Talmud Builders

    Commentary page

    Bava Metzia 21a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Bava Metzia 21a

    Bava Metzia 21a. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 408 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    דשיילינן להו אם ראו הפרעון ואם לאו נאמן המלוה לומר שלא נכתב אלא להיות מוכן לכשיפרע:

    עדי קיום שכתבו הנפק דבי דינא לא מקיימי ליה אלא א"כ פרע:

    סמפון שיש עליו עדים בעדי קיום מוקמינן לה:

    יתקיים בחותמיו ואפי' יוצא מתחת יד מלוה כשר:

    אין עליו עדי קיום אבל עדים חתומין עליו:

    ויוצא מתחת ידי שליש שאין הלוה מוציאו ולא המלוה אלא שליש שביניהם נאמן:

    או שיצא אחר חיתום שטרות שיצא לפנינו כשהוא כתוב בשטר חוב אחר החתימה כשר:

    דהא הימניה מלוה לשליש דעל כרחך אין כותב שובר אלא מלוה והוא מסרו ליד השליש:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Bava Metzia 21a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    מתני' אלו מציאות שלו כריכות ברה"ר - בכריכות דוקא מפליג בין רה"ר לרה"י משום דלמ"ד (לקמן בבא מציעא כב:) סימן העשוי לידרס הוי סימן ומקום הוי סימן מיירי הכא דליכא סימן ומקום נמי לא הוי סימן ברה"ר משום דמנשתפי וברה"י הוי מקום סימן וחייב להכריז ומיירי דאשכח דרך הינוח וככרות של נחתום ועיגולי דבילה אין בהם סימן והוי שלו אף ברה"י ומיירי דמצא דרך נפילה ולכך לא הוי מקום סימן וא"ת אמאי נקט כריכות דאשכח דרך הינוח טפי משאר דאיירי דרך נפילה וי"ל דכריכות איידי דיקירי אינון לא הוה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ ושכחם שם וככרות של בעה"ב יש להן סימן דבעלי בתים רגילים לעשות סימן בככרותיהן ולכך אפילו ברשות הרבים חייב להכריז דסימן העשוי לידרס הוי סימן וציבורי מעות ופירות דהוי מקום סימן אף ברה"ר כדאמר לקמן משום דלא שייך בהו מנשתפי ואם תאמר כריכות ברה"ר דמיירי דרך הינוח היאך לוקחם הא אמרינן לקמן ספק הינוח לא יטול וכל שכן ודאי הינוח וי"ל דה"מ כשמצא במקום מוצנע ומשתמר דלא יטול אם אין בו סימן ואם יש בו סימן נוטל ומכריז ולמ"ד (לקמן בבא מציעא כב:) סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומקום נמי לא הוי סימן מיירי בכריכות שיש בהם סימן ולכך ברה"י מכריז וככרות של נחתום ושאר דמתניתין לית בהו סימן ולכך אף ברה"י הם שלו וככרות של בעה"ב שיש בהם סימן חייב להכריז אף ברה"ר דאין עשוי לידרס משום דאין מעבירין על האוכלין וכולה מתני' מיירי בין דרך נפילה בין דרך הינוח וא"ת כריכות אי דרך נפילה היא אם כן אינו יודע היכן נפלו וברשות היחיד אמאי צריך להכריז הא מתייאש שסבור ברה"ר נפיל וי"ל דאע"פ שאינו יודע לכוין המקום יודע הוא אם נפל ברשות הרבים או ברשות היחיד:

    וכמה א"ר יצחק קב בארבע אמות צריך לומר דרבי יצחק גופיה בעי וכמה דאי גמרא בעי מאי בעי וכמה לוקי דרך נפילה ואפילו טובא כדפריך גמ' בתר הכי אלא מדברי רבי יצחק הוא ורבי יצחק לא בעי לאוקמי דרך נפילה ואפילו טובא משום דסבר כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אלא מוקי לה במכנשתא דבי דרי שהניחם שם מדעת וכה"ג איכא בפירקין (דף ל:) דבעי ולעולם אמר רב יהודה כו' דצריך לומר דרב יהודה אמר ולעולם וכן בפרק לא יחפור (ב"ב דף כב: ושם ד"ה וכמה) גבי מרחיקין מן החלונות דקאמר וכמה אמר רב ייבא כמלוא רוחב חלון:

    חצי קב בשתי אמות מהו תימה הלא קב בארבע אמות הוי נמי חצי קב בשתי אמות ומאי קמבעיא ליה וי"ל כיון דליכא אלא חצי קב ילקוט כיון שאין לו טורח לגמור אבל קב בארבע אמות יש לו טורח ללקוט הכל ואין מלקט כלל אי נמי קב בארבע אמות מרובעין הוי חצי קב בשתי אמות רוחב וארבע אמות אורך והכא בעי חצי קב בב' אמות על ב' אמות:

    Tosafot on Bava Metzia 21a · Sefaria · CC0

    Rabbeinu Chananel

    ת"ש סמפון שיש עליו עדים כשר ופריק מאי עדים דקתני עדי קיום הכי נמי מסתברא וכו'.

    גופא סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אוקימנא יתקיים מחותמיו אם מעידין שפרעו בפניהם. אין עליו עדים כלומר אינם יודעין העדים לא סמכינן עליה ואם יוצא מתחת ידי שליש ואמר השליש שודאי פרע הלוה למלוה מיגו דאי בעי השליש למיתביה ללוה כי אמר פרעיה מהימן. וכן אם נמצא זה הסמפון כתוב בשטר חוב עצמו אחר חתימת עדי השטר כשר דאי לאו דפרעיה לא הוה מרע ליה לשטריה:

    הדרן עלך שנים אוחזין.

    אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז מצא פירות מפוזרין וכו'.

    אמר רבי יצחק קב מפוזר בד' אמות ומקשי' עלה אי דרך נפילה אשכחינהו אפי' יותר מקב שלו הן.

    אי דרך הנחה אשכחינהו אפי' פחות מקב לא יגע בהן ופריק מר עוקבא מתני' במכנשתא דבי דרי עסקינן. הגרנות כשמכבדין הגורן בשעה שמניפין התבואה מן הגורן אם מצא כשיעור קב פירות מפוזרין בגורן ברחוק ד' אמות לא טרח איניש למכנשינהו ומפקר להו לפיכך הן שלו. אבל קב בפחות מד' אמות לא מפקר להו הלכך לא שקיל. הא דתנן וציבורי פירות ומקשי ופרקי תני וציבור פירות אינון ואיפשיט דמנין הוי סימן.

    Rabbeinu Chananel on Bava Metzia 21a · Sefaria

    Rashba

    אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר פירוש אין עליו עדי קיום, אבל עדים יש בו, דאי לא, שליש אמאי נאמן. ויש מפרשים כשהשטר והשובר שניהם יוצאים מתחת ידי שליש. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא, מאי [איריא] מחמת שובר, תיפוק לי משום נאמנותו של שליש שהשטר בידו, וכעובדא [דאתתא] דבשלהי זה בורר (סנהדרין לא, א), וכדדייק לה רבא התם לההיא מהא דסמפון היוצא מתחת ידי שליש. ויש מפרשים אפילו אין השטר חוב יוצא מתחת ידי השליש אלא שובר בלבד, ועדים חתומים בו ויכול להתקיים, אלא שאין עדי קיום חתומים בו, והוא הנכון.

    אלו מציאות שלו האי דקא מני ואזיל, לאו דוקא אלו בלחוד, אלא כל דבר שאין בו סימן, ונקט אלו, לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, לאשמועינן דאפילו הכי הרי הן של מוצא מיד, משום דחשיבי או יקירי מידע ידע, כדאיתא בגמ' (ע"ב), ולרבא, לאשמועינן מתוך יתורא דכל הני דמני ואזיל, או מתוך משמע[ות] דחדא מינייהו, דיאוש שלא מדעת הוי יאוש.

    גמ' היכי דמי, אי דרך נפילה אפילו טובא נמי, אי דרך הנחה אפילו בציר מהכי נמי לא. איכא למידק, אם כן מאי תבעי ליה מעיקרא כמה. יש לומר, דהאי כמה מדברי ר' יצחק הוא, וכאלו אמר ר' יצחק כמה קב בארבע אמות, ומשום הכי אקשו עליה היכי דמי. ויש כיוצא בזו לקמן (בבא מציעא ל, ב ) גבי מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבדה, ובעינן בגמרא לעולם, ואמר רב יהודה ג' ימים, והדר אקשינן היכי דמי, וכיון דאקשי ליה היכי דמי, אמאי בעי מעיקרא ולעולם, אלא דרב יהודה דאמר ליה. ואחרת בפרק לא יחפור (ב"ב כ, ב) הכא במאי עסקינן מן הצד [וכמה א"ר ייבא וכו'] כמלוא רחב חלון וכו', והא אנן ארבע אמות תנן. ואחרת כיוצא באלו בפרק קמא דחגיגה (ד, א), עבדים מנא לן, אמר רב הונא דאמר קרא וכו', והדר פריך למה לי קרא וכו'.

    אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן איכא למידק, למה ליה לרב יצחק לאוקומה במכנשתא דבי דרי ובקב בארבע אמות דוקא, לוקמה במציאה דעלמא ודרך נפילה ואפילו טובא נמי. ויש מי שאומר דאצטריכא ליה, משום דסבירא ליה כאביי דהלכתא כותיה דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, והילכך מתניתין לאו במציאה דעלמא, אלא במכנשתא דבי דרי דוקא דאבדה מדעת היא, ותדע לך, מדאקשינן מינה לאביי (ע"ב), ולא אשכחינן ליה פתרי אלא במכנשתא דבי דרי. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשה להדיא היכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי. יש לומר, דמאן דמקשה הכין הוה סבירא ליה [כרבא, ואמר ליה רב עוקבא דדוקא במכנשתא דבי דרי, ועל כרחך משום דיאוש שלא] מדעת לא הוי יאוש. ואינו מחוור בעיני, דכיון דקיימא לן כאביי, היכי מקשו בגמרא להדיא מסברא דרבא, דהא קושיא לישנא דגמרא היא, ואליבא דהילכתא אתמרא. ויש לי לומר דלטעמיה קאמר ליה דסלקא דעתיה כיון דאוקימנא בקב בארבע אמות, משמע דמשום שנתפזרו לו הוא, וכדרבא סבירא ליה, ומשום הכי אקשו ליה דרך נפילה אפילו טובא, דאי דרך הנחה אפילו בציר מהכי נמי לא. ויש לומר עוד, דרב יצחק לאשמועינן דינא דמכנשתא דבי דרי קא אתא, ולומר דמשנתנו בכל אבדה קא מיירי, ואפילו באבדה מדעת, דהיינו מכנשתא דבי דרי, וכשאין בה יותר מקב בארבע אמות. ומיהו בעלמא, אי דרך נפילה אפילו טובא נמי, משום דכיון דיקירי מידע ידע, והא דאוקי לה לקמן אליבא דאביי במכנשתא, היינו מקמי דידעינן ההוא טעמא דיקירי, הא בתר דאצטרכינן לתרוצי בעגולי דבלה דמשום דיקירי מידע ידע, אף מצא פירות מפוזרין נמי לא אצטרכינן לאוקומה דוקא במכנשתא, אלא אפילו בעלמא נמי, וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל, שכתב בהלכותיו קושיא זו דהיכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי, ואי לא כפירוש זה, למה כתב כן, והלא אינה אלא כדעת רבא, ואנן קיימא לן כאביי, ובזה נתכוונו דברי הרב ז"ל.

    [חצי] קב בשתי אמות מהו נראה דשתי אמות באורך ארבע אמות קאמר, דהוה להו פלגא דארבע אמות על ארבע אמות, דאילו שתי אמות על שתי אמות אינו אלא ריבעא. וכן נמי קבים בשמונה אמות, לאו שמונה על שמונה קאמר אלא שמונה על ארבע.

    קב שומשמי בארבע אמות מהו וכו' קב תמרי מהו וכו'. תמיה לי כל הני למה לי, הא עיקר בעיא כולהו אינו אלא אי טעמא משום דנפיש טרחיה או משום דלא חשיב, ואי פשטת חדא מינייהו אפשיטו להו כולהו, וכרוכלא לבעי וליזיל. ויש לומר, דלאו כולהו בחד בי מדרשא אתמרן, אלא כל חד וחד בעי חדא מינייהו בי מדרשיה, ואתא רב אשי וסדר כולהו הכא, והרבה כיוצא בהן בגמ'. ואי נמי, אפשר דאיכא קצת טעמא בחדא דליכא באידך, ואפילו תמצא לומר דטעמא משום דלא חשיבי וקב שומשמי חשיבי, אפילו הכי כיון דאיכא טרחא יתרה אפוקרי מפקר להו, או דלמא כולה מלתא בחשיבותא תליא, וכיון דחשיבי אף על גב דאיכא טרחא יתירה לא מפקר להו, וקב תמרי ורמוני אף על גב דלא חשיבי, כיון דליכא טרחא אלא מעט, לא מפקר להו, או דלמא, כולה בחשיבותא תליא, וכיון דלא חשיבי אפילו ליכא אלא טרחא זוטרתי מפקר להו.

    Rashba on Bava Metzia 21a · Sefaria · CC0

    Meiri

    אלו מציאות וכו' זה הפרק הכונה בו להשלים עניני החלק הראשון שבספר והוא ענין המציאות ורוב הפרק יסוב על ששה ענינים הראשון שיש מציאות שהמוצא זוכה בהם ואינו חייב להכריז עליהן של מי הן אחר שאינו חייב להחזירן וביאר אלו הן אותם שאינו חייב להחזירן ואלו הן אותן שהוא חייב להחזירן השני שיש מציאות שאע"פ שהן מונחות בדומה לרשות הרבים אינן נקראות אבדה ולא נגדרו בשם מציאה ואסור לו ליטלן אף על דעת הכרזה והחזרה וביאר אלו הן השלישי באותן שהוא חייב להכריז אם הכריז ולא מצא בעלים עד מתי הוא חייב בכך וכשמחזיר על איזה צד מחזירן ר"ל מהו מדקדק בתובע ובסמנין שהוא נותן הרביעי בעוד שאינו מחזירה מה יעשה בה ואיזו טעון למכרה ואיזו להניחה ואותם שבדין מכירה מה יעשה בדמיהם ואיזו משתמש בה ואיזו אינו משתמש בה וכיצד הוא צריך להזהר בקלקולה החמישי שיש צדדין שאינו חייב להטפל באבדה מצד גנות טפולה ומעלת המוצאה ואם מתבטל ממלאכתו מחמת טפולה כיצד דנין בבטולו ואם חייב להטפל באבדה אחת הרבה פעמים אם לאו ונתגלגל מזו לדין פריקה וטעינה על ידי גלגול שאם טען ופרק פעם אחת אף הוא צריך לפרוק ולטעון עמו פעם אחרת וביאר על ידי גלגול זה כל דיני פריקה וטעינה וכן נתגלגל בזה החלק מהו נקרא חזרה לענין זה שיהא נפטר המוצא בכך ומה שאינו נקרא חזרה הששי במצא שתי אבדות על איזו מיטפל תחלה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד כמו שקדם:

    והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין להתחיל בענין החלק הראשון ולבאר המציאות שהוא זוכה בהם ואינו טעון להכריז וקודם שנתחיל בביאורה צריך שתדע דרך הקדמה שרוב המציאות שאנו אומרין עליהן שהן שלו אנו נוגעין בה מצד שמן הסתם בעלים מתיאשים מהן אם מצד שאין להם בה סימן שיהו אומרין עליה כך היא וקנאם המוצאם ביאוש בעליהן אם מצד ונפלה לו במקום שרבים גוים מצויים שם והוא מתיאש ממנה אע"פ שיש לו בה סימן חוץ ממקצת אבדות שאנו באים בזכייתם מצד שאע"פ שלא נתיאשו הוא מפקירה מיד שנפלה לו מצד מיאוסה בנפילתה או מצד טרח הלקוט ושאין אותם הדברים חשובים בעיניו אבל רובן של אלו הנזכרות במשנה זו הוא מצד יאוש בעלים וביאוש הבא מצד שאין לו בה סימן וצריך שתדע שנחלקו בגמ' אביי ורבא ביאוש שלא מדעת שלדעת אביי אינו יאוש ולדעת רבא הרי היא יאוש והלכה כאביי וענין יאוש שלא מדעת הוא דבר שאבד מפלוני ובא אחר ומצאה ובעליה לא ידעו ולא הרגישו בחסרונה עד שיתיאשו ממנה אבל יודעים אנו מן הסתם שאלו ידע או הרגיש בחסרונו יתיאש הימנה מיד ומ"מ אין זה נקרא יאוש וכל שבאה ליד המוצא על צד שלא ידעו הבעלים בחסרונה בשעת מציאה לא קנאה לעולם ואפילו נשתהתה הרבה ביד המוצאה לאחר יאוש בעליה הואיל ובשעה שבאה לידו לא נתיאש או שלא הרגיש בחסרונו עד שיתיאש לא קנאה לעולם אף לאחר הרגש בעלים ויאושם וצריך להניחם עד שיבא אליהו ר"ל עד שיתברר הדבר מעתה איזו אבדה זכה בה המוצא ורוב מציאות אין בעליהן מרגישין בהן בשעת מציאה שהמציאה תכופה הרבה לנפילה שעוברים ושבים מצויים הם ושמא עדין לא הרגיש המוצא תדע שלא זכה המוצא אלא במציאה שאנו מכירין מן הסתם שבעליה מרגישין בנפילתה מיד ומתוך שאין להם בה סימן הם מתיאשין ממנה ואנו משערין מ"מ שבשעת מציאתה כבר הרגישו הבעלים ונתיאשו ובהתר זכיית יאוש באה ליד מוצאן ומתוך כך כל שיש בה סימן הואיל ואין מתיאשין מיד שבוטחים הם בסימניהם אע"פ שאפשר שנתיאשו לאחר זמן הואיל ואנו משערין שבשעת מציאה לא נתיאשו לא קנאן לעולם מעתה צריך המוצא לשני דברים ואח"כ יזכה במציאה אחת שלא יהא בה סימן והשניה שתהא מדברים שאדם עשוי להרגיש בו בהם סמוך לנפילתם ומשנה זו אע"פ שיש בה דברים שבתחלת העיון נראות כסותרות את דברינו נתפרשו בגמרא כלם על דעת זה:

    ומעתה נתחיל בביאור המשנה והוא שאמר אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין מעות מפוזרות כריכות ברשות הרבים ועיגולי דבלה ככרות של נחתום מחרוזות של דגים וחתכות של בשר וגיזי צמר הלקוחים ממדינתן ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שנוי חייב להכריז כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות ר' שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז אמר הר"ם ר' יהודה אומר כל מה שיש בו סימן יכריז לפי שאפשר לבעליו שיאמר אותו הסימן ויחזיר לו שלו וכלי אנפוריא הם כלים חדשים שלא נשתמשו בהם הבעלים בענין שיוכלו להכירם שאם נשתמשו בהם עד שיוכלו להכירם יש להראותם לאותו שטען שאבדם ואם הכירן יחזרו אותם לו אם היה האיש נאמן כמו שאמרו שתלמיד חכם הגון יחזרו לו אבידתו בטביעות עינא ולפי שזה לא נשתמש בהם עד שיהיה לבעליו בהם טביעות עין אינו חייב להכריז וכשימצא מהם שנים או יותר כמו שני מחטין או שני שפודין וכיוצא בהם המנין הוא סימן וחייב להכריז אבל זה כשימצא ברשות היחיד או במקומות שמעטים עוברים בהם אבל מי שמצא דבר בסרטיא ופלטיא גדולה אפילו היה דבר שיש בו סימן הרי הוא שלו ובלבד שיהא המקום רוב גוים אבל אם רוב ישראל יכריז והלכה כר' [יהודה] וכר' שמעון בן אלעזר:

    אמר המאירי אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרים ושמא תאמר והרי אפשר שהוא נושא פירותיו על כתפו ושקו מתבקע ואינו מרגיש בנפילתן והיאך זכה בהם לפי מה שביארנו תדע שכך הם הדברים שלא זכה בהם על דרך זה ומתוך כך פרשוה בגמרא בתבואה ובאסיפת הגרנות ומטעם הפקר והוא שאסף כל תבואתו משם ונשארו שם גרגירי תבואה מפוזרים ופירשו בגמ' שיעור הפזור קב בארבע אמות וכל שאינו יותר מקב ושהוא מפזר בארבע אמות מתוך טרח הלקיטה ושאין חשיבות לקב תבואה שיהא אדם טורח בשבילה אדם מפקירן מן הסתם הא פירות שנפלו אם הם בכדי להרגיש מיד ולהתיאש מצד שאין בהם סימן בין מעט בין הרבה זכה מוצאן ואם אינן בדרך זה לא זכה:

    מעות מפוזרים ופירשו בגמרא שמתוך שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה אנו משערין שכבר הרגישו בעלים ונתיאשו בשעת מציאה וסימן אין כאן שאין סימן למטבע ושמא תאמר והא המנין סימן מן הסתם אין אדם יודע מנין מעות שבכיסו וכן בפירות:

    כריכות ברשות הרבים וענין כריכות הם עמרים קטנים ומתוך שהם ברשות הרבים ועוברין ושבין דורסין בהם אינו בוטח בסימן שלהם ואפילו היה לו סימן בקשר שסבור הוא שהדריסה העבירה את סמניו ונתיאש ולמדת מכאן שכל סימן העשוי לידרס אינו סימן ואין כאן חשש יאוש שלא מדעת שהכריכות אדם עשוי להרגיש בהם סמוך לנפילתם ולענין פסק אתה צריך לפרשה דוקא בכריכות שאין בהם סימן הא אם יש בהם סימן לא שסימן העשוי לידרס הרי הוא סימן וכן התבאר בגמ':

    עגולי דבלה אף הם אין בהם סימן וכן מתוך כבדותם אדם עשוי להרגיש בהם ואלו היה בהם סימן כגון שהיה מקום אחד שעושין אותם בתכונה חדשה וזו מהם הרי זה סימן ולא זכה והוא שאמרו בתלמוד המערב הדא דתימא בהלין עגוליא רברביא אבל בהלין עגוליא דקיקיא דאתיין מבצרא חייב להכריז משום סמני מקום וכן אני אומר במקום שיש שם הרבה מינין של קציעות שהמין סימן להם:

    ככרות של נחתום מתוך שהנחתומין משוין למלאת כל אחד מהם את התנור אין צריכין לסמן ככרותיהם כבעלי בתים וכלן שוין בדפוס שלהם ואין בהם סימן ואף הם מדברים שאדם עשוי להרגיש בנפילתם מיד מתוך כבדותם:

    11 more comments on this page.

    Meiri on Bava Metzia 21a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה סמפון שיש עליו עדים בעידי קיום כו' עכ"ל דהשתא דדייק ליה בברייתא דלעיל מדקתני בסיפא אין עליו עדים דמיירי ע"כ בעידי קיום ה"נ איכא למידק הכי בהך ברייתא והשתא אין אנו צריכים למאי דאוקמינן להך ברייתא דלעיל יתקיים בחותמיו דשיילינן להו כו' דכיון דמיירי בעידי קיום לא קשיא מידי וק"ל:

    סליק פרק שנים אוחזין

    תוספות בד"ה כריכות ברה"ר כו' וציבורי מעות ופירות דהוי מקום סימן כו' עכ"ל ולפי זה תני צבורי /צבור/ ולמ"ד דמקום לא הוה סימן וסימן העשוי לידרס לא הוי סימן צ"ל תני צבורי ומנין הוי סימן כדאמרינן לקמן בפרקין והרא"ש שכתב לרבא צבורי פירות אין דורסין עליהן וצבורי מעות אין זזין ממקומן כו' עכ"ל ר"ל נמי כיון דאין זזין ממקומן שפיר הוי מנין הצבורים סימן ודו"ק:

    בא"ד וכולה מתני' מיירי בין דרך נפילה בין דרך הינוח כו' עכ"ל ולפי זה צ"ל דרך הנוח אפי' ברה"י הוי שלו ולא הוי מקום מוצנע ומשתמר דלא יטול אפילו ספק הנוח אלא במצא אחורי הגפה ואחורי הגדר ובשבילין שבשדות אבל הרא"ש כתב בהדיא דרשות היחיד משתמר קצת כמו אחורי הגפה כו' וכן נראה דלא גרע רה"י משבילין שבשדות וצ"ע:

    Chidushei Halachot on Bava Metzia 21a · Sefaria

    Maharam

    רש"י ד"ה במכנשתא וכו' ונשא את העיקר ונותרו אלו כצ"ל:

    בתוס' ד"ה כריכות ברה"ר וכו' למ"ד מקום הוי' סימן וכו' עיין לקמן בדף כ"ב ע"ב:

    בא"ד איירי דיקירי אינו הווה שיפלו שלא מדעת כצ"ל ואע"ג דאמרינן נמי בגמרא לקמן גבי עגולי דבילה וככרות של נחתום אגב דיקירי מידע ידע בהו ואעפ"כ נקט להו התנא בדרך נפילה צריך לומר דכריכות יקירי טפי מהנהו ולכך לא שייך בהו דרך נפילה:

    Maharam on Bava Metzia 21a · Sefaria

    Shita Mekubetzet

    תא שמע סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו ואי בשיוצא מתחת ידי לוה פשיטא דבעי קיום אלא לאו בשיוצא מתחת ידי מלוה. תא שמע סמפון שיש עליו עדים כשר ואי ביוצא מידי לוה פשיטא דבעינן עדים אלא לאו ביוצא מידי מלוה ולגופיה אתא לאשמועינן דלא אמרינן ספרא איתרמי ליה וכתב. הראב"ד. ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: סמפון שיש עליו עדים ואשתכח בידא דירתיה דמלוה אי מסהדי סהדי עליה דודאי פרעיה לאבוהון מהימני ואף על גב דהוה כתיב בשטרא הימנותא כיון דאודי קמייהו דפריע ההוא שטרא ואמר להו דליחתמו ליה תברא. כן נראה. אבל אי ליתנהו לסהדי לא חיישינן לההוא סמפון מהאי טעמא דלעיל. ואי אית בית אשארתא דדייני כשר דכולי האי לא הוה טורח מלוה אי לא הוה פריע. עד כאן.

    מאי עדים עדי קיום דמלוה לא יקיים שובר כי היכי דלוה לא מקיים שטרא. הרא"ש. והראב"ד פירש עידי קיום דאמרינן אנן ידעינן דפריעי. עד כאן.

    אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש לאו שאין עליו עדים כלל קאמר דההוא פשיטא דפסול דחספא בעלמא הוא ואין מועיל שם שלישות. אלא לפי שפירשנו לעיל יתקיים בחותמיו דשיילנא להו לסהדי קאמר השתא דאם אין העדים כאן שיאמרו לנו אי פריע אי לא פריע מהימנין ליה לשליש. אי נמי לאחר שפירשנו ההיא דיש עליו עדים כשר דהיינו עדי קיום מפרשים נמי להך בעדי קיום אין עליו עדים עדי קיום קאמר. הרא"ש.

    וזה לשון הריטב"א אין עליו עדים ביוצא מתחת ידי שליש. פירוש לאו כפשוטה דאם כן מאי הימניה לשליש אלא הכי פירושו שאין עליו עדי קיום ואפשר לקיימו ויוצא מתחת ידי שליש הרי הוא נאמן אף על פי שהוחזק בבית דין דלא מצי למקלייה והיינו דאיצטריך טעמא דהא הימניה דכיון שהפקידו אצלו בלא עדים ושטר כבר האמינו עליו כשנים ולפיכך בלא שום מיגו נאמן ואפילו הוא קרוב אהני ליה כאותה ששנינו נאמן עלי אבא. ויש לפרש אין עליו עדים כלל אלא שיוצא שטר החוב מתחת יד שליש ואומר שהשובר קיים הוא הרי זה נאמן עליו דהא הימניה וכדפרישנא. ולהאי פירושא לא היה צריך לומר אין עליו עדים שאין זה מעלה ומוריד אלא דנקטיה אגב רישא. עד כאן.

    ובשיטה כתוב ואין עליו עדים נראה לי דאין עליו עדים כלל קאמר אלא שכתוב בכתב ידו של מלוה וכיון דיוצא מתחת יד שליש ודאי השלישו בידו והימניה מלוה לשליש. וכן יוצא אחר חיתום שטרות נמי אף על פי שהוא ביד מלוה אי לאו דפריע הוא לא הוה מרע לשטריה למכתב בתוכו שובר. עד כאן. וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: סמפון היוצא מתחת ידי שליש מכתיבת המלוה וחתימתו כשר דהא הימניה לשליש ויעשה בו כדברי השליש. עד כאן.

    וזה לשון הראב"ד אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש. פירוש שהמלוה מסר שטר חובו לידו אימתי שיפרענו שליש חובו או חציו שיתן לו את השובר ההוא וכיון דאי בעי מסר ליה לשטריה כי אמר פריע הוא מהימן. אבל אם לא מסר לו שטר החוב שלישות השובר אינו כלום דמי יימר דאיהו עבדיה שליש דילמא שקרא הוא. ואיכא למימר דאפילו בשלישות השובר נמי הוי שליש דכיון דיש עליו עדים חתומים ומקיימים חתימתם הא ודאי מיד מלוה נפק ליה ליד השליש הילכך אף על גב דליכא עליה עידי פרעון שליש מהימן. עד כאן. והרשב"א הקשה על הפירוש הראשון דאם איתא שהשטר והשובר שניהם יוצאים מתחת יד שליש מאי איריא מחמת שובר תיפוק ליה משום נאמנותו של שליש שהשטר בידו וכעובדא דסבתא דבשילהי זה בורר וכדדייק לה רבא התם לההיא מהא דסמפון היוצא מתחת ידי שליש. עד כאן.

    יוצא לאחר חיתום השטרות פירוש שיש פרעון כתוב בסוף השטר לאחר חיתום העדים הרי זה כשר ואפילו כתוב בכתב ידי לוה בלא שום עדים כלל ואפילו יש בשטר החוב נאמנות והא מטעמא דמפרש ואזיל דאי לאו דפרע לא הוה שביק למכתב הכי בשטריה. ואפילו הכי אם נמצא גדר או חתך אחר חיתום העדים שורת הדין דלא מרעיה שטרא כלל ומאן דאמר דפרעון הוה כתיב ביה עליו להביא ראיה. וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל בתשובת שאלה וכן דעת רבינו בשם רבו רבינו הרמב"ן. הריטב"א ז"ל. כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות סמוך לחתימת העדים ממש הרי זה כשר ואי לא פרעיה לא הוה מרע מלוה שטריה כולי האי דהא אי הוה פסיק ליה בתר הכי לא הוה קיומי לשטרי אלא בלפופי ניירא אחרינא ואיכא למיחש עליה דשטרא דילמא סמפונא הוה ביה ואיקרע.

    ירושלמי ולא הביאו רבינו הגדול זצ"ל סמפון היוצא על דייתקי יעשה מה שבסמפון שאין אדם עשוי לפגום דייתקי שלו. עד כאן.

    19 more comments on this page.

    Shita Mekubetzet on Bava Metzia 21a · Sefaria · CC0

    Penei Yehoshua

    בפרש"י סמפון שיש עליו עדים בעידי קיום מוקמינן לה עכ"ל מוכח לה מדקתני סיפא אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש כשר ומסקינן דטעמא משום דהא הימניה לשליש ואי ס"ד דאין עליו עדים כלל מאי דהא הימניה איכא למימר כיון דחספא בעלמא הוא אע"כ באין עליו עידי קיום איירי וא"כ ממילא דרישא ביש עידי קיום איירי וק"ל:

    סליק פרק קמא

    אלו מציאות פרק שני

    בתוספות בד"ה כריכות כו' וא"ת אמאי נקט כריכות דאשכח דרך הינוח טפי כו' וי"ל דכריכות איידי דיקירי כו' עכ"ל. וקצת קשה דאדרבא משמע לקמן דכריכות לא יקירי אינון מדקאמר דבר"ה מינשתפא אבל בלשון הרא"ש מבואר יותר דבכל הני דמתניתין מכריכות ואילך לא שייך דרך הינוח שאין דרך להניחן על גבי קרקע וכריכות שייך שפיר גם כן דרך הינוח מיהו בזה אכתי קושית התוספות במקומה עומדת דעיקר קושייתם דליתני בכריכות נמי דרך נפילה ולא איצטריך לפלוגי בין ר"ה לרה"י כמו בהנך לכך הוצרכו לתרץ דכריכות יקירי ולא שייך דרך נפילה ונ"ל דכ"ש אם נאמר דבכריכות לא שייך יקירי פשיטא דלא קשה קושית התוספות דלא מצי למיתני כריכות דרך נפילה דהא קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכיון דלאו יקירי אינון הוי יאוש שלא מדעת משא"כ באינך נקט שפיר דרך נפילה ולא הוי יאוש שלא מדעת משום דהני חשיבי או יקירי כדמשני הש"ס לקמן אלא משום דרבא דהוא מרא דשמעתא דסימן העשוי לידרס ומקום הוי סימן איהו גופא סבר דיאוש של"מ הוי יאוש לכן הוצרכו לתרץ להיפוך דכריכות יקירי אינון ודו"ק:

    בגמרא ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי כו' לכאורה משמע דהא דקאמר דרך נפילה אפילו טובא אין חייב להכריז היינו דלא כאביי דלדידיה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ בפירות מפוזרין דרך נפילה חייב להכריז וכדמשמע להדיא מלשון התוספ' בד"ה וכמה דבפירות מפוזרים חשוב יאוש של"מ וזה דוחק לומר דסתמא דתלמודא יהיה דלא כאביי דקי"ל הלכתא כוותיה ויש ליישב דה"ק ה"ד אי דרך נפילה פי' אם תרצה לפרש דמתניתין איירי בפירות מפוזרים דרך נפילה ואם כן ע"כ תאמר דלא כאביי א"כ קשה אפי' טובא נמי כנ"ל לשיטת התוספ' אבל מלשון הרמב"ם נראה דפירות מפוזרים נמי יקירי או חשיבי נינהו ולא הוי יאוש של"מ והא דמוקי לקמן במכנשתא דבי דרי אפשר משום דקושטא דמלתא הכי הוא כדמוקי לה הכא והמקשה דלקמן לא ס"ד מסברא יקירי או חשיבי וכ"כ שם הרב המגיד ע"ש וכה"ג יש לדקדק במאי דקאמר אי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא וחייב להכריז היינו אליבא דרבא דוקא דס"ל לקמן דמקום הוי סימן אבל לרבה דס"ל מקום לא הוי סימן שייך להקשות להיפך דדרך הינוח נמי אפילו טובא אין חייב להכריז דכיון דאין בו סימן אבידה מדעת היא כמ"ש התוספות בד"ה כריכות דלרבה בכל הנך דמתניתין אפילו דרך הינוח הוי שלו אבל לולי דברי התוספ' שם י"ל דבכל הנך דמתני' כיון דאיירי אפילו ברשות היחיד תו לא מיתוקמא דרך הינוח כיון דמקום המשתמר הוא לא הוי אבידה מדעת ואפי' לכתחלה לא יטול שני ובכה"ג מקשה הכא לענין פירות מפוזרים דאיירי נמי אפי' ברה"י מדלא נקט ר"ה כמו בכריכות וא"כ קשה אפי' בציר מהכי נמי לא דברה"י דרך הינוח לא יטול וכ"נ להדיא מלשון רש"י בד"ה ואי דרך הינוח עתיד לחזור וליטלן והיינו כמ"ש ודו"ק אבל באמת י"ל דמ"ש התוספ' לעיל דרבה איירי בין דרך נפילה ובין דרך הינוח היינו לצדדין דרך נפילה ברה"י ודרך הינוח בר"ה דוקא כל חד כדינו המבואר במקום אחר:

    Penei Yehoshua on Bava Metzia 21a · Sefaria

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger

    תד"ה אלו מציאות שלו, וא"ת כריכות אי דרך נפילה היא א"כ א"י היכן נפלו. לכאורה אמאי נקטו קושייתם בדרך סברא דעל הספק מתייאש, דבזה יש לפקפק דאימא מס' אינו מתייאש דסובר דלמא דרך רה"י נתלו ויהי' לו סימן (והא דסימן העשוי לדרוס אינו סימן ומתייאש מספק, דשמא נדרס הסי', י"ל דמצוי יותר שיהא נדרס, וגם אולי הכא בספק אם נפלו ברה"י י"ל כיון דהוי ב' ספיקות, דשמא נפלו ברה"י, ואף אם ברה"ר שמא לא יהא נדרס. אמנם בזה יש לפקפק דלא הוי ב' ספיקות כיון דהדין דהמוצא ברה"ר אף במוצא הסי' קיים בו מ"מ הוא שלו משום דהבעלים מייאשי' דחששו שמא יהא נדרס, א"כ ממילא הוי רק ס' א' דשמא נפלו ברה"ר ובזה אף אם לא נדרס הסי' מכל מקום יחזיק המוצא לעצמו) ועדיפא הוה ליה להקשות בדרך ממנ"פ אם אינו מתייאש מספק גם ברה"ר אמאי הוא שלו, הא הבעלים לא נתייאשו דחוששי' שמא נפל לרה"י, ואם מתייאשו מספק ברה"י אמאי חייב להכריז הא נתייאשו שמא נפלו ברה"ר. ואפשר לומר משום די"ל דרבה ס"ל בהא כרבא דישל"מ הוי יאוש, מש"ה ברה"ר הוא שלו, דאף דהבעלים חוששים שמא ברה"י נפלו מ"מ כיון דבאמת נפל ברה"ר אמרי' אלו ידעו הבעלים דנפל ברה"ר הוי מייאשו ממילא הוי יאוש, מש"ה הוצרכו להקשות רק מסברא. אולם י"ל לפ"ז עדיין אין מקום לקושייתם דהא י"ל דלרבא כל הנך דמתני' מחזקי' בכלל שלא מדעת, ולא מוכרחים לסברא דאיידי דחשיבי או יקירי מידע ידעי, וא"כ י"ל דמש"ה ברה"י חייב להכריז. דאף אם יודע דנפל ולא ידע להיכן נפל ומייאש דשמא נפלו לרה"ר, מ"מ אנן חיישי' דשמא לא ידע דנפל, (ובזה לא ידע) ואנו באים לדון היאוש מכח דאלו ידעו דנפל. ובזה כיון דבאמת דברה"י אלו הי' ידוע לו כל ענין הנפילה שנפל ברה"י לא היה מייאש מכח אלו ידע שנפל ולא ידע ברה"י נפל אז מייאשו, א"כ ס"ל דאין אנו דנין ידיעה לחצאין כיון דהשתא לא ידע כלל דנפל, וגם אלו ידע האמת שנפל וגם ידע שנפל ברה"י לא הוי מייאשו, בכה"ג לא הוי יאוש וע': ובעיקר דבריהם שהניחו יסוד דלרבה מיירי כריכות אף בדרך נפילה, וע"ז הקשה דברה"י הוי יאוש דא"י להיכן נפל. ותירצו מ"מ ידוע לו אם נפל ברה"ר כו'. יש לע' דמנ"ל לעשות יסוד ולבנות עליו דייק, דדלמא באמת גם לרבה מיירי כריכות בדרך הנוח דוקא כמו לרבא, ודלמא באמת בדרך. נפילה גם ברה"י הוא שלו דמייאשו כיון דא"י להיכן נפל בודאי. אי היה הסברא נותנת דספק לא מייאשו, היה מקום להקשות דאמאי ברה"ר שלו הא לא מייאשו דחוששים שמא ברה"י נפל, ובזה לא היה אפשר לתרץ דבאמת דרך נפילה גם ברה"ר חייב להכריז, וכריכות ברה"ר מיירי רק בהניח, דא"כ מאי פריך מככרות של בעה"ב, הא ככרות דאיירי דרך נפילה גם ברה"ר חייב להכריז, והיינו מוכרחים לסברתם דמ"מ ידוע סתמא אם נפל ברה"ר או ברה"י. אבל לפ"מ דנקטו תוס' לסברא פשוטה דעל הספק מייאשו, לא ידעתי הכרח לתירוצם לדינא. ואולי מכאן יש ראיה דלא כמהרש"א שהעלה דתוס' ס"ל דלא כהרא"ש, וס"ל דלתוס' דרה"י אינו משתמר כלל, אלא דתוס' ס"ל ג"כ כהרא"ש דרה"י משתמר קצת, ומה דכתבו בין בדרך הנוח, היינו בדין דברה"ר הוא שלו משכחת גם בהניח, וא"כ שפיר הוכיחו שיטתם ממה דאמרי' בסוגיא ככרות של בעה"ב חייב להכריז בין ברה"י ובין ברה"ר, דמשמע דעיקר הקושיא רק ברה"ר אבל ברה"י ניחא, ובזה יקשה דברה"ר דמיירי ע"כ בדרך נפילה, דאי בהנוח אמאי באין בו סי' הוא שלו, אלא ודאי מיירי בנפילה, ובנפילה מתייאשו גם ברה"י, דחושש דנפלו ברה"ר ונדרס, וע"כ בזה ידוע לו דנפל ברה"י, משא"כ לשיטת המהרש"א אין זה ראיה די"ל דמרה"י ליכא קושיא דדלמא מיירי בהניח:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Bava Metzia 21a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Bava Metzia, daf 21, Amud Aleph, about 408 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “דְּשָׁיְילִינַן לְהוּ לְסָהֲדִי אִי פָּרוּעַ אִי לָא…”

    2. Segment 212 words

      Opens “תָּא שְׁמַע: סִמְפּוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים –…”

    3. Segment 326 words

      Opens “הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְשֶׁאֵין עָלָיו…”

    4. Segment 422 words

      Opens “גּוּפָא. סִמְפּוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – יִתְקַיֵּים…”

    5. Segment 521 words

      Opens “יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שָׁלִישׁ, דְּהָא הֵימְנֵיהּ מַלְוֶה…”

    6. Segment 64 words

      Opens “הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁנַיִם אוֹחֲזִין…”

    7. Segment 77 words

      Opens “מַתְנִי׳ אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז.…”

    8. Segment 838 words

      Opens “אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ: מָצָא פֵּירוֹת מְפוּזָּרִין, מָעוֹת…”

    9. Segment 918 words

      Opens “רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁינּוּי…”

    10. Segment 1011 words

      Opens “רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כׇּל כְּלֵי…”

    11. Segment 1111 words

      Opens “גְּמָ׳ מָצָא פֵּירוֹת מְפוּזָּרִין. וְכַמָּה? אָמַר רַבִּי…”

    12. Segment 1218 words

      Opens “הֵיכִי דָּמֵי? אִי דֶּרֶךְ נְפִילָה – אֲפִילּוּ…”

    13. Segment 1337 words

      Opens “אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: בְּמַכְנַשְׁתָּא דְּבֵי…”

    14. Segment 1444 words

      Opens “בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: חֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת,…”

    15. Segment 1539 words

      Opens “קַבַּיִים בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, מַהוּ? קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת,…”

    16. Segment 1636 words

      Opens “קַב שׁוּמְשְׁמִין בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, מַהוּ? קַב בְּאַרְבַּע…”

    17. Segment 1732 words

      Opens “קַב תַּמְרֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, קַב רִמּוֹנֵי בְּאַרְבַּע…”

    18. Segment 1823 words

      Opens “אוֹ דִלְמָא: מִשּׁוּם דִּנְפִישׁא טִרְחַיְיהוּ, וְקַב תַּמְרֵי…”

    19. Segment 191 words

      Opens “אִיתְּמַר:…”

    Original text

    דְּשָׁיְילִינַן לְהוּ לְסָהֲדִי אִי פָּרוּעַ אִי לָא פָּרוּעַ.

    as we ask the witnesses whether the loan was repaid or whether it was not repaid.

    תָּא שְׁמַע: סִמְפּוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – כָּשֵׁר. מַאי עֵדִים? עֵדֵי קִיּוּם.

    Come and hear another challenge from a baraita : A simpon upon which witnesses are signed is valid. Apparently, it is valid even if it is found in the possession of the creditor, as no distinction is made. The Gemara answers: To what witnesses is the baraita referring? It is referring to witnesses of ratification. The fact that the simpon was ratified by the court proves its validity.

    הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: וְשֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים – פָּסוּל. מַאי ״אֵין עָלָיו עֵדִים״? אִילֵּימָא דְּלֵיכָּא עִלָּוֵיהּ עֵדִים כְּלָל, צְרִיכָא לְמֵימַר דְּפָסוּל?! אֶלָּא לָאו עֵדֵי קִיּוּם.

    The Gemara notes that this too stands to reason, from the fact that the baraita teaches in the latter clause: And a simpon upon which witnesses are not signed is invalid. What is meant by the expression: Upon which witnesses are not signed? If we say that it means that there are no witnesses signed on it at all, does it need to be said that it is invalid? Rather, is it not referring to a simpon on which witnesses are signed, just not witnesses of ratification?

    גּוּפָא. סִמְפּוֹן שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵדִים – יִתְקַיֵּים בְּחוֹתְמָיו. אֵין עָלָיו עֵדִים וְיוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שָׁלִישׁ, אוֹ שֶׁיּוֹצֵא לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת – כָּשֵׁר.

    The Gemara discusses the baraita itself cited above: A simpon upon which witnesses are signed is ratified by means of its signatories. If there are no witnesses signed on it, but the simpon emerges from the possession of a third party serving as a trustee, or if it emerges after the signing of the documents, i.e., the simpon was written on the promissory note beneath the content of the note and the witnesses’ signatures, it is valid.

    יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שָׁלִישׁ, דְּהָא הֵימְנֵיהּ מַלְוֶה לְשָׁלִישׁ. יוֹצֵא לְאַחַר חִיתּוּם שְׁטָרוֹת נָמֵי, דְּאִי לָאו דִּפְרִיעַ לָא הֲוָה מַרַע לֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ.

    The Gemara explains: The reason that it is valid if it emerges from the possession of a third party is that the creditor granted credibility to the third party by placing the simpon in his possession. So too, the simpon is valid in a case where it emerges after the signing of the documents, as, if not for the fact that the debt was repaid, the creditor would not have undermined his note by allowing the simpon to be written on it.

    הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁנַיִם אוֹחֲזִין

    MISHNA: In a case where one discovers lost items, which found items belong to him, and for which items is one obligated to proclaim his find so that the owner of the lost items can come and reclaim them?

    מַתְנִי׳ אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּיב לְהַכְרִיז.

    These found items belong to him: If one found scattered produce, scattered coins, bundles of grain in a public area, round cakes of pressed figs, baker’s loaves, strings of fish, cuts of meat, unprocessed wool fleeces that are taken from their state of origin directly after shearing, bound flax stalks, or bound strips of combed purple wool, these belong to him, as they have no distinguishing marks that would enable their owners to claim them. This is the statement of Rabbi Meir.

    אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ: מָצָא פֵּירוֹת מְפוּזָּרִין, מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵילָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחְרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִיזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחִין מִמְּדִינָתָן, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

    Rabbi Yehuda says: If one finds any lost item in which there is an alteration, he is obligated to proclaim his find. How so? If he found a round cake of pressed figs with an earthenware shard inside it or a loaf of bread with coins inside it, he is obligated to proclaim his find, as perhaps the owner of the item inserted them as a distinguishing mark by means of which he could reclaim his property in case it became lost.

    רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁינּוּי – חַיָּיב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד? מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת.

    Rabbi Shimon ben Elazar says: If one finds any anpurya vessels, since their shape is uniform and they are indistinguishable, he is not obligated to proclaim his find.

    רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כׇּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא אֵין חַיָּיב לְהַכְרִיז.

    GEMARA: The mishna teaches as an example of items that one finds without any distinguishing mark: If one found scattered produce. The Gemara asks: And how much produce in how large an area constitutes scattered produce? Rabbi Yitzḥak says: It is considered scattered produce when it has a dispersal ratio of one kav in an area of four by four cubits.

    גְּמָ׳ מָצָא פֵּירוֹת מְפוּזָּרִין. וְכַמָּה? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת.

    The Gemara asks: What are the circumstances? If he found the produce scattered in a manner indicating that it came there by falling and was not deliberately placed there, then even if the volume of produce in that area was greater than this limit, it should also belong to him, because there is no distinguishing mark that would enable the owner to reclaim it. And if he found produce scattered in a manner indicating intentional placement, then even if the volume of produce in an area that size was less than this limit, he should also not be allowed to keep the produce, as clearly the owner plans on returning to reclaim his produce.

    הֵיכִי דָּמֵי? אִי דֶּרֶךְ נְפִילָה – אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי! וְאִי דֶּרֶךְ הִינּוּחַ – אֲפִילּוּ בְּצִיר מֵהָכִי נָמֵי לָא!

    Rav Ukva bar Ḥama said: We are dealing with kernels of wheat that remained during the gathering of grain on the threshing floor. For kernels scattered with a dispersal ratio of one kav in an area of four by four cubits, whose gathering requires great exertion, a person does not exert himself and does not return and take them. Therefore, he renounces his ownership of them and one who finds the kernels may keep them. For kernels scattered in an area smaller than that, the owner exerts himself and returns and takes them. And therefore, he does not renounce his ownership of them.

    אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: בְּמַכְנַשְׁתָּא דְּבֵי דָרֵי עָסְקִינַן. קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דִּנְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ – לָא טָרַח אִינִישׁ וְלָא הָדַר אָתֵי וְשָׁקֵיל לְהוּ, אַפְקוֹרֵי מַפְקַר לְהוּ. בְּצִיר מֵהָכִי – טָרַח וְהָדַר אָתֵי וְשָׁקֵיל לְהוּ, וְלָא מַפְקַר לְהוּ.

    Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If a half- kav of kernels were scattered in an area of two by four cubits, what is the halakha ? The aspects of the dilemma are: In the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits, what is the reason that the owner renounces his ownership of the kernels? It is due to the fact that gathering the kernels requires great exertion. In the case of a half- kav of kernels scattered in an area of two by four cubits, since gathering them does not require great exertion, he does not renounce his ownership of them. Or perhaps, the owner renounces ownership in the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits due to the fact that they are not of significant value. In the case of a half- kav of kernels scattered in an area of two by four cubits, since they are certainly not of significant value, he renounces his ownership of the kernels.

    בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: חֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת, מַהוּ? קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דִּנְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ. חֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת, כֵּיוָן דְּלָא נְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ – לָא מַפְקַר לְהוּ. אוֹ דִּלְמָא: מִשּׁוּם דְּלָא חֲשִׁיבִי, וַחֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת, כֵּיוָן דְּלָא חֲשִׁיבִי – מַפְקַר לְהוּ.

    Rabbi Yirmeya raises a related dilemma: If two kav of kernels were scattered in an area of eight by four cubits, what is the halakha ? The aspects of the dilemma are: If one kav of kernels is scattered in an area of four by four cubits, what is the reason that the owner renounces ownership? It is due to the fact that gathering them requires great exertion. This is true all the more so in the case of two kav of kernels scattered in an area of eight by four cubits, and since gathering them requires even greater exertion, the owner renounces his ownership of them. Or perhaps, the owner renounces his ownership in the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits due to the fact that they are not of significant value. But in the case of two kav of kernels scattered in an area of eight by four cubits, since they are of significant value, he does not renounce his ownership of them.

    קַבַּיִים בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, מַהוּ? קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דִּנְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ, וְכׇל שֶׁכֵּן קַבַּיִים בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, כֵּיוָן דִּנְפִישׁא טִרְחַיְיהוּ טְפֵי – מַפְקַר לְהוּ. אוֹ דִלְמָא: מִשּׁוּם דְּלָא חֲשִׁיבִי, וְקַבַּיִים בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, כֵּיוָן דַּחֲשִׁיבִי – לָא מַפְקַר לְהוּ.

    If one kav of sesame seeds was scattered in an area of four by four cubits, what is the halakha ? The aspects of the dilemma are: In the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits, what is the reason that the owner renounces ownership? It is due to the fact that they are not of significant value. And in the case of sesame seeds, since they are of significant value he does not renounce his ownership of them. Or perhaps, the owner renounces ownership in the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits due to the fact that gathering them requires great exertion. That is true all the more so in the case of sesame seeds. Since gathering them requires even greater exertion, he renounces his ownership of them.

    קַב שׁוּמְשְׁמִין בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, מַהוּ? קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת טַעְמָא מַאי – מִשּׁוּם דְּלָא חֲשִׁיבִי, וְשׁוּמְשְׁמִין כֵּיוָן דַּחֲשִׁיבִי – לָא מַפְקַר לְהוּ. אוֹ דִלְמָא: מִשּׁוּם דִּנְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ, וְכׇל שֶׁכֵּן שׁוּמְשְׁמִין, כֵּיוָן דִּנְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ טְפֵי – מַפְקַר לְהוּ.

    If one kav of dates was scattered with a dispersal ratio of one kav in an area of four by four cubits, or if one kav of pomegranates was scattered with a dispersal ratio of one kav in an area of four by four cubits, what is the halakha ? The aspects of the dilemma are: In the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits, what is the reason that the owner renounces ownership? It is due to the fact that they are not of significant value; and also in the case of one kav of dates in an area of four by four cubits or one kav of pomegranates in an area of four by four cubits, since they are not of significant value he renounces ownership of the fruit.

    קַב תַּמְרֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, קַב רִמּוֹנֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, מַהוּ? קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, טַעְמָא מַאי? מִשּׁוּם דְּלָא חֲשִׁיבִי. קַב תַּמְרֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, קַב רִמּוֹנֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא חֲשִׁיבִי – מַפְקַר לְהוּ.

    Or perhaps, the owner renounces ownership in the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits due to the fact that gathering them requires great exertion. And in the case of one kav of dates in an area of four by four cubits or one kav of pomegranates in an area of four by four cubits, since gathering them does not require great exertion he does not renounce his ownership of them. In all these cases, what is the halakha ? The Gemara concludes: All these dilemmas shall stand unresolved.

    אוֹ דִלְמָא: מִשּׁוּם דִּנְפִישׁא טִרְחַיְיהוּ, וְקַב תַּמְרֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, וְקַב רִמּוֹנֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, כֵּיוָן דְּלָא נְפִישׁ טִרְחַיְיהוּ – לָא מַפְקַר לְהוּ. מַאי? תֵּיקוּ.

    § It was stated:

    אִיתְּמַר: