Bava Metzia 64a

בעישורייתא וחומשייתא אם יש לחלקם למעות העודפות להוציאן עשרה עשרה או ה' ה' ואין אחד או שנים עודפות שאין באות לכלל ה' יש לומר שטעה בחשבונו אם עישורייתא נינהו טעה בין חמשים לארבעים או בין ארבעים לשלשים ואם אינן עשיריות וישנן חמישיות יש שהיו רגילין למנות חמשה חמשה ואם היו עודפות הרבה כגון נ"ה טעה בעשיריות כדפי' ויש כאן טעות של נ' בדילוג אחד ובה' העודפות טעה בין ג' לארבע או אם עודפות ט"ו או כ"ה. טעה ג' פעמים או ה' פעמים בחשבון של חמש אבל אם עודפות על החמישיות אחת או ב' או ג' וד' שאינן מגיעות לה' לא טעה כלום וכולם מתנה:

ואי איניש תקיפא הוא זה שנתנם לו אדם קשה הוא שאינו רגיל לגמול חסדים ולתת מתנת חנם:

מאי במה יתלה זה לעכבם בידו:

אמר ליה כיון דליכא למימר טעה בחשבון תלינן למימר דלמא מיגזל גזליה זה ימים רבים וזה לא ידע והשתא מלאו לבו להשיבו:

דלא שקיל וטרי ליה לא נשא ונתן עמו מעולם:

בשילהי פירקין כשסיים לדרוש באתי ולא שמעתי תחילת דבריו:

שמעי' דקאמר קרי קרי שמעתי דורש ומזכיר דלועין תמיד:

יהבינא לך לאחר זמן:

בעישורייתא וחומשייתא הם היו רגילין בחמשה כדרך שאנו מונין אחד אחד ולדידן הוי בכל ענין בכדי שהדעת טועה:

מה שעזי חולבות מכור לך מותר הך ברייתא לא קשיא לרב דאסר לקמן פרדיסא בסוף פירקין (בבא מציעא דף עג.) דהכא אין רגילות לזלזל בשביל המתנת יום או יומים לכך מותר שמקבל עליו הפסד ושכר וכך יכול להפסיד כמו להשתכר הלכך אפילו ימצא יותר מן הדמים שנתן לא הוי אגר נטר אבל פרדיסא אסר רב דקא אוזיל גביה טובא שרגיל לקנות בעוד שהוא בוסר ומשום הקדמת מעות עד זמן הבציר אוזיל גביה והוי אגר נטר ואע״ג דהתם נמי זימנין דאית בהו תיוהא כדקאמר שמואל כגון ברד או קרח או גשמים ומפסיד הכל רב לא חייש להכי דלא שכיח הוא וא״ת לרב דאסר פרדיסא מ״ש ממשכנתא דסורא דמשמע לקמן (בבא מציעא דף סז:) דשריא לכ״ע דכתבי הכי במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף דשרי אפילו לכמה שנים לאוזולי גביה כ״ש לשנה אחת ויש לומר דשאני משכנתא דסורא שקונה קרקע מעכשיו במעות ושטר לפירותיה אי לא יפדנה הלוה אבל פרדיסא אינו זוכה בשום דבר והוי זוזי הלואה גביה עד הבצירה ועוד דמשכנתא דסורא קנוי לו קרקע לכל דבר אפי' למשטח בה פרי ולהעמיד שם בהמותיו וכל תשמיש שירצה אבל בפרדיסא אינו מוכר אלא יין בלבד ועוד י״ל דרב לא אסר פרדיס' אלא דוקא כשאמר ליה כך וכך הינין מכור לך אבל אם מכר לו הן רב הן מעט מה שיגדל מודה רב דשרי ואפ״ה שרי שמואל משום תיוהא שהיין יהיה רע ולא ישוה הדמים שנתן והכא בקרי ועזי חולבו' דאסור מודה שמואל דלא שייך ביה תיוהא ולאיכא דאמרי נמי דשרי רבא כיון דממילא קא רבו אתיא אפי' אליבא דרב ואע״ג דהתם נמי ממילא קרבי איכא לאוקמי דהתם מיירי בפרדיסא כשלא יצא עדיין הפרי כלל:

אי תקפה ברשותך תימה דהיכי מיירי דאי בשמשך א״כ אפילו אמר ליה אי תקפה אי זילא ברשותך ואי יקרי ברשותי הוה שרי שהרי מתנה עמו שאם יוקיר יהא המקח קיים מעכשיו ואין המעות הלואה אצלו ואי תקפה או זילא יהא המקח בטל ויהיו המעות הלואה ויחזירם לו ומה רבית יש כאן ואי בשלא משך מה צריך להתנות אי תקפה ברשותך כי לא אתני יכול לחזור דליכא מי שפרע כיון שמפסיד הכל כדמשמע לעיל בפ' הזהב (בבא מציעא דף מט:) גבי ההוא חמרא דבעי למנסביה דבי פרזק רופילא וי״ל דלעולם איירי כשמשך ואפ״ה אסור אי אמר אי זילא ברשותך דחשיב קרוב לשכר ורחוק להפסד כדאמר לקמן (בבא מציעא דף ע.) גבי עיסקא דאסור אע״ג שיכול להתנות שאם יבא הפסד בעיסקא יהיו כל המעות הלואה ואם יבא ריוח יהיו כולם פקדון אלא ודאי כיון דאחריות ההפסד על המקבל לא מהני אפילו בתנאי להחשיבם פקדון א״נ מיירי כשלא משך וצריך להתנות דאי לא מתני איכא מי שפרע דאין בו כל כך הפסד דאיכא דניחא ליה בחלא טפי מבחמרא כדאמרינן בהמוכר את הספינה (ב״ב ד' פד: ושם) וא״ת אכתי כי לא אתני נמי יכול לחזור בו אי תקפה דמקח טעות הוא אפי' הביאו לוקח בביתו ושהה הרבה ואחר כך החמיץ דא״ר חנינא בהמוכר את הפירות (שם ד' צח. ושם) גבי מוכר יין לחבירו והחמיץ לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך ואפי' מאן דפליג התם ואמר מזלא דגברא גרים מ״מ כי אתני מאי פריך הכא קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא והא מקח טעות הוא דליכא למימר מזליה דלוקח גרים כיון דהתנה עמו דאי תקפה ברשותיה ובסוף פירקין (בבא מציעא ד' עג:) נמי אמרינן גבי רבנן דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי להו בטבת וקאמר אחמרא יהבי ואחלא לא יהבי ואין לחלק בין מוכר בתשרי ולוקח בטבת לשאר השנה דבהמוכר פירות לא קמפליג בין קודם טבת לאחר טבת לכך נראה דתקפה דהכא לאו היינו שהחמיץ אלא קלקול בעלמא כמו יין הנמכר בחנות דהמוכר פירות דאותו שהחמיץ אחר תשרי מתשרי היה עומד להתחמץ כדאמר בסוף פירקין ואותו הוי מקח טעות אבל תקיף דהכא אין זה הקלקול ראוי לעמוד מתשרי ואין זה מקח טעות ועליה יהבי זוזי והוי תקפה דהכא כי ההוא דהמוכר פירות דאמר רבא האי מאן דזבין חביתא דחמרא ותקיף כו' דלאו היינו החמיץ דבעי בתר הכי חלא מאי ואף על גב דבההיא דברכות (ד' ה:) רב הונא תקיפא ליה ארבע מאה דני דחמרא הוי החמיצו דקאמר אייקר חלא מ״מ הך דהכא לאו היינו החמיץ כדפי' וא״ת מאי צריך לקמן (שם) טעמא דמעיקרא חלא חלא תיפוק ליה דאפילו בתקפה דליכא למימר הכי שרי להתנות כדאמר הכא כיון דקביל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא וי״ל דקלקול של חימוץ שכיח הלכך אע״ג דמקבל עליה יוקרא וזולא הוי רחוק להפסד והוי דומה לרבית אי לאו טעמא דמעיקרא חלא חלא:

הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא פירש רש"י ז"ל, אחביתא דחמרא שיש בידך, אמר ליה רב שרביא, האי קרוב לשכר ורחוק להפסד בהלואה [ו]רשע הוא, כדאיתא לקמן בהאי פרקא (בבא מציעא ע, א). ויש להקשות, דאם כן, היאך פוסקין על הפירות כשיש לו, שאף הם אלו נגנבו או נאבדו או נפסדו חייב הוא המוכר באחריות, והכי תנא בהדיא בתוספתא [פ"ו, ה"ג], למה זה דומה, לנותן מעות לחברו ויתן לו פירות לגורן, ונגנבו או אבדו חייב באחריותן, אם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו. ויש מפרשים, דעל חבית ידועה נותן לו, ולפיכך קשיא ליה דכיון דעל זו ממש נתן לו אי תקפה נתבטל המקח והלואה היא זו, ואמר ליה אביי כיון דמקבל עליה זילא קרוב לזה ולזה הוא דהא אפשר דזל ופסיד. ולא גרסינן כיון דמקבל יוקרא וזילא אלא כיון דמקבל עליה זילא. והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר וזה נכון.

מי שהלוה לחברו או שפרע לחברו ומצא יתר אם בכדי שהדעת טועה כגון אחת ושתים או חמשה במקום שמונין לחמישיות או עשרה במקום שמונין לעשריות חייב להחזיר ואם בכדי שאין הדעת טועה אינו צריך להחזיר שמא מתנה הוא שנתן לו ואם אינו בר הכי שמא כבר גזלו ועכשו מחזירו בהבלעה וכמו שאמרו הגוזל את חברו והבליע לו בחשבון יצא ואם לא נשא ונתן עמו מעולם שמא אחר גזלו ומחזירו על ידו של זה ומכל מקום אם הלה תובעו באותו הטעות יראה שחייב הוא להחזיר:

מי שפסק מעות לעניים על הדלועין או הקשואים והיה שער השוק עשרה בני זרת בדינר וגנן זה קבל עליו עשרה בני אמה בדינר לזמן ידוע בשכר הקדמת הדינר אע"פ שאין לו עכשו אלא בני זרת מותר הואיל והן הן בעצמן שגדלות ובאות לידי שעור אמה הרי זה כעד שיבא בני או שאמצא מפתח ואע"פ שלא זכה אותם לו מעכשו להעמידן באחריות הלוקח ומכל מקום מדברי גדולי המחברים יראה שצריך ליחדן שהם כתבו עשר קשואים אלו ויש מפרשים דוקא שהם באחריות הלוקח וכן בכל מה שהותר מטעם יש לו:

ההולך לחלוב את עזיו ולגוז את רחליו ולרדות את כוורתו מצאו חברו ואמר לו מה שעזי חולבות מכור לך מה שרחלי גוזזות מכור לך מה שכוורתי רודה מכור לך בכך וכך מעות אע"פ שלפי מה שהוא סבור בחליבה זו או בגזיזה זו או ברדיה זו נמצא שמוזיל מקחו בשכר הקדמת המעות מותר שאפשר שהוא במחשבתו והוזיל לפי מה שהוא חושב בחליבתו וגזיזתו ורדייתו ואפשר גם כן שתהא רדייתו וחליבתו וגזיזתו פחות מכדי מה שחשב ונמצא מייקר ואע"פ שלענין הדין בחליבה רשאין לחזור שהרי דבר שלא בא לעולם הוא מכל מקום כל שלא חזרו מותר ואף לענין הדין אפשר להעמידה במוכר עז לחלבה אבל אם אמר לו מה שעזי חולבת כך וכך מה שרחלי גוזזת כך וכך מכור לך בכך וכך ומה שכוורתי רודה כך וכך מכור לך בכך וכך אם יצא השער ופסק כשער שבשוק מותר ואם לא יצא השער או שיצא ולא פסק כשער שבשוק אלא שמוזיל בשכר המתנת מעותיו אסור הואיל ואין לו בחלב עזיו כמה שהוא מתנה וכן באחרות ואע"פ שבא הרבוי מאליו עד שמגיע לשיעור זה וכבר ביארנו כיוצא בה בדלועין שמותר אינו דומה שחלב זה הנוסף לא גוף הראשון שהוא שם בשעת התנאי הוא נוסף אלא אחר הוא המתחבר עמו שהרי אלו הוציא מה שהיה שם בשעת התנאי אף זו האחרונה באה אחריה מה שאין כן בדלועין שאלו קצצן בקטנן לא היו אחרות עומדות במקומן:

מי שאמר לחברו הילך ארבעה דינרין על חבית של יין ויש לו לזה חבית של יין זו והרי מכיון שיש לו אין קפדין על שער שבשוק אלא שחדש עמו תנאי שלא תהא החבית קנויה לו לגמרי והוא שהתנה עמו הריני לוקח ממך חבית זו בכך וכך על מנת שאם תחמיץ מכאן ועד יום פלוני תהא שלך ולא יהא המכר מכר ולשאר דברים תהא ברשותי כגון יוקר וזול או איזה אונס שיארע בה והרי מכיון שקבל עליו אונס וזול אע"פ שהמוכר מקבל על עצמו החמוץ אין זה קרוב לשכר ורחוק להפסד שהוא אסור כמו שיתבאר אלא קרוב לזה ולזה והילכך מותר אע"פ שלא יצא השער או שיצא ופסק לו בפחות ואין אומרים הואיל ועדין יש ללוקח אחריות חימוץ על המוכר אין המעות אלא הלואה שהרי לא הותר ביש לו אלא מפני שהוא מזכה מעכשו והרי אין זה מזכה אלא מאחר שיוקר וזול ללוקח אין לך זכוי גדול מזה והרי כל פסיקה על פירות כך הוא שמחייב עצמו ליתן פירות חשובים ולמטה יתבאר שלוקח אדם יין בתשרי ואינו נוטל עד טבת וכשנוטלו בודק ומניח את החומץ ולוקח את היין ונמצא שבהקדמת מעותיהם מקבל המוכר אחריות היין אם החמיץ וביארו הטעם שיין לקחו ולא חומץ ואלו שהחמיצו בטבת מתחלת השנה היו עומדין לכך אלא שלא הוברר הדבר ואע"פ שאמרו בבודק את החבית להיות מפריש תרומה כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק ההיא בשאר ימות השנה מטבת ואילך ויראה משם שמטבת ואילך אם נשאר אצל המוכר אחריות החומץ אסור אלא אם כן יצא השער או שלא יצא ויש לו:

זה שביארנו שאחריות החומץ על המוכר כתבוה גדולי המפרשים אפילו היה בקנקנים של לוקח שמן הסתם הדבר מוכיח שלא להתחייב באחריותן הואיל ומכל מקום חייב עצמו בכך:

וגדולי קדמונינו פירשו בשמועה זו שלא בלוקח נאמרה אלא כגון שנתן לוקח לחנוני ארבעה דינרין שיקח בהן חבית של יין וימכרנה בחנותו על יד על יד ויחלוק עמו בשכר השתות שמרויחין בה וקבל עליו המוכר יוקר וזול ר"ל שאם תתיקר ותעמוד כלה ביחד אלו רצו למכרם ביחד על חמשה דינרין או אם הוזלה ועמדה כלה ביחד על שלשה יהא שלו ותחשב כקרן מה שהיא שוה עתה בשעה שמוכרה על יד על יד ומכל מקום השתות שמרויחין בה במכירה על יד על יד תהא לשניהם אבל אם החמיצה תהא ברשות חנוני להיות פסידא שלו מותר שקרוב לשכר ולהפסד הוא ועל דרך האמת לשון קרוב לשכר ורחוק להפסד וקרוב לזה ולזה נופל יפה לפירוש זה אלא שפשוטה של שמועה מוכחת כפירוש ראשון ומכל מקום ממה שפירשנו באחרונה אתה למד שאסור להלוות מעותיו למחצה שכר ושיקבל המתעסק אחריות הקרן שהרי זה קרוב לשכר ורחוק להפסד:

בד"ה מה שעזי חולבות כו' פרדיס' אמר רב כו' שרגיל לקנות בעוד שהוא בוסר כו' עכ"ל ק"ק להאי תירוצא דומיא דהני בהך דקרי שקנאן בעוד שהן בני זרת והוי הקדמת מעות עד זמן שיהיו בני גרמידא ל"ל למימר דא"ל יהיבנא לך בני גרמידא דהוי כמו כך וכך מכור לך ה"ל למנקט רבותא טפי דאפי' אם מכר לו הן רב הן מעט מה שיגדל הקרי נמי אסור ודו"ק:

בד"ה אי תקפה כו' אבל בקנקנים דמוכר מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך כו' עכ"ל והכא הילך ד' זוזי אחביתא דחמרא משמע נמי דמיירי בקנקנים דמוכר ועוד לחד תירוצא מיירי בלא משך ודו"ק:

בא"ד וא"ת מאי צריך כו' דאפילו בתקפה דליכא למימר הכי דשרי להתנות כו' עכ"ל אע"ג דאיכא למימר דאשמעינן התם דשרי בלא תנאי מ"מ כיון דבקל יוכל להתנות אי תקפה ברשותך ה"ל להתנות כך ולקבל עליו יוקרא וזולא וק"ל:

רש"י ד"ה עישורייתא וחומשייתא וכו' ואם אין עשיריות וישנן חמישיות וכו' ואם היו עודפות הרבה כגון נ"ה טעה בעשיריות וכו'. ר"ל כשהיו נוהגים למנות ה' ה' היו רגילים למנות כן פעם א' ה' שתי פעמים ה' ג"פ ה' עד עשרה פעמים חמשה י"א פעמים חמשה י"ב פעמים המשה וכו' עד עשרים וכו' כ"א פעמים וכו' עד שלשים פעמים ה' ל"א פעמים וכו' עד ארבעים פעמים ה' מ"א פעמים ה' עד חמשים פעמים ה' וכן לעולם והשתא כשיש כאן נ"ה י"ל דטעה בעשיריות ר"ל שהיה לו למנות ארבעים פעמים חמשה טעה ומנה שלשים פעמים חמשה או היה לו למנות חמשים פעמים חמשה טעה ואמר ארבעים פעמים חמשה וטעה בעשרה פעמים חמשה דהיינו חמשים בדילוג אחר והיינו דקאמר טעה בעשיריות כדפרישית רוצה לומר כמו שפירשתי לעיל גבי עשיריות דטעה בין חמשים לארבעים בין ארבעים לשלשים הכי נמי גבי חמישיות טעה בעשיריות בין חמשים לארבעים או בין ארבעים לשלשים שהיה לו למנות חמשים פעמים חמשה וטעה ומנה ארבעים פעמים חמשה או שהיה לו למנות ארבעים פעמים חמשה וטעה ומנה שלשים פעמים חמשה ואם כן טעה בעשרה פעמים חמשה שהן חמשים בדלוג אחד ובחמש העודפות עדיין על ג' בין ג' לד' רוצה לומר שהיה לו למנות ד' פעמים ה' וטעה ומנה ג' פעמים ה' וטעה בה' פעם א' ואם היו ט"ו טעה ג' פעמים כגון שהיה לו למנות ד' פעמים חמשה טעה ומנה שלשה פעמים חמשה ואח"כ כשהיה לו למנות ולומר ה' פעמים ה' טעה גם כן ומנה ואמר ז' פעמים חמשה וכן אח"כ היה לו למנות י"ד פעמים חמשה וטעה ואמר י"ג פעמים חמשה וכן בכ"ה בכה"ג וק"ל:

תוס' ד"ה מה שעיזי חולבות וכו' הך ברייתא לא קשיא לרב וכו' רוצה לומר דהכא קתני ברישא מה שעיזי חולבות מכור לך מותר הואיל ומוכר לו בדמים הללו יהיה מה שיהיה הן רב הן מעט ויכול להיות שלא יהיה החלב שיחלוב מהעזים שוה בכדי מעותיו שהוא נותן וקרוב הוא להפסד כמו לשכר ולכך הוא מותר ואם כן פרדיסא גמי כשלוקח ממנו הפרדס בין שיוציא ממנו פירות או יין יותר מכדי דמיו בין שלא יהיה שוין בכדי דמיו נמי לשתרי דהא קרוב להפסד הוא כמו לשכר ואמאי אסר רב בפרדיסא לא קשיא דהכא אין רגילות לזלזל בשביל המתנת יום או יומים ואינו מוזיל גביה כ"א בדבר מועט פחות מכרי מקחן הרגיל ואין השכר כל כך גדול ולכך קרוב הוא להפסד כמו לשכר אבל בפרדיסא שהוא קונה בעוד שהענבים הן בוסר וצריך להמתין זמן רב עד הבציר ולכך רגילות שמוזיל גבי' טובא ומשלם שכרם שהוא שוה בעת הבציר מאה זהובים קונה אותו עכשיו בעת שהוא עדיין בוסר בעשרה זהובים ולכך רחוק להפסד הוא שאי אפשר שכרם שרגיל להיות שוה מאה זהובים שיהיה השנה כל כך קשה שיפחות ענבי הכרם ולא יהיו שוים י' זהובים דמי המקח שנתן בעדם ואם כן רחוק להפסד וקרוב לשכר הוא והוי ליה אגר נטר ממש שבשביל שמקדים לו המעות וממתין על הפירות הוא נותן לו שוה מאה בעשרה מאי אמרת התם נמי זימנין דאית ביה תיוהא ויתקלקל הכרם לגמרי כגון ברד וקרה ויפסיד הכל ולא יהיה שוה אפילו עשרה זהובים המעות שנתן לו בהן לא חייש להכי דלא שכיח הוא כן המשך דברי התוס' ולפי שראיתי תלמידים שקרובים לטעות בהבנת דברי התוס' הללו הארכתי לבאר דבריהם בביאור רחב:

והבליע לי בחשבון יצא פירוש דכל שנתן בידו אף על פי שנתן שלא לדעתו השבת גזלה גמורה היא. הריטב"א. איתנהו שרי. פירש רש"י ז"ל איתנהו בני גרמידא. ורבינו פירש דכיון דאיתנהו ברשותיה בני זרתא שרו דהא אי בעי מזבין לאחריני השתא בני זרתא וכיון דכן מאי דמוסיף להאי אין כאן אגר נטר לי אלא מתנה הוא דבעי למיתן ליה ולאוזולי גביה. והוא הדין למי שאומר לחברו תן לי עשרים דינרין ואתן לך כוריים לזמן פלוני ויש בידו כור שהוא נמכר עכשיו בעשרים שזה מותר דהא ליכא אגר נטר לי אלא מתנה בעלמא בעי למיתן ליה כיון ששעבד עצמו ליתן לו אותו כור עצמו שיש לו בביתו ולהוסיף עליו כור שני. הריטב"א.

מה שעזי חולבות מכור לך מותר פירוש ואפילו היה החלב שוה כפלי כפלים שהרי הוא קרוב גם כן להפסד שאם לא יהא שם חלב יפסיד. והקשו בתוספות ומאי שנא מפרדיסא. ותירצו דהתם מסתמא מזמן מרובה הוא פוסק ומוזיל גביה טובא ולא שכיחא שלא ישוו הפירות בדמים שקבל והדבר רגיל שישוו הפירות הרבה מן הדמים ההם אבל הכא אין הקדמת מעות אלא יום או יומים ומסתמא פורתא הוא דמוזיל גביה ואפשר שלא יהא החלב שוה דמים שקבל ואין זה מחוור דהא דהכא וההיא דהתם סתמא איתמר. והנכון דפרדיסא דלקמן מיירי בשקבל עליו אם שיהיו שם פירות בין מרובין בין מועטים שיהיו שלו ואם לא יהיו שם פירות כלל שיחזיר לו מעותיו מה שאין כן בזו שאפילו אין שם חלב כלל פטור. ועוד דהתם אין הפירות שהוא מוכר בעולם ומיחזי כהלואה אבל הכא החלב שהוא מוכר כבר הוא בעולם כולו. הריטב"א ז"ל. וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: שרי ליה לאיניש למימר לחבריה מה שעזי חולבות כמה שהוא הן רב או מעט מכור לך בכך וכך מעות דהאי קרוב לשכר ולהפסד הוא ואף על גב דכל מה דמתאחרן מלמחלב להו קא רבי בהו חלבא כיון דממילא קא רבי ולא הוי מידי דידיע אי אית להו האידנא טובא או פורתא שרי. אבל אי אמר ליה מה שעזי יהיו חולבות כך וכך חלב מכור לך בכך וכך ואוזיל גביה אסור דשכר הקדמת מעותיו הוא נוטל. מיהו היכא דלא מוזיל גביה ולאו דבר שלא בא לעולם הוא וקנה שהרי החלב כנוס בדדיה והרי הוא כמי שמכר לו פירות אילן שהשביחו שליש דקנה ואף על גב דלא נגמר החלב עדיין כולו עד לערב לא קרינן ליה דבר שלא בא לעולם וקרוב לומר דהאי דקאמר מה שעיזי חולבות מכור לך מותר לא אתא למפסק הלכתא דקנה אלא משום רבית הוא דקאמר דלית ביה איסורא כלל כיון דאפשר דלשקול לוקח בציר ממאי דחזי ליה אי חלבא פורתא. ומיחזי נמי דאי בעי חד מינייהו למהדר לאו בר קבולי מי שפרע הוא דלא עדיף ממאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא דצריך לאיתחזויי ליה בבי דרי הכא נמי אי לא אתחזי ליה בשעה שחלב או גזז מצי הדרי בהו דלא סמכא דעתייהו לגמרי. עד כאן.

הילך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא פירש רש"י שיש בירך. ואקשי רב שרביא האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא דאי תקפה לא מקבל לה דתניא בפירקין קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע וכו' דכיון דאינו מקבל עליו אחריות המקח נמצא שאין זה מכר ומעות הלואה הם אצל זה וקרובות לשכר רבית הוא. ותימה הוא דהא היינו פוסקין על הפירות במקום שיש לו שאם נפסדים נפסדים למוכר וכענין ששנו בתוספתא למה זה דומה לנותן מעות לתבירו ליתן לו פירות בגורן ונגנבו או אבדו חייב באחריותן אם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו ומאי קשיא ליה לרב שרביא ונראה דהא חביתא דחמרא איתא בעין ואמר ליה הילך ארבעה זוזי אהך חביתא ואי תקפה ברשותך ותחזיר לי מעותי הוה ליה נוטל שכר מעותיו. ואמר ליה אביי כיון דקא מקבל עליה זילא לא רחוק להפסד הוא דהא אפשר דפסיד וזו גירסת הגאון בספר המקח. ובנוסחי כתיב יוקרא וזולא והכי קאמר ליה כיון דמקבל עליה יוקרא וזולי זביני נינהו ולא הלואה ושרי ולשון קרוב לזה ולזה לאו דוקא אלא לומר לך כיון שאם הוזלה מפסיד והוא מקבל עליו הכל אין זה שכר מעותיו ונכון הוא. ואחרים פירשו כגון דיהב ליה זוזי אחביתא דחמרא על מנת ליתנה לו מכאן ועד שנים עשר חדש ואמר ליה אי תקפה לאחר שתבא לידי עד שאמכרנה בחנות מהדרנא לה ניהליך ואפילו בקנקנים דלוקח ושהה טובא ומטא יומא דשוקא ולא זבנה ושני בברזא אפילו הכי מקבל עליה מוכר אחריות החומץ. ואמר ליה רב שרביא האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא כלומר מפני הקדמת המעות מקבל עליו אחריות המקח לאחר שבא ליד לוקח ועסק אסור הוא ולישנא בעלמא נקט ואמר ליה אביי כיון דמקבל עליה זילא לאו רחוק להפסד הוא ואי מקבל עליה אחריות החומץ אוזולי כמקח וממכר הוא ושרי. הרמב"ן.

וזה לשון הראב"ד אמר אביי שרי ליה לאיניש וכו'. אי תקפה ברשותא וכו' פירוש תתן לי יין חשוב ואפילו בקנקנים דלוקח שאינו חייב באחריות חומץ ואיהו מחייב נפשיה מותר ולא אמרינן משום הקדמת מעות מיחזי כאגר נטר לי. אי נמי כפשטא דמילתא בקנקן דמוכר וכיון דמקח טעות הוא דהא לשהויי בגויה זבניה דהא ליום פלוני קאמר ליה וכי החמיץ מקח טעות הוא ואין כאן מקח כלל והנהו זוזי כי הלואה נינהו וכי יהיב ליה בסוף חביות של יין דשויה כמאן דשקיל מיניה הוי רבית האי קרוב לשכר וכו' הוא לישנא בעלמא נקט כלומר עסק אסור הוא זה דמשום הקדמת המעות הוא מקבל עליו אחריות החומץ ואסור אמר ליה כיון דמקבל עליו זילא שהיה יכול לפסוק עמו כשער הגבוה ולא פסק אלא הזול יהיה עליו ובמקום הזול יהיה אחריות החומץ מותר. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א מאן דיהיב אחביתא דחמרא. פירש רש"י שהיה היין ברשות מוכר כשהוא פוסק עליו. ולא נהירא דאם כן זה מכר גמור הוא וכל אחריות שמקבל עליו אינו אלא כמקבל אחריות על פקדון של חברו ומתנה הוא דבעי למיתן ליה כיון שהיין שוה עכשיו בדמים שקבל ממנו. ובתוספות פירשו בזה פירוש נכון והוא לקמן בסוף פירקין. ורבינו פירש כדברי הראב"ד שפירש דמיירי בפוסק על היין שאין לו על שער שבשוק ומקבל עליו דאי תקפה לעולם ואפילו לאחר שתבא ליד לוקח שיהא חייב לשלם לו ואי יוקרא או זילא מכאן ואילך שתהא ברשות לוקח. ואקשי ליה רב שרביא האי קרוב לשכר וכו' כלומר ואין דרך מקח וממכר לקבל עליו אחריות גדולה כזו וכיון שאין דרך מקח וממכר בכך הרי זה כעין הלואה ובשכר הקדמת המעות הוא שמקבל עליו אחריות גדולה כזו. ואמר ליה אביי כיון דמקבל עליו יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא כלומר שאין כאן גוזמא ואף דרך זה מקח וממכר ומשום דלוקח מחייב כזולא מהשתא ואילך מיחייב ליה מוכר בתוקפא דלעולם ומסתמא מזדהר מוכר דלא ליתן ליה אלא חמרא דידע דלא תקיף וכן הלכה. והא דאיצטריך מוכר לקבולי עליה אחריות דתוקפא היינו היכא שעירה אותו לוקח בקנקניו אי נמי דשהייה טובא דאלו כל היכא דלא שהייה טובא ואיתיה בקנקנים דמוכר בלאו הכי נמי מחייב מוכר באחריות כדאיתא בפרק המוכר פירות. ובתוספות פירשו דתקפה דהכא לאו אחריות חומץ הוא אלא שנתקלקל היין מצד אחר דאלו משום חומץ בלאו הכי נמי יכול למימר הא חמרא והא קנקנך ואין צריך לפרש זה. ויש למדין מהא דאביי דהא דאמרינן בירושלמי יש דברים שהן כמין רבית ומותרין כיצד לוקח אדם שטרותיו של חברו בפחות ואינו חושש משום רבית. שאם מכר אדם לחברו חוב שיש לו על הגוי ומכרו לו בפחות מותר לו לקבל עליו אפילו אחריות כל החוב ואין כאן משום רבית שאין כאן אלא מתנה באחריות ואף על פי שמכרו באחריות אוזולי הוא דמוזיל גביה כאלו מכר לו חבית של יין בפחות מדמיהם וכאלו מכר לו קרקע בפחות וקבל עליו אחריות. ויש חולקים בדבר וכן דעת רבי בשם רבותיו דלא שרי אחריות אלא במכר מטלטלין וקרקע אבל לא אחריות מעות וכיון דזוזי שקל ומקבל עליה אחריות זוזי הרי זו כהלואה גמורה כרבית קצוצה ואפילו לא קבל עליו אחריות אלא על הקרן לבדו שקבל ממנו האי הלואה גמורה היא ומאי דשקיל האי מן הריוח רבית היא ויוצאה בדיינים ומסתברא כלישנא קמא. ומיהו אף ללישנא בתרא כל שלא קבל עליו אלא אחריות הקרן בלבד אין כאן רבית דהא לא הדר עליה אלא על מה שנתן לו וכשלא יוכל לגבות מן הגוי הילכך כי הדר עליה מאה אוזפיה ומאה גבי מניה ואין כאן רבית. עד כאן. ולהלן תמצא דעת הרמ"ך בזה.

בתוספות בד"ה מה שעיזי חולבות כו' הך ברייתא לא קשי' לרב כו' דהכא אין רגילות כו' עכ"ל. לפי מה שכתבו התוספות בסוף הדיבור דאיכא לאוקמי התם בפרדיסא כשלא יצא עדיין הפרי כלל א"כ בלא"ה לא קשה לרב מברייתא דהכא שאף אם נפרש דמכר לו הפרדיסא הן רב או מעט אפ"ה יש טעם לאסור דאין כאן זבינא כלל שהוא דבר שלא בא לעולם וה"ל זוזי הלואה גביה כמו שאכתוב בסמוך משא"כ בברייתא הוי דבר שבא לעולם אלא דהתוס' לא נחתי כאן להכי אלא קושטא דמילתא קא מפרשי דאף בפרדיסא שבא לעולם אפ"ה אוסר רב משום דקא מוזיל טובא וק"ל:

בא"ד וא"ת לרב דאסר פרדיסא מ"ש ממשכנתא דסורא כו' עכ"ל לכאורה אין קושי' זו נמשכת לסוגיא דהכא כלל אלא דיש לומר דבלא סוגי' דהכא הוי פשיט' להו להתוס' דפרדיסא איירי שמכר לו המדה בכך וכך וא"כ לא דמי למשכנתא אלא דמברייתא דהכא משמע להו דע"כ לא איירי שמכר לו המדה בכך וכך דא"כ מ"ט דשמואל דשרי דהא בברייתא קתני בהדיא שאם אמר לו כך וכך אסור אע"כ דפרדיסא היינו שמכר לו הן רב או מעט א"כ מקשו שפיר מ"ט דרב ואפ"ה כתבו בסוף דעוד י"ל דמיירי בכך וכך ואפ"ה לא קשיא לשמואל וק"ל:

בא"ד ואע"ג דהתם נמי ממילא קא רבו איכא לאוקמי כו' כשלא יצא עדיין הפרי כלל עכ"ל. לכאורה יש להקשות א"כ מ"ט דשמואל דשרי משום דזימנין הוי בי' תיוהא שהרי אין כאן מכירה כלל דכיון שלא יצאו הפירות ה"ל דבר שלא בא לעולם וכל א' יכול לחזור אף משבא לעולם וא"צ לקבל מי שפרע וליכא למימר דהכא איירי שכבר חנטו האילנות דבכה"ג כתבו הפוסקים דה"ל כדבר שבא לעולם שהרי מבואר שם הטעם דכיון דמיני' קא רבו ה"ל כיצאו כבר וא"כ הדרא קושית התוספות לדוכת' מ"ט דרב דאסור מ"ש מדלועין ללישנא בתרא דרבא. מיהו יש ליישב דאע"ג דלענין גוף המקח מיקרי חנטה דבר שבא לעולם אפ"ה לא מהני לענין ריבית שהרי ללישנא קמא רוצה לאסור אף בדילועין שכבר יצאו וא"כ יש לחלק נמי בלישנא בתרא בין מיניה קא רבו דפירות גמורי' ובין חנטת האילן. ועי"ל דאיירי שפיר שלא חנטו והא דשרי שמואל היינו כשא"ל הפרדס אני מוכר לך לפירותיו דבכה"ג קנה וק"ל:

בד"ה אי תקפה תימה דהיכי מיירי כו' ואי בשלא משך מה צריך להתנות כו' עכ"ל. ויש כאן מקום עיון דבשלא משך נמי הוי מצי לאקשויי קושי' קמייתא דהא לעיל בכל הסוגיא משמע דלענין איסור ריבית מהני קנין מעות כמו משיכה וא"כ הקושיא שהקשו מאי ריבית שייך כיון שהתנה בפירוש שאם יוקרו יהא המקח מעכשיו ואם יוזלו או יאנסו יהא הלואה זו הקושיא עצמה שייך נמי כשלא משך דלענין ריבית שוין הם. מיהו יש לומר דהא דמהני קנין מעות לענין ריבית היינו משום דאוקמוה אדאורייתא אבל זה שהתנה בפירוש דאי תקפה ברשות המוכר אי לאו דמקבל עלי' זולא הרי הוא כאילו אמר בפירוש שאינו רוצה שיקנו לו מעותיו אלא שיהיו בתורת הלואה ואם כן מה שהתנה אם יוקרו יעמדו ברשותו מיחזי כריבית ומש"ה לא שרי אלא דוקא היכא דמקבל עליו זולא דתו לא מיחזי כהלואה כלל. ולפ"ז לא שייך כאן הקושיא שהקשו לענין אי איירי כשמשך והוצרכו להקשות קושיא אחרת דאי איירי כשלא משך מה צריך להתנות אמנם כן בעיקר כוונת התוספות בקושייתם דמה צריך להתנות נראה דלאו אעיקרא דמילתא קשיא להו מאי קמ"ל אביי פשיטא דשרי דכיון שא"צ להתנות אי תקפה ברשותיה אלא דבלאו תנאו כן הוא מצד הדין כמו בכל קנין מעות עפ"י תקנת חכמים דלענין יוקרא וזולא קאי במי שפרע ולא לענין אונסין וא"כ תו לא מיחזי כהלואה אלא זבינא גמורה הוי ולא שייך להקשות קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא כיון שתקנת חכמים כך הוא בדין מקח וממכר דמעות איברא חזינן דא"א לפרש כן כוונת התוס' שהרי בסמוך בד"ה האי קרוב לשכר משמע מדבריהם להדיא דלמאי דס"ד דבמה שמקבל המוכר אחריות האונסין אסור משום קרוב לשכר לא שייך באמת קנין מעות בשום מקום אלא בא' משני דרכים או שלא קבע שום זמן ללקיחת הפירות או היכא דלא שייך כ"כ אחריות אונסין כגון היכא שלא יחד לו הפירות ביחוד גמור. וא"כ לפ"ז שפיר הוצרך אביי לאשמעינן דאע"ג שיחד לו החבית יין בפירוש וגם קבע לו זמן שיהא היין באחריות המוכר עד זמן פלוני דע"כ בהכי איירי כל הסוגי' דשמעתין וכמו שאכתוב בסמוך וקמ"ל דאפ"ה שרי אלא ע"כ דעיקר כוונת התוס' במה שהקשו מה צריך להתנות היינו מצד הלשון דמשמע להו ממימרא דאביי שצריך להתנות כן בפירוש אלא דלפ"ז יש להקשות אמאי לא קשיא להו נמי מה צריך להתנות אי יקרא או זילא ברשותי' דבלא"ה כן הוא הדין דאי יקרא או זילא הוי ברשות הלוקח אם לא שיקבל החוזר מי שפרע וליכא למימר דמהני התנאי שאף אם יקבל מי שפרע אפ"ה לא יוכל לחזור בו הא ליתא דלענין זה לא מהני התנאי דדברים בעלמא נינהו כיון שאין כאן קנין גמור וכן מבואר להדיא בסוף פירקין גבי פוסק כשער הגבוה דאע"ג שהתנה בפירוש שלא יוכל לחזור אלא אם יוזלו יתן לו כדמעיקרא אפ"ה אמרינן שם בגמרא אי הדר ביה מוכר מקבל עליו מי שפרע משמע דבמי שפרע סגי ליה וא"צ ליתן לו כדמעיקרא אע"ג שהתנה בפירוש אלא דאפשר לחלק דודאי המוכר יכול לחזור בו כשיחזיר לו המעות כיון שלא נגמר המקח דלגבי המוכר לא הוי כתנאי שבממון דכל תנאי אינו חל אלא בשעת גמר המעשה ועיקר החיוב על המוכר הוא ליתן הפירות וכיון שאין כאן קנין גמור יכול לחזור בו ולהחזיר לו מעותיו אם יקבל מי שפרע דתנאי גופא הוי מילי בעלמא משא"כ אם התנה הלוקח בפירוש בשעת מתן מעות שיקבל הפירות תמורת המעות כך וכך סאין אף אם יוזלו שוב אין יכול לחזור בו אף אם יקבל מי שפרע דלענין זה הוי שפיר תנאי שבממון קיים שהרי התנה בפירוש אם יתן לו הפירות מוחל לו המעות ומחילה א"צ קנין וא"כ מהני כאן באמירת התנאי לענין זולא כנ"ל נכון וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וא"ת אכתי כי לא אתני נמי כו' כדאמר ר' חנינא כו' מצי אמר ליה הא חמרך הא קנקנך עכ"ל. ואע"ג דהתם מוקמינן מילתא דרבי חנינא דוקא בדא"ל למקפה אבל אי לא א"ל למקפה אינו חייב באחריות כשהחמיץ אלא דמפרש שם הטעם דבדלא א"ל למקפה מצי אמרי ליה לא איבעי לך לשהויי וא"כ הכא בנדון דידן דע"כ איירי שקבע זמן שיעמיד לו אותו חבית יין לזמן פלוני דאי בלא זמן לא שייך כלל איסור ריבית כמ"ש בסמוך ובכמה דוכתי והוא פשוט וא"כ דאיירי בקביעות זמן לא שייך לומר לא איבעי לך לשהויי שהרי התנה בפירוש שרוצה להשהות עד אותו זמן והוי כמאן דא"ל למקפה וק"ל:

בא"ד וא"ת מה צריך לקמן טעמא דמעיקרא חלא כו' וי"ל דקלקול של חימוץ שכיח עכ"ל. וצריך לומר דדוקא קלקול גמור של חימוץ שהי' עומד להתחמץ מעיקרו ושכיח טובא אבל בקלקול של יין הנמכר בחנות דמעיקרא הוי יין מעליא זה לא שכיח כלל ומש"ה שני הכא אי מקבל הלוקח יוקרא וזולא אע"ג שהמוכר מקבל קלקול היין שמכר בחנות אע"ג דלא שייך טעמא דמעיקרא דחלא חלא אע"כ שקלקול זה לא שכיח וצ"ע בסוגיא דהספינה ודוק:

תוס' ד"ה מה וכו' כשאמר ליה כך וכך הינין עיין גיטין דף ל ע"א תוס' ד"ה כיון: