Commentary page
Bava Metzia 38b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerBava Metzia 38b
Bava Metzia 38b. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 481 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
למאי חזו דקתני מוכרן:
לגלדאי לסוך עורות:
לכתישא דגמלא לכתישא שעל הגמל שגבו כתוש ומסוקב מחמת משאוי איישר"א בלע"ז:
לקנקניו הכלי שהיה בתוכו יתקלקל אם ישהא בתוכו:
במאי קמיפלגי ר"מ ורבנן מאחר שמודה ר"מ ביתר מכדי חסרונן:
להפסד מרובה כגון יתר מכדי חסרונן:
הפסד מועט כגון בכדי חסרון דריקבון פירות וקילקול הקנקן דיין והחמיץ:
ערב בגט פשוט (ב"ב קע"ג:):
25 more comments on this page.
Rashi on Bava Metzia 38b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Tosafot
עד כאן לא קאמר רשב"ג כו' אבל הכא אין מורידין וא"ת והא לקמן מייתי דאית ליה לרשב"ג מורידין וי"ל דמהא ליכא למשמע מינה אבל קשה דמאי מוכיח דחד טעמא הוא מדשמואל דסבר כרשב"ג וסבר מורידין לוכח כן מרשב"ג גופיה וצ"ל דלא שמיע ליה ברייתא דלקמן:
בששמעו בו שמת כ"ע ל"פ דמורידין אין לפרש בששמעו בב' עדים דא"כ פשיטא דמורידין אלא ששמעו היינו בקול ועד אחד אע"ג דשמעו בו שמת דבפ' ב' דייני גזירות (כתובות דף קז.) גבי אין פוסקין מזונות לאשת איש משמע סוגיא דהתם דהוי בעדות גמורה:
אמר רבא לירד ולמכור תנן וא"ת ואמאי לא פריך ממתניתין דהאשה שהלכה (יבמות דף קטז: ושם ד"ה שאין) דקתני מצינו שאין אחים נכנסין לנחלה על פיה ולשני נמי לירד ולמכור תנן וי"ל דמהכא אלימא ליה לאקשויי משום דדומיא דנשותיהם קתני דמשמע כלל כלל לא:
היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותו מידו הוא הדין דאפי' מורידין אותו לכתחילה דהא נטושים מורידין לרשב"ג דאמר הנטושים כשבויין אלא אגב דתנא בסיפא בנטושים מוציאין תנא נמי בשבויין אין מוציאין וא"ת לימא רב הלכה כתנא קמא ושמואל הלכה כרשב"ג וי"ל דלא שמיע להו ברייתא אי נמי איכא דמפכי להו:
Tosafot on Bava Metzia 38b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rabbeinu Chananel
ומקשינן המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו וכו' פי' כיון דקם קם כיון שהחמיץ כך יעמיד בחימוצו לעולם. פי' כתישה מלשון אם תכתש את האויל במכתש.
וחכמים אומרים עושה להן תקנה ומוכרן בב"ד וכשמוכרן מוכרן לאחרים ולא לעצמו. עושה להן תקנה. אסקי' תקנה זו לקנקנים שלא יפסידו לגמרי ואפי' הפסד מועט חששו. והלכה כחכמים וכר' יוחנן.
רשב"ג אומר ימכרם בב"ד מפני שהוא כמשיב אבידה קי"ל דחלוקת חכמים ורשב"ג בכדי חסרונן כר' יוחנן והלכה כחכמים ואע"ג דחכמים דברייתא קיימי כרשב"ג. אבל יותר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד לאחרים ולא לעצמו: איתמר רב אמר אין מורידין קרוב לנכסי שבוי חיישינן דלמא מפסדי להו.
ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שמין להם כאריס לא מפסדי להו.
בששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין כי פליגי בשלא שמעו בו שמת. וקיימא לן כשמואל וכרב נחמן.
הוה עובדא בנהרדעא בשבוי שנשבה ופשטה רב ששת דאין מורידין קרוב לנכסיו מהא דתניא ר' אומר ממשמע שנאמר והרגתי אתכם איני יודע כי יהיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים אלא מלמד שהן כאלמנות ולא אלמנות ממש כיצד מבקשות לינשא ואין מניחין אותן. בניהן מבקשין לירד בנכסי אביהן ואין מניחין אותן שעדין לא נתבררה מיתתן בעדות. ואע"ג דאוקמה רבא לירד ולמכור אין מניחין אותם אבל מניחין אותן לירד ולתקן. דחאה רב ששת מדכתב נשיכם ובניהם בניהם דומיא דנשיהם מה נשיהם כלל לא אף בניהם כלל לא.
מורידין קרוב בנכסי שבוי אוקימנא כתנאי דתניא היורד לנכסי שבוין אין מוציאין אותן מידו והוא ששמעו בהן שמתו.
היורד לנכסי נטושין מוציאין אותן מידו והן שיצאו למדינת הים ואין ידוע להיכן הלכו.
Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 38b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Rashba
במאי קא מפלגי, מר סבר להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו כלומר להפסד הקנקנים שהוא הפסד מועט לא חששו, יש מפרשים (הרמב"ן ז"ל בחידושיו ובמלחמות) לא חששו להטריח את הנפקד למכור, ורבנן סברי אפילו להפסד מועט חששו, ובין למר ובין למר לא שייכא הא מילתא במתניתין כלל, דהא לכולי עלמא כיון דהבאיש ונפסדו, ליכא לימר שיהא אדם רוצה בקב שלו בזה משאר פירות יפים, והיינו דקא בעי במאי קא מפלגי, ולא ניחא לן בטעמא דאמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו. ואינו מחוור בעיני, דאם אתה מפרש כן, אף אתה צריך לפרש לא יגע בהן השנוי כאן בשני עניינים, בפירות והרקיבו, לא יגע בהן ואינו רשאי, דהא אוקימנא בכדי חסרונן, ובשמן והבאיש דבש והדביש, לא יגע בהן לא הטריחוהו ליגע בהן, ואינו. אלא נראה לי לפרש, לא יגע בהן אינו רשאי, דכיון דאמרינן דכיון דקם קם, הוה ליה כאלו הפקידו לו הבעלים שמן באוש ודבש שהדביש, שאינו רשאי ליגע בהן דמה תקנה הוא עושה להם, ומשום הכי קא בעינן בשמן והבאיש דבש והדביש במאי פליגי, דאפילו רשב"ג דאמר במתניתין מוכרן בבית דין, מפני השבת אבדה לבעלים קאמר, הא לאו הכי לא, ותדע לך, דאי לא, מאי קא בעי במאי פליגי, דילמא בדרב נחמן בר יצחק, אלא כדאמרן. ואסיקנא בהפסד קנקנים פליגי, כך נראה לי. ומשום כך פסק הרי"ף ז"ל כרבנן דברייתא, כדאיתא בהלכות. אלא דקשיא לי, דהא משמע דרבנן דברייתא היינו רשב"ג דמתניתין, דלא חייש כלל לשמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר, מדאמר שמן והבאיש דבש והדביש למאי [חזי], ושנינן שמן לגלדאי ודבש לכתישא דגמלי, ואי חיישת לשמא עשאן תרומה, שמן של תרומה היכי מזבין לגלדאי, שהרי לא ניתנה תרומה טהורה אלא לאכילה ושתיה ולסיכת אדם שהיא כשתיה, ותניא (תוספתא דתרומות פ"י הי"א) שמן של תרומה אין חוסמין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל, לא יסוך את רגלו והוא בתוך המנעל או בתוך ומכל מקום עם מה שכתבתי למעלה (ע"א ד"ה כי) דדילמא עשאן תרומה אינה לרב כהנא אלא חששא בעלמא, וכל זמן דאיכא לתקוני מתקנינן וכי ליכא לתקוני מניחין את הספק וחוששין לודאי, וקיימא לן כרב כהנא ורבה בר בר חנה, אף דברי הרי"ף ז"ל עולין בזה כהוגן. ואלא מיהו בפירות והרקיבו נמי משמע דפליגי ר' מאיר וחכמים דברייתא לכאורה, ובפירות ודאי קיימא לן כרבנן דמתניתין [כדפסק] [רבא] (רבה) בסמוך, ור' מאיר דברייתא היינו תנא קמא ודמתניתין, והילכך קיימא לן כר' מאיר בפירות, אבל בקנקנים קיימא לן כחכמים דברייתא.
הא דאמרינן מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב לנכסי שבוי. איכא למידק, אריס ודאי איכא למשמע, קרוב מנלן. איכא למימר דאין [הכי נמי] ודאי עיקר טעמא לאחר הוא, אלא משום שאין הקרוב מניח אחר לירד בתורת אריסות, דקרוב דקאמרינן היינו יורש הראוי לירש, ומימר אמר דילמא מת שבוי ואין רוצה שיאכל אריס חלק אריסות בנכסים, ואף אנו שומעים לו דדילמא שכיב שבוי ואין מפסידין ליורש חלק האריסות, שזו מחמת תקנת הנכסים היא, ואין משתדלים חכמים לתקן הנכסים בהפסדו של יורש, וכעניין שאמרו לקמן (בבא מציעא לט, ב), דלמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. והילכך מורידין להן את הקרוב הראוי לירש, ויורד בהן לתורת ירושה שמא מת מורישו. וכן כתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו, מורידין קרוב שהוא ראוי ליורשו, ואם מת יהיה (משביח ואין) [יושב ואוכל – רמב"ן] כל הפירות לעצמו, ואם יבואו הבעלים ישומו להם כאריס, אבל אחר אין מורידין, דדילמא האי מית ליה וקא אכיל האי אחר קרקע לאו דיליה, ע"כ. וא"ת, אכתי למה שומעים לקרוב משום שמא מת, והא קיימא לן דלמיתה לא חיישינן, כדאיתא בפרק כל הגט (גיטין כח, א) זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים. וי"ל, שאני הכא שאין הנכסים ברשות שום אדם, והבעלים לא עשו אותן שלוחין, ומשום תקנה הוא שנזקקין להן כמו שאמרנו, וכיון שהקרוב טוען כך, חוששין ושומעין לו, שאומר אי אפשי בתקנה זו שאני נפסד בה, ואין עושין שום תקנה לנכסים שיהא בה שום חשש של הפסד. ומסתברא דדוקא כשאין אחר רוצה לפקח בה בתורת אפוטרופסות, ומן הטעם שכתבנו, וכן בית דין אין משתדלים להעמיד בהן אפוטרופוס, שאפוטרופא לדקנני לא מוקמינן כדאיתא לקמן (בבא מציעא לט, א) אבל אלו רוצה אחר לפקח בנכסים בתורת אפוטרופסות, מעמידין ביד אפוטרופא ואין מורידין בהן את הקרוב. ותדע לך, מדאמרינן לקמן (שם) שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור זתים למסוק תמרים לגדור, בית דין יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק וגודר, ואח"כ מורידין אותו לנכסיו, ואקשינן ולוקי אפוטרופא לעולם, ומשני אפוטרופא לדקנני לא מוקמינן, אלמא כל שרוצה אחר להיות אפוטרופא ולפקח בנכסים, אין שומעים ליורש להורידו לנכסים, אלא אם כן שמעו בו שמת. ועוד ראיה מדאמרינן בסבתא (שם, ב) מגו דאוקימנא אפטרופא לפלגא מוקמינן אפטרופא לאידך פלגא, ואע"ג דאידך אחתא בעיא למיחת לנכסי, אין שומעין לה, אלא מוקמינן ביד אפטרופוס. ומיהו דוקא כשלא שמעו בו שמת, אבל שמעו בו שמת שומעין ליורש, ואע"ג דבעי אחר למיחת בו בתורת אפוטרופסות, משום דכיון ששמעו בו שמת כיורש ממש חשבינן ליה, והראיה מדאמרינן גבי סבתא שמעו דשכיבא סבתא, אמר אביי תילתא לאחתא ותילתא יהבינן לינוקא, ואע"ג דאין מורידין קטן לנכסי שבוי, הכא כיון דשמעו בו שמת מורידין דכודאי יורש משוינן ליה. ורבא נמי דפליג אדאביי בדנקא דאחתיה דאשתבאי, ואמר מגו דמוקמינן אפטרופא לדנקא מוקמינן לאידך דנקא, בדנקא דאחתייהו בלחוד הוא דקאמר דמוקמינן אפטרופא, דלא שמעו בה שמתה, אבל בתילתא לא מוקמינן אפטרופא, משום דשמעו בסבתא שמתה. ומיהו במטלטלי דשבוי, אע"ג דשמעו ביה דמית, אפשר דמעמידין אפטרופא ואין נותנין בידו של יורש, משום דדילמא מיכלא קרנא, ואי אתי שבוי לא משכח ולא מידי, וכענין שאמרו (לט, א) בקמה לקצור דמעמידין אפטרופא ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו, והוא הדין לשמעו בו שמת, אבל קרקע דלא מכליא קרנא דשבק שבוי, לא חיישינן, ומוקמינן בידא דיורש, ודוקא לתלוש ולאכול אבל לירד ולמכור לא.
הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן והלכו להם למדינת הים. כלומר בשביה, שאילו לדעת אין (לנו) אלו שבויין ונטושין, אלא כרטושין, כך פירש הראב"ד ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דהיכי קרו להולך בשביה הולך למדינת הים, אלא נראה לי דהכי פירושה שהלכו מדעתן למדינת הים, כלומר על דעת לסחור ולשוב, ולפיכך לא חשש לצוות על נכסיו, וכשהיה שם [נשבה – ש"מ], והרי זה כאלו יצא מנכסיו שלא לדעת, אבל רטושין שהיו כאן ויצאו, ולא ידענו היכן הלכו אלא כמי שרוצה להרחיק את עצמו ללכת על מנת שלא לשוב, וכיון שיצא מנכסיו לדעת ויודע שיפסידו ואפילו כן לא צוה, הרי גלה שאינו רוצה שירדו להם אחרים, כך נראה לי.
היורד לנכסי שבויין דקתני לאו דוקא יורד, כלומר, שירד מעצמו אין מסלקין אותו, אלא אפילו בית דין מורידין אותו לכתחלה, דהא אמר מורידין קרוב לנכסי שבוי, אלא משום דבעי למתני היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו דאפילו יורד מסלקין אותו, תנא בנכסי שבויין נמי היורד. ואי נמי יש לומר, דלרבותא נקטיה הכא, לומר שאע"פ שירד שלא ברשות בית דין ולא נמלך עמהן, אפילו הכי אין מוציאין אותן מידו, כך נראה לי.
אמר רבן שמעון בן גמליאל [הנטושין] כשבוין תמיה לי כיון דר' שמעון בן גמליאל אמר כאן בהדיא שהיורד לנכסי (הרטושין) [נטושין] ושבויין אין מוציאין אותן מידו, למה להו למידק לעיל מדברי רבי שמעון בן גמליאל דמורידין קרוב לנכסי שבויין, ודייקינן עלה נמי דילמא לא היא. ושמא לא היו יודעין ברייתא זו, אי נמי דבעו למידק ממתניתין.
היורד לנכסי רטושין כלומר אפילו שמעו עליהן שמתו, לפי שאין אחין נכנסים לנחלה של מי שיצא לדעת אלא בעדות ברורה, כדתנן ביבמות (דף קיז, א). ואפילו בתורת אריסות אין מניחין אותו לירד. והרמב"ם ז"ל כתב (הל' נחלות פ"ז ה"י) שמורידן אותו בתורת אריסות. ואינו מחוור, דאם כן היה לו לתנא לכלול אותו בכלל אותן שאמר ששמין אותו להם כאריס. ומכל מקום כששמעו בו שמת, אלו אמר היורש להוריד אריס בנכסין, אפשר ששומעין לו בכך, שחוששין לאותו קול לעשות בו מעשה כזה, שיוריד בו אריס, אלו רצו היורשים כדי שלא יתקלקלו הנכסים.
Rashba on Bava Metzia 38b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain
Meiri
שבוי שנשבה והרי נכסיו בכאן ולא היה לו שהות למנות מי שישתדל על נכסיו אפילו בדבורו ואין מי שישתדל בעבודת קרקעות ושאר נכסים שלו והקרוב ההוא הראוי לירש בא ורוצה לירד בעבודת הקרקע ושאר הנכסים יש צדדין בדין זה חלוקים זה מזה כיצד אם שמעו בו שמת אע"פ שלא נתברר בית דין תופשין כל המיטלטל שבנכסים ומפקידין אותו אצל אדם אחר נאמן ואמיד אצלם עד שיבאו הבעלים ויחזירו להם או שתתברר מיתתו ויחזירו לקרוב זה הראוי לירש ואם קדם קרוב ותפשם מוציאין אותם מידו והקרקעות מורידין בהם קרוב זה ושיחזיק בהם אלא שאם ישובו הבעלים יהא נידון בעבודתו כאריס ואין צריך לומר אם ירד קרוב זה מאליה שאין מוציאין אותם מידו ואם היו שנים או שלשה ראויים לירש יראה שאין מורידין אחד מהם אלא ברשות חבריו ואם לא היה שם קרוב מורידין אדם אחר בתורת אריס אבל אין מעמידין אפטרופוס בנכסים אלו שאין מטריחין אפטרופוס בנכסי גדול בן דעת:
Meiri on Bava Metzia 38b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown
Maharam
גמ' מיתיבי ר' אלעזר אומר ממשמע וכו' כצ"ל:
א"ל רב עמרם דלמא לירד למכור תנן כצ"ל:
תוס' ד"ה היורד לנכסי שבוי וכו' עד דהא נטושים מורידים לרשב"ג וכו' דייק לה מדקאמרה הגמ' ומורידין קרוב וכו' תנאי היא וא"כ ע"כ ס"ל להגמ' דרשב"ג אפילו מורידין אותו לכתחלה קאמר אבל יש להקשות מנ"ל להגמרא לומר כן דלמא רשב"נ דוקא אין מוציאין קאמר ונ"ל דמגמרא דייק לה מדקאמר רשב"ג שמעתי שהנטושין כשבויין ולא קאמר שמעתי שהנטושין אין מוציאין אלא ר"ל הנטושין כשבויין כמו ששבוין כולי עלמא מודו שמורידין אפילו לכתחלה ה"נ נטושין מורידין אפילו לכתחלה ובספר ח"ש מפרש דבנטושין לא שייך לומר דאין מורידין לכתחלה משום דהא ליכא למיחש לשמא יפסיד להו משום דהא אפילו בא הבעל נוטל כאריס אבל לא נ"ל דהא בשבויי' דהיינו בשמעו בו שמת מכ"ש דלא שייך למיחש לשמא מפסיד דהא בשמעו בו שמת כ"ע מודו כדלעיל ומה הוצרכו התוס' להביא ראיה מנטושין דרשב"ג ודו"ק:
Maharam on Bava Metzia 38b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain
Shita Mekubetzet
במאי קמיפלגי דהא הכא כיון שכבר נפסדו ולא חזו למידי ליתיה לטעמא דאדם רוצה בקב שלו וליכא נמי טעמא דשמא עשאן בעל הבית תרומה דאי לבתר שנתקלקלו עשאן תרומה הרי אין תרומתו תרומה דהוה ליה תורם מן החבית כסבור שהוא יין ונמצאת חומץ ואי לשמא עשאן תרומה קודם שנתקלקלו ויהבינן תרומה לזרים הא ליתא דהא לא חזו הני לאכילה ומאן דזבין להו להנאה זבין להו ותרומה אינה איסור הנאה מדאורייתא אלא מדרבנן היכא דכליא קרנא ובכי הא דלא שכיח שעשאן תרומה והוא ספק לא גזרו וכל שכן אי אמרת דזבנינהו לכהנים בדמי תרומה. ואם כן במאי פליגי. ופרישנא דפליגי בהפסד מועט דקנקנים אי חיישינן ליה דרבי מאיר סבר דלהפסד מועט לא חששו. וכיון דכן מוטב שלא יגע בהן ויחזיר פקדונו לבעלים כמו שהוא. ויש שפירשו דלא יגע בהן דקתני הכי פירושו אינו חייב ליגע וליטפל למכרן ומשום השבת אבדה לבעלים. ולא נהירא דהא לגבי פירות והרקיבו דאוקים בכדי חסרונן האי לא יגע בהן היינו שאסור ליגע בהן ומה שפירשתי הוא הנכון בעיני. הריטב"א.
וכן כתב הרשב"א וזה לשונו מר סבר להפסד וכו'. כלומר להפסד הקנקנים שהוא הפסד מועט לא חששו. יש מפרשים לא חששו להטריח את הנפקד למכור ורבנן סברי אפילו להפסד מועט חששו. ובין למר ובין למר לא שייכא הא מילתא במתניתין כלל דהכא כיון דהבאישו ונפסדו ליכא למימר שיהא אדם רוצה בקב שלו בזה משאר פירות יפים והיינו דקא בעיא במאי קמיפלגי ולא ניחא לן בטעמא דאמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו. ואינו מחוור בעיני דאם אתה מפרש כן אף אתה צריך לפרש לא יגע בהן השנוי כאן בשני ענינים בפירות והרקיבו לא יגע בהן ואינו רשאי דהא אוקים בכדי חסרונן בשמן והבאיש דבש והדביש לא יגע בהן לא הטריחוהו ליגע בהן. ואינו אלא נראה לי לפרש לא יגע בהן אינו רשאי דכיון דאמרינן דקם קם הוה ליה כאלו הפקידו לו הבעלים שמן באוש ודבש שהדביש שאינו רשאי ליגע בהן דמה תקנה הוא עושה להן. ומשום הכי קא בעיא בשמן והבאיש דבש והדביש במאי פליגי דאפילו רבי שמעון בן גמליאל דאמר במשנתנו מוכרן בבית דין מפני השבת אבדה לבעלים קאמר הא לאו הכי לא. ותדע לך דאי לא מאי קא בעי במאי פליגי דילמא בדרב נחמן אלא כדאמרן. ואסיקנא בהפסד קנקנים פליגי. כן נראה לי. ומשום כך פסק הרי"ף כרבנן דברייתא כדאיתא בהלכות אלא דקשיא לי דהא משמע דרבנן דברייתא היינו רבי שמעון בן גמליאל דמתניתין ולא חייש כלל לשמא עשאן תרומה ומעשר וכו' מדאמרינן שמן והבאיש וכו' למאי חזי ושניא שמן לגלדאי וכו' ואי חיישת לשמא עשאן תרומה שמן של תרומה היכי מזבנינן לגילדאי שהרי לא נתנה תרומה טהורה אלא לאכילה ולשתיה ולסיכת אדם שהיא כשוויה ותניא שמן של תרומה אין מסיקין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל ולא יסוך את רגלו והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל. ומכל מקום עם מה שכתבתי למעלה דדילמא עשאן תרומה אינה לרב כהנא אלא חששא בעלמא כל זמן דאיכא לתקוני מתקנינן וכי ליכא לתקוני מניחין את הספק וחוששין לודאי וקיימא לן כרב כהנא ורבה בר בר חנה. ואף דברי הרי"ף עולין בזה כהוגן. ואלא מיהו בפירות והרקיבו נמי משמע דפליגי רבי מאיר ורבנן דברייתא לכאורה ובפירות ודאי קיימא לן כרבנן דמתניתין כדפסק רבא בסמוך ורבי מאיר דברייתא היינו תנא קמא דמתניתין והילכך קיימא לן כרבי מאיר בפירות אבל בקנקנים קיימא לן כחכמים דברייתא. עד כאן.
וזה לשון הר"ן במאי קא מיפלגי וכו'. ואם תאמר מאי קא מיבעיא ליה דכיון דאוקימנא לה בכדי חסרונן לימא קא מיפלגי בפלוגתייהו דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דמתניתין. לאו קושיא היא דהכא אליבא דרב כהנא שקלינן וטרינן דאמר דיתר מכדי חסרונם מוכרן וטעמיה דרב כהנא דאדם רוצה בקב וכו' לא שייך הכא דכיון דהבאיש שמנו והדביש דבשו אינו רוצה בקיומן כלל ומשום הכי אצטרכינן למימר דטעמא דרבי מאיר משום דלהפסד מועט לא חששו דכיון שאין הבעלים חוששים בהצלת הקנקן כלל אין הנפקד רשאי למכרן דהרי אלו כאלו הפקיד אצלו שמן שהבאיש וכו' ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דמתניתין קיימא לן כרבנן ובפלוגתייהו דרב כהנא ורב נחמן קיימא לן כרב כהנא משום דשייכא במילתיה דרבי יוחנן דאמר דיתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. ודרב נחמן בר יצחק ודאי פליג ונפקא מינה דאפילו בפירות שהן מתוקנים דליכא למיחש בהו שמא עשאן תרומה לא יגע בהן. אלא אם כן חסרו יותר מכדי חסרונם.
ולענין פלוגתייהו דרבי מאיר ורבנן בשמן והבאיש וכו' קיימא לן כרבנן וכו'. וכן דעת הרמב"ם בדברים הללו בפרק ד' מהלכות שאלה ופקדון. עד כאן.
כתוב בספר המאור מה שפסק הרי"ף הילכך הילכתא נמי כרבנן ~ברייתא וכו' עד ונדחו דברי חכמים דברייתא דאינו כרבי שמעון בן גמליאל דמתניתין ותו לא מידי. וכתב הראב"ד עליו וזה לשונו: אמר אברהם קרוב זה הדבר אל הדעת כמו שאמרו הראשונים גם יש להעמיד דברי הרב כי בכדי חסרונם שהיה יודע בעל הבית דרכן של פירות להיות פוחתין בהן כדי חסרונם ולא צוה עליו למכרן רוצה היה בקב שלה ומשום הכי אמרי רבנן דמתניתין ורבי מאיר דברייתא לא ימכור. ויין והחמיץ ושמן והבאיש הנך ודאי לאו אורחייהו אלא כיון דקנקנים לא מתוסף בהו פסידא אלא משום פסידא דקנקנים נגעו בה רבנן דברייתא והוא הפסד מועט ופלוגתא אחריתי היא דלא שייכא בפלוגתא דמתניתין כלל כמו שכתב הרב ודבריו קיימים באמת ומאן דלא ידע לפרושי היאך משוי נפשיה מכריע בין ראשי ההרים. עד כאן.
מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע וכו' תמיה לי כיון דאמרה רבי שמעון בן גמליאל לקמן בהדיא למה להו למידק מדברי רבי שמעון בן גמליאל דמורידים קרוב לנכסי שבוי ודייקינן עלה בגמרא דילמא לא היא. ושמא לא היו יודעים הברייתא. אי נמי דבעו למידק ממתניתין. הרשב"א. עיין תוספות דיבור המתחיל עד כאן לא קאמר. וזה לשון הריטב"א: אסיקנא דהא מילתא תנאי היא דאשכחן דפליגי בה במתניתא רבנן ורבי שמעון בן גמליאל בהדיא דרבנן סברי אין מורידין ורבי שמעון בן גמליאל סבר מורידין ואף על גב דלעיל לא איפשיטא ממתניתין הכא איפשיטא מברייתא. ולעיל לא שמיע להו מתניתא או אפשר דשמיע להו אלא דבעו למידע אי חד טעמא הוא עם טעמא דמתניתין ואפילו למאי דאשכחינן השתא דפליגי בה אית לן למימר דאפילו הכי תרי טעמי נינהו וכדאמר לעיל הכי נמי מסתברא וכו'. עד כאן.
מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב וכו' פירוש דלאו מי אמר רבי שמעון בן גמליאל מוכרן מפני השבת אבדה אלמא כיון דאיכא ודאי פסידא עושים להם תקנה ואף על פי שאפשר שיהא לו הפסד במכירה זו שמא יוקרו הפירות שאין מניחין את הודאי ותופסים את הספק הכי נמי גבי שבוי כיון דודאי אית ליה פסידא שיבורו שדותיו מורידין לתוכן קרוב אף על פי שאפשר דמפסיד להו ואם תאמר מי דמי התם לא אפשר בתקנתא אחריתי אבל הכא דאפשר באריס דליכא פסידא למה מורידין קרוב. יש לומר לפי שזה הקרוב הוא ראוי לירש אותו ואם היינו מורידין אריס אפשר שהיינו מפסידין את הקרוב דשמא מת השבוי וזה יורש את הכל הילכך אין לנו לעשות תקנה בנכסים שיהא בה הפסד לשום אדם. ואף על גב דבעלמא לא חיישינן למיתה כדאמרינן נותנו לה בחזקת שהוא קיים שאני הכא שאין אנו שלוחין לשמור הנכסים אלא מעצמנו אנו עושים תקנה וכיון שאפשר שמת אין לנו לעשות תקנה שיהא אפשר שיהא קרוב זה נפסד בה ולפיכך אין מורידין אלא קרוב. והיינו נמי דאמרינן לקמן דילמא שכיבא סבתא וחיישינן נמי דילמא שכיבא ברתא דלא מזדקקינן למעבד תקנה לנכסים שיהא בהן שום חשש של הפסד. ומדרבנן נשמע דאין מורידין דקסלקא דעתין דטעמייהו דרבנן משום דסבירי להו דאף על גב דאיכא ודאי פסידא כיון דאפשר נמי דאיכא פסידא במכירתן מוטב שיפסדו מאליהן ולא יפסדו בתקנת בית דין הכי נמי אין מורידין מהאי טעמא גופיה. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.
וזה לשון הריטב"א מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע וכו'. פירוש לאו שנשמע מדרבי שמעון בן גמליאל דמורידים קרוב טפי מרחוק דהא מהיכי תיתי. אלא מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע שחייבים בית דין ליטפל בנכסיו להוריד להן אדם לעבדם כדי שלא יאבדו כי היכי דעבדו תקנה במתניתין וכיון דכן שמעינן מסברא דהעובד ההוא ראוי שיהיה קרוב דאלו רחוק לא אפשר דאי בתורת אפוטרופוס שעושה בחנם אפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן ואי בתורת אריסות שיטול שכר כאחד מאריסי העיר קרוב עדיף טפי חדא דאית ליה שייכות בנכסים וראויין לו לירושה ואם ימות קרובו היום או מחר יעמוד בנכסיו ולא ליטרח בית דין תרי זימני ועוד דכיון שיש לו שייכות ותקוה בנכסים יעבדם יפה וישמרם יותר ומדרבנן נשמע דאין מורידין אפילו קרוב כי אולי הבעלים מקפידים בדבר ושמא יפסידם זה בידים ומוטב שיאבדו מאליהן הרבה ולא על ידינו מעט וכדתנן לא יגע בהן. עד כאן.
13 more comments on this page.
Shita Mekubetzet on Bava Metzia 38b · Sefaria · Edition: Warsaw, 1901 · Public Domain
Penei Yehoshua
בפירש"י בד"ה הפסד מועט כגון בכדי חסרונן דריקבון פירות וקלקול הקנקן כו' עכ"ל. הוצרך לכתוב כן משום דמשמע ליה דהא דמשנינן כיון דקם קם לא קאי אלא אדבש ויין דמינייהו קא פריך הא יותר מכדי חסרונן נינהו אבל בפירות והרקיבו לא שייך לומר כן כיון דקם קם ואם כן ע"כ בכדי חסרונן איירי וס"ל לחכמים דברייתא דאפ"ה מוכרן בב"ד והיינו כפרש"י דלא גרע הפסד מועט דכדי חסרונן מפסידא דקנקנים ור"מ פליג בתרווייהו משום דהפסד מועט נינהו וכ"כ בעל המאור ז"ל אבל הרי"ף ז"ל כתב דחכמים דברייתא לא פליגי אלא איין שהחמיץ ודבש שהדביש אבל בפירות והרקיבו כדי חסרונן מודו דלא יגע בהן וכתב הרמב"ן בספר המלחמות דהא דפליגי ביין ודבש היינו משום דלא שייכי הני טעמי דלעיל דכיון שנתקלקלו לגמרי לא שייך לומר אדם רוצה בקב שלו דהא לא חזו אלא לגלדאי ולכתיתה דגמל' וכן מחמת תרומה ומעשר נמי ליכא למיחש דפקע קדושתם מעכשיו אף אם יעשה אותן אח"כ תרומה ומעשר ואי משום שמא עשאן מזבין להו לכהנים כדלעיל וא"כ כיון דליכא הני טעמי חששו לפסידא דבע"ה בקנקני' אף בהפסד מועט אבל בפירות והרקיבו אף אם נאמר דהפסד מרובה הוא בכדי חסרונן אפ"ה מודו רבנן דלא יגע בהן משום הני טעמי דלעיל ע"ש באריכות ועי' בת"ח ודו"ק:
בגמרא למימרא דתרי טעמי נינהו כו' לאו משום דחד טעמא הוא עכ"ל ויש לדקדק דמאי ס"ד משום דאמר שמואל הני תרי מילי הוו מחד טעמא ומה הכרח לומר כן ונלע"ד דהמקשה סובר דע"כ חד טעמא הוא דאל"כ תקשי לן הא דאמר שמואל מורידין קרוב לנכסי שבוי דהא בסמוך אמרו רבנן להדיא אפילו אם ירד מעצמו מוציאין מידו וליכא למימר דס"ל כרשב"ג דפליג עלייהו דהא ע"כ לא שמעינן לרשב"ג דפליג אלא שאם ירד כבר מעצמו אין מוציאין מידו אבל דמורידין לכתחילה מי שמעת ליה ואם כן שמואל דאמר כמאן אע"כ דשמואל ס"ל דחד טעמא הוא וא"כ שמעינן מדרשב"ג דמתני' דאית ליה מוכרן בב"ד וחייש לפסידא דבע"ה ה"ה דמה"ט מורידין קרוב לנכסי שבוי וממילא דהא דאמר רשב"ג בברייתא בסמוך הנטושין כשבוין דאין מוציאין מידו ה"ה דמורידין לכתחילה וא"כ שמואל דאמר כרשב"ג וע"ז משני הש"ס לעולם דתרי טעמי נינהו ואפ"ה ס"ל לשמואל דע"כ רשב"ג דברייתא ס"ל דמורידין לכתחילה דהכי מוכח לה מסברא כמו שכתבו התוס' בד"ה היורד וכמו שיתבאר ולפמ"ש אין מקום לשתי הקושיות שהקשו התוס' בד"ה עד כאן ודו"ק:
בתוספות בד"ה אמר רבא כו' וא"ת ואמאי לא פריך ממתני' דהאשה שהלך כו' ולישני נמי עכ"ל. ונראה דעל המקשה לא הוי מצי לאקשויי בפשיטות לפרוך ממתני' דהאשה שהלכה דהתם ע"כ לירד למכור תנן דהא שמעו בו שמת ע"י אשתו גופא וה"ל כעד אחד בעלמא ועדיף מקול שכתבו התו' בסמוך דכ"ע מודו דמורידין אלא עיקר קושייתם דע"כ המקשה לא ס"ד כלל לחלק בין לירד ולמכור ובין לירד ולאכול דאל"כ לא הוי מקשה נמי מההיא ברייתא כיון דקושט' דמלתא אוקי לה רבא נמי לירד ולמכור ומאי אולמא ההיא מהיאך וק"ל ועי' בתוס' דיבמות שכ' בענין אחר:
בד"ה היורד לנכסי שבוי כו' דהא נטושין מורידין לרשב"ג כו' עכ"ל וקשה מהיכן פסיקא להו דלרשב"ג בנטושין מורידין לכתחילה דלמא דוקא בדיעבד קאמר דאין מוציאין מידו ולכאורה נראה דמשמע להו דלרשב"ג ודאי מורידין לכתחילה כדאמרינן לעיל דמדרשב"ג דמתניתין גבי המפקיד פירות שמעינן דמורידין קרוב כו' ואף על גב דדחינן לעיל ואמרינן דלא דמי אפשר דדיחויא בעלמא הוא כל כמה דלא שמעינן לברייתא דהכא כמ"ש התוספות לעיל להדיא אבל לבתר דמייתי ברייתא דהכא ניחא לן למימר דרשב"ג דברייתא ורשב"ג דמתני' כולא מחדא טעמא היא וכן לרבנן נמי דאזדו לטעמייהו ומהיכא תיתי נאמר דפלוגתא חדשה היא וכן משמע להדיא מל' הרא"ש שהביא לפסק הלכה הא דאמרינן לעיל מדרשב"ג דמתני' נשמע דמורידין קרוב וכו' וכ' מלתא בטעמא ואסברי בדדמי להדדי משמע דמהכא יליף לה לקושטא דמלתא אלא דנראה דהתוספות לא נחתו לזה מדכתבו בסוף הדיבור דאיכא מאן דאפכי לפלוגתא דרשב"ג ורבנן דברייתא ואי למאי דכתיבנא היכי מצי מפכי לה הא אמרינן דאזדו לטעמייהו בפלוגתא דמתניתין ויש ליישב ואין להאריך כיון דבלא"ה אתי שפיר דברי התוספות כמ"ש מהרש"ל ז"ל בח"ש דפשיטא להו דלרשב"ג מורידין לכתחילה למאי דמסקינן לקמן דשמין לו כאריס והנני מוסיף נופך משלי כיון דאסקינן לקמן דהא דאמרינן שמין לו כאריס ולא אמרינן מה שהוציא הוציא היינו משום דהכי תיקנו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו א"כ משמע דעיקר הדין מתקנת חכמים היה לתועלת השבוי דאל"כ לא שייך לומר תיקנו ליה רבנן דלא ליפסדינהו אדרבא היה להם לתקן דמוציאין מידו כי היכי דלא ליפסדינהו אע"כ דלא סגי בלאו הכי דלתועלת נכסי השבוי מורידין לכתחילה ועיין בספר קיקיון דיונה ודו"ק:
בא"ד אלא אגב דתני בסיפא כו' עכ"ל ועי' במגיד משנה בפ"ז מהלכות נחלות שכ' דהא דקאמר הכא אין מוציאין מידו היינו היכא שירד הקרוב בתורת ירושה גמורה דבכה"ג אין מורידין לכתחילה ואפ"ה אין מוציאין מידו אבל בתורת אריס ודאי מורידין לכתחילה ע"ש באריכות:
Penei Yehoshua on Bava Metzia 38b · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain
Ben Yehoyada
(שמות כב, כג) "וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם"? מְלַמֵּד שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם מְבַקְּשׁוֹת לִנָּשֵׂא וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן. דקדק הרב עיון יעקב ז"ל והלא אין צער למת כשלא תנשא אלמנתו ואדרבה זה כבוד של המת עיין שם. ונראה בס"ד הכונה דהאנשים שמתו בחרב שנקברו תכף ולא נמצא עדים שיעידו על צורתם אחר שנהרגו ויהיו מוכרחים לפתוח קברם כדי לראות צורתם וסימנים שיש בהם ופתיחת הקבר קשה למת ולזה אמר שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם מְבַקְּשׁוֹת לִנָּשֵׂא וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן ואז יהיו מוכרחים הנשים לפתוח קברות בעליהם שיראו העדים צורתם וסימנים שלהם. אי נמי כיון דאין מניחים אותם להנשא מוכרח שלא יש עדות על בעליהם להתיר הנשים על ידה ואז ישארו בעיגון כל ימיהם וברוב הימים מחמת צער העיגון יקללו הנשים את בעליהם וזו קשה למת שתקללו אשתו אחר מותו בימים ובלילות.
Ben Yehoyada on Bava Metzia 38b · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain
What this page contains
A full text unit for Bava Metzia, daf 38, Amud Bet, about 481 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 18 words
Opens “לְמַאי חֲזוּ? שֶׁמֶן חֲזֵי לְגִלְדָּאֵי, דְּבַשׁ לִכְתִישָׁא…”
- Segment 216 words
Opens “וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹשֶׂה לָהֶם תַּקָּנָה וּמוֹכְרָן בְּבֵית…”
- Segment 321 words
Opens “בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? דְּמָר סָבַר: לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה…”
- Segment 433 words
Opens “רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר יִמְכְּרֵם בְּבֵית…”
- Segment 529 words
Opens “וְהָא אַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִמְנָא, דְּאָמַר…”
- Segment 65 words
Opens “אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן.…”
- Segment 716 words
Opens “מִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נִשְׁמָע דְּמוֹרִידִין קָרוֹב…”
- Segment 842 words
Opens “וּמִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּן…”
- Segment 929 words
Opens “לְמֵימְרָא דִּתְרֵי טַעְמֵי נִינְהוּ? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה…”
- Segment 1026 words
Opens “הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רָבָא אָמַר רַב…”
- Segment 1114 words
Opens “אִתְּמַר: שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה, רַב אָמַר: אֵין מוֹרִידִין…”
- Segment 129 words
Opens “בְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא…”
- Segment 1325 words
Opens “כִּי פְּלִיגִי בְּשֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. רַב…”
- Segment 1423 words
Opens “מֵיתִיבִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְחָרָה…”
- Segment 1520 words
Opens “מְלַמֵּד שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם מְבַקְּשׁוֹת לִינָּשֵׂא וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן,…”
- Segment 1640 words
Opens “הֲוָה עוֹבָדָא בִּנְהַרְדְּעָא, וּפַשְׁטַהּ רַב שֵׁשֶׁת מֵהָא…”
- Segment 1751 words
Opens “וּמוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא:…”
- Segment 1836 words
Opens “הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי נְטוּשִׁים – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ.…”
- Segment 1926 words
Opens “הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי רְטוּשִׁים – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ.…”
- Segment 2012 words
Opens “מַאי שְׁנָא הָנָךְ דְּקָרוּ לְהוּ ״נְטוּשִׁים״, וּמַאי…”
Sages named on this page
- Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim
Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.
Source: Bava Metzia 38b · Segment 4 — “רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר יִמְכְּרֵם בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי…”
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Bava Metzia 38b · Segment 9 — “…רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל,…”
Original text
לְמַאי חֲזוּ? שֶׁמֶן חֲזֵי לְגִלְדָּאֵי, דְּבַשׁ לִכְתִישָׁא דְגַמְלֵי.
for what use are they fit? According to the Rabbis, one sells them in court. Apparently, they must have some value. The Gemara answers: Oil is fit for tanners who would coat the hides with oil even if it had a foul odor. Honey it fit as a salve for a wound on the back of camels.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עוֹשֶׂה לָהֶם תַּקָּנָה וּמוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. מַאי תַּקַּנְתָּא עָבֵיד לְהוּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: לְקַנְקַנִּים.
It is taught in the baraita : And the Rabbis say that the bailee effects a remedy for the spoiled products and sells them in court. The Gemara asks: What remedy does he effect for those products? Rav Ashi said: It is a remedy for the casks. Although the contents of the barrel are irreversibly spoiled, leaving it in the barrels will ruin the barrels.
בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? דְּמָר סָבַר: לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה – חָשְׁשׁוּ, לְהֶפְסֵד מוּעָט – לֹא חָשְׁשׁוּ. וּמָר סָבַר: אֲפִילּוּ לְהֶפְסֵד מוּעָט נָמֵי חָשְׁשׁוּ.
The Gemara asks: Since Rabbi Meir agrees that when there is deterioration at a rate greater than its standard rate of deterioration, the bailee should sell the deposit, with regard to what issue do Rabbi Meir and the Rabbis disagree? The Gemara answers: The dispute is that one Sage, Rabbi Meir, holds: The Sages were concerned for a significant loss, but the Sages were not concerned for an insignificant loss, like damage to the barrels. And one Sage, the Rabbis, holds: The Sages were concerned even for an insignificant loss.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר יִמְכְּרֵם בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה לִבְעָלִים. אִתְּמַר, רַבִּי אַבָּא בְּרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. וְרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים.
§ The mishna teaches that Rabban Shimon ben Gamliel says: He sells it before the court, due to the fact that in doing so he is like one returning a lost item to the owner. It was stated that Rabbi Abba, son of Rabbi Ya’akov, says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. And Rava says that Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the statement of the Rabbis.
וְהָא אַמְרַהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִמְנָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵינוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, חוּץ מֵעָרֵב, וְצַיְדָן, וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה.
The Gemara asks: But why is it necessary for Rabbi Yoḥanan to issue that ruling specifically in this case? Didn’t Rabbi Yoḥanan already say one other time that in general the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel? As Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan said: Every place where Rabban Shimon ben Gamliel taught a ruling in our mishna, the halakha is in accordance with his opinion, except for the following three cases: The responsibility of the guarantor ( Bava Batra 173b), and the incident that occurred in the city of Tzaidan ( Gittin 74a), and the dispute with regard to evidence in the final disagreement ( Sanhedrin 31a). By inference, in all other cases, Rabbi Yoḥanan holds that the halakha is in accordance with his opinion.
אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן.
The Gemara answers: Rabbi Abba and Rabba bar bar Ḥana are amora’im and disagree with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Abba holds that there was no general ruling, and therefore a ruling was necessary in this case. Rabba bar bar Ḥana holds that Rabbi Yoḥanan issued a general ruling.
מִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נִשְׁמָע דְּמוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי. מִדְּרַבָּנַן נִשְׁמַע דְּאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי.
The Gemara notes: From the statement of Rabban Shimon ben Gamliel, it is learned that the court authorizes a relative, who is the heir apparent, to descend and manage the property of a captive. A bailee who sells rotting produce is like one returning a lost item to the owner; one who manages the property of a captive who is unable to do so himself should have the same status. From the statement of the Rabbis, who say that the bailee may not touch the rotting produce, it is learned that the court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive.
וּמִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָכָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָא כָלְיָא קַרְנָא, אֲבָל הָתָם הָכִי נָמֵי דְּאֵין מוֹרִידִין. וְעַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָכָא, אֶלָּא אִי כְּרַב כָּהֲנָא, אִי כְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. אֲבָל הָתָם הָכִי נָמֵי דְּמוֹרִידִין.
The Gemara rejects this parallel: And from where do you draw that conclusion? Perhaps Rabban Shimon ben Gamliel states his opinion here only due to the fact that the principal, i.e., the rotting produce, is destroyed. But there, indeed, the court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive, because if the land lies fallow, the land will remain intact, even if the captive will not profit. And perhaps the Rabbis state their opinion only here based either on the reason of Rav Kahana, that a person prefers his own produce, or on the reason of Rav Naḥman bar Yitzḥak, that there is concern that perhaps the owner designated the produce as teruma or tithe. But there, with regard to the captive’s property, those reasons do not apply, and indeed the court authorizes the relative to manage it.
לְמֵימְרָא דִּתְרֵי טַעְמֵי נִינְהוּ? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי. לָאו מִשּׁוּם דְּחַד טַעְמָא הוּא? לָא, תְּרֵי טַעְמֵי נִינְהוּ.
The Gemara asks: Is this to say that they are two independent reasons for these two halakhot ? But doesn’t Rav Yehuda say that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and Shmuel says: The court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive? Is it not due to the fact that there is one common reason for both halakhot ? The Gemara rejects that reasoning: No, they are based upon two unrelated reasons, and Shmuel ruled the halakha in each case independently.
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. וְאָמַר רַב נַחְמָן: מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי. אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: תְּרֵי טַעְמֵי נִינְהוּ, שְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara comments: So too, it is reasonable to say that the two halakhot are unrelated, as Rava says that Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, and Rav Naḥman says: The court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive. Rather, learn from it that they are based upon two unrelated reasons. The Gemara affirms: Learn from it that they are unrelated.
אִתְּמַר: שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה, רַב אָמַר: אֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו, שְׁמוּאֵל אָמַר: מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו.
The Gemara notes that it was stated that there is an amoraic dispute with regard to one who was taken captive. Rav says: The court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive. Shmuel says: The court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive.
בְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמוֹרִידִין.
The Gemara limits the scope of the dispute: In a case where they heard that the captive died, everyone agrees that the court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive. The relative is the prospective heir and will tend to the land as if it were his own. If the captive returns, he will compensate the relative for his expenditures.
כִּי פְּלִיגִי בְּשֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. רַב אָמַר: אֵין מוֹרִידִין, דִּלְמָא מַפְסִיד לְהוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוֹרִידִין, כֵּיוָן דְּאָמַר מָר שָׁיְימִינַן לְהוּ כְּאָרִיס, לָא מַפְסֵיד לְהוּ.
When they disagree, it is in a case where they did not hear that the captive died and presumably he will return. Rav says: The court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive, lest he devalue the property. Since presumably the owner of the property is alive, the relative assumes that he will eventually be required to return the property to the owner. Therefore, he does not tend to the land as if it were his own but will farm the land to increase its short-term yield, at the expense of its long-term condition. And Shmuel says: The court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive. Since the Master said: In any case where one works a field that is not his, we appraise his work as if he were a sharecropper, the relative will not devalue the property. It is in his best interest to tend to the land to ensure that he will receive his payment.
מֵיתִיבִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם״ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיהֶם יְתוֹמִים, אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם וְגוֹ׳״?
The Gemara raises an objection from a baraita . Rabbi Eliezer says: By inference, from that which is stated: “My wrath shall wax hot, and I will kill you” (Exodus 22:23), I know that their wives shall be widows and their children orphans. Rather, what is the meaning when the verse states: “And your wives shall be widows and your children orphans” (Exodus 22:23)? Why is this clause in the verse necessary?
מְלַמֵּד שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם מְבַקְּשׁוֹת לִינָּשֵׂא וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן, וּבְנֵיהֶן רוֹצִים לֵירֵד לְנִכְסֵי אֲבִיהֶן וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן. אָמַר רָבָא: לֵירֵד וְלִמְכּוֹר תְּנַן.
The verse teaches an additional punishment, that the men will be killed with no witnesses. Their wives will seek to marry, and the courts will not allow them to do so without witnesses to their husbands’ deaths. And their children will wish to descend to their father’s property, to inherit it, and the courts will not allow them to do so. Apparently, the court does not authorize a relative to descend and manage the property of a captive. Rava said: We learned in the baraita that the courts do not allow them to descend and to sell the land, but the court does authorize a relative to descend and manage the land.
הֲוָה עוֹבָדָא בִּנְהַרְדְּעָא, וּפַשְׁטַהּ רַב שֵׁשֶׁת מֵהָא מַתְנִיתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב עַמְרָם: דִּלְמָא לֵירֵד וְלִמְכּוֹר תְּנַן? אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא מִפּוּמְבְּדִיתָא אַתְּ, דִּמְעַיְּילִין פִּילָא בְּקוֹפָא דְמַחְטָא. וְהָא דּוּמְיָא דִּנְשׁוֹתֵיהֶם [וּבְנֵיהֶם] קָתָנֵי, מָה הָתָם כְּלָל לָא – אַף הָכָא נָמֵי כְּלָל לָא.
The Gemara relates: There was a similar incident in Neharde’a, and Rav Sheshet resolved the matter from this baraita and ruled that the court does not authorize a relative to descend to the property of a captive. Rav Amram said to him: Perhaps we learned in the baraita that the courts do not allow a relative to descend and to sell the land? Rav Sheshet said mockingly to him, employing a similar style: Perhaps you are from Pumbedita, where people pass an elephant through the eye of a needle, i.e., they engage in specious reasoning. But doesn’t the juxtaposition between their wives and their children in the verse teach that the meaning is similar in both cases? Just as there, with regard to the wives, it means that they may not remarry at all, so too here, with regard to the sons, it means that they may not descend to the property at all.
וּמוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי שָׁבוּי – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילּוּ שָׁמַע שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, וְקָדַם וְתָלַשׁ וְאָכַל – הֲרֵי זֶה זָרִיז וְנִשְׂכָּר. וְאֵלּוּ הֵן נִכְסֵי שְׁבוּיִין – הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו אוֹ אָחִיו אוֹ אֶחָד מִן הַמּוֹרִישִׁין, הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁמְעוּ בָּהֶן שֶׁמֵּת.
The Gemara comments: And the matter of whether the court authorizes a relative to descend and manage the property of a captive is a dispute between tanna’im , as it is taught in a baraita : In the case of one who descends to the property of a captive and works his field, the court does not confiscate it from his possession. And furthermore, even if he heard that the owners are approaching and arriving, and the one who descended to the field preceded their arrival and uprooted and consumed produce that grew that year, that person is deemed diligent and he profits, as he received a return on the work that he invested. And these are the cases where there is captives’ property: Cases where one’s father, or brother, or one of those relatives who bequeaths him an inheritance went to a country overseas, and those in his locale heard that the relative died.
הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי נְטוּשִׁים – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. וְאֵלּוּ הֵן נִכְסֵי נְטוּשִׁים: הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו אוֹ אָחִיו אוֹ אֶחָד מִן הַמּוֹרִישִׁין, הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם וְלֹא שָׁמְעוּ בָּהֶם שֶׁמֵּת. וְאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַנְּטוּשִׁים כִּשְׁבוּיִין.
In the case of one who descends to abandoned property, the court removes it from the possession of the one managing it. And these are the cases where there is abandoned property: Cases where one’s father, or brother, or one of those relatives who bequeaths him an inheritance went to a country overseas, and those in his locale did not hear that the relative died. And Rabban Shimon ben Gamliel said: I heard that the legal status of abandoned property is like that of the property of captives, and it is not confiscated from the possession of the one managing it. The dispute between the first tanna and Rabban Shimon ben Gamliel parallels the dispute between Rav and Shmuel.
הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי רְטוּשִׁים – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. וְאֵלּוּ הֵן נִכְסֵי רְטוּשִׁים – הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו אוֹ אָחִיו אוֹ אֶחָד מִן הַמּוֹרִישִׁין כָּאן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הָלְכוּ.
With regard to one who descends to forsaken property, the court removes it from his possession. And these are the cases where there is forsaken property: Cases where one’s father, or brother, or one of those relatives who bequeaths him an inheritance was here, and the relative does not know where they went. Everyone agrees that in these instances the court does not authorize a relative to descend to the property.
מַאי שְׁנָא הָנָךְ דְּקָרוּ לְהוּ ״נְטוּשִׁים״, וּמַאי שְׁנָא הָנֵי דְּקָרוּ לְהוּ ״רְטוּשִׁים״?
The Gemara asks: What is different about one property, that it is called abandoned property? And what is different about the other property, that it is called forsaken property?