Commentary page
Bava Metzia 56a
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Metzia 56a
Bava Metzia 56a. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 290 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
מפני שאמרו כלומר לפיכך הזקיקוהו לכל אלה לחללו תחילה במעות וחוזר ומחלל המעות ולא אמרו שיטול היפה שבהן ויאמר אם זו של מעשר הרי טוב ואם זו של חולין הרי של מעשר מחוללת על זו מפני שאמרו: מחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף לאו דרך חילול הוא ואפי' מדוחק נמי לא וכיון דאף כסף על נחושת לא התירו אלא בדוחק הלכך לא שיקיים כן שבזיון מעשר הוא ועוד שהפרוטות מחלידות:
קתני מיהת גבי מעשר ודאי מדוחק אין שלא מדוחק לא וכיון דאמר כסף על נחושת מדוחק אין שלא מדוחק לא וגבי דמאי תנא מחללין אלמא לרבי מאיר לא עשו בו חיזוק:
מחמיר הוא באכילתו של מעשר שני של דמאי ומתניתין באכילה קאי:
לא התירו למכור דמאי לא התירו לחבר הלוקח דמאי שימכרנו לאחרים עד שיעשר:
אלא לסיטון בלבד סיטון חבר לא הצריכוהו לעשר אלא מוכרו כשהוא דמאי והלוקחו ממנו יפריש מעשרותיו שהכל יודעין שהסיטון מכמה עמי הארץ לוקח שהסיטון מן המשפיעין למכור במדה גסה הוא דרכו לקנות פירות מרובין ומוכרן לחנוונים:
ובעל הבית הלוקח מעם הארץ:
בין כך ובין כך בין שבא לחזור ולמכור במדה גסה לחנוונים כסיטון בין שבא לחזור ולמכור במדה דקה כחנוונים בחנות פרוטה פרוטה צריך לעשר קודם שימכור לפי שהלוקח ממנו סבור שהן מפירות ארצו וכיון שהוא חבר מחזיקין אותו בחזקת שעישר ואין מפרישין:
וחכמים אומרים אחד סיטון ואחד בעל הבית שבא למכור במדה גסה כדרך המשפיעין וכדרך הסיטונות מוכר ושולח לחבירו שחזקה כל המוכרים ונותנין במדה גסה בחזקת שלא עישרו דמאי הם והלוקח מהם מעשר ואוכל ובמסכת דמאי (פ"ב מ"ה) מפרש איזו מדה גסה ביבש שלשה קבין בלח. שוה דינר:
22 more comments on this page.
Rashi on Bava Metzia 56a · Sefaria
Tosafot
לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד וא"ת דבפרק הספינה (ב"ב דף פח. ושם) אמרינן הלוקח ירק מן השוק כו' גמר בלבו לקנות קנה ונתחייב במעשר ואי אפשר להחזירו אלא א"כ יעשר אלמא אין מוכרין דמאי לעם הארץ וי"ל דהכא איירי למכור לחבר ותו י"ל כמו שהתירו להאכיל לעניים ולאכסנאים דמאי כך התירו למכור לסיטון ולבעל הבית כשמוכרה במדה גסה:
הלוקח מן הנחתום הכי איתא מתני' דדמאי פ"ה הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה ואפי' מדפוסים הרבה דברי ר"מ רבי יהודה אוסר שאני אומר חטים של אמש היו משל אחד ושל היום משל אחר הלוקח מן הפלטר מעשר מן כל דפוס ודפוס דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מאחד על הכל והשתא קשה מאי קאמר בשלמא מן הצוננת כו' אלא מדפוסים הרבה אמאי אדרבה מן הצוננת על החמה קשה טפי דמיקל מרבי יהודה דרבי יהודה אוסר אבל אדפוסים הרבה לא פליג כדקתני שאני אומר חטים של אמש היו משל אחר משמע דלא פליג אלא אצוננת ועוד דאפילו בפלטר דאסר ר' מאיר שרי ר' יהודה מאחד על הכל כ"ש בנחתום וי"ל דה"פ דמתניתין הלוקח מן הנחתום מעשר מן החמה על הצוננת אפילו הן החמה והצוננת מדפוסים הרבה דברי ר"מ ר' יהודה אוסר בצוננת על החמה היכא שהם מדפוסים הרבה שאני אומר של אמש דהיינו הצונן משל אחר כיון דאיכא נמי דפוס משונה משל היום והשתא פריך שפיר בשלמא צונן וחמה מדפוס אחד כדרבי אילעאי דשרי בדיעבד בודאי ולכך בדמאי מעשר אף לכתחילה אלא כשהחמה וצוננת בדפוסים הרבה אמאי שרי הלא רבי יהודה אוסר שם אלמא רבי מאיר מיקל טפי מרבנן ורבינא ידע שפיר דאסר ר"מ בפלטר משום דמתרי ותלת זבין אלא דמ"מ פריך מכח דמיקל ר' מאיר מרבנן ואביי משני דלאו בקולא וחומרא תלי טעמא דר"מ אלא ברגילות ומנהג דנחתום מחד גברא זבין ולוקח פעמים ב' מיני תבואות והכל דאחד ועושה אותם בשני דפוסין כדי לידע איזו מתבואה רעה ואיזו מטובה ורבי יהודה סבר כיון שהיא חמה וצוננת וגם הדפוסים משונים מוכח מילתא דמשני בני אדם לקח אבל בשינוי של דפוסים לחוד אפי' בפלטר לא חייש רבי יהודה:
נשיאות חטא למה ואם תאמר דלמא נשיאות חטא משום דאוכלו בלא הפרשה אחרת וי"ל דמשמע קרא דאהפרשה גרידא הוי נשיאות חטא:
שומר חנם אינו נשבע נראה דהוא הדין דאינו משלם דאפילו שומר שכר אם פשע נראה דלא משלם מדפריך לקמן (בבא מציעא דף נח.) מהשוכר פועל לשמור כו' ולא משני כשפשע והיינו טעמא דמכל דין הפרשה אמעיטו והא דלא קתני אינו משלם דהוי רבותא טפי משום דעיקרה בשבועות פרק הדיינים (שבועות דף מב:) ונסבה אגררה דהתם:
Tosafot on Bava Metzia 56a · Sefaria
Rashba
לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד פי', מפני שהכל יודעים שהסיטון לוקח מכאן ומכאן ומעם הארץ, ואינן פירות של ארצו. וקשיא (לר') [לי] אפילו יודעים דמעם הארץ לקח מאי הוי, והא אפילו באומר להם דמאי הם אסור למכור, שמא לא יעשרו ונמצא מכשילם, וכדאמרינן בפרק הספינה, דתניא התם (ב"ב פח, א), הלוקח ירק בשוק מעם הארץ, ברר והניח ברר והניח אפילו כל היום כולו לא קנה [ולא נתחייב ב]מעשר, גמר בדעתו לקנות נתחייב במעשר. ומצאתי לתוספות שפירשוה לזו דהסיטון דוקא במוכר לחבר, אבל לעם הארץ בין כך ובין כך אסור.
Rashba on Bava Metzia 56a · Sefaria
Meiri
חבר שלקח דמאי אם שלקחו לסחורה ואם שלקחו לאכילה אלא שנמלך למכרו אסור לו למכור עד שיעשר שהלוקח סבור עליו שמשדותיו הוא ומחזיקם במתקנים ונמצא מכשיל את הלוקחים במה דברים אמורים באלו שמוכרים במדה דקה אבל אלו שמוכרים בשפע ובמדה גסה כגון הסיטונים והם החנונים הגדולים הלוקחים בשפע ומוכרים לחנונים הקטנים שמוכרים במדה דקה או בעלי בתים מרבי נכסים ותבואות שמוכרין בבת אחת כל אלו רשאים למכור שחזקת כל המוכרים בשפע שלא משדותם היה ואפי' בבעלי בתים ומאחר שלקחו לסחורה חזקה עליהם שלא עשרו דמאי ואין כאן מכשול ובמסכת דמאי פרשו שמדה גסה היא חצי סאה ביבש ומדה שוה דינר בלח גדולי המחברים פרשו הטעם בזו שהמוכרים במדה גסה מוסיפין על המדה ולזה התקינו שיהא הלוקח או זה שנשתלח אצלו מפריש את המעשר אבל המוכרים בדקה הואיל ומשתכר הרבה ומוכר בצמצום תקנו עליו שלא למכור אלא במתקן:
דברים אלו בסיטון חבר נאמרו וחזקה שאינו מערב פירות מתקנים עם שאין מתקנים וכשהוא לוקח מיחד את הדמאי במקומו ואת המעושר בודאי במקומו ונמצא או כלו חיוב או כלו פטור ולפיכך מעשר מכל מה שלקח ממנו בבת אחת מזה על זה אבל עם הארץ יש אומרים שאפשר שלקח דמאי ומתקן ודאי ועירבן והרי לוקח מפריש מן הפטור על החיוב ואין מעשר מזה על זה אלא במה שיראה לו שהוא מגרן אחד אע"פ שלקחו בבת אחת ומ"מ יראה לי שאין חוששין לזו ולא עוד אלא שיש מי שאומר שבכיוצא בזו אומרים יש בילה אפי' לדעת האומר אין בילה שמא בדמאי הקלו:
מ"מ אף בחבר דוקא במה שלקח פעם אחת אבל חזר ולקח ממנו פעם אחרת מאותו המין ומאותה חבית או מאותה קפה לא יעשר מזו על זו שמא כבר מכר את הראשון וחזר ומלא את הכלי וזה שמאתמול מן הדמאי ושל היום מן המעשר ומ"מ אם העיד לו הסיטון שמשל מין אחד הוא נאמן:
ובעלי בתים אף משתי עיירות מעשר מזה על זה חזקה שלו היה הכל ואף למה שפירשנו עליה למעלה שכל המוכר במדה גסה חזקה שלא משדותיו הוא מ"מ חזקה עליו שאינו לוקח מכמה בני אדם אלא מאחד:
נחתום הוא נאמר על שלש ואופה מעט מעט ומוכר על יד על יד או שלוקח מאחד ופלטר לענין מכירת לחם האפוי כעין סיטון לענין תבואה שלוקח מכמה בני אדם ומוכר בשפע גדול או שלש ואופה הרבה ועושה עיסתו הרבה דפוסים למכור לחנוני זה בדפוס אחד ולזה בדפוס אחר מעתה הלוקח מן הנחתום אם של דפוס אחד מעשר אחד לעשרה מהם ודיו ואם היתה אחת חמה ואחת צוננת לא יעשר מזו על זו אף מחמה לצוננת שהוא מן היפה על הרעה שמא חמים של אמש של פטור ושל היום של חיוב וכן אם היו שניהם חמין או צוננין אם היו מדפוסין הרבה לא יעשר מזה על זה ודאי משנים לקח:
לקח מן הפלטר אף זה לא יעשר מן החמה על הצוננת או מן הצוננת על החמה ומ"מ שניהם צוננין או שניהם חמין אע"פ ויש שם הרבה דפוסין מעשר מזה על זה ואע"פ שדברים אלו לא נאמרו בסוגיא זו כך סוגיא זו לדעת ר' מאיר היא ויש חולקין בזו בקצת דברים:
המשנה השביעית והיא חוזרת לענין הפרק והכונה בה לבאר הדברים שאין בהם אונאה ונתגלגל על ידי אונאה זו לבאר בה דברים אחרים שאינן נוהגות גם כן בדברים אלו והוא שאמר אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ואין בהם תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ושאינו חייב באחריותן אין להם אונאה ר' יהודה אומר אף המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית אין להם אונאה אמרו לו לא אמרו אלא אלו אמר הר"ם אמר רחמנא וכי תמכרו ממכר וגו' אל תונו דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כמו שנא' בהם לרשת אחזה ויצאו שטרות דאמר קרא ממכר דבר שגופו מכור וקנוי יצאו אלו שאין גופן מכור וקנוי אלא לראיה שבהם וכבר נתבאר ויתבאר עוד במה שיבא מסדר זה מאי זה טעם לא חייב בהם תשלומי ארבעה וחמשה ונפטר שומר חנם ונושא שכר ואין הלכה כר' שמעון ולא כר' יהודה:
אמר המאירי אלו דברים שאין בהם אונאה אלא שקנאם לוקח ואין המוכר מחזיר אונאה אפילו נתאונו בשתות וכן אם נתאונה מוכר אין הלוקח מחזיר לו אונאה ופרשו בגמ' שכך הדין מיתר משתות שאין המקח בטל מהם ולא מחזר האונאה אפי' שוה דינר באלף או אלף בדינר העבדים והטעם בהם מפני שהוקשו לקרקעות כמו שנאמר בהם והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחזה ואין בקרקע אונאה כמו שהזכיר עכשו והשטרות והטעם בהם מפני שאין גופן ממון והכתוב אומר כי תמכרו ממכר ואין ממכר אלא מה שגופו מכור אבל שטרות אין ללוקח אצל גופן כלום אלא אצל ראיה שבהם והקרקעות שהרי נאמר במקרא או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד:
7 more comments on this page.
Meiri on Bava Metzia 56a · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
במשנה שומר חנם אינו נשבע כו' כתב מהרש"ל לאו דוקא קאמר וה"ה שאינו משלם אם פשע כו' עכ"ל סתם דבריו ולאו מפיו אנו חיין שזו היא דעת התוס' לקמן וכן דעת הרי"ף בתשובה אבל הראב"ד והרמב"ן חולקין בזה כמ"ש הרא"ש ע"ש:
Chidushei Halachot on Bava Metzia 56a · Sefaria
Maharam
רש"י ד"ה מעשר דמאי וכו' וי"ל שנחתום הזה לקח ככרות כצ"ל:
תוס' ד"ה לא התירו וכו' גמר בלבו לקנות קנה מעשר וכו' צ"ל ונתחייב במעשר וכן הוא בפרק הספינה:
Maharam on Bava Metzia 56a · Sefaria
Shita Mekubetzet
מדוחק אין שלא מדוחק לא פירש הקונטרס דהכי פריך דבודאי מחללין כסף על נחשת מדוחק אבל שלא מדוחק לא וגבי דמאי מחללין אפילו שלא מדוחק אלמא לרבי מאיר לא עשו בו חיזוק כשל תורה. וקשה לפירושו דמתוך משנתנו עצמה היה יכול להוכיח זה שלא החמירו במעשר שני של דמאי כמו בודאי וכו' ככתוב בתוספות או ליתי מתניתין דדמאי דמתיר לעיל דקתני בהדיא הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור והיא רישא דהך משנה דמחללין כסף על נחושת ואמאי שבק לרישא ונקט סיפא. ועוד דמרישא היה יכול להקשות בפשיטות אבל מסיפא אינו יכול להקשות עד שמביא משנה אחרת. ועוד שהיה מקשה מחומש על חומש. ועוד אמאי לא פריך מכסף על כסף דשרי בדמאי ואסור בודאי אפילו מדוחק. ומיהו יש לומר דדילמא בדמאי נמי לא שרי אלא מטבע זה של כסף על מטבע אמר של כסף אבל סלע על סלע אסור. ועוד קשה מאי משני רב יוסף אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו מחמיר הוא באכילתו דתניא לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון אכתי והא אינו מחמיר בו כמו בודאי דודאי לא שרי אפילו לסיטון. תוספות שאנץ. הילכך נראה דממה שאין רבי מאיר מחמיר בדמאי כמו בודאי אין שייך להקשות כמו שפירשתי לעיל דלא עשו חיזוק כשל תורה אלא בדבר הנעשה באיסור אלא פריך ממה שמיקל רבי מאיר יותר מחכמים כדפירשתי לעיל ומזה מדקדק רב ששת דרבי מאיר לא עביד חיזוק בדמאי כשל תורה אפילו היכא דעבד איסורא טפי משאר תנאי דעלמא דהא אשכחן הכא דמיקל טפי ממכמים. ומה שצריך עדיין להביא ההיא דסלע של מעשר שני ושל חולין משום דאי מקמייתא הוה אמינא שגם בודאי יקל רבי מאיר כמו כן וכו' ככתוב בתוספות והכי קאמר ומי מחללים כסף על נחשת בודאי אלא מדוחק וכל שכן שלא היה לנו להתיר בדמאי לחלל נחשת על הפירות אדעתא דלחזור ולפדות את הפירות אם ירצה. ואין לומר דהאי דכסף על נחשת מדוחק אתיא כחכמים ולא כרבי מאיר דלא אשכחן דפליג עלה רבי מאיר וככולי עלמא אתיא. ותימה כיון דלא מייתי ההיא דכסף על נחשת מדוחק אלא לדקדק שאותה הקולא שמיקל רבי מאיר בדמאי לא היה מיקל בודאי היה לו להביא מההיא דלקוח בכסף מעשר שני שאינה נפדה טהור בריחוק מקום וכן כמה משניות שמוכיחות כן. ויש לומר דכל הני איכא לאוקמי דדוקא שלקחום מתחלה לכך שיעלה אותן לירושלם. ומשני אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו יותר מרבנן בר פלוגתייהו מחמיר הוא באכילתו יותר מרבנן. הרא"ש. ובתוספות שאנץ מסיים ואם תאמר ואמאי קאמר אביי לקמן דרב ששת לאו שפיר קמותיב הא כיון דרבי מאיר מיקל יותר מחכמים גבי לאו דמעשר אם כן במיתה נמי לא יחמיר יותר מחכמים. ויש לומר דמכל מקום סבר אביי דשמא זהו כללו של רבי מאיר שבכל מקום שיש מיתה יחמיר יותר מחכמים. ואם תאמר ואדניחא ליה לאביי מדרבי מאיר תיקשי ליה מחכמים דבלאו מחמירים יותר מרבי מאיר ובמיתה מקילים ויש לומר דרבנן משוים מדותיהם בין באכילה בין בפדיון בין בלאו בין במיתה ואין מקילים ואין מחמירים בשום מקום יותר מדאי אבל רבי מאיר שמחמיר בתרומת מעשר של דמאי יותר מדמאי שמחייב בה חומש שהיא חומרא יתירא דקא מתמה עלה רבי אלעזר וכי חכמים עשו וכו' אין סברא שיקל בשום מקום יותר מרבנן להכי לא פרכינן אלא מדרבי מאיר אדרבי מאיר. ע"כ.
וזה לשון הריטב"א מדוחק אין וכו'. ואם תאמר וליקשי ליה דהא מדטרח לחללה על המעות ואינו מחללה על חברתה מכלל שאין מחללים כסף על כסף אפילו מדוחק. ויש לומר דהכי נמי דאפשר דמכולה פריך דמצי למפרך הכי אלא דניחא ליה למפרך מגופא דמתניתין דקתני בהדיא מחללין כסף על נחשת מדוחק מלמפרך מדוקיא דכסף על נחשת אין סלע על סלע לא. אלא לאו כאן בודאי כאן בדמאי. פירש רש"י מכל מקום שמעינן מהכא דרבי מאיר מיקל בדמאי טפי מבודאי. וקשה למאי דאוקמינן לעיל דלרבי מאיר עשו חיזוק בדמאי כעין של תורה ואדפריך ליה מהא לקשי ליה מדתניא לעיל הדמאי אין לו חומש. ויש לומר דהא לא קשיא דדילמא ההיא רבנן היא שאין עושין חזוק לדבריהם בדמאי. ובתוספות פירשו דלא מקשי רב ששת על אוקמתא דלעיל דההיא שפיר מתרצתא דהא רבי מאיר והא רבנן דבהכי מתרצא מתניתין דקתני הדמאי אין לו חומש דלא תקשי אמתניתין ורב ששת לא אתי אלא למרמי סברות הפוכות דאלו לעיל באכילת דמאי אכרחינא דרבי מאיר לחומרא ורבנן לקולא ואלו בהא מתניתא אשכחן איפכא דלענין דמאי רבי מאיר לקולא דאם רצה לפדות פודה הפירות ולרבנן חייב להעלות הפירות והיינו לחומרא. ואם תאמר אם כן למה הוצרך התלמוד להביא אידך ברייתא דסלע של מעשר שני. יש לומר דבעי לאוכוחא מינה דאידך קמייתא בדמאי היא שנויה. ואם תאמר ולמה לא הביא הברייתא של מסכת בכורות דקתני ובלבד שיעלה הפירות עצמן לירושלם ולקשי מינה לאידך דקתני בדרבי מאיר שיחזור ויפדה את הפירות אלמא מיקל רבי מאיר בדמאי טפי מן הודאי. ויש לומר משום דאיכא למימר דדילמא ההיא דבכורות רבנן היא ורבי מאיר פליג עלה ועל הדרך הזה כל הסוגיא היא להקשות מסברות הפוכות. ומתרץ רב יוסף הכי פירושא אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו של דמאי טפי מרבנן דידיה מחמיר הוא באכילתו טפי מרבנן וכדתניא לא התירו למכור וכו' דהתם רבי מאיר לחומרא דאמר בעל הבית בין כך ובין כך צריך לעשר ורבנן לקולא דאמרין דאחד סיטון ואחד בעל הבית מותר למכור. הדר אותיב רבינא גם כן מסברות הפוכות דתניא הלוקח מן הנחתום תורם מן החמה וכו' דברי רבי מאיר ובברייתא קתני עלה בתוספתא ורבי יהודה אוסר דאלמא רבי מאיר מיקל באכילתו ורבנן דידיה דהיינו רבי יהודה מחמיר. ואמרינן לקמן אדמותיב רבינא נחתום לסייעיה פלטר דתנן הלוקח מן הפלטר מעשר וכו' דברי רבי מאיר ואלו בתוספתא קתני רבי יהודה אומר אינו צריך דאלמא רבי מאיר מחמיר באכילתו ורבנן מקילין. זו שיטת התוספות. והיא דחוקה קצת דכל כי האי גוונא דרמי דרבי מאיר אדרבי מאיר ורבנן אדרבנן אורחא בתלמודא הוא דכי אייתי מתניתין דנחתום ופלטר הוה ליה לאיתויי בכל חדא מינייהו דברי רבי יהודה ובכל נסחי לא מייתי אלא דברי רבי מאיר בלחוד ולא מדכר תלמודא בכל הסוגיא אלא לרבי מאיר אף על פי שרבי מאיר מיקל בפדיונו מחמיר הוא באכילתו דשיטת רש"י היא נכונה יותר בעיני, וכן שיטת רבותי. עד כאן.
וכתב תלמיד הר"פ וזה לשונו ולפירוש התוספות ניחא דמייתי ראיה מהא דתניא לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון וכו'. דאלמא דרבי מאיר מחמיר באכילתו טפי מרבנן דידיה. אבל לפירוש הקונטרס קשה דלפירושו צריך להביא ראיה דבאכילה מחמיר רבי מאיר ועביד דמאי כודאי והיכי מייתי ראיה ממכירת דמאי הא אינו מחמיר בדמאי כמו בודאי דדמאי לכל הפחות שרי סיטון למכור טבל ודמאי אבל בודאי אפילו סיטון אסור למכור. עד כאן.
והריטב"א כתב וזה לשונו הא דתניא לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון וכו'. לפי שיטת רש"י קושיין מדרבי מאיר לחודיה דחזינא בהא שהוא מחמיר באכילתו של דמאי שאוסר לאכלו בלא עישור לבעל הבית דחייש דילמא אכלי ליה על ידו בלא עישור אלמא מחמיר הוא באכילתו ואף על גב דחזינן ליה דמקיל בסיטון הא לא חשיבא קולא דסיטון מידע ידיע דפירות עם הארץ הם וליכא למיחש למידי. עד כאן.
לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד פירוש מפני שהכל יודעים שהסיטון לוקח מכאן ומכאן ואינם פירות של ארצו. וקשיא לי ואפילו יודעים דמעם הארץ לקח מאי הוי והא אפילו באומר להם דמאי הם אסור למכור שמא לא יעשרו ונמצא מכשילן וכדאמרינן בפרק הספינה הלוקח ירק וכו' ככתוב בתוספות. הרשב"א.
ואחד בעל הבית מוכר האי בעל הבית לא שהיו פירות אלו משדותיו דהנהו ודאי צריך לעשר שהרי ודאי הם אלא בעל הבית שלקח מעם הארץ אלא שאין אומנותו לקנות ולמכור. הראב"ד.
לא התיר למכור וכו' ועוד יש לפרש דאפילו לעם הארץ כמו שהקילו להאכיל וכו' ככתוב בתוספות. ומיהו לא משמע כן מדלא התירו לחנוני אלא דוקא לפי עין לפי שמשפיע במדה גסה כדתנן בפרק קמא דדמאי החנונים אינם רשאים למכור את הדמאי כל המשפיעים במדה גסה רשאין למכור את הדמאי. אלו הם המשפיעים שמכור במדה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה. משמע דוקא לפי שיודעים שלקחם מאחרים ואינם פירות ארצו ולא עישרם ולכך אסר רבי מאיר בבעל הבית לפי שסבורים שגדלים בארצו ועישרם וחכמים שרו אפילו בבעל הבית הבא למכור במדה גסה כדרך המשפיעים וכיון שהטעם תלוי בכך אין להתיר אלא דוקא במוכר לחבר. עד כאן.
בשלמא מן הצוננת על החמה כדרבי אלעאי ואף על גב דההיא דרבי אלעאי בדיעבד והכא שריא אפילו לכתחלה. הא לא קשיא דכיון דבדאורייתא שריא בדיעבד דין הוא שנתיר בדמאי אפילו לכתחלה כיון דרוב עמי הארץ מעשרים הם. הריטב"א.
7 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 56a · Sefaria
Penei Yehoshua
בפרש"י בד"ה מפני שאמרו כו' אבל כסף על כסף כו' ואפי' מדוחק נמי לא כו' עכ"ל. עי' מ"ש בל' התוספות בד"ה ויחזור ויפדה בשם המפרשים שכתבו להיפך:
בגמרא אמר אביי כו' ורב ששת לאו שפיר קמותיב ליה דקאמרי אינהו מיתה ומותיב רב ששת לאו. עי' לעיל בתוס' בד"ה ויחזור ויפדה שכתבו שם דעיקר קושיית רב ששת היתה ממאי דמיקל רבי מאיר טפי מחכמים אבל מדר' מאיר גופא לא הוי קשיא ליה דהוי ידע שפיר דלענין חומש לא מחמיר ר' מאיר כיון שאינו עושה עבירה בפדיון וע"ז מסיק אביי דבמאי דמיקל ר' מאיר טפי מחכמים נמי לא קשיא מידי משום דליכא אלא לאו גרידא והא דבמיתה מחמיר טפי מחכמים היינו משום דחכמים ס"ל דלענין חומש אין נראה להם לקנוס והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ עיקר התירוץ חסר מן הספר עי' מה שתירץ על זה. ולענ"ד נראה ליישב בע"א דרב ששת ודאי לא הוי ידע לחלק בין מיתה ללאו אלא דהוי סבר דכל היכא שעושה עבירה ראוי להחמיר כמו בודאי משא"כ בחומש הבא על הפדיון דאינו מילתא דאיסורא שהרי עיקר מצותו בכך לפדותו ואם כן לא שייך להחמיר כמ"ש התוספות ונ"ל שכיוונו התוספות בסברא זו למ"ש התי"ט בשם הירושלמי במשנתינו שאם אתה אומר לו להוסיף חומש אף הוא אינו מפריש כל עיקר ונמצא דלפ"ז שפיר מקשה רב ששת מההיא דמחללין כסף על נחשת וכן במה שחוזר ופודה את הפירות דכל זה הוי נמי מילתא דאיסורא שבתחלה מתיר לר"מ לעשות שלא כמצותו דהא בודאי מעשר כה"ג אפי' בדיעבד אינו מחלל וכ"ש דא"ש טפי למ"ש לעיל דלקוח בכסף מעשר גופא עבירה מיקרי שאין לחלל כסף על הפירות וכיון שעבר על המצוה היה להם לקונסו להעלותם בעצמם ולא לפדותם וכיון דאפ"ה מיקל טפי מחכמים מקשה שפיר וע"ז משני ליה רב יוסף שפיר דממשניות גופא מוכח דר"מ מחמיר באכילה טפי מחכמים ובפדיון מיקל טפי וע"כ יש איזה טעם לחלק ואם כן לא קשה נמי לשמואל וע"ז מסיק אביי דרב ששת לאו שפיר קשיא ליה דנהי דחילול כסף על נחשת מילתא דאיסורא הוא וכן פדיית הפירות אפ"ה ליכא אלא לאו גרידא ומש"ה סבר ר' מאיר דלא שייך להחמיר כמו במיתה. ונמצא דלפ"ז א"ש דבלא"ה נמי הוי ידעינן טעמא דמקילי רבנן לענין חומש טפי מר' מאיר היינו משום דפליגי אי שייך להחמיר לענין חומש או לא אלא דאכתי הוי קשיא הא דמיקל ר' מאיר לענין חילול טפי מחכמים אף על גב דהוי מילתא דאיסורא וחידש אביי זו הסברא דאפ"ה מיקל ר' מאיר כיון דליכא אלא לאו גרידא ובזה נתיישב היטב קושית מהרש"א ז"ל דלעיל ודו"ק:
במשנה אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות כו' ויליף להו בגמרא מקרא וקשה דהא עיקר קרא דאונאה בקרקעות כתיב דהכי כתיב וכי תמכור כו' אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל כו' במספר שני תבואות ימכר לך לפי רוב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים כו' ולא תונו איש את עמיתו כו' ופשטיה דקרא דכיון שהשדה חוזרת ביובל יש לו למכור לפי ערך השנים כדי שלא יבא לידי אונאה ואע"ג דדרשינן לקרא דמספר שני תבואות לענין שאין הלוקח רשאי לגאול פחות משתי שנים אחר היובל מ"מ הא קי"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועוד דקרא דלפי רוב השנים לא מצינו דרשה אחרת אלא כפשטיה דקרא דמשמע שיש בהם אונאה שאינו רשאי למכור אלא לפי ערך השנים ונ"ל דבאמת לענין איסורא אפי' בקרקעות אסור להונות לכתחלה והא דממעטינן להו הכא מאונאה היינו דלאו דלא תונו לא קאי עלייהו וממילא דלא ניתן להשבון להחזיר האונאה דהא קי"ל כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ומה"ט אפי' באונאת מטלטלים היה ראוי לומר שלא להחזיר האונאה אלא דאפשר דכיון דקאי בלאו דלא תונו ה"ל כגזל ומרבינן לה להשבון מוהשיב את הגזילה. ובאמת תמיה לי שלא מצינו בשום מפרש או פוסק איזה טעם מנא לן דאונאה ניתן להשבון ובשלמא ביתר משתות דהוי ביטול מקח י"ל דלא צריך קרא אלא דמסברא אמרינן דהוי כעין מקח טעות אלא בשתות דקי"ל קנה ומחזיר אונאה קשה ממ"נ אי משום מקח טעות יתבטל המקח ואי משום קרא דלא תונו הא קי"ל דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וכן הקשו התוספ' לקמן פ' המקבל גבי חובל רחיים ורכב אלא ע"כ דכיון דעובר בלאו קרינן ביה והשיב את הגזילה ומה"ט כתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על אונאה דה"ל ניתק לעשה. ומתוך מה שכתבתי יש להביא ראיה למה שנסתפק הרא"ש אי מותר למכור או ליקח לכתחלה באונאה פחות משתות ע"ש גבי סוגיא דמטבע חסירה ולענ"ד נראה בפשיטות דאסור מק"ו דקרקעות דלית בהו אונאה כלל לענין השבון ולית בהו לאו אפ"ה אסור לכתחלה פחות משתות דכיון דכתיב במספר שני תבואות ימכור לפי רוב השנים משמע דכשמוכר לו שנה אחת או שתים אחר היובל אסור למכור לו בשוויה אלא צריך לנכות לו בעד השנה סלע ופונדיון אע"ג דליכא שתות אלא חלק א' ממ"ח מכ"ש במטלטלים דאסור לכתחלה אפילו בכל שהוא אלא דאיכא למימר דשאני התם דאיירי שהלה אינו יודע מספר השנים עד היובל וכיון שדרך למכור לפי מספר השנים ה"ל כדבר שבמנין דחוזר אפי' פחות מכדי אונאה ואף בקרקעות ודו"ק:
Penei Yehoshua on Bava Metzia 56a · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Bava Metzia, daf 56, Amud Aleph, about 290 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 127 words
Opens “מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: מְחַלְּלִין (אוֹתוֹ), כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת,…”
- Segment 232 words
Opens “אָמַר רַב יוֹסֵף: אַף עַל פִּי שֶׁמֵּיקֵל…”
- Segment 316 words
Opens “וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד הַסִּיטוֹן וְאֶחָד בַּעַל הַבַּיִת…”
- Segment 420 words
Opens “מֵתִיב רָבִינָא: הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם, מְעַשֵּׂר מִן…”
- Segment 541 words
Opens “בִּשְׁלָמָא מִן הַצּוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה, כִּדְרַבִּי אִילְעַאי.…”
- Segment 616 words
Opens “אֶלָּא אֲפִילּוּ מִדְּפוּסִים הַרְבֵּה, לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָתֵי…”
- Segment 733 words
Opens “אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָא קַשְׁיָא…”
- Segment 829 words
Opens “וְרַב שֵׁשֶׁת לָא שַׁפִּיר קָא מוֹתֵיב לֵיהּ,…”
- Segment 921 words
Opens “אֶלָּא רָבִינָא, עַד דְּמוֹתֵיב מִנַּחְתּוֹם לְסַיַּיע לֵיהּ…”
- Segment 1016 words
Opens “אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר? פַּלְטֵר מִתְּרֵי…”
- Segment 1110 words
Opens “רָבָא אָמַר: שְׁמוּאֵל שַׁפִּיר קָא מְשַׁנֵּי לֵיהּ,…”
- Segment 1229 words
Opens “מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה: הָעֲבָדִים,…”
Sages named on this page
- Rav Yosef · Third Generation Amoraim
Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.
Source: Bava Metzia 56a · Segment 2 — “אָמַר רַב יוֹסֵף: אַף עַל פִּי שֶׁמֵּיקֵל רַבִּי מֵאִיר…”
- Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim
Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…
Source: Bava Metzia 56a · Segment 4 — “מֵתִיב רָבִינָא: הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם, מְעַשֵּׂר מִן הַחַמָּה עַל…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Bava Metzia 56a · Segment 7 — “…שָׁמַיִם, וּמְשַׁנֵּי לֵיהּ שְׁמוּאֵל: מִיתַת בֵּית דִּין. דִּלְמָא שָׁאנֵי…”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Bava Metzia 56a · Segment 7 — “אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָא קַשְׁיָא לֵיהּ, וּשְׁמוּאֵל…”
Original text
מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: מְחַלְּלִין (אוֹתוֹ), כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת, מִדּוֹחַק, לֹא שֶׁיְּקַיֵּים כֵּן, אֶלָּא שֶׁחוֹזֵר וּמְחַלְּלָן עַל הַכֶּסֶף. קָתָנֵי מִיהַת: מְחַלְּלִין מִדּוֹחַק, מִדּוֹחַק – אִין, שֶׁלֹּא מִדּוֹחַק – לָא.
The reason one must employ this procedure is due to the fact that the Sages said: One desacralizes second-tithe silver coins upon copper coins under duress. And it is not that he will maintain them in that form; rather, it is that he again desacralizes them upon silver coins. In any event, the tanna teaches that one desacralizes second-tithe coins in this manner under duress, from which it may be inferred: Under duress, yes; not under duress, no. This is the halakha with regard to redemption of second-tithe coins by Torah law. By contrast, in the case of demai , which is by rabbinic law, Rabbi Meir permits desacralizing it in this manner ab initio . Apparently, Rabbi Meir is more lenient with regard to matters of rabbinic law than he is with regard to matters of Torah law.
אָמַר רַב יוֹסֵף: אַף עַל פִּי שֶׁמֵּיקֵל רַבִּי מֵאִיר בְּפִדְיוֹנוֹ, מַחְמִיר הוּא בַּאֲכִילָתוֹ, דְּתַנְיָא: לֹא הִתִּירוּ לִמְכּוֹר דְּמַאי אֶלָּא לְסִיטוֹן בִּלְבָד, וּבַעַל הַבַּיִת. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, צָרִיךְ לְעַשֵּׂר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
Rav Yosef said: Although Rabbi Meir is lenient with regard to redemption of second-tithe demai , he is stringent with regard to its consumption. This is as it is taught in a baraita : The Sages permitted only a wholesaler to sell demai . Since a wholesaler acquires grain from numerous sources and sells large quantities, he would suffer significant loss if he were required to separate tithes each time. But in the case of a proprietor who purchased produce from an am ha’aretz , whether he purchased large quantities to sell in bulk or whether he purchased small quantities to sell little by little, he must tithe the produce; this is the statement of Rabbi Meir.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד הַסִּיטוֹן וְאֶחָד בַּעַל הַבַּיִת – מוֹכֵר, וְשׁוֹלֵחַ לַחֲבֵירוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ בְּמַתָּנָה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
The baraita continues: And the Rabbis say: Both a wholesaler and a proprietor who sells in bulk may sell demai , or send it to another, or give it to him as a gift, and they need not be concerned. The one who receives the produce separates the tithes and consumes the remaining produce. In this baraita , Rabbi Meir was stringent with regard to the concern that someone will consume demai without the tithes being separated.
מֵתִיב רָבִינָא: הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם, מְעַשֵּׂר מִן הַחַמָּה עַל הַצּוֹנֶנֶת, וּמִן הַצּוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה, וַאֲפִילּוּ מִדְּפוּסִים הַרְבֵּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
Ravina raises an objection from a mishna ( Demai 5:3): One who purchases bread from a baker who is unreliable with regard to tithes [ am ha’aretz ] may tithe from warm bread for, i.e., to exempt, cold bread, and from cold bread for warm bread, and one may do so even if the bread is in different shapes from many molds; this is the statement of Rabbi Meir.
בִּשְׁלָמָא מִן הַצּוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה, כִּדְרַבִּי אִילְעַאי. דְּאָמַר רַבִּי אִילְעַאי: מִנַּיִן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ״. אִם אֵינוֹ קֹדֶשׁ, נְשִׂיאַת חֵטְא לָמָּה? מִכָּאן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה, שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
Granted, one may tithe from cold bread for warm bread, in accordance with the opinion of Rabbi Elai, as Rabbi Elai says: From where is it derived with regard to one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce that his teruma is teruma ? It is as it is stated: “And you shall bear no sin by reason of it, seeing that you have set apart from it the best thereof” (Numbers 18:32). The Torah warns the Levites not to separate teruma from low-quality produce. The question arises: If when one separates lower-quality produce, that produce is not sacred, why would one think that he bears sin? He did nothing. From here it is derived that although the Levite acted improperly, in the case of one who separates teruma from poor-quality produce for superior-quality produce, his teruma is teruma .
אֶלָּא אֲפִילּוּ מִדְּפוּסִים הַרְבֵּה, לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָתֵי לְאַפְרוֹשֵׁי מִן הַחִיּוּב עַל הַפְּטוּר, וּמִן הַפְּטוּר עַל הַחִיּוּב!
Rather, with regard to the halakha that one may tithe even if the bread is in different shapes from many molds, let Rabbi Meir be concerned lest the buyer come to tithe from the loaves that one is obligated to tithe for the loaves that one is exempt from tithing, or from the exempt for the obligated. Since these loaves are all demai , it is possible that the loaves shaped in one mold were baked from produce that was tithed and the loaves shaped in another mold were baked from produce that was not tithed. Apparently, Rabbi Meir rules leniently in cases of rabbinic law, e.g., demai .
אָמַר אַבָּיֵי: רַבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָא קַשְׁיָא לֵיהּ, וּשְׁמוּאֵל לָא שַׁפִּיר קָא מְשַׁנֵּי לֵיהּ. דְּקַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר: מִיתָה דְּבִידֵי שָׁמַיִם, וּמְשַׁנֵּי לֵיהּ שְׁמוּאֵל: מִיתַת בֵּית דִּין. דִּלְמָא שָׁאנֵי מִיתַת בֵּית דִּין דַּחֲמִירָא!
The Gemara returns to discuss the difficulties raised above. Abaye said: The problem raised by Rabbi Elazar was legitimately difficult for him, and Shmuel did not legitimately responded to his difficulty by stating that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. The reason the response is insufficient is that it was the case in the mishna of teruma of the tithe, which is punishable with death at the hand of Heaven, that was difficult for Rabbi Elazar, who was questioning whether the Sages reinforced their pronouncements concerning such a prohibition and rendered them parallel to Torah law; and Shmuel responded to him by citing Rabbi Meir’s opinion concerning a bill of divorce, which involves court -imposed capital punishment. Perhaps the case involving court -imposed capital punishment is different, as it is more stringent, and Rabbi Meir renders rabbinic law parallel to Torah law only in such a case.
וְרַב שֵׁשֶׁת לָא שַׁפִּיר קָא מוֹתֵיב לֵיהּ, דְּקָאָמְרִי אִינְהוּ מִיתָה. וּמוֹתֵיב רַב שֵׁשֶׁת לָאו, דִּכְתִיב ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״. וּלְמַאי דְּמוֹתֵיב רַב שֵׁשֶׁת, רַב יוֹסֵף שַׁפִּיר קָא מְשַׁנֵּי לֵיהּ.
Abaye continued: And Rav Sheshet does not legitimately raise an objection, as Rabbi Elazar and Shmuel are speaking about cases punishable by death, and Rav Sheshet raised his objection from a case involving a mere prohibition, as it is written with regard to second tithe: “You may not eat within your gates the tithe of your grain, or of your wine, or of your oil” (Deuteronomy 12:17). And to that which Rav Sheshet raised as an objection, Rav Yosef legitimately respond to his difficulty.
אֶלָּא רָבִינָא, עַד דְּמוֹתֵיב מִנַּחְתּוֹם לְסַיַּיע לֵיהּ מִפַּלְטֵר! דִּתְנַן: הַלּוֹקֵחַ מִן הַפַּלְטֵר – מְעַשֵּׂר מִן כׇּל דְּפוּס וּדְפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
But as for Ravina, the question arises: Rather than raising an objection from this case of a baker, from which proof is cited that Rabbi Meir does not draw a parallel between rabbinic law and Torah law, let him cite support for the assessment of the opinion of Rabbi Meir from the case of a bread merchant [ mipalter ], as we learned in a mishna ( Demai 5:4): One who purchases bread from a merchant tithes separately from the bread of each and every mold; this is the statement of Rabbi Meir. In this case, Rabbi Meir is stringent with regard to demai .
אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר? פַּלְטֵר מִתְּרֵי תְּלָתָא גַּבְרָא זָבֵין, נַחְתּוֹם נָמֵי מֵחַד גַּבְרָא הוּא זָבֵין.
Rather, what have you to say in explaining why Ravina did not cite a proof from this mishna? It is because a merchant purchases his supply from two or three people. Therefore, Rabbi Meir holds that one must be concerned that perhaps one of the suppliers separated tithes and another did not, so the customer must separate tithes from the bread of each and every mold. But if that is the case, Ravina should not cite a proof from the case of the baker, as well; as the baker discussed in the mishna typically purchases his stock of grain from only one person. Therefore, in that case there is no concern that perhaps the customer will tithe from the loaves that he is exempt from tithing for the loaves that he is obligated to tithe.
רָבָא אָמַר: שְׁמוּאֵל שַׁפִּיר קָא מְשַׁנֵּי לֵיהּ, שֵׁם מִיתָה בָּעוֹלָם.
Rava said: Shmuel responds well to that which was difficult to Rabbi Elazar, as the category of death in the world is one. Therefore, it is appropriate to cite proof from the case of court-imposed capital punishment to the case of death at the hand of Heaven.
מַתְנִי׳ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם אוֹנָאָה: הָעֲבָדִים, וְהַשְּׁטָרוֹת, וְהַקַּרְקָעוֹת, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. אֵין לָהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע, וְנוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
MISHNA: These are matters that are not subject to the halakhot of exploitation even if the disparity between the value and the payment is one-sixth or greater: Slaves, and documents, and land, and consecrated property. In addition, if they are stolen, these items are subject neither to payment of double the principal for theft nor to payment of four or five times the principal, if the thief slaughtered or sold a stolen sheep or cow, respectively. An unpaid bailee does not take an oath and a paid bailee does not pay if these items were stolen or lost. Rabbi Shimon says: