Bava Metzia 53a

ואסורים לזרים בלא יאכל ואצטריך למתנייה משום דבעי למתנייה מה שאין כן במעשר דאפי' איסור ליכא:

והן נכסי כהן לקדש בהן את האשה:

משא"כ במעשר סתם משנה כרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא והמקדש בו לא קידש:

וטעונים רחיצת ידים לפירות שהידים טמאות שניות גזרו בהן רבנן ושני עושה שלישי בתרומה מה שאין כן במעשר שאין טעון רחיצת ידים לפירות דאמר מר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח והכי מוקמי' לה בחגיגה בפ' שני (דף יח:):

והערב שמש לטומאה דאורייתא משא"כ במעשר דאמר מר טבל ועלה אוכל במעשר ומקרא ילפינן לה ביבמות בפרק הערל (יבמות דף עד:):

ועולין באחד ומאה צריכין אחד ומאה לבטל ואין בטלין ברוב משא"כ במעשר דבטיל ברוב ולא בעי אחד ומאה ועל כרחך במעשר שאין לו תקנתא לא בפדייה ולא להעלותו לירושלים קאמר דאי אית ליה תקנתא אמור רבנן דבר שיש לו מתירין לא בטיל והכא כגון שנטמא דלית ליה תקנתא באכילה ואין בו שוה פרוטה דלאו בר פדייה הוא אם איתא לדחזקי' כו':

דלגבי תרומה משנה זו במסכת בכורים (פ"ב מ"א) שנויה הלכך חשיבותא דידה קא מני ואזיל ולאו קולי דידה שתהא היא עולה ומעשר אינו עולה:

לא ס"ד דלא בטיל כלל אלא ודאי בטיל ברוב קאמר:

ואסורים לזרים פרש"י דמשום מעשר קתני לה לאשמעי' דאפי' איסורא ליכא ומיהו במסכת חלה (פ"א מ"ט) לא מצינו לפרשו הכי דתנן התם החלה והביכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים ולא קתני מה שאין כן במעשר וי"ל כדמפרש בירושלמי ואסורים לזרים אפילו חצי שיעור או דאורייתא או דרבנן דפליגי רבי יוחנן ור"ל בפרק בתרא דיומא (דף עד.) ואין לפרש דאסורה לזרים אפי' על ידי פדיון דבפרק הערל (יבמות דף עד.) אמר אין לה פדיון שייריה:

(לעיל) והן נכסי כהן שילהי ביכורים תנן למה אמרו נכסי כהן ליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא"כ במעשר דתנן בפרק קמא דמ"ש (מ"ז) אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה ממעות מעשר שני ותימה דבפ' בתרא דמעשר שני (מי"ב) תנן לא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת משמע הא לחי דומיא דמת שרי אלמא שרי ליקח בגדים וי"ל דההיא דבפרק בתרא דמ"ש (מי"ב) אתיא כר' יהודה דאמר ממון הדיוט הוא אי נמי תרוייהו כר' יהודה ובגדים דוקא שהגוף נהנה מהם שרי אבל עבדים אסורים מיתורא דקרא אי נמי תרוייהו כר"מ ומן התורה שרי לקנות כל מילי ומדרבנן הוא דאסור והא דאמר בירושלמי לא נתתי ממנו למת למאי אי ליקח ארון ותכריכין הא לחי נתתי בתמיה אלא לסיכה ההיא דרשה אסמכתא בעלמא היא למאי דאסירא מדרבנן ומוקי לה בסיכה אבל אמת הוא דאתא למעוטי ארון ותכריכין כדתנן בשילהי פירקין דמעשר שני והא דאמר פרק הערל (יבמות דף עד. ושם) מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוך ממנו שנאמר לא נתתי איזהו דבר ששוה לחיים כו' ואימא לארון ותכריכין ה"פ להא לחודיה אבל סיכה אסורה שמבערו בטומאה הוי כמו אכילה ומשני ממנו מגופו של מעשר משמע [וע"ע תוס' יבמות עג. ד"ה נכסי]:

ועולה באחד ומאה בספרי דריש ממקדשו ממנו דתרומה עולה באחד ומאה וערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים דמתוך שכפל איסורו כפל עלייתו ואסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא תרומה וערלה וכלאי הכרם בטלים ברוב ביבש ובלח בס' כשאר איסורין דבפרק הנזקין (גיטין דף נד:) גבי נפלו ונתפצעו קאמר והא הכא דמדאורייתא בטל ברוב ובפ' כל הבשר (חולין דף קטו: ושם ד"ה ומה) ובפ' כל שעה (פסחים דף כד: ושם) יליף איסור הנאה בבשר בחלב מק"ו דערלה ולא פריך מה לערלה שכן צריכה אחד ומאתים להתבטל ובפרק הערל (יבמות ד' עד:) דחשיב מחפ"ז דהוי בתרומה ולא במעשר ולא חשיב אחד ומאה והתם נמי. אמר ר' יוחנן והוא שרבו חולין על התרומה:

באחד ומאה עולין מאיסור להיתר ולוקחים מדה אחת ונותנים לכהן כדתנן במסכת ערלה (פ"ב מ"א) תרומה ותרומת מעשר עולין בק"א וצריך להרים הערלה וכלאי הכרם במאתי' ואחד ואין צריך להרים וטעמא דצריך להרים טפי בתרומה מבשאר איסורים מפרש בירושלמי משום גזל השבט פירוש כהן:

וטעונין רחיצת ידים אפילו למגע דאילו לאכילה אף למעשר טעון כדאמר בפ' השוחט (חולין דף לג:) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסור בתרומה ומותר במעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרין:

הוה ליה דבר שיש לו מתירין וא"ת תרומה נמי יש לו מתירין בשאלה כדאמר בפ' הנודר (נדרים דף נט.) וי"ל כדאמר התם מי הוי מצוה לאתשולי עלה אי נמי שנתנה לכהן שאינו יכול לשאול עליה עוד שאינה ברשותו:

דלמא אתי לאתויי ודאי וא"ת בהקומץ רבה (מנחות דף לא.) קאמר רבי שמעון שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ואמר לי רבי טרפון לך וקח בשוק ועשר עליו ולא גזרינן דלמא אתי לאתויי ודאי וי"ל דהתם ליכא למגזר דלמא אתי לאתויי ודאי דידע שפיר דאין מפרישין מן החיוב על הפטור אבל הכא לא אסיק אדעתיה דלא מצטרפי דאורייתא ודרבנן:

דלמא אתי לאתויי פרוטות וא"ת והא דתנן (מ"ש פ"ב מ"ח) הפורט סלע ממעות מ"ש אלמא מחללין מעשר על פרוטות וא"א לצמצם שישוה מעשר לפרוטות שלימות וא"כ אותו פחות משוה פרוטה אוכל בלא חלול וי"ל דמייתי איסר בהדייהו וא"ת דלמא מייתי פרוטות לבד כדגזר הכא וי"ל דהתם לא טעי דידע דחצי פרוטה לא תפסה אבל הכא טעי דלא מסיק אדעתיה דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי:

ואסורים לזרים פירש רש"י ז"ל, ואצטריך למתני משום דבעי למתני מה שאין כן במעשר דאפילו איסור ליכא, כלומר אפילו אוכלו חוץ לחומה. ובירושלמי (בכורים פ"ב ה"א) מפרש לה בפחות מכשעור. וא"ת הא נמי פשיטא, דחצי שעור לר' יוחנן מן התורה ולריש לקיש מדרבנן, כדאיתא בפרק בתרא דיומא (עג, ב), דמאי שנא תרומה ובכורים מכל אסורין שבתורה. וי"ל דאיצטריך, משום דהתם מכל חלב הוא דמרבינן חצי שעור, וסלקא דעתך אמינא דוקא דומיא דחלב דאסורו שוה בכל, אבל תרומה ובכורים שאין אסורן שוה בכל לא, קא משמע לן.

מה שאין כן במעשר דבטל ברוב פירש רש"י ז"ל דלא בעי אחד ומאה. נראה מדבריו דששים מיהא בעי, ומאי ברוב, ברביית שישים כשאר האסורין. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה ליה למימר מה שאין כן במעשר דבטל בשישים, דאלו ברוב, כלומר ברביית שעור, אף תרומה ובכורים בטלים ברוב, כלומר ברביית אחד ומאה. על כן נראה לי דברוב ממש קאמר, כלומר חד בתרי. ומכאן נראה לי ראיה מפורשת למה שכתבנו בפרק גיד הנשה (חולין צט, ב ד"ה וליבטל), דיבש ביבש חד בתרי בטיל. וכי מקשינן התם גבי גיד שנתערב בין הגידים וחתיכה בין החתיכות וליבטל ברובא, ברובא ממש קאמר, כלומר חד בתרי, וכדברי מקצת מן הראשונים נוחי נפש שכתבו כן.

ובאיזה מעשר שני אמרו במעשר שני שאין בו שוה פרוטה כלומר בין פחות משוה פרוטה שהיה מעיקרו פחות משוה פרוטה, בין שבא ממעשר הרבה, דהשתא מיהא דנתערב ברוב בטל מדאורייתא, ואין לו דין מעשר כלל אלא מדרבנן.

ושנכנס לירושלים ויצא קא סלקא דעתיה השתא דתרתי קתני, שאין שוה פרוטה, אי נמי ביתר מכאן אלא שנכנס לירושלם ויצא, ואקשי על שאין בו שוה פרוטה, ליחליה על מעות הראשונים. והא דלא אקשינן וליעיליה וליכליה, כדאקשינן בסמוך על שנכנס לירושלם ויצא, תירץ ר"ח ז"ל, דנכנס לירושלם ויצא ממש, אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת חוץ לירושלם, ומשום הכי אקשינן ליעיליה בתערובתו, כיון שאין טורח בהעלאתו, אבל כאן שהוא רחוק מירושלם, ואי אפשר להכניסו לירושלם אלא בטורח ובהוצאה, לא חייבוהו להעלותן שם בתערובתן, ובכי הא לא מקרי יש לו מתירין. פירוש לפירושו, דלאו להעלותן בתערובתן קאי. ומיהא שמעינן דלא מקרי דבר שיש לו מתירין כל שאין לו מתירין [אלא] בהפסד הוצאה, ונפקא מינה לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות, דלא קרינן לה דבר שיש לו מתירין אע"פ שיש היתר בהגעלה. והא דאמרינן במנחות פרק הקומץ רבה (מנחות לא, א) ר' שמעון שזורי נתערב לו טבל בחולין, אמר לו ר' טרפון לך קח מן השוק ועשר עליו, התם נמי אף על גב דהזקיקו ליקח ולעשר אין הפסד ממון בדבר, דמה שיקנה מן השוק נשאר בידו, אלא מה שמוציא ממנו כנגד מעשר שנתערב בחולין.

מהא דאקשינן וניתי מעשר דאית ליה ונצטרף. משמע דאית ליה מעשר דצריך לפדות, ותמיה לי, דאם כן כי אקשי וניחליה על מעות הראשונים, ודחי דלית ליה דלא פריק, מיד הוה ליה לאקשויי, וניתי השתא ונפרוק והדר ניחליה להאי אמעות הראשונים. ונראה דאלימא ליה לאקשויי צרוף, ולומר דאפילו לית ליה אלא פורתא ניתי ונצטרף, ולבסוף אקשינן ליה ניתי מעשר בפרוטה ומחצה, והיינו דומיא דחזקיה, וכי דחי דחצי פרוטה לא תפשה מידי ואיסר נמי דילמא אתי לאתויי פרוטות כיון דמשייר ממש בכונה לחלל עליו, תו ליכא לאקשויי ונייתי מעשר טובא וניחליה אפרוטות או על איסרין, דכל דמכוין (לעשר) [לשייר], איכא למיחש דילמא אתי לאתויי פרוטות. הקשו בתוספות אם כן היאך מחללין על פרוטות כדאמרינן בריש פירקין (בבא מציעא מה, א), והלא אי אפשר שימצא אדם שיהא מעשרו שוה פרוטותיו בצמצום, ודילמא מייתר במעשרו חצי פרוטה ולא תפשה, וכי תימא התם כשחילל על איסר ופרוטות, ניגזור דילמא אתי לאתויי פרוטות ואין לו [לך] מעשר שני שנפדה לעולם. וא״ת שאין גזרה זו אלא במי שיש לו מעשר בפרוטה ומחצה (שיש) [שבא – ש״מ] לכוין בפדיון אותה מחצה, אבל במי שיש לו מעשר הרבה לא, אי הכי תקשי ליה בגמרא וליתי מעשר בשתי פרוטות (ומחצה אי נמי בב' פרוטות) וניתי איסר וניחול עליה, ונשאר להם הענין בקושיא. אבל הרמב״ן ז״ל תירץ שאין כאן גזרה כלל, דלא קאמרינן בגמרא גזרה דילמא, אלא דילמא אתי לאתויי, והכי קאמר, מעשר זה מבטלין אותו ברוב, לפי שאין חכמים מצוין עליו לצרף ולחללו עכשיו שמא יבא לידי אסור, וכל שאין עומד להתירו, לא דבר שיש לו מתירין מקרי, כדאיתא בפרק הנודר (נדרים נט, א). ומיהו לכתחילה נמי מחללין על איסר וסלעים בכל ענין, וכן על פרוטות לבדן מחללין לכתחלה, אלא שאם היה במעשר שוה פרוטה ומחצה, צריך שיכוין להתפיס כל הפרוטות באותו מעשר, דבכי האי גונא שרי, דאוזולי במקח וממכר הוא וכולן דלא דייקינן בגמרא אלא במתכוין שתהא פרוטה חציה נתפסת וחציה חולין להתפיס עליה, וכחזקיה דאמר מחללין על מעות הראשונות, דאלמא המותר חולין בידו ולא איתפס במעשר, הא במתפיס ב' פרוטות למעשר שוה פרוטה ומחצה לדעת שיהו כולן מעשר, נתפסות, שאין אונאה עכ״ל. ולא ירדתי לסוף פירושו, דאכתי לחזקיה מאי איכא למימר, ואליבא דידיה הוא דשקלינן ולדידיה מאי איכא למימר, ואי איהו לא סבירא ליה הכי אלא מחללין אפילו לחצי פרוטות, אמאי בטל ברוב, ועוד דחצי פרוטה לא תפסה מידי דקאמר, מדינא משמע, ולא משום דמשייר חצייה לחולין. ולענין הא דחזקיה תמיה לי, אמאי לא סייעוה ממתניתא דקא מייתינן לקמן בסמוך (בבא מציעא נג ע״ב), דקתני מעשר שני שאין בו שוה פרוטה דיו שיאמר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים.

התרומה והבכורים זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים וכן כהן טמא שאכלן וזר שאכלן בשוגג משלם חומש ואסורין לזרים ושמא תאמר והלא אמרת שהזר האוכל במיתה ומה הוצרכת ללמד שאסורים לזרים פרשו בו שאסורים אף בהנאה ואע"פ שאמרו מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה לא נאמר כן אלא כשאין הדבר כלה באותה הנאה הא כל שהדבר כלה באותה הנאה כגון להסיקו תחת תבשילו וכיוצא בזה אסור ויש מפרשים אסורים לזרים אף במקום שאין בו מיתה וחומש כגון לחצי שיעור ועל דעת האומר חצי שיעור מן התורה וכן נראה מתלמוד המערב ואף הלשון מוכיח כן שאם לאכילה וכשיעור אין כאן איסור לבד שהרי זר שאכל תרומה במזיד חייב מיתה בידי שמים ולוקה עליה כמו שיתבאר במקומו והן נכסי כהן לקדש בהם את האשה וליקח בהם כל דבר אף שאין ראוי לאכילה אלא שהמקבלם נוהג בהם בקדושתם ונותנן או מוכרם לכהנים ועולים באחד ומאה ר"ל שאם נפלה סאה תרומה במאה של חולין מעלה סאה ונותנה לכהן והשאר מותר לזרים הא בפחות ממאה הכל אסור לזרים ומוכר את הכל לכהנים בזול חוץ מדמי אותה סאה ודוקא מין במינו אבל בשאינו מינו בנותן טעם כמו שיתבאר במקומו וטעונין נטילת ידים אף לפירות שהידים כבר ידעת שגזרו עליהן טומאה שניה ושני עושה שלישי בתרומה לפסלה וטעונין הערב השמש שאם טבל ועלה אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו מה שאין כן כל אלו במעשר שני חוץ מנטילת ידים כמו שהתבאר במסכת חגיגה ואף בזו יש אומרים שאין מעשר צריך נטילת ידים ומביאים ראיה ממה שאמרו מצא פירות בין פירות מעשר ופירות תרומה יאכלו כחומרי שניהם אסורים לזרים וטעונים נטילת ידים והערב השמש כתרומה אסורין לאונן וטעונין הבאת מקום כמעשר ומיתה וחומש ואיסור לזרים אין בו שאם משום זר הרי כל עצמו לזר הוא נאכל ואי משום טמא וממה שאמרו טמא שאכלו בירושלם לוקה וחוץ לירושלם מכין אותו מכת מרדות שאין לוקה על אכילתו בטומאה אלא במקום אכילתו כמו שיתבאר במקומו מ"מ אין בה חיוב מיתה וכן אין מעשר שני נכסי בעליו ליקח בהם עבדים וקרקעות ולקדש בהם את האשה שממון גבוה הוא שנאמר ליי' הוא ולא זכה בו אלא לאכילה ושתיה וסיכה דכתוב לא נתתי ממנו למת כלומר לא הוצאתיו בדבר שאין בו קיום לגוף כמו שיתבאר במסכת יבמות והערב השמש אין בו שהרי טבל ועלה אוכל במעשר:

והעלאה באחד ומאה אין בו אם התערב בחולין שהרי אפשר לפדותו ולחלל קדושתו בכל מקום שהיא ונמצא שיש לו מתירין וכל שיש לו מתירין אינו בטל ואינו עולה ואם תמצא לומר שאין בחומשו שוה פרוטה ולדעת האומר שכל שאין בו שוה פרוטה אינו בר פדיה הרי מ"מ יכול להעלותו בירושלם ואין כאן בטול ואם תמצא לומר שאין דרך לפדיונו ולאכילתו אף בירושלם הרי הוא בטל ברוב וכיצד הוא שאין דרך לפדותו ולא לאכלו בירושלם יש אומרים כל שאין בו שוה פרוטה שאינו בר פדייה ושנטמא שאינו בר אכילה ויש מפרשים שכל שאין בו שוה פרוטה אין מטריחין אותו לעלות ולא הקשו למטה וניעייליה וניכליה אלא בשכבר הכניסו ויצא ומ"מ לענין פסק אינו כן שאע"פ שאין בו שוה פרוטה בר פדייה הוא מדברי סופרים אלא כגון שנכנס לירושלם ויצא ונפלו מחיצות שמאחר שנכנס לירושלם אין שם צד לפדיון ולהחזירו לירושלם ולאכלו שם אי אפשר הואיל ואין שם עכשו מחיצות שכך הוא הדין שאין מעשר נאכל אלא בירושלם ולפנים מן החומות וזהו מן התורה והוא שאמרו מחיצות לאכל דאוריתא וכל שלא נכנס לשם רשאי לפדותו הא כל שנכנס אינו נפדה שאין מעשר שני נפדה בירושלם אלא אם כן נטמא ואסור להוציאו שכל שקלטוהו מחיצות אינו נפדה עוד אפילו בהוצאה שהמחיצות קולטות לעכב פדייתו אף משיצא וזהו מדרבנן וזהו שאמרו מחיצות לקלוט דרבנן ואם יצאו מ"מ הן בעברה הן בשגגה יחזרו ויאכלו לשם אם יש שם חומות ודוקא בפירות אבל מעות נכנסין ויוצאין ואין בכך כלום נמצא מ"מ שכל שנכנס לירושלם ויצא ואין שם מחיצות אין שום דרך לא לפדייה שקלטוהו מחיצות ולא לאכילה בירושלם שאין שם מחיצות ועל זה אמרו שבטל ברוב וכן הדין בנכנס ונפלו מחיצות אע"פ שלא יצא אלא שבא להשמיענו שאע"פ שיצא אינו בר פדיה שהמחיצות קלטוהו אע"פ שיצא מהן ולא סוף דבר בשיש במעשר זה שוה פרוטה אלא אף בפחות משוה פרוטה אע"פ שאינו בר פדיה מן התורה אלא מדברי סופרים אומרים שקלטוהו מחיצות:

אחר שביארנו שמעשר שאין בו שוה פרוטה ר"ל בחומשו נפדה מדברי סופרים אף בנתערב כן ואם פדה כבר מחללו על מעות ראשונות ואם לא פדה פודהו בעצמו מעתה מה שטרחו בסוגיא זו והקשו וניתי למעשר אחר וכו' וניתי שתי פרוטות וכו' וניתי איסר וכו' לענין פסק הלכה אינך צריך ולא נאמרו הדברים אלא שהיה סובר שכל שאין בו שוה פרוטה אינו נפדה בעצמו ומ"מ למדנו מסוגיא זו שאם לא רצה לפדות זה המעורב שאין בו שוה פרוטה בעצמו אין לו תקון לצרפו עם אחר הואיל ולא פדה מעשר אחר שיתפיס חלול על מעות הראשונות שאם יביא מעשר אחר ויקיפנו לזה ויאמר זה וזה מחולל על פרוטה זו אין מצטרפין לתפישת פרוטה זו אחר שאין כאן שוה פרוטה ויש מפרשים הטעם מפני שהמעורב מדברי סופרים ולא יראה כן שהרי אמרו למטה ולא מיבעיא יש בו שוה פרוטה דהוי דאוריתא ומ"מ אפשר לפרשו ששיעורו מן התורה ואם יביא דמאי שאף הוא מדברי סופרים חוששין שמא יביא ודאי ונמצא מה שהביא נאכל בלא חלול כמו שביארנו ושמא תאמר יביא שוה שני פרוטות ויחלל מעשר אחר על פרוטה ומחצה מהם ואח"כ יחלל זה על חצי פרוטה הנשארת אין שוה פרוטה ומחצה תופשת בקדשת שתי פרוטות ששוה פרוטה תופשת הפרוטה וחצי הפרוטה הנשארת מן המעשר לא תפשה כל הפרוטה האחרת אלא כשיעורו ומ"מ הואיל ותחלת הפרשתו היה שם מעשר בשוה פרוטה אף זה הנשאר ממנו הוא מן התורה וכשמצרף זה עם המעורב ומקיפו ומתפיסה באותה פרוטה נמצאת בפרוטה זו צירוף דאוריתא ורבנן וכבר ביארנו שאין מצטרפין ומה שכתבנו למעלה שאין דרך לצמצם במעותיו ומוסיף הוא על דמי הפדיון לא נאמר אלא במחלל על סלע או שקל או איסר שדרך לוותר בהם ליתנם בפחות מדמיהם כשהוא צריך לפרטו בפרוטות אבל בחלול אחר אינו תופש אלא בכדי דמיו כבר אמרו שכל הפודה מעשר ביתר מדמיו לא נתפשה התוספת למעשר ושמא תאמר יביא איסר ויחלל עליו בפחות מדמיו ואח"כ יחלל זה המעורב עליו יש לחוש שמא יביא פרוטות ויבא לאכול קצתו בלא חלול המועיל על הדרך שביארנו ומעתה אין לו תקון אלא בפדייה על ידי עצמו:

בפרש"י בד"ה חצי פרוטה הנותר כו' ואם באת לומר דחזקיה נמי היכי משכחת שיש עודף כו' עכ"ל דליכא למימר בהך דחזקיה כיון דהך חצי פרוטה הוי דאורייתא מצטרפת שפיר עם מעשר הראשון ונתפס בו דמ"מ שמא לא נשאר במעשר ראשון חצי פרוטה ונמצא הך חצי פרוטה מעשר אינו נתפס בפרוטה מעות העודפות שם ודו"ק:

תוס' בד"ה ואסורה לזרים כו' ואין לפרש דאסורה לזרים אפי' ע"י פדיון כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לדחות דאין לפרש הכי מדחשב להו בתרתי בפ' הערל דחשיב מחפ"ז דהוי בתרומה ולא במעשר וק"ל:

בד"ה והן נכסי כהן כו' וי"ל דההיא כו' אתיא כר"י דאמר ממון הדיוט הוא כו' עכ"ל ולמ"ד ממון גבוה הוא מפרש ליה לקרא הא לחי נתתי לסיכה ואתיא הך דירושלמי כפשטה כר"מ לדרשה גמורה וק"ל:

בד"ה ליהדר וליעייליה לעיל גבי אין בו ש"פ לא פריך הכי כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כפרש"י לעיל דאין בו ש"פ כגון שנטמא כו' דאכתי לא אסיק אדעתיה למימר שנטמא ועוד דמשמע דומיא דאידך דתנא ושנכנס לירושלים כו' דלא מיירי בשנטמא לפי המסקנא ודו"ק:

גמרא ואסורים לזרים והן נכסי כהן כצ"ל מכלל דמעשר בטיל ברובא כצ"ל:

תוס' ד"ה ועולה באחד ומאה בספרי דריש ממקדשו ממנו וכו' זה לשון הספרי פרשת קרח דף כ' מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו ופירושו כן הוא דהאי קרא מדבר בתרומת מעשר שהרמתו אחד ממאה שהרי ממאה סאין מפריש עשרה למעשר ראשון ומאותן עשרה מפריש אחד לתרומת מעשר נמצא שהתרומת מעשר הוא אחד ממאה סאין שהיו טבל ולמדך הכתוב שאם חזרה ונפלה אותה סאה של תרומת מעשר לתוך התשעים ותשעה מקדשתן הא אם נפלה לתוך מאה חולין דהיינו עם התרומה שנפלה לתוכו הוי א' ומאה הוא עולה וה"ה לתרומה גדולה דדין אחד להם וכן מצאתי פירוש זה בסמ"ג דף ע"ו ריש ע"ב ובפירוש רבינו שמשון דמסכת תרומות דף נ"א משנה ז' ע"ש. וכן בפירוש ר"מ שם ומה שכתבו התוס' דערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים שם בספרי:

ד"ה והן נכסי כהן וכו' אבל עבדים אסירי מיתורא דקרא פירוש דכתיב בבקר ובצאן וגו':

בא"ד והא דקאמר בפרק הערל וכו' אימא לארון ותכריכין וכו' ר"ל מדקאמר ואימא לארון ותכריכין משמע דלפי האמת לא אתא לארון ותכריכים ולפי סברת התוס' סבירא להו השתא דכל עצמו לא אתא אלא לארון ותכריכין לכך כתבו דאין ר"ל דלפי האמת לא אתא לארון ותכריכין דלארון ותכריכין אתא על כל פנים אלא דפריך דלמא אתא לארון ותכריכין לחודיה אבל לסוכה לא:

ד"ה ליהדר וליעייליה לעיל גבי אין בו שוה פרוטה לא פריך הכי וכו'. לפי' רש"י לעיל בד"ה ועולין באחד ומאה וכו' דכתב והכא כגון שנטמא וכו' ואין בו שוה פרוטה וכו' לא קשה מידי דלא הוי מצי למפרך וליהדר וליעייל' אאין בו שוה פרוטה משום דאיירי דנטמא וכי תימא א"כ נפרקי' הא אין בו שוה פרוטה אבל אנכנס לירושלים הוה ס"ד דהמקשה דליכא לשנויי ליה בשנטמא דא"כ תקשה ונפרקיה וק"ל:

ואסורין לזרים פירש רש"י משום מעשר קתני לה. וחייבין עליה מיתה וחומש איצטריך לאשמועינן דבתרומה וביכורים איכא מיתה וחומש. ועוד תנא מיתה משום כהן טמא האוכלה במיתה. ועוד איצטריך לאשמועינן דאפילו במקום שמעשר אסור באכילה כגון חוץ לחומה ליכא מיתה וחומש ובירושלמי מפרש דאיצטריך לאשמועינן ואסורים לזרים משום פחות מכשיעור. ומכל מקום מה שאין כן במעשר דאפילו בשיעור שרי. ותימה מה חידוש בא להשמיענו כאן מאי שנא מכל איסורים שבתורה דחצי שיעור אסור לרבי יוחנן כדאיתא ליה ולריש לקיש וכו'. ויש לומר דאיצטריך משום דמרבינן חצי שיעור מכל חלב וסלקא דעתך אמינא דומיא דחלב דאיסורו שוה בכל ולריש לקיש נמי סלקא דעתך אמינא הכא לא החמירו כיון דשרי לכהנים קמשמע לן הך מתניתין דאין חילוק. הרמב"ן.

והם נכסי כהן פירש הקונטרס לקדש בו אשה מה שאין כן במעשר וסתם משנה כרבי מאיר. ונראה לי דאתיא ככולי עלמא והכי פירושו נכסי כהן ליקח בהם עבדים וקרקעות וכו'. הרא"ש.

מה שאין כן במעשר דבטל ברוב פירש רש"י דלא בעינן אחד ומאה. נראה מדבריו דששים מיהא בעינן ומאי ברוב ברביית ששים כשאר איסורין. והרשב"א הקשה דאם כן הוה ליה למימר מה שאין כן במעשר דבטל בששים דאלו ברוב כלומר ברביית שיעור אף תרומה וביכורים בטלין ברוב כלומר ברביית אחד ומאה לפיכך פירש דברוב קאמר ממש כלומר חד בתרי. ומכאן הכריח כדברי האומרים דיבש ביבש חד בתרי בטיל ושם בפרק גיד הנשה יתבאר בסייעתא דשמיא. הר"ן.

ועולין באחד ומאה וכו' ככתוב בתוספות. ויש להביא ראיה מההיא דאמר בפרק יוצא דופן אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה מדרבנן. וגם יש לדחותו דדילמא מה שחשבוהו חכמים בתרומה ליפטר מן החלה אף על פי שיש בחולין כדי חיוב חלה על התרומה פירוש ולהכי אמרינן חלה זו מדרבנן אבל הא דאסיר ליה באכילה ולא מבטל ברובא הוי מדאורייתא. ומיהו מדאמר בסוף הערל והוא שרבו חולין על התרומה פירוש ולהכי אמרינן שאני אומר שאר מותר מן התורה משמע דבו ממש ואין לחוש במאי דחשיב הכא מעלה דרבנן דהכי נמי קתני וטעונין רחיצת ידים שהוא מדרבנן. משאנץ.

ואם איתא דחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין כלומר על ידי פדיון. וכל דבר שיש לו מתירין לא בטיל. פירוש במין במינו דאלו בשאינו מינו בטל בששים כדאיתא בנדרים ובתוספתא ובירושלמי וכדברי רבי בפרק בתרא דעבודה זרה ואם תאמר ולוקמה להא בשנתערב בשאינו מינו. יש לומר דהא ליתא דאם כן תרומה נמי עולה בששים כדאיתא בפרק כל הבשר. ואם תאמר והא פלוגתא דרבבן ורבי שמעון היא בדבר שיש לו מתירין ודילמא הא מתניתין רבנן היא דסבירי להו דאפילו דבר שיש לו מתירין בטל. יש לומר דהא ליתא מדקתני עלה באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו שוה פרוטה שנכנס לירושלם כלומר לפי שאין לו פדיון ואינו בר אכילה ואין לו מתירין אלמא האי תנא רבי שמעון היא. הריטב"א. והרא"ש בתוספותיו הקשה וזה לשונו: והרי טבל דיש לו מתירין ואמרינן שלהי עבודה זרה טבל ויין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ויש לומר כיון שנתערב שלא במינו וליכא נותן טעם אין שמו עליו ובטל אף על פי שיש לו מתירין וראייה מהירושלמי דמסכת שביעית פרק ג' ארצות דקתני התם שהיה רבי שמעון משום רבי יהושע אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים בהם שיעור במינם במשהו שלא במינם בנותן טעם. מיהו על כרחך יש בירושלמי טעות סופר דקתני בתר הכי וכל שאין לו מתירין כגון תרומה וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו להם חכמים שיעור מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ואם באנו להגיה נוכל להגיה בין במינו בין שלא במינו בכל שהוא. ומיהו מתוך גמרא הירושלמי מוכיח דרישא דווקא ובסיפא יש טעות סופר וצריך להגיה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם דפריך והרי שביעית שאין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור פירוש דתנן התם סוף פרק כלל גדול שהשביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם עד כאן לשונו. וזה לשון תוספות שאנץ: וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ואם תאמר הרי טבל דיש לו מתירין אמר בסוף עבודה זרה הטבל ויין נסך במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ויש לומר דכיון שנתערב שלא במינו וליכא נותן טעם אין שמו עליו ובטל אף על גב דיש לו מתירין וכן אשכחן בפרק הנודר מן המבושל גבי קונמות דתנן קונם יין זה שאני טועם ונתן לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור. הא ליכא נותן טעם מותר אף על גב דקונמות חשיב דבר שיש לו מתירין בסוף הנודר מן הירק. ומיהו יש לדחות דילמא שאני קונם דאין דעתו של אדם לאסור אלא בנותן טעם כדקתני רישא התם הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין והיינו טעם לפי שלא היה דעתו אלא על היין שהוא בעין ונהי דכי אמר יין אסור טפי דנותן טעם מיהא אסור לפי שדעתו על נתינת טעם אבל בלא טעם אין דעתו כלל. ואין ללמוד מכאן שאר דברים שיש להם מתירים. ומיהו יש להביא ראיה מן הירושלמי דמסכת שביעית פרק שלש ארצות דקתני התם שהיה רבי שמעון אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים שיעור מין במינו כל שהוא ושלא במינו בנותן טעם. ומיהו על כרחך יש בירושלמי טעות סופר דקתני בתרה וכל שאין לו מתירין כגון תרומה חלה וערלה וכלאי הכרם נתנו לו חכמים שיעור מין במינו כל שהוא שלא במינו בנותן טעם. ואם באנו להגיה הירושלמי נוכל להגיה ברישא בין במינו בין שלא במינו בכל שהוא. מיהו גמרת הירושלמי מוכיח דרישא דווקא ובסיפא יש טעות סופר ויש להגיה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם דפריך התם התיבון הרי שביעית שאין לה מתירין ולא נתנו חכמים שיעור פירוש דתנן התם בסוף פרק כלל גדול אמר בשביעית כל שהוא שביעית אוסרה כל שהו במינה ושלא במינה בנותן טעם. ומיהו עדיין קשה הא דמפרש התם בעבודה זרה טעם דטבל במשהו במינו משום דכהיתרו כך איסורו תיפוק לי משום שיש לו מתירין. ותירץ רבינו תם דאיצטריך היכא דאין יכול למצוא טבל אחר עד שיהו הפירות מרקיבין דאף על פי שאם היה מוצא היה חשוב יש לו מתירין עכשו שאינו מוצא הוי כדבר שאין לו מתירין כדמשני הכא דלית ליה מעות הראשונות והתם בטורח יכול למצוא פירות שיהיו ראוים לעשר על זה שנתערב כדאשכחן בהקומץ רבה גבי רבי שמעון שזורי שנתערב לו טבל וחולין ואמר לו רבי טרפון לך וקח מן השוק ועשר עליו או לך קח מן הגוי דמטבל גמור אינו יכול לעשר דחייב מדאורייתא וזה שנתערב פטור והוה מן החיוב על הפטור. עד כאן.

ובאיזה מעשר אמרו כלומר בין פחות משוה פרוטה שהיה מעיקרו פחות משוה פרוטה בין שבא ממעשר הרבה דהשתא מיהא דנתערב ברוב בטל מדאורייתא ואין לו דין מעשר כלל אלא מדרבנן. הרשב"א ז"ל.

ואם איתא לדחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין פירש רש"י ז"ל בשלמא לדידן משכחת לה בשאין בו שוה פרוטה דלאו בר פדייה הוא וכשנטמא דלאו בר אסוקי ומיכליה בירושלים הוא אלא לחזקיה קשיא. ואינו מחוור דאכתי לא הוה משמע לן דאיירי כשנטמא דלקמן הוא דמוקמינן לה בהכי. לפיכך פירש רבינו תם דלעולם כשלא נטמא וכי תימא אם כן ליסקיה וליכליה והוה ליה דבר שיש לו מתירין ליתא דלא מיקרי מתירין אלא כשהוא יכול להתירו בלא טורח גדול אבל כאן שיש טורח להעלותו פעם תערובתו לאו מתירין מיקרי ונפקא מינה לקערה שנאסרה מחמת בלע שנתערבה בין הקערות דלא קרינן לה דבר שיש לו מתירין אף על פי שיש לו היתר בהגעלה. והא דאקשינן לקמן ונהדר וניעייליה בירושלם דאלמא כל היכא דאפשר למיסק דבר שיש לו מתירין הוא. לא קשיא דהתם משום הכי מקשיה דמדקתני שנכנס לירושלם ויצא משמע דאפילו לא יצא אלא פסיעה אחת ובכהאי גוונא מקשיה ליהדר וליעייליה שהרי אין טורח בהעלאתו. אי נמי יש לומר דמשום הכי לא חשבינן ליה יש לו מתירין מפני שיכול להעלותו משום דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין במידי דמחוסר מעשה אלא במידי דקאי להכי אבל מעשר שני לא קאי להעלותו בירושלים בעינו אלא לפדותו ולהעלות דמיו וכי אקשיה בסמוך ליהדר וליעייליה התם הוא כיון שנכנס שם פעם אחת שוב אין לו פדיון ועל כרחך לאסוקי קאי. הר"ן. וזה לשון הריטב"א: ואם תאמר בלאו דחזקיה נמי היכי ניחא לדידן דהא אית ליה מתירין לאכלו בירושלם וכי תימא דאיירי בשנטמא וכדפירש רש"י והא מדכתב הא לקמן מכלל דהשתא סבירא ליה דבטהור עסקינן. ורבינו תם תירץ דכיון דאיכא טורח להעלותו לירושלם לא חשיבא דבר שיש לו מתירין וכו' והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן במסכת שביעית דטבל במינו במשהו ופירשו טעמא משום דכהיתרו כך איסורו ותיפוק לי דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אלא ודאי משום דזימנין שאין לו טבל אחר שם כדי לתקנו ויש לו טורח לקנות או להביאו ממקום אחר ולא חשיב דבר שיש לו מתירין. ואין ראיה זו מחוורת דהתם נקט טעמא דכהיתרו כך איסורו כי היכי דתיתי אפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון דסברי דדבר שיש לו מתירין בטיל וכדפריש התם ברוכתא. אבל יש לדון כדברי רבינו תם דכיון דמעשר שאין בו שוה פרוטה אינו תייב להעלותו לירושלם ולא חשיב דבר שיש לו מתירים כיון דאית ביה טורח ולאו להכי קאי. עד כאן.

וניתי מעשר דאית ליה ונצרפינהו משמע דהך קושיא לאו לחזקיה מקשה לה דלכולי עלמא נמי קשיא ולכולי עלמא פרכינן אעיקר ברייתא. ולי נראה דחזקיה מילי טובא קמשמע לן שאין דרך אדם לצמצם מעותיו ושאותו מותר שבמעות אין דעתו של אדם להתפיסו במעשר אלא חולין הוא בידו ויכול לחלל עליו ושבמעשר חצי פרוטה מצטרף אפילו על מה שנתחלל אבל אנן סהדי שכל מעשר שאין בו שוה פרוטה בשעת הפרשה אינו מתחלל לעולם אי נמי עד שיהא ראוי לבילה ולצרוף ממש וקושיין לחזקיה בלחוד היא. הרמב"ן.

בתוספות בד"ה ואסורים לזרים פי' רש"י דמשום מעשר קתני לה כו' ומיהו במס' חלה כו' עכ"ל. ועי' בתוס' י"ט שם שכתב דאיכא מאן דמפרש דהא דקתני חייבים עליהם מיתה לא קאי אזר דלרב בפרק הנשרפין אינו חייב מיתה אלא מלקות והא דקתני חייב מיתה אכהן טמא קאי דאוכל תרומה בטומאת הגוף בהדיא כתיב ביה ומתו בו כי יחללוהו וא"כ יש לפרש שפיר ואסורים לזרים אלא דמ"מ כי היכי דלא תקשה למ"ד דבזר נמי איכא חיוב מיתה הוצרכו לפרש דמשום חצי שיעור קתני ואסורים לזרים ע"ש שכ"כ בשם הירושלמי:

בד"ה ועולה בא' ומאה בספרי דריש ממקדשו ממנו כו' עכ"ל פירוש דמקדשו ממנו אתרומת מעשר קאי דהיינו א' ממאה ואם חזר ונפל לתוכו מקדשו משמע דבצ"ט והוא אינו עולה אבל במאה והוא עולה:

בד"ה והן נכסי כהן כו' ותימא דבפרק בתרא דמעשר שני כו' וי"ל דההיא דפ"ב דמעשר אתיא כרבי יהודה כו' א"נ תרווייהו כרבי מאיר ומן התורה שרי לקנות כל מילי כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאמאי לא מפרשי נמי בפשיטות דלר' מאיר מדאורייתא אסירי כל מידי שהגוף אינו נהנה כדדייק קרא וכדמפרשי אליבא דר' יהודה דיש לומר דבאמת קרא לא מוכח מידי דהא איכא למימר דההיא דלא נתתי ממנו למת לאו אארון ותכריכין קאי אלא אסיכה ועלה דייקינן הא לחי דומיא דמת נתתי וכדמפרש בירושלמי שמביאים התוספ' אלא דלר' יהודה כיון דממון הדיוט הוא א"כ מסברא הכל שרי מש"ה מוקמינן קרא בדדמי דאפי' בגדים לחי נמי שרי אלא מייתורא דקרא אמרינן דלאסור דבר שאין הגוף נהנה אתא משא"כ לר' מאיר כיון דממון גבוה הוא ואי ס"ד דמה"ט יש לאסור מסברא כל מילי אם כן אכתי הוי לן לאוקמי קרא אסיכה ולא אארון ותכריכין דבחי כה"ג נמי אסור לכך הוצרכו התו' לפרש דלר"מ אע"ג דממון גבוה הוא אפ"ה יש להתיר משום דקרא דלא נתתי ממנו למת משמע ליה דבחי בכל גווני שרי וק"ל:

בגמרא ונייתי מעשר דאית ליה ונצטרפינהו לכאורה זו הקושיא אין עניינה לסוגיא דשמעתין דבלאו דחזקיה נמי יש להקשות כן בפשיטות וע"ק לפי' רש"י לעיל דהכא במעשר שנטמא עסקינן א"כ מאי מקשה הכא דלייתו מעשר דאית ליה ונצרף דלמא הכא איירי במעשר שני בירושלים שנטמא ואין בו שוה פרוטה וא"כ אין לה מתירין דבאכילה אסורה משום טומאה ולפדות בעצמה א"א שאין בה שוה פרוטה ולצרפה בהדי מעשר דאית ליה נמי א"א דמעשר טהור שיש לו אינו רשאי לפדות בירושלים ונ"ל ליישב משום דבלא"ה קשה מאי מקשה ונצרפיה בהדי מעשר דאית ליה דלמא איירי הכא כגון דלית ליה מעשר אלא ע"כ משום דמשמע לסוגיא דתלמודא בפשיטות דהא דקתני באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו ש"פ א"א לאוקמי דלית ליה אלא האי שאין בו ש"פ דלא שכיחא מילתא כלל שיפריש אדם או שישהה בביתו מעשר פחות מש"פ ומהיכי תיתי נאמר דסתם מתניתין איירי בכה"ג אלא ודאי שיש לו מעשר הרבה כדרך כל הארץ אלא שמעט מאותן המעשרות נתערב בחולין ובהכי איירי שפיר סתם לשון המשנה דכיון שנתערב אחד במאה של חולין מסתמא התערובות של מעשר הוא דבר מועט ועלה קתני שאין בו ש"פ ואם כן מקשה הש"ס מעיקרא דליעבד כדחזקיה דמשמע ליה דאיירי שפדה המעשרות הנשאר שלא נתערב וע"ז משני דלא פריק פירוש שעדיין לא פדה שאר המעשרות ואם כן מקשה שפיר דלייתי אותן המעשרות ונצרפינהו בהדיה האי דנתערב וליפרוק ואם כן א"ש נמי לפי' רש"י דאי איירי שנטמא מסתמא איירי שנטמא קודם שנתערב בחולין אלא כשהיה עדיין מעורב בשאר המעשר כמ"ש דלא שכיחא מילתא שיהא מונח בפני עצמו מעשר שאין בו ש"פ וא"כ נטמאו כל המעשרות ומקשו שפיר דליצרפינהו בהדי היאך וליפרוק ודו"ק:

תוס' ד"ה ועולה וכו' ואסמכתא בעלמא הוא עי' מנחות עז ע"ב ברש"י ד"ה מדמע:

בא"ד ברוב ביבש ובלח בס' קשה לי הא במין במינו גם בלח בטל מה"ת ברוב. ואם מין בשאינו מינו גם מדרבנן בטל בס' דהא דתרומה בק"א היינו מדרבנן זולת דנימא דכוונת התוס' באינו מינו בטעם ובמינו בשמא למה דקי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא ודוחק:

תד"ה דלמא אתי אבל הכא טעה. לכאורה דבריהם הקדושים תמוהים כיון דבפרי דעלמא ידע דאין מחללין בפרוטות מחשש דלא יצמצם וחצי פרוטה לא תפסה. א"כ גם הכא מה בכך דטעה דסבר דאורייתא ודרבנן. מ"מ אף אם יהבי ליה טעונת טעותא א"א בחילול פרוטה מחשש דאינו מצומצם וחצי פרוטה לא תפס. והיא לכאורה תמי' רבה ועצומה וחידוש בעיני שלא מצאתי מי שעמד בזה. ונלענ"ד דהכא שלפי דעת שדאורייתא ודרבנן מצטרפים יהיה סבור דיכול לחלל על ב' פרוטות, והיינו דישער דהמעשר יהיה שוה עכ"פ בשופי ב' פרוטות לא פחות ולא נשאר רק הספק אם אולי שוה המעשר מעט יותר ונשאר אותו מעט מעשר בלא פדיון זהו הוי ספק דרבנן כיון דבלא"ה מה"ת כבר נתבטל כיון דעכ"פ מה"ת הוי חילול ע"י צירוף דאורייתא ודרבנן ממילא הוי ספק דרבנן שמא הוא מצומצם. אבל בעלמא דהוי חשש דאורייתא יהיה זהיר מלחלל בפרוטות. ואף דלכאורה גם בעלמא הוי רק חשש דרבנן דהא אף אם המעשר שוה מעט יותר אותו המעט שנשאר בלא חילול בטל בשאר המעשר שנתחלל. מ"מ כיון דהוא גורם עתה מעשה הביטול חמור יותר: וביותר נראה ברווחא לפמ"ש המרדכי והובא באחרונים אההוא דיבמה שרקקה דם דאמרי' דמהני דא"א לדם בלא צחצוחי רוק. והקשה דלבטל הרוק בדם. ותי' כיון דלא היה המבטל מעולם עומד בפני עצמו א"י לבטל ע"ש. א"כ י"ל דבעלמא אם מחללים בפרוטות הוי חשש דאורייתא דליכא למיתי עלה דהמעט המעשר ששוה יותר נתבטל כיון דקודם היה הכל מעשר והוי כולו איסור וע"י החילול שנעשה רוב היתר הוא תיכף מעורב עם האיסור בזה הדין דליכא ביטול. אבל הכא כיון דהמעשר נתבטל מקודם וליכא כאן חשש דאורייתא שפיר חיישי' שיזלזל לחלל בפרוטות דלא יחוש שמא המעשר שוה מעט יותר דיסמוך להקל על ספק דרבנן לקולא. כנלענ"ד נכון מאד בעזר החונן לאדם דעת: