לא בשטרי אקניית' אפ"ה מאן דלא ידע האי מלתא לא נפסל לעדות בשביל כך והתוספות שלא פירשו כן נ"ל משום דאזלי לשיטתייהו דפסקו כאביי דס"ל בפ"ק דמכילתין עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ לא הוי מוקדם בכה"ג וק"ל:

תד"ה שטר שיש בו רבית בסוף הדבור. וי"ל כגון שיש עדים שמעידים שאנוסים היו מחמת נפשות ע"ש. ע"כ מיירי בכת"י יוצא ממקום אחר דאי באין כת"י יוצא ממק"א אף הם בעצמם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות במגו. וכ"כ להדיא לפרש בגד"ת וכיון דעל כרחך מיירי בכת"י יוצא ממק"א. א"כ הוי תרי ותרי כדאיתא להדיא בכתובות (דף כ) וע"כ אף בתרי ותרי אינו גובה מזמן שני כיון דלפי עדים אחרים הוא מוקדם וא"י לגבות מזמן ראשון וגזרו שמא יגבה מזמן ראשון. וכיון שכן יקשה לכאורה אמאי צריך התוס' לומר דהעדים אחרים אומרים שההלואה היתה בתשרי והקדימו העדים הזמן והוי רק הכחשה בעדות ולא הזמה וקיי"ל כר"ה דאמר זו באה בפ"ע ומעידה. וא"כ בלא טעמא דקנס היה הדין דמזמן השני יהי' השטר כשר כיון שכולם מודים שמזמן שני הוא אמת והוי השטר חתום בעדים דבאים בפ"ע ומעידים והרי אלו היו חותמים מעתה השטר היינו מכשירים וה"נ מזמן שני הוי כמו עדות אחרת, זולת שנאמר כיון שאומרים גם על עדים שעשו מעשה והקדימו הוי כמו הזמה שמעידים על העדים שהעידו שקר. ודלא כהרמב"ם דהיכא שאומרים עמנו הייתם וגם הלוה עמנו היה הוי הכחשה ולא הזמה והוי עדים פסולים. ומכאן ראיה לדברי ריב"ש שהביא בש"כ ססי' ל"ח דהזמה שלא בפניהם הוי מוכחשים ופסולים, דלשיטת הש"כ דשלא בפניהם הוי רק הכחשה וכשר לעדות אחרת, עדיין תקשי דלוקמי שהעידו כן שלא בפ"ע, ודוק וע' היטב בב"ח: