Bava Metzia 35b

אגביה איהו בחובו לעיל מיהדר גבי שומא כלומר אם לא שמוה ב"ד למלוה על כרחו של לוה וקם ליה מעצמו ולא הטריחו לדין ואמר לו טול קרקע זה בחובך:

מאימתי אוכל פירות מי ששמו לו ב"ד קרקע בחובו מאימת היא קנויה לו לאכול פירות:

אדרכתא לאחר תשעים יום שנפסק הדין דאמרינן בפ"ק (דף טו) דב"ד כותבין אדרכתא שטר פסק דין אנכסי לוה שבכל מקום שימצאם משלו יקחם ומוסרין לו השטר:

עדיו בחתומיו מיום שנחתם שטר האדרכתא בב"ד אע"פ שלא בא לידו:

מכי שלמו ימי אכרזתא אע"פ שבאה אדרכתא לידו ולא מצא נכסים ללוה עד לאחר זמן וכשמצא הוזקק לבא לב"ד ומכריזין שיש כאן קרקע למכור כדאמרינן בערכין (דף כא:) ואם בא זה וקיבלה ביותר ממה ששמוה אחרים מוסרין אותה בידו לאחר שכלו ימי הכרזה ובמסכת ערכין מפרש כמה ימים מכריזין בפ' שום היתומים (שם) ועד דשלמו הנך יומי הוי פירי דלוה:

מתני' השוכר פרה מחבירו ועמד שוכר והשאילה לאחר לעשות בה ימי שכירותו:

ישבע השוכר למשכיר:

שמתה כדרכה ופטור שהשוכר אינו חייב באונסין:

רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא וא"ת שלהי הנושא (כתובות דף קד: ושם ד"ה ה"ג) דאמר רבא אחוי אדרכתיך והתם רבא גרסינן מדאמר והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא והיינו רבא דפסיק כן לעיל בפ"ק (בבא מציעא דף טו: ושם) וי"ל אחוי לי אדרכתיך דאי שפיר כתיבא הוה גבי מיומא דאכרזתא ואית דגרסי בשמעתין רבא אמר מכי מטא אדרכתא לידיה ובתר הכי רבה ולפי זה אתי טפי בפשיטות ההיא דהנושא והקדים רבא לאביי ורבה משום דאדרכתא קודם לאכרזתא ודברי אביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מיושב טפי לשנות בתר דברי רבא מקודם:

תחזור פרה לבעלים הראשונים אין לפרש משום דא"ל משכיר לשוכר פרתי גבך דהשואל שילם דמיה דבפ' השואל (לקמן בבא מציעא דף צו: ושם) בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שוכר הוי או שואל הוי היכא דאגרה פרה מעלמא ואינסיבא אליבא דרבנן ודאי בעלה פטור משום דאשתו עמו במלאכתו והויא שאלה בבעלים. (ואשה חייבת כדין שוכר) כי תבעי לך אליבא דר' יוסי שואל הוי להתחייב לבעלים הראשונים במתה כדרכה או שוכר הוי ופטור והשתא התם כיון דלרבנן הבעל פטור מן האשה משום דהוי שאלה בבעלים לא יתחייב נמי לר' יוסי לבעלים הראשונים אלא טעמא דרבי יוסי הוי משום דסבר דשוכר לא קני אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת ודל שבועתך ומשתעינא דינא בהדי שואל ואפילו אם יש עדים שמתה כדרכה דאין השוכר צריך לישבע מ"מ לא קני לה אלא בהבאת עדים ויאמר לו אני פוטרך מהבאת עדים ורבנן סברי דשוכר קני לה במיתה ופליגי בדברי המקשה והמתרץ שבגמ' ונראה אם המשכיר עצמו היה שם בשעת שמתה ביד שואל שר' יוסי יודה לדברי רבנן דהתם ודאי קני לה במיתה גרידא דהשתא אין השוכר צריך לעשות כלום:

אגרה ק' יום ושיילה צ' יום השתא אם מתה חייב שתי פרות לשוכר אחת שתהא שלו ואחת שיעשה בה מלאכה י' ימים ויחזירנה למשכיר אבל אי שיילוה ק' יום לא יתחייב לו רק אחת של שאלה:

אגרה פ' יום ה"מ למימר אגרה צ' יום אלא לפי שבשאלה הוצרך לפחות פוחת גם בשכירות ועי"ל דאי אגרה צ' יום דהיינו כל ימי השאלה הוי כאילו נתן לו מעות לבטל השאלה כיון שאינה חוזרת לו לאחר השכירות להשלים ימי השאלה ואי הדר שייליה ע' יום לא יתחייב רק אחת דשאלה ודשכירות ק' יום וכן י"ל ברישא דאי שייליה ק' יום בימי השכירות כאילו ביקש שיתבטל השכירות ולא יתחייב כלום ומתני' דהשוכר הוי בעלים דשואל לרבנן אי מיירי שלא שאל כל ימי השכירות אתי שפיר דלאחר ימי השאלה תחזור לשוכר ואפילו אם השאילה כל ימי השכירות מ"מ כיון שהיא באחריות השוכר מגניבה ואבידה ופשיעה אם היה עם השואל במלאכתו דאז השואל פטור והשוכר חייב מקרי בעלים אבל הכא אי שייליה ק' יום השוכר פטור מכל דבר:

אגביה הלוה מדעתו ומכרה למלוה פליגי בה רב אחא ורבינא וקיימא לן הלכה כדברי המיקל הלכך לא מיהדר. זה ששמוה לו מאימת אכיל הפירות רבא אמר מכי מטיא אדרכתא לידיה. סדר הדין מוציא מלוה שטרו בב"ד ומקיימו ומחייבין הלוה לפורעו לא פרע קורעין שטר חוב וכותבין למלוה אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין ואחרי ההכרזה שמין נכסי הלוה ומחליטין למלוה לא מצא נכסין בני חורין כותבין לו טירפא ואחרי שיטרף קורעין הטירפא וכותבין לו אדרכתא על הנכסין הללו ואחר כך קורעין האדרכתא וכותבין לו שומא על שדה זו ומחליטין אותה למלוה. אביי אמר בחתימת העדים על האדרכת' מיד זכה המלוה בשדה.

רבא אמר מכי שלמן (אדרכתא) [אכרזתא] וקיי"ל כרבא:

מתני' השוכר פרה והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר. אוקמה ר' אמי [לקמן (בבא מציעא דף לו)] בשנתנו לו הבעלים רשות כגון שאמרו לו לדעתו כלומ' אם רצונך להשאילה לו הרשות בידך. עכשיו אם ראה אותה השוכר שמתה ברשות השואל כדרכה ישבע ויפטר. וישלם השואל לשוכר.

אמר ר' זירא פעמים שמשלמים הבעלים כמה פרות לשוכר כו' ודברים פשוטין הן.

אמר ר' ירמיה פעמים שהשוכר והשואל שניהן בחטאת פעמים ששניהן באשם פעמים שהשוכר בחטאת והשואל באשם. פעמים שהשואל בחטאת והשוכר באשם. תפוש האי כללא בידך כפירת ממון באשם. אין שם כפירת ממון אלא ביטוי שפתים כלומר נשבע בשקר על דבר שאין לו בו הנאת ממון חייב חטאת. וקיימא לן שומר חנם נשבע על הכל. שואל משלם את הכל חוץ ממתה מחמת מלאכה. נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמין הגניבה והאבידה וכבר פירשנום. שניהן בחטאת כגון שמתה מחמת מלאכה דתרוייהו פטורין מלשלם וכחשו ונשבעו שנאנסה אין אחד מהן נהנה לפיכך שניהן בחטאת.

מתני' אמר ר' יוסי היאך הלה עושה סחורה בפרתו של חברו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים. וטעמיה דר' יוסי, משום דשואל שומר דבעל הפרה חשבינן ליה לגמרי, ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את, וכדאמרינן בגמרא ולימא ליה דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל, ואמרינן נמי לקמן בפרק השואל (בבא מציעא צו, א), בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי, והיכי דמי, כגון ששכרה איהי פרה ואינסיבא, אליבא דמאן, אי אליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר, מאי נפקא מינה שאלה בבעלים היא, אלא אליבא דר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים, כלומר, דהשתא ליכא שאלה ולא שכירות בבעלים, דלא חשבינן ליה כפרה דידה, אלא כפרת המשכיר, ובעל, השואל או השוכר דבעל הפרה.

גמ' ולימא ליה דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל. כתבו בתוספות דהיכא דאיכא נמי עדים דמתה כדרכה, מצי אמר ליה דל את ודל עדים, אבל אם מתה באפי משכיר גופיה, דהשתא לא צריך לא לשבועה ולא להבאת עדים, בכי הא מודה ר' יוסי לרבנן דתחזור פרה לשוכר, דמשעת מיתה קניא ליה, דהא לא צריך לברורי טענתיה דלימא ליה (שוכר) [משכיר] אכתי לא קנית עד דתתברר לי טענתך, וברורך לא בעינא, דהא איהו הוה תמן וכבר אתברר ליה, הילכך שוכר קנה. ולפי דבריהם הא דשקלי וטרו ר' זירא ורב אחא ורב אשי בהא דאמרינן שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר, הלכתא היא ואפילו אליבא דר' יוסי [טרו] בה, דהא [מכי] מתה ידעו בעלים דאינהו שאלוהו, ובאמת כי לכאורה כך נראה, מדשקלי וטרו כולי האי הנך אמוראי בתראי דמן בתר שמואל דפסק הלכה כר' יוסי (לקמן בבא מציעא לו, ב) אבל מיהו לא מחוור לי כלל, דהא דחייה אביי ואמר מי סברת בשבועה קא קני ליה משעת מיתה קא קניא ליה ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית, ומדקאמר מי סברת, משמע ודאי דבין לר' יוסי בין לרבנן קאמר דשבועה [אינה] אלא להפיס דעתו של בעל הבית, דאי לא, הוה ליה למימר קסברי רבנן משעת מיתה קניא ליה, וכיון שכן, ר' יוסי אפילו בדאיתיה למשכיר בשעת מיתה קא פליג, וטעמא כדכתיבנא לעיל, (בד"ה אמר) דסבירא ליה לר' יוסי שואל כשומר דבעלים חשבינן ליה לגמרי, ושואל נכנס תחתיו דשוכר, ודר' זירא אליבא דרבנן איתמר, ואף הרי"ף ז"ל לא הביא כלל ההיא דפעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר, דסבירא ליה דאליבא דרבנן לחוד הוא דאיתמר, ולית הלכתא כרבנן, אלא כרבי יוסי כדאיפסיקא הלכתא כותיה לקמן בגמ' (בבא מציעא לו, ב).

שמה הוא בעצמו לבעל חובו שלא מכח בית דין גדולי המחברים והפוסקים כתבו שאינה חוזרת וגדולי הצרפתים חולקין בזו ומחלקתם תלויה במה שנחלקו בזו בסוגיא זו רב אחא ורבינא וידוע בהם שהלכה כדברי המיקל דעת האומרים שהיא חוזרת הוא שכשהיא חוזרת היא קולא ודעת האחרים בהפך:

בעל בנכסי אשתו יתבאר במקומו שהוא כלוקח וכמו שאמרו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כמו שיתבאר במקומו ואחר שכן שמו קרקע לאשה ונשאת אינו מחזיר שמו ממנה ונשאת אין מחזירין לו ואלו היה דינו כדין יורש לא היינו דנין כן שאם שמו לה ונשאת חוזרת שאינו בדין הירושה הואיל והיא עדין בחיים ואלו שמו ממנה ונשאת היינו מחזירין לו כל זמן שהיא בחיים ולאחר מיתה יירשה אבל מאחר שדינו כלוקח אין מחזיר ואין מחזירין לו ושמא תאמר והלא לא עשאוהו לוקח אלא לתקנתו והיה לו לומר לא ניחא לי בהאי תקנתא הם אמרו והם אמרו הם אמרו שהשומא חוזרת שהרי לא מן הדין כן והם אמרו שהבעל יורד על דעת גוף הקרקע כלוקח גמור בין לתועלתו בין שלא לתועלתו:

כבר ידעת שהמצרן לחבירו שרצה חברו למכור שזה המצרן אומר לו הריני מעכבה לעצמי והא לך מעותיך ולא עוד אלא שאף אם מכרה לאחר מצרן זה מסלק את הלוקח בדמים אלא אם כן בתנאים ידועים במקומם כמו שיתבאר בע"ה ודבר זה אינו אלא משום ועשית הישר כדין האמור בשומא:

יש מי שאומר מכאן הואיל ושומא ומצרן טעם אחד הוא כשם שביארנו בשומא שאם מכרה זה שנישומה לו שנסתלקו הבעלים לגמרי כך אם מכרה לוקח זה אין למצרן עוד זכות בה כלל וגדולי המפרשים חולקין בה שבזו הלוקח מבעל חוב לא העביר את הדרך כלום אבל זה מה בינו ללוקח ראשון והלא מ"מ אף הוא נכנס בתחומו של זה שלא כדין ולעולם המצרן מסלקו אפי' לוקח אחר לוקח מאה פעמים ואין זה דומה אלא לשמוה בית דין לבעל חוב אחר שאמרו בדינו לא עדיפת מגברא דאתית מיניה:

כבר בארנו בבבא קמא קי"ב ב' בדיני האדרכתא שאם על בני חורין היא שכותבין לו אדרכתא על שדה זו או על כל שימצא ממנו ואח"כ שמין לו ומכריזין עליה כדי לשום על פי ההכרזה ומורידין אותו לקרקע ובמסכת ערכין מפרש ביתומים ובהקדש כמה ימים מכריזין אבל בבעל חוב לא נתפרש ומתוך כך נראה שכתבו גדולי המחברים שמכריזין כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפים על דמי אותו קרקע ואם אין לו נכסים בני חורין כותבין לו על כל מה שימצא משועבד ממנו לאחר זמן חובו וכשמוצא הקרקע המשועבד כותבין לו טירפא וקורעין האדרכתא ושמין לו מן הקרקע כשיעור חובו ומכריזין עליה שלשים כדין נכסי יתומים ומורידין אותו בתוכה ומאימתי אוכל פירות שדה זו בין בבני חורין בין במשועבדים משיפסקו ימי ההכרזה:

המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר אמר ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה אלא תחזור פרה לבעלים אמר הר"ם עוד יתבאר בפרק אחרון משבועות שנושא שכר והשוכר אינן חייבין כלום מן המיתה אבל ישבע שמתה כדרכה ושלא פשע בה ונפטר והשואל יתחייב לשלם הבהמה אם מתה ברשותו כפי מה שיתבאר עוד וזה השוכר שנתן לו רשות לבעל הפרה שישאלה שאם לא כן היה חייב לדברי הכל שעקר הוא אצלנו שומר שמסר לשומר חייב אלא אם יש שם עדים שלא פשע בה שוכר שם כמו שנבאר עוד והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי השוכר פרה מחברו ועמד זה והשאילה לאחר ומתה כדרכה ברשות השואל ומיתה כדרכה נדונת כאונסין והוא מה שהשוכר פטור בה והשואל חייב נמצא שהשוכר נפטר מדין הבעלים והשואל נתחייב אצל השוכר ישבע השוכר שמתה כדרכה וכגון שנתברר לו שכן שאם לא ידע הוא את האונס אף זה אומר שאין שואל זה נאמן אלא שנתברר לו ונשבע והרי הוא פטור מאצל הבעלים כאלו מתה ברשותו הואיל והוא בעצמו נשבע והשואל חייב לשוכר ונמצא שהשוכר משתכר בפרה אחת שתכף שמתה כדרכה יצאה מרשות הבעלים וקנאה שוכר:

אמר ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו שאע"פ שבמשנה ראשונה נאמר שהכפל נקנה לשומר אף הדין כן הואיל ושלם או אמר לשלם אבל זה שאין לו אצל תשלומין כלום היאך משתכר בפרתו של חברו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים ואפי' ידע זה האונס ויכול לישבע עליו או שיש בו עדים וכן הלכה הא אם מתה מחמת מלאכה פטור אם יש עדים בכך כמו שיתבאר בדין שומר שמסר לשומר ומ"מ דוקא שוכר שהיה לו רשות להשתמש בה אבל שומר חנם שהשאילה או השכירה שולח יד הוא וחייב בכל ענין וכן הלכה:

בפרש"י בד"ה מכי שלמו ימי כו' וקבלה ביותר ממה ששמוה אחרים מוסרין כו' עכ"ל לאו ביותר מכדי שומת ב"ד קאמר דלמה יטלנו ביותר מאשר שמאוה אלא ביותר ממה שאחרים רוצים ליתן בה וכן הוא הפי' בפי' הרי"ף דהיינו באם אינם רוצים אחרים ליטלה אף בכדי שומתם של ב"ד צריך הוא ליטלם אך לישנא שכתב בפי' הרי"ף ומסיים בה אם רוצה שתשאר בידו הוא מגומגם ע"ש ודו"ק:

בד"ה כיצד אגרה מיניה כו' הרי שוכר פטור בשבועה כו' עכ"ל כל השבועות שזכר רש"י ז"ל בענין זה על השוכר היינו שישבע שנאנסה ולא נגנבה דאל"כ גם הוא חייב לשואל וק"ל:

בא"ד והשואל משלם לשוכר עכ"ל קצר כאן מלפרש וסמך עצמו אפירושו לקמן דהיינו שישלם פרה אחת כו' של שאלה ועוד פרה אחרת לעשות אצלו י' ימים להשלים המאה וק"ל:

בד"ה חזר ראובן כו' ואם היתה מתה אצל ראובן כו' ופרה אחרת לעשות אצלו י' ימים כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי לא חשיב עוד אם מתה בתחלת הפ' יום שיעמיד לו פרה אחרת לעשות מלאכתו פ' יום כדתנן לקמן בפרק האומנין השוכר את החמור כו' נשבר או מת חייב להעמיד לו חמור אחר ויש ליישב דמיירי בשוכר לו פרה זו דא"צ להעמיד לו פרה אחרת כדאמרינן התם בגמ' ומיהו להשלים הי' ימים הראשונים עד מאה כיון שאינה עתה אצלו בשכירות הי' ימים אלו ה"ל כאלו מתה אצל השואל וחייב להשלים לו אפי' בפרה זו ודו"ק:

תוס' בד"ה תחזיר פרה לבעלים כו' ואשה חייבת כדין שוכר כי כו' עכ"ל הלשון ק"ק כיון דעיקר מלתא כי תבעי לך אליבא דר"י כו' היינו במתה כדרכה הל"ל לרבנן נמי בכה"ג ואשה פטורה כדין שוכר ודו"ק:

מכי מטא אדרכתא לידיה פירוש אדרכתא דחליטה דאלו באדרכתא קמייתא לא זכי בפירי דהא לא ידע מאי ניהו קרקע דגבי וליכא לא שומא ולא שום זכייה. ופירוש רש"י בזה אינו נכון

רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא והא דאמרינן בפרק הנושא אמר ליה רבא אחוי לי אדרכתך. לאו משום דאית ליה פירי משעת אדרכתא דאי לא כתיבא אדרכתא כדחזי לית ליה פירי כלל ואפילו מכי שלמו ימי אכרזתא. ויש למדין מכאן דרבא לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו וכן כתב הריא"ף. ואינה ראיה דהא פליג רבא נמי דאף על גב דמטא שטר חליטה לידיה לא זכי משום דאין דעת בית דין להקנות לו פירות עד דשלמו יומי אכרזתא. ותדע דהכא מעשה בית דין הוא ולא שייך ביה טעמא דעדיו בחותמיו זכין לו שאין השטר זוכה לו ואינו אלא לראיה בעלמא דלישנא בעלמא נקיט אביי דמכי חתמו בית דין שטר חליטה שעשו לו זכו לו הפירות ומיהו איברא דרבא לית ליה עדיו בחותמיו זכין לה כדאיתא בפרק קמא וכדכתיבנא התם. הריטב"א. מתניתין: השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר אם היה שם בשעה שמתה דאף על גב דשואל מעיד על הדבר אין עד אחד פוטר משבועה כדכתיבנא בפרק קמא. הריטב"א. ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: הקשה ה"ר משה פול"ר אמאי ישבע הלא השואל מסייעו ושמא איירי כגון ששואל קרוב למשאיל. ותירץ מורי ה"ר משה כגון שיש עסק שבועה ביניהם. עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש בתחלת המסכתא.

והיכא דלא הוה שוכר בשעה שמתה אי איכא עדים יביא עדים ויפטר והשואל כשר לעדות זו דהא אינו נוגע בעדות. ואם אין שם עדים אומר רבינו הרמב"ן נשבע השוכר שאינו יודע אם מתה כדרכה או אם נגנבה ויפטר דהוה ליה כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני שהוא פטור. אבל הראב"ד סובר דאי ליכא עדים ואינו יכול לישבע חייב לשלם דהוה ליה כאומר איני יודע אם פרעתיך שהוא חייב. ולקמן בפרק השואל יתברר זה בסייעתא דשמיא הריטב"א.

והשואל משלם לשוכר אמר רבי יוסי היאך הלה עושה סחורה וכו'. ושמא היינו טעמא דרבי יוסי דחשיב שוכר כשלוחו של משכיר. תוספות שאנץ.

מוכח בפרק השואל בהדיא דלרבנן האי שואל לאו שומר דבעל פרה הוא כלל אלא שומר דשוכר. ולענין שמירה בבעלים אם היו בעלים עם השואל חייב ואם היה השוכר שם פטור אבל לרבי יוסי הוי איפכא דאי הוו בעלים עם השואל פטור משום שאלה בבעלים ואם לא היה שם אלא השוכר חייב מפני שהשאילה לשואל. ואף על פי שאמרו אין השואל רשאי להשאיל והוא הדין שאין השוכר רשאי להשאיל כדאיתא בפרק התקבל טעמא דהתם מפני שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדמוכח התם בהדיא. הא פריכא בגמרא במתניתין לרבי יוחנן דסבר דיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ופריק לה כשאמרו בעלים לשוכר השאילה לדעתך. אבל אליבא דהלכתא מתניתין כפשטה וטעמא דאין רצוני וכו' ליתא אלא בלכתחלה ולעשות קפידא בשליחות גט דבטיל שליחותיה כדאיתא התם. אבל בדיעבד לא דיינינן ליה כפושע לחייבו כיון שמסרה לבן דעת כדאיתא בגמרא ומיהו שומר חנם או שומר שכר שאין לו רשות להשתמש בפקדון והשכירו או השאילו דכולי עלמא חייב באונסין כדין שולח יד בפקדון והיינו דנקטה הכא בשוכר ושואל. הריטב"א. ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: השוכר פרה והשאילה השוכר ומתה כדרכה משלם השואל לבעל הפרה ולא לשוכר שאינו בדין שיהא זה עושה סחורה בפרתו של חברו ויהא זה נשכר בשל משכיר והמשכיר מפסיד. מיהו אי ליכא לאשתלומי מיניה דשואל שהוא עני השוכר נמי פטור. והוא דאיכא סהדי דכדרכה מתה בלא פשיעה ואי פשע בה השוכר חייב אף על גב דלא מצי אשתלומי מיניה דשואל שהוא עני. וצריך עיון היכא והוה שואל איניש מהימנא למשכיר ורגיל איהו דמושיל ליה אי מצי שוכר אמר אי אנא לא אושילתיה ניהליה את הוית מושל לה ניהליה והילכך אי ליכא בידיה דשואל ממאי לשלם דינא הוא דליפטר שוכר מהאי דינא.

ואי אתני בהדיה מעיקרא דליהוי איהו רשאי להשאיל לאחרים הכל לפי תנאו והיכא דמתה כדרכה בפני השוכר ביד השואל משלם השואל לשוכר ונשבע השוכר ופטור מלשלם, עד כאן.

גמרא מכדי שוכר במאי קני ליה להאי פרה בשבועה. פירוש אליבא ורבנן הוא דפרכינן דאלו לרבי יוסי לא קני לה כלל והשואל שומר דבעלים הוא לגמרי וכדמוכח בפרק השואל. והא דאמרינן דקני לה בשבועה משום דבמתניתין קתני ישבע השוכר והוא הדין דאי איכא עדים דקני ליה בקבלת עדים למאי דסלקא דעתין השתא.

לימא ליה דל אנת ודל שבועתך פירוש דאף על גב דאמרינן בפרק השואל דלרבנן אין לבעלים על השואל כלום ולא הוי שומר דידיה כלל. התם הוא המסקנא דהכא דקיימא לן דלרבנן משעת מיתה קנייה שומר ולאו דוקא משעת מיתה אלא משעת משיכה נמי זכה ולפי שהוא נפטר במיתתה ונתחייב לשואל נקטיה משעת מיתה ולאפוקי ממאי דסלקא דעתין דלא קני ליה עד שעת שבועה. כן נראה לי. וכן הודה לי רבינו. אבל בתוספות פירשו דאף על גב דשואל לא הוי שומר דבעלים לענין שמירה בבעלים וכיוצא בו מכל מקום יכול הוא לומר לו מכדי פרתי גבך הות ונשתמשת בה שלא ברשות והרי אתה כשואל שלא מדעת שחייב באונסים ונכון הוא. הריטב"א.

במשנה השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כו' לכאורה יש לדקדק אמאי נקט האי דינא בשוכר ושואל ושביק למפקיד דאיירי ביה בריש פירקין והוי מצי למיתני האי דינא במפקיד אצל חבירו בהמה והשכירה לאחרים (וכגון שנתן לו רשות להשכירה מדעתו דהכי מוקמינן נמי לקמן גבי שואל כה"ג) ונגנבה דשייך נמי האי פלוגתא דר"י ורבנן כשנגנבה או נאבדה אצל השוכר דשוכר משלם לנפקד והנפקד נשבע למפקיד שנגנבה דבין למאי דס"ד מעיקרא דבשבועה קני לה ה"נ קני לה בשבועה ואף למסקנא דמשעת מיתה הוא דקני לה ה"נ משעת גניבה קני לה הנפקד מיהו איכא למימר דדוקא במתה שאינה בעולם פקע שם בעלים ראשונים ממנה וקנאה השוכר משא"כ בנגנבה דאף על גב דש"ח פטור מגניבה מ"מ עדיין שם בעלים הראשונים עליה כל היכא דאיתא ביד הגנב שאם יוכר הגנב תחזור הפרה לבעלים ואם כן השתא נמי שמשלם הש"ש חליפי הפרה שהיא ביד הגנב נקנית הפרה לש"ש ואם כן המעות חוזרים לבעלים הראשונים ולא לנפקד ועי"ל דבמפקיד שנתן רשות לנפקד להשכירה לאחרים תו לא הוי הנפקד ש"ח אלא ש"ש שהרי מקבל שכר ועוד נראה דאפילו שואל הוי עליה דכיון שנתן לו רשות להשכירה לאחרים והלה ישתמש בו הוי כאילו נתן לו רשות להשתמש בו בעצמו ועדיף מיניה שמקבל נמי שכר ואם כן הוי שואל מחמת היתר שימוש משא"כ בשוכר שנותן לו רשות להשאיל מדעתו לא הוי שואל בשביל כך כיון דבלא"ה היה לו רשות להשתמש בעצמו והיינו דנקט במתניתין דוקא בשוכר ולא נקט בשאר ש"ש שהשאיל לאחרים אף על גב דבלא"ה י"ל דאורחא דמלתא נקט דלשוכר שרשאי להשתמש בעצמו נותן לו רשות להשאילה לאחרים להשתמש משא"כ בשאר שומרים מ"מ מ"ש נ"ל נכון יותר אלא דלפי תירוץ הראשון שכתבתי נראה דאף בשוכר ושואל דוקא כשמתה שייך דין זה משא"כ כשנאנסה ע"י ליסטים כ"ע מודו דאכתי ברשות בעלים קאי מיהו מלשון הש"ע ח"מ סימן ש"ז לא משמע כן אלא ה"ה לשאר אונסים ואף על גב דקי"ל כר"י מ"מ נפקא מינה להיכא שהתנה כדברי הרא"ש ואם כן צ"ל דעיקר כתירוץ השני שכתבתי מיהו לפ"ז אכתי משכחת לה בש"ח שמסר לש"ש וכגון שא"ל הבעלים לדעתך והש"ח נתן השכר מכיסו לשמרם בין שאר חפציו ונגנבו מיד השני ואם כן לרבנן נמי הש"ח נשבע לבעלים והש"ש משלם לש"ח וכן לר"י היכא שהתנה כדברי הרא"ש או שידע שנגנבה כדברי התוספות אח"ז עיינתי בלשון הרמב"ם בפ"א מהלכות שכירות דין ח' שמשמע מלשונו שדין זה נוהג בכל השומרים אלא שבסוף דבריו כתב ומתה ואם כן אין הכרע בדבריו מיהו להרמב"ם לא נ"מ מידי דפסק לגמרי כר"י ולדידן צ"ע לדינא ודו"ק:

שם בגמרא א"ל רב אידי כו' במאי קני להאי פרה בשבועה כו' כאן נמי יש להקשות לכאורה מאי ס"ד דקני לה בשבועה ומ"ש מהא דאמרינן לעיל במתניתין דריש פרקין דלא קני לה בשבועה אפילו לענין כפל דאתא מעלמא כ"ש לענין גוף הפרה וי"ל גם כן כמ"ש בסמוך דשאני התם כיון שגוף הבהמה היה בעין ביד הגנב לא שייך לומר שקנאה הנפקד בשבועה שהרי אם יוכר הגנב יכולים הבעלים לתבוע מן הגנב אף אחר השבועה כמו שאילו היתה בעין ביד הנפקד או שאכלה היה צריך לשלם למפקיד אף אחר השבועה ה"ה אם נמצאת ביד הגנב או שאכלה כמו כן צריך להחזיר לבעלים משא"כ הכא במתה שאינה בעולם והשואל לא נהנה ממנה אלא רחמנא רמי עליה תשלומין לגבי משאיל אבל הבעלים ודאי לא מצי למיגבי תשלומי מיתתה מן השואל כמו שלא היה יכול לגבות אילו מתה ביד השוכר גופא ומש"ה ס"ד שפיר דקני לה בשבועה וק"ל:

בפרש"י בד"ה משלמין לשוכר כו' לפי דברי משנתינו כו' עכ"ל לכאורה לא איירי הני אמוראי אלא אליבא דרבנן דוקא דלר"י לא שייך פלוגתייהו כלל ואם כן היה מקום להקשות אמאי דקיי"ל הלכתא כר"י דשמואל פסיק לקמן כוותיה ואי ס"ד דכל הני אמוראי קיימי כרבנן היה לנו לפסוק כחכמים דהא מר בר רב אשי בתראה הוא ומדמסיק בסמוך אין לו אלא שתי פרות ע"כ כחכמים ס"ל מיהו הרא"ש כתב דשפיר נ"מ בהאי פלוגתא אפי' אליבא דר"י וכגון שהמשכיר פירש בהדיא הנני נותן לך רשות להשאיל מדעתך בלבד שיהא דיני עמך ודינך עם המשאיל ע"כ ומ"מ יש להקשות דלפמ"ש התוספות דר"י ס"ל דבשבועה הוא דקני לה וא"כ אפילו פירש בהדיא מ"מ מצי למימר דל אנת ודל שבועתך ואף את"ל דאפ"ה משכחת לה כגון שכבר נשבע אפ"ה קשיא לי אמאי פליגי אם ישלם כמה פרות ולמר בר ר"א שתי פרות ואי ס"ד לר"י בשבועה הוא דקני לה הא לא שייכא שבועה אלא אשאילה בתרייתא ולא אקמיית' דמה צורך לישבע אקמייתא שלא פשע הא הוה קאי מיהו הרא"ש לשיטתו שכתב שלא כדברי התוספ' אלא טעמא דר"י דשוכר שלוחו דמשכיר הוא ומש"ה מודה בהתנה בפירוש ולשיטת התוספות בלא"ה משכחת לפלוגתייהו אליבא דר"י שכתב אם המשכיר היה בשעה שמתה מודה ר"י וא"כ כשהמשכיר השאילה לעצמו ומתה אצלו מסתמא יודע במיתה ומודה ר"י דקנה השוכר משעת מיתה גרידא וכ"כ הש"ך לדבריהם אלא שנחלק עליהם:

בד"ה כיצד אגרה כו' אם מתה אצל שואל הרי שוכר פטור בשבועה עכ"ל. ולא ידענא שבועה זו מה טיבה כיון שמתה אצל השואל גופא וי"ל:

מתני' השוכר פרה מחבירו והשאיל' לאחר ישבע השוכר וכו' הא דנקט מתני' הדין ביודע השוכר ויכול לישבע היינו בפשוטו דאם א"י הוא חייב לשלם מדין משואי"ל משלם, ואולם לפ"מ דנקט הנ"י בפ' בתרא דב"ק הדין בשואל חמור לרכוב ומסרו לשלוחו ואתי עלה מדין א"י אם פרעתיך דמשע' שמסר לשלוחו פשע מטעם אין רצוני ואשתעבד נכסי' ע"ש, הרי דלא אתי עלה מדין מחשואי"ל משלם, ואולי משום דס"ל להנ"י כהרמב"ם דעיקר שבוע' הוא שא"ב ושארי שבועות הוה רק גלגול, א"כ יקשה הכא במתני' אף אם אין השוכר יודע דמת' כדרכה לפטור דהא הכא אין לחייבו מדין א"י אם פרעתיך כיון דלא פשע כלל למה דמוקמי למתני' בנתנו רשות להשאיל ול"ש בזה אין רצוני, וצ"ל דאף דבא"י לישבע השוכר פטור מ"מ למקני עי"ז הפרה שיהא השואל משלם לו הוי כמו ספק בקנין דהתורה לא הקנה לו אא"כ אם טוען בודאי מת' כדרכ' אבל כל שטוען א"י אף דפטור מספק מ"מ לא קנה הפרה, ואולם לפ"ז יקשה לכאורה מה מהני שבועת השוכר, מ"מ הוי ספק שמא השואל שלח בו יד, בשלמא בפשוטו הי' ניחא כיון דלא הוי רק גלגול שבוע' ל"א משואי"ל משלם, אבל לפמ"ש דהוי ספק בקנין קשה, וסבור הייתי לומר דאף אם השואל שלח בו יד לא מקרי שליחות יד לגבי השוכר כוון דלא עפ"י דבורו נעשה, בשלמא אם פשע השואל ואין לו מה לשלם חייב השוכר כיון דלא נעשה השמירה כראוי החיוב על השומר הראשון כאלו היה אצלו ולא שמרה, אבל אם שמרה כראוי אלא דשלח בו יד דאוקמי רחמנא ברשותו לחייב באונסין, והיינו לגבי השואל ששלח בו יד, אבל מ"מ השוכר פטור כיון דלא היה חסרון בגוף השמירה, ומצאתי בעזה"י שכ"כ הרשב"א, ואולם מדברי הרא"ש בסוגיין גבי את מהימנת מבואר דלא ס"ל כן, א"כ יקשה כנ"ל, וצ"ל דדוקא אם הספק הוא בעיקר אם מתה כדרכ' בזה הוי ספק בקנין, אבל כל שזהו ברור דמתה כדרכה דזהו הקנין והספק מצד אחר דשמא נעשה גזלן וקם ליה ברשותו לא מפסידים להשוכר, ע' בהרא"ש פ"ק שהקשה אמאי לא הוי השואל עד המסייע, ושמעתי מקשים הא השואל צריך שבוע' שא"ב והוי עד הצריך שבועה, ולענ"ד לכאורה עדיפא מיניה קשה דאף אם עד הצריך שבועה הוי עד, מ"מ זה שייך רק גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו כיון דנשבע מסתלק הנגיעה דאי בעי אמר' אהדרינהו והיה נאמן בשבועה אבל הכא גם אחר השבועה עדיין שם נגיעה עליו דשמא הוא ברשותו ונשבע לשקר ואם יודה שהוא ברשותו יצטרך להחזיר, וא"כ עדיין הוי נוגע, ולזה צ"ל או דקושי' הרא"ש דסתמא קתני דמשמע אף אם מתה מוטלת לפנינו, אלא דהספק אם מתה בפשיע' או לא ולא הוי נוגע, וא"כ ממילא לית' לקושיא הנ"ל דהא במת' לפנינו א"צ לישבע שא"ב, או דקושית הרא"ש דהא המשכיר א"י לבא בטענת דשמא היא ברשותו של שואל כיון דהשואל נשבע שא"ב ולרב דלא ס"ל סברא דאת מהימנת ולגבי חשש זה יכול השוכר לפטור עצמו בשבועת שואל דהוי כמו נשבע השוכר (וכן למה דמוקמי' בנתנו לו רשות וכו' לא שייך את מהימנת) אלא דטענת הבעלים דשמא מתה בפשיעה ולגבי טענה זו לא הוי נוגע, וכיון שכן י"ל דלא מקרי עד הצריך שבועה דדוקא גבי הן הן שלוחיו דמה דחיישי' שמא לא מסרו השלוחים המעות למלוה ואנו באנו לדון דיהיה עליהם שם עדים בזה, מש"ה אמרי' דעדות זה דהוי רק מכח השבועה לא מקרי עדות אבל הכא לא באנו לדון דהשואל הוי עדות לענין החשש דא"ב דלזה ל"צ עדות, דבלא"ה פטור השוכר מזה ע"י שבועת השואל דהוי כנשבע הוא, אלא דטענת המשכיר דשמא מת' בפשיע' וע"ז באנו לדון דהשואל הוי ע"א ועדות זה לא מכח השבועה דבלאו השבועה לא היה ג"כ נוגע על עדות זה אלא מחשש אחר דשמא הוא ברשותו של שואל כנלענ"ד נכון בעזה"י: אולם מטעם אחר קשה על הרא"ש דהא אם השואל פשע מחויב השואל לשלם להבעלים הראשונים אם יתבעו אותו כיון דלא קנאה השוכר יכולים הבעלים לתבוע אותו כמ"ש הש"כ (סי' רצא ס"ק מט) דמדמה לההוא דגזל ולא נתייאשו הבעלים, וא"כ י"ל דהוי שואל נוגע מטעם השני נוח לי והראשון קשה הימני, והא דאמרי' בב"ב (ד' ל' א') כגון דנקיטי אגר ביתי' בידייהו היינו המעות בידם ומוכנים לשלם מיד כמ"ש הבעה"ת, א"כ י"ל דמתני' לא מיירי בכה"ג, הן אמת ראיתי להש"כ (סי' קסג) דכ' השני נוח לי שייך דוקא בתובע דנוח לו לתבוע זה מלזה, אבל לגבי נתבע ל"ש כן, אבל לענ"ד דברי הש"כ תמוהי' דהא מפורש בש"ע (סי' סו סכ"ב) דגם לפטור אמרי' כן, ואולי י"ל כיון דהש"כ למד דינו רק מגזל ולא נתייאשו הבעלים א"כ י"ל דקושית הרא"ש לרמב"ח דפליג על ר"ח ר"פ הגוזל ומאכיל איך יתרץ למתני' הא הוי עד המסייע, ולכאורה יש להביא ראיה לזה דלרמב"ח א"י הבעלים לתבוע להשני היכא דנשאר חיובא לראשון ממה דאמרי' לקמן (דף צו ע"ב) גבי בעי' דרמב"ח בעל בנכסי אשתו כי תיבעי לך לר"י וכו' ולכאורה יקשה דגם לרבנן תיבעי היכא דשאלה פרה ואינסב' ומתה כדרכה דאם הבעל שואל, הוי כשואל שמסר לשואל דלא קנה הראשון במיתה יכולים הבעלים לתבוע להבעל דהוי בע"ד דידהו, אבל אם שוכר הוי אין עליו חיוב אונסין כלל, אע"כ כיון דמרא דהאיבעי' הוא רמב"ח ולדידי' דפליגי אר"ח גבי גזל ולא נתייאשו הבעלים ס"ל באמת דאין הבעלי' יכולי' לתבוע להשני, אולם באמת נראה דהש"כ נקט לה בדמיון לרווחא דמלת', אבל גם לרמב"ח יכול לתבוע להשני כדמשמע בתוס' בב"ק דטעמא דרמב"ח גבי גזל כיון דיוצא מרשות בעלים וא"י להקדישו לא מקרי השני גזלן להבעלים, וא"כ בשומר דל"ש כן גם לרמב"ח יכולים לתבוע להשני. וצ"ע:

גמרא משעת מיתה הוא דקני מסתפקנא בשואל בבעלי' וחזר והשאיל לאחר ומת' אם נימא דהראשון קנה כיון דפטור והשני משלם להשואל, ובזה אף ר"י מודה דל"ש לומר דל אנת כיון דלא צריך שבוע' ולא שום ראיה, או דאינו קונה אלא בשמר שמיר' כראוי ש"ח בגניבה וש"ש במתה כדרכה, אבל ש"ח בפשיע' ושוכר בגו"א אף דהתורה פטרתו מלשלם מ"מ לא קנה, ויש קצת ראיה דקנה מדאמר גבי בעל שואל הוי או שוכר, אליבא דרבנן לא תיבעי הא גם לרבנן מיבעי באם הבעל השאיל הפרה לאחר ומתה כדרכ' דאי הבעל הוי שוכר קנה את הפרה במיתה והשואל משלם לבעל, ואי שואל הוי אף דהוא פטור מ"מ לא קנה והשואל משלם להאשה, אע"כ דפטור מחמת שמירה בבעלים ג"כ קנה, א"כ בכל ענין קנה הבעל, וצ"ע לדינא:

רש"י ד"ה כיצד אגרא מיני' וכו' ע"ש, ע' מהרש"א וע' בס' תפארת שמואל, ונראה המכוון בדעת' דאין השוכר נאמן בשבועה שמת' כדרכ' רק למפטר נפשי', אבל לא שיתחייב המשכיר ליתן לו בהמה אחרת להשלים מלאכתו, אבל אח"כ שחזר והשאילה לבעלים ומתה בבית בעלים אף דמשמע דא"י להבעלים איך מתה כדנקט רש"י שישבע השוכר, מ"מ י"ל דבמתה בבית בעלים אף אם באמת מתה בפשיעה אף דלא קנה השוכר הפרה לענין שיהא הדין דהשואל משלם להשוכר, מ"מ חייבים הבעלים ליתן לו פרה אחרת להשלים מלאכתו דמיד כשהשכיר לו לק' יום נשתעבדו נכסי הבעלים ליתן לו פרה להשלים מלאכתו כל שאינה מתה ע"י מיעוט שמירתו דשניהן אפסידו אנפשייהו, ולזה כשמת' בבית בעלים דאין זה בגרמתו דהשוכר לא פקע חיוב הבעלים: